גיבורה במילים

"אנחנו שמחים שנסראללה שלח אותך לכאן," התלוצץ ארז תלם, מגיש הבוקר, החנוט בעניבה מפוספסת.
"גם אני," סיננה. "לא בדיוק שמחה, אבל..."
"שבי, שבי," חתך והחווה בידו לעבר שולחן ארוך ורחב, בעוד הטכנאי פוסע לעברה ומגיש לה אוזנייה.
"תודה," תחבה אותה מתחת לשערה, בחצי עין פוזלת אל רסיסי שמים שנקלטו בעדשת הרחף. יום יפה זה יכול היה להיות, כחול ומואר, ואולי עוד יהיה, התעודדה, עד שקול עמום נשף באוזנה.
"מה לכתוב מתחת לשם שלך?"
"סליחה?" מצמצה, תוהה למי להפנות את מבוכתה. למצלמה? למסך הטלפרומְפְּטר? לבחור המפוהק שפינה מהשולחן את כוס המים של המרואיין הקודם והציב לפניה כוס מלאה? מרגע שנכנסה לאולפן הטלוויזיה נדמה היה לשרונה שכולם עטים עליה, רוחשים סביבה, וכבעלת ניסיון לא יכלה להשלות את עצמה שתשומת הלב נובעת מדאגה כנה. היא בסך הכול היתה אייטם. אורחת לחמש דקות, אולי אף פחות, בשרשרת המרואיינים של תוכנית המלל.
"שדרנית? במאית? מנחה?" שאלה האישה שבחדר הבקרה. "שלוש דקות לסוף הפרסומות, תחליטי, אין זמן."
בניגוד לרצונה הרגישה שרונה שהדופק שלה כבר הואץ. גלגוליה המקצועיים היוו עבורה יותר מנקודות ציון בדרך, כל אחד מהם סימל עידן שנפתח ברינה ונחתם בעצב, או להפך, ומשום כך לא יכלה להשיב על השאלה האגבית לכאורה בקלילות מרפרפת. בנעליים רבות היא כבר עמדה וגם מעדה, ובאיזה מבין שלל התארים שצברה תבחר עכשיו, ביום השלישי למלחמה?
"אמא," מלמלה לבסוף.
"לכמה?"
"שבעה," הנמיכה קול, יודעת שתשובתה תגרור קושיות לא נעימות בנוסח: "דוסית? מתנחלת? אתם חיים מהביטוח הלאומי? בסביבה שלכם אין אף בית מרקחת שמוכר גלולות?" וגם יודעת שאפילו אם יעמידו לרשותה שעה תמימה, בריאיון של אחת על אחת, לא תצליח להסביר ולשכנע שילדיה, כולם, הם משוש חייה ונשמת אפה.
"שבעה?" התפעם ארז.
לא אליו הנהנה - אל כבלי החשמל השחורים, שהתפתלו על הרצפה כחלזונות שהתפתו לצאת מחום הקונכייה ואינם יודעים לחזור.
"עד מאה ועשרים," העירה החזאית התורנית. פסי תפוז נצצו בקארה הקוצני.
"הגזמת!" החזירה לה צעירונת שניצלה את ההפסקה הקצרה לפידור פניו של מגיש הבוקר. פעמים רבות ראתה אותו שרונה בשידור חי ומעולם לא חשדה שחוטם אחד, אפילו לא נשרי במיוחד, דורש טיוח כה מוקפד.
"סליחה," התערבה, מודעת לסומק שכבר מבעיר את רקותיה, "חשבתי שנושא הדיון הוא..."
"כמובן, כמובן," הוא שוב חתך ובארשת מכובדת מתח את עניבתו, "שבעה ילדים, מה אני אגיד לך?"
"מה?"
העיף מבט בראי הזעיר שהוצב למולו. "כל הכבוד!"
"לך?" חייכה המאפרת מאחורי ענן בהיר.
"מה פתאום לי?" השתומם ארז, "אשתי תסגור לי את הריצ'רץ' אחרי שניים, אבל לה," הצביע על האורחת, "לה יש שבעה! ואת יודעת למה?"
"לא." ובקליק זריז סגרה את ארגז התכשירים.
מה אתה יודע? רצתה שרונה לשאול, אך אשת הפודרה כבר נעלמה מאחורי הווילון ומגיש הבוקר כחכח בגרונו, מחמם את המיתרים. רגליו הנתונות בסנדלים תנ"כיים, אשר נעלמו מעיני הצופים שבבית, בעטו קלות ברגלי השולחן כשהפטיר: "טוב, מדינת ישראל צריכה הרבה חיילים."
פטיש כבד הוטח בה.
אנא אל תשלח ידך, רצתה להרים זרועותיה, לא לילדַי שלי.
"דקה!" הדהדה הקריאה בין כותלי האולפן.
"מים," סיננה, מרגישה שהיא מעורפלת, נשאבת, נסחפת אל בורות אפלים שכבר שנים היא מנסה להיחלץ מהם, אך נכשלת. לעתים מצליחה להרים את הראש ולצוף מעל לגלד, אך די במגע קליל כדי שהתקף החרדה ישתק אותה והיא תיבלע.
בליל של קולות התערבל מאחורי גבה. מישהו צעק שהיא מתעלפת. "יש רופא?" שאגה האוזנייה. ידיים שריריות אחזו בזרועותיה ומשכו אותה לרצפה. סילון מים צוננים הוטח בפניה. מי שרצה לכוון אל שפתיה הרטיב את חולצתה.
"מה אמרת לה?" נשאל ארז תלם.
"אני?" ואף שהתאמצה לחדד אוזניה לא שמעה את התשובה.
אני בסדר, רצתה להישען על מרפקיה, אך מסך שחור שוב נפרש מעליה ובתוכה. מקרקעית התודעה זיהתה את האות המוזיקלי שמבשר על סוף הפרסומות. ושוב הקולות. קודחים. "תחליפו אייטם." "תכניסו את המומחים של הפאנל הבא." "אולי היא שוב בהיריון?" שואלת מישהי. אולי החזאית התפוזית. "הרי בשבילה אין הבדל בין שבעה לשמונה."
עוצמת עיניים. מחפשת אוויר. שוב יוצאים לפרסומות וצעדים כבדים תופפים לעברה. סנדלים.
"מצטער," רכנה מעליה עניבת הפסים. "זאת לא המצאה שלי. זה מה שסבתא שלי היתה אומרת בכל פעם שהזמינו אותה לברית."
וכך גידלו אותך? קפצה אגרופיה כדי להבליג. להיות בשר תותחים?
"אני באמת מתנצל," הוא נשמע מבוהל. "לא חשבתי שזה ישפיע עלייך עד כדי כך." והושיט ידו אליה, מסייע לה לקום.
"גם אני מתנצלת," החליקה על קפלי המכנס. "לא התכוונתי לעשות לכם כזאת..."
"עזבי," בחן אותה מקרוב. "מרגישה יותר טוב?"
"בערך." וחייכה. "נראה לך שאפשר להתחיל מחדש?"
"את מסוגלת להצטלם?" היסס. "אולי כדאי שתיסעי הביתה ותבואי מחר."
"לא, לא, אני בסדר."
"את בטוחה?" והציץ בשעון. "תכף החדשות של שמונה. יש זמן לקפה." ובדרך למזנון, צעדיו רחבים בעוד היא כושלת בעקבים, שאל אותה אם היא תמיד ככה. רגישה.
שתקה.
"את סובלת מלחץ דם?" הקשה כשהתייצב בראש התור והזמין פעמיים טורקי. "תשתי, תשתי," הושיט אליה כוס פלסטיק, "ועשי לי טובה."
"מה?"
"תגידי שזה לא בגללי."
לגמה בזהירות.
"יכול להיות שהגבת כל כך חזק בגלל שההערה שלי הזכירה לך משהו?"
"הרבה דברים."
"כמו מה?" התעקש לחטט כדי להרגיע את מצפונו הפרטי. "מה, זאת המלחמה הראשונה שלך?" ועוד בטרם ענתה שלף מכיסו טלפון סלולרי ואמר שהכול בסדר. קפה זריז ועוד דקה הם חוזרים.
"תחזור," שחררה אותו מחברתה. "אני אשתה לאט." וכיווצה את השפתיים כדי לינוק עוד כמה טיפות מהתמהיל של קפאין, דמעות וסוכרזית.

במלחמה הראשונה שלה, ששת הימים, היא היתה ילדה. בדרך לבית הספר תפסה אותה האזעקה. כשהאוטובוס נעצר בחריקת בלמים באמצע דיזנגוף ופתח את הדלתות היא נשפכה עם כולם, אבל לא מיהרה לתפוס מחסה בחדר המדרגות שמאחורי "נעלי נמרוד", שבה קנו לה לאקה שחורות למסיבת חנוכה. על רקע הסירנות שניקבו את אוזניה התרוצצה על המדרכה שהתרוקנה באחת וחיפשה את הילקוט של ערן, אחיה הקטן. רק כששמעה את ה"בואי" שלו מתוך הבניין מיהרה לשם, לפתה לו את היד ואמרה "אנחנו לא פוחדים, אנחנו גדולים." ואולי כבר אז נצרב בה ההרגל התמוה והעיקש לשדר שהכול בסדר, שיהיה בסדר, שאפשר להיאחז באוויר ולהחזיק מעמד. באזעקה השנייה כבר ירדה למקלט של בית הוריה וישבה, בין דליים וסמרטוטי רצפה, בחברת הפסיכיאטר מהקומה השלישית שסירב לשחק שש בש עם הירקן שקנה וחיבר שתי דירות בקומה הראשונה.
"לא יודע שש בש, נשחק שח," אמר ד"ר ג'וזף לייטמן, עם המספר על היד, והירקן גירד את הפדחת: "באַשך?"
גם כשגייסו את אבא שלה, באמצע הלילה דפקו על הדלת, היא תירגלה את פוזת החזקה. אבא נתן לה נשיקה עם זיפים וביקש שתשמור על אמא ועל ערן. והיא ידעה לקיים הבטחות. כל בוקר שאלה: "אם אני אלך למכולת, לקנות חלב ולחם, זה סימן שאני עוזרת?" ואמה הנהנה ונתנה לה כסף, בלעה חצי כדור וַאבן ואת החצי השני הסתירה במגירת העוגיות הנעולה. וכשאביה חזר מהמלחמה, עם זיפים שהפכו לזקן, הוא הגיש לה שקית קטנה, לבנה, עם שתי טבעות שקנה לה בעזה. דקיקות. אחת עם אבן ירוקה והשנייה עם אדומה. במשך שנים היא ענדה אותן על הקמיצה, מתגאה בטבעות המזל שאביה הביא לה מהמלחמה, מסירה אותן כל ערב לפני המקלחת כדי שלא יחלידו במים, ובמהלך מבחן בחשבון היתה מסובבת אותן על האצבע כדי לצבור ביטחון. רק בערב בת המצווה שלה, כשהאבן הירוקה נפלה ושרונה היתה משוכנעת שזהו, מזלה הטוב שהגיע מעזה הפנה לה עורף והלך לעזאזל, גילתה לה אמה שלא בשוק הערבי נרכשו הטבעות, אלא אצל גדליה הפיסח שהחזיק בדיזנגוף, ליד הפלאפל, דוכן עם גג ברזנט.
"לא רציתי שתחשבי שאבא חוזר אלייך מהמלחמה בלי מתנה," התנצלה. "ככה גם עשיתי בכל ימי ההולדת שלך, כשהוא שכח."
במלחמת יום הכיפורים כבר היתה נערה. באחת בצהריים יצאה מבית הכנסת כאילו כדי לטייל עם העגלה של נילי, אחותה התינוקת. בעצם, יסלח לה אלוהים, היא רצתה לחזור הביתה כדי לגנוב פרוסת עוגה. איך אפשר לצום בחמסין, כשהגברות המהודרות בעזרת הנשים מצחינות מהבל פה ומטיפות מתקתקות נגד התעלפות שהן היזו על צווארן. אמא שלה נשארה בבית הכנסת, עם המחזור והפיאה, וכשחזרה לשם עם העגלה ראתה שכבר אי אפשר לצעוד על הכביש, התענוג היחידי שנלווה ליום הצום השנתי, מפני שהוא עמוס במכוניות עם חיילים. וכשפתאום, מאי שם, הגיחה סירנה צורמת, עולה ויורדת, היא חילצה את נילי מהחגורה ורצה איתה לעבר אחד הבתים והצמידה אותה לחיקה, למרות שהקטנטונת בכלל לא נבהלה, ואמרה לה שזו בטח טעות, ניסוי בהפעלת שופרים.
אחר כך בוטלו הלימודים, וכמו חברותיה היא נשלחה לסניף הדואר באלנבי, למיין חבילות לחיילים. כשישבה על הכיסא ושידכה בין הכתובת לבין התא המתאים, ניגשה אליה בלה שלומקיץ, שכולם קראו לה בלה שלומציץ בגלל הציצים הגדולים, ונופפה מולה בגלויה. "תראי!"
"מה זה?"
"עדיף שתשאלי ממי," גיחכה בלה בפה מלא נמשים. "תראי מה גברת קווה קווה, מורתנו למתמטיקה, כותבת לבעלה." והקריאה בחיקוי צפרדעי: "אני לא יכולה לישון בלעדיך, גם הילדים מתגעגעים."
"תישבעי!"
"בנות!" הפתיע אותן הסדרן, "באתן להתנדב או לעשות חיים?"
"להתנדב," הרצינו שתיהן.
"אתן חושבות שמלחמה זה דבר מצחיק?" ולמרות שהבטיחו לשמור על שקט מופתי ולהתרכז בכתובות הוא צלצל לתיכון ודיווח על שתי הנערות שמוציאות לו שם רע בהתנהגות לא ראויה. בבוקר המחרת, סגן המנהל המתין להן בשער, כמו תמיד, כדי למדוד בעזרת סרגל כמה סנטימטרים מפרידים בין הברך לשולי החצאית.
"חשבתי שדפקו לנו תלונה על הפרעה," התחכמה שלומקיץ.
"גברת תמיר הצעירה," הוא העביר מבטו אל שותפתה לפשע, "בת ישראל כשרה מקפידה על צניעות גם בעת מלחמה."
"אז תעיף אותי," התחצפה ביודעין. "אני לא צנועה ולא כשרה, רק ישראלית."
במלחמת לבנון, שאז עוד לא ידעו כי לימים יתווסף אליה התואר "הראשונה", היא כבר היתה עיתונאית במשרה מלאה, עם דירה שכורה ומכונית, וטבעת עבה עם יהלום ננסי העידה על אירוסיה ליוני גלבוע, שהיה אז מתמחה צעיר וחתיך. כשגויס - למרות שמאחוריו היה פרופיל נמוך ולפניו ניצבו בחינות סיום בלשכת רואי החשבון הממשלתית - היא הפעילה את הקשרים שלה בדובר צה"ל כדי לבדוק מתי מתכוונים לשחרר את בעלה לעתיד.
"מתי?" התבדח הקצין התורן בצד השני של הקו. "מאיפה לי לדעת? יש מלחמה."
"אבל בתורה כתוב שחייבים לשחרר חתן לחופתו," ציטטה.
"שרונה תמיר," הוא נפעם, "ממתי את כל כך בקיאה בתורה?"
"ככה זה כשלומדים בתיכון דתי."
"את?"
"למה אתה כל כך מתפלא?"
"סתם, לא חשבתי, את לא נראית."
"אז תשחרר אותו. אני מתחתנת."
"בעזרת השם," התלוצץ.
"גם בעזרתך."
בעיתון היא עבדה מסביב לשעון. לפעמים הגיעה לבתים שבהם נגע המוות יחד עם המשלחת של קצין העיר. כגנבת היתה מתחבאת בחדר המדרגות, שומעת את הנקישה וצלצול הפעמון, ממתינה לזעקת ה"לא", סופרת את הדקות עד שהרופא הצבאי יציע זריקה לאם שהפכה לשכולה או לרעיה שהתאלמנה ואחר כך, לשמע הצעדים היורדים, כושלת לעבר הדלת ודופקת ביד רועדת. "אני מצטערת," לחשה אל מוכי ההלם והאלם, "אבל במערכת מבקשים תמונה." באחד הלילות, כשהיתה כתב תורן בדסק החדשות, נשלחה לשכונת התקווה, הקצין הראשון שצמח ממנה הוכרז כחלל, ובשל הסמיכות הגיאוגרפית הגיעה לכתובת עוד לפני המודיעים. השקט הכבד שעטף את הבית רמז לה שבני המשפחה עדיין לא יודעים על מות בנם.
וכעורב שחור היא ארבה.
ההכנות לחתונה הצליחו לצבוע את המלחמה בגוון רומנטי. סוף סוף הבינה את פשר הגלויה ששלחה המורה למתמטיקה לבעלה. בכל פעם שהפקס פלט רשימות מעודכנות של נופלים היא חיפשה בהן את שמו של יוני, אף על פי שידעה כי אינו קרבי. וכשמצאה בהן שם מוכר - סמל ראשון אייל לייטמן מתל אביב, בנו היחיד של הפסיכיאטר מהקומה השלישית, אשר הצליח לקפוץ מהרכבת ולשרוד את השואה - היא ביקשה שהפעם, רק הפעם, לא ישלחו אותה להביא תמונה.
"הוא שכן שלי," התפרקה על שולחנו של העורך התורן. "גדלנו יחד. פעם הוא טיפס על עץ התות כדי להציץ לחדר שלי. וכשצעקתי הוא נבהל ונפל ושבר את היד. ואמא שלו..." המילים נתקעו בפיה כאבני חצץ, "אמא שלו שמחה נורא שהבן שלה שבר את היד. היא הציעה לו להמשיך לטפס על עץ התות ולשבור גם את הרגל, או את היד השנייה."
"למה?" שאל העורך.
"כדי שלא יקחו אותו לצבא."
"אז תכתבי את זה," הוא אמר. לא, פקד.
"אני לא מסוגלת."
"את עיתונאית," גער בה.
"אני שכנה שלו," געתה בפרץ מחודש. "גדלנו יחד. בכיתה ה', כשהייתי היחידה שעוד לא היה לה חבר, הוא התנדב לתת לי נשיקה."
"התנדב?"
"כן. כדי שאם וכאשר יהיה לי חבר הוא לא יחשוב שאני תינוקת שלא מבינה."
"אז תכתבי את זה," הוא ציווה. "זה סיפור נהדר!"
"נהדר?" התחלחלה. "זה מה שצריכים לקרוא ההורים שלו כשהם קוברים את בנם יחידם?"
הם ציפו לה בשער קריית שאול. גם הוריה המתינו לה בתוך המעגל הדליל שהקיף את ההורים. "אני שכן," אמר הירקן לפנים הלא מוכרות שענו לו: "אני מכר ותיק, עוד משם." איש מהנוכחים לא רצה להיחשב למטופל.
"עוד לא," אמרה גולדי לייטמן בפנים קפואים ולבנים.
חיכו.
הארון של אייל הגיע, עטוף בדגל, וחבריו למדים דרכו את הנשק, אבל גולדי, בשער לבנבן כחלחל, סירבה לקום מהספסל.
"עוד לא," חזרה. "מחכים."
הרופא הצבאי שהוזעק לקריית שאול לאור הנסיבות - הורים מבוגרים, בן יחיד - החליף מבט מקצועי עם הפסיכיאטר. להזריק?
"למי, גברת לייטמן?" רכן אליה. "למי מחכים?"
"לחברה של איילי," קרס קולה של האם השכולה, אשר בהרף עין שונתה חזותה. היא כבר לא נראתה כמו "פראו דוקטור" - כך נהגה להזדהות בפני החנווני במכולת, השרברב שפתח סתימה בצנרת ובעיקר בקופת חולים, כשיש תור. "אי אפשר לקבור את איילי שלי בלי שהאהובה שלו תגיד לו שלום."
שוב הוחלפו מבטים. לאייל היתה חברה קבועה? אמנם האהבה עיוורת, אבל השכנים רואים.
"למי מחכים?" ניגשו אליה רותי ואריה, שגרים באותה הקומה, ממש מולה.
"מה זאת אומרת למי?" היא התעשתה. "לבת שלכם. איפה היא?"
רותי הלבינה. אריה האדים. מאז ומתמיד היתה ביניהם חלוקת תפקידים.
"בעבודה," התנצלו בשמה.
"עכשיו?" השאלה נמלטה מפיה בזעקה. "עכשיו מלחמה, לא עבודה."
הרופא הצבאי החליט לעקוף את הפסיכיאטר. כאן לא יעמדו לימינו הדיפלומות והניסיון. בבית הקברות, מבלי לפגוע בכבודו, הוא בראש ובראשונה אב שכול שעדיין לא מעלה בדעתו עד כמה מרה הגלולה.
"שרונה! שרונה!" צעקה גולדי לייטמן, בשביל המוביל אל חלקת הקבר, כשבעלה אוחז בזרועה ולוחש לה: "שָה, שה, זה לא מנומס."
בשתיים וחצי רעם הטלפון בדירתה הקטנה. "היית צריכה לבוא," הטיחה בה אמה. "גדלתם יחד."
"נכון, הייתי צריכה," לא התווכחה.
"אז למה לא באת?" הרים אביה את שפופרת הטלפון שבמטבח.
"היתה לי עבודה."
"עבודה?"
"מה לעשות," התנצלה, "החיים נמשכים."
"איזו עבודה היתה לך דווקא היום?" אמה התעקשה לחקור.
"שלחו אותי לסקר לוויה באשדוד."
"מה?" כמעט נחנקה. "לוויה של חייל זר יותר חשובה לך מהלוויה של איילי?"
בצדו השני של הקו עצרה שרונה את נשימתה. אפה הריח סכנה. ממתי אמה קוראת לו איילי? הרי מאז שהיא זוכרת את עצמה, ואת משפחת לייטמן מהדלת ממול, הוא היה אייל. הבן של השכנים שהתאמן בתופים בין שתיים לארבע והפריע לכולם. גבוה ומגודל, עם בלורית נוטפת ברילנטין ומכנסי צינור צמודים צמודים ועור שחום - לא בזכות הגנים הפולניים, אלא עקב שהות ממושכת בחוף גורדון. באמצע כיתה ח', כשכל ילדי השכונה נשלחו לאבחון פסיכולוגי שיקבע את התאמתם לתיכון מקצועי או עיוני, הודיע אייל שכל הפסיכולוגים יכולים לקפוץ לו. הוא את הבגרות שלו יעשה בשפת הים. אפילו קובי שמש, בנו של הזגג, שהרבה לשבת בסוכת המציל, עשה אקסטרני. וכשגולדי התחננה לפני אייל שילמד במנות קטנות כמו קובי, הוא ענה לה שזגגי - כך כונה - חייב ללמוד כדי לא להיות שקוף ואילו הוא, בנו של הפסיכיאטר הנודע...
"אמא," הפעם כבר לא היתה התנצלות בקולה, "כל לוויה חשובה, אבל במערכת החליטו לסקר את הלוויה באשדוד וזה מה שהייתי חייבת לעשות. זה לא העיתון של אבא שלי."
ואבא שלה, מהטלפון שבמטבח, העז לשאול: "ככה ממשיכים את החיים? בלוויות?"
"אני אבוא לנחם," הבטיחה.
"מתי?" שאלו שניהם, פה אחד.
"מחר."
"בבוקר? אחרי הצהריים? שנחכה לך בבית."
"בערב," החליקה. "אחרי העבודה."
אבל למחרת, בשש בבוקר, צלצל הטלפון בדירתה השכורה ושרונה זינקה מהמיטה בחדווה, בטוחה שרק יוני שלה יכול להעיר אותה כל כך מוקדם, והתאכזבה לשמוע את הקול ההיסטרי של אמה.
"ראית?"
"מה?"
"את בעמוד הראשון!"
"אני?"
"לא בעיתון שלך," דיווחה האם. "בַּשני."
"למה? מה עשיתי?"
"תלבשי משהו ותרדי למכולת," פקדה עליה. "עדיף שתראי לבד."
שתי דקות אחר כך היא החזיקה את העמוד הראשון של העיתון המתחרה ובהתה בו בתדהמה. זאת היא? כן, עם צמה. מחייכת. ליד אייל. בחוף גורדון צילמו אותם. פלג גופה העליון עטוף במגבת. היא בדיוק יצאה מהמים והיה לה קצת קר. אבל את השמש שזרחה מעליהם ואת הגלים שסערו בגבם חתכו מהתמונה. רק שניהם נותרו בה. היא במגבת והוא בחזה חשוף, שזוף, רחב. והכותרת: "שרונה תמשיך לחכות לאייל".
כשטיפסה במדרגות ברגליים כושלות, עם העיתון ביד, שמעה שהטלפון שוב מצלצל בדירתה. ומשום מה כבר היתה משוכנעת שזה לא יוני.
"ראית?" שאלה אמה.
"איך..." רעדה, "למה הם עשו לי את זה?"
"מי?"
"השכנים שלך."
"מה הם עשו לך?" נחרדה אמה. "שרונה, זה הבן שלהם. הבן היחיד שלהם. הוא נהרג."
"אבל למה הם סיפרו שהייתי החברה שלו? בסך הכול היינו שכנים."
"בסך הכול?" תקפה אמה בעוז. "מגיל אפס גדלתם ביחד, דלת מול דלת, ועוד יש לך טענות?"
"אמא," התנשפה, מחפשת אוויר, "אייל ואני היינו שכנים. ידידים."
"כל בוקר הלכתם ביחד לגן יהודית. יד ביד. וישבתם זה מול זו על הסיר."
"בסדר, ישבנו על הסיר, היינו חברים, אבל לא היינו זוג. אף פעם לא היה בינינו משהו רומנטי. הוא אפילו לא הלך לתיכון."
"אז מה? את חושבת שהכדורים פוגעים רק בבעלי בגרות מלאה?"
"לא, אבל זה לא בסדר שגולדי נתנה לעיתון דווקא תמונה שלו מגיל שמונה עשרה, כשנפגשנו במקרה בשפת הים."
"למה לא? זאת תמונה יפה."
"אבל אמא," הרגישה שהיא מתפקעת, "אני לא צריכה לספר לך שלא היה בינינו שומדבר. את יודעת."
"אני?" אמה פלטה אנחה. "אני רק יודעת שאם היית הולכת עוד כמה מטרים לחוף של הדתיות, אף אחד לא היה מצלם אותך עם מגבת, ליד בחור, כאילו שאתם באיזה פוטורומן."
זה לא פוטורומן, התכווצה שרונה, אבל הם חיים בסרט.
"תגידו," חייגה לבית הוריה, "הם יודעים שבעוד שבועיים אני מתחתנת?"
"אלא מה?" השיבה אמה, "הם היו הראשונים שקיבלו ממני הזמנה, אבל..."
"מה?" האיצה.
"כבר דיברת היום עם שושנה וצביקה?"
"לא."
"אולי הם לא ראו," הפיחה בה תקווה.
"אם הם לא ראו אז השכנים שלהם סיפרו להם." והציצה בשעון. רבע לשמונה. אמו של יוני נהגה להתקשר אליה מדי בוקר, לפני צאתה לעבודה, עם הנוסח המודאג של "אולי שמעת ממנו משהו?" למרות שהוצב ביחידה עורפית, במשרד.
"יש לך עוד שלדים בארון?" שאל אותה בעלה לעתיד, כשהתפנה להפסקת צהריים.
"יוני, זה לא שלד, אני נשבעת לך, לא היה בינינו שומדבר." וגם בעיצומו של המלל לא יכלה שלא לשמוע את האירוניה. עכשיו הוא כן שלד. באדמה.
"אז מה זה הקטע של המגבת?"
"היה לי קר."
"איך היה לך קר אם צילמו אתכם בים, בשמש?"
"יוני," בעטה בספה ומשכה ממנה חוטים, "מה אתה מנסה להגיד לי? שאתה לא מאמין?"
"רונה," זמזם את כינוי החיבה שלה, שגם כיכב בראש מצעד הפזמונים בפיו של זמר מאוהב, "אני רק מנסה להבין איך זה קרה."
"אל תנסה," פסקה. "יש דברים שאי אפשר להבין."
"תסתכלי על זה מזווית מקצועית," הציע. "אילו ראית בעמוד הראשון את החברה הכי טובה שלך, את מי היית מאשימה? את השכנים שלך או את העיתונאי?"
"אותו, אותם וגם אותה," חרקו שיניה. "הייתי שואלת את החברה שלי למה היא לא דרשה מאייל להשמיד את התמונה."
"אל תהיי כל כך קשה עם עצמך," הזרים אליה נחמה. "את לא אשמה. לא יכולת לנחש שתפרוץ מלחמה, שהשכן שלך ייפול ושהוריו יחליטו למסור לעיתון המתחרה דווקא את התמונה שלו איתך."
החרישה. זה מה שהיא אוהבת בו. את היכולת הנדירה להביע אהבה מבלי לאבד את ההיגיון, ולהעלות טיעונים מוצקים מבלי להפחית מעוצמת החום.
"דווקא מפני שאת עיתונאית שטח, ודווקא מפני שכבר הגעת לכל כך הרבה בתים שכולים וקיבלת כל כך הרבה תמונות של נופלים, ידעת שבדרך כלל נותנים תמונת פספורט," חיזק אותה. "או תמונה במדים. לא היתה לך שום סיבה לחשוד שדווקא הפעם יילכו על תמונה זוגית."
"זה לא מדויק," העירה. "יש כל מיני שיקולי עריכה. התמונה הזוגית מעצימה את הטרגדיה כשלחייל שנפל יש אישה בהיריון או חברה קבועה, דקה לפני החתונה."
"אבל זה לא המקרה שלכם," פסק. "במקרה הזה, סביר להניח שהיו שיקולים אחרים."
"כמו?"
"אל תשאלי אותי, שרונה. את עיתונאית."
יממה תמימה היא הסתגרה בדירתה השכורה. את הטלפון החזירה לשקע רק כדי לצלצל להוריה ולנסות לדלות מהם מידע. מפיהם שמעה שזרם קלוש של מנחמים מגיע לקומה השלישית, אל משפחת לייטמן, "הרי כל המשפחה שלהם נשארה באושוויץ, אבל אלינו..."
"מי בא?"
"כו לם. כל החברות שלי מהמשרד וכל הקולגות של אבא מהבנק," דיווחה אמה, "וגם כל החוג של בית הכנסת."
"אבל למה?" הצטמררה. "אצלכם לא יושבים שבעה."
"את חושבת?"
ושרונה כבר לא ידעה מה לחשוב כעבור שלושה ימים, כשנדמה היה לה שהסערה קצת שככה והיא חזרה למערכת ושוב הפעילה את הקשרים שלה בדובר צה"ל כדי לבדוק מתי מתכוונים לשחרר את בעלה לעתיד.
"מה?" גימגם הקצין התורן בצד השני של הקו, "חשבתי שהוא..."
"זה לא בעלי לעתיד!" ירתה.
"אבל היה כתוב בעיתון," הצטדק. "ראיתי את התמונה."
גם הפקידה במשרד הפנים, שהתבקשה לשנות את מעמדה המשפחתי בתעודת הזהות, בחנה את תעודת הנישואין בפליאה. "כל כך מהר?"
"מה מהר?" לא קלטה. "יצאנו שלוש שנים. דחינו את החתונה בגלל המלחמה."
"אבל חשבתי שהחבר שלך..."
היה עליה לנשוך שפתיים ולחרוק שיניים על מנת לשכנע את עצמה שהחיים נמשכים ושגם חייה שלה יוכלו לחזור לשגרה. זוג צעיר, ירח דבש, עשרה עותקים של "מהמטבח באהבה" כמתנת חתונה - אבל התצלום מחוף גורדון, עם מגבת וחיוך וצמה, הוסיף לרדוף אותה בכל מקום אליו הלכה. "אני לא יכולה להמשיך ככה," הסבירה לעורך הראשי כשקיבל את מכתב ההתפטרות שלה ודרש לשמוע ממנה, בארבע עיניים, למה החליטה לוותר על קריירה מבטיחה בגלל "טריק מלוכלך שעשו לך בעיתון המתחרה שבינינו, אין לו כל כך הרבה קוראים."
"אתה באמת לא מבין?" התאמצה להישמע עניינית. "כל הסקרים יכולים להראות שהעיתון הזה מדשדש בקרקעית, אבל יש עובדות בשטח. תמונה אחת הפכה אותי מבנאדם פרטי לדמות ציבורית."
"גם לפני התמונה הזאת היית דמות ציבורית," טען. "השם שלך מופיע בעיתון."
"בקרדיט. ביושר. לא בשקר. התמונה הזאת הפכה אותי לדמות הרואית של בחורה שחייה נגמרו כשהאהוב שלה נפל בקרב, והיא באמת גמרה לי את החיים."
"את לא מגזימה?" גישש. "קצת?"
"הלוואי שיכולתי להגזים. אני מצלצלת לדובר של האוניברסיטה, מחפשת סוציולוג שינתח את נתוני האבטלה, והוא אומר לי שהוא משתתף בצערי."
"אז הוא אידיוט. מי שלא קרא את כל ההכחשות שלך לא יכול להיות דובר של מוסד אקדמי. זאת פאשלה שלו, לא שלך."
"אבל אלה החיים שלי," ענתה. "אתמול צלצלו אלי מחנות פרחים לברר את הכתובת, מישהו שראיינתי רצה לשלוח לי עציץ."
"אז מה הבעיה? מותר לך לקבל אחרי שהכתבה התפרסמה."
"והמוכרת בחנות הפרחים אמרה לי שהיא ממש שמחה לראות כמה מהר השתקמתי."
שתק לרגע. ובחן את מכתבה. היא הדפיסה אותו כדי לא להסגיר את הרעד שאחז בכף ידה. לילות רבים התייסרה עד שגמלה בה ההחלטה להיפרד מהמקצוע שאהבה ושהיא ראתה בו אורח חיים.
"את עיתונאית טובה," הפעיל גישה שונה. "ואת חרוצה. יש לך עתיד."
"היה," סיכמה. "אם זה מה שעיתונאים מסוגלים לעשות אני מעדיפה לפרוש בשיא ולבנות לי חיים פרטיים."
"ומה תעשי מחר בבוקר? תלכי לדוג? תרקמי גובלנים?"
"אם תאשר לי פיצויים, למרות שהתפטרתי, אני אוכל ללמוד משהו בלי לדאוג לפרנסה."
הוא אישר. והיא למדה קולנוע. צילום, בימוי ועריכה. "מבחינה מסוימת זה לעבור לשפה מקבילה," הסבירה להוריה וגם לשושנה וצביקה, הוריו של יוני, שלא הבינו למה היא לא מנצלת את ההזדמנות כדי ללמוד "מקצוע עם בשר", כהגדרתם. "הוראה זה מקצוע בכלל לא רע," טענה חמותה. "במיוחד לאישה. בחופש הגדול תוכלי לבלות עם הילדים."
"אם כבר התחלת לדבר על ילדים," התמוגגה אמה מול השוויגר שלה, "מתי באמת אתם מתכננים?" והתגוננה כשבתה נעצה בה מבט מצמית. "מה אמרתי, הרי את כל כך אוהבת ילדים."
יוני, לשמחתה, תמך בה. "עיתונאים יכולים לסלף," הסביר להוריו, "אבל המצלמה לא משקרת." גם אביה הצדיק אותה בהיצמדו לסלוגן השחוק "תמונה אחת שווה אלף מילים". אך כצלמת מתחילה היא לא מצאה את האלמוניות אליה שיוועה, להפך. לא אחת היה עליה להשתמש בקשרים מהעבר על מנת לזכות בדריסת רגל, ולעתים תכופות מדי נדהמה להיווכח באורכו ובעמידותו של הזיכרון הציבורי.
"קבלי את זה כמחמאה," הציע יוני. "בחודש התשיעי את עדיין נראית כמו אותה חתיכה בת שמונה עשרה עם המגבת."
גולדי וג'וזף לייטמן המשיכו ללוות מקרוב את חייה החדשים. הם שלחו לה ארגז עם בקבוקי יין משובח כשקיבלה את המפתח לדירה שקנתה עם בעלה, בצפון העיר. "סליחה," התנצלו הוריה כשראו אותה מציצה בכרטיס הברכה ומחווירה. "הם שאלו מה הכתובת, אז נתַנו. הרי הם שכנים." בשש בבוקר צלצל יוני אל הוריה ועדכן שברגע זה הם יוצאים לכיוון "הקריה" מפני שהצירים כבר סדירים, וכשהגיעו לשם נדהמו להיווכח שהאחות הראשית ממתינה להם בכניסה. "פרופ' לייטמן הודיע לנו שאת בדרך וביקש שנתייחס אלייך כמו אל פרסונַל. לא, אל תלכי, נביא לך כיסא גלגלים." ובשבת, כשיוני צעד עם אביה לבית הכנסת כדי להכריז על שמה של בתם הבכורה, גם גולדי, אשר יצאה ממחנה ההשמדה כאתאיסטית, ישבה בעזרת הנשים.
"שרונה, אנחנו כל כך מודים לך," אמרו שניהם כשהתייצבו ללא התראה בפתח דירתה.
"על מה?" דאתה שאלתה מעל אשכול הבלונים האדומים.
"איילת, קראת לה איילת," מלמלה באושר גולדי, באותו שער לבן כחלחל, ארוז ומנופח במקומות הנכונים.
"היא כמו הנכדה שלנו," הבהיר ג'וזף הפסיכיאטר, שגם לביתה הגיע באותה חליפת שלושה חלקים שנהג ללבוש בכל יום בארבע, כשירד מהקומה השלישית אל הקליניקה שבקומת הקרקע.
"סליחה," התערב יוני, "קראנו לה איילת על שם אבא שלי."
"שנפטר לפני חודשיים," הוסיפה. "קראו לו צביקה."
"אז למה שאיילת המתוקה תגדל רק עם סבא אחד?" תהה אביו של אייל. "אני אהיה הסבא השני שלה."
"ומה רע בשלוש סבתות?" הקשתה גולדי, שגם אחרי שלושים שנה בארץ סירבה להיקרא זהבה. "ביומולדת שלה היא תקבל עוד מתנה."
זה סרט, נשענה על המשקוף, חוששת לאבד את שיווי המשקל. הם חיים בסרט, שהפך לסרט הבלהות שלי. וכשגולדי דחפה אותה בעדינות, נכנסה לדירה וצייצה "פוצי, מוצי" מעל עריסתה של איילת, נמלטה שרונה לחדר השינה, צנחה אל המיטה הסתורה ובכתה.
"תזכרי," דפקה גברת לייטמן על הדלת הסגורה, "את תמיד תוכלי להביא אלי את איילת כשהמטפלת תהיה חולה ואמא שלך תהיה עסוקה."
שלושה חודשים לאחר מכן, כשיוני קיבל הצעת עבודה בלוס אנג'לס, היא שמחה לארוז. דף חדש, הסבירה להוריה, זה מה שהיא רוצה. להיטמע במציאות אחרת, להתחיל מבראשית ולחיות בשלווה. יוני יעבוד שם כיועץ השקעות והיא תגדל ילדים מקיר לקיר ואם יישאר לה זמן אולי תצלם. בחורף יבואו הוריה להתחמם אצלם, בג'קוזי שבגינה ובקיץ, בחופש הגדול, היא והילדים יטוסו אליהם.
בפרבר הירוק, במשך שבע שנים מאושרות, נולדו מורן ודין ותום. גם להם שלחו גולדי וג'וזף מברקי ברכה ומתנות, באמצעות הוריה שיצאו בינתיים לפנסיה והגיעו לאמריקה לכבוד הברית. שתי הבחירות האחרונות עוררו בהם דאגה - תום ודין היו שמות פופולריים בקרב היורדים המחפשים שמות שמצלצלים טוב גם באמריקנית וגם בעברית, אבל שרונה, שמצאה במשפחתה המתרחבת את מהות החיים, הבטיחה להם שבוורלי הילס זה זמני. כהוכחה הכניסה לווידיאו קלטת עם סרט שהחלה לביים במהלך ההיריון הרביעי, כשאיילת כבר שיננה את ה"איי בי סי" ומורן ותום בילו עד חמש אחר הצהריים ב"תיבת נוח", הקינדרגארדן היהודי.
"לא גמרתי לערוך כי דין התעקש לצאת שבועיים לפני הזמן," התנצלה, "אז תתייחסו לזה כמו אל טיוטה."
"מה שם הסרט?" אמה התפעמה.
"אמא היא אמא." ולחצה על השלט. הקטע הראשון עסק במוות של האמהוּת וצולם בקליניקה מקומית המתמחה בביצוע הפלות בשלב מתקדם. נערה שחורה בת ארבע עשרה, עם פני ילדה, שנאנסה על ידי אביה ולא גילתה דבר לאמה, אשר רק בחודש השישי הבחינה כי רוכסן הג'ינס ממאן להיסגר על בתה, יושבת לצד אישה לבנה ונשואה שהרתה בתום חמש עשרה שנות עקרות, אך מומים חמורים אובחנו בעוברה.
"געוואלד," אמה התחלחלה. "למה את מתעסקת בטרגדיות כאלה?"
"למה לא?" עיניה הכחולות לבשו גוון סתווי, "אני נמשכת לסיפורים אנושיים."
"אבל העולם מלא בסיפורים שמחים," טען אביה.
"נכון," אישרה, "אבל דווקא אני, שנכנסת להיריון בכל פעם שיוני מניח את המכנסיים שלו לידי ויולדת בלי אפידורל תוך חצי שעה, רוצה להתמודד עם הסיפורים הלא שמחים שיש בעולם."
"חשבתי שהחלטת לברוח לאמריקה כדי לחיות בשלווה," העירה אמה.
"דבר ראשון, לא ברחתי - בחרתי," ענתה שרונה, בוררת בזהירות את המילים, "ודבר שני, מה את רוצה שאני אצלם כאן? תראי את העיתון," משכה את העמוד הראשון מהערימה, "תראי מה הכותרת הראשית. מחפשים שידוך לשימפנזה בגן החיות הלאומי. מזה אני אעשה סרטים?"
כשמלאה לדין שנה הפך הסרט לסדרה בערוץ הטלוויזיה היהודי בלוס אנג'לס, ואחד מפרקיה התקבל לפסטיבל סרטים ישראלי. רותי ואריה תמיר ריחפו על ענן. שרונה מסרה את כתובתם בתל אביב, למקרה שוועדת הפסטיבל לא תתלהב מסרט של יורדת, והם היו אלה שבישרו לה כי אמא היא אמא - המפגיש בין ישראלית לשעבר שאיבדה את בנה בלבנון לבין מצריה לשעבר שאיבדה את בנה בסיני - יוקרן בינואר בחיפה.
יוני קיבל חופשה מיוחדת מהעבודה, אף על פי שינואר הוא חודש עמוס במיוחד ליועצי השקעות שמתחילים לתכנן את השנה, וכל המשפחה טסה ארצה. אמה של שרונה תפרה שמלה וחילקה בכובד ראש את הכרטיסים לפרמיירה. בתה אסרה עליה להזמין את גולדי וג'וזף לייטמן והיה עליה להתחמק מפגישות מקריות בחדר המדרגות כדי לא להשיב את פניהם ריקם, אך יומיים אחרי שהתמקמו עם ארבעת הצאצאים בסוויטה על שפת הים שיגר סאדאם את הסקאד הראשון והפסטיבל בוטל.
"תגידו להם שיחזרו לאמריקה," התחננה גברת לייטמן. "אני פוחדת על איילת."
"אנחנו פוחדים על כולם," הודו הוריה. "את לא פוחדת?"
"לא," התייפחה גולדי כשהשאירה בדירתם מתנות לנכדים. "את כל מה שהיה לי כבר נתתי. מה עוד יש לי להפסיד?"
כשהסדרה של שרונה כבשה את הטלוויזיה היא הודיעה ליוני שהיא מתגעגעת ארצה ושעכשיו תורה לעשות קריירה, הרי הוא הבטיח לה שהם נוסעים לשנתיים-שלוש, והמשפחה שחבקה גם את נועם הפעוטה, עשתה דרכה לעבר בית שכור בהוד השרון - "מספיק רחוק מתל אביב, אבל מספיק קרוב למרכז העניינים," הבטיח להם שליח העלייה. בשבת הראשונה שלהם בארץ הוזמנו לארוחה חגיגית אצל הוריה ורק שם נודע לה כי ג'וזף לייטמן כבר הלך בדרך כל בשר.
"בשביל מה?" הטיחה בה האם השכולה, ניצולת השואה ועכשיו גם אלמנה, "בשביל מה חזרתם ארצה? כדי שהילדים שלך ילכו לצבא?"
"גולדי, אני כל כך מצטערת," חיבקה אותה שרונה. אחרי שלושה קורסים בטַנַטולוגיה היא כבר היתה פתוחה יותר לפצע המדמם לעד של שכנתה. היא הבינה שאצל הורים שכולים הדגל מורד לחצי התורן בכל ימות השנה, בכל שעות היממה. שאין צורך ביום הזיכרון הפרטי או הממלכתי כדי להזכיר להם את הפרח שנקטף. המרצה שלה, פרופ' הארי מילר, פסיכולוג שחוח גו וסגפן, שהקדיש עצמו למדעי המוות אחרי שבנו נהרג בתאונת צלילה, הסביר כי אדם, מרגע שהפך להורה, ימשיך לחיות לנצח את ילדו שאבד. אם הביא לעולם שלושה ילדים הוא לא יכתוב בטופס בירוקרטי כלשהו שהוא אב לשניים ולאחד שהיה. על הדף, ובחדרי הלב, הוא תמיד יהיה אב לשלושה. קל וחומר כשהיה לו רק צאצא אחד.
"על מה?" גברת לייטמן דחתה את גינוני הנחמה.
"על בעלך, על בנך," מלמלה. וגם על כך שהרחקתי ממך את איילת, שלא נקראת על שם אייל, לא אמרה.
"במקום להצטער תחזירי אותה לאמריקה. שמה בטוח," הציצה גולדי אל השולחן הערוך לתפארת וסירבה להצטרף לארוחה. "כמה פעמים צריך להגיד לך שילדים לא רוצים למות במלחמה?"