פריחה שנתאחרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פריחה שנתאחרה
מכר
מאות
עותקים
פריחה שנתאחרה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פריחה שנתאחרה

4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נילי מירסקי
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

תקציר

מהדורה מחודשת לתרגום המופתי של נילי מירסקי (עם עובד, 1981) לארבעה סיפורים של אנטון צ'כוב: 'פריחה שנתאחרה', 'שלוש שנים', 'ממלכת נשים', ו'מעשה משעמם'.
 
בסגנון מעודן ועתיר ניואנסים אירוניים ובהתבוננות מפוכחת ואפילו אכזרית מעט חושף הפרוזאיקן הרוסי הדגול את חולשות טבע האדם ואת מצוקתו הקיומית.
הכמיהה לאושר, שכמו נמצא בהישג יד ואף על פי כן הוא מוחמץ תמיד, היא לב ליבם של הסיפורים הללו.

פרק ראשון

פריחה שנתאחרה

 

1
 
הדבר היה ביום סתיו אפל אחר הצהריים, בבית הנסיכים פְּריקלוֹנסקי.
 
הנסיכה הישישה ובת הנסיך מָרוּסיָה עמדו בחדרו של הנסיך הצעיר, פכרו את אצבעותיהן והתחננו. התחננו כפי שרק נשים אומללות, בוכיות יודעות להתחנן — בשם כריסטוס האל, בשם הכבוד, בשם אֶפרו של האב.
 
הנסיכה עמדה לפניו בלי נוע ובכתה.
 
היא קראה דרור לדמעות ולמילים, הייתה נכנסת בכל רגע לתוך דברי מרוסיה וממטירה על הנסיך תוכחות, מילים קשות ואפילו גידופים, מילות חיבה, הפצרות... אלף פעמים הזכירה את הסוחר פוּרוֹב, שמסר את השטר שלהם לערכאות, את האב המנוח, המתהפך עכשיו בקברו, וכן הלאה. אפילו את הדוקטור טוֹפּוֹרקוֹב הזכירה.
 
הדוקטור טופורקוב היה קוץ בבשרם של הנסיכים פריקלונסקי. אביו היה צמית, חדרנו של הנסיך המנוח סֶנקָה. ניקיפוֹר, דודו מצד אימו, משמש עד היום חדרן בשירותו של הנסיך יֵגוֹרוּשקָה. והוא עצמו, הדוקטור טופורקוב, כשהיה ילד קטן, ספג חבטות בעורפו בשל סכינים ומזלגות ומגפיים ומֵחַמים נסיכיים שלא צוחצחו כיאות. ואילו עכשיו — כמה טיפשי, לא כן? — הריהו רופא צעיר ומזהיר, חי לו כאחד האדונים, בבית גדול להחריד, נוסע בכרכרה רתומה לצמד, כמו על מנת לדקור את עיניהם של בני פריקלונסקי, שהורגלו ללכת ברגל ולהתמקח שעה ארוכה בכל פעם שהם שוכרים כרכרה.
 
"הכול מכבדים אותו," אמרה הנסיכה, בוכה ואינה מוחה את דמעותיה, "הכול אוהבים אותו, עשיר הוא, יפהפה, אורח רצוי בכל בית... הוא, המשרת שלך לשעבר, בן אחותו של ניקיפור! אוי לאותה בושה! ומדוע? מפני שהוא מתנהג יפה, אינו מתהולל, אינו מתרועע עם אנשים רעים... עובד מבוקר עד לילה... ואתה? אלי הטוב שבשמיים!"
 
בת הנסיך מָרוסיה, נערה כבת עשרים, נחמדה למראה כגיבורה של רומן אנגלי, ולה תלתלים נפלאים שעינם כעין הפשתה ועיניים גדולות נבונות שצבען כצבע שמי הדרום, הפילה תחינתה לפני אחיה יגורושקה בסערת נפש עזה לא פחות מסערת נפשה של האם.
 
היא דיברה ודבריה נתערבבו בדברי אימה; היא נשקה לאחיה בשפמו הדוקרני שהדיף ריח של יין שהחמיץ, ליטפה אותו על קרחתו ועל לחייו ונצמדה אליו ככלבלבה מבוהלת. בפיה לא היו אלא מילים של רוך. לא היה בכוחה של בת הנסיך לומר לאחיה מילה שיש בה אפילו אבק של עקיצה. היא כל כך אהבה את אחיה! אחיה ההולל, ההוּזָאר בדימוס, הנסיך יגורושקה, היה בעיניה שוֹפרהּ של האמת הנעלה מכול, דוגמה ומופת למעשים טובים מן הסוג הנעלה ביותר! בטוחה הייתה, בטוחה עד כדי קנאות, שהגולם השיכור הזה יש לו לב בחזהו, שכל הפֵיות מסיפורי האגדה יכולות להתקנא בו. היא ראתה בו אדם ביש מזל, שהבריות מתנכרות לו ואינן משכילות לעמוד על חין ערכו. לפריצותו וסביאתו סלחה כמעט בהתלהבות. ואיך לא תסלח! זה כבר הוכיח לה יגורושקה שהוא שותה מחמת היגון: ביין ובוודקה הוא מטביע את צער אהבתו הנכזבת הבוערת בנפשו, ובחיבוקיהן של נערות ההפקר הוא מתאמץ לסלק מראשו ההוזארי את הדמות הנפלאה ההיא. ואיזו מרוסיה, איזו אישה, לא תראה באהבה סיבה מכובדת לעילא ולעילא, שיש בה כדי לכפר על הכול? איזו?
 
"ז'ורז'!" אמרה מרוסיה ונצמדה אליו ונשקה את פני השתיין שלו אדומות החוטם. "אתה שותה מחמת היגון, אמת... אבל שכח את יגונך, אם כך! האם צריכים כל האומללים לשתות? שא את צערך, אזור כוח, היאבק! היה גיבור! אדם בעל שכל כשכלך, בעל נפש כה טהורה ואוהבת, יש בכוחו לעמוד בפני מכות הגורל! אה! אתם, בישי המשל, מוגי לב אתם כולכם!.."
 
ומרוסיה (סְלח לה, הקורא) נזכרה ברוּדין1 של טוּרגֶניֶב והתחילה מספרת עליו באוזני יגורושקה.
 
הנסיך יגורושקה שכב על המיטה והביט אל התקרה בעיניו הקטנטנות האדומות. ראשו המה מעט, ובאזור הקיבה עממה תחושה נעימה של שובע. זה עתה אכל ארוחת צהריים ושתה בקבוק יין אדום, ועכשיו עישן סיגריה של שלוש פרוטות והתענג על הבטלה. רגשות והרהורים מכל מין וגודל רחשו במוחו המעורפל ובנפשו הזעירה, שכאב עמום כוסס בה. צר היה לו על אימו הבוכייה ועל אחותו, ובה בשעה ניעור בו חשק עז לשלח אותן מן החדר: הן הפריעו לו להתנמנם, לנחור מעט. הוא התכעס על שמעיזים להטיף לו מוסר, ובה בשעה הציקו לו נקיפות קלות של מצפונו (שמן הסתם היה קל מאוד אף הוא). שוטה היה, אבל לא שוטה עד כדי כך שלא ידע כי בית פריקלונסקי עומד באמת על סף החורבן, ולא מעט בזכות מעשיו הטובים.
 
הנסיכה ומרוסיה התחננו עוד שעה ארוכה. בטרקלין הדליקו את הנרות, באה איזו אורחת, והן עדיין עמדו והתחננו. לבסוף נמאס ליגורושקה לרבוץ כך על המיטה ולא לישון. הוא התמתח ברעש ואמר:
 
"טוב, אתקן את דרכיי!"
 
"בהן צדקך ובמילת הכבוד שלך?"
 
"כה יעזור לי אלוהים!"
 
אימו ואחותו נאחזו בו בידיהן ואילצו אותו לחזור ולהישבע באלוהים ובהן צדק שלו. יגורושקה חזר ונשבע באלוהים ובהן צדק שלו ואמר שיכּה אותו הרעם בעצם המקום הזה, אם לא יחדל לחיות חיי הוללות. הנסיכה אילצה אותו לנשק את צלם האיקונין, והוא נשק את צלם האיקונין והצטלב שלוש פעמים. בקיצור, זו הייתה שבועה כהלכתה.
 
"אנחנו מאמינות לך!" אמרו הנסיכה ומרוסיה והתנפלו על צווארו של יגורושקה. הן האמינו לו. ואכן, מי לא יאמין לְהֵן צדק חמור ולאלות ושבועות ולנשיקת האיקונין, שנצטרפו כך זה לזה? זאת ועוד — במקום שאתה מוצא אהבה, שם אתה מוצא אמונה שאין עימה הרהור ודאגת המחר. השתיים נתעודדו, ובפנים זוהרות, כמוהן כיהודים החוגגים את תקומת ירושלים, הלכו לחגוג את תחייתו של יגורושקה. הן ליוו את האורחת אל הדלת וישבו בפינה והתחילו מספרות זו לזו בלחש איך יתקן יגורושקה שלהן את דרכיו ואיך יפתח בחיים חדשים... הן נמנו וגמרו שיגורושקה יעלה מעלה־מעלה, ואף עימן ייטיב במהרה, והן לא תיאלצנה לסבול חרפת דלוּת — זה הרוּבּיקוֹן המאוס שכל מי שבזבז את נכסיו נאלץ לעוברו. הן אף גמרו בדעתן שיגורושקה יישא לו בלי שום ספק אישה עשירה ויפהפייה. הוא כל כך יפה, חכם ואציל כל כך, שספק אם תימָצא אפילו אישה אחת שתעז לא לאהוב אותו! לבסוף סיפרה הנסיכה את תולדות חייהם של אבות המשפחה, שיגורושקה יתחיל עוד מעט קט ללכת בדרכיהם. סבא פריקלונסקי היה שגריר וכל לשונות אירופה שגורות לו בפיו, האב היה מפקד אחד הגדודים המהוללים, ואילו הבן יהיה... יהיה... מה הוא יהיה?
 
"אתם עוד תראו מה הוא יהיה!" פסקה הנסיכה. "אתם עוד תראו!"
 
הן השכיבו זו את זו לישון, ועוד שעה ארוכה השיחו בעתיד הנפלא. וחלומות חלמו בשנתן, שלא היו כמותם ליופי. ואגב כך חייכו חיוכים של אושר — כה נאים היו החלומות! אכן, דומה שבחלומות הללו שילם להן הגורל בעבור הפורענויות שפקדו אותן למחרת. לא תמיד קופץ הגורל את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים.
 
בשלוש אחר חצות לערך, דווקא בשעה שהנסיכה ראתה בחלום את ה-bébé שלה במדי גנרל נוצצים, ומרוסיה בחלומה מחאה כף לאחיה בתום נאום מזהיר שנשא, באותה שעה ממש קרבה אל בית הנסיכים פריקלונסקי כרכרת עגלונים פשוטה. בכרכרה ישב המלצר של שאטוֹ דה פלֵר וזרועותיו חובקות את גופו האצילי של הנסיך יגורושקה השיכור עד מוות. יגורושקה היה שרוי בעלפון חושים שאין למעלה ממנו והיטלטל בזרועות ה"מ־ל־צ־צ־ר" כאווז שזה עתה נשחט ועכשיו נושאים אותו למטבח. הרכּב קפץ ממושבו וצלצל בפעמון הדלת. ניקיפור והטבח יצאו, שילמו לרכּב ונשאו את הגוף השתוי במעלה המדרגות. ניקיפור הזקן לא התפלא ולא נבהל, ביד אמונה הפשיט את הגוף הדומם, השכיבו עמוק בתוך הכסת וכיסה אותו בשמיכה. המשרתים לא הוציאו מפיהם אף מילה אחת. זה כבר הם רגילים לראות באדונם משהו שיש לשאתו, להפשיטו, לכסותו — ועל כן לא התפלאו ולא נבהלו אף כהוא זה. יגורושקה השיכור היה להם עניין שבשגרה.
 
אך למחרת בבוקר לא היה מנוס מבהלה.
 
בשעה אחת עשרה לערך, כשהנסיכה ומרוסיה שתו קפה, נכנס ניקיפור לחדר האכילה והודיע להוד מעלתן שלא הכול כשורה אצל הנסיך יגורושקה.
 
"נדמה... שהולך למות!" אמר ניקיפור. "הואלנה בטובכן לראות!"
 
פני הנסיכה ומרוסיה הלבינו כסיד. מפי הנסיכה נשמטה חתיכת רקיק. מרוסיה הפכה את הספל ולחצה את שתי ידיה אל חזהּ; הלב, שהוחרד כך לפתע פתאום ונזדעזע, פעם בעוז.
 
"בשלוש בלילה חזר בגילופין, משמע," הודיע ניקיפור בקול רועד, "כמו תמיד. והנה, עכשיו, אלוהים יודע למה, הריהו מתהפך ונאנח..."
 
הנסיכה ומרוסיה תפסו זו ביד זו ואצו לחדר השינה של יגורושקה.
 
יגורושקה, חיוור־ירקרק, שערו פרוע, רזון פתאומי בבשרו, שכב מכוסה בשמיכת צמר כבדה, נושם בכבדות, רועד ומתהפך ומתגלגל אילך ואילך. ראשו וידיו לא נחו אף לרגע, זעו ופרכסו. אנקות פרצו מחזהו. בקצה השפם היה תלוי איזה גושיש אדום — דם, כנראה. אילו גחנה מרוסיה אל פניו, הייתה רואה פצע בשפתו העליונה ושני חורים שנפערו בלסת העליונה ששתי שיניים חסרו בה. כל גופו הדיף חום וריח אלכוהול.
 
הנסיכה ומרוסיה נפלו על ברכיהן ופרצו בבכי תמרורים.
 
"אנו אשמות במותו!" אמרה מרוסיה ולפתה את ראשה בידיה. "אתמול ציערנו אותו בתוכחות, והנה... הוא לא עמד בזה! נפשו עדינה כל כך! אנו אשמות, maman!"
 
ובתחושה כבדה של אשמה פערו השתיים את עיניהן, ורועדות מכף רגל ועד ראש נלחצו זו אל זו. כך רועדים ונלחצים זה אל זה אנשים הרואים שעוד מעט קט תתמוטט על ראשם התקרה ברעש ובקול נפץ נורא ותקבור אותם תחתיה.
 
הטבח היה נבון דיו לרוץ ולהזעיק רופא. בא הרופא איוון אדוֹלפוֹביץ', איש קטן שכל כולו קרחת עצומה, עיניים זעירות ומטומטמות כעיני החזיר וכרס קטנה עגלגלה. בני הבית שמחו לקראתו כאילו היה אביהם מולידם. הוא רחרח את האוויר בחדרו של יגורושקה, מישש את דופקו, נאנח אנחה עמוקה וקימט את פניו.
 
"לא לדאוג, הוד מעלתך," אמר לנסיכה בנעימת תחנונים. "אני לא לדעת, הוד מעלתך, אבל לפי הדעה שלי, אני לא חושב שהבן שלך בסכנה, אפשר לומר, גדולה... שום דבר!"
 
ואילו למרוסיה אמר דברים אחרים לגמרי:
 
"אני לא לדעת, בת הנסיך, אבל לפי הדעה שלי... כל אחד יש לו דעה שלו, בת הנסיך. לפי הדעה שלי... הוד מעלתו... פפף!.. שְׁוָאך, כמו שאומר הגרמני... אבל הכול תלוי... תלוי, אפשר לומר, במשבר."
 
"מסוכן?" שאלה מרוסיה חרש.
 
איוון אדולפוביץ' קימט את מצחו והחל להסביר שלכל אחד דעה משלו... נתנו לו שטר של שלושה רובלים. הוא הודה, נבוך, השתעל — ונגוז.
 
כששבה אליהן רוחן, החליטו הנסיכה ומרוסיה לקרוא לרופא מן המהוללים. אמנם המהוללים יקרנים גדולים הם, אבל... מה לעשות? חיי אדם קרוב יקרים מכסף. הטבח רץ אל טופורקוב. מובן שלא מצא אותו בביתו. הוא נאלץ להשאיר לו פתק. טופורקוב לא מיהר להיענות לקריאה, חיכו לו בלב גווע, חרד, חיכו יום, חיכו כל הלילה, כל הבוקר... וכבר ביקשו להזעיק רופא אחר והחליטו שכאשר יבוא טופורקוב יקראו לו הדיוט גס רוח, יקראו לו כך בפניו ממש, כדי ששוב לא יעז לאלץ אנשים לחכות לו זמן כה רב. למרות יגונם, היו בני בית פריקלונסקי נרגזים עד מעמקי הלב. לבסוף, בשעה שתיים ביום הבא קרבה כרכרה אל פתח הבית. ניקיפור דידה במרץ אל הדלת, וכעבור רגע קט עמד ובדחילו ורחימו היה מסיר מעל כתפי בן אחותו מעיל של ארג עבה. טופורקוב השתעל, להודיע על בואו, ובלי לברך איש לשלום הלך אל חדר החולה. הוא עבר את האולם ואת הטרקלין ואת חדר האכילה בלי להביט אל שום איש, מפסיע בחשיבות, בצעדי גנרל, וקול חריקת מגפיו הנוצצים נשמע בכל הבית. קומתו הענקית עוררה יראת כבוד. תמיר היה, אומר חשיבות והדרת פנים, קווי דמותו קצובים ונאים להחריד, כולו כחטוב בשנהב. משקפי זהב ופנים קפואות, מרצינות עד בלי די, השלימו את חזותו הגאיוֹנית. במוצאו הוא פּלֶבֵּאי, אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה. הכול בו אדנותי, אפילו ג'נטלמני. פנים ורודות, נאות, ואם להאמין לדברי החולות שהוא מטפל בהן — אפילו נאות עד מאוד. צוואר לבן כצווארה של אישה. שיער רך כמשי, יפה, אבל גזוז, למרבה הצער. אילו נתן טופורקוב דעתו על מראהו, לא היה גוזז את שערו, אלא מניח לו להסתלסל עד הצווארון. פנים נאות, אבל יבשות ומרצינות מכדי להפיק נועם. הפנים היבשות והמרצינות והקפואות הללו לא הביעו דבר זולת עייפות גדולה הבאה מחמת עבודה קשה מבוקר עד ערב.
 
מרוסיה הלכה לקדם את פני טופורקוב, נעמדה לפניו פוכרת את אצבעותיה והתחילה שוטחת לפניו את בקשתה. עד כה לא ביקשה מעולם דבר מאיש.
 
"הצל אותו, דוקטור!" אמרה, תולה בו את עיניה הגדולות. "אני מתחננת לפניך! אתה כל תקוותנו!"
 
טופורקוב עבר על פני מרוסיה והלך אל יגורושקה.
 
"לפתוח את האוורור!" ציווה בהיכנסו אל חדר החולה. "מדוע לא פתחתם את האוורור? הרי גם לנשום צריך!"
 
הנסיכה, מרוסיה וניקיפור הסתערו על החלונות ועל התנור. בחלונות כפולי הזגוגית לא היו פתחי אוורור. התנור לא היה מוסק.
 
"אין אוורור," אמרה הנסיכה במורך לב.
 
"מוזר... הְם... לך וטפל בחולה בתנאים שכאלה! לא אטפל!"
 
ובהרימו מעט את קולו הוסיף טופורקוב:
 
"שאו אותו אל האולם! שם לא מחניק כל כך. קראו למשרתים!"
 
ניקיפור אץ אל המיטה ועמד למראשותיה. הנסיכה, מסמיקה על שום שמלבד ניקיפור והטבח והחדרנית העיוורת למחצה אין לה משרתים, אחזה במיטה. גם מרוסיה אחזה במיטה ומשכה בכל כוחה. הזקן העובר בטל ושתי הנשים החלושות הרימו את המיטה, נאנחים ונאנקים, והתחילו נושאים אותה, מפקפקים בכוחם, כושלים, חוששים להפילה מידיהם. שמלתה של הנסיכה נקרעה על כתפיה ומשהו פקע בבטנה, מול עיניה של מרוסיה הוֹריק הכול וכאב עז פשט בידיה — עד כדי כך היה יגורושקה כבד! ואילו הוא, הדוקטור למדע הרפואה טופורקוב, הפסיע בחשיבות אחרי המיטה וקימט את פניו בזעף, כועס על שמבזבזים את זמנו בהבלים שכאלה. ואפילו אצבע לא נקף לעזור לגבירות! בהמה שכזאת!..
 
העמידו את המיטה ליד הפסנתר. טופורקוב סילק את השמיכה, ובעודו שואל את הנסיכה כל מיני שאלות, החל להפשיט את יגורושקה המתהפך ומתגלגל על משכבו. הכותונת הוסרה כהרף עין.
 
"קצרי, בבקשה! כל זה לא שייך לעניין!" התיז טופורקוב לשמע דברי הנסיכה. "השאר יכולים ללכת מכאן!"
 
הוא הקיש בפטישו הקטן על חזהו של יגורושקה והפך את החולה על בטנו ושוב הקיש; האזין, שורק באפו (הרופאים שורקים באפם תמיד אגב האזנה) ואבחן קדחת שכרות שאין עימה סיבוכים.
 
"לא יזיק להלביש לו כתונת כפייה," אמר בקולו המדוד, מתיז כל מילה ומילה.
 
הוא השיא עוד כמה עצות, כתב מרשם ומיהר ללכת אל הדלת. כשכתב את המרשם שאל אגב אורחא לשם משפחתו של יגורושקה.
 
"הנסיך פריקלונסקי," אמרה הנסיכה.
 
"פריקלונסקי?" חזר טופורקוב ושאל.
 
"כמה מהר שכחת את שם משפחתם של... בעלי האחוזה שלך לשעבר!" הרהרה הנסיכה.
 
את המילה "אדונים" לא יכלה הנסיכה להעלות בדעתה. חזותו של הצמית לשעבר הייתה רבת־רושם יותר מדי!
 
בפרוזדור ניגשה אליו ובלב גווע שאלה:
 
"דוקטור, מחלתו אינה מסוכנת?"
 
"כך אני חושב."
 
"לדעתך, יבריא?"
 
"אני משער," ענה הרופא בנעימה צוננת, נענע קלות בראשו וירד במדרגות אל סוסיו — הדורים ואומרי חשיבות כמוהו עצמו.
 
כשהלך הרופא לדרכו נשמו הנסיכה ומרוסיה לרווחה, בפעם הראשונה אחרי יממה של עינויי נפש. טופורקוב, האישיות המהוללת, הפיח תקווה בליבן.
 
"כמה הוא מסור, כמה חביב!" אמרה הנסיכה ובליבה בירכה את כל הרופאים שבעולם. האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!
 
"אדון חשוּ־וּ־וּב!" העיר ניקיפור, שזה ימים רבים לא ראה בבית אדוניו אלא אנשים ריקים ופוחזים, רעיו של יגורושקה. הישישון אף לא העלה בדעתו שהאדון החשוב הזה אינו אלא אותו קוֹלְקָה המזוהם, שבשכבר הימים נאלץ לא פעם למושכו ברגליו מתחת לעגלת המים ולהלקותו.
 
הנסיכה לא סיפרה לו שבן אחותו רופא.
 
בא הערב, השמש שקעה, ומרוסיה התשושה מעייפות ומצער נתקפה פתאום צמרמורת עזה. הצמרמורת הפילה אותה על המיטה. אחר כך עלה חוּמה וצלעותיה כאבו. כל הלילה הייתה הוזה וממלמלת:
 
"אני מתה, maman!"
 
וטופורקוב, שבא בעשר בבוקר, נאלץ לטפל לא בחולה אחד, אלא בשניים: הנסיך יגורושקה ומרוסיה. הוא קבע שמרוסיה לקתה בדלקת הריאה.
 
ריח מוות פשט בבית הנסיכים פריקלונסקי. סמוי מן העין ונורא היה המוות מפזז למראשותי שתי המיטות, מאיים בכל רגע לגזול מן הנסיכה הישישה את ילדיה. דעתה של הנסיכה נשתבשה מחמת הייאוש.
 
"איני יודע!" אמר לה טופורקוב. "אין בכוחי לדעת, איני נביא. הכול יתברר בעוד כמה ימים."
 
את המילים הללו אמר בנעימה יבשה וצוננת, והן היו כמדקרת סכין לנסיכה האומללה. אילו הייתה בפיו ולו מילה אחת של תקווה! ולהוסיף יגון על יגונה, לא רשם טופורקוב לחולים כמעט שום תרופה, והיה מסתפק בכל אותן נקישות והאזנות ובדברי כיבושין על האוויר שאינו צח דיו ועל הרטיות שהונחו לא במקומן ולא בעיתן. אלא שכל חידושי האופנה האלה הוחזקו בעיני הישישה לדברים בטלים, שלא יצלחו למאום. יומם ולילה הייתה משוטטת בלי הרף ממיטה למיטה, שוכחת עולם ומלואו, נודרת נדרים ומתפללת.
 
לא היו בעיניה מחלות אנושות כקדחת וכדלקת הריאה, וכשנראה דם בליחתה של מרוסיה, דימתה בליבה שבת הנסיך חולה ב"שלב האחרון של השחפת" והתעלפה.
 
תוכלו לתאר לכם אפוא את שמחתה, כשביום השביעי למחלתה חייכה בת הנסיך ואמרה:
 
"אני בריאה."
 
ביום השביעי התאושש גם יגורושקה. צוחקת מאושר ובוכה, נושאת לו ברכתה משל היה בן אֵלים, ניגשה הנסיכה אל טופורקוב שנראה בפתח ואמרה:
 
"אני חבה לך חוב, דוקטור, על הצלת חייהם של ילדיי. תודה!"
 
"מה?"
 
"אני חבה לך חוב עצום! הצלת את חיי ילדיי!"
 
"אה... היממה השביעית! אני ציפיתי כבר בחמישית. בעצם, היינו הך. יש לתת מן האבקה הזאת בבוקר ובערב. להמשיך להניח רטיות. את השמיכה הכבדה אפשר להחליף בשמיכה קלה יותר. את הבן הַשקי משקה חמוץ. מחר בערב אבוא."
 
והאישיות המהוללת נענעה בראשה ובצעדי גנרל קצובים פנתה אל המדרגות.

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

סקירות וביקורות

אפור זוהר ההוצאה המחודשת של 'פריחה שנתאחרה' גרמה לאריק גלסנר להכיר סוף-סוף בגדולתו של צ'כוב לפני ‭ 16‬שנה ראיינתי את דן צלקה. כשהשיחה הגיעה לצ'כוב, הודיתי שאני לא כל כך אוהב את סיפוריו הקצרים, בניגוד למחזות. צלקה, שנפטר זמן קצר אחר כך, וגם אם לא ידע שקיצו קרוב הרי שהאירוניה בהצעתו הייתה ברורה, טען שזה עניין של גיל וביקש להתערב איתי על בקבוק קוניאק, שאת שמו לא זיהיתי, ובעוד ‭ 20‬שנה, כשניפגש שוב, איווכח ששיניתי את דעתי. לחצנו ידיים.

הרתיעה שלי מצ'כוב הייתה קשורה לחריגות שלו בנוף הספרות הרוסית של המאה ה-‭.19‬ צ'כוב (‭1904-1860‬) הפך מהר מאוד לנערץ בעולם דובר האנגלית. וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס והמינגוויי נמנו עם מעריציו. הנסיך מירסקי, שכתב בתחילת המאה הקודמת ספר משפיע על הספרות הרוסית במאה ה-‭,19‬ הסביר זאת בכך שצ'כוב "דחה את הערכים ההרואיים" של הספרות הרוסית. אפשר למצוא לכך אישור בדבריו של גיבור הסיפור 'מעשה משעמם', פרופסור מפורסם לרפואה היודע שמותו קרב; אמירה "אנגלית" מאוד, פרקטית ואירונית: "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים - מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו".

אני דווקא נמשכתי תמיד אל הפסימיזם הרוסי, אל ההפלגות הקיומיות־פילוסופיות של דוסטויבסקי וטולסטוי, ולא אל אלה של צ'כוב, שמזכיר בגישה הליברלית־מתונה שלו את טורגנייב. אהבתי גם את הסופרים העבריים שהושפעו מטולסטוי ודוסטויבסקי (ברנר, שבתאי) ולא חשתי קרבה לאלה שהעריצו את צ'כוב (עמוס עוז).

אבל נבואתו של צלקה התגשמה. לפחות ביחס לארבעת הסיפורים המופיעים בקובץ 'פריחה שנתאחרה', שיוצא עכשיו במהדורה מחודשת (באותו תרגום מ־‭1981‬ של נילי מירסקי). הגיבורים האפורים של צ'כוב, כפי שכינתה אותם לאה גולדברג במאמר עליו, קורנים זוהר מיוחד במינו. האפרוריות של החיים עצמם כמו נגאלת בכוח האמנות הגדולה שלו. הכל מצוי בניואנס, בפרטים, ובשמירה על קצב עלילתי שלעולם אינו מורגש ככזה שמואץ באופן מלאכותי על ידי הסופר.

ניקח כדוגמה את הנובלה 'שלוש שנים', בעיניי הטובה בקובץ. כבר השם כמו מכריז על התנערות מעיצוב "ספרותי". לא מדובר ב"סיפור" אלא בתיאור של כמה שנים בחייהם של כמה אנשים. צ'כוב כמובן מתעתע בנו והסיפור מעוצב עד דק, אבל הכל יוצר רושם של טבעיות גמורה. התנועה האיטית של התרקמות אהבתם של לפטיב ויוליה, אהבה שמבשילה רק אחרי כמה שנות נישואים, מזכירה את התנועות הטקטוניות האיטיות אך הרות הגורל של החיים עצמם, של השתנותנו האיטית אך הכבירה במרוצת השנים.

הגיבורים של צ'כוב הם אנשים טובים. אנשים טובים שסובלים ושגורמים סבל לאנשים טובים כמותם. גם המספר, שלא כמו בנוסח הפלובריאני המרוחק, מבטא את חמלתו לדמויותיו, באיפוק ובמשורה. זו לא המלודרמה של "טובים" מול "רעים" וגם לא התפיסה הילדותית השקרית שהעומק מצוי ברוע וברשעות. יוליה נישאת לך בגלל כספך, אומרים מכריו של לפטיב. אבל הוא יודע שזה לא נכון. נישואיהם הלא־מאושרים נובעים מסיבות אנושיות יותר, דקות יותר. הגיבורה, העשירה גם היא, בסיפור אחר, 'ממלכת נשים', מנדבת מכספה לעניים. היא אישה טובה באמת, ובכל זאת מציין צ'כוב שהיא נהנית לראות את עצמה באור כזה, והיא עצמה (לא מאחורי גבה כפי שסופרים ציניים יותר היו עושים) יודעת שהפנטזיה המוסרית־ארוטית שלה להינשא לפועל פשוט בבית החרושת שבבעלותה תתפוגג במהרה. הנרגנות של הפרופסור ניקולאי סטפנוביץ' ב'מעשה משעמם' עוסקת בכך ששמו נודע בכל רוסיה, אבל חייו, כפי שהוא מספר לנו, מלאי מחשבות קטנות, אי־נוחות וכאב לא הרואי. צ'כוב היה בן 29 בלבד כשכתב את הדיוקן האמין כל כך הזה של ההזדקנות.

המצב החברתי ברוסיה של סוף המאה ה-‭19‬ עולה כמאליו מהקובץ. שקיעת האצולה, עליית הבורגנות, העוני של הפרולטריון. ובתרבות: הדקדנס, שקיעת הדת, מטריאליזם קיצוני. בסיפור הפותח, 'פריחה שנתאחרה', מעריצה האצילה הענייה את הרופא העשיר, שמשפחתו הייתה בעבר צמיתה של משפחתה (סבו של צ'כוב עוד היה צמית בעצמו). הסוף המעט סנסציוני של הסיפור, הלא־אופייני לשאר הקובץ, נובע אולי מכך שזה סיפור מוקדם (‭.(1882‬

"איבסן לא מכיר את החיים", אמר פעם צ'כוב לסטניסלבסקי על עמיתו בעסקי הבמה. גם הפרופסור הנרגן מלין על היעדר הפשטות בתיאטרון, על התיאטרליות הלא־טבעית. צ'כוב, במחזות ובסיפורים כאן, מכיר גם מכיר את החיים, ויודע שהם מורכבים מתנועות נפש קטנות, מאנשים קטנים, מפרטים קטנים. מאדם שבסערת נפש שוכח איך לצאת מבית שהוא מכיר היטב; מאישה שכותבת מכתבים מלאי טוהר נפשי ושנינות אך בשגיאות כתיב; מאישה שאינה אוהבת את בעלה אבל יום אחד פתאום מוצאת את עצמה מבקשת ממנו שיחזור הביתה מוקדם. "משעמם לי בלעדיך".

3 מחזות של צ'כוב

השחף‭ 1895 > ‬
הדוד וניה‭ 1897 > ‬
גן הדובדבנים‭ 1903 > ‬
אריק גלסנר 7 לילות 26/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: נילי מירסקי
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

אפור זוהר ההוצאה המחודשת של 'פריחה שנתאחרה' גרמה לאריק גלסנר להכיר סוף-סוף בגדולתו של צ'כוב לפני ‭ 16‬שנה ראיינתי את דן צלקה. כשהשיחה הגיעה לצ'כוב, הודיתי שאני לא כל כך אוהב את סיפוריו הקצרים, בניגוד למחזות. צלקה, שנפטר זמן קצר אחר כך, וגם אם לא ידע שקיצו קרוב הרי שהאירוניה בהצעתו הייתה ברורה, טען שזה עניין של גיל וביקש להתערב איתי על בקבוק קוניאק, שאת שמו לא זיהיתי, ובעוד ‭ 20‬שנה, כשניפגש שוב, איווכח ששיניתי את דעתי. לחצנו ידיים.

הרתיעה שלי מצ'כוב הייתה קשורה לחריגות שלו בנוף הספרות הרוסית של המאה ה-‭.19‬ צ'כוב (‭1904-1860‬) הפך מהר מאוד לנערץ בעולם דובר האנגלית. וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס והמינגוויי נמנו עם מעריציו. הנסיך מירסקי, שכתב בתחילת המאה הקודמת ספר משפיע על הספרות הרוסית במאה ה-‭,19‬ הסביר זאת בכך שצ'כוב "דחה את הערכים ההרואיים" של הספרות הרוסית. אפשר למצוא לכך אישור בדבריו של גיבור הסיפור 'מעשה משעמם', פרופסור מפורסם לרפואה היודע שמותו קרב; אמירה "אנגלית" מאוד, פרקטית ואירונית: "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים - מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו".

אני דווקא נמשכתי תמיד אל הפסימיזם הרוסי, אל ההפלגות הקיומיות־פילוסופיות של דוסטויבסקי וטולסטוי, ולא אל אלה של צ'כוב, שמזכיר בגישה הליברלית־מתונה שלו את טורגנייב. אהבתי גם את הסופרים העבריים שהושפעו מטולסטוי ודוסטויבסקי (ברנר, שבתאי) ולא חשתי קרבה לאלה שהעריצו את צ'כוב (עמוס עוז).

אבל נבואתו של צלקה התגשמה. לפחות ביחס לארבעת הסיפורים המופיעים בקובץ 'פריחה שנתאחרה', שיוצא עכשיו במהדורה מחודשת (באותו תרגום מ־‭1981‬ של נילי מירסקי). הגיבורים האפורים של צ'כוב, כפי שכינתה אותם לאה גולדברג במאמר עליו, קורנים זוהר מיוחד במינו. האפרוריות של החיים עצמם כמו נגאלת בכוח האמנות הגדולה שלו. הכל מצוי בניואנס, בפרטים, ובשמירה על קצב עלילתי שלעולם אינו מורגש ככזה שמואץ באופן מלאכותי על ידי הסופר.

ניקח כדוגמה את הנובלה 'שלוש שנים', בעיניי הטובה בקובץ. כבר השם כמו מכריז על התנערות מעיצוב "ספרותי". לא מדובר ב"סיפור" אלא בתיאור של כמה שנים בחייהם של כמה אנשים. צ'כוב כמובן מתעתע בנו והסיפור מעוצב עד דק, אבל הכל יוצר רושם של טבעיות גמורה. התנועה האיטית של התרקמות אהבתם של לפטיב ויוליה, אהבה שמבשילה רק אחרי כמה שנות נישואים, מזכירה את התנועות הטקטוניות האיטיות אך הרות הגורל של החיים עצמם, של השתנותנו האיטית אך הכבירה במרוצת השנים.

הגיבורים של צ'כוב הם אנשים טובים. אנשים טובים שסובלים ושגורמים סבל לאנשים טובים כמותם. גם המספר, שלא כמו בנוסח הפלובריאני המרוחק, מבטא את חמלתו לדמויותיו, באיפוק ובמשורה. זו לא המלודרמה של "טובים" מול "רעים" וגם לא התפיסה הילדותית השקרית שהעומק מצוי ברוע וברשעות. יוליה נישאת לך בגלל כספך, אומרים מכריו של לפטיב. אבל הוא יודע שזה לא נכון. נישואיהם הלא־מאושרים נובעים מסיבות אנושיות יותר, דקות יותר. הגיבורה, העשירה גם היא, בסיפור אחר, 'ממלכת נשים', מנדבת מכספה לעניים. היא אישה טובה באמת, ובכל זאת מציין צ'כוב שהיא נהנית לראות את עצמה באור כזה, והיא עצמה (לא מאחורי גבה כפי שסופרים ציניים יותר היו עושים) יודעת שהפנטזיה המוסרית־ארוטית שלה להינשא לפועל פשוט בבית החרושת שבבעלותה תתפוגג במהרה. הנרגנות של הפרופסור ניקולאי סטפנוביץ' ב'מעשה משעמם' עוסקת בכך ששמו נודע בכל רוסיה, אבל חייו, כפי שהוא מספר לנו, מלאי מחשבות קטנות, אי־נוחות וכאב לא הרואי. צ'כוב היה בן 29 בלבד כשכתב את הדיוקן האמין כל כך הזה של ההזדקנות.

המצב החברתי ברוסיה של סוף המאה ה-‭19‬ עולה כמאליו מהקובץ. שקיעת האצולה, עליית הבורגנות, העוני של הפרולטריון. ובתרבות: הדקדנס, שקיעת הדת, מטריאליזם קיצוני. בסיפור הפותח, 'פריחה שנתאחרה', מעריצה האצילה הענייה את הרופא העשיר, שמשפחתו הייתה בעבר צמיתה של משפחתה (סבו של צ'כוב עוד היה צמית בעצמו). הסוף המעט סנסציוני של הסיפור, הלא־אופייני לשאר הקובץ, נובע אולי מכך שזה סיפור מוקדם (‭.(1882‬

"איבסן לא מכיר את החיים", אמר פעם צ'כוב לסטניסלבסקי על עמיתו בעסקי הבמה. גם הפרופסור הנרגן מלין על היעדר הפשטות בתיאטרון, על התיאטרליות הלא־טבעית. צ'כוב, במחזות ובסיפורים כאן, מכיר גם מכיר את החיים, ויודע שהם מורכבים מתנועות נפש קטנות, מאנשים קטנים, מפרטים קטנים. מאדם שבסערת נפש שוכח איך לצאת מבית שהוא מכיר היטב; מאישה שכותבת מכתבים מלאי טוהר נפשי ושנינות אך בשגיאות כתיב; מאישה שאינה אוהבת את בעלה אבל יום אחד פתאום מוצאת את עצמה מבקשת ממנו שיחזור הביתה מוקדם. "משעמם לי בלעדיך".

3 מחזות של צ'כוב

השחף‭ 1895 > ‬
הדוד וניה‭ 1897 > ‬
גן הדובדבנים‭ 1903 > ‬
אריק גלסנר 7 לילות 26/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
פריחה שנתאחרה אנטון צ'כוב

פריחה שנתאחרה

 

1
 
הדבר היה ביום סתיו אפל אחר הצהריים, בבית הנסיכים פְּריקלוֹנסקי.
 
הנסיכה הישישה ובת הנסיך מָרוּסיָה עמדו בחדרו של הנסיך הצעיר, פכרו את אצבעותיהן והתחננו. התחננו כפי שרק נשים אומללות, בוכיות יודעות להתחנן — בשם כריסטוס האל, בשם הכבוד, בשם אֶפרו של האב.
 
הנסיכה עמדה לפניו בלי נוע ובכתה.
 
היא קראה דרור לדמעות ולמילים, הייתה נכנסת בכל רגע לתוך דברי מרוסיה וממטירה על הנסיך תוכחות, מילים קשות ואפילו גידופים, מילות חיבה, הפצרות... אלף פעמים הזכירה את הסוחר פוּרוֹב, שמסר את השטר שלהם לערכאות, את האב המנוח, המתהפך עכשיו בקברו, וכן הלאה. אפילו את הדוקטור טוֹפּוֹרקוֹב הזכירה.
 
הדוקטור טופורקוב היה קוץ בבשרם של הנסיכים פריקלונסקי. אביו היה צמית, חדרנו של הנסיך המנוח סֶנקָה. ניקיפוֹר, דודו מצד אימו, משמש עד היום חדרן בשירותו של הנסיך יֵגוֹרוּשקָה. והוא עצמו, הדוקטור טופורקוב, כשהיה ילד קטן, ספג חבטות בעורפו בשל סכינים ומזלגות ומגפיים ומֵחַמים נסיכיים שלא צוחצחו כיאות. ואילו עכשיו — כמה טיפשי, לא כן? — הריהו רופא צעיר ומזהיר, חי לו כאחד האדונים, בבית גדול להחריד, נוסע בכרכרה רתומה לצמד, כמו על מנת לדקור את עיניהם של בני פריקלונסקי, שהורגלו ללכת ברגל ולהתמקח שעה ארוכה בכל פעם שהם שוכרים כרכרה.
 
"הכול מכבדים אותו," אמרה הנסיכה, בוכה ואינה מוחה את דמעותיה, "הכול אוהבים אותו, עשיר הוא, יפהפה, אורח רצוי בכל בית... הוא, המשרת שלך לשעבר, בן אחותו של ניקיפור! אוי לאותה בושה! ומדוע? מפני שהוא מתנהג יפה, אינו מתהולל, אינו מתרועע עם אנשים רעים... עובד מבוקר עד לילה... ואתה? אלי הטוב שבשמיים!"
 
בת הנסיך מָרוסיה, נערה כבת עשרים, נחמדה למראה כגיבורה של רומן אנגלי, ולה תלתלים נפלאים שעינם כעין הפשתה ועיניים גדולות נבונות שצבען כצבע שמי הדרום, הפילה תחינתה לפני אחיה יגורושקה בסערת נפש עזה לא פחות מסערת נפשה של האם.
 
היא דיברה ודבריה נתערבבו בדברי אימה; היא נשקה לאחיה בשפמו הדוקרני שהדיף ריח של יין שהחמיץ, ליטפה אותו על קרחתו ועל לחייו ונצמדה אליו ככלבלבה מבוהלת. בפיה לא היו אלא מילים של רוך. לא היה בכוחה של בת הנסיך לומר לאחיה מילה שיש בה אפילו אבק של עקיצה. היא כל כך אהבה את אחיה! אחיה ההולל, ההוּזָאר בדימוס, הנסיך יגורושקה, היה בעיניה שוֹפרהּ של האמת הנעלה מכול, דוגמה ומופת למעשים טובים מן הסוג הנעלה ביותר! בטוחה הייתה, בטוחה עד כדי קנאות, שהגולם השיכור הזה יש לו לב בחזהו, שכל הפֵיות מסיפורי האגדה יכולות להתקנא בו. היא ראתה בו אדם ביש מזל, שהבריות מתנכרות לו ואינן משכילות לעמוד על חין ערכו. לפריצותו וסביאתו סלחה כמעט בהתלהבות. ואיך לא תסלח! זה כבר הוכיח לה יגורושקה שהוא שותה מחמת היגון: ביין ובוודקה הוא מטביע את צער אהבתו הנכזבת הבוערת בנפשו, ובחיבוקיהן של נערות ההפקר הוא מתאמץ לסלק מראשו ההוזארי את הדמות הנפלאה ההיא. ואיזו מרוסיה, איזו אישה, לא תראה באהבה סיבה מכובדת לעילא ולעילא, שיש בה כדי לכפר על הכול? איזו?
 
"ז'ורז'!" אמרה מרוסיה ונצמדה אליו ונשקה את פני השתיין שלו אדומות החוטם. "אתה שותה מחמת היגון, אמת... אבל שכח את יגונך, אם כך! האם צריכים כל האומללים לשתות? שא את צערך, אזור כוח, היאבק! היה גיבור! אדם בעל שכל כשכלך, בעל נפש כה טהורה ואוהבת, יש בכוחו לעמוד בפני מכות הגורל! אה! אתם, בישי המשל, מוגי לב אתם כולכם!.."
 
ומרוסיה (סְלח לה, הקורא) נזכרה ברוּדין1 של טוּרגֶניֶב והתחילה מספרת עליו באוזני יגורושקה.
 
הנסיך יגורושקה שכב על המיטה והביט אל התקרה בעיניו הקטנטנות האדומות. ראשו המה מעט, ובאזור הקיבה עממה תחושה נעימה של שובע. זה עתה אכל ארוחת צהריים ושתה בקבוק יין אדום, ועכשיו עישן סיגריה של שלוש פרוטות והתענג על הבטלה. רגשות והרהורים מכל מין וגודל רחשו במוחו המעורפל ובנפשו הזעירה, שכאב עמום כוסס בה. צר היה לו על אימו הבוכייה ועל אחותו, ובה בשעה ניעור בו חשק עז לשלח אותן מן החדר: הן הפריעו לו להתנמנם, לנחור מעט. הוא התכעס על שמעיזים להטיף לו מוסר, ובה בשעה הציקו לו נקיפות קלות של מצפונו (שמן הסתם היה קל מאוד אף הוא). שוטה היה, אבל לא שוטה עד כדי כך שלא ידע כי בית פריקלונסקי עומד באמת על סף החורבן, ולא מעט בזכות מעשיו הטובים.
 
הנסיכה ומרוסיה התחננו עוד שעה ארוכה. בטרקלין הדליקו את הנרות, באה איזו אורחת, והן עדיין עמדו והתחננו. לבסוף נמאס ליגורושקה לרבוץ כך על המיטה ולא לישון. הוא התמתח ברעש ואמר:
 
"טוב, אתקן את דרכיי!"
 
"בהן צדקך ובמילת הכבוד שלך?"
 
"כה יעזור לי אלוהים!"
 
אימו ואחותו נאחזו בו בידיהן ואילצו אותו לחזור ולהישבע באלוהים ובהן צדק שלו. יגורושקה חזר ונשבע באלוהים ובהן צדק שלו ואמר שיכּה אותו הרעם בעצם המקום הזה, אם לא יחדל לחיות חיי הוללות. הנסיכה אילצה אותו לנשק את צלם האיקונין, והוא נשק את צלם האיקונין והצטלב שלוש פעמים. בקיצור, זו הייתה שבועה כהלכתה.
 
"אנחנו מאמינות לך!" אמרו הנסיכה ומרוסיה והתנפלו על צווארו של יגורושקה. הן האמינו לו. ואכן, מי לא יאמין לְהֵן צדק חמור ולאלות ושבועות ולנשיקת האיקונין, שנצטרפו כך זה לזה? זאת ועוד — במקום שאתה מוצא אהבה, שם אתה מוצא אמונה שאין עימה הרהור ודאגת המחר. השתיים נתעודדו, ובפנים זוהרות, כמוהן כיהודים החוגגים את תקומת ירושלים, הלכו לחגוג את תחייתו של יגורושקה. הן ליוו את האורחת אל הדלת וישבו בפינה והתחילו מספרות זו לזו בלחש איך יתקן יגורושקה שלהן את דרכיו ואיך יפתח בחיים חדשים... הן נמנו וגמרו שיגורושקה יעלה מעלה־מעלה, ואף עימן ייטיב במהרה, והן לא תיאלצנה לסבול חרפת דלוּת — זה הרוּבּיקוֹן המאוס שכל מי שבזבז את נכסיו נאלץ לעוברו. הן אף גמרו בדעתן שיגורושקה יישא לו בלי שום ספק אישה עשירה ויפהפייה. הוא כל כך יפה, חכם ואציל כל כך, שספק אם תימָצא אפילו אישה אחת שתעז לא לאהוב אותו! לבסוף סיפרה הנסיכה את תולדות חייהם של אבות המשפחה, שיגורושקה יתחיל עוד מעט קט ללכת בדרכיהם. סבא פריקלונסקי היה שגריר וכל לשונות אירופה שגורות לו בפיו, האב היה מפקד אחד הגדודים המהוללים, ואילו הבן יהיה... יהיה... מה הוא יהיה?
 
"אתם עוד תראו מה הוא יהיה!" פסקה הנסיכה. "אתם עוד תראו!"
 
הן השכיבו זו את זו לישון, ועוד שעה ארוכה השיחו בעתיד הנפלא. וחלומות חלמו בשנתן, שלא היו כמותם ליופי. ואגב כך חייכו חיוכים של אושר — כה נאים היו החלומות! אכן, דומה שבחלומות הללו שילם להן הגורל בעבור הפורענויות שפקדו אותן למחרת. לא תמיד קופץ הגורל את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים.
 
בשלוש אחר חצות לערך, דווקא בשעה שהנסיכה ראתה בחלום את ה-bébé שלה במדי גנרל נוצצים, ומרוסיה בחלומה מחאה כף לאחיה בתום נאום מזהיר שנשא, באותה שעה ממש קרבה אל בית הנסיכים פריקלונסקי כרכרת עגלונים פשוטה. בכרכרה ישב המלצר של שאטוֹ דה פלֵר וזרועותיו חובקות את גופו האצילי של הנסיך יגורושקה השיכור עד מוות. יגורושקה היה שרוי בעלפון חושים שאין למעלה ממנו והיטלטל בזרועות ה"מ־ל־צ־צ־ר" כאווז שזה עתה נשחט ועכשיו נושאים אותו למטבח. הרכּב קפץ ממושבו וצלצל בפעמון הדלת. ניקיפור והטבח יצאו, שילמו לרכּב ונשאו את הגוף השתוי במעלה המדרגות. ניקיפור הזקן לא התפלא ולא נבהל, ביד אמונה הפשיט את הגוף הדומם, השכיבו עמוק בתוך הכסת וכיסה אותו בשמיכה. המשרתים לא הוציאו מפיהם אף מילה אחת. זה כבר הם רגילים לראות באדונם משהו שיש לשאתו, להפשיטו, לכסותו — ועל כן לא התפלאו ולא נבהלו אף כהוא זה. יגורושקה השיכור היה להם עניין שבשגרה.
 
אך למחרת בבוקר לא היה מנוס מבהלה.
 
בשעה אחת עשרה לערך, כשהנסיכה ומרוסיה שתו קפה, נכנס ניקיפור לחדר האכילה והודיע להוד מעלתן שלא הכול כשורה אצל הנסיך יגורושקה.
 
"נדמה... שהולך למות!" אמר ניקיפור. "הואלנה בטובכן לראות!"
 
פני הנסיכה ומרוסיה הלבינו כסיד. מפי הנסיכה נשמטה חתיכת רקיק. מרוסיה הפכה את הספל ולחצה את שתי ידיה אל חזהּ; הלב, שהוחרד כך לפתע פתאום ונזדעזע, פעם בעוז.
 
"בשלוש בלילה חזר בגילופין, משמע," הודיע ניקיפור בקול רועד, "כמו תמיד. והנה, עכשיו, אלוהים יודע למה, הריהו מתהפך ונאנח..."
 
הנסיכה ומרוסיה תפסו זו ביד זו ואצו לחדר השינה של יגורושקה.
 
יגורושקה, חיוור־ירקרק, שערו פרוע, רזון פתאומי בבשרו, שכב מכוסה בשמיכת צמר כבדה, נושם בכבדות, רועד ומתהפך ומתגלגל אילך ואילך. ראשו וידיו לא נחו אף לרגע, זעו ופרכסו. אנקות פרצו מחזהו. בקצה השפם היה תלוי איזה גושיש אדום — דם, כנראה. אילו גחנה מרוסיה אל פניו, הייתה רואה פצע בשפתו העליונה ושני חורים שנפערו בלסת העליונה ששתי שיניים חסרו בה. כל גופו הדיף חום וריח אלכוהול.
 
הנסיכה ומרוסיה נפלו על ברכיהן ופרצו בבכי תמרורים.
 
"אנו אשמות במותו!" אמרה מרוסיה ולפתה את ראשה בידיה. "אתמול ציערנו אותו בתוכחות, והנה... הוא לא עמד בזה! נפשו עדינה כל כך! אנו אשמות, maman!"
 
ובתחושה כבדה של אשמה פערו השתיים את עיניהן, ורועדות מכף רגל ועד ראש נלחצו זו אל זו. כך רועדים ונלחצים זה אל זה אנשים הרואים שעוד מעט קט תתמוטט על ראשם התקרה ברעש ובקול נפץ נורא ותקבור אותם תחתיה.
 
הטבח היה נבון דיו לרוץ ולהזעיק רופא. בא הרופא איוון אדוֹלפוֹביץ', איש קטן שכל כולו קרחת עצומה, עיניים זעירות ומטומטמות כעיני החזיר וכרס קטנה עגלגלה. בני הבית שמחו לקראתו כאילו היה אביהם מולידם. הוא רחרח את האוויר בחדרו של יגורושקה, מישש את דופקו, נאנח אנחה עמוקה וקימט את פניו.
 
"לא לדאוג, הוד מעלתך," אמר לנסיכה בנעימת תחנונים. "אני לא לדעת, הוד מעלתך, אבל לפי הדעה שלי, אני לא חושב שהבן שלך בסכנה, אפשר לומר, גדולה... שום דבר!"
 
ואילו למרוסיה אמר דברים אחרים לגמרי:
 
"אני לא לדעת, בת הנסיך, אבל לפי הדעה שלי... כל אחד יש לו דעה שלו, בת הנסיך. לפי הדעה שלי... הוד מעלתו... פפף!.. שְׁוָאך, כמו שאומר הגרמני... אבל הכול תלוי... תלוי, אפשר לומר, במשבר."
 
"מסוכן?" שאלה מרוסיה חרש.
 
איוון אדולפוביץ' קימט את מצחו והחל להסביר שלכל אחד דעה משלו... נתנו לו שטר של שלושה רובלים. הוא הודה, נבוך, השתעל — ונגוז.
 
כששבה אליהן רוחן, החליטו הנסיכה ומרוסיה לקרוא לרופא מן המהוללים. אמנם המהוללים יקרנים גדולים הם, אבל... מה לעשות? חיי אדם קרוב יקרים מכסף. הטבח רץ אל טופורקוב. מובן שלא מצא אותו בביתו. הוא נאלץ להשאיר לו פתק. טופורקוב לא מיהר להיענות לקריאה, חיכו לו בלב גווע, חרד, חיכו יום, חיכו כל הלילה, כל הבוקר... וכבר ביקשו להזעיק רופא אחר והחליטו שכאשר יבוא טופורקוב יקראו לו הדיוט גס רוח, יקראו לו כך בפניו ממש, כדי ששוב לא יעז לאלץ אנשים לחכות לו זמן כה רב. למרות יגונם, היו בני בית פריקלונסקי נרגזים עד מעמקי הלב. לבסוף, בשעה שתיים ביום הבא קרבה כרכרה אל פתח הבית. ניקיפור דידה במרץ אל הדלת, וכעבור רגע קט עמד ובדחילו ורחימו היה מסיר מעל כתפי בן אחותו מעיל של ארג עבה. טופורקוב השתעל, להודיע על בואו, ובלי לברך איש לשלום הלך אל חדר החולה. הוא עבר את האולם ואת הטרקלין ואת חדר האכילה בלי להביט אל שום איש, מפסיע בחשיבות, בצעדי גנרל, וקול חריקת מגפיו הנוצצים נשמע בכל הבית. קומתו הענקית עוררה יראת כבוד. תמיר היה, אומר חשיבות והדרת פנים, קווי דמותו קצובים ונאים להחריד, כולו כחטוב בשנהב. משקפי זהב ופנים קפואות, מרצינות עד בלי די, השלימו את חזותו הגאיוֹנית. במוצאו הוא פּלֶבֵּאי, אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה. הכול בו אדנותי, אפילו ג'נטלמני. פנים ורודות, נאות, ואם להאמין לדברי החולות שהוא מטפל בהן — אפילו נאות עד מאוד. צוואר לבן כצווארה של אישה. שיער רך כמשי, יפה, אבל גזוז, למרבה הצער. אילו נתן טופורקוב דעתו על מראהו, לא היה גוזז את שערו, אלא מניח לו להסתלסל עד הצווארון. פנים נאות, אבל יבשות ומרצינות מכדי להפיק נועם. הפנים היבשות והמרצינות והקפואות הללו לא הביעו דבר זולת עייפות גדולה הבאה מחמת עבודה קשה מבוקר עד ערב.
 
מרוסיה הלכה לקדם את פני טופורקוב, נעמדה לפניו פוכרת את אצבעותיה והתחילה שוטחת לפניו את בקשתה. עד כה לא ביקשה מעולם דבר מאיש.
 
"הצל אותו, דוקטור!" אמרה, תולה בו את עיניה הגדולות. "אני מתחננת לפניך! אתה כל תקוותנו!"
 
טופורקוב עבר על פני מרוסיה והלך אל יגורושקה.
 
"לפתוח את האוורור!" ציווה בהיכנסו אל חדר החולה. "מדוע לא פתחתם את האוורור? הרי גם לנשום צריך!"
 
הנסיכה, מרוסיה וניקיפור הסתערו על החלונות ועל התנור. בחלונות כפולי הזגוגית לא היו פתחי אוורור. התנור לא היה מוסק.
 
"אין אוורור," אמרה הנסיכה במורך לב.
 
"מוזר... הְם... לך וטפל בחולה בתנאים שכאלה! לא אטפל!"
 
ובהרימו מעט את קולו הוסיף טופורקוב:
 
"שאו אותו אל האולם! שם לא מחניק כל כך. קראו למשרתים!"
 
ניקיפור אץ אל המיטה ועמד למראשותיה. הנסיכה, מסמיקה על שום שמלבד ניקיפור והטבח והחדרנית העיוורת למחצה אין לה משרתים, אחזה במיטה. גם מרוסיה אחזה במיטה ומשכה בכל כוחה. הזקן העובר בטל ושתי הנשים החלושות הרימו את המיטה, נאנחים ונאנקים, והתחילו נושאים אותה, מפקפקים בכוחם, כושלים, חוששים להפילה מידיהם. שמלתה של הנסיכה נקרעה על כתפיה ומשהו פקע בבטנה, מול עיניה של מרוסיה הוֹריק הכול וכאב עז פשט בידיה — עד כדי כך היה יגורושקה כבד! ואילו הוא, הדוקטור למדע הרפואה טופורקוב, הפסיע בחשיבות אחרי המיטה וקימט את פניו בזעף, כועס על שמבזבזים את זמנו בהבלים שכאלה. ואפילו אצבע לא נקף לעזור לגבירות! בהמה שכזאת!..
 
העמידו את המיטה ליד הפסנתר. טופורקוב סילק את השמיכה, ובעודו שואל את הנסיכה כל מיני שאלות, החל להפשיט את יגורושקה המתהפך ומתגלגל על משכבו. הכותונת הוסרה כהרף עין.
 
"קצרי, בבקשה! כל זה לא שייך לעניין!" התיז טופורקוב לשמע דברי הנסיכה. "השאר יכולים ללכת מכאן!"
 
הוא הקיש בפטישו הקטן על חזהו של יגורושקה והפך את החולה על בטנו ושוב הקיש; האזין, שורק באפו (הרופאים שורקים באפם תמיד אגב האזנה) ואבחן קדחת שכרות שאין עימה סיבוכים.
 
"לא יזיק להלביש לו כתונת כפייה," אמר בקולו המדוד, מתיז כל מילה ומילה.
 
הוא השיא עוד כמה עצות, כתב מרשם ומיהר ללכת אל הדלת. כשכתב את המרשם שאל אגב אורחא לשם משפחתו של יגורושקה.
 
"הנסיך פריקלונסקי," אמרה הנסיכה.
 
"פריקלונסקי?" חזר טופורקוב ושאל.
 
"כמה מהר שכחת את שם משפחתם של... בעלי האחוזה שלך לשעבר!" הרהרה הנסיכה.
 
את המילה "אדונים" לא יכלה הנסיכה להעלות בדעתה. חזותו של הצמית לשעבר הייתה רבת־רושם יותר מדי!
 
בפרוזדור ניגשה אליו ובלב גווע שאלה:
 
"דוקטור, מחלתו אינה מסוכנת?"
 
"כך אני חושב."
 
"לדעתך, יבריא?"
 
"אני משער," ענה הרופא בנעימה צוננת, נענע קלות בראשו וירד במדרגות אל סוסיו — הדורים ואומרי חשיבות כמוהו עצמו.
 
כשהלך הרופא לדרכו נשמו הנסיכה ומרוסיה לרווחה, בפעם הראשונה אחרי יממה של עינויי נפש. טופורקוב, האישיות המהוללת, הפיח תקווה בליבן.
 
"כמה הוא מסור, כמה חביב!" אמרה הנסיכה ובליבה בירכה את כל הרופאים שבעולם. האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!
 
"אדון חשוּ־וּ־וּב!" העיר ניקיפור, שזה ימים רבים לא ראה בבית אדוניו אלא אנשים ריקים ופוחזים, רעיו של יגורושקה. הישישון אף לא העלה בדעתו שהאדון החשוב הזה אינו אלא אותו קוֹלְקָה המזוהם, שבשכבר הימים נאלץ לא פעם למושכו ברגליו מתחת לעגלת המים ולהלקותו.
 
הנסיכה לא סיפרה לו שבן אחותו רופא.
 
בא הערב, השמש שקעה, ומרוסיה התשושה מעייפות ומצער נתקפה פתאום צמרמורת עזה. הצמרמורת הפילה אותה על המיטה. אחר כך עלה חוּמה וצלעותיה כאבו. כל הלילה הייתה הוזה וממלמלת:
 
"אני מתה, maman!"
 
וטופורקוב, שבא בעשר בבוקר, נאלץ לטפל לא בחולה אחד, אלא בשניים: הנסיך יגורושקה ומרוסיה. הוא קבע שמרוסיה לקתה בדלקת הריאה.
 
ריח מוות פשט בבית הנסיכים פריקלונסקי. סמוי מן העין ונורא היה המוות מפזז למראשותי שתי המיטות, מאיים בכל רגע לגזול מן הנסיכה הישישה את ילדיה. דעתה של הנסיכה נשתבשה מחמת הייאוש.
 
"איני יודע!" אמר לה טופורקוב. "אין בכוחי לדעת, איני נביא. הכול יתברר בעוד כמה ימים."
 
את המילים הללו אמר בנעימה יבשה וצוננת, והן היו כמדקרת סכין לנסיכה האומללה. אילו הייתה בפיו ולו מילה אחת של תקווה! ולהוסיף יגון על יגונה, לא רשם טופורקוב לחולים כמעט שום תרופה, והיה מסתפק בכל אותן נקישות והאזנות ובדברי כיבושין על האוויר שאינו צח דיו ועל הרטיות שהונחו לא במקומן ולא בעיתן. אלא שכל חידושי האופנה האלה הוחזקו בעיני הישישה לדברים בטלים, שלא יצלחו למאום. יומם ולילה הייתה משוטטת בלי הרף ממיטה למיטה, שוכחת עולם ומלואו, נודרת נדרים ומתפללת.
 
לא היו בעיניה מחלות אנושות כקדחת וכדלקת הריאה, וכשנראה דם בליחתה של מרוסיה, דימתה בליבה שבת הנסיך חולה ב"שלב האחרון של השחפת" והתעלפה.
 
תוכלו לתאר לכם אפוא את שמחתה, כשביום השביעי למחלתה חייכה בת הנסיך ואמרה:
 
"אני בריאה."
 
ביום השביעי התאושש גם יגורושקה. צוחקת מאושר ובוכה, נושאת לו ברכתה משל היה בן אֵלים, ניגשה הנסיכה אל טופורקוב שנראה בפתח ואמרה:
 
"אני חבה לך חוב, דוקטור, על הצלת חייהם של ילדיי. תודה!"
 
"מה?"
 
"אני חבה לך חוב עצום! הצלת את חיי ילדיי!"
 
"אה... היממה השביעית! אני ציפיתי כבר בחמישית. בעצם, היינו הך. יש לתת מן האבקה הזאת בבוקר ובערב. להמשיך להניח רטיות. את השמיכה הכבדה אפשר להחליף בשמיכה קלה יותר. את הבן הַשקי משקה חמוץ. מחר בערב אבוא."
 
והאישיות המהוללת נענעה בראשה ובצעדי גנרל קצובים פנתה אל המדרגות.