החקירה
יעקב התפתל בתוך השמיכה הצבאית הדוקרנית. קור נשב מקירות הבטון הערומים של המרתף למרות פריחת האביב שבחוץ. הנורה המסנוורת שתלויה הייתה מעל ראשו קטעה מדי דקות את שנת הסיוטים שלו. הוא עצם את עיניו בחוזקה וחזר בתוכו על מילות התפילה — "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. אדוני אחד." בין המילים פרץ בו שוב ושוב קולו של החוקר, "מוטב שתגיד את האמת. גם ככה יש לנו ראיות. אני רוצה את האמת. את האמת! הראיות חותכות. מוטב..." הוא הרגיש את שפתיו נִקפצות בכל הכוח. הוא לא יוציא מפיו אפילו מילה אחת בשבילם. לא יפתח את פיו אפילו בשביל מים, לא ידבר אפילו אם יבטיחו שיוותרו לו על כל ההאשמות. 'אני שונא אתכם. שונא. שונא!' צעק בתוכו.
"אני מציע לך להפסיק את השתיקה," הדהד קולו המתכתי של החוקר בתוך חלומו, "אנחנו יודעים את כל הפרטים מהחברים שלך שדיברו חופשי."
"אז למה אתם לא מפסיקים לחקור אותי? שקרנים!" רותחות המילים בגרונו בתוך החלום המטלטל.
בבת אחת התעורר והתיישב על המזרן הדק שהיה פרושֹ על הבטון הקשה שמתחתיו. באצבע רועדת מולל את פיאתו הימנית, הניע את גוו בתנועות התפילה הקצובות וחש את המשפטים זורמים בעוצמה בגרונו — "מן המצר קראתי יה ענני... ד' לי לא אירא מה יעשה לי אדם..." הוא ידע שימשיך להתפלל גם בחקירות הבאות. הוא לא ייתן להם לשבור אותו. בקרקעית עיניו העצומות דמיין את פניהם הנבוכות של החוקרים והרגיש את הגאווה שמרחיבה את נשימתו. כך יראה לעוכרי ישראל אלה, אצל מי נמצא הכוח האמיתי.
"תסתכל אליי כשאני מדבר אליך!" חתך את חלומו קולו הפוקד של החוקר התורן.
'תחלום שארים את הראש אליך. גם אם תנסה שוב כמו קודם - בכוח. זה לא יעזור לך. אני חזק יותר. אלוהים איתי והשנאה איתי וגם הנקמה איתי. אני אראה לכם ולערבים ולממשלה הזאת ולכולם איך הדרך הנכונה שלי ושל החברים שלי מנצחת את כולכם.' עיניו של יעקב חלפו על קירות המרתף הטחובים, על כיסא הבטון הצמוד לקיר שלידו, על חור השירותים המצחין. 'אתם לא תשברו אותי!' לאט נשכב בחזרה על המזרן. "אני חייב לישון, חייב לנוח," לחש לעצמו, "להיות חזק מחר מולם." מעבר לעפעפיו העצומים ראה את צלליתו של נדב מתרוצצת בין המכוניות ההרוסות ומרססת עליהן את המילים — מוות לערבים. הוא הריח את חמיצות הזיעה שלו בריצה המטורפת בחזרה לישיבה כשהסיר ברוב טיפשותו את הכיסוי מפניו כדי שיוכל לנשום.
