מפעם לפעם

פתח דבר

 

מאת דן לאור

 

 

גם במאה העשרים ואחת, למרבה הפליאה, הרדיו הוא כלי תקשורת חי ובועט. בעת שהטלוויזיה החלה לחדור לחיינו אי־שם במחצית המאה העשרים, היו רבים שסברו כי על הרדיו נגזרה כליה. כך גם חשבו רבים כשהחלו שידורי טלוויזיה בארץ, באיחור היסטורי ניכר, ב-1967. הרדיו — כך מסתבר — זמין תמיד, מלווה אותנו לכל מקום, ובכל מקום, ובכל שעה ביום ובלילה, מספק לנו חדשות והדרכות ושירותים ופרסומות ומוזיקה ותרבות במגוון עצום של ערוצים ומציף אותנו באינפורמציה בכל הנושאים שבעולם, וכל זה כשכלי הביטוי העיקרי שלו (כשאין הוא משמיע צלילי מוזיקה) הוא הקול האנושי.

 

הקול האנושי (במקרה שלפנינו — קולו של אליעזר יערי), זה שבוקע מן המקלט ביום קבוע ובשעה קבועה ומגיש לנו מדי שבוע שיחת רדיו בנוסח קבוע, הפך בספר "מפעם לפעם" למסמך כתוב, והוא זה המאפשר לנו לקרוא ולחזור ולקרוא את אותן שיחות רדיו שמלכתחילה נועדו לשמיעה בלבד; אם בקריאה ראשונה — מדובר באלה מאיתנו שלא הזדמן להם לשמוע את השידור המקורי, ואם בקריאה שנייה — לאלה שכבר שמעו ואף שומעים את השיחה הכתובה באוזן הפנימית שלהם. אך גם במתכונתה הכתובה והמודפסת משמרת שיחת הרדיו השבועית של אליעזר יערי את סגולותיה המיוחדות כשיחת רדיו: קצרה, דחוסה, קומוניקטיבית, עשויה בפורמט אחיד, בעלת נימה אישית, אף שנושאיה הם בעלי אופי כללי, אקטואלית תמיד, תופסת את המאזין שהוא הקורא למשך רגעים ספורים בלבד ומעבירה אליו מסר קצר שלעיתים מכיל בתוכו עולם שלם. לזה נוספו בנוסח הכתוב שני רכיבים, היוצרים לשיחת הרדיו מעין מעטפת: האחד, ציון התאריך המדויק שבו שודרה השיחה, והשני, מראה מקום המוליך את הקורא למקור כלשהו — על פי רוב זוהי העיתונות לצורותיה השונות — ובו מידע משלים על אודות המאורעות אשר היו ושבגינם נולדה אותה שיחה.

 

אליעזר יערי, יליד ירושלים (1949), בן מחזורו של בנימין נתניהו בגימנסיה רחביה (כפי שהוא עצמו מעיד באחת השיחות), טייס קרב בצעירותו, ובהמשך הדרך — שדרן טלוויזיה, סופר ופעיל חברתי, נוהג מאז הקיץ של שנת 1999 לערוך מדי שבוע שיחת רדיו שבה הוא משמיע את הגיגיו על המצב הישראלי, ויש שהוא סוטה מן הדרך ומגיע גם למחוזות אחרים. נקודת המוצא היא על פי רוב הכרוניקה העיתונאית של אותו השבוע — מעין "טור שביעי" או "טור שבועי" — כשהנתונים לקוחים מן העיתונות הכתובה, המשודרת והאינטרנטית. כך, ידיעה המופיעה באתר וואלה ב-29 באוגוסט 2018 שלפיה עקיבא כץ, אב לשניים וסב לנכדים, נהרג מפגיעת רכב שטח כשחצה כביש בתל אביב על כיסא גלגלים, משמשת בידי יערי כנקודת זינוק לשטף מכמיר לב של הגיגים על הדחויים, הנכים והחלשים, המלווה בתיאור דקדקני של הדורסנות האלימה של בעל רכב ההאמר השחור עם הצמיגים הענקיים והחלונות האפלים, הפוגע באופן קטלני באמצעות כלי המשחית השחור שלו באדם חסר אונים וחסר ישע, שמסתבר שהוא גם נכה צה"ל. שיחת החולין סביב ידיעה שמן הסתם אותרה בשולי החדשות הפכה באחת לאמירה ביקורתית הטעונה פאתוס מוסרי והחותרת לטלטל את המאזין משלוותו ומן הנינוחות שהוא מצוי בה, זאת על מנת שייתן את דעתו למעשי עוולה המתחוללים חדשות לבקרים ממש מעבר לפתח.

 

מאה שלושים וחמש שיחות רדיו קובצו יחד בכרך הזה, שהן מבחר מתוך קרוב לאלף שיחות ששודרו במהלך עשרים שנות חייו של הטור; זאת במסגרת תוכנית הרדיו הקבועה של ירון אנוש, "קול שישי", שנוסדה בקול ישראל ונדדה משם לרדיו 301MF וחזרה לקול ישראל, ולאחרונה מצאה לה בית בתאגיד השידור "כאן". קשת הנושאים שמכילים הטורים רחבה ומגוונת, והיא מייצגת אירועים פוליטיים, חברתיים ומקומיים שהתרחשו בישראל של תחילת המאה הנוכחית: יחסי יהודים־ערבים, המצב הביטחוני, צה"ל, הפיגועים, השחיתות הציבורית, מצב הדיור, תאונות הדרכים, השלטון המקומי, הכלכלה, המחאה החברתית, הקיטוב שבין אשכנזים למזרחים, בין דתיים לחילונים, השוויון בנטל, גילויי אלימות בחברה, פרשת משה קצב, פרשת גלעד שליט, היחס כלפי האתיופים, מצבם של העובדים הזרים, מערכת המשפט ומה לא. וכן, מפעם לפעם, ישנן הבלחות אל העולם שמחוצה לנו, אם כי די במשורה: מלחמת האזרחים בסוריה, שזוכה לתשומת לב בולטת במיוחד, חידוש היחסים בין ארצות הברית לקובה, עתידה של צפון קוריאה והכמיהה לשינוי שאולי יתרחש שם, גל הפליטים השוטף את אירופה, נשיאותו מעוררת התמיהה של דונלד טראמפ. ברגע מסוים מרחיק המחבר עד לסרי לנקה ומשם לניו זילנד, זאת כדי להוקיע את הקנאות הדתית — המתקפה הרצחנית של אנשי דאעש על נוצרים שהיו בדרכם לכנסיות בסרי לנקה והשחיטה של מתפללים במסגד השוכן בעיירה שכוחת אל שבניו זילנד.

 

מכלל הנושאים שעל הפרק, מה שמטריד את בעל השיחות יותר מכול הוא רקמת היחסים שבין יהודים וערבים. נושא זה, במגוון רחב של וריאציות, חוזר על עצמו שוב ושוב, כשהוא מונע על ידי הידיעה כי זוהי בעצם שאלת השאלות. במסגרת זו ישנם אזכורים לאינתיפאדה השנייה, להתנתקות מגוש קטיף, למלחמת לבנון השנייה, למבצע חומת מגן, אבל במיוחד מופנה המבט פנימה, אל החברה הישראלית, כשהשיח על המצב טעון ביקורת לא מתונה בעליל כלפי הגזענות, הרשעות והברוטאליות של היהודים כלפי הערבים, אם בשטחים ואם בגבולותיה המוכרים של מדינת ישראל. האם ההיתר "להתפלל עם העבריינים" שבתפילת כל נדרי בערב יום הכיפורים כולל גם עבריינים שנתפסו כשורפי תינוקות? שואל יערי בסרקזם, בשבוע שבו הועלה באש ביתה של משפחת דוואבשה (בשיחה ושמה "מתירין"). הוא מגנה בכל פה גזל של אדמות פרטיות בשטחים, מדבר באי נוחות על היחס לאסירים ערבים, שולל את גדר ההפרדה היוצרת חיץ בין האוכלוסיות, רואה בעין לא טובה את תרבות השתיקה וההשתקה של מה שנעשה בצבא כלפי האוכלוסייה הערבית, מתייצב לצד מי ששוללים את מעשהו של אלאור אזריה, וכמעט יוצא מכליו לנוכח התבטאותו של בצלאל סמוטריץ' על הצורך להפריד בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה. בכלל, הוא קורא לשלום, לאחווה, לדו־קיום, לשוויון כלפי תושבי הארץ הערבים, למניעת המידור של התרבות הערבית מן המרחב הציבורי, תוך אמונה כנה כי הפתיחות וההגינות כלפי האחר הערבי הן בראש ובראשונה צו קטגורי הנגזר מן הערכים האוניברסליים שאנחנו מחויבים להם, ואף כלי אינסטרומנטאלי בקידום ההבנה בין שני העמים, בין שבתוך הקו הירוק ובין שמחוצה לו.

 

נביא ציטוט אחד לדוגמה, מתוך "כלימה":

 

...כשהגיעו אתמול הידיעות הראשונות על האסון [תאונת דרכים] שבו נשרפו חיים שישה ילדים פלסטיניים, ועוד עשרות הועברו במצב קשה לבתי חולים בישראל או ברמאללה, חיפשתי באינטרנט שריד לסיפורים האלה: הנה הכבאים מירושלים ממהרים לסייע, הנה כוחות המשטרה, הנה מנהל בית החולים, הנה הידיים שמושטות משני הצדדים כדי להציל ילדים מן האש. אלא שבאינטרנט מצאתי נהמה מפחידה של שנאה: נערות ונערים, צעירים ומבוגרים, שהתבטאו ברוח אחת: כמה טוב שהאסון קרה. הם הזדהו בשמותיהם, בריש גלי, תנו לילדים להישרף, הם אמרו. מוטב כך ושלא יגדלו ויהיו למחבלים, הגוי הטוב הוא הגוי המת. כך הם למדו ב'תורת המלך', זה מה שהם שמעו בבית, לא אחת ולא שתיים אלא קול המון גדול. כהנא לא סתם צדק - כהנא בעצם ניצח. הנערים האלה יהיו פעם הרופאים והשוטרים, המהנדסים ואנשי המדינה, ומהם לא תצמח תקווה של גשר ושל אנושיות. תג המחיר של דברי הבלע, ההסתה וההתנשאות, נישא עכשיו בראש כל חוצות, ואתה עומד מול זה נכלם ומבויש, הלא אלה הילדים שלנו, אלה הילדים.

 

במקרה של אליעזר יערי נוסח דיבור זה איננו כלל וכלל בגדר מצוות אנשים מלומדה: בספרו "מעבר להרי החושך", שראה אור ב-2015, מגולל המחבר פרשת יחסים מרתקת ורבת פנים בינו — תושב השכונה ארנונה שבדרום ירושלים — לבין תושבי שני הכפרים הסמוכים לה, צור באהר ואום טובא. באחד הימים, בעת שיצא לטייל ברגל באזור מגוריו, מצא את עצמו לפתע כשהוא מהלך באותם כפרים, שבעבר היו חסומים בפניו. עד מהרה יצר קשרים והיכרויות עם תושבי המקום, ו"האחר" נעשה בהדרגה לקרוב ומודע, לבן שיח, לידיד המשפחה. הקולקטיב הערבי התפרק ליחידים, בעלי שם, זהות, ביוגרפיה, קול משלהם, הבתים נפתחו בפניו והמשפחות רקמו איתו יחסי ידידות, אחווה ושכנות טובה. האויב היה באחת לאוהב. אין זה כלל מקרה שיערי מגלה אפס סובלנות מול גילויים של שנאה, גזענות, אלימות, התנשאות והיעדר שוויון כלפי ערביי הארץ — אלה שבתוכנו ואלה שלידנו. ומה עלץ ליבו (ברשימה הנקראת "שוויון") כאשר שופט נוער בנצרת נמנע מלהטיל עונש על נער ערבי שהשליך אבן על מכונית משטרה רק משום שגזר גזירה שווה מפסקי דין שניתנו על ידי עמיתיו במקרים דומים במגזר היהודי. ולזה מצטרפים דברי גינוי אל מול ההתפרצויות הגזעניות של קבוצת בית"ר ירושלים וקהל אוהדיה, אל מול אנשי "תג מחיר" ונוער הגבעות ואל מול אנשי כהנא וגרורותיהם. בשביל מה כל זה? שואל יערי, שהרי הוא עצמו כבר הוכיח לנו שאפשר גם בדרך אחרת.

 

הפתיחות המחשבתית, הלב החם, אהבת האדם והנאמנות לערכים של שוויון וצדק — ולא רק לנוכח "הסכסוך" ונגזרותיו — הן המסד שעליו ניצב הספר: ההגנה לרוחב כל החזית על הדמוקרטיה, גינוי היחס הלא־הוגן שננקט כלפי עובדים זרים ומהגרים בכלל בחברה הישראלית, הבעתה נוכח גילויים של אי צדק והחדווה נוכח עשיית צדק, התביעה המתמדת ברוח דברי השופט לואי ברנדייס, כי את נגעיה של החברה ואת מעשי העוול הנעשים בה יש לחשוף לאור השמש, הציפייה המובנת מאליה לשמירה על קודים של הגינות וניקיון כפיים בחיי הציבור, הצער והכאב נוכח כל גילוי של מצוקה חברתית, או, לחלופין, ניצול והתעשרות למען תועלת הפרט, הקריאה החוזרת ונשנית לשמירה קפדנית על מה שמוגדר כ"זכויות אדם". ומהו מקור ההשראה של עמדות אלה? נביאי ישראל, שמהם מבקש יערי ללמוד דעת, אלה הם מוריו ומכווני דרכו, אותם ואת מערכת הערכים שהורישו לנו ולעולם התרבות הוא מאמץ אל ליבו. "מה שהנחה את בן גוריון שהוביל, ואת מנחם בגין כראש המתנגדים לבן גוריון" — כותב יערי — "היה שמדינת ישראל, בנפשה ובמעשיה, תושתת על רוח נביאי ישראל, ותכיר בזכויות אדם, כל אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין." וחלחלה אוחזת בו כשהאתוס הזה נפרם לנגד עיניו ממש (כך ברשימה שכותרתה "אתוס").

 

בנפשו, ברוחו, ברגישויות שלו, יערי הוא תוצר של הדור שאותו הגדירה ההיסטוריונית חנה יבלונקה בשם "ילדים בסדר גמור". זהו דור ילידי שנות המדינה הראשונות, רובם בני מהגרים שגדלו ובגרו בשנות החמישים ובמחצית שנות השישים במדינה החדשה, שהציגה עצמה וגם נראתה להם כמדינה טהורה, שאותה הם למדו לאהוב ועימה הם חויבו להזדהות, כשפולחן המדינה ואהבת המולדת היה עבורם לחם חוק ושהפטריוטיזם זרם בעורקיהם. וכשהחלו הקלקולים למיניהם — תחילה בארץ ישראל הגדולה של אחרי 1967 ועוד יותר מזה אחרי 1973 — ניבעו סדקים בתמונת העולם של בני הדור ההוא, ומי מהם החלו לנהל מלחמת מאסף למען ישראל נאורה, ליברלית, צודקת ודמוקרטית. "נולדתי כאן יחד עם המדינה," מצהיר יערי ברשימה "אופסימיסט", "אני צירוף גנים מקרי של הוריי, שהשאירו בי קוקטייל של צריבת העקירה, פחד המוות, ההישרדות, חורבן העולם הישן, כאב על אי הצדק הנורא, ריח סיד טרי של הדירה הראשונה וריח הפרחים באביב הראשון, בארץ זרה." אבל אותה ארץ זרה של הוריו היא לדידו ארץ מולדת, שנופיה וריחותיה מוכרים לו לחלוטין, כששרטוטים אווריריים של נוף הארץ משמשים אותו לעיתים מזומנות כפתיח לרשימותיו, וגם כמעין אמת מידה למה שלא עלה יפה, למה שהתקלקל, והם מוליכים אותו לאמירות המבטאות אכזבה מן הסטייה הגדולה שסטינו מן החזון של הארץ הטובה והברוכה שבה גדל ושבה האמין בכל מאודו. עד כדי כך מגיעים הדברים, שעל אף כל דברי הביקורת שהוא מטיח בארץ וביושביה חדשות לבקרים, עדיין המחשבה על אלה שעוזבים את הארץ ובוחרים לעצמם מקום מגורים חלופי מעוררת בו ממש חלחלה.

 

לתעודת הזהות של יערי, שהיא אנושית מאוד וגם ישראלית מאוד, נוסף רכיב שלישי, והוא הירושלמיות. יערי הוא ירושלמי במוצהר, במופגן, ירושלים היא המקום שבו נולד ובו התעצב ובו הוא מתגורר עד עצם היום הזה, כשהשיח והשיג בינו לבינה מורגש היטב בשיחות הרדיו שלו. ירושלים היא לדידו גם מעין מיקרוקוסמוס, שלעיתים מזומנות ניתן לראות דרכו את פרצופה של המדינה כולה. יערי צופה בכאב בפיגועים המתרחשים בירושלים, עוקב בחמת זעם אחר ביקורו של אריק שרון על הר הבית, אסון ורסאיי גורם לו למועקה כבדה, פרויקט הולילנד שנולד בחטא, ועוד בחסותו של ראש העיר שהיה לראש ממשלה, מדיר שינה מעיניו, "יום ירושלים" הוא יום שבו הוא צופה הליכותיה של ירושלים, נבעת כל כולו נוכח גילויי ההקצנה והגזענות והשנאה הבאים לידי ביטוי ביום הזה. הסמלים הלאומניים לא מעניינים אותו, יערי הוא ירושלמי של עיר עמים, של פתיחות גדולה, של חיבור בין השכונות, של פיוס ולא של קיטוב, של לוקאל־פטריוטיזם הומני שבא להכיל ולא להרחיק. אחת הרשימות שכתב נושאת את השם "חוּבְּרָלָה" (שהיה גם לשמו של השער השישי), ובה הוא מלעיג על הפרשנות המתלהמת של הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים, קכ"ב ג'), ההופכת אותו לסיסמה ריקה מתוכן, אחת מני רבות, ושכל תכליתה היא לטייח על מציאות של קרע, ניגודים, שתלטנות ועושק שבהם מתאפיינת רקמת היחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי בבירת ישראל. לכן אין לתמוה כלל על כך שהאירוע המתוקשר היטב של העברת שגרירות ארצות־הברית לירושלים מותיר את המחבר כשהוא מרוחק, ספקן ואפילו ציני. כמי שדורש את שלום ירושלים הוא יודע היטב כי לא זו הדרך.

 

המעשים והעלילות שדולה יערי מחיי היום־יום שלנו מתועלים על ידו אל תוך הצורה הקטנה של שיחת הרדיו, שאותה הוא מלטש שוב ושוב כמו יהלום. השיחות כתובות בגוף ראשון, לשון "אני", כאשר הדובר מספר על דברים שקרו לו או שראה במו עיניו או על דברים ששמע עליהם או כאלה שנודע לו עליהם, כשהוא מציג אותם במבט אישי. בדרך נוצרים יחסי אמון בין מוען לנמען, ואלה אף צוברים תאוצה במהלך השיחה: ראיתי, קראתי, שמעתי, חשבתי, הרגשתי — בואו ואתחלק איתכם בכל מה שאני נושא איתי. יערי עושה גם שימוש בתחבולה מוכרת (בעיקר מן הסיפור העממי), לפתוח את השיחה במטבע לשון קבוע, המשמש כמעין צופן המשותף לו ולמאזיניו. "מפעם לפעם", כך ברשימה בשם "חופשה" שנכתבה לרגל פרוץ החופש הגדול של 2003 — "בעיקר כשחדוות הנוער המשוחרר מתפרצת לרחובות הערים ולשפת הים בבוא החופש הגדול, אני חושב על ילדי בית הספר שכפי שאמר המשורר [עמיחי] — אלוהים לא מרחם עליהם, ופחות מזה על ילדי הגן." ואותו המטבע, "מפעם לפעם", חוזר על עצמו שוב ושוב במהלך השיחה, כשהוא משמש חוליית חיבור בין האמירה הפותחת לבין הסיפור המובא בעקבותיה, שהוא עיקרה של השיחה וגם הלוז שלה, ולעיתים גם בינה לבין אמירת הסיכום שבה מובלע מוסר ההשכל שאליו מכוונת השיחה כולה. "המוזיקה לפני הכול" — גרס המשורר הצרפתי פול ורלן, והרי לשיחות הרדיו בעלות המבנה הנוסחאי יש מוזיקה משלהן וריתמוס משלהן, הלוכדות את המאזין כמו גם את הקורא כבמטה קסם; ובעת שהוא נישא על כנפי המנגינה העולה מן הטקסט נפקחים עיניו ומוחו לראות את האנשים והנשים והאירועים והנופים שאותם פורש המחבר לפניו, ואט אט, מתוך כל אלה, צצה ועולה תמונת הארץ כולה, שלעיתים נגלית לנו כשהיא מצולקת מאוד ומרתיעה עד כאב, אבל גם כמושכת לב ורבת יופי, ואשר אופן הצגתה מגביר בנו את הערנות ומעורר אותנו למחשבה ותובע חשבון נפש ביחס לעולם שאנו, הישראלים, חיים בו.

 

אבל בספר הזה, בשונה משיחות הרדיו, אליעזר יערי אינו לבד, שכן מפעם לפעם הוא מצרף אליו לדרך בן לוויה, הלוא הוא אלכס ליבק, צלם נודע בשערים, שהיה זה מכבר לדמות אייקונית בשיח על הישראליות. "אין עוד צלם כאלכס ליבק המעורה כל כך בחוויה הישראלית" — קבעו שופטי פרס ישראל ב-2005, בעת שהעניקו לו את הפרס לאמנות הצילום. ועוד אמרו: "ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפטיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי." וכך, מפעם לפעם, נשזרים צילומיו של ליבק חד העין, הביקורתי אך האנושי תמיד, אל תוך המארג פרי עטו של יערי, וקולו מצטרף לקולו: הנה השער הפותח את הספר, "מלחמה", ובו תמונה בשחור לבן של מרכז העיר ירושלים ב-2001, היינו בימי האינתיפאדה השנייה, כשבקדמת התמונה נראות שתי נשים נושאות סלים, פניהן הסחופות והחרושות דאגה אומרות הכול. וקרוב אליה, תמונת צבע של חייל צה"ל הדורך נשקו כשהוא כורע ברך ליד בטונדה, ושעליה כתוב: "Free Palestine". הקורבן והמקרבן. במקום אחר נמצא תמונה של צעיר חרדי, זקן ומגבעת, מעיל עטור פסים, הנשען מבלי לשים לב על כרזת פרסומת של מותג האופנה ז'אן פול גוטייה, שעליה מתנוסס דימוי של עלם חמודות המדגמן חולצת טי מעוטרת בפסים ולראשו כובע של מלח. שם השער הוא "שבטים". את החלכאים והנדכאים, חסרי הדיור למשל, נמצא במסגרת השער ששמו "כלכלה", שם משובץ צילום של נשים וילדים בשעת הפגנה, כשהם אוחזים בשלטים שעליהם כתוב: "הקרב האחרון". זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם, כלשון האינטרנציונל. ובסמוך — תמונה ובה מזרן ושמיכה הזרוקים על פני מדרכה או בשולי הכביש, שנועדו לשמש מיטתו של חסר בית. בשער אחר, שכותרתו "הם", תופסת את העין תמונתה של צעירה ערבייה, לראשה מטפחת, יושבת דמומה על הריסות ביתה. בסמוך מוצב צילום של עץ זית מצולק, גזעו כרות, הענפים שעדיין לא יבשו מושלכים סביב. את השער "חוּבְּרָלָה", שבו מופנה הזרקור לירושלים, מלווה יערי בשלושה צילומים של ליבק — שוק מחנה יהודה, מתפללים עטופים בטליתות המצטופפים מתחת לשמשיות ברחבה שלפני הכותל המערבי, וכאילו מנגד — תמונה של המוני בני אדם בבגדי ים ובגוף חשוף למחצה, הנראים כשהם רבוצים על כיסאות נוח צמודי שמשיות בחוף ימה של תל אביב. אלא אבוי! השונה מסתבר כדומה, שכן מאחורי גבם של המתפללים רובץ מאן דהוא על הארץ מבלי שמי מן המתפללים יגיש לו סעד כלשהו, ואילו בין כיסאות הנוח מתהלך עובד זר, שחור, בידיו שתי שקיות, והוא כצל עובר, שקוף ובלתי נראה. האם כבר אמרנו כי לפעמים צילום אחד שווה יותר מאלף מילים?

 

את "מפעם לפעם" כדאי לקרוא לשיעורין, בקריאה משתהה, אולי אפילו בדילוגים, לטעום מזה וגם מזה, ואחר כך לחזור אחורנית ולהשלים את החסר. כל אחת מן השיחות הכלולות בספר היא יחידה העומדת בפני עצמה, שבאמצעותה אנחנו מתחברים למאורע מוכר או בלתי מוכר מתוך רצף האירועים שחוותה הארץ הזאת בשני העשורים האחרונים, ועתה, מכוחה של השיחה, הם נגלים לנו מחדש. במהלך הקריאה אנחנו מתוודעים אט אט אל ה"נוסח" של הספר, שעולם התוכן שלו וחוכמת הקיצור שבו והניגון המלווה אותו מזמנים לנו שפע בלתי נדלה של רגעי התבוננות ומחשבה — כולם מבית היוצר של אליעזר יערי, שחולל טור עיתונאי הנוסק לא אחת לדרגה של פנינה ספרותית. טורים רבים שבו את ליבי, אבל חיבה מיוחדת שמורה אצלי לשיחת הרדיו מיום 26 באפריל 2007 הנושאת את שם שירו הנודע של אלתרמן "אליפלט", כינוי שאותו מדביק יערי לנער ישי גיספאן, זוכה חידון התנ"ך לנוער באותה שנה, שלאחר ההודעה על זכייתו פרץ לבמה כדי לערער על ההחלטה בשל טעות שהוא עצמו עשה בביטוי שמו של מלך אשור. לדידו של יערי, ישי גיספאן הוא האליפלט החדש, הפראייר התורן שמחפש רק צדק; בעולם שבו נשיאים אונסים ומטרידים ושרי אוצר מועלים וכל השאר חיים את הקומבינה, יש עדיין מי שנלחם בכל מאודו דווקא על כך שלא מגיע לו! ובפרפראזה על דברי השיר, מה תמה שלמשמע סיפורו של ישי גיספאן "משהו פתאום התרונן פה, בלי שנדע מדוע וכיצד." וגם ליבי התרונן למקרא הטור "אליפלט", פרי עטו של אליעזר יערי, שבמחווה של רגע האיר באור יקרות אירוע שגם בזמן אמת היה בגדר אירוע שולי, ומאז שקע לחלוטין בתהום הנשייה. והנה בא הכותב ומחולל באמצעותו "מחזה מוסר" קצר יריעה אך מרחיב דעת, מלמד לקח ונוגע ללב.

 

"אליפלט" היא רק אחת משיחות הרדיו — מיוחדת, מקורית, מקרינה על סביבתה — אך יש בספר שלפנינו עוד מאה שלושים וארבע שיחות מן הזן הזה. נהפוך אפוא את עמוד השער הראשון מבין שבעת השערים ונתחיל לקרוא: "מפעם לפעם אני יורד למרכז ירושלים כי אני צריך" — כך נפתחת הרשימה הראשונה ("אוטובוס"), והיא המתניעה את הספר כולו — זה הספר שמחברו בחר להכתיר אותו בשם האחד, שאין בלתו: "מפעם לפעם".  

 

דן לאור

 

אוניברסיטת תל אביב

 

י"ז באדר תש"ף, 13.3.2020