"אני לא מבין למה הזמנת את הבת של גרושתך למסיבת יום ההולדת שלך."
טורה רומנו לא הצליח להסתיר את כעסו בעת שהפנה את גבו לחלון של וילה רומנו והביט לעבר אביו שישב בצידו השני של חדר העבודה. עד לפני כמה רגעים הוא עוד נהנה מהנופים המרהיבים של חוף אמלפי, למרות שלדעתו הנוף מחלונות ביתו שבראבלו, גבוה יותר במעלה הצוקים, יפה יותר. אבל הפצצה שאביו הפיל עליו זה עתה עוררה מחדש את כל הרגשות הסבוכים שאורלה ברוגן גרמה לו להרגיש. גם כעת.
"הזמנתי את בני החורג," השיב ג'וזפה בנחת. "אז למה שלא אזמין גם את בתי החורגת?"
"זה לגמרי שונה עם ג'ולס. הוא בא להתגורר פה עם אימו כשהיה ילד קטן, ואתה האבא היחיד שבעצם היה לו אי-פעם." טורה הפנה את פניו ממבטו החודר של ג'וזפה. "את אורלה אני כמעט לא זוכר," הוא אמר וחש תסכול מחוסר האמת שבדבריו. "פגשתי אותה רק פעם אחת, לפני שמונה שנים, כשנישאת לאמא שלה. נישואים שהחזיקו מעמד רק כמה שנים," הוא הזכיר ביובש לג'וזפה. "אני יודע שאורלה נהגה לבקר פה את קימברלי. כנראה זה קרה תמיד בזמנים שבהם לא הייתי פה, ככה שלא ראיתי אותה יותר."
זיכרון לא רצוי הבזיק במוחו של טורה – אורלה שרועה תחתיו, עורה הצח מהווה ניגוד חריף לעורו השחום, ושערה פזור כמו משי ענברי על גבי הכריות שלו. לא ייאמן, הוא הרגיש איך גופו מתחיל להתעורר לחיים. דיו! איך זה ייתכן שהיא עדיין משפיעה עליו כך, שנים רבות כל כך אחרי הלילה האחד שהוא בילה איתה?
אך האמת הייתה שאורלה היא האישה היחידה שהצליחה אי-פעם לגרום לו לאבד שליטה. לפני שמונה שנים הוא נתן בה מבט אחד, וההבטחה שהוא העניק לעצמו, שלעולם לא יניח לליבידו שלו למשול בו, כמו שקרה לאביו, נשטפה תחת גל גדול של תאווה. זאת הייתה עדות מבישה לכך שהוא ירש מג'וזפה את חולשתו לנשים יפות ולסקס.
טורה גרר את מוחו בחזרה אל ההווה בהבינו שאביו שוב מדבר איתו. "אורלה לא הייתה פה כבר ארבע שנים, מאז שאימה עזבה אותי ולקחה לעצמה עורך דין שמתמחה בענייני גירושים," הוסיף ג'וזפה בזעף. "אבל אני עדיין מחבב אותה, ואני שמח ששני ילדיי החורגים באים לבקר באמלפי כדי לחגוג איתי את יום הולדתי השבעים. ואני גם תוהה אם ג'ולס ינצל את ההזדמנות כדי לצאת באיזו הכרזה."
"הכרזה בקשר למה?" גבותיו של טורה התרוממו בתמיהה.
"בקשר לכך שהוא עומד להתחתן עם אורלה. אל תיראה כל כך מופתע. אני בטוח שסיפרתי לך שג'ולס פגש אותה כשהוא עבר ללונדון, לפני כמה חודשים, כדי לעבוד בסניף הלונדוני של ARC. לאחרונה הוא רמז על כך שיש לו רגשות עזים כלפיה מעבר לידידות פשוטה. אולי זה משמעותי שאורלה החליטה לקבל את ההזמנה למסיבת יום ההולדת שלי, ושהיא באה הנה יחד עם ג'ולס," הרהר ג'וזפה בקול. "אשמח מאוד אם ילדיי החורגים, משתי מערכות הנישואים האחרונות שלי, יחליטו להתחתן זה עם זה. אבל מה שישמח אותי יותר מכול זה אם אתה, טורה, תבחר כבר מישהי לעצמך ותתחתן, ותעמיד לנו יורש."
טורה כבש את קוצר רוחו ופנה לצעוד לכיוון הדלת. הוא היה שמח מאוד להימנע משיחה עם אביו על העובדה שבגיל קרוב לשלושים וארבע הוא עדיין לא נשוי. הוא התכוון לדבוק במעמד הרווק שלו למשך עוד הרבה שנים טובות. אבל הוא ידע שבהלה בריאותית קטנה מיקדה את מחשבותיו של ג'וזפה בנושא עתידה של חברת הבנייה המשפחתית, אפונזו רומנו קונסטרוקציות, הידועה בראשי התיבות ARC. טורה ידע שאביו מתאווה שכבר יהיה לו יורש שיבטיח את המשך ההנהגה של החברה. הוא הניח שיום אחד יהיה עליו למלא את חובתו ולשאת לעצמו איזו אישה שחולקת את אותם ערכים ורעיונות שיש לו, כדי להקים איתה משפחה משלו. אלא שבניגוד לאביו, לא הייתה לו שום כוונה לתת לעצמו להיות מובל על ידי ליבו או ההורמונים שלו.
טורה אהב את אביו והעריך את תבונתו העסקית, שסייעה להפוך את ARC לאחת מחברות הבנייה הגדולות ביותר באיטליה, ושהייתה אחראית לרבים מהפרויקטים האזרחיים הגדולים ביותר שהוקמו ברחבי המדינה. אבל מחוץ לחדרי הישיבות היו חייו הפרטיים של ג'וזפה פחות ממרשימים. הוא בגד באופן די קבוע באשתו השנייה, סנדרין – אימו של ג'ולס – וחוסר יכולתו לעמוד בפני קסמיהן של המוני הבחורות הצעירות שנמשכו אל עושרו, כמו שכרישים רצחניים נמשכים אל טיפת דם במים, הפך את ג'וזפה לנושא של לעג על גבי דפי העיתונים.
לפני שמונה שנים הגיע העניין של צלמי הפפראצי בחייו של ג'וזפה ממש לנקודת רתיחה כשהוא התאהב לפתע בדוגמנית הזוהר האנגלייה לשעבר, הסלבריטאית סוג ז', קימברלי קונואוט. בתוך כמה חודשים מפגישתו הראשונה איתה התגרש ג'וזפה מסנדרין והתחתן עם קימברלי. אפילו טורה לא הוזמן לחתונה הסודית של אביו, ופגישתו הראשונה עם מי שהפכה להיות אימו החורגת הייתה במסיבה שג'וזפה ערך כדי לחגוג את חתונתם.
לטורה היה ברור מהתחלה שרעייתו החדשה של אביו היא סתם רודפת בצע, והוא לא היה מסוגל להבין איך ג'וזפה היה יכול להיות כל כך טיפש. אבל במסיבה, באותו ערב, הוא פגש מכשפה אדמונית אחת שהתחפשה למלאך, ואמונתו היהירה שהוא טוב יותר מאביו התרסקה לחלוטין.
"מפתיע אותי שאתה מקבל בשמחה את האפשרות של שידוך בין ג'ולס ואורלה," הוא אמר לג'וזפה. "כשהייתי באנגליה, לפני כחודש, העיתונים היו מלאים בהשערות שהיא זכתה בסכום ענקי ממש במסגרת הגירושים שלה מבעלה לשעבר. מסתבר שנישואיה לכוכב ספורט מפורסם נמשכו פחות משנה, לפני שהיא זרקה אותו. כנראה היא ירשה מאימה את הנטייה לחפש בעלים עשירים, להתחתן איתם ולהתגרש מהם," פסק טורה בציניות. "אם היא שמה כעת את ג'ולס על הכוונת שלה, אז שיעזור לו אלוהים."
"אני לא מאמין ברוב מה שמודפס בעיתונים, ובטח שאיני מאמין שאורלה מעוניינת בכספו של ג'ולס." ג'וזפה הביט מקרוב בטורה שפלט נחירה. "כבר שמתי לב בעבר, בכל פעם שדיברתי על אורלה, שיש לך דעה שלילית עליה, למרות שאתה טוען שכמעט אינך זוכר אותה. משהו קרה בין שניכם אז, לפני שנים? אני זוכר איך אורלה מיהרה לשוב לאנגליה, יום אחרי מסיבת הנישואים, לכאורה כיוון שהיא הייתה אמורה להתחיל את הלימודים באוניברסיטה.
"מובן שלא קרה דבר." טורה פלט צחוק שנשמע באוזניו חזק מדי וצורם. הוא התחמק ממבטו רב המשמעות של אביו ודחק את יופייה ואת המראה הדקיק של אורלה לפינה נידחת של מוחו. זה היה מטרד בלתי פוסק שהוא לא הצליח להיפטר מהזיכרונות שלו בנוגע אליה. נשים אחרות נכנסו ויצאו מחייו בתדירות גבוהה בלי להותיר חותם, והוא ממש לא הבין את תחושת חוסר השקט שאחזה בו מרגע שנודע לו שאורלה מגיעה לאמלפי.
"אני בסך הכול רוצה לדאוג שג'ולס לא יעשה מעצמו אידיוט בגללה. אתה יודע איזה מין חולמני הוא," הוא אמר בהשתדלו לשמור על נימה סתמית. אבל בצעדו החוצה מחדר העבודה, הייתה לו תחושה לא נוחה שעיניו הפקחיות של ג'וזפה ראו יותר מכפי שהוא רצה לחשוף בפניו.
לעזאזל, הוא חשב לעצמו בפראות. לעזאזל איתה – המכשפה אדומת השיער שהטילה עליו את הכישוף שלה באותו לילה, לפני שמונה שנים. תודה לאל שהוא התעשת למחרת בבוקר. ברגע זה היו לו די עניינים על הראש, מאחר שאביו החליט לפרוש לגמלאות ולהעביר לידיו את תפקיד נשיא החברה והמנכ"ל שלה. טורה ידע תמיד שזהו הייעוד שלו, והחלטתו הנחושה הייתה לנהל את ACR בצורה לא פחות מוצלחת מכפי שעשו אביו וסבו אפונזו לפניו. אבל לו הייתה גם משיכה להנדסה, ואחרי שסיים את לימודי ההנדסה האזרחית, הוא יצר לעצמו נישה ייחודית כיועץ מומחה לפתרון בעיות מיוחדות, מה שהביא אותו לבקר באתרי בנייה של ARC בכל רחבי תבל.
הוא אהב את העבודה שלו ואת החופש שהיא העניקה לו, ולא שמח בכלל בשל הכבלים שיתלוו ללא ספק למעמדו כמנהל. הוא נאלץ להודות שהוא גם קצת מתוח בנוגע לצורך להיכנס לנעלי אביו. הדבר האחרון שהוא צריך כעת הוא לפגוש שוב את אורלה ולקבל תזכורת לטעות המבישה שהייתה לו בשיקול הדעת לפני שמונה שנים.
אם אחיו החורג נפל שדוד בפני קסמיה של אורלה, אז שיהיה לו בהצלחה, אמר טורה לעצמו. אבל מצב רוחו, הקודר, בלי שום סיבה נראית לעין, לא הרפה ממנו, ולפתע הוא הרגיש שהוא חייב לצאת קצת מהבית. תוך הפטרת קללה, הוא חטף מהשולחן שבהוֹל את מפתחות המכונית שלו ויצא החוצה, אל המקום שבו חנתה אהבת חייו הנוכחית.
בדרך כלל באמצע הקיץ לא הייתה תנועה רבה במיוחד בדרך אמלפי. הכביש המפורסם, לאורך קו החוף האיטלקי הנודע, נצמד אל צוקים תלולים בקטע שבין סולרנו וסאלנטו, והיה ידוע בעיקוליו החדים. אורלה שמחה כשג'ולס אמר לה שהוא ינהג כדי שהיא תוכל ליהנות מהנוף עוצר הנשימה של מי הטורקיז של הים הטירני, הרחק-הרחק למטה.
אבל השלווה הופרה לפתע על ידי רעם מנוע של מכונית אשר הגיעה מאחוריהם. בהציצה מעבר לכתפה, היא ראתה מכונית ספורט אדומה שהלכה והשיגה במהירות את המכונית השכורה שהם אספו בשדה התעופה של נאפולי. המנוע ממש צרח כשמכונית הספורט עקפה אותם באמצע עיקול חד. אורלה עצרה את נשימתה בחשש שהמכונית תחצה את מעקה הבטיחות שלצד הדרך ותצלול מעבר לקצה הצוק. בתוך שניות עברה אותם המכונית המהירה וכבר הפכה לנקודה ארגמנית מטושטשת במרחק.
"הנה אחי החורג בצעצוע החדש שלו," מלמל ג'ולס. "הדגם האחרון הזה אמור להיות המכונית המהירה והיקרה ביותר בעולם. שתי האהבות הגדולות של טורה בחייו הן מכוניות מהירות ונשים לא פחות מהירות."
טורה. תחושה מבשרת רעות התנקזה כמו בטון נוזלי בשיפולי בטנה של אורלה. היא הצליחה לקלוט בהבזק את דמות הנהג במכונית הפתוחה, אך לא היה לה די זמן לזהותו. עצביה בגדו בה לרגע והיא כבר התפתתה לבקש מג'ולס להסתובב ולהשיב אותה לשדה התעופה. לקחת אותה לכל מקום שהוא, בתנאי שזה יהיה רחוק עד כמה שניתן מווילה רומנו ומהגבר שפלש לחלומותיה במשך שמונה שנים ארוכות מאוד.
היא חשקה את לסתותיה. די עם זה, היא אמרה לעצמה. היא הניחה לטעות הטיפשית האחת שעשתה, כשבילתה את הלילה עם טורה, לרדוף אותה במשך זמן רב מדי. לכל אחד יש חרטות – ולה יש את שלה. אך היא כבר בת עשרים ושש, לא בת השמונה-עשרה הנאיבית שהזדרזה לאסוף את בגדיה ולהתלבש כדי לנוס מחדרו כשטענתו הלגלגנית שהיא סתם רודפת בצע, בדיוק כמו אימה, מהדהדת באוזניה.
בשנים שחלפו מאז היא הצליחה לשרוד מערכת נישואים ברוטלית, והיא תצליח לשרוד גם מפגש מחודש עם טורה, ולהיות חזקה יותר כשיתברר לה – כמו שהיא בטוחה בהחלט שיקרה – שכל מה שהיא הרגישה כלפיו לפני שמונה שנים היה רק התאהבות ילדותית מביכה.
עשר דקות לאחר מכן, כשהם נכנסו בשעריה של וילה רומנו, מכונית הספורט חנתה בדרך הגישה, אך לא היה שם כל זכר לבעליה, ראתה אורלה בתחושה של הקלה. ג'ולס החנה את המכונית השכורה, וכשאורלה פתחה את הדלת, היא הרגישה בחום העז שהיה בחוץ. היא נטלה את כובע הקש רחב השוליים מהמושב האחורי, בידיעה ברורה שעורה הבהיר יישרף – או אף נורא יותר, יעלה שפע של נמשים – אם היא תבלה איזשהו פרק זמן בחוץ, חשופה לקרני השמש.
עורה הצחור ושערה האדמוני היו עדות למוצאה האירי, מצד אביה, אך בביקוריה הנדירים בביתו של ליאם ברוגן, בחוף המערבי והפראי של אירלנד, כשהיא הייתה ילדה, להישרף בשמש לא היה בכלל מה שהציק לה אז, היא נזכרה בצער.
היא אספה את שערה האדמוני והארוך ביד אחת, ערמה אותו על פדחתה, ואז חבשה את הכובע תוך שהיא תוחבת לתוכו את כל השיער. ניחוח לימוני מפתה עלה ברוח הקלילה מכיוון הפרדסים והתערבב בריח המתוק של היערה שטיפסה על כל קירות הווילה. בביקורה הראשון בחוף אמלפי, חודש לפני יום הולדתה התשעה-עשר, אורלה התאהבה בנופים המדהימים של המקום ובכל הצבעים העזים – הוורוד הבוהק של הבוגנוויליה, הירוק הכהה של עצי ההדרים האלגנטיים והכחול העמוק של הים המקיף את לשון היבשה הסלעית שעליה ניצבה וילה רומנו מזה כמאתיים שנה.
לפני שמונה שנים היא הגיעה לאמלפי כשאימה הפכה להיות רעייתו השלישית של ג'וזפה רומנו, המיליארדר העומד בראש אחת מחברות הבנייה הגדולות ביותר באיטליה. אבל הנישואים – כמו רוב נישואיה של קימברלי – היו קצרי ימים, ואורלה לא שבה לבקר בווילה רומנו מאז שאימה חזרה ללונדון כדי לבזבז בנוחות את כל הכסף שקיבלה במסגרת הגירושים.
בהתחלה, כשהיא קיבלה את ההזמנה למסיבת יום הולדתו השבעים של ג'וזפה, כוונתה הייתה להמציא איזה תירוץ שבגללו יימנע ממנה להגיע – בידעה שטורה יהיה שם, בלי ספק. אבל היא למדה לחבב את אביה החורג בזמן שאימה הייתה נשואה לו. הוא גרם לה להרגיש רצויה בווילה רומנו בכל פעם שהיא הגיעה לביקור – תמיד אחרי שהיא וידאה שטורה לא יהיה נוכח בביתו של אביו – והיא שמרה על קשר עם ג'וזפה אחרי שהוא ואימה התגרשו.
כשג'ולס הציע לה להצטרף אליו לנסיעה לאמלפי, אורלה החליטה שהגיע הזמן שהיא תתייצב בפני כל הפחדים שלה. לפגוש את טורה שוב היה דבר שהיא הייתה חייבת לעשות כדי להשאיר מאחור את העבר ולהמשיך הלאה בחייה.
אחד מעובדי משק הבית של הווילה ירד במדרגות כדי לקבל את פניהם, וג'ולס ניגש לדבר עם האיש בזמן שאורלה הביטה סביב, על יופיים של הגנים המעוצבים.
"הייתה כנראה איזו אי-הבנה בקשר לחדרים אשר הוקצו לנו," אמר לה ג'ולס בשובו אל צידה. "מסתבר שקרובים רחוקים של ג'וזפה הגיעו במפתיע, ומריו לא בטוח שהוא יודע לאן לקחת את התיקים שלנו. אגש לדבר עם מנהלת משק הבית כדי לברר מה בדיוק קורה."
"אצטרף אליך בפנים עוד רגע. אני צריכה למתוח קצת את הרגליים אחרי הנסיעה הארוכה."
"בסדר, אבל תדאגי להישאר בצל, שרי. את ממש לא רגילה לחום של השמש האיטלקית."
אורלה חייכה כשעקבה במבטה אחרי ג'ולס שעשה את דרכו אל תוך הבית. בהיותו צרפתי מלידה, היה לו קסם גאלי עדין, והוא היה תמיד נחמד אליה כשהיא ביקרה את אימה בווילה רומנו, למרות שקימברלי הייתה הסיבה לכך שג'וזפה התגרש מאימו. ג'ולס המשיך לקיים קשר טוב מאוד עם אביו החורג, ולפני שישה חודשים הוא מונה למנהל הכספים של הסניף האנגלי של חברת הבנייה של משפחת רומנו. אורלה התגוררה בדירת הסטודיו שלה, לא הרחק מהמשרדים הלונדוניים הראשיים שלACR , לאחר שהיא נאלצה למכור את דירת הפאר של אימה כדי לכסות את חובותיה של קימברלי. היא החלה להיפגש עם ג'ולס לארוחות ערב, פעם או פעמיים בשבוע, והוא התגלה כחבר אמיתי, בזמן שהיא נאלצה להתמודד עם בעיותיה הרפואיות הרציניות של אימה.
באותו הזמן אורלה הוצגה באור שלילי מאוד בכל העיתונים על כך שקיבלה לכאורה סכום עתק במסגרת גירושיה מבעלה לשעבר, שהיה אדם עשיר מאוד. היא לא ביקשה ולא קיבלה אף אגורה מדיויד, אבל זה לא מנע את הכותרות המגעילות בעיתונים, שהשתדלו להעריך כמה כסף בדיוק היא "הרוויחה" תמורת עשרה חודשי נישואים.
לא, היא לא תחשוב על העבר, ציוותה אורלה על עצמה. סוף-סוף היא חופשייה מדיויד, ומבחינות רבות דווקא נישואיה הנוראיים חישלו אותה. לעולם היא לא תיתן שוב, לאף גבר, לשלוט בחייה כמו שבעלה לשעבר שלט בה.
היא חצתה לאיטה את דרך הגישה, ונמשכה באופן לא מובן אל מכונית הספורט האדומה. לראשונה בחייה היא יכלה להבין איך ניתן להגיד על מכונית שהיא סקסית. הקווים הזורמים והצבע הארגמני שלה תבעו את תשומת הלב של כל מי שראה אותה, והעור השחור של הריפוד היה כל כך גברי. המכונית הבטיחה ריגושים וסכנות, ולא היה ספק שגם בעליה מבטיח את אותם הדברים. אבל היא לא רוצה שום ריגושים, הזכירה אורלה לעצמה בהעבירה את ידה על חמוקיה החושניים של המכונית.
היא הייתה בטוחה שנישואיה לדיויד יעניקו לה את הביטחון שהיא חיפשה לאורך כל חייה, אך היא הרגישה די פגיעה, ולפעמים אפילו חששה לביטחונה כשהוא שתה יין אדום. מצב רוחו היה משתנה בין רגע, ובמשך הרבה מאוד זמן היא הייתה בטוחה שהיא זאת שעשתה משהו לא בסדר, משהו שהצית את התפרצויות הזעם שלו.
הבעה של סבל חלפה לרגע על פניה, ואינסטינקטיבית היא הרימה את ידה כדי ללטף את הצלקת הבולטת, שנמתחה מזווית עינה ועד לקו השיער שלה. היא סירקה את שערה עם שביל בצד כדי להסתיר את הצלקת, והאיפור כיסה אף הוא את האדמומית שלה. אך הצלקת הזאת תישאר שם לעולם, תזכורת מכוערת לסיבות שבגללן אסור לה לבטוח בשיפוט שלה, ולעולם לא לבטוח שוב באף גבר.
היא לא סיפרה מעולם לאיש על ההתעללות הפיזית והמנטלית שהיא נאלצה לסבול במהלכם של נישואיה הקצרים והאומללים לשחקן הקריקט האנגלי המהולל. דויד קיגן היה אהוד מאוד על הקהל והתקשורת בזכות התנהגותו הידידותית על גבי מגרש הקריקט ובמהלכם של הראיונות שלאחר המשחקים. אורלה הייתה בטוחה שאיש לא יאמין לה שדיויד היה על סף משבר, או שאלכוהול הופך אותו חיש קל למין מפלצת אגרסיבית.
התקשורת האשימה אותה, ללא שום התחשבות, בשבירת ליבו של דיויד ובהרס הקריירה שלו כשהיא עזבה אותו כמה ימים בלבד לפני שהוא היה אמור להוליך את נבחרת הקריקט של אנגליה בתור הקפטן והכוכב שלה בסדרת משחקי "האָשֶס" המפורסמת, נגד אוסטרליה. אנגליה הפסידה בסדרה, ודיויד איבד את תפקיד הקפטן. בריאיון הוא תלה את חוסר התפקוד שלו במגרש הקריקט בשברון הלב שלו בגלל נטישתה של אשתו.
קל היה לה להאשים את עצמה בבעיות שהיו במערכת היחסים שלה כשדיויד לא חדל מלערער את ביטחונה העצמי ולגרום לה להאמין שהיא חסרת תועלת – כמו שהוא שב ואמר לה בלי הרף. ונדרשה התקיפה הפיזית שלו כדי לגרום לה להתעשת לבסוף. היא חדלה להעמיד פנים שהכול בסדר בנישואים שלהם, והודתה בכך שדיויד הרג לגמרי את כל מה שהיא הרגישה כלפיו. היא חששה שאם הייתה נשארת איתו, בפעם הבאה שהוא יכה אותה, הוא היה עלול להרוג אותה.
לקיחת השליטה על חייה בחזרה לידיה הייתה תהליך ארוך וקשה, אבל לאורלה התברר שהיא ניחנה בכוח רצון חזק ובנחישות עיקשת לשרוד בכל מחיר. לחזור לווילה רומנו, כשהיא יודעת שטורה יהיה פה, היה עוד צעד להתרחק מהנערה עם הראש המלא בחלומות רומנטיים שהיא הייתה בעבר, ולהפיכתה לאישה העצמאית שהיא עכשיו.
"היא ממש יפהפייה, נכון?"
הקול מאחורי גבה של אורלה היה עשיר ואפל, כמו שוקולד מתוק-מריר, והיה מתובל בשמץ של שעשוע ציני שהרטיט את קצות העצבים שלה. זה הקול שהיא שמעה בחלומותיה אינספור פעמים, אבל כעת הוא היה ממשי, ובטנה התכווצה בכאב. היא מיהרה למשוך את ידה מהמכונית.
נאמר שגברים מסוימים קונים מכוניות מלהיבות ורבות עוצמה בתור פיצוי על כל מה שחסר בהם עצמם. בפעם האחרונה שהיא ראתה את טורה הוא היה בן עשרים וארבע או חמש, אבל כעת הוא היה בתחילת שנות השלושים שלו, ובטח הוא מתחיל כבר לאבד את השיער ולגדל איזו כרס קטנה, היא אמרה לעצמה.
מעודדת מהמחשבה הזאת, היא הסתובבה אליו, וליבה התנפץ אל צלעותיה כשעיניה פגשו את המבט הנוצץ שעמד בעיניו האפורות. הייתה לה הרגשה משונה שהוא התבונן בה קודם, ולא במכונית.
לפני שמונה שנים היה טורה נאה מעבר לכל דמיון. עם תווי פניו הסימטריים לחלוטין והופעתו המטופחת בשלמות הוא היה יכול להיות דוגמן בכל ירחון אופנה זוהר. עכשיו הוא היה הורס עוד יותר מכל זיכרונותיה של אורלה, והגבריות הבוטה שלו, עם החושניות הלוהטת, עוררו איזה להט מלובן בדמה.
מאוחר מדי היא הבינה שהיה עליה להישמע לאינסטינקטים שלה ולהימנע מלבוא לווילה רומנו, או לבקש מג'ולס לסובב את המכונית כשזה עלה בדעתה, ולהשיב אותה אל שדה התעופה. אך היא כבר לא הנערה מוכת הסנוורים שהאמינה פעם בסיפורי אגדות וראתה בטורה את הנסיך שלה, זה שיציל אותה ויגונן עליה לעד. היא למדה בדרך הקשה שיש רק אדם אחד שיוכל להגן עליה באמת, והיא שמחה כששמעה שקולה נשמע חד וקריר כשהיא דיברה.
"הלו, טורה. ג'ולס אמר לי שאתה היית זה שעקף אותנו על דרך אמלפי בנהיגה של מטורף."
הוא חייך וחשף שיניים צחורות על רקע פניו השזופים. אורלה הרגישה חום מתפשט בשיפולי בטנה, ולתדהמתה היא זיהתה את התחושה שחשה באגן שלה כתשוקה. זמן רב כל כך עבר מאז הפעם האחרונה שהיא הרגישה את התחושה המסחררת של משיכה מינית. היא הייתה בטוחה שדיויד הצליח להרוס את התחושות הללו, כמו שהוא הרס את גאוותה ואת כבודה העצמי. מדאיג היה להיווכח שהליבידו שלה חי ובועט, וזה שטורה הוא זה שעורר אותו לחיים היה אסון מוחלט.
זיכרונות התגנבו אל מוחה, של פיו על פיה. המתיקות הפראית של נשיקתם הראשונה הייתה חקוקה לנצח בנפשה. לפני שמונה שנים הוא לקח כל מה שהיא נתנה לו בתמימותה הרבה, וזה – במבט לאחור – גרם לה עכשיו לרצות לפרוץ בבכי. הוא נטל את תומתה, ולאחר מכן הוא מעך אותה כאילו הייתה איזה חרק תחת סוליית נעלו.
"אני מודה שנהגתי מהר, אבל אני מכיר כל פיתול ופנייה בדרך אמלפי, כמו שאני מכיר את כף היד שלי," אמר טורה בעצלתיים תוך שהחל להתקרב לכיוונה. "וחוץ מזה, כל אחד צריך קצת להסתכן כדי לתבל את חייו." עיניו האפורות ברקו כמו פלדה ממורקת. הוא נעצר לפניה, קרוב עד כדי כך שאורלה חששה שהוא יבחין בפעימות הלא יציבות של הדופק שהלם בבסיס גרונה, ואינסטינקטיבית היא הרימה את ידה והחלה להשתעשע בשרשרת הזהב הדקיקה שהיא ענדה סביב צווארה.
"לא אני. לדעתי זה מטופש לקחת סיכונים מיותרים." היא הרימה את סנטרה כך שיכלה להביט ישר בפניו, ונוכחה שהוא גבוה יותר מכפי שהיא זכרה. למרות שהיא נעלה עקבים של שמונה סנטימטרים, טורה ממש התנשא מעליה. היא תהתה מדוע היא הרגישה צורך להתווכח איתו, כשלעשות את זה עלול להיות כה מסוכן. הגיוני הרבה יותר היה להתרחק ממנו ולהיכנס לבית. רק שמשום מה היא לא הייתה מסוגלת לזוז. רגליה סירבו למלא את הפקודות שמוחה שלח להן, והיא הייתה כה מהופנטת ממנו, שהיא פשוט קפאה כשהוא פשט את ידו לכיוונה והסיר את משקפי השמש שלה.
"עינייך בדיוק בצבע שזכרתי אותו. חום-זהוב עם נקודות של ירוק זית," הוא מלמל.
היא שמעה את הצליל הלא יציב של נשימותיה הרדודות והייתה לגמרי בטוחה שהוא שומע את רעם ליבה. במשך החודש האחרון, מאז שהיא השיבה בחיוב להזמנה לבוא למסיבת יום ההולדת של ג'וזפה, אורלה הכינה את עצמה לקראת הפגישה הבלתי נמנעת שלה עם טורה. בדמיונה התנהלה הסצנה תמיד כשהיא שלווה וצוננת, בעוד שטורה מפגין חרטה רבה ומתנצל על כך שהוא דחה אותה לפני שנים.
רק שגופה סירב לפעול על פי התסריט הזה. היא הייתה לגמרי מסוחררת – אולי בגלל החום, היא נחפזה להבטיח לעצמה. מה שהיה קשה יותר להסבר הייתה תחושת הכובד של שדיה, והדגדוג של פטמותיה המתהדקות לכדי פסגות קשות, שהיא התפללה בליבה שלא ניתן לראות מתחת לבד השמלה שלה.
"אכפת לך?" היא קיבלה בברכה את כעסה המתלקח בעת שחטפה ממנו את משקפי השמש שלה והשיבה אותם למקומם. היא הרגישה בטוחה יותר כשעיניה מוסתרות מאחורי העדשות הכהות. "מפתיע אותי שזכרת את הצבע של עיניי. אני זוכרת מעט מאוד ממך, מלפני שמונה שנים."
לכעסה הרב, זה לא נראה כלל כאילו המענה החריף שלה הפריע לו, וחיוכו התרחב להבעה שגרמה לנשימתה של אורלה להיעצר. "אם ככה, מזל שיש לנו הזדמנות להתוודע שוב זה לזה," הוא אמר חרש.
"למה?" היא שאלה בבוטות. "אני זוכרת שלא יכולת להיפטר ממני מספיק מהר אחרי הלילה שבילינו יחד."
טורה כאילו לא שמע אותה, והעוצמה האפלה של מבטו גרמה לתחושת ההתכווצות שבתוכה להתעצם עד כדי כך שהיא רצתה להיכנע לדחף המטורף להתקרב אליו ולהצמיד את אגן הירכים שלה אל זה שלו.
היא ליקקה את שפתיה היבשות, ונראה היה שהתנועה המהירה של לשונה ריתקה אותו. חיוכו גווע, ומשהו כמעט פראי הקשה את תווי פניו. "את היית נפלאה כשהיית בת שמונה-עשרה," הוא אמר בקול קשה, "אבל עכשיו... דיו – " קולו התעבה, "את פשוט יפהפייה להדהים."
אורלה הביטה בו ישירות ולא הייתה מסוגלת לזוז ממקומה. בקושי לנשום היא הייתה מסוגלת. הוא מילא את שדה הראייה שלה והיא הייתה מסונוורת ממנו כאילו הביטה ישר אל תוך השמש. הוא נראה כמו מלאך שנפל, או אולי כמו התגלמותו של השטן. איך שלא יהיה, הוא שפע עודף של סקס-אפיל שגרם לרעד עז עמוק בתוכה.
בשנים שחלפו מאז שהיא ראתה את טורה לאחרונה, תווי פניו המושלמים עד כדי כך שנראה היה כאילו מישהו צייר אותם, נעשו עוד יותר קשים וגבריים. הזוויות והמישורים המפוסלים של פניו רוככו קמעה על ידי התעקלותן הרכה של שפתיו. אורלה ניחשה שמעטה הזיפים הכהה שעל סנטרו יהיה מחוספס למגע תחת ליטופה, אך שערו הכמעט שחור ירגיש חלק כמשי, היא הייתה משוכנעת, אם היא תעביר בו את אצבעותיה.
האוויר סביבם נעשה חם ודומם, סמיך מהמתח הפראי שאיים למוטט את שלוותה של אורלה. היא לא הייתה מסוגלת להתיק את מבטה מטורה, מהפה הזה, שאיכשהו היה קרוב מדי אל פיה, למרות שהיא בכלל לא ראתה אותו נע לעברה.
"אנשים יכולים להשתנות," הוא הפטיר חרש.
"למה כוונתך?" היא תהתה אם היא שמעה אותו לא נכון או שלא הבינה את מה שהוא אמר. מוחה לא תפקד בדיוק כמו שצריך.
הוא פסע קרוב יותר לכיוונה וכל חושיה הוצפו מייד בחום שבקע ממנו ובניחוח התבלינים החריף של האפטרשייב שלו שעורר בה זיכרונות של משהו מוכר, והיא הרגישה מסוחררת ואיכשהו גם מנותקת מהמציאות.
"אורלה," אמר טורה בקול חרישי ובהול שהתגלגל בתוכה כמו רעם וחולל סערה בתוך גופה. שום דבר לא הכין אותה למכת הברק של המודעות המינית שהתלקחה ביניהם. היא חשה איך היא נמשכת לכיוונו, כאילו היה איזה חוט בלתי נראה אשר נכרך סביבם, והוא הולך ומתהדק כעת, יותר ויותר, וליבה הלם כשטורה הטה את פיו מעל לפיה ונשימתו החמימה ליטפה את שפתיה.
