1
האי
יום 1
העור הרך של העפעפיים נפתח; אלומת אור בוהקת.
גוף שרוע על החוף.
רפרוף מהיר של הריסים כשהמודעות פורחת בפנים — ובבת אחת הוא ער. ההכרה מציפה אותו. הוא מרגיש את עור לחיוֹ צמוד לחול הפריך והקר. בלבול.
צלילים של הים. גלים נשברים ונסוגים, קול פצפוץ ואז שְׁשש.
שעת בוקר מוקדמת בינואר. חוף בריטי באמצע החורף. קילומטרים של חוף זהוב־לבן בנורפוק, כשאור השחר מאיר הכול בחדות.
גרגירי חול נישאים ברוח בגלים משורטטים על פני המישורים, היישר לתוך פניו הבלתי מוגנים של האיש. הוא עוצם בחוזקה את עיניו כנגד צריבת החול.
פעימות חמות של כאב גוברות בתוך גולגולתו, והעור דמוי הנייר מסביב לעיניו מתקמט ומצחו מתכווץ כשהוא נרתע מהן. הכאב הבלתי צפוי מתארך, נמתח בתוך ראשו, כמעט בלתי נסבל. שאיפה חדה — והכאב דוקר שוב, חזק יותר. נשיפתו החמה נסחפת ממנו והלאה ברוח הים הקרה.
הוא מנסה להירגע לתוך הכאב, לתת לגל הייסורים לחלוף דרכו, מעליו. נראה שזה עוזר. התחושה בתוכו מתחילה להירגע. הוא שוכב שם תשוש על החול במשך מה שנדמה כנצח, ונותן לפעימות הכאב חסרות המנוחה להיחלש לאט־לאט.
כואב לו בכל מקום. מחשבה קלושה חולפת במוחו.
איפה אני? היא צפה כמו קורי עכביש דקים באוויר, מרפרפת ממש מחוץ להישג ידו.
הוא שואף שאיפה מדודה נוספת ומנסה להרים בזהירות את ראשו בלי לעורר את הכאב האורב בתוך גולגולתו. חול לח, כמו גבישי סוכר, נדבק ללחיו המכוסה זיפים כשהוא מעביר את משקלו לאמות ידיו הדאובות, בודק בזהירות את גבולות כוחו ומציץ בעיניים מכווצות אל אור הבוקר.
איך הגעתי הנה?
שחפים מקפצים לאורך רצועת החול כשהוא מחפש תשובה בנוף — אבל שום דבר כאן לא נראה מוכר.
מה קרה?
הוא מביט ביער הדומם שמעבר לרצועת החוף, אך צמרות העצים הכהות חתומות בפניו. שום רמז, שום וו שבו יכולה ההבנה להיתלות.
בסדר. איפה הייתי לפני שהגעתי הנה?
הוא מרים את עיניו אל הכיפה האפורה העגומה של השמיים החורפיים התלויה ממעל, ותוהה אם אולי הוא חולם. אם אולי הוא במיטה, מוגן ובטוח בביתו, היכן שזה לא יהיה. אבל העננים מביטים אליו בחזרה, כבדים ומלאים גשם. רעד חולף בו.
רק עכשיו הוא שם לב שבגדיו רטובים, והבד הקר הספוג מים דבוק לעורו. הוא מצטמרר, והקור חודר לעצמותיו. הוא חייב לזוז, זה ברור לו, הוא חייב להתחמם, אחרת יקפא במזג האוויר הזה.
הוא זקוק למחסה. הוא חוזר ומביט בעצים המקיפים את החוף. הרוח מעיפה מחטים חדות של חול הננעצות בעורו, דקירות זעירות בבשרו חסר התחושה.
הוא מתרומם בצורה מגושמת על רגליו ומתחיל לעכל את היקף הפציעות שלו כשכל שריר ושריר מתבקש לזוז.
כשהוא עומד זקוף הוא מהסס. הוא מסתובב במעגל קטן ובודק את החול מסביב למקום שבו שכב.
אינסטינקט טבעי אומר לו להביט, זה הכול, לחפש דברים שאולי איבד, חפצים שהשאיר מאחור, למרות שהוא לא יודע מה הם עשויים להיות. הרי בטח יש לו חפצים כלשהם, לא?
הוא חושב לרגע ואז תוחב את ידיו חסרות התחושה לתוך כיסיו הרטובים.
חייב להיות משהו.
הכיסים שלו ריקים. הבלבול הרגעי מניע אותו לפעולה.
רגע. מה לעזאזל קורה?
הוא מעביר במהירות יד בשערו הלח, מנסה להשתלט על המצב, לתפוס את ההיגיון שבו. הוא בטח זוכר משהו, לא? ידו חולפת על עורפו, והכאב בבסיס גולגולתו שוטף אותו שוב וצובט בחוזקה. הוא שואף בחדות, מרחיק במהירות את ידו ורואה משהו כהה מרוח על אצבעותיו.
דם.
הוא עוצם את עיניו בחוזקה ונושם כמה נשימות עמוקות עד שהכאב דועך בהדרגה. כשהוא פוקח את עיניו הוא מבחין במשהו בצד השני של כף ידו. הוא הופך אותה ושם, על גב היד, בדיו כחולה — כיתוב. סימן של דיו שדהה במי הים, מילה. הוא מביט בה מבולבל.
מוזר. מה זה אומר?
המילה מרקדת על סף הזיכרון שלו, התשובה קרובה כל כך שהוא כמעט יכול להושיט את ידו ולתפוס אותה. אבל היא מתגלגלת אל מחוץ להישג ידו, חמקמקה ככספית. כמו הסיבים הבהירים שמרצדים על פנים עפעפיו בכל פעם שהוא עוצם אותם.
הוא מצטמרר והקור מחזיר אותו בחטף למצבו המיידי. הוא זקוק למחסה.
זה יחזור אליי, הוא אומר לעצמו. הוא מתנער במהירות ומתחיל לצעוד בהחלטיות אל פנים היבשה.
חול רטוב חודר בין בהונות רגליו היחפות, קר וסמיך כמו בטון יצוק. כל אותו זמן שולח מוחו אצבעות עדינות בחיפוש אחר משהו להיאחז בו.
מה הדבר האחרון שהוא זוכר?
דממה. קול קצף הים המבעבע ומפצפץ בעודו מתייבש ברוח.
מחשבותיו ממשיכות להתגלגל.
איך הגעתי לכאן?
האם משהו קרה לי?
לפתע נוחתת עליו ההבנה. הוא עוצר בפתאומיות.
רגע. מי אני? איך קוראים לי?
הוא עומד קפוא והרוח פורעת את שערו החום הקצר. מוחו פועל בקדחתנות.
מאיפה אני?
הוא לא מצליח לזכור. הוא משפיל במהירות את מבטו אל הדם המרוח על כף ידו. אל המילה מצידה השני. הבהלה גוברת עכשיו במהירות מדהימה.
למה אני לא מצליח לזכור? למה אני לא מצליח לזכור איך קוראים לי?
המשמעות לוחצת עליו בכבדות עם כל נשימה חטופה שהוא נושם. הפחד מפעפע בגופו, קדמוני ומתגבר.
אוי, אלוהים. הכול נעלם.
עולמו מצטמצם לכדי ראש סיכה ואז מתרחב כל כך שהוא פתאום חסר גבולות באופן מפחיד. כבר אין לו קצוות. מי הוא? אין לו עצמיות. הוא מרגיש בהלה שואגת בתוכו, מחריפה, וליבו מאיץ את פעימותיו. מוחו מחפש נואשות משהו — כל דבר — להיאחז בו, עיניו סורקות בפראות את הנוף סביבו. אבל אין מנוס ממנו, מהריק. הוא כאן, ואין קודם. אין תשובות.
מחשבות מזמזמות בראשו והוא מגשש שוב בכיסיו הריקים. שום דבר. לא תעודה מזהה, לא טלפון, לא ארנק, לא מפתחות, שום דבר שיש עליו שם. שום דרך לגלות.
הוא מנסה להאט את קצב נשימותיו, לשמור על קור רוח. הוא מנסה לחשוב בבהירות.
אם משהו קרה, מישהו ימצא אותי. מישהו ימצא אותי וייקח אותי למקום שבו הייתי קודם. אני אזכר.
מישהו יכיר אותי. והכול יחזור אליי. יהיה בסדר. אני פשוט צריך למצוא מישהו.
הוא מרים את מבטו ומוצא שוב את היער והתחלה של שביל. הוא מתחיל ללכת, קצב צעדיו בהול. הוא צריך למצוא מישהו.
רגע.
הוא שוב עוצר בפתאומיות. פרץ של שימור עצמי.
אולי יש סיבה שאתה כאן לבד.
הוא בוחן את המילה הכתובה על כף ידו. היא כל מה שיש לו, אבל היא לא מספיקה.
האם זו תזכורת? אזהרה?
אולי משהו רע מאוד קרה? הוא חושב על הפצע בראשו. אם תקפו אותו, אולי לא כדאי כל כך שימצאו אותו, לפחות עד שהוא יֵדע מה קרה או מי הוא. ייתכן שהוא עדיין בסכנה. עדיין אי אפשר לדעת.
הוא חורט בזיכרונו את המילה שעל כף ידו ואז משפשף את הדיו על מכנסיו הרטובים עד שהסימן נעלם. הוא יזכור אותה. עדיף להעלים את הראיות למקרה שימצאו אותו.
מחשבה מתמתחת עמוק בתוך ראשו, מתעוררת. משהו זוחל בקצות המחשבה שלו, זיכרון או צל של זיכרון. ממש מחוץ להישג יד. מישהו אומר לו משהו. לו רק היה יכול לזכור. מישהו אומר לו משהו חשוב, כל כך חשוב. משהו שהוא צריך לזכור. משהו שהוא חייב לעשות. לפתע זה חוזר אליו.
אל תפשל.
זיכרון. זה מה שאמרו לו, אבל מי בדיוק, הוא לא מצליח לזכור. הוא נאחז בזיכרון. האזהרה שבו, האיום, כל כך חזקים וברורים.
אל תפשל.
אל תפשל במה? תחשוב. תחשוב.
הוא רודף אחר המחשבה, אבל היא נעלמת מחוץ לטווח הראייה. הוא מבחין בכפות רגליו היחפות על החול מתחתיו. מחשבה צפה ועולה. הוא נזכר שקרא פעם שמתאבדים רבים חולצים את נעליהם לפני שהם הורגים את עצמם. האם הוא ניסה להתאבד? איך הוא יודע את העובדה הזאת בנוגע לנעליים, אין לו מושג.
האם הוא חלץ את נעליו? האם הוא השאיר אותן, את חפציו ואת חייו, בערימה מסודרת היכן שהוא, נטושים? אבל למה שהוא יעשה את זה? הוא לא מרגיש עצוב. הוא לא מרגיש כמו אדם שהיה הורג את עצמו. אבל אולי אף אחד אף פעם לא מרגיש כך?
אל תפשל, זה כל מה שיש לו. אבל מה אם הוא כבר פישל?
זיכרון נוסף מבזיק מתוך החשיכה. פרץ של משהו. מישהו אומר לו:
אתה צריך למצוא אותה.
למצוא אותה? הוא מזדקף. זו הוראה ברורה לחלוטין. מטרה.
האם זו הסיבה שאני כאן? למצוא מישהי? מי היא בשבילי?
הוא חושב על המילה שמחק מגב ידו.
למה אני צריך למצוא אותה?
הזיכרון הוא מה שהוא. אין משהו נוסף. מי שהיא לא תהיה, הוא צריך למצוא אותה.
בטח אמרו יותר מזה.
הוא מנסה להיזכר בכוח, אבל הכאב מתעורר עמוק בבסיס גולגולתו. הוא מניח למחשבה.
הדבר היחיד שהוא יודע הוא שמישהו אמר לו משהו, נתן לו הוראה... הוא לא זוכר מי אמר לו, איך הוא נשמע או איך הוא נראה. אבל הוא בָטח באותו אדם, את זה הוא יודע.
איך הוא יכול למצוא אותה, את האישה הזאת, אם הוא לא יודע מי הוא או מה הוא מחפש?
צליל מרוחק מֵפר את ריכוזו של האיש. קול קורא. מתוך אינסטינקט הוא פונה לעבר היער, ליבו פועם בחוזקה. אין שם אף אחד. אולי זו הרוח, אם כי זה נשמע יותר כמו מישהו שקורא בשֵׁם. הקול הגיע מהיער, נישא ברוח. הוא ממשיך להביט הרבה אחרי שהקול נעלם. הוא בטוח ששמע אותו. מישהו.
אבל אין אף אחד.
הוא פונה בחזרה אל המים.
הצליל מגיע שוב. הפעם ממש מאחוריו. קול. הוא קופא במקומו. מישהו עומד ממש מאחוריו.
הוא פונה באיטיות על החול הרטוב. יש שם מישהי. בחורה. היא לא הייתה שם קודם.
מאיפה היא הגיעה?
הוא ממצמץ, מנסה נואשות להבין מה קורה. מחשבותיו מתרוצצות.
היא לא הייתה שם קודם, נכון? האם זאת היא? האם היא האחת שאני צריך למצוא?
אבל באותו רגע הוא יודע.
זאת לא היא.
הוא בוחן אותה בזמן שהיא מביטה בו. מבטה מבולבל, היא נראית מודאגת, כאילו היא כבר מדברת זמן־מה. היא אומרת משהו, מילים שהוא לא ממש מצליח להבין. דבריה משובשים, המשמעות לא ברורה.
ראשו כואב בפעימות עמוקות.
אבל יש מבט בעיניה, וכל מה שהוא צריך לדעת נמצא במבט הזה. הוא בטוח לעת עתה. זה ברור לו כמו החול והקור והצהוב מחזיר האור של מעילה של האישה.
ולפתע, להרף עין, הוא מבין בדיוק מה קורה לו. הוא מבין שזה קרה כל כך הרבה פעמים בעבר, התמונה המדויקת הזאת, שזו לולאה שממנה לא יוכל להימלט לעולם. ולרגע הוא מבין חלק זעיר ממה שהוא צריך לעשות עכשיו. ועם הידע הזה גואה בו הבהלה ושוטפת אותו בגל עצום. הצביטה החדה של הכאב בגולגולתו מתפוצצת לחיים, והוא מתמוטט על החול.
