“וַתֹאמֶר רבקה ליצחק, קַצְתִּי בחיי מפני בנות חֵת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת [...] למה לי חיים״ (בראשית כז מו)
פרק א׳
בשעה שחיילי הממלכה ושוטריה פעלו במעדריהם ובאתיהם כדי לחלץ פצועים, או למשות גוויות מתחת לעיי המפולת, שני אנשים — הכומר ברטראן ובן לווייתו פדרו — שירכו את דרכם בין ההריסות כששליחותם הנעלה הייתה, להושיע את נשמתם של ילדים יהודים פצועים, שהוריהם נספו באסון ואין להם דורש. זו הייתה שליחות עילאית — מורשה רוחנית מאבות אבותיהם הקתולים. בדרכם ראו מרחוק חיילים צרפתים מובילים שני ילדים. הם החישו את צעדיהם עד שהתקרבו כדי צעדים אחדים. החיילים עצרו רגע כדי לחלוק כבוד בנשיקת יד לכומר כמקובל בגינוני הדת. הוא התבונן בילדים שנמשו מתחת לערמה של קרשים בריאים ושלמים למעט כמה שריטות בחלקי גופם, ואבק שהיה זרוי על פניהם ובגדיהם. הכומר שאל את אחד הילדים לשמו. “ז׳וזף כנפו״, ענה הילד בקול רפה. הכומר שלף מכיסו תבנית שוקולד, פרס אותה לשניים והושיט חלק לכל ילד. “לאן אתם מובילים אותם?״ שאל הכומר את החיילים.
“למשכן של המשלחת היהודית בעיר החדשה״.
“אני חושש שלמשלחת אין אמצעים שיעניקו לילדים טיפול נאות. אקח אותם לבית חולים פרטי של הקהילה האירופית, ואדאג שיטפלו בהם כראוי״, ניסה הכומר לשכנע את החיילים.
הללו ניאותו מיד להפקיד בידיו את הילדים, ופנו לדרכם. “קח אותם ותשוב מיד, אמתין לך כאן״, הורה המושיע לעוזרו. מעתה, שני הילדים שאמורים להימנות עם הנעדרים, עתידים להגיע למנזר בצרפת שבו ירוקנו ממורשת אבותיהם ויהפכו במרוצת הזמן לקתולים לכל דבר.
הופעתם של הכמרים עוררה חשד בקרב המשלחת מקזבלנקה שהגיעה לאגדיר כדי לסייע בחיפוש נעדרים, לכן היא הטילה על שניים מחבריה לעקוב אחר פעילותם. השניים הם מקסים לוק ודוד זעפרני. השניים צורפו למשלחת בהוראת נציג הקהילה. דוד מוכר להם כמהנדס חשמל שהגיע מצרפת לקזבלנקה. על מקסים לא ידעו דבר. נציג הקהילה, שיודע על שליחותו, החליט להציג אותו כמנהל חשבון במפעל סנג׳ר. שניהם החליטו לתור במקומות שטרם הגיעו אליהם אנשי ההצלה. מקום כזה היה LA RUE des ECOLE, שהיה מאוכלס ברובו יהודים, ונהרס כליל בשל קרבתו למוקד הרעש. הם הציצו דרך סדקים וַחֲוָחִים שנפערו בהריסות תוך הטיית אוזן כדי לשמוע קול המיה, או גניחה כלשהי, אך לא גילו שום סימן חיים. “הי, הי״, קרא דוד לפתע כשהוא מצביע על משהו צבעוני במרחק של כמאה מטר. “זה סתם בגד קרוע״, הרגיע אותו מקסים, “אם זה בגד קרוע, אז מדוע אינו מתנפנף ברוח?״ הקשה דוד. מקסים הפנה כלפיו מבט אלכסוני עטוי חיוך כמודה בנכונות הערתו.
“בוא נלך לראות מה זה״, הוא דחק בחברו, והחלו לצעוד ממערב למזרח לכיוון הבגד הצבעוני עוד כמה צעדים, כשהבד הצבעוני מתבהר כדמות של אישה. הם החלו לצעוד לכיוון הדמות.
“היי, מי אתם?״ הדהד באוזניהם קול של גבר. הם הביטו כה וכה עד שראו את האיש צועד לקראתם.
“אנחנו מהמשלחת של קזבלנקה״, הודיעו לאיש כשהתקרב אליהם.
“ומה באתם לעשות?״ שאל האיש.
“לחפש ניצולים״, ענה מקסים.
“שמי יהודה״, הוא הציג את עצמו, ובעקבותיו אף הם הציגו את עצמם. “אני מארגון מתנדבי העיר החדשה״, פתח את סיפורו, “הגענו הנה בשעה ארבע לפנות בוקר, וכל מה שגילינו היה אישה פצועה, ושתי גופות מרוסקות שזוהו כגבר ואישה. המשכנו בחיפושים עד שאיתרנו עוד שתי גופות של ילדים וצירפנו אותם לשניים. עטפנו את ארבעתם בסדין כמחווה לכבוד המת, חבריי לקחו את הפצועה לבית חולים, והורו לי לשמור על הגופות עד שיבואו אנשי חברה קדישא לאסוף אותן. הילדה שיושבת שם הגיעה לפני חצי שעה. לאחר שיחה בינינו התברר שהיא באה לראות את מה שנותר מביתה כשהיא מתייפחת בבכי. לא ברור לי איפה היא הייתה בשעת האסון. ובעוד אני מנסה להרגיע אותה היא התכופפה לנקות את הדם שזרם על רגלה. לפתע נתגלו לעיניה הגופות המונחות שם במהמורה, והתמוטטה כליל. אלה היו בני משפחתה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשיב אותה להכרתה. היא עמדה לרדת למחילה שבה שרועות הגופות, אך מנעתי אותה מכך. כעת היא שרויה בהלם״, הוא סיים את סיפורו.
“הרשה לנו לגשת אליה, אנחנו נדע לטפל בה״, הם ביקשו והוא נענה לבקשתם.
“Salut jeune fille״, פנה אליה מקסים. היא לא הגיבה. “אולי היא לא יודעת צרפתית״, העיר דוד. מקסים הגיב בחיוך של ביטול, והשתוחח כדי לראות מה יש בשוחה שבה היא מביטה כל הזמן. לפניו ארבע גופות של שני מבוגרים ושני ילדים כרוכות בסדין לבן. “ווה, ווה״, הוא קונן. “אלה הורייך?״ הוא שאל את הנערה בערבית יהודית. אין תגובה. “אמרו לך שהיא שרויה בהלם״, קרא לעברו דוד. אחרי כמה ניסיונות שלא הועילו לאושש אותה, שלף מקסים טרנזיסטור מילקוטו והפעיל אותו. היה זה רדיו טולוז באחד השירים של בורביל, ואחריו מבזק חדשות של שעה עשר, שבה חזר הקריין על רעידת אדמה באגדיר וחתם בענייני דיומא. השיר הבא היה “MON MOME״ של ז׳אן פֶרֶה. לפתע התייפחה הנערה בבכי חשאי. מקסים הבין שהרעיון הצליח, והושיט לה מטפחת ששלף מכיסו. “תודה״, לאטה לו. הוא המתין עד שמחתה את הדמעות מעל לחייה, כיבה את הטרנזיסטור ושאל לשמה. “ג׳ולייט״, היא ענתה. הוא הציג את עצמו, ואחרי לחיצת ידיים, הוא החליק על גבה. “ספרי לי נא מה קרה כאן״, פנה אליה בנימת רוך.
“זה הבית שלנו״, פתחה את סיפורה כשהיא מצביעה על פלחי התקרה ופלחי הקירות. “המהמורה שבה מוטלות הגופות היא חדר השינה של הוריי״, הסבירה בקול חנוק מבכי. הוא כרך את זרועו סביב מותניה תוך חיבוק עדין, וניסה להרגיעה. “נותרתי לבדי ללא הורים ואחים״, געתה בבכי מר כשאגלי הדמעות הזולגות מעיניה הרטיבו את שפתה העליונה. היא קוננה על בני משפחתה כשהיא נוקבת בשמו של כל אחד תוך ציון אופיו, והתעכבה במיוחד על הישגיו בלימודים של אחיה ז׳וזף המבוגר ממנה. הוא השעין את ראשה על זרועו וקינח את דמעותיה, כשהשאלה איך היא שרדה מכל המשפחה העסיקה אותו. היא עמדה לרדת למהמורה כדי לנשק את הגופות, אך הוא אחז בה. “אסור לחלל את כבוד המת עד שהרב יתיר זאת״, הסביר לה.
“האם ירשו לי להיפרד מהם?״ שאלה.
“בטקס בקבורה, הרב יתיר לך״, הוא הרגיע אותה. “עלייך להודות לאל שלפחות את לא נפגעת באסון״, הוא הוסיף.
“כי לא הייתי בבית״, ענתה כלאחר יד.
“נס ממש עשה לך אלוהים שהרחיק אותך מהבית״, העיר דוד. היא חשה בהבעת פניהם סקרנות לדעת מדוע נעדרה מביתה והחליטה לספר להם לבל תיראה בעיניהם כפורקת עול.
בהסכמת הוריה היא נסעה לחברתה קלאר בעיר החדשה כדי להתכונן לבחינה בספרות. הם למדו עד השעה אחת-עשרה והלכו לישון. הוריה של קלאר העירו אותן בשעה שבע, אכלו ארוחת בוקר והמתינו לרוברט אביה של קלאר שיסיע אותן לבית ספר בדרכו לעבודה. הכול נראה רגיל עד שרוברט הצית סיגריה והתיישב לפתע. “אבא אנחנו נאחר לבית הספר״, זירזה אותו קלאר בנימה עצבנית.
“היום ביטלו את הלימודים בבתי הספר עקב רעידת אדמה קלה שהתרחשה בעיר הישנה״, הודיעה האם סוזי. וכשראתה את הבעת החרדה על פניה של ג׳ולייט, היא ניסתה להמעיט בגודל האסון. “אין מה לדאוג, זה היה סתם רעש קל״, אמרה לה. קלאר, שאף היא האמינה לסיפור של הוריה, הדליקה את הרדיו, אך כשאביה כיבה אותו מיד, הבינה ג׳ולייט שהם מעלימים ממנה את האמת. היא נראתה כה המומה, שכולם ניסו לעודד אותה בדרכים שונות כשבין היתר משדלים אותה להישאר אצלם, אך היא עמדה על דרישתה לנסוע לביתה. רוברט דהאן יודע שהדרכים לעיר הישנה שובשו, כפי שהודיעו ברדיו, לכן הסיע אותה למשכן של המשלחת הקזבלנקית בהנחה שהם יטפלו בה. הללו קיבלו אותה במאור פנים, והשתדלו לחלץ אותה מהחרדה תוך תקווה שהוריה בין הניצולים. השהות במחיצתם שיפרה במידת מה את מצב רוחה.
חלפו כשעתיים עד שאחד מהמשלחת שב ובפיו בשורה טובה על אישה שחולצה כשהיא במצב טוב לבד משריטות בפנים ובידיים, ובשורה רעה על תושבים רבים הקבורים מתחת לעיי המפולת, וההרס הרב מקשה על המחלצים את התפקיד. כשג׳ולייט שמעה את הבשורה הרעה היא חמקה מהמשכן באין רואים והחלה לשרך את דרכה בין ההריסות. אפופת אבק ושרוטת רגליים מחרולים וקמשונים הגיעה לרחוב מגוריה. ביתה נהרס עד היסוד. נוגה ורוטטת מבכי היא שוטטה כדי למצוא מקום לשבת. בלי משים התיישבה על קרע של קיר. היא מחתה את הדמעות מעיניה, והחלה לסקור במבטה את גושי האבנים, שברי העץ ופלחי הקירות. “זה מה שנותר ממה שהיה בית אך לפני יממה״, הרהרה בלב דואב. עקיצה צורבת ברגלה הסיחה את דעתה מיגונה. היא גירדה את מקום העקיצה, והשתוחחה לבדוק מה עקץ אותה. זו הייתה נמלה שחורה גדולה מכפי מידתה, שאחריה מזדנב נחיל מאחיותיה. היא עקבה אחרי מקורו של הנחיל שהוביל את מבטה עד לשוחה עמוקה. למראה גופות הוריה ושני אחיה אחזה בה פלצות עדי אובדן הכרה. “הייתי המומה עד שהגעתם שניכם״, היא סיימה את סיפורה.
אמנם אוזנו של מקסים הייתה כרויה לסיפור, אך מבטו היה לטוש בדמותה כנערה בת שלוש-עשרה שבשלה טרם זמנה, כאילו דמות האישה אצה לשכון בגוף הנערה. גם לשון הצרפתית השוטפת שבפיה נשמעת כדיבור גמיל. הסיפור עצמו הדאיב את ליבו של מקסים במידה כזו שדבקה לשונו לחיכו מחוסר אונים לנסח את הבעת תנחומיו. “את בת חיל״, הוא החמיא לה כשזרועו כרוכה סביב כתפיה, “ושום מילה אחרת לא תנחם אותך על אסונך הנורא״, הוסיף. היא חשה את קרבתו אליה כקרבה נפשית של אח מבוגר הפורש את חסותו עליה, והשעינה את ראשה על שכמו. שניהם ישבו דומם מחובקים עד שטפף של צעדים הגיע לאוזניהם. זה היה יהודה שישב כל הזמן בצלו של אחד הקירות וקרא תהלים לעילוי נשמתם של המתים. “היי, מה שלומכם?״ פנה אליהם בעמדו מולם.
“אנו ממתינים לחברה קדישא״, ענה לו מקסים. הוא הזמין אותם לקפה בסכך שבו הוא שוהה ונענו ברצון.
“החברה קדישא יגיעו תוך חצי שעה״, הודיע להם תוך שתיית קפה. ג׳ולייט הסתפקה בלימונדה. בעוד הם משוחחים ביניהם על המתנדבים ועל חוסר היעילות של חיילי המלוכה, פרשה ג׳ולייט לקרן זווית להתבודד עם יגונה. מקסים עקב אחריה חליפות במבטו עד שלפתע הגיחו ארבעה אנשים נושאי אלונקות. דוד ויהודה צעדו לקראתם, ואילו מקסים ניגש לטפל בג׳ולייט מחשש שמראה האלונקות עלול להלום בה. “כעת אנשי חברה קדישא אוספים את כל המתים ומרכזים אותם בבית העלמין, ומחר יערכו להם טקס קבורה״, הסביר לה בנימה שקטה. היא הביטה בנושאי האלונקות שאליהם הצטרפו דוד ויהודה, ופרצה בבכי חשאי. הוא הניח את ידו על שכמה. “נשוב למשלחת, ומחר תיפרדי מיקירייך בטקס הקבורה״, הציע לה. היא צייתה והלכה עימו דומם כשה לטבח יובל.
בדרכם הם נתקלו בשני המיסיונרים. הכומר החליף עימהם ברכות שלום ושאל אם גם הם עוסקים בהושטת עזרה לנפגעים. מקסים ענה בחיוב. הוא התבונן מיד בג׳ולייט שנראית לו על פי חזותה הנוגה כניצולה. “אתם חילצתם את הנערה?״ שאל כשהוא מצביע על ג׳ולייט. מקסים השיב בחיוב. “ומה עם הוריה?״ הוסיף לשאול.
“איננו יודעים״, השיב דוד שהבין את כוונתו של הכומר, ואותת למקסים לנוע.
“המתן רגע״, ביקש הכומר ושלף גיליון נייר מכיסו.
“אין לנו זמן לשיחה, אדוני״, דחה דוד את בקשתו ודחק במקסים להתקדם.
“יהודון מלוכלך, תכבד את נציג הממשלה הצרפתית״, גידף אותו פדרו העוזר. דוד התקרב אל פדרו. “עזוב אותנו לפני שאכסח לך את הצורה, ספרדי שורץ כינים״, קרא לעברו דוד. מקסים, שחרד למעמדו כשליח, נבהל מאוד מתגובתו של דוד וניסה להרגיע אותו לבל ישתמש באלימות. למזלו, חזותו הטמירה של דוד הרתיעה את פדרו שהחל לסגת אחורה. דמותו של מקסים הצטיירה בעיני הכומר כאדם משכיל ושקול. “אינך יודע שעם הקמת מדינת ישראל, הם מכונים ישראלים, ולא יהודים״, נזף הכומר בפדרו בתקווה שלשונו החלקה תמצא נתיב לליבו של מקסים.
