זה המקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה המקום
מכר
מאות
עותקים
זה המקום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זה המקום

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 182 עמ' מודפסים

אהוד בנאי נולד בירושלים בשנת 1953. זמר ויוצר. במשך שנים רבות ניסה לפלס לו דרך בעולם המוסיקה הישראלי, אך נתקל בתשובות שליליות מצד מפיקים. בנאי ניסה אף להתקבל ללהקת הברירה הטבעית ונדחה. כשכבר היה על סף ייאוש, זכה בשנת 1985 בהצלחה הגדולה. הוא כתב ללהקת משינה את הלהיט "רכבת לילה לקהיר", ובאותה שנה כתב עם ההרכב החדש שליווה אותו - "הפליטים" - שני שירים, שזכו להצלחה והושמעו רבות ברדיו - "עיר מקלט" ו"עגל הזהב". בשנת 1987 הוציא בנאי את אלבומו הראשון, שנחשב לאחד האלבומים החשובים ברוק הישראלי של שנות ה-80. בשנת 2001 הוציא בנאי ב"כתר" את הספר "זוכר כמעט הכול", הכולל רשמים ממסעות, אירועים ואנקדוטות שונות.
האתר הרשמי של אהוד בנאי: www.ehudbanai.co.il

תקציר

משהו מסתתר באדמה הזאת וצריך להתחיל לחפור. יש באוויר מוסיקה שצריכה להישמע. 

היו אלה ימי הביניים. אמצע שנות השבעים. לא מכבר חזרתי מרחוק והתכוונתי לצאת שוב, והפעם לא אל מעבר לים, אלא כאן בארץ ישראל. מדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים, כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח. לא בדקתי מחירי דירות או אפשרויות עבודה, חיפשתי משהו אחר לגמרי שעדיין לא היה לי ברור, כמו אברם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע ומחכה לסימן: זה המקום."

זה המקום הוא ספר על חיפוש אחר מקום בעולם, מקום משלך, המקום של אהוד בנאי. בסיפורים המקובצים בו, המשלבים זיכרונות ופרוזה, אוטוביוגרפיה ובדיון, משרטט בנאי שורה של מסעות בנפש ובגוף, מסעות העוברים בטבריה, בגליל ובגבעתיים ומגיעים עד כרתים, אמסטרדם וניו יורק. בנאי צועד תמיד בשבילים לא סלולים, בדרך אל האמת הפנימית החפה ממוסכמות ומדעות קדומות, בדרך אל המוזיקה, האמונה והאהבה.

זהו ספרו השני של אהוד בנאי, מהמוסיקאים המוערכים והאהובים בארץ, מספר סיפורים בחסד ואמן של דיוק, הומור וכנות. קדם לו "זוכר כמעט הכול" (כתר, 2001) שזכה לשבחים ולהצלחה יוצאת דופן בקרב הקוראים.

פרק ראשון

גן העלייה השנייה

 

 

היו אלה ימי הביניים. אמצע שנות השבעים. בין לבין. גרתי בבית הורי ועבדתי בדואר גבעתיים. לא מכבר חזרתי מרחוק והתכוונתי לצאת שוב, והפעם לא אל מעבר לים, אלא כאן בארץ ישראל. המרחב הקדום והעכשווי קרא לי לצאת אליו, לחקור ולגלות אותו. משהו מסתתר באדמה הזאת וצריך להתחיל לחפור. יש באוויר מוסיקה שצריכה להישמע.

מדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים, כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח. לא בדקתי מחירי דירות או אפשרויות עבודה, חיפשתי משהו אחר לגמרי שעדיין לא היה לי ברור, כמו אברם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע ומחכה לסימן: זה המקום.

בינתיים הייתי מגיע בכל בוקר לסניף הדואר ברחוב הל"ה, יושב בחדר המיון הגדול ביחד עם עוד כעשרה דוורים, ממיין את המכתבים של האזור שלי, מכניס את המעטפות לתרמיל ויוצא לחלוקה ברחובות וייצמן, גורדון, בלוך. כל אנשי העיר ההולכים אנֶה ואנָה ברחובות נראו בטוחים בעצמם, יודעים בדיוק לאן הם הולכים, ואילו אני סחבתי את תיק המכתבים כנושא מטען מעיק, הולך כבד וכפוף, משפיל את המבט, רק שלא אתקל במישהו מוכר, שלא אצטרך להסביר שום דבר.

לא נורא, זה רק בינתיים, אמרתי לעצמי, עד שאחסוך קצת כסף ואצא מהעיר הרדומה והמשונה הזאת.

צהרי יום ברחוב וייצמן ההומה כמו תמיד, הרבה אימהות צעירות עם עגלות ילדים, ולפתע, כמו מתוך חלום או יותר נכון סיוט, אני רואה בווייצמן פינת ז'בוטינסקי את שושנה ברגמן שלמדה אתי בתיכון, הולכת לקראתי עם אימא שלה. ניסיתי לחמוק אל חדר המדרגות של הבניין הסמוך אבל היא קלטה אותי בעיני הנץ שלה ואמרה בשמחה:

"היי, מה שלומך? לא התראינו שנים!"

"אני בסדר... בסדר גמור," מלמלתי בראש מושפל, מתחמק ממבטה החוקר, תיק הדואר שניסיתי לשווא להסתיר מאחורי הגב חורך לי את הכתף.

היא אמרה לאימא שלה: "הוא היה הבדרן של הכיתה, תמיד אמרו שיגיע רחוק."

"נו, אז מה אתה עושה היום?" היא שאלה.

אחרי שתיקה קצרה אמרתי: "אני עובד ולומד."

קיוויתי שבזה תסתיים הפגישה אבל היא המשיכה ואמרה:

"אוי, נהדר, במה אתה עובד?"

"אני עובד בדואר," קולי נשמע לי רפה ורחוק.

"מה, אתה דוור?"

"כן."

"טוב, אין דבר, העיקר שאתה גם לומד. מה אתה לומד?"

לקחתי אוויר ואמרתי: "אני לומד נהיגה." מה שהיה נכון.

הייתה שתיקה. אחרי רגע אחד היא הנידה בראשה בצער והמשיכה ללכת עם אימא שלה לאורך רחוב וייצמן.

 

אחרי העבודה בדואר, בשעות אחר הצהריים, נהגתי לעלות אל גבעת הכורכר הידועה בשם "גבעת קוֹזְלוֹבסקי", המשקיפה מערבה אל הים, ומכיוון מזרח אל הרי יהודה.

הייתי הולך בשבילים הצרים של גן העלייה השנייה, הגן הקסום של ילדותי, עם המדשאות הרחבות, הצמחייה העבותה והמפל היורד מראש הגבעה אל בריכת האבן דמוית הכינרת, ועכשיו יבש המפל ואין מים בבריכה, עיריית גבעתיים סגרה את הברז.

מראש הגבעה הייתי מביט אל העיר הגדולה הנמתחת עד פס הים הכחול, שנראתה לי מעולפת בחום, רדומה, עטופה באד מהביל. קולטי השמש שעל הגגות החזירו את קרני השמש השוקעת והבהבו.

יום אחד נתבקשתי לסייע לדוור שנאלץ לסיים את יום העבודה מוקדם, ולהוסיף למסלול שלי את רחוב הגלבוע שבשיפולי גבעת קוזלובסקי. וכך יצא שבשעת צהריים הגעתי אל המקום שבו הייתה חוות הפרחים של נוח נַפתוּלסקי הזקן, שאותו יצא לי לראות רק פעם אחת. כשהייתי ילד כבן אחת עשרה הגעתי אל המקום תוך כדי שיטוט אקראי, וראיתי אותו עומד ליד הגדר ומחזיק בידו פרח גדול.

הוא חייך אלי ואמר: "בוא ילד, בוא תראה איזה פרח יפה."

התקרבתי. הוא הושיט את ידו והראה לי פרח גדול לבן עם כתם צהוב במרכזו.

המבט בעיניו היה מלא אור. כמה שמחה הפרח הזה הסב לו. עם זקנו הלבן והארוך, עיני התכלת הרכות שלו ודיבורו השקט הוא נראה לי אז כקדוש. הבטתי בפרח, אבל מראה פניו משך אותי יותר. אמרתי לו שהפרח באמת יפה והמשכתי בדרכי.

לא ידעתי עליו דבר. מהיכן בא ומה סיפור חייו. לא ידעתי אז שהיה בודד, שלא נשא אישה ושלא היו לו ילדים. בדיעבד, אחרי שנים, הצטערתי שלא הלכתי אליו יותר. ודאי היה שמח לקראתי ומראה לי עוד פרחים מהחווה שלו.

את סיפור חייו של נוח נפתולסקי הכרתי רק כעבור שבע שנים, עם סיום התיכון, כשקיבלתי שי מהנהלת בית הספר את ספרו של שמעון קושניר "אנשי נבו - פרקי עלילה של אנשי העלייה השנייה".

פתחתי את הספר באי רצון, במחשבה שהוא ככל הנראה עוד ספר ציוני חינוכי ויבש, אבל להפתעתי מצאתי את עצמי מרותק לסיפור חייו המפותל של נוח נפתולסקי, שנפתח במילים: "מוזר ותימהוני היה נוח. שתקן התהלך בבית המבודד על הגבעה, כאילו אינו יודע לדבר, קשוב למתרחש מסביבו ובלבו".

הוא הגיע ב־1905 מערבות רוסיה לארץ ישראל, היה פועל חקלאי בפתח תקווה, רחובות, כפר אוּריה וסֶגֶ'רה. ביחד עם חבריו בן ציון ישראלי ומאיר רוטברג, שנקראו "שלישיית היחד", הגיע לחצר כינרת, משם נדד לירושלים, ושוב חזר לכינרת, ושוב עזב בגלל מחלת הקדחת. מעולם לא הצליח להתברג אל תוך אורח חיים שיתופי בקיבוץ או במושב עובדים, תמיד נשאר זאב בודד ומתבודד. לאחר שנות נדודים כיועץ חקלאי במקומות שונים בארץ הגיע למרכז בשנת 1924 וקנה כעשרה דונם אדמה בגבעות השוממות "בין בני ברק ויפו", במקום שבו תתפתח לימים העיר גבעתיים. כאן החליט להגשים את חלומו ולהקים חווה לגידול צמחים נדירים.

הוא התחיל לעבד את החלקה הגדולה, חפר תעלות, הניח צינורות מים ובנה מערכת השקיה, נטע עצי הדר ועצי פרי נוספים, והכין ערוגות לעריכת ניסיונות בגידול צמחים. לאחר מכן רכש עוד שני דונמים על גבעת הכורכר השוממה והפראית שהייתה סמוכה לחלקתו הגדולה: "הגבעה קסמה לנוח גם במראה הנוף, המתגלה לעין מאופק לאופק: במזרח - הרי יהודה, לדרום - כל מרחבי השטחים של בקעת אונו, לצפון כל שטחי אדמות השרון, ובמערב - מראה הים הגדול. בפסגת הגבעה," היה נוח חולם בנפשו, "אבנה לי בניין קטן ועליית קיר לימי זקנה, להתייחדות עם היקום."

עם קום המדינה מסר נוח בתום לבו את האדמה שלו לקרן הקיימת ולעיריית גבעתיים, ללא שום תמורה כספית, והשאיר לעצמו רק חלקה קטנה לצמחים הנדירים שגידל.

בימיו האחרונים גילה שהמוסדות שנתן להם את אדמתו עשו הון עתק כשמכרו את השטח לקבלנים, שבאו והקימו מסביבו בנייני שיכון גדולים ואפורים שסגרו עליו מכל עבר. הטרקטורים עלו על החווה הבוטנית שלו, רומסים בדרכם את הפרחים הנדירים, והוא, זקן המום וכואב, הסתובב בשטח, מנסה להציל מה שאפשר, פרח נדיר או פקעת.

ידידיו הקרובים של נוח, הזוג חיה ומאיר רוטברג, חלוצים, גיבורים לשעבר של מפעל ההתיישבות, שכמו נוח נפלטו גם הם מהחיים השיתופיים, לא הביאו ילדים לעולם, לא עשו כסף. המדינה הוקמה ושעטה קדימה במהירות, והם נשארו מאחור, נשכחים מלב, ללא מקום לגור וללא פרנסה ראויה. מאיר רוטברג, האיש החזק שכונה "מלך המעדר", מייסד המשביר המרכזי, היה עכשיו איש זקן וחלש, חולה אנוש במחלת הפרקינסון. נוח בנה להם בית מגורים בחלקה שלו במדרון הגבעה.

מאיר רוטברג ונוח, גיבורי העלייה השנייה, מייסדי קבוצת כינרת, היו יוצאים לפנות ערב לשוטט בלי תכלית בשתיקה בגבעת הכורכר, נתמכים אחד בשני, עד שהלילה ירד וחיה באה וקראה להם לחזור הביתה.

מאז נבנו על מדרון הגבעה שיכונים ובתים משותפים לרוב, ובשיפוליה, במקום משתלת הפרחים, נבנה בניין שק"ם גדול ומרכז מסחרי.

 

עמדתי עם תיק הדואר ברחוב הגלבוע ליד הספרייה הפדגוגית על שמו של נוח נפתולסקי וראיתי שלצִדה במדרון הגבעה נותר מגרש ריק, זכר לחורבן, שדה בר של קוצים פראיים שמסתירים בית אבן קטן, שנראה כאילו צנח לכאן מאיזו מושבה גלילית ישנה, נטוש, כמו בית רפאים.

האם כאן הוא גר, נוח נפתולסקי?

עליתי במדרגות הרעועות שהובילו מהרחוב אל המגרש שעל צלע הגבעה, והמשכתי ללכת בשביל העולה אל הבית, בין הקוצים הפראיים.

הייתה שעת צהריים ודממה מוחלטת מסביב. העיר הלכה והתרחקה וכאילו נכנסתי למקום רחוק, לזמן אחר. להפתעתי מצאתי את דלת הבית פתוחה. עמדתי בפתח וראיתי שהבית מלא ברהיטים מתפוררים, ארגזי קרטון, סמרטוטים, כלי עבודה, קופסאות פח, והרבה מאוד ניירות המתגוללים על הרצפה ועל השולחנות. על הכול רבצה שכבת אבק והעזובה הייתה רבה, כאילו מישהו נטש את הבית בפתאומיות והשאיר את הכול מאחור. אמרתי לעצמי שאני חייב לחזור לכאן אחרי שאסיים את העבודה, וכבר באותו היום אחר הצהריים הלכתי לבקר את חברי דוד שגר לא רחוק מהבית הנטוש וסיפרתי לו על ביקור הצהריים שלי במקום.

"כן," הוא אמר, "זה הבית של חיה רוטברג הזקנה. באמת שמתי לב שכמה שבועות אני לא רואה אותה ברחוב."

ניגשנו לשם ביחד, נכנסנו אל הבית, עשינו את דרכנו בזהירות בין החפצים הישנים, והתחלנו לאסוף את הניירות שהתגוללו שם באבק.

"זה לא יאומן," דוד אמר, "תראה את זה, מכתב קצר שחתומה עליו רחל, ייעוץ בענייני ספרות בקשר לסיפור שחיה כתבה לזכרה של מישהי בשם מרים. בסוף המכתב היא אומרת: 'כתבי לי מה עם ברנר.' נראה לך שזו רחל המשוררת?..."

הבטתי בדף הנייר המצהיב שדוד מצא על הרצפה. רחל כותבת לחיה, משבחת אותה שכתבה סיפור לזכרה של מרים, ואומרת: "לעולם לא אשכח איך היא הלכה מהחיים ובאיזו אכזריות, אכזריות צינית, קיבלה הסביבה את מותה. למותה לא היה כל הד, היא מתה בינינו כאשר מת רגש או פרח. נבהלתי כשראיתי את שוויון הנפש של כולנו."

הרגשתי שאני מחזיק עכשיו בידי עדות חיה לרגע מיוחד בזמן. משהו נדיר מאוד שהיית מצפה למצוא במוזיאון או בארכיון כלשהו, ולא מתגולל ללא דורש על רצפת בית נטוש.

"זה לא יאומן, יש כאן ממש אוצרות... תראה, הנה הסיפור של חיה על מרים," דוד העביר לי צרור דפים שהיו מונחים על השולחן. עמדתי בתוך העזובה של הבית הנטוש, שכחתי שאני בגוש־דן, עפתי אחורה בזמן כשקראתי את הסיפור שחיה כתבה על מרים גרינפלד ששמה קץ לחייה בכינרת בשנת 1917:

"...אותו בוקר מצא יהודה הרועה את גווייתה ליד הדקל הבודד שעל שפת הים. היא קיפדה את חייה בשתותה בקבוק חומץ... על פני הדרך למטה נשאו ארבעה אנשים על שכמם את הגופה של מרים. אל גבעת הכֶּרַךְ אשר על שפת הים נשאוה לקבורה, במורד הגבעה הטמינו את גופה הכחוש. ללא טקס והספד, ללא חברים ללוויה. אפילו ציון לא הוצב לה."

 

אספנו את שלל הניירות המאובקים וחזרנו אל דוד הביתה, שם עברנו עליהם בהתרגשות. מצאנו מכתבים שהיא קיבלה, מכתבים שכתבה ולא שלחה, וכמה סיפורים קצרים שכתבה, כמו "הרופא הצעיר", שבו היא מספרת איך לילה אחד נתקפה מצב רוח מוזר, כאילו הכול מסביבה מתרוקן ואין לה על מה להישען, וביתה זר לה. כדי להתגבר על המועקה היא יצאה אל החצר ומשם אל הרחוב, מעדה על המדרכה, ידה נשברה. היה ליל שבת סוער, ירד גשם מעורב בברד. היא התחילה ללכת לכיוון בית החולים בילינסון, כמו בתוך חלום. חשבתי על התמונה הזאת: מכוניות חולפות בדרך פתח תקווה. צומת גהה. אישה זקנה הולכת לבדה עם יד שבורה בגשם השוטף, עד שהיא מגיעה אל בית החולים החם והמואר. רופא צעיר ומתולתל שפניו רכים ונעימים מבקש ממנה את הפנקס, והיא מושיטה לו את הפנקס הישן נושן שימיו כימי ההסתדרות. הוא רואה תמונה של אישה צעירה בשמלה שחורה, צנועה, עם מטפחת לבנה לראשה כמנהג החלוצות.

"בת כמה את?" הוא שואל אותה, והיא אומרת לו שהיא בת שבעים ואחת.

הרופא הצעיר חובש את ידה ואומר לה שהיא יכולה ללכת הביתה עכשיו. היא עומדת שם ולא זזה.

"אני לא יכולה ללכת עכשיו הביתה," היא אומרת לו, "אני גרה לבד על גבעה פראית, לא אוכל לפתוח את השער ביד אחת." איך תחזור עכשיו את כל הדרך הזאת בלילה הקר, והיא כבר לא יכולה לסבול את הבדידות.

אחרי רגע של שתיקה הוא לוקח אותה לקצה חדר המיון ומציע לה מיטה. היא שומעת את המטר והברד מכים בחלון, מתעטפת בשמיכה חמה וישנה עד הבוקר.

דוד אמר שזה חייב לצאת בספר. סיפור חייה של חיה רוטברג נגע בלבו והוא נראה נלהב אחרי תקופה ארוכה שהיה במצב רוח ירוד. הוא שאל אותי אם ארצה לעבוד אתו על זה.

אמרתי לו שבדיוק באותו היום בזמן חלוקת הדואר ברחוב גורדון שמתי למישהו בתיבת הדואר גלויה מסן פרנסיסקו. על גב הגלויה היה רשום משפט אחד: "Wish you were here". הגלויה הזאת עוררה בי את הצורך לצאת כמה שיותר מהר מהעיר לסיפור חיים אחר. אני לא אוכל לעבוד אתו על זה.

 

 

כעבור יומיים בא דוד ואמר שבירר אצל השכנים ומצא שאחותה של חיה רוטברג לקחה אותה אליה לקיבוץ עין חרוד, אחרי שמצבה הגופני והנפשי הידרדר מאוד. הוא איתר את הטלפון של האחות, טובה שמה, התקשר אליה, והיא סיפרה לו שחיה נמצאת אצלה ושמצבה סביר.

דוד אמר: "אני רוצה לנסוע לעין חרוד לשאול אותה אם היא מסכימה שאערוך את הכתבים שלה לספר."

אמרתי לדוד שאצטרף אליו כי חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת בשבילי לעזוב את העבודה בסניף הדואר ולצאת צפונה. בינתיים גם השלמתי את מסלול לימודי בהצלחה וקיבלתי בשעה טובה רישיון נהיגה.

עין חרוד נשמעה לי נקודת התחלה טובה. אולי אמצא שם עבודה בצאן, זה נראה לי הכיוון שלי עכשיו.

כעבור שבוע עשיתי את דרכי אל התחנה המרכזית עם דוד, שהביא אתו תיק עם מבחר מסיפוריה של חיה רוטברג. ואני, דוור לשעבר, במקום את תיק הדואר סחבתי עכשיו על גבי תרמיל עם כמה בגדים וחפצים נחוצים, וברגע האחרון תחבתי לשם את הספר "אנשי נבו". חשבתי שיהיה נכון לקחת אותו לדרך הזאת.

 

חיה רוטברג, אישה קטנה בת תשעים, חיכתה לנו במרפסת דירתה של אחותה הצעירה בת השמונים וחמש טובה, או, כפי שהיא קראה לה, טָבָה. היו לה שתי צמות עבותות וארוכות ופנים קורנות ועתיקות. היא שמחה מאוד על הביקור של "הבחורים מגבעתיים", והתפלאה שאנחנו מגלים עניין בכתבים שלה.

"טבה אמרה לי שאתם רוצים להוציא מזה ספרון," היא חייכה חיוך ילדותי.

"כן," דוד אמר, "זה נראה לנו ממש חשוב."

"באמת? אני לא סופרת, כתבתי כי הרגשתי צורך, האם זה בכלל מעניין את מישהו היום כל הסיפורים האלה?"

"אותנו זה מעניין מאוד, ואני בטוח שיהיו עוד כמונו," אמר דוד.

"זה ממש יפה שאתם, צעירים כאלה, מוצאים בזה עניין. מה, אספתם את כל הניירות? אני השארתי את הבית ככה ונסעתי. בא טנדר מהקיבוץ ולקח אותי פתאום. טבה, אולי אני אחזור עם הבחורים לגבעתיים?"

טבה הגישה תה ועוגה ונזפה בה: "אל תדברי שטויות, חיה'לה, את לא נוסעת לשום גבעתיים," היא רמזה לנו שחיה לא לגמרי בדעה צלולה.

הבטתי בה וחשבתי שהנה אני יושב מול אישה שהכירה את רחל המשוררת, את א.ד. גורדון וברל כצנלסון, שלמדה אצל יוסף חיים ברנר ספרות עברית, בימיו האחרונים באבו כביר. השיעור האחרון שקיבלה ממנו התקיים כשבוע לפני שנרצח בידי פורעים ערבים.

אמרנו לה שדרך סיפוריה למדנו להכיר את העלייה השנייה ללא אידיאליזציה. האמת העירומה והקשה כפי שהדברים היו באמת.

היא אמרה: "כן, אני כתבתי את האמת. אני כתבתי על האלמונים ששכחו אותם. הרבה צעירים וצעירות נפלאים שמו קץ לחייהם כי לא עמדו בדרישות הקשות של הקבוצה. בית הקברות בכינרת מלא בהם. כתבתי על אלה שבאמת עבדו ונלחמו. או שנפלו. לא כתבתי על אלה שעשו רעש ופוליטיקה, כמו ברל כצנלסון שמימיו לא אחז טורייה."

טבה הביטה לצדדים בחשש ואמרה לה: "אוי ואבוי חיה'לה, אוי ואבוי אם ישמעו אותך מדברת ככה על ברל!"

דוד סיכם איתה שהוא יתחיל לעבוד על הספר ולערוך את הסיפורים הרבים שחלקם, הסתבר, הודפסו פה ושם בעיתון "דבר הפועלת" אבל מעולם לא כונסו בספר. הוא אמר שיעדכן אותה מדי פעם והיא איחלה לו הצלחה ושאלה אם הוא נשוי. הוא ענה שלא, והיא אמרה: "טוב, אז גם בזה אני מאחלת לך הצלחה. ספרות זה חשוב, אבל משפחה יותר. כן. החיים הממשיים יותר חשובים מהספרות."

נפרדנו מהאחיות ויצאנו מהדירה של טבה אל ליל קיץ בעמק יזרעאל. ירדנו אל הכביש הראשי ועלינו על האוטובוס לעפולה.

"אתה באמת לא מתכוון לחזור הביתה?" דוד שאל אותי בדרך.

"לא, אני נשאר לישון בעפולה באיזה מלון זול. קבעתי לצאת מחר בבוקר לסיבוב במושבים באזור עם יועץ לענייני צאן, מישהו בשם ליליאנפלד, קיבלתי את הטלפון שלו ממישהי במשרד החקלאות. אולי אמצא באחד המקומות עבודה בצאן."

 

בלילה, בחדרי הקטן במלון הזול שליד התחנה המרכזית של עפולה קראתי בספר "אנשי נבו". מאז סיום התיכון לא קראתי בספר הזה, והנה, שוב אני מלווה את נוח נפתולסקי הצעיר בדרכו. הוא עוזב את ספרי התורה המשנה והגמרא, את אמונת אבותיו העתיקה, מתחיל לקרוא את כתביהם של א.ד. גורדון, ברדיצ'בסקי, ביאליק וברנר, שמחוללים תמורה מהותית בנפשו. הוא קולט את בשורת ההתעוררות וההתחדשות של הנוער היהודי ומחליט להיות עובד אדמה בארץ ישראל.

בשנת תרס"ו, 1905, נר שני של חנוכה, הוא מגיע באונייה מאודסה ליפו. משם הוא עובר לפתח תקווה ומשם לרחובות, שם הוא חולק חדר עם א.ד. גורדון, הוגה הדעות שהעריץ, ועכשיו עוד יותר, כשהוא רואה איך למרות מעמדו הנכבד וגילו המבוגר גורדון מתעקש ליישם את תורותיו בפועל, ויוצא כל בוקר לעבוד בשדה עם הטורייה, כמו כולם.

בבוקר הראשון לשהותו בחדר ראה נוח את גורדון מתעטף בטלית ומניח תפילין לפני היציאה לעבודה. תפילתו של גורדון הייתה קצרה, קריאת שמע ועמידה, כמו של אדם שנמצא בדרך. הדבר מעורר תימהון רב בלבו של נוח.

כעבור כמה ימים שאל נוח את גורדון למה הוא מתפלל, הרי הם עזבו את הדרך הזאת. גורדון אמר לו שלדעתו אסור לנטוש את הדרך היהודית, שהרי בלעדיה לא היינו מגיעים לארץ ישראל. נוח לא מסכים עם האמירה הזאת אבל שותק.

 

מר ליליאנפלד נשמע לי בטלפון יֶקֶה מבוגר ומנומס. אמרתי לו שחזרתי לא מזמן מנסיעה ארוכה באירופה ושיש לי רצון לעלות להתיישב בגליל ולעסוק בעבודה עם צאן.

"אתה באמת רוצה לעזוב את העיר ולבוא לכאן להיות רועה צאן?" הוא שאל.

עניתי לו שכן. הוא אמר בטון מחויך: "זה מעניין. בחור עירוני צעיר חוזר מטיול אחרי הצבא באירופה, ופתאום... צאן. באמת יוצא דופן."

אמרתי לו שאני קצת כמו החלוצים של פעם שבאו מאירופה לגליל. הוא צחק והציע לי להצטרף אליו ליום עבודה כדי לבחון מקרוב את האפשרויות.

"אני לא בטוח שתמצא עבודה," הוא אמר, "לצערי ענף הצאן אינו פורח, אבל בוא תראה מה קורה בשטח, בוודאי תלמד משהו."

ליליאנפלד אסף אותי במכוניתו בשעה עשר בבוקר בצומת שבו קבענו במרכז עפולה. הוא היה איש חייכן, רזה וממושקף, שהאיר פנים אל הבחור הזר והמוזר שבא מהמרכז כדי לרעות צאן בצפון. החמסין נשבר והיום היה בהיר וצלול. יצאנו מעפולה ונסענו לכיוון טבריה.

הוא אמר: "אני אוהב את העבודה הזאת שלי. נוסע לטייל במושבים ובכפרים ביום כזה יפה ונוסף על כך משלמים לי. ממש סקנדל..."

אחרי צומת גולני, רגע לפני הירידה התלולה לטבריה, פנינו שמאלה ונסענו בכביש צר שעובר בין שדות שלף ומטעי זיתים. לימיננו הזדקר המצוק החד של הר ארבל. מרחוק התנוסס הר הנביא שוּעֵיבּ, מקום קברו של יתרו לפי המסורת הדרוזית.

הכביש הסתיים במושב הקטן כפר זיתים. כמה בתי כפר פזורים וביניהם שדות ורפתות. נסענו אל קצה המושב ועצרנו ליד בית אבן שמאחוריו דיר כבשים קטן.

איש תימני חבוש כיפה סרוגה יצא לקראתנו. מארחי למסע הייעוץ הסביר לי שלאיש יש כאן דיר קטן וחדש בשלבי הקמה ראשוניים, והוא זקוק לייעוץ.

האיש בירך אותנו לשלום ואמר: "כל הכבוד שבאת כל כך מהר."

ליליאנפלד אמר: "נו מה, זה העבודה שלי, לא?"

הוא הצביע לעברי ואמר שהצטרפתי אליו כדי ללמוד קצת על גידול צאן ואולי גם למצוא עבודה.

"אצלי אין עבודה," אמר האיש, "הדיר שלי עדיין קטן, רק שלושים כבשים."

בזמן שליליאנפלד בדק את הכבשים האיש מכפר זיתים הלך אל הבית וחזר עם מגש ועליו שלוש כוסות קפה שחור וקצת עוגיות. כשליליאנפלד יצא מהדיר כעבור כמה דקות התיישבנו סביב שולחן שעמד מתחת לעץ.

"נו מה אתה אומר," שאל האיש, "איך הצאן?"

"הכבשים נראות טוב בסך הכול. אתה עושה עבודה טובה. אבל הגיע הזמן לטַלֵף חלק מהן, הציפורניים כבר ממש גדולות ושורטות את העטינים. כדאי להמעיט בתערובת ולצאת כמה שאפשר יותר למרעה טבעי. אמנם עכשיו הכול הולך ומתייבש אבל עדיין יש עשב."

"בסדר גמור," האיש אמר, "מה שתגיד," הוא האיץ בנו לטעום מהעוגיות שאשתו אפתה.

"נעים פה אצלך," ליליאנפלד אמר, "ככה בצל, תחת העץ, לא מרגישים את החום."

"אחר הצהריים יש כאן תמיד רוח," האיש אמר, "אבל עכשיו האוויר עומד."

אחרי שתיקה קצרה הוא שאל: "אתם מכירים את הסיפור על שני החכמים שהלכו כאן בבקעת ארבל לפני עלות השחר לפני אלפיים שנה?"

לא הכרנו.

"נדמה לי שזה מופיע במשנה או בגמרא. הם הלכו וראו את איילת השחר, ואז אחד אמר לשני: ככה גם תבוא הגאולה. בהתחלה אור קטן. אחר כך אור גדול."

ואני שמעתי בדברים שהוא אמר מעין קוד סודי שמיועד לאוזנַי מסיבות שעדיין לא לגמרי הבנתי.

האיש הוסיף ואמר: "יש אומרים שמכאן, מבקעת ארבל, יבוא המשיח."

 

בסופו של יום הסיור, אחרי שביקרנו אצל עוד שלושה חקלאים שמגדלים צאן, ושאף אחד מהם לא היה זקוק לפועל עברי עירוני עם קצת ניסיון בחליבה ובמרעה, ליליאנפלד הוריד אותי לפי בקשתי במרכז טבריה, איחל לי הצלחה ונסע לדרכו.

עמדתי שם בהמולת הרחוב השוקק חיים עם רדת הערב, ליד דוכני הפלאפל, מול הגן הציבורי. אני בארצי שלי, מסביבי המוני אנשים דוברי השפה העברית, אבל אני מרגיש זר ומוזר, כמו פליט שבא מרחוק.

אז מה עכשיו? לא ידעתי לאן לפנות.

התחלתי ללכת ללא מטרה לאורך הרחוב. עבודה בצאן לא מצאתי היום וכפי שזה נראה גם לא אמצא. כמעט התפתיתי לעלות על האוטובוס לתל אביב ולחזור אל בית הורי, אבל אז ראיתי בית אבן ישן, שעל מרפסתו היה שלט דהוי: "מלון אביב".

אישה מבוגרת קיבלה אותי בחום ונתנה לי מיד הרגשה ביתית. אחרי שהתמקמתי בחדר הקטן ששכרתי ממנה ללילה, יצאתי וישבתי איתה ועם עוד שני אורחים שתקנים בלובי הקטן מול מסך הטלוויזיה. אחרי החדשות שודרה תוכנית על "גן עדן", להקת רוק מנתניה. בערוץ היחידי שהיה אז בטלוויזיה הישראלית, זה היה אירוע נדיר של ממש.

המצלמה ליוותה אותם אל חדר החזרות. בחור צעיר שחור שיער ישב עם גיטרה חשמלית, עישן סיגריה ואמר: "אני מנגן כדי לא להזריק." משהו בלהקה הזאת היה לא מכאן, משהו שמתאים יותר ללונדון מאשר לנתניה, ובטח לטבריה. גם המוסיקה שלהם הייתה שונה. לא שירי ארץ ישראל, אלא רוק חתרני ובועט. הייתי מרותק.

להפתעתי בעלת המלון אמרה פתאום: "הם דווקא נחמדים, החבר'ה האלה, מנגנים יפה."

לא ציפיתי מאישה מבוגרת כמוה לאהוב את המוסיקה ששמענו, וראיתי בדבריה עוד קוד סודי שיתברר לי במהלך הדרך. היה נדמה לי שיש כבר בידי קצה חוט.

 

ושוב אני במיטה בחדר קטן במלון זול, הפעם בטבריה, קורא לפני השינה בספר "אנשי נבו".

ועכשיו דרכו של נוח מצטלבת בדרכה של רחל בְּלוֹבשטיין, שכעבור שנים תתפרסם כרחל המשוררת. זה סיפור שמתחיל ברחובות, ממשיך בכינרת ובמהלך החיים מתפוגג.

אבל עכשיו אנחנו בתחילת המאה העשרים והכול עוד פתוח ומואר ומלא תקווה והבטחה גדולה.

נוח הוא פועל צעיר שעובד בפרדס ליד רחובות ורחל צעירה פורחת שזה עתה הגיעה לארץ ישראל והיא מתגוררת בבית זלצר עם אחותה שושנה שמנגנת בפסנתר. הנערות מקבצות סביבן קבוצה של בני נוער וחדרן שופע מוסיקה ושירה. נוח פוגש את רחל ו"קסם דמותה, עיניה התכולות והעמוקות שבו את לבו ודבריה התרוננו בנפשו כמנגינה".

בלילות הם יוצאים ומטיילים יחד במקום שנקרא "גבעת האהבה". רחל מתרפקת על נוח. היא מספרת לו בהתלהבות שמצאה אצל פרישמן ביטוי נפלא: "אותיות פורחות". נוח מספר לה על מקור הביטוי במעשה בעשרת הרוגי מלכות, בסיפור מיתתו של רבי חנניא בן תְרַדיוֹן, שכרכוהו בספר תורה ושרפוהו, ואמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות.

 

למחרת בבוקר יצאתי מהמלון וירדתי אל הכביש הראשי החוֹצה את טבריה לכיוון דרום. נעמדתי מחוץ לעיר בצד הכביש, מניף את ידי למכוניות העוברות, בתקווה שמישהו יעצור וייקח אותי לכיוון המושבה כינרת. איש לא עצר, ואחרי זמן מה התיישבתי על אבן גדולה בצד הכביש וחזרתי לעיין בספר "אנשי נבו".

פה ושם הרמתי יד בניסיון לעצור מכונית עוברת. כעבור חצי שעה עצר לי איש צעיר ומשופם במכונית מסחרית.

"לאן?" הוא שאל.

"למושבה כינרת."

הוא סימן לי לעלות ואמר שיוריד אותי בצומת הקרוב למושבה בדרכו אל עמק בית שאן.

יצאנו לדרך והוא שאל: "נו, הצבעת אתמול?"

"הצבעתי? למה אתה מתכוון?"

"אתמול היו בחירות להסתדרות, מה, אתה לא יודע?" האיש נראה מופתע מאוד.

"לא, בכלל לא ידעתי."

"מה, אתה לא חבר הסתדרות?"

"לא."

"לא חבר הסתדרות?!" בקולו היה תימהון אמיתי, כאילו זה דבר שלא יעלה על הדעת.

"לא, לא חבר הסתדרות," אמרתי.

"טוב, אז מה אתה?"

חשבתי קצת ואחרי שתיקה קצרה עשיתי תנועה בידי כאומר שאיני יודע מה לומר.

הוא החזיר את מבטו לכביש והמשיך לנהוג בשתיקה עד שירדתי מהמכונית בצומת ליד המושבה כינרת.

 

עשיתי את דרכי במעלה הכביש מהצומת אל המושבה כינרת. רציתי לראות אם עדיין נשאר זכר לחצר כינרת, המקום שאליו הגיע נוח נפתולסקי עם חבריו בן ציון ישראלי ומאיר רוטברג בשנת 1911. הם הפליגו באוניית משא מיפו לחיפה ומחיפה נסעו ברכבת לצמח. משם הם צעדו לחצר כינרת שנראתה להם כטירה מבוצרת מוקפת בחומה של אבני בזלת שחורות. הקליטה שלהם במקום לא הייתה קלה. סכסוך מתמשך ומר עם מנהל חוות כינרת, מר בֶּרמַן, תנאי מגורים קשים, מטבח מחניק עם ענני זבובים ואוכל מזוהם המוגש עם פיתות עבשות. חום בלתי נסבל, קדחת, התאבדויות, ואווירה אנושית קשה. אבל נוח התנחם מיופייה של הכינרת וכך רשם בפנקסו:

"הנה, כאגדה פרושה כינרת, כאגדה מימים קדומים, ורוחנו עוד נסערת, מחבלי בראשית מחזון ומקסמים..."

והנה באביב מתחילה התעוררות חדשה כשהמנהל ברמן עוזב את החווה אחרי שביתת פועלים, ומגיע מנהל צעיר וליברלי, ומוקמת חוות לימוד חקלאי לבנות בהנהלתה של חנה מַייזֶל, "חוות העלמות". רחל בלובשטיין, הנערה שנוח הכיר ברחובות, היא התלמידה הראשונה. רחל מוקסמת מהמקום שאליו הגיעה. מעומק התכלת האינסופית של הכינרת, מעבודת האדמה. היא ונוח מחדשים את הקשר שהתחיל ברחובות.

 

בכניסה למושבה בצד ימין ראיתי מתחם עזוב, מוקף חומה הרוסה, ובו כמה מבנים ישנים נטושים. האם זו חצר כינרת שנראתה אז לשלישייה כמבצר בנוי אבני בזלת שחורות? הם הגיעו לכאן לראשונה בשעת צהריים חמה, כמו השעה הזאת, וקבלת הפנים של תושבי החצר הוותיקים הייתה ספוגה בלעג ובחשדות.

נכנסתי אל המתחם והצצתי בחורבות הבתים. לא מצאתי דבר שיעיד על העבר, אבל האבנים היו עתיקות ואפשר היה לראות שהמבנה היה מסודר פעם כמעין חווה אירופית.

הייתי לגמרי לבד בשקט, שנשבר מדי פעם עם המיית מכונית על הכביש. הייתה לי תחושה דומה לרגע שבו דוד ואני נכנסנו לבית העזוב של חיה רוטברג, שבכתביה מצאנו עדות חיה לתקופה שבילתה כאן, בחצר כינרת. והנה שובך היונים הגדול, מט לנפול, אבל עדיין עומד אחרי כל השנים האלה. חיה מתארת רגע קשה במיוחד: היא עמדה על סולם והתכוונה לנקות את השובך, אשתו של חפץ הרוקח שהייתה בחודש התשיעי להריונה באה וביקשה שתביא לה יונה, כדי שיהיה לה משהו לאכול, וחיה מתוודה שהיא סירבה בכל תוקף, כי כך ציוו עליה, ולא נתנה לה את היונה למרות תחנוניה. חיה מספרת שמדי פעם היו באים אל הרפת תימנים שגרו בסמוך על יד בית המוטור, ומתחננים למעט חלב בעבור ילדיהם החולים והגוועים ברעב, וגם להם היא לא נעתרה, כי כך ציוו עליה, שלא לתת, ורק לפעמים, אחרי שהיו בוכים ומקללים, היא הייתה נותנת להם בהיחבא מעט חלב להחיות את נפשם.

 

מכאן יצאה רחל למרעה האווזים. כאן כתב גורדון את הגיגיו. מכאן יצא הגרעין שהקים את דגניה, הקיבוץ הראשון. מכאן יצאו אחר כך הגרעינים שהקימו את כל הקיבוצים הראשונים. איך זה יכול להיות שהמקום הזה כל כך נטוש ומוזנח עכשיו?

לפתע נתקפתי עייפות ועצבות ושאלתי את עצמי מה בדיוק אני מחפש כאן במקום הרפאים הלוהט והקודר הזה. צעירים בגילי בונים קריירות והולכים לאוניברסיטה או מתחתנים וקונים דירה ומביאים ילדים, ואילו אני משוטט במקום שכבר לא קיים, בעקבות סיפור שהיה או לא היה.

יצאתי מהמתחם ושאלתי איש מבוגר שבדיוק החנה את מכוניתו בכביש הראשי של המושבה אם אכן זו היא חצר כינרת הישנה.

הוא הביט בי מופתע: "כן. למה אתה שואל?"

"סתם. אני מטייל באזור. שמעתי על המקום ורציתי לראות אותו."

הוא הביט בי בתימהון, כאילו מה כבר יש לראות שם.

אחרי שתיקה קצרה אמר: "עד לפני כמה שנים זה היה מחנה צבאי. מאז שהצבא עזב זה נטוש."

 

מחצר כינרת עשיתי את דרכי לעבר חוף אוהלו. שם, בין הדקלים, קרוב לבית הקברות שבו מצאו מנוחת עולמים רחל המשוררת ונוח נפתולסקי, מצאתי לי פינה מוצלת, השתרעתי על הדשא והוצאתי את הספר מהתרמיל:

"בשבתות הייתה רחל יוצאת עם נוח לשוטט במורדות ההרים ובוואדי פיג'אס, אל פינות הסתר, מקום שפורחים הפרגים, הכלניות ושיני האריה. נוח מגלה לרחל עולמות חדשים בחיי הטבע: סוד הריחות העדינים לפרחים המבקשים הפרייתם מפרפרי לילה, והצבעים שתכליתם למשוך את מוֹצֵי הצוף נושאי מֶשֶך האבקה ביום, סוד הכלולות וההפריה בטבע..."

אבל האביב הזה היה קצר. קצר מדי. ואחריו באו ימי סופה וקור, בדידות ושיברון לב.

נוח נסע לרוסיה לבקר את משפחתו, רחל נסעה לצרפת ללמוד חקלאות. פרצה מלחמת העולם הראשונה. רחל נסעה מצרפת לרוסיה ונדבקה בשחפת. כשחזרה לכינרת לקבוצת דגניה, נוח היה בירושלים ועבד במשתלה של הקרן הקיימת בטלביה.

לילה אחד הגיע שמעון קושניר לבקר את נוח ומצא את רחל בחדרו. היא כבר הייתה חולה ושבורה בעקבות הסילוק המשפיל שלה מקבוצת דגניה. אמרו לה שהיא לא יכולה להישאר כי היא חולה בשחפת מידבקת. רבים מהחברים יצאו לשדה כדי שלא יצטרכו להביט בפניה בשעה שהודיעו לה שעליה לעזוב.

נוח יצא מהחדר אל המטבחון להכין להם ארוחת ערב.

"כיצד מצאת את נוח אחרי כל השנים שחלפו?" שאל קושניר את רחל.

"עדיין לא מצאתי אותו...", כך היא ענתה.

נוח חזר והגיש להם ארוחת ערב, עגבניות זיתים גבינה תאנים טריות וענבים.

"מעדני מלכים," רחל אמרה.

כששמעון קם לצאת הם ליוו אותו. היה זה לילה כנעני חם. בדרך רחל אמרה: "אולי בשבילים האלה הלך אברהם אבינו להביא לעקידה את יצחק. האם אינכם מרגישים את הדברים המרחפים כאן מסביב?"

נוח אמר: "הכוכבים הם ודאי אותם הכוכבים שהאירו את השמים גם אז והיו עדים לברכה שאברהם בורך. הברכה שטרם התקיימה."

נוח ורחל שוב נפרדו. היא עברה לצפת. הוא נדד בדרכים וחסך פרוטה לפרוטה עד שקנה את חלקת האדמה במקום שבו תוקם לימים העיר גבעתיים. רחל הגיעה לתל אביב וגרה בחדר קטן קרוב לים. עכשיו הם היו שוב קרובים אבל כבר היה מאוחר מדי. כשבא לבקר אותה היא השתעלה בכבדות, עצמה את עיניה ואמרה: "נוח, נוח, קחני אל סירת המפרשים ונפליג בכינרת אל פינות החן, ללקט כרכומים ורקפות..."

הרמתי לרגע את עיני מהספר והבטתי מסביבי אל התכלת של הים והשמים.

הו כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?

ביום שישי כ"ט בניסן קרא נוח בעיתון "דבר" על מותה של רחל. הוא ליווה אותה בדרכה האחרונה אל בית העלמין שעל חוף הכינרת, ממש כאן, כמאה מטרים מהמקום שאני שרוע בו על הדשא, נשען על תרמילי וקורא. אחרי שהיא נטמנה באדמה נוח ומאיר רוטברג התחבקו ובכו "על הנעורים ועל האהבה".

 

בינתיים השמש הסתלקה מעבר להר, ואני החזרתי את הספר לתרמיל וחזרתי אל הכביש.

לאן עכשיו?

בחור כבן שלושים עבר במכונית לבנה, נעצר בצד הדרך ויצא לבדוק את הצמיג הקדמי שלו. שערו היה ארוך ומתולתל, עורו שחום, ועיניו היו דלוקות ובורקות.

התקרבתי לעברו ונעמדתי ליד המכונית, מביט בו בדממה. הוא בעט קלות בצמיג, ואז הביט אלי ואמר: "היה נדמה לי שחסר אוויר. אבל נראה דווקא בסדר."

רציתי ללכוד איכשהו את תשומת לבו, שלא ייסע לדרכו וישאיר אותי ככה לבד על הכביש.

"אוויר דבר חשוב," אמרתי.

הוא חייך והנהן בהסכמה.

"לאן אתה מגיע?" שאלתי.

"ליבנאל," הוא אמר.

"אני יכול לנסוע אתך לשם?"

"כן, ודאי," הוא ענה.

נסענו במעלה ההר בכביש המתעקל, והנוף המרהיב של בקעת הירדן נפרש לשמאלנו. הוא נסע מהר, והמוסיקה התנגנה בווליום גבוה: בוב מארלי, אקסודוס, התנועה של אנשי־יה. כשהגענו אל הכניסה למושבה יבנאל הוא שאל אותי איפה אני צריך לרדת.

"כאן זה בסדר," אמרתי.

הוא עצר את המכונית, הביט לעברי ושאל: "באת לבקר כאן מישהו?"

"לא, אני סתם משוטט, בעצם מחפש עבודה עם צאן, אבל זה לא ממש הולך."

"עבודה עם צאן? מעניין, יש לי כאן חבר שיש לו עדר צאן קטן. נראה לי שהוא צריך מישהו לעבודה, בוא, אני אקח אותך אליו."

ירדנו מהכביש הראשי אל שביל עפר צר שהוביל אל בית עץ קטן, בדרך חלפנו על פני המכלאה שבה עמדו הכבשים ובהו בנו. מתוך הבית שבקצה השביל יצא לקראתנו בחור ממושקף כבד גוף עם זקן שחור ועבות.

"יעקב, מה נשמע?" שאל הבחור שהביא אותי.

יעקב הנהן בראשו שהכול בסדר.

"הבחור הזה מחפש עבודה בצאן, אנחנו יכולים לעזור לו?"

יעקב בחן אותי. "יש לך ניסיון בזה?" הוא שאל.

"כן, הייתי רועה צאן בקיבוץ בזמן השירות הצבאי בנח"ל. אני יכול לצאת למרעה ולחלוב."

הוא המשיך להביט בי בשתיקה. כבר התחלתי להרגיש לא נוח ורציתי לומר לו עזוב, לא חשוב. היה בו משהו מוזר, לא הבנתי אם הוא מתנשא או סתם משונה.

"אין לי הרבה כסף להציע. קצת דמי כיס," הוא אמר, "אבל יש כאן מקום לינה צנוע, די מעפן האמת, וגם אוכל. זה קצת כמו להתנדב בקיבוץ."

עכשיו הוא חייך ועיניו היו נוצצות ורכות מבעד לעדשות המשקפיים.

"נשמע לי טוב," אמרתי.

"טוב, אז התקבלת," הוא אמר ואחר כך פנה אל האיש שהביא אותי, "עמנואל, אתה ממהר?"

"לאן יש לי למהר," עמנואל אמר, "אני אחרי יום עבודה."

"טוב, אז בואו נשב קצת."

התיישבנו בחוץ, על מזרונים ישנים, יעקב הביא פינג'אן קפה ומזג לכוסיות, ושקענו בדומייה שירדה בשעת הדמדומים. כך, בברית של שתיקה, התקבלתי אל הגרעין הקטן של יעקב ועמנואל.

 

יעקב פינה לי למגורים מחסן כלים קטן ליד המכלאה של הצאן. אמר שימשוך לשם קו חשמל מביתו, אבל בינתיים עששית נפט האירה לי אור קטן בלילה. מים לקחתי מהברז שבחצר. הרגשתי כמעט כמו נוח נפתולסקי בתחילת דרכו בכינרת כשהכול היה פתוח אל הטבע ומלא בהשראה.

אחרי כמה ימים במקום הבנתי שלמען האמת אין כאן בכלל עבודת דיר מסודרת וזה בוודאי היה שונה לגמרי ממה שהכרתי בקיבוץ. הכול זרם מתוך איזה פיזור. שעות החליבה לא היו קבועות, וכך גם שעות היציאה למרעה. ניסיתי לעבוד עם הצאן כמיטב יכולתי, לצאת למרעה ולחלוב, לפזר תערובת ולנקות את מכון החליבה, אבל ליעקב לא היה אכפת. הוא היה בוס מוזר, כמעט בלי דרישות או בקשות. הוא אהב מאוד את הטחינה והסלט שהייתי מכין כמעט כל ערב, ואת החביתה עם בצל ותפוחי אדמה, שאותה כינה "מנת הבית". הוא היה מבסוט שאחרי הישיבות הליליות הארוכות שלו ושל שותפו עמנואל הייתי שוטף את הכוסות ומרוקן את המאפרות.

היה חשוב לו שאשמע את התוכניות שלו ושל עמנואל לפיתוח המקום. הוא לא ביקש ממני לחוות דעה או לתרום רעיונות אלא בעיקר "להקשיב ולרשום פרוטוקול בקרקעית האוזן".

הם היו אנשי עיר עם חזון עסקי משותף: להקים חווה חקלאית קטנה לייצור מוצרים ביתיים איכותיים כמו גבינות יין ושמן זית. יעקב סיפר שהוא התחיל ללמוד חקלאות בפקולטה אבל גילה שאקדמיה זה לא בשבילו ואחרי שנתיים עזב את הלימודים. הוא הגיע לכאן והתמקם בבית העץ הקטן שרכש ביחד עם עדר הצאן מחקלאי מקומי זקן שכבר היה עייף מהעבודה, ושממילא לא ראה בשנים האחרונות ברכה רבה בעמלו בגלל המשבר בענף. הוא הצליח לשכנע את אבא שלו, סוחר בדים, שייתן לו את הכסף הדרוש לביצוע העסקה, והבטיח לו שזו השקעה בטוחה שתניב עם הזמן רווחים נאים.

לעמנואל, חברו של יעקב מנוער, לקח קצת זמן לסגור את העסק בחולון ואת הסכם המזונות עם אשתו לשעבר. הוא הגיע כחודשיים אחרי חברו, שכר כאן בית אבן ישן, והתחיל לעבוד בהדברה, במטרה לחסוך כסף כדי לקנות כמה דונם אדמה חקלאית ולשתול עליה כמאתיים עצי זית שמהם יפיקו שמן זית.

כמעט כל ערב היו יעקב ועמנואל יושבים בחצר על יד מדורה, מעשנים ומדברים אל תוך הלילה על האופציות העסקיות והכלכליות הבלתי נדלות של המוצרים האלה, שיתממשו בעתיד הקרוב.

יעקב אמר: "עכשיו שיש לי כאן בדיר פועל רציני שמבין את המקצוע אולי כדאי שאסע לכמה שבועות לאיטליה ולצרפת. אני צריך לאסוף כמה שיותר מידע על ייצור גבינות."

"זה בהחלט חשוב," עמנואל אמר, "אבל לא הכי דחוף כרגע. למה שלא תעשה בינתיים לַבַּנֶה גלילית פשוטה? זה יכול ללכת ממש טוב."

"ואללה נכון, אתה צודק, איטליה יכולה לחכות וממילא למי יש כסף לכרטיס טיסה, בטח שלא לי," יעקב אמר.

הם המשיכו לשבת בשקט, מהורהרים, מעלים עשן מהסיגריות שלהם.

יכולתי להרגיש איך יעקב מדמיין לעצמו את מסע הגבינות שלו, שככל הנראה כבר לא יקרה.

אחר כך הוא אמר: "אתה יודע שיש כאן בשדות מלא זעתר? אפשר גם לקטוף את זה ולמכור עם הלבנה. הבעיה היא רק שאף אחד לא עובר כאן. לא יודעים עלינו."

"יש בניין אחד נטוש על הכביש הראשי," עמנואל אמר, "שנראה כמו בית מלון קטן בן שתי קומות. שמעתי שהוא היה של מישהו שמת מזמן, שיהיה זיכרונו לברכה, לאיש לא היו יורשים ורשמית הבניין שייך כרגע למועצה המקומית. כדאי לברר אם אפשר לשכור את המקום, ולפתוח שם חנות כדי למכור את המוצרים שנעשה."

"רעיון נהדר," יעקב אמר, "אני אלך מחר על הבוקר למועצה לדבר עם מי שצריך."

"יש שם גם מקום לגלריה," עמנואל המשיך, "אפשר להציג שם תערוכות, וגם למכור מוצרים כמו כלי קרמיקה וסבונים כפריים."

אחרי שתיקה קצרה הוא אמר: "ויש לי עוד רעיון: להשקיע במערכת הגברה ולעשות מקום קטן להופעות בקומה השנייה."

"רעיון נהדר, מחר אני מדבר עם הבן אדם," יעקב אמר בטון החלטי.

אבל למחרת הוא קם מאוחר, המועצה כבר הייתה סגורה, הבן אדם כבר הלך הביתה ולא היה עם מי לדבר. ואני גיליתי שלדברים כאן יש קצב משלהם, איטי ועצל. כסף בינתיים לא ראיתי מהעבודה בדיר, והבנתי שככל הנראה גם לא אראה, כי אין. לא היה לי אכפת, העיקר שמצאתי לי בינתיים איזו פינה קטנה בעולם ואני יכול להעביר בה את היום והלילה.

מדי פעם הייתי יוצא לביקור קצר בעיר הגדולה. לכל מי ששאל, הורים דודים או חברים, אמרתי ש"אני עכשיו בעסקי הצאן". זה נשמע מרשים. בתשובה לשאלה שתמיד הגיעה האם זה עסק רווחי עניתי שבוודאי, איזו שאלה, יש שם עתיד כלכלי בטוח. אתם תראו, אמרתי לשואלים, יום יבוא והרבה אנשים יגיעו להתארח בגליל, יבקרו בחוות הביתיות וירכשו שם גבינות יינות ושמן זית איכותי. כמו בצרפת או באיטליה. באותם הימים שמן הזית לא היה נפוץ כל כך במטבח המקומי והאנשים העירוניים שאיתם דיברתי הביטו בי בחשד מסוים, כאילו דיברתי על גידול קנביס.

פעם או פעמיים בשבוע עמנואל היה בא ולוקח אותי אתו ליום עבודה בהדברה, בבית במושב או בבית דירות בטבריה או בבית שאן. הוא לא דיבר הרבה בנסיעה, המוסיקה התנגנה בווליום גבוה, ועיניו הדלוקות היו ממוקדות בכביש. גם בעבודה הוא היה מרוכז ורציני. פעם אמר לי שהוא הפך את הדברת המזיקים לסוג של עבודה רוחנית פנימית, ושהוא מדביר כך גם את יצר הרע ואת כוחות האופל. בתוך כל הבלגן שהיה תמיד במכוניתו, בין כלי העבודה, העיתונים הישנים והבקבוקים הריקים, בלט ספר אחד בצבע חום כהה עם אותיות מוזהבות: "אות ברית", ליקוטי עצות של רבי נחמן מברסלב בנושא שמירת ברית המילה.

"מה זה הספר הזה?" שאלתי.

"אה, זה ספר שהביא לי לפני כמה חודשים חבר שלי שהפך לחסיד ברסלב. לא הכול אני מבין אבל זה דווקא מעניין. קח את הספר, קרא קצת."

בסוף יום עבודה עמנואל היה נותן לי בנדיבות כמה שטרות, ועם הכסף הזה הייתי קונה ליעקב ולי מצרכים במכולת הקרובה.

בלילות השקטים והחשוכים, עמנואל ויעקב היו שוקעים בשיחות תכנון העתיד שלהם, עם כל ההיבטים הכלכליים והאפשרויות השיווקיות, ואני הייתי פורש אל מחסן המגורים. יעקב עדיין לא הצליח למשוך חוט חשמל מביתו כפי שהבטיח, ואני הייתי מדליק את האור בעששית הנפט וקורא ב"אנשי נבו" וב"אות ברית". מצאתי שרבי נחמן מדבר היישר אל שורש הנשמה שלי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי למה עשו לי ברית מילה. למדתי על קדושת הזרע. הבנתי עד כמה חשוב הזיווג. ובהשפעת הספר הייתי יוצא בלילות להתבודד בשדה ולבקש מהקב"ה שישלח לי את בת זוגי במהרה. חיפשתי אותה באוטובוסים, במכולת של יבנאל, בשוק של טבריה, בחלונות הבתים המשותפים של בית שאן. לא יכולתי לדעת אז את מה שאני יודע היום: היא נמצאת בעיר שממנה באתי, במרחק כמה דקות הליכה מבית הורי.

נוח נפתולסקי לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם. האם היה זה בגלל אהבתו לרחל שלא מומשה?

האם גם הוא, כמו רבים מחבריו בקבוצת כינרת, חשב שזה לא זמן טוב להביא ילדים, כי זה מרחיק את הנשים מהעבודה בשדה וברפת ומפריע לחזון ההתיישבות?

פעם הוא פגש את הסופר האהוב עליו יוסף חיים ברנר במושבה רחובות. ברנר אמר שגורדון סיפר לו שנוח כותב שירים. הוא ביקש מנוח שייתן לו לקרוא שיר או שניים. נוח התבייש ואף התרעם בלבו על גורדון ש"הסגיר אותו", אבל בסופו של דבר הראה לברנר שיר שכתב, ככל הנראה על רחל:

 

לא תדעי, ילדה חיוורת,

איך אוהב בחור רפה כוח - עלם רך ולבן המצח.

ומנין לך לדעת?

אל עיני יש שתביטי, מה תכירי שם בעין?

התכירי תוגת חרש, אט רועדת ברסיס דמע?

סוד הפלא זה הנהו: כך אוהב אני בסתר.

 

ברנר קרא את השיר, לחש מדי פעם "יפה יפה", ואחר כך שאל את נוח: "תגיד לי, אתה אוהב ילדים?"

"פעם אהבתי," נוח השיב, "בימי ילדותי."

"ועכשיו? האם יש לך צורך להחזיק תינוק בזרועותיך? לאמץ ילד על ברכיך?"

נוח הנבוך שתק ולא ידע מה לומר.

ברנר אמר: "אני לא מבין גדול בשירה. מכל מקום, לדעתי עלם לבן מצח לא צריך לאהוב ילדה חיוורת. אולי כדאי שימצא לו מישהי אחרת..."

כעבור כמה שבועות הגיע הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ביחד עם בנו אל סוכתו של נוח בכרם שברחובות. היו שם בסוכה חוברות ישנות של "המעורר", ביטאונו של ברנר. נוח הקפיד לרכוש כל גיליון חדש שיצא, והיה קורא אותו בצמא ובהתרגשות. בזמן שנוח הלך לקטוף אשכולות ענבים לאורחיו המכובדים, הרב קוק עיין בחוברות. כשחזר שמע את בנו של הרב שואל אותו בתמיהה: "מה אתה מוצא בחוברות האלה?" והרב קוק השיב: "נשמה יהודית גדולה."

ומשום מה נתקשרו עכשיו אצל נוח הדברים שאמר הרב בשאלתו של ברנר: "האם יש לך צורך להחזיק תינוק בזרועותיך?"

 

לילה אחד כל הכלבים באזור התחילו לנבוח בטירוף.

יעקב ואני ישבנו בחוץ ליד שולחן העץ העגול ואכלנו שקשוקה.

"זה בטח רחמים," יעקב אמר, "הם תמיד משתגעים כשהוא בא."

אחרי כמה דקות נשמעה אוושה בעשב ומתוך החושך, מכיוון בלתי צפוי, הגיע האיש ששמו רחמים. כובע מצחייה גדול היה שמוט על ראשו והוא היה לבוש בגד בד לבן.

מאחוריו נשמעו קולות פעייה והמיית צאן. הוא הלך ואחריו הלך כל העדר, שככל הנראה הוא שִחרר מהמכלאה בדרכו לכאן.

"זה לא זמן טוב למרעה," יעקב אמר, "רחמים, תעשה טובה, תחזיר את הצאן למכלאה."

"זה זמן נפלא למרעה," רחמים אמר בקול עמוק וצרוד, "הלבנה במילואה ומלאכי העשב שרים שיר עליון לאל עליון, ברוך הוא ומבורך, ישתבח שמו לעד."

"אתה משוגע. הצאן ייעלם לך בחושך ויתפזר לכל הרוחות. תחזיר אותם."

רחמים התקרב אל השולחן ונעמד. כל הצאן נעמד מאחריו בצייתנות.

"העסק שלך כאן עם הצאן לא ממריא כי אתה לא מתייחס לצד הרוחני של העניין," הוא אמר ליעקב, "אם תלך בשיטה שלי אנשים ייכנסו לטריפ מהחלב של הכבשים. יהיה לך תור לקוחות מכאן ועד בכלל."

"השיטה שלך אחלה, אבל הזמן של המרעה עכשיו לא טוב בכלל."

"אז מחר אתה מרשה לי לקחת את הכבשים לסיבוב?"

"מחר כן."

רחמים הסתובב וקרא לכבשים לבוא אחריו. הם נעלמו בתוך ענן אבק. הרוח שעמדה חזרה לנשוב קלות. הכלבים הפסיקו לנבוח.

"מה השיטה שלו?" שאלתי את יעקב.

"חוסר ודאות," יעקב אמר, "זה השיטה שלו."

הוא סיפר לי שרחמים גר לבדו בקצה המושבה בבית קטן ששכר. שמואל מהמכולת סיפר להם שהוא שירת בצנחנים וחטף הלם קרב במלחמת ששת הימים. הוא מטופל בכדורים פסיכיאטריים, רק מה, לפעמים הוא מפסיק את הטיפול ועושה דברים לא צפויים.

"אם הוא יבוא מחר תן לו לצאת עם העדר," יעקב אמר לי, והוסיף: "בסך הכול אני סומך עליו, וגם צריך לעזור לו קצת, אתה יודע."

למחרת בשעות הבוקר המאוחרות הגיע רחמים לקחת את העדר למרעה, או כפי שהוא קרא לזה: "סיבוב התעלות". בזמן שפתחנו את שער המכלאה הוא אמר לי, "תדע לך, אלה נשמות מגולגלות. השבח לאל שהם זכו ללחך עשב עברי על אדמת הגליל, וזה כמובן הרבה יותר טוב מאשר להיות עזים גויות על אדמת נכר, אבל בכל זאת, יש עניין להחזיר את הנשמות האלה מדרגת חי אל דרגת מְדַבֵּר. ולכן אני מדבר אליהם בעברית, שיתרגלו כבר מעכשיו."

הוא כינס את הכבשים סביבו ואמר להן בקול רם, מדגיש את המילים:

"הקשבנה. היום י"ז בתמוז, היום הובקעה העיר ירושלים והתחיל הבלגן. הגלות. הֶסתֵר הפנים וכל זה. אני בצום אבל אתן פטורות. לא נעים לי לומר אבל אתן הרי בהמות ולא חייבות במצוות האלה. אנחנו נצא אל השדה. העשב קצת צהוב עכשיו אבל כשאתן לועסות ובולעות אותו אתן מעלות את דרגת הצומח אל דרגת החי ומכאן הדרך אל דרגת מְדַבֵּר לא ארוכה. קצת סבלנות. ועכשיו קדימה לדרך."

הוא יצא אל השדה הפתוח, הכבשים הצייתניות אחריו. הייתה שעת צהריים והשמש להטה. כשעבדתי בדיר בקיבוץ הייתי חוזר עם הצאן בשעות החמות אל הצל של הדיר, ואילו כאן הכול היה הפוך, ובעל הבית עדיין ישן בכלל.

ניצלתי את הזמן הזה שרחמים עם הצאן, לטפל קצת בתחזוקה של המכלאה ומכון החליבה הקטן.

בינתיים יעקב התעורר ובא, פיהק ארוכות, מלמל "בוקר טוב", פתח שק ופיזר תערובת לאורך מרזב הפח ששימש אבוס לצאן.

כעבור זמן מה עלתה בשביל מכונית משפחתית מבריקה. המכונית נעצרה ליד המכלאה ויצא ממנה איש קטן קומה ששערו לבן וגבו כפוף מעט.

"אוי," יעקב אמר, "זה אבא שלי. הוא בא לראות מה שלום ההשקעה שלו."

אבא של יעקב התקרב אלינו לאט ואמר: "נו, יעקב'לה, מה נשמע?"

"בסדר גמור, אבא, הכול בסדר."

האבא הביט לעברי במבט שואל ויעקב אמר שאני עובד אצלו בדיר ושיש לי ניסיון רב בכל מה שקשור לצאן.

"ואיך הולך?"

"הולך מצוין, ממש מתפתח יפה."

"אבל זה נראה ממש כמו בפעם שעברה שהייתי כאן. עדיין קצת מוזנח, הייתי אומר, לא?"

"אבא, זה דיר כבשים, זה לא בוטיק בגדים או בית קפה, אתה יודע."

"אני יודע, ובכל זאת, למה זה צריך להיות כל כך מבולגן ורעוע?"

"מבולגן ורעוע? למה רעוע?" יעקב פנה אלי במבט קצת מזועזע ואמר: "תגיד לי, אני שואל אותך, אתה הרי ראית כבר כמה מכלאות צאן בחיים שלך, זה רעוע?!"

"לא לגמרי רעוע. אבל יש בהחלט מה לשפר," אמרתי, ותשובתי הניחה במקצת את דעתו המודאגת של האבא, שהביט מסביב ושאל:

"ואיפה הכבשים?"

"במרעה."

"עם מי? לבד? או שאתה מעסיק עוד עובד..."

"יש לנו כאן בחווה עובד זמני שעוזר לפעמים. הוא עכשיו עם הצאן במרעה. הנה, אפשר לראות אותם עכשיו ממש על הגבעה ממול."

שלושתנו הבטנו אל הגבעה. בתוך אד חום מהביל אפשר היה לראות את עדר הצאן ולצדו הרועה. לפתע פשט רחמים הרועה את חולצתו, נופף בה מעל ראשו ורץ מקצה הגבעה אל הקצה השני, וכל העדר רץ אחריו בטירוף.

"אוי לא," יעקב לחש לי, "הוא בדיוק עושה איתן את התרגילים שלו."

מסתבר שרחמים היה עושה תרגילים לכבשים מדי פעם. כפי שאמר לי אחר כך: "זו תִרגולת פיזית ורוחנית כדי להגביר את המודעות העצמית והערנות שלהן. הן הרי יכולות להיות כל כך מטומטמות לפעמים, אתה יודע. אז אני חייב לעורר אותן. לזעזע קצת את המוח הרפה שלהן."

"מה בדיוק הוא עושה?" שאל האבא בקול מודאג.

"אה... כלום. סתם. הוא עושה להן תרגולת כזאת. זה טוב בשבילן. הוא יודע מה שהוא עושה. יש לו ניסיון רב בתחום."

"מי זה הבחור?"

"רחמים. קוראים לו רחמים."

עכשיו רחמים עשה את אותו התרגיל, אבל הפוך. "זה בשביל האיזון," הוא יסביר לי אחר כך. הוא פתח בריצה אל העבר השני של הגבעה, מנופף בפראות בחולצתו, קול צעקתו מהדהד למרחוק, וכל הכבשים רצות אחריו בקושי, מרוטות ומותשות מהחום.

"הוא נורמלי, הרחמים הזה?!" האבא כמעט צעק.

אחרי שתיקה קצרה יעקב אמר בשקט שרחמים סובל מהלם קרב ושצריך להתחשב בעבר הקרבי שלו, הוא הרי תרם למדינה, צריך לתרום גם לו קצת.

"יעקב'לה, אוי יעקב'לה," האבא אמר בקול חנוק, "אתה רוצה להגיד לי שהעשרים אלף לירות שנתתי לך מתרוצצות עכשיו בגבעות עם המשוגע הזה?"

יעקב הציע שניכנס קצת הביתה, לשתות משהו קר. האבא אמר שהוא חייב לנסוע, ואולי בפעם אחרת, והניד בראשו כאומר שאין תקנה כרגע, ואולי מה שלא עושה השכל יעשה הזמן. הוא נכנס למכונית ונסע לדרכו.

עמדנו שם קצת בשקט, כל אחד שקוע בהרהוריו, ואני קיוויתי שאבא שלי לא יפתיע אותי ככה. בינתיים רחמים חזר, הכניס את העדר למכלאה ואמר ליעקב:"היה סיבוב הִתעלוּת מוצלח מאוד. המוּדעוּת שלהן לסביבה עלתה בעשרים אחוז לפחות. אתה תראה שלחלב שלהן היום יהיה טעם ממש מיוחד."

יעקב הניד בראשו בשתיקה ורחמים ירד ונעלם במורד השביל.

"בוא נעשה איזה טחינה," יעקב אמר, "מתפוצץ לי הראש."

 

לילה אחד לקראת חצות יצאתי להתבודדות בשדה. כמו שקראתי אצל רבי נחמן, ניסיתי לדבר אל הקב"ה בשפה פשוטה וישירה כדַבֵּר בן אל אביו. ביקשתי זיווג, בשבילי ובשביל אחי הבכור. ביקשתי גם סיוע, קצת אור בחשכה, שאדע לאן לפנות.

מרחוק שמעתי את נביחות הכלבים, וכבר ידעתי, ואכן כעבור מספר דקות ראיתי דמות מתקרבת בחשכה, מוארת באור חצי ירח שזרח מעל בקעת יבנאל. זה היה רחמים, ואחריו כל צאן יעקב קדושים.

"רחמים, למה?" אמרתי לו, "הרי יעקב כבר הסביר לך שהלילה זה לא זמן טוב למרעה."

"יעקב ישן," הוא אמר, "וזה זמן התעוררות, ומי שלא ישים לב אל הנשמה, איך יראה את אור הבוקר? אני רואה שאתה ער, השבח לאל. אתה רוצה לבוא אתי?"

"לאן בדיוק?"

"לרעות בגנים וללקוט שושנים," הוא אמר בטון מסתורי.

"אתה מוכן להיות יותר ספציפי?"

"נרד אל הנחל הידוע בשמו הקדום פיג'אס והיום שמו נחל יבנאל, ומשם נגלוש למטה אל חלקת אבותי אשר הוגלו לארץ הדרום, ושם נישא תפילה ונדליק נר זיכרון."

הדברים האלה נשמעו לי כמו כתב חידה אבל היה חשמל באוויר באותו הלילה והרגשתי שאני צריך ללכת אתו. רק בלי הצאן.

"אני אבוא אתך, רחמים, אבל בוא נחזיר קודם את הצאן למכלאה, בסדר?"

"למה? זה יהיה רגע חשוב בהתפתחות שלהן. אולי אפילו תטבולנה בכינרת ותצאנה מחודשות."

"אתה רוצה לומר תטבענה בכינרת ותצאנה גוויות. ובטח חצי מהן נאבד בדרך. לא, רחמים, את הצאן צריך להחזיר."

הוא הביט בי רגע ארוך. אחר כך הסתובב באי רצון והתחיל ללכת בחזרה אל המכלאה. החזרנו את הצאן ויצאנו לדרך.

רחמים הוביל בשתיקה, מקל בידו ותרמיל קטן על שכמו. עברנו את אחרון הבתים במושבה שהיו כבר חשוכים לגמרי. ליד החממות ירדנו מהכביש, פנינו ימינה ועלינו בשביל עפר שהתפתל אל בין ההרים ועבר בסבך של צמחי הרדוף וקני סוף. פה ושם שמענו פכפוך וראינו את מי הנחל זורמים למטה אל הירדן.

לקראת עלות השחר הגענו למטה אל בקעת הירדן. רחמים פנה שמאלה לכיוון קבוצת כינרת, ואני אחריו. הרגשתי כאילו אני הולך בתוך חלום. האור התחיל לעלות לאט לאט. חצינו את הכביש המוביל לקבוצת כינרת ועצרנו ליד חורשת איקליפטוס שבמרכזה היה בית אבן ישן ולידו שלט דהוי: "בית המוטור". רגע, בית המוטור, זה נשמע מוכר. ודאי, זה הרי הבית שבו חי נוח נפתולסקי כשנתיים ביחד עם מאיר ובן ציון. כאן הייתה חלקת הניסיונות החקלאיים שלו. לכאן הם היו מגיעים אחרי יום עבודה מפרך, שרים ורוקדים עד שדייסת האורז והצימוקים שנוח היה מכין על הפרימוס כמעט הייתה נשרפת.

רחמים סימן לי לשבת ואמר: "זו חלקת אבותי. ממנה הם גלו לגלות מַרמוֹרֶק. כאן נעשה העוול הבלתי נסלח. כאן היו חורבן וגירוש."

לא ידעתי אם הוא מדבר בהשפעת הכדורים הפסיכיאטריים שלקח, או לא לקח. הוא קושש עצים, הדליק מדורה קטנה והעמיד עליה מים בפינג'אן שהוציא מתרמילו הקטן, וכל אותו הזמן פיזם חרש לעצמו:

"חורשת האיקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המלאווח על המים..."

אחרי ששתינו את הקפה הוא התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל שחרית. אחר כך קיפל את הכול והחזיר לתרמיל, ואמר: "כך נהגו אבותי. היו מתפללים שחרית ואחר כך יוצאים לעמל היום בשדה או בסלילת הכביש."

"רחמים," הייתי כבר חייב להבין, "על מה אתה מדבר, מי היו אבותיך?"

"שמעת על התימנים של כינרת?" הוא שאל.

חשבתי לרגע. אצל חיה רוטברג קראתי משהו על התקופה הקצרה כשעזבה את חצר כינרת ובנתה לעצמה צריף ליד בית המוטור, קרוב לשכונת התימנים, שהיו יושבים בלילות ירח במעגל ומזמרים חרישית בקול נמוך, והיא הייתה שוכבת ערה ומקשיבה להם.

גם ב"אנשי נבו" התימנים מוזכרים, אבל כבדרך אגב, וסיפורם לא לגמרי ברור.

"שמעתי משהו קלוש," אמרתי לרחמים, "אבל למען האמת אני לא יודע עליהם דבר."

לפתע רחמים נראה לי נורמלי לגמרי, כאילו היה השיגעון שלו מסכה שהוא הוריד בבת אחת.

הוא התיישב לידי ואמר: "תקשיב. תקשיב טוב. זה סיפור קשה. סבא שלי היה אחד מהם. הוא בא מתימן עד לכאן, בתחילת המאה העשרים, הלך באמונה שלמה לארץ הקודש אחרי הרב שלו, הרב יוסף צאירי זכר צדיק לברכה. הם התיישבו כאן עוד לפני שקמה קבוצת כינרת, עוד לפני שקמה דגניה א'. הם היו כעשר משפחות, כולם שומרי תורה ומצוות, עם ילדים קטנים. הם סבלו כאן מיתושים, מרעב, מקדחת וממחלות, אבל לא היו מוכנים לוותר. נאחזו באדמה בכל הכוח ולא עזבו. מה לעשות, לא נעים לומר אבל אנשי קבוצת כינרת, החלוצים הרוסים מלאי החזון ואהבת האדם, בכלל לא תמכו בהם. להפך, אפילו התנכלו להם והקשו עליהם את החיים, ולא נתנו להם לקבור את הילדים המתים בבית הקברות. בסוף נתנו להם חלקה בקצה בית העלמין. עוד מעט נלך להדליק נר נשמה לזכרם."

רחמים השתתק. שאלתי את עצמי איך נוח התייחס אליהם, והרי היו שכניו הקרובים ביותר. קיוויתי שאני יכול לסמוך על הכתוב ב"אנשי נבו", שהרב התימני, רבי יוסף, התיידד עם נוח. הוא קרא לו אחי, והודה לו על עזרתו ועל תמיכתו, ועל כך שהקל עליהם את סבלם. האם היחס של הקבוצה לתימנים היה אחת הסיבות שגרמו לנוח לקום ולעזוב?

רחמים חזר לפזם "...וריח המלאווח על המים".

כן, חשבתי לעצמי בצער, חורשת האיקליפטוס הזאת מסתירה סודות אפלים. רגעים קשים. שנאת חינם לכל מי שהוא לא בדיוק מאנשי שלומנו. לכל מי שהוא לא חבר הסתדרות. נזכרתי באחד הסיפורים שמצאנו בביתה של חיה רוטברג. זה היה כבר בימים הקשים שמאיר וחיה היו מחוסרי בית ופרנסה, נשכחים מלב. מאיר היה חולה מאוד, מאושפז בבית חולים, ובאין חדרים שיכנו אותו במרפסת. שכנוֹ למרפסת היה איש מעדות המזרח, מזרחי שמו, עולה מבגדד שריאותיו נאכלו בעבודה בבית החרושת לתעשיית סיד, מטופל באישה ושבעה ילדים.

"האם אתה חבר בהסתדרות?" חיה שאלה אותו, והוא ענה בכעס: "לא. עכשיו לא. פעם הייתי חבר בהסתדרות וכל הזמן באו אלי ואמרו לי: 'תבחר בבן גוריון! תבחר בווייצמן!' יום אחד נפצעתי בעבודה, רצתי לקופת חולים ושם סירבו לתת לי עזרה ואמרו לי שאלך למגן דוד אדום. זרקתי על השולחן את פנקס ההסתדרות, ועכשיו אני לא חבר בהסתדרות אלא דואג לעצמי בעצמי."

רחמים קם וסימן לי ללכת אחריו. השמש כבר זרחה. עלינו על הכביש והתחלנו לצעוד לעבר בית הקברות שליד אוהלו. הוא הוביל אותי בביטחון אל חלקת הקברים של התימנים. כנראה שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את הדרך הזאת. הוא הסתובב בין הקברים, הניח עליהם כמה מאבני המקום, הדליק נרות נשמה ואמר בקול שקט כמה פרקי תהילים בהגייה ובניגון תימניים.

באוטובוס בדרך חזרה ליבנאל שאלתי אותו מה עלה בגורלם של התימנים שנשארו בחיים.

הוא הניד את ראשו בצער ואמר: "כשקבוצת כינרת עברה מחצר כינרת אל התיישבות הקבע שלה על הגבעה, בערך ב־1929, הם לא רצו לוותר על האדמות שהיו שייכות לקבוצה התימנית. לא היו מוכנים להתחלק איתם בשטח. אתה מבין, התימנים היו תקועים להם כמו, תסלח לי, קוץ שחור בתחת הסוציאליסטי הלבן שלהם, והם פשוט פינו אותם לכפר מַרמוֹרֶק, ליד רחובות. ומאז אין ריח של מלאווח על המים. אבל סבא שלי לא שכח ולא סלח עד מותו. הוא אמר שזו הייתה הגלות הכי קשה וכואבת. הגלות בארץ ישראל."

 

לפנות ערב עמנואל עבר ליד מכלאת הצאן ואמר לי לבוא אל יעקב. יש ישיבת צוות. הייתה לי הרגשה שמדובר על מעין "שיחת סיכום".

התיישבנו כמו תמיד בחצר ועמנואל אמר שהוא הגיע להחלטה. צריך להודות על האמת שכל הסיפור הזה של החווה החקלאית קצת תקוע. הוא לא יכול להמשיך יותר עם הדברת המזיקים. הוא רוצה להדביר עכשיו את המזיקים בנפש, והוא כבר כמעט ארוז ומתכונן לרדת בעוד כמה ימים לבני ברק, אל ישיבת ברסלב.

יעקב נאנח ואמר שזה היה צפוי, הוא הרגיש את זה מגיע, ובמצב הזה הוא לא רואה איך הוא ממשיך עם הצאן וממילא זה הרי לא לגמרי בשבילו. הוא שאל אותי אם ארצה לקנות ממנו את הצריף והעדר. אמרתי לו שאין לי את האמצעים, ושבשבילי זו רק תחנה בדרך.

"אז מה אתה חושב לעשות?" שאלתי אותו.

"אני לא יודע בדיוק. נראה לי שבינתיים אשאר כאן עד שאמצא קונה לעדר. אחר כך אולי אעבוד קצת עם אבא שלי. ומה אתה תעשה?"

"אני? לא יודע, אני צריך לחשוב קצת. אם זה בסדר מבחינתך אני אשאר כאן בינתיים, או לפחות עד שתמכור את העדר?"

"זה בסדר גמור," הוא אמר.

ישבנו קצת בשקט ואז עמנואל קם ואמר: "בואו נצא מהדיכאון הזה לאיזו נסיעה, טוב?"

זה היה קורה מדי פעם. עמנואל היה "חוטף את הדודה" כדבריו, וחייב לנסוע. יעקב היה מתיישב לידו ואני מאחור. והוא נוסע מהר, המוסיקה בפול ווליום. כמעט ולא מדברים, נוסעים ללא מטרה. מגיעים לטבריה, או לצפת, או אפילו לחיפה, עוצרים לשתות קפה או לאכול שווארמה, ולקראת חצות חוזרים אל המושבה.

נכנסנו למכונית, הוא הדליק את המוסיקה בווליום הכי גבוה וטס לכיוון טבריה.

"אז לאן עכשיו קֶפּטן אחאב?" יעקב שאל כשחצינו את טבריה לכיוון צפון.

"לראש פינה דרך מגדל," עמנואל אמר, "נלך לרפי דדון הדייג, איש מיוחד במינו שפגשתי במהלך הדברה לפני כמה ימים. הוא ייקח אותנו לחברים שלו בראש פינה."

עברנו במגדל ואספנו אל המכונית את רפי דדון, איש גבוה וגדול עם שיער ארוך וזקן עבות, שעלה למכונית עם בקבוק ערק ושקית ניילון גדולה.

"מה יש לכבודו בשקית?" עמנואל שאל אותו.

ודדון השיב בשמחה: "יש לי כאן מושט בלדי, שרק היום דגנו בכינרת. יש לדגים האלה טעם של פיסטוק, אתם תראו. כשנגיע אני אעשה אותם על האש."

מכאן והלאה אף אחד לא דיבר. רק המוסיקה ברמקולים. עמנואל נתן גז והמכונית עלתה ועלתה ועלתה, והיה נדמה לי שהיא עולה גבוה מעל גבוה. העלייה התלולה הסתיימה בבת אחת למרגלות בניין לבן בן שלוש קומות, שעמד שם כמו חללית שצנחה מעולם אחר.

"זה המלון," דדון אמר, "זה בית המחסה לכל פגועי הראש של האזור. כאן גרה החבורה."

יצאנו מהמכונית. הלילה היה חם וריח חריף של קוצים ושל עשן מדורה הגיע אי משם.

דדון הביט בחלונות ואמר: "קצת חשוך ושקט כאן. הם בטח בכיכר."

הלכנו לאורך השביל המרוצף באבנים עתיקות, בין חורבות של בתי כפר ישנים. מרחוק נשמע צליל גיטרה חרישי שהלך והתגבר ככל שהתקרבנו. בכיכר הקטנה שמול בניין בית הכנסת העתיק מצאנו חבורה של שישה אנשים שישבו סביב המדורה ובהו באש. איש מבוגר פרט חרש על גיטרה קלאסית משהו שנשמע כמו פּרֶלוּד של באך. התיישבנו. האנשים חייכו אלינו בלי לדבר.

דדון הניח רשת על האש והתחיל להתעסק עם הדגים. האיש חדל לנגן והדליק סיגריה. אף אחד לא דיבר. הייתה דממה עמוקה ומחושמלת כמו שלא שמעתי מימי.

אחרי דקות ארוכות של השקט הזה התעורר אצלי צורך עז לפרוט בגיטרה. מאז שיצאתי לדרך לא ניגנתי. האיש המנגן הביט לעברי וסימן לי שאני יכול לקחת את הגיטרה עכשיו.

איך הוא יודע שאני רוצה לנגן?

פרטתי בשקט צליל אחד, והוא הדהד ארוכות. ואחר כך עוד אחד. ועוד אחד. ופתאום התחילה המנגינה לזרום כמו באורח פלא. ניגנתי ושמעתי את עצמי מהצד בו זמנית. כעבור כמה דקות הגל נעלם כמו שבא והשקט חזר. הנחתי את הגיטרה.

"מנגן הילד, אה?" עמנואל אמר ליעקב.

"ואללה מנגן. עכשיו אני מבין למה הוא בקושי מדבר."

בינתיים הדגים היו כבר מוכנים ודדון אמר:

"רבותי, אני מציע לכם חוויה רוחנית. מושט בלדי עם ערק."

אכלנו בשתיקה ובהינו באש. הרגשתי שהגעתי הביתה, אל עיר המקלט הזמנית שלי.

 

 

מאיר רוטברג נפטר בשנת 1951. הוא נקבר בעין חרוד.

יוחנן רַטנֶר, חברו של מאיר, כתב: "נמצאתי אותה שעה בחו"ל. סופר לי שהייתה הלוויה עגומה. די היה במכונית אחת להכיל את כל המלווים."

נוח נפתולסקי נפטר בשנת 1974. את אוסף פרחיו הוריש לגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב הנושא את שמו. הוא נחשב למגלה הפרח הנדיר "השושן הצחור", שהכול סברו שנכחד מנוף הארץ.

דוד מֶצֶס כינס וערך את כל כתביה של חיה רוטברג לספר שיצא לאור בהוצאת "עם עובד" אחרי מותה של חיה בשנת 1982. דוד קרא לו: "ספר מאוחר".

ביוני 2011 ביקרתי בחצר כינרת ולהפתעתי גיליתי את המקום שוקק חיים חדשים אחרי שיפוץ ושחזור. ישבתי עם אשתי באולם ממוזג וצפינו בסרט קצר על סיפורם של נוח ורחל. תמונה גדולה של נוח הצעיר תלויה שם על הקיר.

במקום שבו הייתה הספרייה הפדגוגית על שם נוח נפתולסקי בגבעתיים עומד כיום "בית קובי", בית לחיילים על שם קובי אַייכלבּוֹים, שנהרג בעזה בשנת 2002. לידו נותר מגרש עזוב משופע בשיחים וקוצים ובתוכו עדיין עומד, כמו מצבת זיכרון לימים ההם, בית האבן הנטוש שבו גרה חיה רוטברג.

מעבר לכביש ניצב בית הכנסת "בית יוסף", שבו אני שומע כבר שנים רבות מדי יום שלישי בשבוע שיעור מפי הרב המקובל רבי חיים כהן שליט"א, הידוע גם כחלבן. בכל פעם שאני מגיע אל בית הכנסת אני מביט מעבר לכביש לעבר המגרש הריק והבית הישן, ומוצא את עצמי חושב על חיה ועל נוח נפתולסקי.

עמנואל הצטרף לחסידי ברסלב בבני ברק אבל עזב אחרי שנתיים. הוא חזר לעבוד בהדברת מזיקים, נישא בשנית ונולדו לו בן ובת. תקופה קצרה גר בצפת בשיכון ענקי בקצה העיר. הגעתי לבקר אותו שם ערב אחד ב־1980. חיפשתי את דירתו, הולך לאיבוד במבוך של מסדרונות ארוכים בבנייני בטון אפורים, ואחרי שעה ארוכה מצאתי אותו יושב וקורא ב"ליקוטי מוהר"ן", תלתליו השחורים ארוכים וגולשים על כתפיו, ועיניו, כמו תמיד, בורקות ודלוקות. אחר כך עבר עם משפחתו למושב מאור מודיעים, ולבסוף השתקע באילת. בשנת 1988 ביקרתי אותו אחרי הופעת מילואים בבסיס חיל אוויר לא רחוק משם. הוא התלונן על כאבי ראש עזים, אמר שזה אולי משאיפת יתר של חומרי ההדברה כל כך הרבה שנים. זמן קצר אחר כך התגלה גידול ממאיר בראשו, והוא נפרד מהעולם הזה בהוספיס בדרום גבעתיים.

יעקב גם הוא עבר תהפוכות. ניסה שוב לעשות תואר אקדמי בפקולטה לחקלאות ברחובות אבל עזב אחרי שנה, הצטרף אל חבורת הרֵיינבּוֹ ובילה שנים ארוכות בנדודים בעולם. אני רואה אותו פה ושם. מופיע לי פתאום בתוך הקהל באיזה מועדון אפלולי ונידח, מנופף לי ונעלם לעוד כמה שנים. לאחרונה פגשתי אותו במקרה בשכונת פלורנטין. אמר שהוא רק זמנית כאן. יש איזה בית נטוש במטולה והוא בדיוק עכשיו באמצע דיבור עם המועצה המקומית, אולי יחכור את המקום. היה רוצה לפתוח שם מסעדה חלבית, עם במה קטנה להופעות.

"תבוא להופיע אצלי?" הוא שאל בחיוך ספקני, בתוכחה קלה.

אמרתי לו שההופעה הראשונה בהתנדבות מלאה, רק עבור ארוחה, אחר כך נראה.

הוא אמר שיתקשר בקרוב לתאם את זה ובינתיים לא שמעתי ממנו דבר.

 

אני עולה מדי פעם אל גבעת קוֹזלוֹבסקי, הצופה על העיר הגדולה עד הים, ועדיין הולך באותם השבילים של גן העלייה השנייה.

אהוד בנאי נולד בירושלים בשנת 1953. זמר ויוצר. במשך שנים רבות ניסה לפלס לו דרך בעולם המוסיקה הישראלי, אך נתקל בתשובות שליליות מצד מפיקים. בנאי ניסה אף להתקבל ללהקת הברירה הטבעית ונדחה. כשכבר היה על סף ייאוש, זכה בשנת 1985 בהצלחה הגדולה. הוא כתב ללהקת משינה את הלהיט "רכבת לילה לקהיר", ובאותה שנה כתב עם ההרכב החדש שליווה אותו - "הפליטים" - שני שירים, שזכו להצלחה והושמעו רבות ברדיו - "עיר מקלט" ו"עגל הזהב". בשנת 1987 הוציא בנאי את אלבומו הראשון, שנחשב לאחד האלבומים החשובים ברוק הישראלי של שנות ה-80. בשנת 2001 הוציא בנאי ב"כתר" את הספר "זוכר כמעט הכול", הכולל רשמים ממסעות, אירועים ואנקדוטות שונות.
האתר הרשמי של אהוד בנאי: www.ehudbanai.co.il

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 182 עמ' מודפסים
זה המקום אהוד בנאי

גן העלייה השנייה

 

 

היו אלה ימי הביניים. אמצע שנות השבעים. בין לבין. גרתי בבית הורי ועבדתי בדואר גבעתיים. לא מכבר חזרתי מרחוק והתכוונתי לצאת שוב, והפעם לא אל מעבר לים, אלא כאן בארץ ישראל. המרחב הקדום והעכשווי קרא לי לצאת אליו, לחקור ולגלות אותו. משהו מסתתר באדמה הזאת וצריך להתחיל לחפור. יש באוויר מוסיקה שצריכה להישמע.

מדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים, כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח. לא בדקתי מחירי דירות או אפשרויות עבודה, חיפשתי משהו אחר לגמרי שעדיין לא היה לי ברור, כמו אברם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע ומחכה לסימן: זה המקום.

בינתיים הייתי מגיע בכל בוקר לסניף הדואר ברחוב הל"ה, יושב בחדר המיון הגדול ביחד עם עוד כעשרה דוורים, ממיין את המכתבים של האזור שלי, מכניס את המעטפות לתרמיל ויוצא לחלוקה ברחובות וייצמן, גורדון, בלוך. כל אנשי העיר ההולכים אנֶה ואנָה ברחובות נראו בטוחים בעצמם, יודעים בדיוק לאן הם הולכים, ואילו אני סחבתי את תיק המכתבים כנושא מטען מעיק, הולך כבד וכפוף, משפיל את המבט, רק שלא אתקל במישהו מוכר, שלא אצטרך להסביר שום דבר.

לא נורא, זה רק בינתיים, אמרתי לעצמי, עד שאחסוך קצת כסף ואצא מהעיר הרדומה והמשונה הזאת.

צהרי יום ברחוב וייצמן ההומה כמו תמיד, הרבה אימהות צעירות עם עגלות ילדים, ולפתע, כמו מתוך חלום או יותר נכון סיוט, אני רואה בווייצמן פינת ז'בוטינסקי את שושנה ברגמן שלמדה אתי בתיכון, הולכת לקראתי עם אימא שלה. ניסיתי לחמוק אל חדר המדרגות של הבניין הסמוך אבל היא קלטה אותי בעיני הנץ שלה ואמרה בשמחה:

"היי, מה שלומך? לא התראינו שנים!"

"אני בסדר... בסדר גמור," מלמלתי בראש מושפל, מתחמק ממבטה החוקר, תיק הדואר שניסיתי לשווא להסתיר מאחורי הגב חורך לי את הכתף.

היא אמרה לאימא שלה: "הוא היה הבדרן של הכיתה, תמיד אמרו שיגיע רחוק."

"נו, אז מה אתה עושה היום?" היא שאלה.

אחרי שתיקה קצרה אמרתי: "אני עובד ולומד."

קיוויתי שבזה תסתיים הפגישה אבל היא המשיכה ואמרה:

"אוי, נהדר, במה אתה עובד?"

"אני עובד בדואר," קולי נשמע לי רפה ורחוק.

"מה, אתה דוור?"

"כן."

"טוב, אין דבר, העיקר שאתה גם לומד. מה אתה לומד?"

לקחתי אוויר ואמרתי: "אני לומד נהיגה." מה שהיה נכון.

הייתה שתיקה. אחרי רגע אחד היא הנידה בראשה בצער והמשיכה ללכת עם אימא שלה לאורך רחוב וייצמן.

 

אחרי העבודה בדואר, בשעות אחר הצהריים, נהגתי לעלות אל גבעת הכורכר הידועה בשם "גבעת קוֹזְלוֹבסקי", המשקיפה מערבה אל הים, ומכיוון מזרח אל הרי יהודה.

הייתי הולך בשבילים הצרים של גן העלייה השנייה, הגן הקסום של ילדותי, עם המדשאות הרחבות, הצמחייה העבותה והמפל היורד מראש הגבעה אל בריכת האבן דמוית הכינרת, ועכשיו יבש המפל ואין מים בבריכה, עיריית גבעתיים סגרה את הברז.

מראש הגבעה הייתי מביט אל העיר הגדולה הנמתחת עד פס הים הכחול, שנראתה לי מעולפת בחום, רדומה, עטופה באד מהביל. קולטי השמש שעל הגגות החזירו את קרני השמש השוקעת והבהבו.

יום אחד נתבקשתי לסייע לדוור שנאלץ לסיים את יום העבודה מוקדם, ולהוסיף למסלול שלי את רחוב הגלבוע שבשיפולי גבעת קוזלובסקי. וכך יצא שבשעת צהריים הגעתי אל המקום שבו הייתה חוות הפרחים של נוח נַפתוּלסקי הזקן, שאותו יצא לי לראות רק פעם אחת. כשהייתי ילד כבן אחת עשרה הגעתי אל המקום תוך כדי שיטוט אקראי, וראיתי אותו עומד ליד הגדר ומחזיק בידו פרח גדול.

הוא חייך אלי ואמר: "בוא ילד, בוא תראה איזה פרח יפה."

התקרבתי. הוא הושיט את ידו והראה לי פרח גדול לבן עם כתם צהוב במרכזו.

המבט בעיניו היה מלא אור. כמה שמחה הפרח הזה הסב לו. עם זקנו הלבן והארוך, עיני התכלת הרכות שלו ודיבורו השקט הוא נראה לי אז כקדוש. הבטתי בפרח, אבל מראה פניו משך אותי יותר. אמרתי לו שהפרח באמת יפה והמשכתי בדרכי.

לא ידעתי עליו דבר. מהיכן בא ומה סיפור חייו. לא ידעתי אז שהיה בודד, שלא נשא אישה ושלא היו לו ילדים. בדיעבד, אחרי שנים, הצטערתי שלא הלכתי אליו יותר. ודאי היה שמח לקראתי ומראה לי עוד פרחים מהחווה שלו.

את סיפור חייו של נוח נפתולסקי הכרתי רק כעבור שבע שנים, עם סיום התיכון, כשקיבלתי שי מהנהלת בית הספר את ספרו של שמעון קושניר "אנשי נבו - פרקי עלילה של אנשי העלייה השנייה".

פתחתי את הספר באי רצון, במחשבה שהוא ככל הנראה עוד ספר ציוני חינוכי ויבש, אבל להפתעתי מצאתי את עצמי מרותק לסיפור חייו המפותל של נוח נפתולסקי, שנפתח במילים: "מוזר ותימהוני היה נוח. שתקן התהלך בבית המבודד על הגבעה, כאילו אינו יודע לדבר, קשוב למתרחש מסביבו ובלבו".

הוא הגיע ב־1905 מערבות רוסיה לארץ ישראל, היה פועל חקלאי בפתח תקווה, רחובות, כפר אוּריה וסֶגֶ'רה. ביחד עם חבריו בן ציון ישראלי ומאיר רוטברג, שנקראו "שלישיית היחד", הגיע לחצר כינרת, משם נדד לירושלים, ושוב חזר לכינרת, ושוב עזב בגלל מחלת הקדחת. מעולם לא הצליח להתברג אל תוך אורח חיים שיתופי בקיבוץ או במושב עובדים, תמיד נשאר זאב בודד ומתבודד. לאחר שנות נדודים כיועץ חקלאי במקומות שונים בארץ הגיע למרכז בשנת 1924 וקנה כעשרה דונם אדמה בגבעות השוממות "בין בני ברק ויפו", במקום שבו תתפתח לימים העיר גבעתיים. כאן החליט להגשים את חלומו ולהקים חווה לגידול צמחים נדירים.

הוא התחיל לעבד את החלקה הגדולה, חפר תעלות, הניח צינורות מים ובנה מערכת השקיה, נטע עצי הדר ועצי פרי נוספים, והכין ערוגות לעריכת ניסיונות בגידול צמחים. לאחר מכן רכש עוד שני דונמים על גבעת הכורכר השוממה והפראית שהייתה סמוכה לחלקתו הגדולה: "הגבעה קסמה לנוח גם במראה הנוף, המתגלה לעין מאופק לאופק: במזרח - הרי יהודה, לדרום - כל מרחבי השטחים של בקעת אונו, לצפון כל שטחי אדמות השרון, ובמערב - מראה הים הגדול. בפסגת הגבעה," היה נוח חולם בנפשו, "אבנה לי בניין קטן ועליית קיר לימי זקנה, להתייחדות עם היקום."

עם קום המדינה מסר נוח בתום לבו את האדמה שלו לקרן הקיימת ולעיריית גבעתיים, ללא שום תמורה כספית, והשאיר לעצמו רק חלקה קטנה לצמחים הנדירים שגידל.

בימיו האחרונים גילה שהמוסדות שנתן להם את אדמתו עשו הון עתק כשמכרו את השטח לקבלנים, שבאו והקימו מסביבו בנייני שיכון גדולים ואפורים שסגרו עליו מכל עבר. הטרקטורים עלו על החווה הבוטנית שלו, רומסים בדרכם את הפרחים הנדירים, והוא, זקן המום וכואב, הסתובב בשטח, מנסה להציל מה שאפשר, פרח נדיר או פקעת.

ידידיו הקרובים של נוח, הזוג חיה ומאיר רוטברג, חלוצים, גיבורים לשעבר של מפעל ההתיישבות, שכמו נוח נפלטו גם הם מהחיים השיתופיים, לא הביאו ילדים לעולם, לא עשו כסף. המדינה הוקמה ושעטה קדימה במהירות, והם נשארו מאחור, נשכחים מלב, ללא מקום לגור וללא פרנסה ראויה. מאיר רוטברג, האיש החזק שכונה "מלך המעדר", מייסד המשביר המרכזי, היה עכשיו איש זקן וחלש, חולה אנוש במחלת הפרקינסון. נוח בנה להם בית מגורים בחלקה שלו במדרון הגבעה.

מאיר רוטברג ונוח, גיבורי העלייה השנייה, מייסדי קבוצת כינרת, היו יוצאים לפנות ערב לשוטט בלי תכלית בשתיקה בגבעת הכורכר, נתמכים אחד בשני, עד שהלילה ירד וחיה באה וקראה להם לחזור הביתה.

מאז נבנו על מדרון הגבעה שיכונים ובתים משותפים לרוב, ובשיפוליה, במקום משתלת הפרחים, נבנה בניין שק"ם גדול ומרכז מסחרי.

 

עמדתי עם תיק הדואר ברחוב הגלבוע ליד הספרייה הפדגוגית על שמו של נוח נפתולסקי וראיתי שלצִדה במדרון הגבעה נותר מגרש ריק, זכר לחורבן, שדה בר של קוצים פראיים שמסתירים בית אבן קטן, שנראה כאילו צנח לכאן מאיזו מושבה גלילית ישנה, נטוש, כמו בית רפאים.

האם כאן הוא גר, נוח נפתולסקי?

עליתי במדרגות הרעועות שהובילו מהרחוב אל המגרש שעל צלע הגבעה, והמשכתי ללכת בשביל העולה אל הבית, בין הקוצים הפראיים.

הייתה שעת צהריים ודממה מוחלטת מסביב. העיר הלכה והתרחקה וכאילו נכנסתי למקום רחוק, לזמן אחר. להפתעתי מצאתי את דלת הבית פתוחה. עמדתי בפתח וראיתי שהבית מלא ברהיטים מתפוררים, ארגזי קרטון, סמרטוטים, כלי עבודה, קופסאות פח, והרבה מאוד ניירות המתגוללים על הרצפה ועל השולחנות. על הכול רבצה שכבת אבק והעזובה הייתה רבה, כאילו מישהו נטש את הבית בפתאומיות והשאיר את הכול מאחור. אמרתי לעצמי שאני חייב לחזור לכאן אחרי שאסיים את העבודה, וכבר באותו היום אחר הצהריים הלכתי לבקר את חברי דוד שגר לא רחוק מהבית הנטוש וסיפרתי לו על ביקור הצהריים שלי במקום.

"כן," הוא אמר, "זה הבית של חיה רוטברג הזקנה. באמת שמתי לב שכמה שבועות אני לא רואה אותה ברחוב."

ניגשנו לשם ביחד, נכנסנו אל הבית, עשינו את דרכנו בזהירות בין החפצים הישנים, והתחלנו לאסוף את הניירות שהתגוללו שם באבק.

"זה לא יאומן," דוד אמר, "תראה את זה, מכתב קצר שחתומה עליו רחל, ייעוץ בענייני ספרות בקשר לסיפור שחיה כתבה לזכרה של מישהי בשם מרים. בסוף המכתב היא אומרת: 'כתבי לי מה עם ברנר.' נראה לך שזו רחל המשוררת?..."

הבטתי בדף הנייר המצהיב שדוד מצא על הרצפה. רחל כותבת לחיה, משבחת אותה שכתבה סיפור לזכרה של מרים, ואומרת: "לעולם לא אשכח איך היא הלכה מהחיים ובאיזו אכזריות, אכזריות צינית, קיבלה הסביבה את מותה. למותה לא היה כל הד, היא מתה בינינו כאשר מת רגש או פרח. נבהלתי כשראיתי את שוויון הנפש של כולנו."

הרגשתי שאני מחזיק עכשיו בידי עדות חיה לרגע מיוחד בזמן. משהו נדיר מאוד שהיית מצפה למצוא במוזיאון או בארכיון כלשהו, ולא מתגולל ללא דורש על רצפת בית נטוש.

"זה לא יאומן, יש כאן ממש אוצרות... תראה, הנה הסיפור של חיה על מרים," דוד העביר לי צרור דפים שהיו מונחים על השולחן. עמדתי בתוך העזובה של הבית הנטוש, שכחתי שאני בגוש־דן, עפתי אחורה בזמן כשקראתי את הסיפור שחיה כתבה על מרים גרינפלד ששמה קץ לחייה בכינרת בשנת 1917:

"...אותו בוקר מצא יהודה הרועה את גווייתה ליד הדקל הבודד שעל שפת הים. היא קיפדה את חייה בשתותה בקבוק חומץ... על פני הדרך למטה נשאו ארבעה אנשים על שכמם את הגופה של מרים. אל גבעת הכֶּרַךְ אשר על שפת הים נשאוה לקבורה, במורד הגבעה הטמינו את גופה הכחוש. ללא טקס והספד, ללא חברים ללוויה. אפילו ציון לא הוצב לה."

 

אספנו את שלל הניירות המאובקים וחזרנו אל דוד הביתה, שם עברנו עליהם בהתרגשות. מצאנו מכתבים שהיא קיבלה, מכתבים שכתבה ולא שלחה, וכמה סיפורים קצרים שכתבה, כמו "הרופא הצעיר", שבו היא מספרת איך לילה אחד נתקפה מצב רוח מוזר, כאילו הכול מסביבה מתרוקן ואין לה על מה להישען, וביתה זר לה. כדי להתגבר על המועקה היא יצאה אל החצר ומשם אל הרחוב, מעדה על המדרכה, ידה נשברה. היה ליל שבת סוער, ירד גשם מעורב בברד. היא התחילה ללכת לכיוון בית החולים בילינסון, כמו בתוך חלום. חשבתי על התמונה הזאת: מכוניות חולפות בדרך פתח תקווה. צומת גהה. אישה זקנה הולכת לבדה עם יד שבורה בגשם השוטף, עד שהיא מגיעה אל בית החולים החם והמואר. רופא צעיר ומתולתל שפניו רכים ונעימים מבקש ממנה את הפנקס, והיא מושיטה לו את הפנקס הישן נושן שימיו כימי ההסתדרות. הוא רואה תמונה של אישה צעירה בשמלה שחורה, צנועה, עם מטפחת לבנה לראשה כמנהג החלוצות.

"בת כמה את?" הוא שואל אותה, והיא אומרת לו שהיא בת שבעים ואחת.

הרופא הצעיר חובש את ידה ואומר לה שהיא יכולה ללכת הביתה עכשיו. היא עומדת שם ולא זזה.

"אני לא יכולה ללכת עכשיו הביתה," היא אומרת לו, "אני גרה לבד על גבעה פראית, לא אוכל לפתוח את השער ביד אחת." איך תחזור עכשיו את כל הדרך הזאת בלילה הקר, והיא כבר לא יכולה לסבול את הבדידות.

אחרי רגע של שתיקה הוא לוקח אותה לקצה חדר המיון ומציע לה מיטה. היא שומעת את המטר והברד מכים בחלון, מתעטפת בשמיכה חמה וישנה עד הבוקר.

דוד אמר שזה חייב לצאת בספר. סיפור חייה של חיה רוטברג נגע בלבו והוא נראה נלהב אחרי תקופה ארוכה שהיה במצב רוח ירוד. הוא שאל אותי אם ארצה לעבוד אתו על זה.

אמרתי לו שבדיוק באותו היום בזמן חלוקת הדואר ברחוב גורדון שמתי למישהו בתיבת הדואר גלויה מסן פרנסיסקו. על גב הגלויה היה רשום משפט אחד: "Wish you were here". הגלויה הזאת עוררה בי את הצורך לצאת כמה שיותר מהר מהעיר לסיפור חיים אחר. אני לא אוכל לעבוד אתו על זה.

 

 

כעבור יומיים בא דוד ואמר שבירר אצל השכנים ומצא שאחותה של חיה רוטברג לקחה אותה אליה לקיבוץ עין חרוד, אחרי שמצבה הגופני והנפשי הידרדר מאוד. הוא איתר את הטלפון של האחות, טובה שמה, התקשר אליה, והיא סיפרה לו שחיה נמצאת אצלה ושמצבה סביר.

דוד אמר: "אני רוצה לנסוע לעין חרוד לשאול אותה אם היא מסכימה שאערוך את הכתבים שלה לספר."

אמרתי לדוד שאצטרף אליו כי חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת בשבילי לעזוב את העבודה בסניף הדואר ולצאת צפונה. בינתיים גם השלמתי את מסלול לימודי בהצלחה וקיבלתי בשעה טובה רישיון נהיגה.

עין חרוד נשמעה לי נקודת התחלה טובה. אולי אמצא שם עבודה בצאן, זה נראה לי הכיוון שלי עכשיו.

כעבור שבוע עשיתי את דרכי אל התחנה המרכזית עם דוד, שהביא אתו תיק עם מבחר מסיפוריה של חיה רוטברג. ואני, דוור לשעבר, במקום את תיק הדואר סחבתי עכשיו על גבי תרמיל עם כמה בגדים וחפצים נחוצים, וברגע האחרון תחבתי לשם את הספר "אנשי נבו". חשבתי שיהיה נכון לקחת אותו לדרך הזאת.

 

חיה רוטברג, אישה קטנה בת תשעים, חיכתה לנו במרפסת דירתה של אחותה הצעירה בת השמונים וחמש טובה, או, כפי שהיא קראה לה, טָבָה. היו לה שתי צמות עבותות וארוכות ופנים קורנות ועתיקות. היא שמחה מאוד על הביקור של "הבחורים מגבעתיים", והתפלאה שאנחנו מגלים עניין בכתבים שלה.

"טבה אמרה לי שאתם רוצים להוציא מזה ספרון," היא חייכה חיוך ילדותי.

"כן," דוד אמר, "זה נראה לנו ממש חשוב."

"באמת? אני לא סופרת, כתבתי כי הרגשתי צורך, האם זה בכלל מעניין את מישהו היום כל הסיפורים האלה?"

"אותנו זה מעניין מאוד, ואני בטוח שיהיו עוד כמונו," אמר דוד.

"זה ממש יפה שאתם, צעירים כאלה, מוצאים בזה עניין. מה, אספתם את כל הניירות? אני השארתי את הבית ככה ונסעתי. בא טנדר מהקיבוץ ולקח אותי פתאום. טבה, אולי אני אחזור עם הבחורים לגבעתיים?"

טבה הגישה תה ועוגה ונזפה בה: "אל תדברי שטויות, חיה'לה, את לא נוסעת לשום גבעתיים," היא רמזה לנו שחיה לא לגמרי בדעה צלולה.

הבטתי בה וחשבתי שהנה אני יושב מול אישה שהכירה את רחל המשוררת, את א.ד. גורדון וברל כצנלסון, שלמדה אצל יוסף חיים ברנר ספרות עברית, בימיו האחרונים באבו כביר. השיעור האחרון שקיבלה ממנו התקיים כשבוע לפני שנרצח בידי פורעים ערבים.

אמרנו לה שדרך סיפוריה למדנו להכיר את העלייה השנייה ללא אידיאליזציה. האמת העירומה והקשה כפי שהדברים היו באמת.

היא אמרה: "כן, אני כתבתי את האמת. אני כתבתי על האלמונים ששכחו אותם. הרבה צעירים וצעירות נפלאים שמו קץ לחייהם כי לא עמדו בדרישות הקשות של הקבוצה. בית הקברות בכינרת מלא בהם. כתבתי על אלה שבאמת עבדו ונלחמו. או שנפלו. לא כתבתי על אלה שעשו רעש ופוליטיקה, כמו ברל כצנלסון שמימיו לא אחז טורייה."

טבה הביטה לצדדים בחשש ואמרה לה: "אוי ואבוי חיה'לה, אוי ואבוי אם ישמעו אותך מדברת ככה על ברל!"

דוד סיכם איתה שהוא יתחיל לעבוד על הספר ולערוך את הסיפורים הרבים שחלקם, הסתבר, הודפסו פה ושם בעיתון "דבר הפועלת" אבל מעולם לא כונסו בספר. הוא אמר שיעדכן אותה מדי פעם והיא איחלה לו הצלחה ושאלה אם הוא נשוי. הוא ענה שלא, והיא אמרה: "טוב, אז גם בזה אני מאחלת לך הצלחה. ספרות זה חשוב, אבל משפחה יותר. כן. החיים הממשיים יותר חשובים מהספרות."

נפרדנו מהאחיות ויצאנו מהדירה של טבה אל ליל קיץ בעמק יזרעאל. ירדנו אל הכביש הראשי ועלינו על האוטובוס לעפולה.

"אתה באמת לא מתכוון לחזור הביתה?" דוד שאל אותי בדרך.

"לא, אני נשאר לישון בעפולה באיזה מלון זול. קבעתי לצאת מחר בבוקר לסיבוב במושבים באזור עם יועץ לענייני צאן, מישהו בשם ליליאנפלד, קיבלתי את הטלפון שלו ממישהי במשרד החקלאות. אולי אמצא באחד המקומות עבודה בצאן."

 

בלילה, בחדרי הקטן במלון הזול שליד התחנה המרכזית של עפולה קראתי בספר "אנשי נבו". מאז סיום התיכון לא קראתי בספר הזה, והנה, שוב אני מלווה את נוח נפתולסקי הצעיר בדרכו. הוא עוזב את ספרי התורה המשנה והגמרא, את אמונת אבותיו העתיקה, מתחיל לקרוא את כתביהם של א.ד. גורדון, ברדיצ'בסקי, ביאליק וברנר, שמחוללים תמורה מהותית בנפשו. הוא קולט את בשורת ההתעוררות וההתחדשות של הנוער היהודי ומחליט להיות עובד אדמה בארץ ישראל.

בשנת תרס"ו, 1905, נר שני של חנוכה, הוא מגיע באונייה מאודסה ליפו. משם הוא עובר לפתח תקווה ומשם לרחובות, שם הוא חולק חדר עם א.ד. גורדון, הוגה הדעות שהעריץ, ועכשיו עוד יותר, כשהוא רואה איך למרות מעמדו הנכבד וגילו המבוגר גורדון מתעקש ליישם את תורותיו בפועל, ויוצא כל בוקר לעבוד בשדה עם הטורייה, כמו כולם.

בבוקר הראשון לשהותו בחדר ראה נוח את גורדון מתעטף בטלית ומניח תפילין לפני היציאה לעבודה. תפילתו של גורדון הייתה קצרה, קריאת שמע ועמידה, כמו של אדם שנמצא בדרך. הדבר מעורר תימהון רב בלבו של נוח.

כעבור כמה ימים שאל נוח את גורדון למה הוא מתפלל, הרי הם עזבו את הדרך הזאת. גורדון אמר לו שלדעתו אסור לנטוש את הדרך היהודית, שהרי בלעדיה לא היינו מגיעים לארץ ישראל. נוח לא מסכים עם האמירה הזאת אבל שותק.

 

מר ליליאנפלד נשמע לי בטלפון יֶקֶה מבוגר ומנומס. אמרתי לו שחזרתי לא מזמן מנסיעה ארוכה באירופה ושיש לי רצון לעלות להתיישב בגליל ולעסוק בעבודה עם צאן.

"אתה באמת רוצה לעזוב את העיר ולבוא לכאן להיות רועה צאן?" הוא שאל.

עניתי לו שכן. הוא אמר בטון מחויך: "זה מעניין. בחור עירוני צעיר חוזר מטיול אחרי הצבא באירופה, ופתאום... צאן. באמת יוצא דופן."

אמרתי לו שאני קצת כמו החלוצים של פעם שבאו מאירופה לגליל. הוא צחק והציע לי להצטרף אליו ליום עבודה כדי לבחון מקרוב את האפשרויות.

"אני לא בטוח שתמצא עבודה," הוא אמר, "לצערי ענף הצאן אינו פורח, אבל בוא תראה מה קורה בשטח, בוודאי תלמד משהו."

ליליאנפלד אסף אותי במכוניתו בשעה עשר בבוקר בצומת שבו קבענו במרכז עפולה. הוא היה איש חייכן, רזה וממושקף, שהאיר פנים אל הבחור הזר והמוזר שבא מהמרכז כדי לרעות צאן בצפון. החמסין נשבר והיום היה בהיר וצלול. יצאנו מעפולה ונסענו לכיוון טבריה.

הוא אמר: "אני אוהב את העבודה הזאת שלי. נוסע לטייל במושבים ובכפרים ביום כזה יפה ונוסף על כך משלמים לי. ממש סקנדל..."

אחרי צומת גולני, רגע לפני הירידה התלולה לטבריה, פנינו שמאלה ונסענו בכביש צר שעובר בין שדות שלף ומטעי זיתים. לימיננו הזדקר המצוק החד של הר ארבל. מרחוק התנוסס הר הנביא שוּעֵיבּ, מקום קברו של יתרו לפי המסורת הדרוזית.

הכביש הסתיים במושב הקטן כפר זיתים. כמה בתי כפר פזורים וביניהם שדות ורפתות. נסענו אל קצה המושב ועצרנו ליד בית אבן שמאחוריו דיר כבשים קטן.

איש תימני חבוש כיפה סרוגה יצא לקראתנו. מארחי למסע הייעוץ הסביר לי שלאיש יש כאן דיר קטן וחדש בשלבי הקמה ראשוניים, והוא זקוק לייעוץ.

האיש בירך אותנו לשלום ואמר: "כל הכבוד שבאת כל כך מהר."

ליליאנפלד אמר: "נו מה, זה העבודה שלי, לא?"

הוא הצביע לעברי ואמר שהצטרפתי אליו כדי ללמוד קצת על גידול צאן ואולי גם למצוא עבודה.

"אצלי אין עבודה," אמר האיש, "הדיר שלי עדיין קטן, רק שלושים כבשים."

בזמן שליליאנפלד בדק את הכבשים האיש מכפר זיתים הלך אל הבית וחזר עם מגש ועליו שלוש כוסות קפה שחור וקצת עוגיות. כשליליאנפלד יצא מהדיר כעבור כמה דקות התיישבנו סביב שולחן שעמד מתחת לעץ.

"נו מה אתה אומר," שאל האיש, "איך הצאן?"

"הכבשים נראות טוב בסך הכול. אתה עושה עבודה טובה. אבל הגיע הזמן לטַלֵף חלק מהן, הציפורניים כבר ממש גדולות ושורטות את העטינים. כדאי להמעיט בתערובת ולצאת כמה שאפשר יותר למרעה טבעי. אמנם עכשיו הכול הולך ומתייבש אבל עדיין יש עשב."

"בסדר גמור," האיש אמר, "מה שתגיד," הוא האיץ בנו לטעום מהעוגיות שאשתו אפתה.

"נעים פה אצלך," ליליאנפלד אמר, "ככה בצל, תחת העץ, לא מרגישים את החום."

"אחר הצהריים יש כאן תמיד רוח," האיש אמר, "אבל עכשיו האוויר עומד."

אחרי שתיקה קצרה הוא שאל: "אתם מכירים את הסיפור על שני החכמים שהלכו כאן בבקעת ארבל לפני עלות השחר לפני אלפיים שנה?"

לא הכרנו.

"נדמה לי שזה מופיע במשנה או בגמרא. הם הלכו וראו את איילת השחר, ואז אחד אמר לשני: ככה גם תבוא הגאולה. בהתחלה אור קטן. אחר כך אור גדול."

ואני שמעתי בדברים שהוא אמר מעין קוד סודי שמיועד לאוזנַי מסיבות שעדיין לא לגמרי הבנתי.

האיש הוסיף ואמר: "יש אומרים שמכאן, מבקעת ארבל, יבוא המשיח."

 

בסופו של יום הסיור, אחרי שביקרנו אצל עוד שלושה חקלאים שמגדלים צאן, ושאף אחד מהם לא היה זקוק לפועל עברי עירוני עם קצת ניסיון בחליבה ובמרעה, ליליאנפלד הוריד אותי לפי בקשתי במרכז טבריה, איחל לי הצלחה ונסע לדרכו.

עמדתי שם בהמולת הרחוב השוקק חיים עם רדת הערב, ליד דוכני הפלאפל, מול הגן הציבורי. אני בארצי שלי, מסביבי המוני אנשים דוברי השפה העברית, אבל אני מרגיש זר ומוזר, כמו פליט שבא מרחוק.

אז מה עכשיו? לא ידעתי לאן לפנות.

התחלתי ללכת ללא מטרה לאורך הרחוב. עבודה בצאן לא מצאתי היום וכפי שזה נראה גם לא אמצא. כמעט התפתיתי לעלות על האוטובוס לתל אביב ולחזור אל בית הורי, אבל אז ראיתי בית אבן ישן, שעל מרפסתו היה שלט דהוי: "מלון אביב".

אישה מבוגרת קיבלה אותי בחום ונתנה לי מיד הרגשה ביתית. אחרי שהתמקמתי בחדר הקטן ששכרתי ממנה ללילה, יצאתי וישבתי איתה ועם עוד שני אורחים שתקנים בלובי הקטן מול מסך הטלוויזיה. אחרי החדשות שודרה תוכנית על "גן עדן", להקת רוק מנתניה. בערוץ היחידי שהיה אז בטלוויזיה הישראלית, זה היה אירוע נדיר של ממש.

המצלמה ליוותה אותם אל חדר החזרות. בחור צעיר שחור שיער ישב עם גיטרה חשמלית, עישן סיגריה ואמר: "אני מנגן כדי לא להזריק." משהו בלהקה הזאת היה לא מכאן, משהו שמתאים יותר ללונדון מאשר לנתניה, ובטח לטבריה. גם המוסיקה שלהם הייתה שונה. לא שירי ארץ ישראל, אלא רוק חתרני ובועט. הייתי מרותק.

להפתעתי בעלת המלון אמרה פתאום: "הם דווקא נחמדים, החבר'ה האלה, מנגנים יפה."

לא ציפיתי מאישה מבוגרת כמוה לאהוב את המוסיקה ששמענו, וראיתי בדבריה עוד קוד סודי שיתברר לי במהלך הדרך. היה נדמה לי שיש כבר בידי קצה חוט.

 

ושוב אני במיטה בחדר קטן במלון זול, הפעם בטבריה, קורא לפני השינה בספר "אנשי נבו".

ועכשיו דרכו של נוח מצטלבת בדרכה של רחל בְּלוֹבשטיין, שכעבור שנים תתפרסם כרחל המשוררת. זה סיפור שמתחיל ברחובות, ממשיך בכינרת ובמהלך החיים מתפוגג.

אבל עכשיו אנחנו בתחילת המאה העשרים והכול עוד פתוח ומואר ומלא תקווה והבטחה גדולה.

נוח הוא פועל צעיר שעובד בפרדס ליד רחובות ורחל צעירה פורחת שזה עתה הגיעה לארץ ישראל והיא מתגוררת בבית זלצר עם אחותה שושנה שמנגנת בפסנתר. הנערות מקבצות סביבן קבוצה של בני נוער וחדרן שופע מוסיקה ושירה. נוח פוגש את רחל ו"קסם דמותה, עיניה התכולות והעמוקות שבו את לבו ודבריה התרוננו בנפשו כמנגינה".

בלילות הם יוצאים ומטיילים יחד במקום שנקרא "גבעת האהבה". רחל מתרפקת על נוח. היא מספרת לו בהתלהבות שמצאה אצל פרישמן ביטוי נפלא: "אותיות פורחות". נוח מספר לה על מקור הביטוי במעשה בעשרת הרוגי מלכות, בסיפור מיתתו של רבי חנניא בן תְרַדיוֹן, שכרכוהו בספר תורה ושרפוהו, ואמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות.

 

למחרת בבוקר יצאתי מהמלון וירדתי אל הכביש הראשי החוֹצה את טבריה לכיוון דרום. נעמדתי מחוץ לעיר בצד הכביש, מניף את ידי למכוניות העוברות, בתקווה שמישהו יעצור וייקח אותי לכיוון המושבה כינרת. איש לא עצר, ואחרי זמן מה התיישבתי על אבן גדולה בצד הכביש וחזרתי לעיין בספר "אנשי נבו".

פה ושם הרמתי יד בניסיון לעצור מכונית עוברת. כעבור חצי שעה עצר לי איש צעיר ומשופם במכונית מסחרית.

"לאן?" הוא שאל.

"למושבה כינרת."

הוא סימן לי לעלות ואמר שיוריד אותי בצומת הקרוב למושבה בדרכו אל עמק בית שאן.

יצאנו לדרך והוא שאל: "נו, הצבעת אתמול?"

"הצבעתי? למה אתה מתכוון?"

"אתמול היו בחירות להסתדרות, מה, אתה לא יודע?" האיש נראה מופתע מאוד.

"לא, בכלל לא ידעתי."

"מה, אתה לא חבר הסתדרות?"

"לא."

"לא חבר הסתדרות?!" בקולו היה תימהון אמיתי, כאילו זה דבר שלא יעלה על הדעת.

"לא, לא חבר הסתדרות," אמרתי.

"טוב, אז מה אתה?"

חשבתי קצת ואחרי שתיקה קצרה עשיתי תנועה בידי כאומר שאיני יודע מה לומר.

הוא החזיר את מבטו לכביש והמשיך לנהוג בשתיקה עד שירדתי מהמכונית בצומת ליד המושבה כינרת.

 

עשיתי את דרכי במעלה הכביש מהצומת אל המושבה כינרת. רציתי לראות אם עדיין נשאר זכר לחצר כינרת, המקום שאליו הגיע נוח נפתולסקי עם חבריו בן ציון ישראלי ומאיר רוטברג בשנת 1911. הם הפליגו באוניית משא מיפו לחיפה ומחיפה נסעו ברכבת לצמח. משם הם צעדו לחצר כינרת שנראתה להם כטירה מבוצרת מוקפת בחומה של אבני בזלת שחורות. הקליטה שלהם במקום לא הייתה קלה. סכסוך מתמשך ומר עם מנהל חוות כינרת, מר בֶּרמַן, תנאי מגורים קשים, מטבח מחניק עם ענני זבובים ואוכל מזוהם המוגש עם פיתות עבשות. חום בלתי נסבל, קדחת, התאבדויות, ואווירה אנושית קשה. אבל נוח התנחם מיופייה של הכינרת וכך רשם בפנקסו:

"הנה, כאגדה פרושה כינרת, כאגדה מימים קדומים, ורוחנו עוד נסערת, מחבלי בראשית מחזון ומקסמים..."

והנה באביב מתחילה התעוררות חדשה כשהמנהל ברמן עוזב את החווה אחרי שביתת פועלים, ומגיע מנהל צעיר וליברלי, ומוקמת חוות לימוד חקלאי לבנות בהנהלתה של חנה מַייזֶל, "חוות העלמות". רחל בלובשטיין, הנערה שנוח הכיר ברחובות, היא התלמידה הראשונה. רחל מוקסמת מהמקום שאליו הגיעה. מעומק התכלת האינסופית של הכינרת, מעבודת האדמה. היא ונוח מחדשים את הקשר שהתחיל ברחובות.

 

בכניסה למושבה בצד ימין ראיתי מתחם עזוב, מוקף חומה הרוסה, ובו כמה מבנים ישנים נטושים. האם זו חצר כינרת שנראתה אז לשלישייה כמבצר בנוי אבני בזלת שחורות? הם הגיעו לכאן לראשונה בשעת צהריים חמה, כמו השעה הזאת, וקבלת הפנים של תושבי החצר הוותיקים הייתה ספוגה בלעג ובחשדות.

נכנסתי אל המתחם והצצתי בחורבות הבתים. לא מצאתי דבר שיעיד על העבר, אבל האבנים היו עתיקות ואפשר היה לראות שהמבנה היה מסודר פעם כמעין חווה אירופית.

הייתי לגמרי לבד בשקט, שנשבר מדי פעם עם המיית מכונית על הכביש. הייתה לי תחושה דומה לרגע שבו דוד ואני נכנסנו לבית העזוב של חיה רוטברג, שבכתביה מצאנו עדות חיה לתקופה שבילתה כאן, בחצר כינרת. והנה שובך היונים הגדול, מט לנפול, אבל עדיין עומד אחרי כל השנים האלה. חיה מתארת רגע קשה במיוחד: היא עמדה על סולם והתכוונה לנקות את השובך, אשתו של חפץ הרוקח שהייתה בחודש התשיעי להריונה באה וביקשה שתביא לה יונה, כדי שיהיה לה משהו לאכול, וחיה מתוודה שהיא סירבה בכל תוקף, כי כך ציוו עליה, ולא נתנה לה את היונה למרות תחנוניה. חיה מספרת שמדי פעם היו באים אל הרפת תימנים שגרו בסמוך על יד בית המוטור, ומתחננים למעט חלב בעבור ילדיהם החולים והגוועים ברעב, וגם להם היא לא נעתרה, כי כך ציוו עליה, שלא לתת, ורק לפעמים, אחרי שהיו בוכים ומקללים, היא הייתה נותנת להם בהיחבא מעט חלב להחיות את נפשם.

 

מכאן יצאה רחל למרעה האווזים. כאן כתב גורדון את הגיגיו. מכאן יצא הגרעין שהקים את דגניה, הקיבוץ הראשון. מכאן יצאו אחר כך הגרעינים שהקימו את כל הקיבוצים הראשונים. איך זה יכול להיות שהמקום הזה כל כך נטוש ומוזנח עכשיו?

לפתע נתקפתי עייפות ועצבות ושאלתי את עצמי מה בדיוק אני מחפש כאן במקום הרפאים הלוהט והקודר הזה. צעירים בגילי בונים קריירות והולכים לאוניברסיטה או מתחתנים וקונים דירה ומביאים ילדים, ואילו אני משוטט במקום שכבר לא קיים, בעקבות סיפור שהיה או לא היה.

יצאתי מהמתחם ושאלתי איש מבוגר שבדיוק החנה את מכוניתו בכביש הראשי של המושבה אם אכן זו היא חצר כינרת הישנה.

הוא הביט בי מופתע: "כן. למה אתה שואל?"

"סתם. אני מטייל באזור. שמעתי על המקום ורציתי לראות אותו."

הוא הביט בי בתימהון, כאילו מה כבר יש לראות שם.

אחרי שתיקה קצרה אמר: "עד לפני כמה שנים זה היה מחנה צבאי. מאז שהצבא עזב זה נטוש."

 

מחצר כינרת עשיתי את דרכי לעבר חוף אוהלו. שם, בין הדקלים, קרוב לבית הקברות שבו מצאו מנוחת עולמים רחל המשוררת ונוח נפתולסקי, מצאתי לי פינה מוצלת, השתרעתי על הדשא והוצאתי את הספר מהתרמיל:

"בשבתות הייתה רחל יוצאת עם נוח לשוטט במורדות ההרים ובוואדי פיג'אס, אל פינות הסתר, מקום שפורחים הפרגים, הכלניות ושיני האריה. נוח מגלה לרחל עולמות חדשים בחיי הטבע: סוד הריחות העדינים לפרחים המבקשים הפרייתם מפרפרי לילה, והצבעים שתכליתם למשוך את מוֹצֵי הצוף נושאי מֶשֶך האבקה ביום, סוד הכלולות וההפריה בטבע..."

אבל האביב הזה היה קצר. קצר מדי. ואחריו באו ימי סופה וקור, בדידות ושיברון לב.

נוח נסע לרוסיה לבקר את משפחתו, רחל נסעה לצרפת ללמוד חקלאות. פרצה מלחמת העולם הראשונה. רחל נסעה מצרפת לרוסיה ונדבקה בשחפת. כשחזרה לכינרת לקבוצת דגניה, נוח היה בירושלים ועבד במשתלה של הקרן הקיימת בטלביה.

לילה אחד הגיע שמעון קושניר לבקר את נוח ומצא את רחל בחדרו. היא כבר הייתה חולה ושבורה בעקבות הסילוק המשפיל שלה מקבוצת דגניה. אמרו לה שהיא לא יכולה להישאר כי היא חולה בשחפת מידבקת. רבים מהחברים יצאו לשדה כדי שלא יצטרכו להביט בפניה בשעה שהודיעו לה שעליה לעזוב.

נוח יצא מהחדר אל המטבחון להכין להם ארוחת ערב.

"כיצד מצאת את נוח אחרי כל השנים שחלפו?" שאל קושניר את רחל.

"עדיין לא מצאתי אותו...", כך היא ענתה.

נוח חזר והגיש להם ארוחת ערב, עגבניות זיתים גבינה תאנים טריות וענבים.

"מעדני מלכים," רחל אמרה.

כששמעון קם לצאת הם ליוו אותו. היה זה לילה כנעני חם. בדרך רחל אמרה: "אולי בשבילים האלה הלך אברהם אבינו להביא לעקידה את יצחק. האם אינכם מרגישים את הדברים המרחפים כאן מסביב?"

נוח אמר: "הכוכבים הם ודאי אותם הכוכבים שהאירו את השמים גם אז והיו עדים לברכה שאברהם בורך. הברכה שטרם התקיימה."

נוח ורחל שוב נפרדו. היא עברה לצפת. הוא נדד בדרכים וחסך פרוטה לפרוטה עד שקנה את חלקת האדמה במקום שבו תוקם לימים העיר גבעתיים. רחל הגיעה לתל אביב וגרה בחדר קטן קרוב לים. עכשיו הם היו שוב קרובים אבל כבר היה מאוחר מדי. כשבא לבקר אותה היא השתעלה בכבדות, עצמה את עיניה ואמרה: "נוח, נוח, קחני אל סירת המפרשים ונפליג בכינרת אל פינות החן, ללקט כרכומים ורקפות..."

הרמתי לרגע את עיני מהספר והבטתי מסביבי אל התכלת של הים והשמים.

הו כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?

ביום שישי כ"ט בניסן קרא נוח בעיתון "דבר" על מותה של רחל. הוא ליווה אותה בדרכה האחרונה אל בית העלמין שעל חוף הכינרת, ממש כאן, כמאה מטרים מהמקום שאני שרוע בו על הדשא, נשען על תרמילי וקורא. אחרי שהיא נטמנה באדמה נוח ומאיר רוטברג התחבקו ובכו "על הנעורים ועל האהבה".

 

בינתיים השמש הסתלקה מעבר להר, ואני החזרתי את הספר לתרמיל וחזרתי אל הכביש.

לאן עכשיו?

בחור כבן שלושים עבר במכונית לבנה, נעצר בצד הדרך ויצא לבדוק את הצמיג הקדמי שלו. שערו היה ארוך ומתולתל, עורו שחום, ועיניו היו דלוקות ובורקות.

התקרבתי לעברו ונעמדתי ליד המכונית, מביט בו בדממה. הוא בעט קלות בצמיג, ואז הביט אלי ואמר: "היה נדמה לי שחסר אוויר. אבל נראה דווקא בסדר."

רציתי ללכוד איכשהו את תשומת לבו, שלא ייסע לדרכו וישאיר אותי ככה לבד על הכביש.

"אוויר דבר חשוב," אמרתי.

הוא חייך והנהן בהסכמה.

"לאן אתה מגיע?" שאלתי.

"ליבנאל," הוא אמר.

"אני יכול לנסוע אתך לשם?"

"כן, ודאי," הוא ענה.

נסענו במעלה ההר בכביש המתעקל, והנוף המרהיב של בקעת הירדן נפרש לשמאלנו. הוא נסע מהר, והמוסיקה התנגנה בווליום גבוה: בוב מארלי, אקסודוס, התנועה של אנשי־יה. כשהגענו אל הכניסה למושבה יבנאל הוא שאל אותי איפה אני צריך לרדת.

"כאן זה בסדר," אמרתי.

הוא עצר את המכונית, הביט לעברי ושאל: "באת לבקר כאן מישהו?"

"לא, אני סתם משוטט, בעצם מחפש עבודה עם צאן, אבל זה לא ממש הולך."

"עבודה עם צאן? מעניין, יש לי כאן חבר שיש לו עדר צאן קטן. נראה לי שהוא צריך מישהו לעבודה, בוא, אני אקח אותך אליו."

ירדנו מהכביש הראשי אל שביל עפר צר שהוביל אל בית עץ קטן, בדרך חלפנו על פני המכלאה שבה עמדו הכבשים ובהו בנו. מתוך הבית שבקצה השביל יצא לקראתנו בחור ממושקף כבד גוף עם זקן שחור ועבות.

"יעקב, מה נשמע?" שאל הבחור שהביא אותי.

יעקב הנהן בראשו שהכול בסדר.

"הבחור הזה מחפש עבודה בצאן, אנחנו יכולים לעזור לו?"

יעקב בחן אותי. "יש לך ניסיון בזה?" הוא שאל.

"כן, הייתי רועה צאן בקיבוץ בזמן השירות הצבאי בנח"ל. אני יכול לצאת למרעה ולחלוב."

הוא המשיך להביט בי בשתיקה. כבר התחלתי להרגיש לא נוח ורציתי לומר לו עזוב, לא חשוב. היה בו משהו מוזר, לא הבנתי אם הוא מתנשא או סתם משונה.

"אין לי הרבה כסף להציע. קצת דמי כיס," הוא אמר, "אבל יש כאן מקום לינה צנוע, די מעפן האמת, וגם אוכל. זה קצת כמו להתנדב בקיבוץ."

עכשיו הוא חייך ועיניו היו נוצצות ורכות מבעד לעדשות המשקפיים.

"נשמע לי טוב," אמרתי.

"טוב, אז התקבלת," הוא אמר ואחר כך פנה אל האיש שהביא אותי, "עמנואל, אתה ממהר?"

"לאן יש לי למהר," עמנואל אמר, "אני אחרי יום עבודה."

"טוב, אז בואו נשב קצת."

התיישבנו בחוץ, על מזרונים ישנים, יעקב הביא פינג'אן קפה ומזג לכוסיות, ושקענו בדומייה שירדה בשעת הדמדומים. כך, בברית של שתיקה, התקבלתי אל הגרעין הקטן של יעקב ועמנואל.

 

יעקב פינה לי למגורים מחסן כלים קטן ליד המכלאה של הצאן. אמר שימשוך לשם קו חשמל מביתו, אבל בינתיים עששית נפט האירה לי אור קטן בלילה. מים לקחתי מהברז שבחצר. הרגשתי כמעט כמו נוח נפתולסקי בתחילת דרכו בכינרת כשהכול היה פתוח אל הטבע ומלא בהשראה.

אחרי כמה ימים במקום הבנתי שלמען האמת אין כאן בכלל עבודת דיר מסודרת וזה בוודאי היה שונה לגמרי ממה שהכרתי בקיבוץ. הכול זרם מתוך איזה פיזור. שעות החליבה לא היו קבועות, וכך גם שעות היציאה למרעה. ניסיתי לעבוד עם הצאן כמיטב יכולתי, לצאת למרעה ולחלוב, לפזר תערובת ולנקות את מכון החליבה, אבל ליעקב לא היה אכפת. הוא היה בוס מוזר, כמעט בלי דרישות או בקשות. הוא אהב מאוד את הטחינה והסלט שהייתי מכין כמעט כל ערב, ואת החביתה עם בצל ותפוחי אדמה, שאותה כינה "מנת הבית". הוא היה מבסוט שאחרי הישיבות הליליות הארוכות שלו ושל שותפו עמנואל הייתי שוטף את הכוסות ומרוקן את המאפרות.

היה חשוב לו שאשמע את התוכניות שלו ושל עמנואל לפיתוח המקום. הוא לא ביקש ממני לחוות דעה או לתרום רעיונות אלא בעיקר "להקשיב ולרשום פרוטוקול בקרקעית האוזן".

הם היו אנשי עיר עם חזון עסקי משותף: להקים חווה חקלאית קטנה לייצור מוצרים ביתיים איכותיים כמו גבינות יין ושמן זית. יעקב סיפר שהוא התחיל ללמוד חקלאות בפקולטה אבל גילה שאקדמיה זה לא בשבילו ואחרי שנתיים עזב את הלימודים. הוא הגיע לכאן והתמקם בבית העץ הקטן שרכש ביחד עם עדר הצאן מחקלאי מקומי זקן שכבר היה עייף מהעבודה, ושממילא לא ראה בשנים האחרונות ברכה רבה בעמלו בגלל המשבר בענף. הוא הצליח לשכנע את אבא שלו, סוחר בדים, שייתן לו את הכסף הדרוש לביצוע העסקה, והבטיח לו שזו השקעה בטוחה שתניב עם הזמן רווחים נאים.

לעמנואל, חברו של יעקב מנוער, לקח קצת זמן לסגור את העסק בחולון ואת הסכם המזונות עם אשתו לשעבר. הוא הגיע כחודשיים אחרי חברו, שכר כאן בית אבן ישן, והתחיל לעבוד בהדברה, במטרה לחסוך כסף כדי לקנות כמה דונם אדמה חקלאית ולשתול עליה כמאתיים עצי זית שמהם יפיקו שמן זית.

כמעט כל ערב היו יעקב ועמנואל יושבים בחצר על יד מדורה, מעשנים ומדברים אל תוך הלילה על האופציות העסקיות והכלכליות הבלתי נדלות של המוצרים האלה, שיתממשו בעתיד הקרוב.

יעקב אמר: "עכשיו שיש לי כאן בדיר פועל רציני שמבין את המקצוע אולי כדאי שאסע לכמה שבועות לאיטליה ולצרפת. אני צריך לאסוף כמה שיותר מידע על ייצור גבינות."

"זה בהחלט חשוב," עמנואל אמר, "אבל לא הכי דחוף כרגע. למה שלא תעשה בינתיים לַבַּנֶה גלילית פשוטה? זה יכול ללכת ממש טוב."

"ואללה נכון, אתה צודק, איטליה יכולה לחכות וממילא למי יש כסף לכרטיס טיסה, בטח שלא לי," יעקב אמר.

הם המשיכו לשבת בשקט, מהורהרים, מעלים עשן מהסיגריות שלהם.

יכולתי להרגיש איך יעקב מדמיין לעצמו את מסע הגבינות שלו, שככל הנראה כבר לא יקרה.

אחר כך הוא אמר: "אתה יודע שיש כאן בשדות מלא זעתר? אפשר גם לקטוף את זה ולמכור עם הלבנה. הבעיה היא רק שאף אחד לא עובר כאן. לא יודעים עלינו."

"יש בניין אחד נטוש על הכביש הראשי," עמנואל אמר, "שנראה כמו בית מלון קטן בן שתי קומות. שמעתי שהוא היה של מישהו שמת מזמן, שיהיה זיכרונו לברכה, לאיש לא היו יורשים ורשמית הבניין שייך כרגע למועצה המקומית. כדאי לברר אם אפשר לשכור את המקום, ולפתוח שם חנות כדי למכור את המוצרים שנעשה."

"רעיון נהדר," יעקב אמר, "אני אלך מחר על הבוקר למועצה לדבר עם מי שצריך."

"יש שם גם מקום לגלריה," עמנואל המשיך, "אפשר להציג שם תערוכות, וגם למכור מוצרים כמו כלי קרמיקה וסבונים כפריים."

אחרי שתיקה קצרה הוא אמר: "ויש לי עוד רעיון: להשקיע במערכת הגברה ולעשות מקום קטן להופעות בקומה השנייה."

"רעיון נהדר, מחר אני מדבר עם הבן אדם," יעקב אמר בטון החלטי.

אבל למחרת הוא קם מאוחר, המועצה כבר הייתה סגורה, הבן אדם כבר הלך הביתה ולא היה עם מי לדבר. ואני גיליתי שלדברים כאן יש קצב משלהם, איטי ועצל. כסף בינתיים לא ראיתי מהעבודה בדיר, והבנתי שככל הנראה גם לא אראה, כי אין. לא היה לי אכפת, העיקר שמצאתי לי בינתיים איזו פינה קטנה בעולם ואני יכול להעביר בה את היום והלילה.

מדי פעם הייתי יוצא לביקור קצר בעיר הגדולה. לכל מי ששאל, הורים דודים או חברים, אמרתי ש"אני עכשיו בעסקי הצאן". זה נשמע מרשים. בתשובה לשאלה שתמיד הגיעה האם זה עסק רווחי עניתי שבוודאי, איזו שאלה, יש שם עתיד כלכלי בטוח. אתם תראו, אמרתי לשואלים, יום יבוא והרבה אנשים יגיעו להתארח בגליל, יבקרו בחוות הביתיות וירכשו שם גבינות יינות ושמן זית איכותי. כמו בצרפת או באיטליה. באותם הימים שמן הזית לא היה נפוץ כל כך במטבח המקומי והאנשים העירוניים שאיתם דיברתי הביטו בי בחשד מסוים, כאילו דיברתי על גידול קנביס.

פעם או פעמיים בשבוע עמנואל היה בא ולוקח אותי אתו ליום עבודה בהדברה, בבית במושב או בבית דירות בטבריה או בבית שאן. הוא לא דיבר הרבה בנסיעה, המוסיקה התנגנה בווליום גבוה, ועיניו הדלוקות היו ממוקדות בכביש. גם בעבודה הוא היה מרוכז ורציני. פעם אמר לי שהוא הפך את הדברת המזיקים לסוג של עבודה רוחנית פנימית, ושהוא מדביר כך גם את יצר הרע ואת כוחות האופל. בתוך כל הבלגן שהיה תמיד במכוניתו, בין כלי העבודה, העיתונים הישנים והבקבוקים הריקים, בלט ספר אחד בצבע חום כהה עם אותיות מוזהבות: "אות ברית", ליקוטי עצות של רבי נחמן מברסלב בנושא שמירת ברית המילה.

"מה זה הספר הזה?" שאלתי.

"אה, זה ספר שהביא לי לפני כמה חודשים חבר שלי שהפך לחסיד ברסלב. לא הכול אני מבין אבל זה דווקא מעניין. קח את הספר, קרא קצת."

בסוף יום עבודה עמנואל היה נותן לי בנדיבות כמה שטרות, ועם הכסף הזה הייתי קונה ליעקב ולי מצרכים במכולת הקרובה.

בלילות השקטים והחשוכים, עמנואל ויעקב היו שוקעים בשיחות תכנון העתיד שלהם, עם כל ההיבטים הכלכליים והאפשרויות השיווקיות, ואני הייתי פורש אל מחסן המגורים. יעקב עדיין לא הצליח למשוך חוט חשמל מביתו כפי שהבטיח, ואני הייתי מדליק את האור בעששית הנפט וקורא ב"אנשי נבו" וב"אות ברית". מצאתי שרבי נחמן מדבר היישר אל שורש הנשמה שלי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי למה עשו לי ברית מילה. למדתי על קדושת הזרע. הבנתי עד כמה חשוב הזיווג. ובהשפעת הספר הייתי יוצא בלילות להתבודד בשדה ולבקש מהקב"ה שישלח לי את בת זוגי במהרה. חיפשתי אותה באוטובוסים, במכולת של יבנאל, בשוק של טבריה, בחלונות הבתים המשותפים של בית שאן. לא יכולתי לדעת אז את מה שאני יודע היום: היא נמצאת בעיר שממנה באתי, במרחק כמה דקות הליכה מבית הורי.

נוח נפתולסקי לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם. האם היה זה בגלל אהבתו לרחל שלא מומשה?

האם גם הוא, כמו רבים מחבריו בקבוצת כינרת, חשב שזה לא זמן טוב להביא ילדים, כי זה מרחיק את הנשים מהעבודה בשדה וברפת ומפריע לחזון ההתיישבות?

פעם הוא פגש את הסופר האהוב עליו יוסף חיים ברנר במושבה רחובות. ברנר אמר שגורדון סיפר לו שנוח כותב שירים. הוא ביקש מנוח שייתן לו לקרוא שיר או שניים. נוח התבייש ואף התרעם בלבו על גורדון ש"הסגיר אותו", אבל בסופו של דבר הראה לברנר שיר שכתב, ככל הנראה על רחל:

 

לא תדעי, ילדה חיוורת,

איך אוהב בחור רפה כוח - עלם רך ולבן המצח.

ומנין לך לדעת?

אל עיני יש שתביטי, מה תכירי שם בעין?

התכירי תוגת חרש, אט רועדת ברסיס דמע?

סוד הפלא זה הנהו: כך אוהב אני בסתר.

 

ברנר קרא את השיר, לחש מדי פעם "יפה יפה", ואחר כך שאל את נוח: "תגיד לי, אתה אוהב ילדים?"

"פעם אהבתי," נוח השיב, "בימי ילדותי."

"ועכשיו? האם יש לך צורך להחזיק תינוק בזרועותיך? לאמץ ילד על ברכיך?"

נוח הנבוך שתק ולא ידע מה לומר.

ברנר אמר: "אני לא מבין גדול בשירה. מכל מקום, לדעתי עלם לבן מצח לא צריך לאהוב ילדה חיוורת. אולי כדאי שימצא לו מישהי אחרת..."

כעבור כמה שבועות הגיע הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ביחד עם בנו אל סוכתו של נוח בכרם שברחובות. היו שם בסוכה חוברות ישנות של "המעורר", ביטאונו של ברנר. נוח הקפיד לרכוש כל גיליון חדש שיצא, והיה קורא אותו בצמא ובהתרגשות. בזמן שנוח הלך לקטוף אשכולות ענבים לאורחיו המכובדים, הרב קוק עיין בחוברות. כשחזר שמע את בנו של הרב שואל אותו בתמיהה: "מה אתה מוצא בחוברות האלה?" והרב קוק השיב: "נשמה יהודית גדולה."

ומשום מה נתקשרו עכשיו אצל נוח הדברים שאמר הרב בשאלתו של ברנר: "האם יש לך צורך להחזיק תינוק בזרועותיך?"

 

לילה אחד כל הכלבים באזור התחילו לנבוח בטירוף.

יעקב ואני ישבנו בחוץ ליד שולחן העץ העגול ואכלנו שקשוקה.

"זה בטח רחמים," יעקב אמר, "הם תמיד משתגעים כשהוא בא."

אחרי כמה דקות נשמעה אוושה בעשב ומתוך החושך, מכיוון בלתי צפוי, הגיע האיש ששמו רחמים. כובע מצחייה גדול היה שמוט על ראשו והוא היה לבוש בגד בד לבן.

מאחוריו נשמעו קולות פעייה והמיית צאן. הוא הלך ואחריו הלך כל העדר, שככל הנראה הוא שִחרר מהמכלאה בדרכו לכאן.

"זה לא זמן טוב למרעה," יעקב אמר, "רחמים, תעשה טובה, תחזיר את הצאן למכלאה."

"זה זמן נפלא למרעה," רחמים אמר בקול עמוק וצרוד, "הלבנה במילואה ומלאכי העשב שרים שיר עליון לאל עליון, ברוך הוא ומבורך, ישתבח שמו לעד."

"אתה משוגע. הצאן ייעלם לך בחושך ויתפזר לכל הרוחות. תחזיר אותם."

רחמים התקרב אל השולחן ונעמד. כל הצאן נעמד מאחריו בצייתנות.

"העסק שלך כאן עם הצאן לא ממריא כי אתה לא מתייחס לצד הרוחני של העניין," הוא אמר ליעקב, "אם תלך בשיטה שלי אנשים ייכנסו לטריפ מהחלב של הכבשים. יהיה לך תור לקוחות מכאן ועד בכלל."

"השיטה שלך אחלה, אבל הזמן של המרעה עכשיו לא טוב בכלל."

"אז מחר אתה מרשה לי לקחת את הכבשים לסיבוב?"

"מחר כן."

רחמים הסתובב וקרא לכבשים לבוא אחריו. הם נעלמו בתוך ענן אבק. הרוח שעמדה חזרה לנשוב קלות. הכלבים הפסיקו לנבוח.

"מה השיטה שלו?" שאלתי את יעקב.

"חוסר ודאות," יעקב אמר, "זה השיטה שלו."

הוא סיפר לי שרחמים גר לבדו בקצה המושבה בבית קטן ששכר. שמואל מהמכולת סיפר להם שהוא שירת בצנחנים וחטף הלם קרב במלחמת ששת הימים. הוא מטופל בכדורים פסיכיאטריים, רק מה, לפעמים הוא מפסיק את הטיפול ועושה דברים לא צפויים.

"אם הוא יבוא מחר תן לו לצאת עם העדר," יעקב אמר לי, והוסיף: "בסך הכול אני סומך עליו, וגם צריך לעזור לו קצת, אתה יודע."

למחרת בשעות הבוקר המאוחרות הגיע רחמים לקחת את העדר למרעה, או כפי שהוא קרא לזה: "סיבוב התעלות". בזמן שפתחנו את שער המכלאה הוא אמר לי, "תדע לך, אלה נשמות מגולגלות. השבח לאל שהם זכו ללחך עשב עברי על אדמת הגליל, וזה כמובן הרבה יותר טוב מאשר להיות עזים גויות על אדמת נכר, אבל בכל זאת, יש עניין להחזיר את הנשמות האלה מדרגת חי אל דרגת מְדַבֵּר. ולכן אני מדבר אליהם בעברית, שיתרגלו כבר מעכשיו."

הוא כינס את הכבשים סביבו ואמר להן בקול רם, מדגיש את המילים:

"הקשבנה. היום י"ז בתמוז, היום הובקעה העיר ירושלים והתחיל הבלגן. הגלות. הֶסתֵר הפנים וכל זה. אני בצום אבל אתן פטורות. לא נעים לי לומר אבל אתן הרי בהמות ולא חייבות במצוות האלה. אנחנו נצא אל השדה. העשב קצת צהוב עכשיו אבל כשאתן לועסות ובולעות אותו אתן מעלות את דרגת הצומח אל דרגת החי ומכאן הדרך אל דרגת מְדַבֵּר לא ארוכה. קצת סבלנות. ועכשיו קדימה לדרך."

הוא יצא אל השדה הפתוח, הכבשים הצייתניות אחריו. הייתה שעת צהריים והשמש להטה. כשעבדתי בדיר בקיבוץ הייתי חוזר עם הצאן בשעות החמות אל הצל של הדיר, ואילו כאן הכול היה הפוך, ובעל הבית עדיין ישן בכלל.

ניצלתי את הזמן הזה שרחמים עם הצאן, לטפל קצת בתחזוקה של המכלאה ומכון החליבה הקטן.

בינתיים יעקב התעורר ובא, פיהק ארוכות, מלמל "בוקר טוב", פתח שק ופיזר תערובת לאורך מרזב הפח ששימש אבוס לצאן.

כעבור זמן מה עלתה בשביל מכונית משפחתית מבריקה. המכונית נעצרה ליד המכלאה ויצא ממנה איש קטן קומה ששערו לבן וגבו כפוף מעט.

"אוי," יעקב אמר, "זה אבא שלי. הוא בא לראות מה שלום ההשקעה שלו."

אבא של יעקב התקרב אלינו לאט ואמר: "נו, יעקב'לה, מה נשמע?"

"בסדר גמור, אבא, הכול בסדר."

האבא הביט לעברי במבט שואל ויעקב אמר שאני עובד אצלו בדיר ושיש לי ניסיון רב בכל מה שקשור לצאן.

"ואיך הולך?"

"הולך מצוין, ממש מתפתח יפה."

"אבל זה נראה ממש כמו בפעם שעברה שהייתי כאן. עדיין קצת מוזנח, הייתי אומר, לא?"

"אבא, זה דיר כבשים, זה לא בוטיק בגדים או בית קפה, אתה יודע."

"אני יודע, ובכל זאת, למה זה צריך להיות כל כך מבולגן ורעוע?"

"מבולגן ורעוע? למה רעוע?" יעקב פנה אלי במבט קצת מזועזע ואמר: "תגיד לי, אני שואל אותך, אתה הרי ראית כבר כמה מכלאות צאן בחיים שלך, זה רעוע?!"

"לא לגמרי רעוע. אבל יש בהחלט מה לשפר," אמרתי, ותשובתי הניחה במקצת את דעתו המודאגת של האבא, שהביט מסביב ושאל:

"ואיפה הכבשים?"

"במרעה."

"עם מי? לבד? או שאתה מעסיק עוד עובד..."

"יש לנו כאן בחווה עובד זמני שעוזר לפעמים. הוא עכשיו עם הצאן במרעה. הנה, אפשר לראות אותם עכשיו ממש על הגבעה ממול."

שלושתנו הבטנו אל הגבעה. בתוך אד חום מהביל אפשר היה לראות את עדר הצאן ולצדו הרועה. לפתע פשט רחמים הרועה את חולצתו, נופף בה מעל ראשו ורץ מקצה הגבעה אל הקצה השני, וכל העדר רץ אחריו בטירוף.

"אוי לא," יעקב לחש לי, "הוא בדיוק עושה איתן את התרגילים שלו."

מסתבר שרחמים היה עושה תרגילים לכבשים מדי פעם. כפי שאמר לי אחר כך: "זו תִרגולת פיזית ורוחנית כדי להגביר את המודעות העצמית והערנות שלהן. הן הרי יכולות להיות כל כך מטומטמות לפעמים, אתה יודע. אז אני חייב לעורר אותן. לזעזע קצת את המוח הרפה שלהן."

"מה בדיוק הוא עושה?" שאל האבא בקול מודאג.

"אה... כלום. סתם. הוא עושה להן תרגולת כזאת. זה טוב בשבילן. הוא יודע מה שהוא עושה. יש לו ניסיון רב בתחום."

"מי זה הבחור?"

"רחמים. קוראים לו רחמים."

עכשיו רחמים עשה את אותו התרגיל, אבל הפוך. "זה בשביל האיזון," הוא יסביר לי אחר כך. הוא פתח בריצה אל העבר השני של הגבעה, מנופף בפראות בחולצתו, קול צעקתו מהדהד למרחוק, וכל הכבשים רצות אחריו בקושי, מרוטות ומותשות מהחום.

"הוא נורמלי, הרחמים הזה?!" האבא כמעט צעק.

אחרי שתיקה קצרה יעקב אמר בשקט שרחמים סובל מהלם קרב ושצריך להתחשב בעבר הקרבי שלו, הוא הרי תרם למדינה, צריך לתרום גם לו קצת.

"יעקב'לה, אוי יעקב'לה," האבא אמר בקול חנוק, "אתה רוצה להגיד לי שהעשרים אלף לירות שנתתי לך מתרוצצות עכשיו בגבעות עם המשוגע הזה?"

יעקב הציע שניכנס קצת הביתה, לשתות משהו קר. האבא אמר שהוא חייב לנסוע, ואולי בפעם אחרת, והניד בראשו כאומר שאין תקנה כרגע, ואולי מה שלא עושה השכל יעשה הזמן. הוא נכנס למכונית ונסע לדרכו.

עמדנו שם קצת בשקט, כל אחד שקוע בהרהוריו, ואני קיוויתי שאבא שלי לא יפתיע אותי ככה. בינתיים רחמים חזר, הכניס את העדר למכלאה ואמר ליעקב:"היה סיבוב הִתעלוּת מוצלח מאוד. המוּדעוּת שלהן לסביבה עלתה בעשרים אחוז לפחות. אתה תראה שלחלב שלהן היום יהיה טעם ממש מיוחד."

יעקב הניד בראשו בשתיקה ורחמים ירד ונעלם במורד השביל.

"בוא נעשה איזה טחינה," יעקב אמר, "מתפוצץ לי הראש."

 

לילה אחד לקראת חצות יצאתי להתבודדות בשדה. כמו שקראתי אצל רבי נחמן, ניסיתי לדבר אל הקב"ה בשפה פשוטה וישירה כדַבֵּר בן אל אביו. ביקשתי זיווג, בשבילי ובשביל אחי הבכור. ביקשתי גם סיוע, קצת אור בחשכה, שאדע לאן לפנות.

מרחוק שמעתי את נביחות הכלבים, וכבר ידעתי, ואכן כעבור מספר דקות ראיתי דמות מתקרבת בחשכה, מוארת באור חצי ירח שזרח מעל בקעת יבנאל. זה היה רחמים, ואחריו כל צאן יעקב קדושים.

"רחמים, למה?" אמרתי לו, "הרי יעקב כבר הסביר לך שהלילה זה לא זמן טוב למרעה."

"יעקב ישן," הוא אמר, "וזה זמן התעוררות, ומי שלא ישים לב אל הנשמה, איך יראה את אור הבוקר? אני רואה שאתה ער, השבח לאל. אתה רוצה לבוא אתי?"

"לאן בדיוק?"

"לרעות בגנים וללקוט שושנים," הוא אמר בטון מסתורי.

"אתה מוכן להיות יותר ספציפי?"

"נרד אל הנחל הידוע בשמו הקדום פיג'אס והיום שמו נחל יבנאל, ומשם נגלוש למטה אל חלקת אבותי אשר הוגלו לארץ הדרום, ושם נישא תפילה ונדליק נר זיכרון."

הדברים האלה נשמעו לי כמו כתב חידה אבל היה חשמל באוויר באותו הלילה והרגשתי שאני צריך ללכת אתו. רק בלי הצאן.

"אני אבוא אתך, רחמים, אבל בוא נחזיר קודם את הצאן למכלאה, בסדר?"

"למה? זה יהיה רגע חשוב בהתפתחות שלהן. אולי אפילו תטבולנה בכינרת ותצאנה מחודשות."

"אתה רוצה לומר תטבענה בכינרת ותצאנה גוויות. ובטח חצי מהן נאבד בדרך. לא, רחמים, את הצאן צריך להחזיר."

הוא הביט בי רגע ארוך. אחר כך הסתובב באי רצון והתחיל ללכת בחזרה אל המכלאה. החזרנו את הצאן ויצאנו לדרך.

רחמים הוביל בשתיקה, מקל בידו ותרמיל קטן על שכמו. עברנו את אחרון הבתים במושבה שהיו כבר חשוכים לגמרי. ליד החממות ירדנו מהכביש, פנינו ימינה ועלינו בשביל עפר שהתפתל אל בין ההרים ועבר בסבך של צמחי הרדוף וקני סוף. פה ושם שמענו פכפוך וראינו את מי הנחל זורמים למטה אל הירדן.

לקראת עלות השחר הגענו למטה אל בקעת הירדן. רחמים פנה שמאלה לכיוון קבוצת כינרת, ואני אחריו. הרגשתי כאילו אני הולך בתוך חלום. האור התחיל לעלות לאט לאט. חצינו את הכביש המוביל לקבוצת כינרת ועצרנו ליד חורשת איקליפטוס שבמרכזה היה בית אבן ישן ולידו שלט דהוי: "בית המוטור". רגע, בית המוטור, זה נשמע מוכר. ודאי, זה הרי הבית שבו חי נוח נפתולסקי כשנתיים ביחד עם מאיר ובן ציון. כאן הייתה חלקת הניסיונות החקלאיים שלו. לכאן הם היו מגיעים אחרי יום עבודה מפרך, שרים ורוקדים עד שדייסת האורז והצימוקים שנוח היה מכין על הפרימוס כמעט הייתה נשרפת.

רחמים סימן לי לשבת ואמר: "זו חלקת אבותי. ממנה הם גלו לגלות מַרמוֹרֶק. כאן נעשה העוול הבלתי נסלח. כאן היו חורבן וגירוש."

לא ידעתי אם הוא מדבר בהשפעת הכדורים הפסיכיאטריים שלקח, או לא לקח. הוא קושש עצים, הדליק מדורה קטנה והעמיד עליה מים בפינג'אן שהוציא מתרמילו הקטן, וכל אותו הזמן פיזם חרש לעצמו:

"חורשת האיקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המלאווח על המים..."

אחרי ששתינו את הקפה הוא התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל שחרית. אחר כך קיפל את הכול והחזיר לתרמיל, ואמר: "כך נהגו אבותי. היו מתפללים שחרית ואחר כך יוצאים לעמל היום בשדה או בסלילת הכביש."

"רחמים," הייתי כבר חייב להבין, "על מה אתה מדבר, מי היו אבותיך?"

"שמעת על התימנים של כינרת?" הוא שאל.

חשבתי לרגע. אצל חיה רוטברג קראתי משהו על התקופה הקצרה כשעזבה את חצר כינרת ובנתה לעצמה צריף ליד בית המוטור, קרוב לשכונת התימנים, שהיו יושבים בלילות ירח במעגל ומזמרים חרישית בקול נמוך, והיא הייתה שוכבת ערה ומקשיבה להם.

גם ב"אנשי נבו" התימנים מוזכרים, אבל כבדרך אגב, וסיפורם לא לגמרי ברור.

"שמעתי משהו קלוש," אמרתי לרחמים, "אבל למען האמת אני לא יודע עליהם דבר."

לפתע רחמים נראה לי נורמלי לגמרי, כאילו היה השיגעון שלו מסכה שהוא הוריד בבת אחת.

הוא התיישב לידי ואמר: "תקשיב. תקשיב טוב. זה סיפור קשה. סבא שלי היה אחד מהם. הוא בא מתימן עד לכאן, בתחילת המאה העשרים, הלך באמונה שלמה לארץ הקודש אחרי הרב שלו, הרב יוסף צאירי זכר צדיק לברכה. הם התיישבו כאן עוד לפני שקמה קבוצת כינרת, עוד לפני שקמה דגניה א'. הם היו כעשר משפחות, כולם שומרי תורה ומצוות, עם ילדים קטנים. הם סבלו כאן מיתושים, מרעב, מקדחת וממחלות, אבל לא היו מוכנים לוותר. נאחזו באדמה בכל הכוח ולא עזבו. מה לעשות, לא נעים לומר אבל אנשי קבוצת כינרת, החלוצים הרוסים מלאי החזון ואהבת האדם, בכלל לא תמכו בהם. להפך, אפילו התנכלו להם והקשו עליהם את החיים, ולא נתנו להם לקבור את הילדים המתים בבית הקברות. בסוף נתנו להם חלקה בקצה בית העלמין. עוד מעט נלך להדליק נר נשמה לזכרם."

רחמים השתתק. שאלתי את עצמי איך נוח התייחס אליהם, והרי היו שכניו הקרובים ביותר. קיוויתי שאני יכול לסמוך על הכתוב ב"אנשי נבו", שהרב התימני, רבי יוסף, התיידד עם נוח. הוא קרא לו אחי, והודה לו על עזרתו ועל תמיכתו, ועל כך שהקל עליהם את סבלם. האם היחס של הקבוצה לתימנים היה אחת הסיבות שגרמו לנוח לקום ולעזוב?

רחמים חזר לפזם "...וריח המלאווח על המים".

כן, חשבתי לעצמי בצער, חורשת האיקליפטוס הזאת מסתירה סודות אפלים. רגעים קשים. שנאת חינם לכל מי שהוא לא בדיוק מאנשי שלומנו. לכל מי שהוא לא חבר הסתדרות. נזכרתי באחד הסיפורים שמצאנו בביתה של חיה רוטברג. זה היה כבר בימים הקשים שמאיר וחיה היו מחוסרי בית ופרנסה, נשכחים מלב. מאיר היה חולה מאוד, מאושפז בבית חולים, ובאין חדרים שיכנו אותו במרפסת. שכנוֹ למרפסת היה איש מעדות המזרח, מזרחי שמו, עולה מבגדד שריאותיו נאכלו בעבודה בבית החרושת לתעשיית סיד, מטופל באישה ושבעה ילדים.

"האם אתה חבר בהסתדרות?" חיה שאלה אותו, והוא ענה בכעס: "לא. עכשיו לא. פעם הייתי חבר בהסתדרות וכל הזמן באו אלי ואמרו לי: 'תבחר בבן גוריון! תבחר בווייצמן!' יום אחד נפצעתי בעבודה, רצתי לקופת חולים ושם סירבו לתת לי עזרה ואמרו לי שאלך למגן דוד אדום. זרקתי על השולחן את פנקס ההסתדרות, ועכשיו אני לא חבר בהסתדרות אלא דואג לעצמי בעצמי."

רחמים קם וסימן לי ללכת אחריו. השמש כבר זרחה. עלינו על הכביש והתחלנו לצעוד לעבר בית הקברות שליד אוהלו. הוא הוביל אותי בביטחון אל חלקת הקברים של התימנים. כנראה שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את הדרך הזאת. הוא הסתובב בין הקברים, הניח עליהם כמה מאבני המקום, הדליק נרות נשמה ואמר בקול שקט כמה פרקי תהילים בהגייה ובניגון תימניים.

באוטובוס בדרך חזרה ליבנאל שאלתי אותו מה עלה בגורלם של התימנים שנשארו בחיים.

הוא הניד את ראשו בצער ואמר: "כשקבוצת כינרת עברה מחצר כינרת אל התיישבות הקבע שלה על הגבעה, בערך ב־1929, הם לא רצו לוותר על האדמות שהיו שייכות לקבוצה התימנית. לא היו מוכנים להתחלק איתם בשטח. אתה מבין, התימנים היו תקועים להם כמו, תסלח לי, קוץ שחור בתחת הסוציאליסטי הלבן שלהם, והם פשוט פינו אותם לכפר מַרמוֹרֶק, ליד רחובות. ומאז אין ריח של מלאווח על המים. אבל סבא שלי לא שכח ולא סלח עד מותו. הוא אמר שזו הייתה הגלות הכי קשה וכואבת. הגלות בארץ ישראל."

 

לפנות ערב עמנואל עבר ליד מכלאת הצאן ואמר לי לבוא אל יעקב. יש ישיבת צוות. הייתה לי הרגשה שמדובר על מעין "שיחת סיכום".

התיישבנו כמו תמיד בחצר ועמנואל אמר שהוא הגיע להחלטה. צריך להודות על האמת שכל הסיפור הזה של החווה החקלאית קצת תקוע. הוא לא יכול להמשיך יותר עם הדברת המזיקים. הוא רוצה להדביר עכשיו את המזיקים בנפש, והוא כבר כמעט ארוז ומתכונן לרדת בעוד כמה ימים לבני ברק, אל ישיבת ברסלב.

יעקב נאנח ואמר שזה היה צפוי, הוא הרגיש את זה מגיע, ובמצב הזה הוא לא רואה איך הוא ממשיך עם הצאן וממילא זה הרי לא לגמרי בשבילו. הוא שאל אותי אם ארצה לקנות ממנו את הצריף והעדר. אמרתי לו שאין לי את האמצעים, ושבשבילי זו רק תחנה בדרך.

"אז מה אתה חושב לעשות?" שאלתי אותו.

"אני לא יודע בדיוק. נראה לי שבינתיים אשאר כאן עד שאמצא קונה לעדר. אחר כך אולי אעבוד קצת עם אבא שלי. ומה אתה תעשה?"

"אני? לא יודע, אני צריך לחשוב קצת. אם זה בסדר מבחינתך אני אשאר כאן בינתיים, או לפחות עד שתמכור את העדר?"

"זה בסדר גמור," הוא אמר.

ישבנו קצת בשקט ואז עמנואל קם ואמר: "בואו נצא מהדיכאון הזה לאיזו נסיעה, טוב?"

זה היה קורה מדי פעם. עמנואל היה "חוטף את הדודה" כדבריו, וחייב לנסוע. יעקב היה מתיישב לידו ואני מאחור. והוא נוסע מהר, המוסיקה בפול ווליום. כמעט ולא מדברים, נוסעים ללא מטרה. מגיעים לטבריה, או לצפת, או אפילו לחיפה, עוצרים לשתות קפה או לאכול שווארמה, ולקראת חצות חוזרים אל המושבה.

נכנסנו למכונית, הוא הדליק את המוסיקה בווליום הכי גבוה וטס לכיוון טבריה.

"אז לאן עכשיו קֶפּטן אחאב?" יעקב שאל כשחצינו את טבריה לכיוון צפון.

"לראש פינה דרך מגדל," עמנואל אמר, "נלך לרפי דדון הדייג, איש מיוחד במינו שפגשתי במהלך הדברה לפני כמה ימים. הוא ייקח אותנו לחברים שלו בראש פינה."

עברנו במגדל ואספנו אל המכונית את רפי דדון, איש גבוה וגדול עם שיער ארוך וזקן עבות, שעלה למכונית עם בקבוק ערק ושקית ניילון גדולה.

"מה יש לכבודו בשקית?" עמנואל שאל אותו.

ודדון השיב בשמחה: "יש לי כאן מושט בלדי, שרק היום דגנו בכינרת. יש לדגים האלה טעם של פיסטוק, אתם תראו. כשנגיע אני אעשה אותם על האש."

מכאן והלאה אף אחד לא דיבר. רק המוסיקה ברמקולים. עמנואל נתן גז והמכונית עלתה ועלתה ועלתה, והיה נדמה לי שהיא עולה גבוה מעל גבוה. העלייה התלולה הסתיימה בבת אחת למרגלות בניין לבן בן שלוש קומות, שעמד שם כמו חללית שצנחה מעולם אחר.

"זה המלון," דדון אמר, "זה בית המחסה לכל פגועי הראש של האזור. כאן גרה החבורה."

יצאנו מהמכונית. הלילה היה חם וריח חריף של קוצים ושל עשן מדורה הגיע אי משם.

דדון הביט בחלונות ואמר: "קצת חשוך ושקט כאן. הם בטח בכיכר."

הלכנו לאורך השביל המרוצף באבנים עתיקות, בין חורבות של בתי כפר ישנים. מרחוק נשמע צליל גיטרה חרישי שהלך והתגבר ככל שהתקרבנו. בכיכר הקטנה שמול בניין בית הכנסת העתיק מצאנו חבורה של שישה אנשים שישבו סביב המדורה ובהו באש. איש מבוגר פרט חרש על גיטרה קלאסית משהו שנשמע כמו פּרֶלוּד של באך. התיישבנו. האנשים חייכו אלינו בלי לדבר.

דדון הניח רשת על האש והתחיל להתעסק עם הדגים. האיש חדל לנגן והדליק סיגריה. אף אחד לא דיבר. הייתה דממה עמוקה ומחושמלת כמו שלא שמעתי מימי.

אחרי דקות ארוכות של השקט הזה התעורר אצלי צורך עז לפרוט בגיטרה. מאז שיצאתי לדרך לא ניגנתי. האיש המנגן הביט לעברי וסימן לי שאני יכול לקחת את הגיטרה עכשיו.

איך הוא יודע שאני רוצה לנגן?

פרטתי בשקט צליל אחד, והוא הדהד ארוכות. ואחר כך עוד אחד. ועוד אחד. ופתאום התחילה המנגינה לזרום כמו באורח פלא. ניגנתי ושמעתי את עצמי מהצד בו זמנית. כעבור כמה דקות הגל נעלם כמו שבא והשקט חזר. הנחתי את הגיטרה.

"מנגן הילד, אה?" עמנואל אמר ליעקב.

"ואללה מנגן. עכשיו אני מבין למה הוא בקושי מדבר."

בינתיים הדגים היו כבר מוכנים ודדון אמר:

"רבותי, אני מציע לכם חוויה רוחנית. מושט בלדי עם ערק."

אכלנו בשתיקה ובהינו באש. הרגשתי שהגעתי הביתה, אל עיר המקלט הזמנית שלי.

 

 

מאיר רוטברג נפטר בשנת 1951. הוא נקבר בעין חרוד.

יוחנן רַטנֶר, חברו של מאיר, כתב: "נמצאתי אותה שעה בחו"ל. סופר לי שהייתה הלוויה עגומה. די היה במכונית אחת להכיל את כל המלווים."

נוח נפתולסקי נפטר בשנת 1974. את אוסף פרחיו הוריש לגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב הנושא את שמו. הוא נחשב למגלה הפרח הנדיר "השושן הצחור", שהכול סברו שנכחד מנוף הארץ.

דוד מֶצֶס כינס וערך את כל כתביה של חיה רוטברג לספר שיצא לאור בהוצאת "עם עובד" אחרי מותה של חיה בשנת 1982. דוד קרא לו: "ספר מאוחר".

ביוני 2011 ביקרתי בחצר כינרת ולהפתעתי גיליתי את המקום שוקק חיים חדשים אחרי שיפוץ ושחזור. ישבתי עם אשתי באולם ממוזג וצפינו בסרט קצר על סיפורם של נוח ורחל. תמונה גדולה של נוח הצעיר תלויה שם על הקיר.

במקום שבו הייתה הספרייה הפדגוגית על שם נוח נפתולסקי בגבעתיים עומד כיום "בית קובי", בית לחיילים על שם קובי אַייכלבּוֹים, שנהרג בעזה בשנת 2002. לידו נותר מגרש עזוב משופע בשיחים וקוצים ובתוכו עדיין עומד, כמו מצבת זיכרון לימים ההם, בית האבן הנטוש שבו גרה חיה רוטברג.

מעבר לכביש ניצב בית הכנסת "בית יוסף", שבו אני שומע כבר שנים רבות מדי יום שלישי בשבוע שיעור מפי הרב המקובל רבי חיים כהן שליט"א, הידוע גם כחלבן. בכל פעם שאני מגיע אל בית הכנסת אני מביט מעבר לכביש לעבר המגרש הריק והבית הישן, ומוצא את עצמי חושב על חיה ועל נוח נפתולסקי.

עמנואל הצטרף לחסידי ברסלב בבני ברק אבל עזב אחרי שנתיים. הוא חזר לעבוד בהדברת מזיקים, נישא בשנית ונולדו לו בן ובת. תקופה קצרה גר בצפת בשיכון ענקי בקצה העיר. הגעתי לבקר אותו שם ערב אחד ב־1980. חיפשתי את דירתו, הולך לאיבוד במבוך של מסדרונות ארוכים בבנייני בטון אפורים, ואחרי שעה ארוכה מצאתי אותו יושב וקורא ב"ליקוטי מוהר"ן", תלתליו השחורים ארוכים וגולשים על כתפיו, ועיניו, כמו תמיד, בורקות ודלוקות. אחר כך עבר עם משפחתו למושב מאור מודיעים, ולבסוף השתקע באילת. בשנת 1988 ביקרתי אותו אחרי הופעת מילואים בבסיס חיל אוויר לא רחוק משם. הוא התלונן על כאבי ראש עזים, אמר שזה אולי משאיפת יתר של חומרי ההדברה כל כך הרבה שנים. זמן קצר אחר כך התגלה גידול ממאיר בראשו, והוא נפרד מהעולם הזה בהוספיס בדרום גבעתיים.

יעקב גם הוא עבר תהפוכות. ניסה שוב לעשות תואר אקדמי בפקולטה לחקלאות ברחובות אבל עזב אחרי שנה, הצטרף אל חבורת הרֵיינבּוֹ ובילה שנים ארוכות בנדודים בעולם. אני רואה אותו פה ושם. מופיע לי פתאום בתוך הקהל באיזה מועדון אפלולי ונידח, מנופף לי ונעלם לעוד כמה שנים. לאחרונה פגשתי אותו במקרה בשכונת פלורנטין. אמר שהוא רק זמנית כאן. יש איזה בית נטוש במטולה והוא בדיוק עכשיו באמצע דיבור עם המועצה המקומית, אולי יחכור את המקום. היה רוצה לפתוח שם מסעדה חלבית, עם במה קטנה להופעות.

"תבוא להופיע אצלי?" הוא שאל בחיוך ספקני, בתוכחה קלה.

אמרתי לו שההופעה הראשונה בהתנדבות מלאה, רק עבור ארוחה, אחר כך נראה.

הוא אמר שיתקשר בקרוב לתאם את זה ובינתיים לא שמעתי ממנו דבר.

 

אני עולה מדי פעם אל גבעת קוֹזלוֹבסקי, הצופה על העיר הגדולה עד הים, ועדיין הולך באותם השבילים של גן העלייה השנייה.