הזיות סיפוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הזיות סיפוח
הוספה למועדפים

הזיות סיפוח

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חגי ארליך

חגי ארליך הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזה”ת ואפריקה באוניברסיטת תל–אביב וחתן פרס לנדאו לשנת 2010. כתב עשרות ספרי מחקר וספרי מבוא כלליים על אתיופיה, על ארצות המזה”ת בעת החדשה, ועל הקשר בין עולמות אלה.

בין ספריו: "ברית ושבר – ישראל ואתיופיה בימי הילה–סלאסה" (2013); "מאסואן לרנסנס – מצרים, אתיופיה והנילוס" (2016).

תקציר

ההיסטוריה, כותב פרופ' חגי ארליך, היא תוצאת פועלם של מי שהבינו את גבולות האפשרי. הכל עומד ויעמוד במבחן היכולת. האפשרי - רצוי, הבלתי אפשרי - הרה אסון, ומי ששאפו לעבור את גבול האפשרי, הובילו להרס עצמי. בספרו שואל פרופ' ארליך היכן - בכל המובנים - עובר הגבול? עד איזה קו במפה ניתן לממש את העצמי הלאומי?
הספר פורש כמה מ"הזיות הסיפוח" הגדולות במזרח–התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20, ממצרים הפרלמנטרית וחלומה על סיפוח סודאן, דרך הנוצרים בלבנון שהזו את "לבנון הגדולה", עובר בסיפוח הגדה המערבית על–ידי עבדאללה מלך ירדן, חזון המעצמה הכל־ערבית של עבד אל–נאצר, הזיית "הכל או לא כלום" של הפלסטינים, וכן, גם "מלכות ישראל השלישית" של התנועה הציונית - מניפת אשליותיהם, ובעיקר אסונותיהם, של מי שעברו כל גבול.
 
 
חגי ארליך הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, ומחברם של ספרי מחקר ולימוד בתחומים אלה. ביניהם: "המזרח התיכון בין מלחמות העולם" (האוניברסיטה הפתוחה, 1996); "המזרח התיכון: המשבר הגדול מאז מוחמד" (ידיעות ספרים, 2017); "הילה-סלאסה אריה יהודה" (מאגנס, 2019). ארליך הוא חתן פרס לנדאו של מפעל הפיס לשנת 2010.  
 
על הסדרה
עד כמה הישראלים כקולקטיב באמת מכירים את עצמם? מהו ה ד.נ.א של הישראליות ובאיזו מידה הוא ייחודי? האם הישראליות היא תופעה דינמית או שמא יש בה גורמים קבועים שהזמן אינו משנה? ומי הם גיבורי התרבות שלנו?
הספרים הרואים אור בסדרה "ישראלים" עוסקים בנושאים מהותיים ולעיתים "כבדים" שבלב ההוויה הישראלית העכשווית, אך בצורה מזמינה וקלה לקריאה". ישראלים" נועדה לגשר בין המחקר האקדמי בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הסוציולוגיה, חקר התרבות, לימודי המגדר ועוד, לבין העניין של קוראים רבים לבחון ולהבין את עצמם כיחידים וכקולקטיב.

פרק ראשון

מבוא לסדרה
ישראלים
 
 
אין עיסוק חביב על אנשים יותר משיחה על עצמם. פנטזיה משותפת לרבים מאתנו היא שיחה מתמשכת עם "אחר" תבוני שתאיר לנו את עצמנו באור חדש או תגלה לנו היבט מפתיע בנפשנו שלא הכרנו (אם כי, למען האמת, יש במהלך כזה גם יותר משמץ של איום על שלוות הנפש שלנו...). כעורכי הסדרה ישראלים איננו מסתירים את סקרנותנו בנוגע לעצמנו - מי ומה אנו, הישראלים, ומדוע? אילו מאפיינים מייחסים הישראלים לזהותם הישראלית, ועד כמה דימויָם העצמי המשותף נכון ומבוסס? האם ישראליות היא מהות בעלת דנ"א ורכיבים קבועים שהזמן אינו משנה או שמא תמורות עמוקות שינו לחלוטין את פניה? מי הם גיבורי התרבות שלנו ומה הוא מקום ישראלי? לכל אחד מן הנושאים האלה ואחרים ייוחד ספרון בסדרה.
 
הסדרה ישראלים היא בת כלאיים בכוונת מכוון: הספרונים הרואים בה אור עוסקים בנושאים מהותיים, ולעִתים "כבדים", שבלב ההוויה הישראלית העכשווית, אבל אורכם וכן לשון הכתיבה שלהם נועדו להיות מזמינים וקלים לקריאה. ישראלים נועדה לגשר בין המחקר האקדמי על תחומיו והסתעפויותיו לבין רצונם של קוראים רבים לבחון ולהבין את עצמם כיחידים וכקולקטיב. זה גם ניסיון להנגיש ידע מחקרי איכותי בלי לציית לחוקי הכתיבה האקדמית, כלומר כמעט ללא הערות שוליים או רשימות ביבליוגרפיות המרחיקות רבים מחיבורים עיוניים. עם זאת, כל ספרוני הסדרה, הנכתבים בידי טובי החוקרות והחוקרים בנושאים השונים, נבחנים בקפידה על פי כללי השיפוט האקדמיים, ובמובן זה הם שווי ערך לכל פרסום אקדמי אחר.
 
למי ספרוני הסדרה מיועדים? למי שדיונים קצרים (יחסית) בשאלות מורכבות של זהות ומהות מושכים אותם, למי שזמנם קצוב - לנוסעים המתמידים ברכבת, לנופשים בסוף שבוע בצימר בגליל או בחוות הבודדים בדרום, להולכים בשביל ישראל שהגיעו לחניון הלילה ולמחרת ישכימו עם שחר, לחיילים בתורנות משמימה, למי שעוברים בנתב"ג בצאתם לנסיעת עבודה של כמה שעות ליעדים שמעבר לים, לשומרי שבת אחרי התפילה, למשתזפים בחופי הים ולחובבי סקי שסיימו את המסלול לאותו יום, לשומרי חניונים בשעות הלילה המאוחרות, לסטודנטים שהנושא קרוב לתחום לימודיהם ולאנשי תקשורת המעוניינים להעמיק מעט יותר במושאי כתבותיהם. הספרונים רואים אור בדפוס ובדיגיטל כאחד, כך שיתאימו לכל.
 
ברוח הסדרה נחתום מבוא זה לא בציטוט כבד סבר, אלא בהזמנה להצטרף אלינו לטיולים הקצרים והמרתקים שהספרונים האלה מציעים.
 
 
העורכים
 
פרופ' תמר הרמן ופרופ' עופר שיף
 
יוני 2020
 
 
 
 
מבוא
 
רעיונות, חלומות ותקוות משפיעים על עשיית ההיסטוריה, אך היא עצמה נקבעת על ידי יכולות. מי שיכול לממש את חלומותיו ואת תקוותיו, מעצב את עתידו. מי שמשכיל להבחין בגבול בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי, נותן לעצמו סיכוי. מי שמתעקש על הבלתי אפשרי, נכשל. את כל זאת יודעים על פי רוב בדיעבד, כלקחי העבר. הכל עניין של גבולות: בין מציאות לבין הזיה, בין חזון מציאותי לבין אשליה. השאלה היא אפוא היכן עובר הגבול, והיא שאלה כפולה. לא רק הגבול בין מציאות לבין הזיה, אלא גם קווי גבולות של ממש. עד איזה קו במפה ניתן לממש את העצמי הלאומי? עד איזו גדר? מה הוא תחום ההגדרה העצמית הניתנת למימוש?
 
רעיונות הלאומיות המודרנית, ההגדרה העצמית, נולדו במערב אירופה ובישרו בה את העת החדשה. אירופה המציאה את ריבונות העם ואת הגבול המסומן, אך גם היא טרם קיבעה סופית את גבולותיה. אימפריות רב־לאומיות המיטו בעבר אסונות על אירופה. נאציזם וקומוניזם התגרו בגבולות האפשרי, חוללו זוועות אפוקליפטיות וקרסו. האיחוד האירופי - עניין אחר לחלוטין - עדיין מתעמת בימינו עם גבולותיו ועם מגבלותיו, אך כל זה אינו נוגע באופן ישיר לענייננו.
 
למזרח התיכון יובּאו גבולות בין־לאומיים מסומנים מן המערב. רוב הגבולות המוכרים כיום סומנו לאחר מלחמת העולם הראשונה בהסדרי הכיבוש של בריטניה ושל צרפת. חלקם עוצבו קצת לפני המלחמה ההיא. גבולות מצרים, למשל, סומנו על ידי הבריטים בשנים שלאחר השתלטותם ב-1882 על הארץ: ב-1889 עם סודן, ב-1906 עם ארץ ישראל. גבולות עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן (ירדן) וארץ ישראל הם "מנדטוריים", כלומר הם הוכתבו ואושררו בשנים 1923-1920 על ידי חבר הלאומים שבשליטת האימפריאליסטים הבריטים והצרפתים. בתיקונים קלים אלו הם גבולות המדינות גם עתה.
 
לפני ששורטטו גבולות אלו לא היו באזורנו גבולות בין־לאומיים, לפחות לא מאז עליית האסלאם והקמתן של האימפריות האסלאמיות על גלגוליהן השונים. אימפריות אלו התקיימו מן המאה השביעית ועד שקרסה האחרונה שבהן, העות'מאנית, בתום מלחמת העולם הראשונה (1918). האסלאם הוא שהגדיר לאורך כל המאות הללו את האומה הכוללת, והיא שהייתה בעיני המוסלמים המסגרת הלגיטימית האחת והיחידה. גבול - כתפיסה, כקו, כחיץ עקרוני, רשמי - התקיים עם עולמות אחרים. אמנם בתוך העולם האסלאמי לא פסקו המחלוקות הפוליטיות, הקרבות ומאבקי השושלות, המערכות הבין־שבטיות ועוד, אך עד שחר המאה ה-20 לא קמה בקרב המוסלמים (עם כל מחלוקותיהם) אידיאולוגיה אחרת של זהות. שום גבול בין־לאומי לא עבר מבחינתם בתוך אומתם, היא אומת המאמינים, ולא פיצל באופן עקרוני את מסגרתה האימפריאלית.
 
היו ישויות יריבות (פרס השיעית, העות'מאנים הסונים), שושלות עוינות ומתחלפות (המושג מדינה - דַוולַה - התייחס בעיקר לשושלת שליטים), והיו גבולות של מחוזות מנהלתיים, אך לא קווים החוצצים בין לאומים. עדות וקבוצות מיעוט התקיימו כך, וחלקן אף זוהה עם חבל ארץ כזה או אחר בתוך העולם האסלאמי. אזרח ארץ האסלאם שהלך מבגדד לדמשק במאה השמינית והמשיך משם לקהיר לא נזקק להזדהות בתחנות גבול. תחנות כאלה לא היו בנמצא לא אז וגם לא אלף שנה מאוחר יותר. רק משבאו האירופים, פלשו, כבשו והכתיבו את הגבולות של היום, נאלץ אותו הנוסע מארץ לארץ לעשות כן. מאז חוצים בני המזרח התיכון את הגבולות באזור תוך החתמת דרכון, ולחלופין - על גבי טנק.
 
אם כן, קיים ניגוד בין תפיסת המרחב האסלאמית לבין קווי הגבול שנקבעו במרחבנו, אך זאת לא כל התמונה.
 
בשני העשורים שקדמו לשרטוט הגבולות הבין־לאומיים על ידי הכובשים המערביים כבר התפתחו בקרב תושבי האזור עצמם רעיונות לאומיים. תנועות של הגדרה עצמית מודרנית צמחו משלהי המאה ה-19 ואילך בקרב משכילים ברוח המערב ומנהיגים בחברות האסלאמיות. הם לא נטשו את ערכי האסלאם ואת תודעת האומה הדתית, אך פיתחו לצִדה גם רעיונות חדשים.
 
הפרק ההיסטורי שקדם למלחמת העולם הראשונה באזור ראה את הופעתן של לאומיות מצרית, לאומיות טורקית, לאומיות ערבית, לאומיות פרסית, לאומיות לבנונית (בקרב הנוצרים שבארץ זו), לאומיות כורדית ועוד. גם הציונות באה באותה עת מאירופה ונשתלה באדמת המזרח התיכון. תנועות לאומיות אלו צמחו והצמיחו דפוסים ומונחים חדשים של חברה, פוליטיקה ותרבות, ולמעשה כמעט הכל.
 
בפרקים הבאים נזכיר רק כמה מן התנועות האלה ונתמקד בממד משולב אחד, בהגדרות הגבול שלהן, ובמאבקיהן הפנימיים בהקשר זה. איך תפסו חלוצי המצריות את גבולות מצרים? מה הייתה ההגדרה העצמית הטריטוריאלית של חלוצי התנועות המודרניות האחרות על פלגיהן? נקדים ונאמר - הם לא חזו את קווי המתאר שנוצרו עם התעצבות "המזרח התיכון" בידי המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה. אשר על כן נוצרו פערים בין ציפיותיהם הטריטוריאליות של חלוצי הלאומיות - הם, ממשיכיהם ומחנותיהם - לבין הגבולות שנתחמו בפועל. בסוגית הפער הזה בין חזון לבין מציאות נדון להלן.
 
לא נקיף את הכל. אין כמעט בעיית יסוד במערכת המדינית של האזור בימינו שאינה קשורה לסוגיה זו במישרין או בעקיפין. על רובן נדלג. בפתח הדברים נדון בקצרה גם בדרך שבה ניהלו אבות הציונות וממשיכי דרכם את הדיאלוג בין חזונם לבין המציאות, בין הרצוי לבין האפשרי. לא נידרש לשאלת גבולותיה של מדינת ישראל לאחר 1967. שאלה זו טרם הוכרעה, אף שהיא ללא ספק הגורלית ביותר באשר לעתידו של המפעל הציוני. אם ניתן ללמוד לקחים מן ההיסטוריה, הם לעולם לא יהיו חד־משמעיים. עם זאת, אין להם תחליף כאשר צופים אל פני העתיד ומנסים לעצבו. אנו נסתפק באמירה שגם באשר לשאלה זו נותרה האמת האוניברסלית הברורה מאליה: הכל עומד ויעמוד במבחן היכולות. האפשרי - רצוי, הבלתי אפשרי - הרה אסון.
 
לא נוכל להידרש לסוגיות רבות נוספות באזורנו: טורקיה וסיפוח אזורים כורדיים, איראן וחזון גדולתה באזור, סדאם חוסיין והרפתקת כיבושה של כוויית
 
ועוד ועוד.
 
נתמקד בכמה הזיות סיפוח, כולן כבר נחלת העבר. מצרים הפרלמנטרית והזיית סיפוח סודן (מ-1899 ועד המהפכה של 1952); הנוצרים בלבנון וכינון "לבנון הגדולה" (מ-1920 ואילך); הלאומיים הערבים לפלגיהם וכמה מניסיונותיהם לעצב את גבולותיהם, כולל סיפוח הגדה המערבית על ידי המלך העבר־ירדני עבדאללה הראשון (1950); חזון המעצמה הכל־ערבית "מן האוקיאנוס [האטלנטי] ועד המפרץ [הפרסי]" של גמאל עבד אל־נאצר (שקרסה סופית ב-1967); הזיית "הכל או לא כלום" של הפלסטינים, מכשלתה העצמית, החברתית והפוליטית בדרכם ל"נכבה" של 1948. כמו כן נדון בתנועה הציונית באשר להגשמתה הטריטוריאלית עד ההזיה החריגה: "מלכות ישראל השלישית" של בן־גוריון לאחר מלחמת סיני (אשליה בת יומיים, בנובמבר 1956).
 
אשליות, ובעיקר אסונות, של מי שעברו כל גבול.
 
 
 
פרק א
ציונות, גבולות, פרגמטיזם, הזיה
 
מלחמת ששת הימים ביוני 1967 חוללה תמורות מקיפות בהיסטוריה של החברות הערביות והאסלאמיות. על חלקן של תמורות אלו נתעכב להלן. מה חולל לחברה הישראלית הניצחון האדיר באותו יוני? נוכל רק לומר את המובן מאליו: ארץ ישראל המערבית באה תחת שלטון ממשלתה של המדינה היהודית, אבל הניצחון הזה הציב את החברה הישראלית בפני הכרעות אחדות: מה לעשות בנוגע לשלטונה על העם הפלסטיני, להתלבטויותיה באשר לאפשרויות העומדות בפניה, מה הם גבולותיה, מה היא מציאות ומה היא הזיה, מה מחירה של כל יוזמה, לאיזה עתיד יש לשאוף, מה הם מורשת העבר ולקחיו, כיצד להתמודד עם זירה אזורית ועם זירה עולמית שהשתנו בחצי המאה שעברה מאז וממשיכים להשתנות בקצב גובר. שאלות אלו עדיין תלויות ועומדות. באשר לתשובות, ימים יגידו, לא ההיסטוריון.
 
פרק זה הוא ניסיון לתמצת את המדיניות של הציונות ומנהיגיה באשר למימוש היעדים: בית לאומי, מדינה בדרך, מדינת ישראל. נראה כי לפחות עד לאחר הניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים השכילה המנהיגות הציונית - אגב חילוקי דעות ומאבקים פנימיים - לנהל דיאלוג ריאלי עם המציאות. הפרגמטיזם סלל דרך לפחות באשר ליעדים הללו. סטייה אחת תוקנה מיד: בשלהי 1956 כבשה ישראל את חצי האי סיני במלחמת סואץ. זה היה ניצחון מהיר שהביא אותה לשיכרון חושים, להזיית סיפוח, שהתבררה עד מהרה כקצרת ימים. משהבהיר העולם הגדול את המציאות מחדש, באה ההתנערות. הזיית "מלכות ישראל השלישית", חזון החזרה למעמד הר סיני וסיפוח חצי האי לישראל התנפצו בתוך יומיים. ישראל חזרה ונסוגה לעצמה ולגבולותיה, וכפי שהוכח עשור לאחר מכן - יכולותיה לא נפגעו.
 
 

חגי ארליך

חגי ארליך הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזה”ת ואפריקה באוניברסיטת תל–אביב וחתן פרס לנדאו לשנת 2010. כתב עשרות ספרי מחקר וספרי מבוא כלליים על אתיופיה, על ארצות המזה”ת בעת החדשה, ועל הקשר בין עולמות אלה.

בין ספריו: "ברית ושבר – ישראל ואתיופיה בימי הילה–סלאסה" (2013); "מאסואן לרנסנס – מצרים, אתיופיה והנילוס" (2016).

סקירות וביקורות

כל מי שמוכן ללמוד מההיסטוריה יפיק מ"הזיות סיפוח" תובנות אקטואליות חשובות גיא הורוביץ הארץ 04/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

כל מי שמוכן ללמוד מההיסטוריה יפיק מ"הזיות סיפוח" תובנות אקטואליות חשובות גיא הורוביץ הארץ 04/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
הזיות סיפוח חגי ארליך
מבוא לסדרה
ישראלים
 
 
אין עיסוק חביב על אנשים יותר משיחה על עצמם. פנטזיה משותפת לרבים מאתנו היא שיחה מתמשכת עם "אחר" תבוני שתאיר לנו את עצמנו באור חדש או תגלה לנו היבט מפתיע בנפשנו שלא הכרנו (אם כי, למען האמת, יש במהלך כזה גם יותר משמץ של איום על שלוות הנפש שלנו...). כעורכי הסדרה ישראלים איננו מסתירים את סקרנותנו בנוגע לעצמנו - מי ומה אנו, הישראלים, ומדוע? אילו מאפיינים מייחסים הישראלים לזהותם הישראלית, ועד כמה דימויָם העצמי המשותף נכון ומבוסס? האם ישראליות היא מהות בעלת דנ"א ורכיבים קבועים שהזמן אינו משנה או שמא תמורות עמוקות שינו לחלוטין את פניה? מי הם גיבורי התרבות שלנו ומה הוא מקום ישראלי? לכל אחד מן הנושאים האלה ואחרים ייוחד ספרון בסדרה.
 
הסדרה ישראלים היא בת כלאיים בכוונת מכוון: הספרונים הרואים בה אור עוסקים בנושאים מהותיים, ולעִתים "כבדים", שבלב ההוויה הישראלית העכשווית, אבל אורכם וכן לשון הכתיבה שלהם נועדו להיות מזמינים וקלים לקריאה. ישראלים נועדה לגשר בין המחקר האקדמי על תחומיו והסתעפויותיו לבין רצונם של קוראים רבים לבחון ולהבין את עצמם כיחידים וכקולקטיב. זה גם ניסיון להנגיש ידע מחקרי איכותי בלי לציית לחוקי הכתיבה האקדמית, כלומר כמעט ללא הערות שוליים או רשימות ביבליוגרפיות המרחיקות רבים מחיבורים עיוניים. עם זאת, כל ספרוני הסדרה, הנכתבים בידי טובי החוקרות והחוקרים בנושאים השונים, נבחנים בקפידה על פי כללי השיפוט האקדמיים, ובמובן זה הם שווי ערך לכל פרסום אקדמי אחר.
 
למי ספרוני הסדרה מיועדים? למי שדיונים קצרים (יחסית) בשאלות מורכבות של זהות ומהות מושכים אותם, למי שזמנם קצוב - לנוסעים המתמידים ברכבת, לנופשים בסוף שבוע בצימר בגליל או בחוות הבודדים בדרום, להולכים בשביל ישראל שהגיעו לחניון הלילה ולמחרת ישכימו עם שחר, לחיילים בתורנות משמימה, למי שעוברים בנתב"ג בצאתם לנסיעת עבודה של כמה שעות ליעדים שמעבר לים, לשומרי שבת אחרי התפילה, למשתזפים בחופי הים ולחובבי סקי שסיימו את המסלול לאותו יום, לשומרי חניונים בשעות הלילה המאוחרות, לסטודנטים שהנושא קרוב לתחום לימודיהם ולאנשי תקשורת המעוניינים להעמיק מעט יותר במושאי כתבותיהם. הספרונים רואים אור בדפוס ובדיגיטל כאחד, כך שיתאימו לכל.
 
ברוח הסדרה נחתום מבוא זה לא בציטוט כבד סבר, אלא בהזמנה להצטרף אלינו לטיולים הקצרים והמרתקים שהספרונים האלה מציעים.
 
 
העורכים
 
פרופ' תמר הרמן ופרופ' עופר שיף
 
יוני 2020
 
 
 
 
מבוא
 
רעיונות, חלומות ותקוות משפיעים על עשיית ההיסטוריה, אך היא עצמה נקבעת על ידי יכולות. מי שיכול לממש את חלומותיו ואת תקוותיו, מעצב את עתידו. מי שמשכיל להבחין בגבול בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי, נותן לעצמו סיכוי. מי שמתעקש על הבלתי אפשרי, נכשל. את כל זאת יודעים על פי רוב בדיעבד, כלקחי העבר. הכל עניין של גבולות: בין מציאות לבין הזיה, בין חזון מציאותי לבין אשליה. השאלה היא אפוא היכן עובר הגבול, והיא שאלה כפולה. לא רק הגבול בין מציאות לבין הזיה, אלא גם קווי גבולות של ממש. עד איזה קו במפה ניתן לממש את העצמי הלאומי? עד איזו גדר? מה הוא תחום ההגדרה העצמית הניתנת למימוש?
 
רעיונות הלאומיות המודרנית, ההגדרה העצמית, נולדו במערב אירופה ובישרו בה את העת החדשה. אירופה המציאה את ריבונות העם ואת הגבול המסומן, אך גם היא טרם קיבעה סופית את גבולותיה. אימפריות רב־לאומיות המיטו בעבר אסונות על אירופה. נאציזם וקומוניזם התגרו בגבולות האפשרי, חוללו זוועות אפוקליפטיות וקרסו. האיחוד האירופי - עניין אחר לחלוטין - עדיין מתעמת בימינו עם גבולותיו ועם מגבלותיו, אך כל זה אינו נוגע באופן ישיר לענייננו.
 
למזרח התיכון יובּאו גבולות בין־לאומיים מסומנים מן המערב. רוב הגבולות המוכרים כיום סומנו לאחר מלחמת העולם הראשונה בהסדרי הכיבוש של בריטניה ושל צרפת. חלקם עוצבו קצת לפני המלחמה ההיא. גבולות מצרים, למשל, סומנו על ידי הבריטים בשנים שלאחר השתלטותם ב-1882 על הארץ: ב-1889 עם סודן, ב-1906 עם ארץ ישראל. גבולות עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן (ירדן) וארץ ישראל הם "מנדטוריים", כלומר הם הוכתבו ואושררו בשנים 1923-1920 על ידי חבר הלאומים שבשליטת האימפריאליסטים הבריטים והצרפתים. בתיקונים קלים אלו הם גבולות המדינות גם עתה.
 
לפני ששורטטו גבולות אלו לא היו באזורנו גבולות בין־לאומיים, לפחות לא מאז עליית האסלאם והקמתן של האימפריות האסלאמיות על גלגוליהן השונים. אימפריות אלו התקיימו מן המאה השביעית ועד שקרסה האחרונה שבהן, העות'מאנית, בתום מלחמת העולם הראשונה (1918). האסלאם הוא שהגדיר לאורך כל המאות הללו את האומה הכוללת, והיא שהייתה בעיני המוסלמים המסגרת הלגיטימית האחת והיחידה. גבול - כתפיסה, כקו, כחיץ עקרוני, רשמי - התקיים עם עולמות אחרים. אמנם בתוך העולם האסלאמי לא פסקו המחלוקות הפוליטיות, הקרבות ומאבקי השושלות, המערכות הבין־שבטיות ועוד, אך עד שחר המאה ה-20 לא קמה בקרב המוסלמים (עם כל מחלוקותיהם) אידיאולוגיה אחרת של זהות. שום גבול בין־לאומי לא עבר מבחינתם בתוך אומתם, היא אומת המאמינים, ולא פיצל באופן עקרוני את מסגרתה האימפריאלית.
 
היו ישויות יריבות (פרס השיעית, העות'מאנים הסונים), שושלות עוינות ומתחלפות (המושג מדינה - דַוולַה - התייחס בעיקר לשושלת שליטים), והיו גבולות של מחוזות מנהלתיים, אך לא קווים החוצצים בין לאומים. עדות וקבוצות מיעוט התקיימו כך, וחלקן אף זוהה עם חבל ארץ כזה או אחר בתוך העולם האסלאמי. אזרח ארץ האסלאם שהלך מבגדד לדמשק במאה השמינית והמשיך משם לקהיר לא נזקק להזדהות בתחנות גבול. תחנות כאלה לא היו בנמצא לא אז וגם לא אלף שנה מאוחר יותר. רק משבאו האירופים, פלשו, כבשו והכתיבו את הגבולות של היום, נאלץ אותו הנוסע מארץ לארץ לעשות כן. מאז חוצים בני המזרח התיכון את הגבולות באזור תוך החתמת דרכון, ולחלופין - על גבי טנק.
 
אם כן, קיים ניגוד בין תפיסת המרחב האסלאמית לבין קווי הגבול שנקבעו במרחבנו, אך זאת לא כל התמונה.
 
בשני העשורים שקדמו לשרטוט הגבולות הבין־לאומיים על ידי הכובשים המערביים כבר התפתחו בקרב תושבי האזור עצמם רעיונות לאומיים. תנועות של הגדרה עצמית מודרנית צמחו משלהי המאה ה-19 ואילך בקרב משכילים ברוח המערב ומנהיגים בחברות האסלאמיות. הם לא נטשו את ערכי האסלאם ואת תודעת האומה הדתית, אך פיתחו לצִדה גם רעיונות חדשים.
 
הפרק ההיסטורי שקדם למלחמת העולם הראשונה באזור ראה את הופעתן של לאומיות מצרית, לאומיות טורקית, לאומיות ערבית, לאומיות פרסית, לאומיות לבנונית (בקרב הנוצרים שבארץ זו), לאומיות כורדית ועוד. גם הציונות באה באותה עת מאירופה ונשתלה באדמת המזרח התיכון. תנועות לאומיות אלו צמחו והצמיחו דפוסים ומונחים חדשים של חברה, פוליטיקה ותרבות, ולמעשה כמעט הכל.
 
בפרקים הבאים נזכיר רק כמה מן התנועות האלה ונתמקד בממד משולב אחד, בהגדרות הגבול שלהן, ובמאבקיהן הפנימיים בהקשר זה. איך תפסו חלוצי המצריות את גבולות מצרים? מה הייתה ההגדרה העצמית הטריטוריאלית של חלוצי התנועות המודרניות האחרות על פלגיהן? נקדים ונאמר - הם לא חזו את קווי המתאר שנוצרו עם התעצבות "המזרח התיכון" בידי המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה. אשר על כן נוצרו פערים בין ציפיותיהם הטריטוריאליות של חלוצי הלאומיות - הם, ממשיכיהם ומחנותיהם - לבין הגבולות שנתחמו בפועל. בסוגית הפער הזה בין חזון לבין מציאות נדון להלן.
 
לא נקיף את הכל. אין כמעט בעיית יסוד במערכת המדינית של האזור בימינו שאינה קשורה לסוגיה זו במישרין או בעקיפין. על רובן נדלג. בפתח הדברים נדון בקצרה גם בדרך שבה ניהלו אבות הציונות וממשיכי דרכם את הדיאלוג בין חזונם לבין המציאות, בין הרצוי לבין האפשרי. לא נידרש לשאלת גבולותיה של מדינת ישראל לאחר 1967. שאלה זו טרם הוכרעה, אף שהיא ללא ספק הגורלית ביותר באשר לעתידו של המפעל הציוני. אם ניתן ללמוד לקחים מן ההיסטוריה, הם לעולם לא יהיו חד־משמעיים. עם זאת, אין להם תחליף כאשר צופים אל פני העתיד ומנסים לעצבו. אנו נסתפק באמירה שגם באשר לשאלה זו נותרה האמת האוניברסלית הברורה מאליה: הכל עומד ויעמוד במבחן היכולות. האפשרי - רצוי, הבלתי אפשרי - הרה אסון.
 
לא נוכל להידרש לסוגיות רבות נוספות באזורנו: טורקיה וסיפוח אזורים כורדיים, איראן וחזון גדולתה באזור, סדאם חוסיין והרפתקת כיבושה של כוויית
 
ועוד ועוד.
 
נתמקד בכמה הזיות סיפוח, כולן כבר נחלת העבר. מצרים הפרלמנטרית והזיית סיפוח סודן (מ-1899 ועד המהפכה של 1952); הנוצרים בלבנון וכינון "לבנון הגדולה" (מ-1920 ואילך); הלאומיים הערבים לפלגיהם וכמה מניסיונותיהם לעצב את גבולותיהם, כולל סיפוח הגדה המערבית על ידי המלך העבר־ירדני עבדאללה הראשון (1950); חזון המעצמה הכל־ערבית "מן האוקיאנוס [האטלנטי] ועד המפרץ [הפרסי]" של גמאל עבד אל־נאצר (שקרסה סופית ב-1967); הזיית "הכל או לא כלום" של הפלסטינים, מכשלתה העצמית, החברתית והפוליטית בדרכם ל"נכבה" של 1948. כמו כן נדון בתנועה הציונית באשר להגשמתה הטריטוריאלית עד ההזיה החריגה: "מלכות ישראל השלישית" של בן־גוריון לאחר מלחמת סיני (אשליה בת יומיים, בנובמבר 1956).
 
אשליות, ובעיקר אסונות, של מי שעברו כל גבול.
 
 
 
פרק א
ציונות, גבולות, פרגמטיזם, הזיה
 
מלחמת ששת הימים ביוני 1967 חוללה תמורות מקיפות בהיסטוריה של החברות הערביות והאסלאמיות. על חלקן של תמורות אלו נתעכב להלן. מה חולל לחברה הישראלית הניצחון האדיר באותו יוני? נוכל רק לומר את המובן מאליו: ארץ ישראל המערבית באה תחת שלטון ממשלתה של המדינה היהודית, אבל הניצחון הזה הציב את החברה הישראלית בפני הכרעות אחדות: מה לעשות בנוגע לשלטונה על העם הפלסטיני, להתלבטויותיה באשר לאפשרויות העומדות בפניה, מה הם גבולותיה, מה היא מציאות ומה היא הזיה, מה מחירה של כל יוזמה, לאיזה עתיד יש לשאוף, מה הם מורשת העבר ולקחיו, כיצד להתמודד עם זירה אזורית ועם זירה עולמית שהשתנו בחצי המאה שעברה מאז וממשיכים להשתנות בקצב גובר. שאלות אלו עדיין תלויות ועומדות. באשר לתשובות, ימים יגידו, לא ההיסטוריון.
 
פרק זה הוא ניסיון לתמצת את המדיניות של הציונות ומנהיגיה באשר למימוש היעדים: בית לאומי, מדינה בדרך, מדינת ישראל. נראה כי לפחות עד לאחר הניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים השכילה המנהיגות הציונית - אגב חילוקי דעות ומאבקים פנימיים - לנהל דיאלוג ריאלי עם המציאות. הפרגמטיזם סלל דרך לפחות באשר ליעדים הללו. סטייה אחת תוקנה מיד: בשלהי 1956 כבשה ישראל את חצי האי סיני במלחמת סואץ. זה היה ניצחון מהיר שהביא אותה לשיכרון חושים, להזיית סיפוח, שהתבררה עד מהרה כקצרת ימים. משהבהיר העולם הגדול את המציאות מחדש, באה ההתנערות. הזיית "מלכות ישראל השלישית", חזון החזרה למעמד הר סיני וסיפוח חצי האי לישראל התנפצו בתוך יומיים. ישראל חזרה ונסוגה לעצמה ולגבולותיה, וכפי שהוכח עשור לאחר מכן - יכולותיה לא נפגעו.