אפריל 1945
אור הבוקר שהסתנן לצריף הארוך גרם לי לפקוח את עיניי. לרגע נבהלתי. אולי כולם כבר קמו ורק אני נותרתי לישון, אבל איך זה ייתכן? החיילים הגרמנים תמיד נכנסו בצעקות עוד לפני זריחת השמש.
התכופפתי לחלק התחתון של מיטת הקומתיים. רוב שכניי לצריף עדיין ישנו. מה קורה? למה אף אחד לא קם? קפצתי מהמיטה והתקרבתי לדלת הצריף. ניסיתי להציץ מבעד לחריצי הדלת, אבל לא הצלחתי לראות שום דבר. לפתוח את הדלת היה אסור. השומרים עלולים לירות בי.
"קלרי, שמעת? הגרמנים עזבו!" ינו, אחי הצעיר, הפתיע אותי מאחור.
"רק עכשיו התעוררתי. אתה בטוח?"
"הם עזבו לפנות בוקר. ברחו."
"איך אתה יודע?"
"לאצי אמר. הוא שמע רעש והלך להציץ."
זה התאים ללאצי, לדעת הכול ראשון. אבל האם ייתכן שהגרמנים פשוט קמו והלכו? "ומה איתנו?" שאלתי בחשד. "מה אנחנו אמורים לעשות?"
"לא יודע," ינו משך בכתפיו, "אולי לחכות."
"לחכות למי? לגרמנים שיחזרו?"
"אני חושב שהם הלכו לתמיד."
דבריו חלחלו לאט לתודעה שלי. אין עוד גרמנים. כלומר, המלחמה נגמרה? "אז אנחנו כבר לא אסירים? אנחנו יכולים פשוט ללכת? לחזור הביתה?"
ינו הסתכל עליי מבולבל. "אני לא יודע. אף אחד לא שחרר אותנו. ואם אף אחד לא שחרר אותנו, אז אולי אנחנו עדיין לא חופשיים."
פתחתי את הדלת בזהירות. נשמעה חריקה, אבל לא היה מי שזה יפריע לו. בחוץ לא היה אף אחד. הברזיות שבהן רחצנו את פנינו בכל יום עמדו שוממות. השער החום היה סגור, ולא היו אף שומר או מנהל עבודה גרמנים שבאו לקחת אותנו לעבודה. כל השומרים נעלמו. גם הלגר פיהרר, מפקד המחנה, שנהג להסתובב במחנה במדיו המרשימים, לא היה. נשארנו רק אנחנו. לבד. במחנה עבודה ליד וינה. רחוק מהבית ומהחיים שהיו לנו לפני המלחמה.
בצעדים זהירים התקרבתי לשער, מביטה בחשש לימיני ולשמאלי, בטוחה שכל השקט הזה יתגלה בעוד רגע כבדיחה אכזרית על חשבוננו, או גרוע מזה – כמלכודת מוות. רציתי לבדוק אם השומרים נעלו את השער. ינו שמר על מרחק בטוח מאחוריי.
השער לא היה נעול. יכולתי לפתוח אותו ולצאת מהמחנה. אולי באמת הכול נגמר. אבל מי יודע מה מחכה לנו בחוץ. חיילים גרמנים שנמלטים מהצבא הרוסי המתקרב? חיילים רוסים שאולי יירו בכל מי שנע בדרכים? ולאן בדיוק נלך? אין לנו אוכל. אין לנו כסף. אין לנו איפה לישון. אין לנו כוח לצעוד כל הדרך חזרה מאוסטריה להונגריה.
סגרתי חזרה את השער. "בוא, ינו," אמרתי ולקחתי את ידו. "נחזור לצריף."
חלק ראשון
אליס
פרק 1
מחר כבר לא אהיה פה, חשבתי כשירדתי במדרגות הבניין הישן. מחר אהיה בדירה החדשה שמצאתי. דירה קטנה, מקום שקט, התחלה חדשה.
צלצול הטלפון שלי הסיח את דעתי. אוף, לא מצאתי אותו בתוך התיק. התיישבתי על המדרגה ורוקנתי את תכולת התיק. יומן, ארנק, מפתחות של הבית, מפתחות של הרכב, קבלות ישנות, שוקולד קטן. הספקתי לשלוף את הטלפון ברגע האחרון לפני שהצלצול פסק. זה היה המוביל. ההובלה תגיע מחר בשבע בבוקר. הוא גם בישר לי שאם אין מעלית, הוא רוצה תוספת. לא מספיק שאין לי מעלית, אני גם צריכה להיענש בגלל זה?
כשנכנסתי לבניין האוניברסיטה, הושיטה לי שרון קפה בכוס קרטון. "יש לי חדשות טובות לספר לך וחדשות רעות. קצת רעות. הטובות זה שהפרופסור לוקח אותי איתו לכנס על תורת הקוונטים ברומא. הפחות טובות הן שבגלל זה אני לא יכולה לטוס איתך לאמסטרדם. אני מקווה שאת לא כועסת."
"קצת מאוכזבת. תכננו במשך חודשים את הנסיעה, איך נשב בכל בתי הקפה ונטייל בעיר ונפגוש חתיכים וקצת נשכח מהאוניברסיטה ומההצעה לתזה שאני חייבת להגיש... עכשיו הכול מבוטל."
"אליס, אנחנו לא מבטלות, רק דוחות. השתתפות בכנס – זה יכול לקדם אותי מאוד באקדמיה. את יודעת שזה חשוב לי."
לי עבר בראש שזה דווקא יכול לקדם אותה מאוד עם הפרופסור שהייתה דלוקה עליו, אבל מיהרתי לנער מעליי את המחשבה. היא הייתה עוזרת המחקר שלו כבר שנתיים, וזאת לא אשמתה שהוא עושה לה את זה. נפגשנו לפני שנה, כשחיפשה שותפה לגור איתה, והמגורים המשותפים הולידו חברות. בהתחלה הפערים בינינו שעשעו אותנו – היא פיזיקאית ואני היסטוריונית, היא חובבת הרפתקאות ואני תמיד אעדיף ללכת על בטוח. אבל בהמשך פערי הגילים והטמפרמנט הכריעו, והחלטנו שכדי שנמשיך להיות חברות ניאלץ לגור בנפרד.
"אז שאני אבטל את ההזמנות?" היא שאלה לאחר שהתנצלה שוב.
"לא צריך, אני כבר אבטל. וחוץ מזה הוא ממתין לך." הצבעתי לכיוונו. הוא עמד שם, בדיוק מולי, גבוה מכולם. סרק בעיניו את האנשים הרבים שחלפו במסדרון הארוך של האוניברסיטה ונעצר כשהבחין בנו. זיק נדלק בעיניה כשהבחינה בו. היא נופפה לו לשלום, אבל הוא לא ניגש אלינו. כמו תמיד, ההתנהגות שלו עצבנה אותי. הוא באמת חשב שהוא מעל כולם. פרופסורים אחרים באוניברסיטה לא נהגו באחרים בהתנשאות כזאת.
שרון ניגשה אליו, ומכיוון שלא הייתה לי ברירה הלכתי אחריה.
"בדיוק סיפרתי לאליס שאני מצטרפת אליך לכנס," היא מיהרה לדווח לו.
"ומה אמרה אליס?" הוא הסתכל ישירות אליי, ולא הצלחתי להבין אם הדברים שלו נאמרו בהתעניינות או בזלזול.
"אליס התאכזבה, אבל היא מבינה. הרי היא דוקטורנטית בעצמה."
"נכון, את סטודנטית למחקר אצל כהן, נכון?"
"כן," הנהנתי אבל העדפתי לא להרחיב בנושא. בניגוד לשרון לא היו לי הצעת מחקר מגובשת וגם לא פרופסור שלוקח אותי איתו לכנס ברומא. לא שהייתי נוסעת לרומא, לא עם פרופסור כהן ובטח שלא עם הפרופסור של שרון. רק עם אבא הייתי נוסעת, כמו שתכננו כבר כמה שנים, כדי לראות את מחנה הפליטים שבו הוא נולד.
"טוב, אנחנו צריכים ללכת. את בטוחה שאת לא כועסת עליי? אני מבטיחה לפצות אותך. מבטיחה שניסע לשם פעם."
הנהנתי, ושרון חייכה ונעלמה עם הפרופסור שלה.
טוב, אז מה עכשיו? פתחתי את התיק כדי להוציא משם את היומן ונתקלתי במכתבים שזרקתי אתמול לתוך התיק כשעברתי בבית של ההורים. הדואר שלי עדיין הגיע לכתובת שלהם. חשבון מהאוניברסיטה, דואר זבל ומעטפה באנגלית. הכתב היה זר ולא מוכר. אולי סוף-סוף חזרו אליי בנוגע למשרת המחקר?
הכתובת על המעטפה הייתה כתובה בכתב יד. זאת לא יכולה להיות הצעת מחקר. הם היו מוציאים מכתב רשמי מודפס. פתחתי את המעטפה ושלפתי מתוכה תמונה ישנה של בחורה צעירה – סבתא שלי, זיהיתי בהפתעה אחרי התבוננות קצרה – ומכתב קצר באנגלית.
ארנולד, שלום רב,
אני כותב בשם גברת אווה. אווה היא קרובת משפחה שלך. היא מתגוררת לבדה בעיירה אורושהזה שבהונגריה והייתה רוצה לפגוש אותך. מאחר שהיא אינה דוברת אנגלית, אני כותב לך בשמה. אשמח אם תיצור איתי קשר במספר הטלפון להלן.
בתודה,
מטיאש
בחנתי שוב את המעטפה. המכתב נשלח מהונגריה ובאמת היה ממוען לאבא. אבא כנראה הניח אותו בטעות בערמת המכתבים ששמר לי בצד.
"אני רואה שלא התייחסת ברצינות לשיחה שקיימנו. הודעתי לך שאם לא תעבירי הצעת מחקר בקרוב, לא נוכל להמשיך את לימודייך במוסד המכובד הזה."
הרמתי מבט ונתקלתי בגבות חמורות הסבר של מנהל המחלקה להיסטוריה של עם ישראל, פרופסור כהן. גופי הצטמרר ובטני התהפכה. הנוכחות שלו מולי שיתקה אותי. אבל אם אמשיך לשתוק, זה לא יעזור לי.
חייכתי וניסיתי לפנות ללב שלו, "פרופסור כהן, אני מתייחסת ברצינות רבה לשיחה בינינו. אני עובדת במרץ על נושא חדש שעדיין לא נחקר."
"באמת? מהו הנושא הזה שאף אחד עוד לא שמע עליו?" הוא שאל בנימת זלזול.
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. אבל אז ראיתי שוב את המעטפה, שחותמת הדואר האדומה של הונגריה הוטבעה בה. "זה מחקר על יהודי הונגריה בשואה. לצערי, אני לא יכולה להרחיב בנושא עד שלא יהיו לי עובדות מבוססות."
הוא הביט בי בעיניים ספקניות.
"רק לאחרונה גיליתי כמה עובדות, ואני חייבת לבדוק ולאמת אותן. לכן לא עדכנתי אותך עד עכשיו."
"גברתי היקרה," הוא אמר, "מצדי את יכולה לחקור את הנושא הכי חדשני בעולם, אבל אם עד סוף החודש לא תכתבי הצעת מחקר ראויה, תצטרכי לסיים את עניינייך פה. זה ברור?"
