העיתונאית הסמויה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העיתונאית הסמויה
מכר
מאות
עותקים
העיתונאית הסמויה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העיתונאית הסמויה

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

המיליארדר אנדריאס סמאראס לא פראייר של אף אחד. והעובדת החדשה היפהפייה שלו, קארי ריברס – עיתונאית סמויה – משחקת משחק מסוכן. הוא ישמור אותה תחת שליטתו עד שיוכל לחשוף את תרמיתה... אך כאשר התחבולה שלה מתגלה, יש רק דרך אחת להגן על המוניטין העסקי המצוחצח שלו: לסחוט את קארי התמימה אל מזבח החתונה!

פרק ראשון

אנדריאס סמאראס תחב את ראשו אל המשרד הסמוך למשרדו. לאחר שבילה את היום בשיחת ועידה בין-לאומית, היה עליו לבדוק אצל העוזרת האישית שלו.
"איך הולך?"
דבי נאנחה. "העולם הולך ומידרדר, מדחי אל דחי."
"נכון." נטיותיה התיאטרליות של העוזרת האישית שלו היו ידועות לשמצה, בקרן ניהול סמאראס. אנדריאס היה מוצא את זה מייגע, לולא הייתה העוזרת הטובה ביותר שהייתה לו אי פעם. "פרט לזה, האם יש משהו שאני צריך לדעת? בנוגע לעסק," מיהר להוסיף, למקרה שתתחיל לנאום שוב, על דובי הקוטב והקרח הארקטי הנמס.
"שום דבר חשוב."
"יופי. איך הלכו הראיונות? יש לך רשימה קצרה בשבילי?" רושל, העוזרת האישית הביתית שלו, פרשה. השוטה המאוהבת מתחתנת, והיא החליטה שעבודה הדורשת נסיעות רבות לא תתאים לאושר משפחתי. הוא הציע להכפיל את שכרה ולהגדיל את חופשותיה, אך היא עדיין סירבה. הוא גרר את מציאת המחליפה עבורה במשך שבועות, בתקווה שתשנה את דעתה. היא לא שינתה את דעתה, ולבסוף הוא הודה בתבוסתו.
דבי הרימה ערמת ניירות. "צמצמתי את המועמדות, לחמש."
אנדריאס נכנס למשרדו. על דבי הוטל לערוך את הראיונות המוקדמים. היא ידעה בדיוק איזה סוג אדם הוא מחפש לתפקיד, שבעקרון כרוך בארגון חיי ביתו. זה היה תפקיד שכלל מגורים, שבמסגרתו המועמדת המוצלחת תיסע איתו לכל מקום שאליו ייסע, תבטיח שחיי ביתו יתנהלו בצורה חלקה כמו העסק שלו. היא צריכה להיות כנה, נאמנה, לא מתבלטת וגמישה, בעלת המלצות ללא רבב, רישיון נהיגה נקי מעבירות וללא עבר פלילי. 
הוא לקח את ערמת הדפים מידה ורפרף עליהם. לכולם היה מצורף, בפינת הדף, תצלום מרובע של המועמדת. זו הייתה דרישה שעליה הוא התעקש. שלוש מועמדות תגענה לרשימה הסופית, והוא אהב להכיר את הופעתן לפני שפגש בהן לריאיון הסופי, שאותו יבצע באופן אישי.
"מדוע דחית את זו?" הוא שאל, מרים את הטופס ובוחן אותו. עיני שקד כהות הביטו בו חזרה. עיני שקד, שידע אינסטינקטיבית שראה קודם.
דבי הציצה בה בזעף. "הו, היא. קרוליין דאנוודי. היא התראיינה היטב, אך משהו גרם לי לא לבטוח בה. אני לא יודעת מה זה היה. תחושה, לא יותר, אך זו הובילה אותי לבדוק את ההמלצות שלה ביתר פירוט. אחת מהן הייתה בסדר, אך אני חושדת בשנייה. היא אמרה שעבדה כמנהלת משק בית באחוזת הרגייט במשך שנתיים, ויש לה מכתב בתיקה בעניין זה. דיברתי עם האיש שכתב את ההמלצה, הבאטלר של האחוזה, והוא אימת הכול."
"אם כך, מה הבעיה?"
"אחוזת הרגייט לא קיימת."
גבותיו התרוממו. "לא קיימת?"
"אין אחוזת הרגייט במרחק של חמישים קילומטר מהמקום הזה."
אם דבי אמרה שהאחוזה לא קיימת, אז היא לא קיימת. היא הייתה האדם היסודי ביותר שהכיר אנדריאס.
הוא הביט מקרוב יותר בתצלומה של קרוליין דאנוודי, סורק את מוחו בניסיון להיזכר היכן יכול היה לפגוש אותה. בדרך כלל זכר היטב פרצופים, אך במקרה זה לא הצליח לזהות מדוע נראתה לו מוכרת. היה לה שיער ערמוני כהה, שנפל בקו מסודר על כתפיה, ותווי פניה היו יפים וזוויתיים, האף הישר, שפתה העליונה מעט מלאה יותר מהתחתונה וסנטר חמוד בצורת לב. כן, פנים יפות, אך לא מוכרות לו.
אך הוא ראה את העיניים האלה לפני כן.
בדיוק כשפתח את פיו, כדי להורות לדבי לחקור קצת יותר על אישה זו, פתאום גילה.
חקירות. עיתונאים חקרו הרבה.
קרוליין. או בקצרה, קארי.
קארי ריברס. אחותה העיתונאית של החברה הכי טובה של אחייניתו.
העיתונאית של ה'דיילי טיימס', שהפכה מוכרת על ידי חשיפת שיטות לא חוקיות, ולעיתים קרובות רעועות, של אנשי עסקים עשירים.
הוא פקפק בכך שהיה מצליח לזכור את הקשר הקלוש שלהם, לולא החקירה הסמויה האחרונה שלה על ג'יימס תומאס, מכר עסקי ותיק שלו, שחשפה את עסקיו של ג'יימס כמסווה לעסקי סמים, נשק וסחר בבני אדם. לפני חודש, עבודתה הקפדנית של קארי הביאה לכך שג'יימס נידון לחמש-עשרה שנות מאסר. אנדריאס קרא על גזר הדין והריע בשתיקה. הוא קיווה שהוא נרקב בתאו.
בהרגשה שכדור לוחץ על בטנו, חיפש אנדריאס מידע על קארי, באינטרנט שבטלפון הנייד שלו. לא היו תמונות שלה. הוא הניח שזה לא מפתיע, בהתחשב באופי עבודתה.
אך זו הייתה היא. הוא היה בטוח בזאת. 
הוא פגש את קארי רק פעם אחת, לפני שלוש שנים. זה היה רגע חולף, ואנדריאס לא הופתע מכך שהתקשה להיזכר בזה. לפני שלוש שנים, היא הייתה בלונדינית עם לחיים מעוגלות.
עיניה היו הדבר היחיד שלא השתנה. מבטיהם נפגשו, כשעזב את משרד מנהלת הפנימייה, בה למדה אחייניתו. קארי ואחותה, ויולט, ישבו במסדרון וחיכו לתורן להיכנס. ויולט הרכינה את ראשה בבושה, כשראתה אותו. גם קארי הייתה צריכה להרכין את ראשה.
הן לא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה שיכניסו אותן למשרדה של המנהלת. ויולט סולקה מיד מן הפנימייה.
עברו שלוש שנים וקארי מבקשת עבודה בביתו, תחת שם אחר, ולשם כך, היא מספקת המלצות מזויפות. זה לא בישר טובות, ומוחו גישש אחר סיבות, מדוע היא עשויה להתמקד בו כעת. אנדריאס ניהל עסק נקי. הוא שילם את מיסיו, האישיים והתאגידיים, בכל תחומי השיפוט הרלוונטיים. הוא פעל על פי חוקי התעסוקה המקומיים. במשך השנים, קשריו הרומנטיים היו בהסכמה ובדיסקרטיות, רגשות אשמה ואחריות כלפי משפחתו דורסים את הדחף לשכב עם נשים יפות רבות ככל האפשר, דבר שהתכוון לתקן, כעת משהעול הורם מעל כתפיו.
במשך שלושים ושבע שנותיו, אנדריאס למד שכאשר צצו בעיות, הדבר היחיד שיש לעשות הוא לשמור על ראש צלול ולטפל בהן מיד, ולא לתת להן לגדול עד שיהפכו לאסון.
תוכנית התגבשה במהירות במוחו. הוא נשם עמוקות ואז חייך. "דבי, אני רוצה שתתקשרי למיס דאנוודי, ותזמיני אותה לריאיון שני."
דבי הביטה בו כאילו צמחו לו שני ראשים. 
"תשלחי גם מכתב. זה מה שאני רוצה שתגידי..."
 
קארי ישבה בחדר הקבלה המרווח של המטה הלונדוני של קרן ניהול סמאראס וניסתה להכניס אוויר לריאותיה, שנדמה כאילו שכחו כיצד לנשום. ליבה הלם ללא שליטה, החבטות רמות באוזניה, והיא הייתה צריכה להמשיך ולנגב את כפות ידיה הדקיקות על ירכיה.
היא התעוררה משינה לא רגועה, בטנה כה עצבנית עד שנאלצה לכפות על הקפה להישאר בתוכה. אוכל היה בלתי מתקבל על הדעת.
היא מעולם לא חוותה כאלו עצבים, אם כי לכנות את תחושותיה 'עצבים' יהיה כמו לקרוא לנהר, זרזיף מים קטן. בקרוב תיקרא למשרדו של אנדריאס סמאראס, והיא הייתה צריכה להכיל את הרגשות המעורבים והאיומים האלה, שאיימו למחוץ אותה. 
היא כלל לא סבלה מעצבים, בזמן שעבדה כסמויה וחקרה את ג'יימס תומאס. היא הייתה צוננת ומרוכזת, כשאספה את הראיות הדרושות, על מנת להוכיח את פשעיו הנתעבים ולחשוף אותו, תוך שימוש באותה תודעה שבה השתמשה בחקירות הרגילות שלה, המיקוד שלה מעולם לא מיטשטש. היום שבו נידון ג'יימס, היה השיא המנצח של שלוש שנים מסויטות.
אנדריאס אולי לא הזין את אחותה בסמים שהרסו את גופה השברירי והצעיר, אך תרומתו להידרדרות של ויולט לגיהינום הייתה קטלנית, כמעט כמו זו של ג'יימס והרבה יותר אישית, וכעת הגיע תורו למשפט. קארי לא יכלה להרשות לעצביה או למצפונה להרוס לה... אך הפעם הייתה שונה.
זה היה ידוע שג'יימס תומאס הוא דמות מפוקפקת הראויה לחקירה. קבלת אישור וגיבוי, כדי לבוא ולחקור בחשאי את כוח העבודה שלו הייתה קלה – כל ה'דיילי טיימס' רצה שהחלאה הזה ייפול.
אנדריאס סמאראס, משקיע יווני מיליארדר ובעל קרן ניהול סמאראס, היה סיפור אחר לגמרי. לא היה שום דבר בעברו או בחרושת השמועות, שירמוז שהוא לא נקי. רק קארי ידעה אחרת, וכשהיא ראתה את המודעה לעוזרת ביתית, רק ימים ספורים אחרי שג'יימס נשפט, היא ידעה שהגיע זמנו של אנדריאס. היא ידעה שחדירה לחייו האישיים הייתה מסוכנת, הרבה יותר מאשר חקירת חייו העסקיים, אך זה היה סיכון שהיא הייתה מוכנה לקחת.
לפני שלוש שנים, היא כתבה שני שמות על פיסת נייר. מאז, היא פגעה בשמו של ג'יימס. כעת הגיע הזמן להכות גם באנדריאס.
אך כדי לקבל את גיבוי העיתון להיכנס כסמויה, היא הייתה צריכה לספר שקר לבן קטן... כמה גבות מופתעות הורמו, אך האישור ניתן לה. איש לא חשד בה.
כשהשעון תקתק, עד לרגע שבו תובל לפגישתה עם אנדריאס, צלצלו בראשה השלכות השקר שלה. אם תיחשף האמת, שקארי נמצאת במסע נקמה אישי, זה יהיה סוף הקריירה שלה. ה'דיילי טיימס' לא היה צהובון מפוקפק. זה היה עיתון מלומד ומשכיל, ששרד את הניסויים והתהפוכות שכל העיתונים הבריטיים עברו בעשור האחרון, כשהמוניטין שלו עדיין שלם. הוא היה אף מקום עבודה טוב.
אם הם יוכלו להדפיס רק חלק קטן ממה שנחשד, על כמה מהאנשים החזקים ביותר בעולם, הציבור יזדקק לוודקה במערכת המים שלהם, כדי לעזור להם להתגבר על ההלם. העשירים והחזקים שפכו כסף, כדי להשתיק את העיתונות ולגרום לבעיות להיעלם. הם הכריחו את צוות העובדים שלהם לחתום על הסכמי סודיות והיו חסרי רחמים באכיפתם. צווי מניעה היו חלק מהשגרה.
אם קארי תקבל את העבודה אצל אנדריאס, היא תיזרק ישר לתוך עולמו האישי. היא תהיה קרובה יותר למטרה שלה, מאשר בכל חקירותיה הקודמות. מי ידע מה היא תימצא? כשנכנסה לראשונה כסמויה אצל ג'יימס, במחלקת החשבונות שלו, היא ידעה שהוא משתמש בסמים, עם נטייה לנערות בגיל העשרה, אך לא היה לה מושג על מעורבותו בסחר בבני אדם או בנשק. אנדריאס היה חבר של הפושע הזה. מי ידע במה הוא מעורב?
היא ידעה שהסיכויים שישכרו אותה לעבודה אצל אנדריאס היו קלושים, אפילו עם קורות החיים המבוימים וההמלצות המזויפות. על הנייר, היא הייתה המועמדת המושלמת לתפקיד, אך דמותה הבדיונית נתפרה בחיפזון, כשמיהרה להספיק למועד האחרון להגשת הבקשה. היא לא יכלה שלא לדאוג, שיש חור ענק או שניים.
היא לא חשבה שהריאיון המקדים עם העוזרת האישית שלו הלך טוב ועזבה את הבניין, בטוחה שפישלה. כאשר קיבלה את ההזמנה לריאיון השני, היא הייתה המומה כל כך, עד שרוח קלה הייתה מעיפה אותה.
וכעת, כשהשעון תקתק חזק יותר באוזניה, כל מה שראתה כשעצמה את עיניה, היה השנאה הבוערת שאנדריאס השליך לכיוונה, בפעם היחידה שבה נפגשו עיניהם.
"מיס דאנוודי?" 
קארי מצמצה והביטה למעלה, ומצאה את פקידת הקבלה הצעירה המביטה בה במבט שואל.
היא השתמשה בשם 'ריברס' במשך זמן כה רב, עד שהפך לחלק מעצמה. שמה האמיתי נשמע זר. היא הייתה ידועה בשם המשפחה 'ריברס', מאז שאימה נישאה בשנית, כשהייתה בת ארבע, וחשבה שיהיה זה נבון להמשיך להשתמש בו, כשפצחה בקריירה שלה כעיתונאית חוקרת. היו הרבה פסיכים בחוץ. במקרה זה, ההחלטה הייתה ממוזלת. היא מעולם לא שינתה את שמה. אנשים בעולמה הכירו אותה כקארי ריברס. אך בתעודת הלידה שלה, ברישיון הנהיגה ובדרכון שלה הופיע השם קרוליין דאנוודי. במודעה עבור העבודה ציינו במפורש, שהיא כרוכה בנסיעות רבות.
ההמלצות המזויפות היו דבר אחד. לנסות לזייף דרכון היה סיפור שונה לגמרי.
"מר סמאראס מוכן לראות אותך עכשיו."
הוא נתן לה להמתין שעה.
בולעת את הבחילה הפתאומית שפרצה בבטנה, לפתה קארי בחוזקה את רצועת תיקה וצעדה בעקבות פקידת הקבלה, לאורך מסדרון רחב ועליו יצירות אומנות מודרניות.
לקח לה שעות, למצוא את התלבושת המושלמת לריאיון הזה. היא רצתה להיראות מקצועית, אבל לא כאילו פנתה לעבודה במסגרת ניהול קרנות סמאראס עצמה. היא התפשרה על חולצת קשמיר גבוהת-צווארון עם תריסר כפתורים קטנים לאורכה, זוג מכנסיים אפורים ונעלי עקב שחורות פשוטות, שהגביהו אותה והעניקו לה ביטחון, אך שיכלה ללכת בהן בנוחות. כעת הרגישה כאילו לבשה כותונת משוגעים, העקבים מכשילים את רגליה הלא-יציבות.
דלת נפתחה וקארי נכנסה למשרד, כפול בגודלו מגודל המשרד המשותף לה ולשאר צוות העיתונאים. 
שם, מאחורי שולחן אלון ענקי, עובד על אחד משלושה מחשבים, ישב אנדריאס סמאראס. 
ליבה נחבט בחזהּ בכאב פתאומי, ולרגע מפחיד אחד, חשבה קארי שהיא עומדת להקיא.
הוא לא הרים את מבטו ממה שעשה. 
"רגע אחד בבקשה," אמר בקול עמוק, שזכרה משיחת הטלפון היחידה שלהם לפני חמש שנים, אותה יזם אנדריאס.
אחותה של קארי ואחייניתו של אנדריאס היו תלמידות בפנימייה ושותפות לחדר בבית הספר. ידידותן העמיקה, ובמהרה הן רצו לבלות אף את סופי השבוע והחגים יחדיו. אנדריאס טלפן לקארי, כדי להסכים על כמה כללי יסוד. הם הסכימו על דברים רבים. זה עזר, ששניהם היו באותה עמדה, שניהם האחראים הבלעדיים של הבנות בגיל העשרה. אחרי שיחה אחת, הם שלחו הודעות זה לזו, כדי לאשר אם נטליה תגיע לקארי לסוף השבוע, או אם ויולט תהיה בביתו של אנדריאס. זה הפך לעניין קבוע בחייה של קארי, ממש עד שאנדריאס תכנן את סילוקה של ויולט.
לבסוף הרים את מבטו מהמחשב, הדף את כיסאו לאחור וקם על רגליו. גודלו וכוחו של האיש ניכרו לעין, כפי שהיו כשחלף על פניה לפני שלוש שנים.
"תענוג לפגוש אותך, מיס דאנוודי."
היא הביטה ביד הענקית שנשלחה לעברה, ואילצה את עצמה להישען קדימה וללחוץ אותה. אצבעות גדולות וחמות כיסו את אצבעותיה, כשלחץ את ידה בזריזות, לפני שהרפה ממנה.
"שבי," הוא ציווה בחביבות, מתיישב לאחור ומרים ערימת ניירות דקה משולחנו.
העור שעל ידה זמזם במקום שנגע בו, והיא נאבקה בדחף לשפשף אותה על ירכה, כשהתיישבה בכיסא ודיכאה אנחת הקלה זעירה.
כמעט לא היה לה ספק, שהוא לא יזהה אותה. מבחינה פיזית, היא השתנתה מאוד, מאז המבט החטוף ההוא לפני שלוש שנים, מחוץ למשרדה של המנהלת, כשעיניו החומות הבהירות רשפו עליה, בפראות כזו שהיא נרתעה. המתח לבדו גרם לה לאבד כעשרים קילוגרם מאז, מה ששינה את תווי פניה, כמו גם את צורת גופה. היא עצרה מזמן, את החיפוש אחר גוון השיער הבלונדיני המושלם, וחזרה לצבע החום הטבעי שלה.
אם לאנדריאס היה מושג קלוש מי היא באמת, היא לא הייתה שם. היא לא הייתה עוברת את השלב הראשוני.
זה לא נראה סביר, שהוא יזהה את שמה, אבל במשך חמש השנים שעבדה כעיתונאית חוקרת, היא למדה לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
עיניו החומות והבהירות בחנו אותה, יותר מאשר את הניירות שבידו, שהיא ניחשה שהיו העתק של בקשת העבודה שלה, והיא נאבקה בחוזקה נגד הסומק שזחל על עורה. לבסוף, כשהכריחה את עצמה לפגוש במבטו, הגבריות הגולמית שהביטה בה בחזרה הגבירה את הסומק שלה, ליבתה את עצמותיה, גורמת לה להיות כל כך לא מודעת לסביבתה, עד שלרגע התרוקן מוחה מכל דבר פרט להדהוד חבטות ליבה המהיר באוזניה.
קארי בלעה את רוקה, נואשת ללחות בגרונה הצחיח, נואשת לינוק אוויר לריאות שנסגרו על עצמן. לא משנה איזה סוג של אדם אנדריאס היה, לא היה ניתן להכחיש שהוא נראה אלוהי. היה לו שיער חום כהה וסמיך, שהשמש הבהירה את קצותיו, עצמות לחיים שניתן לגלוש במורדן, לסת מרובעת מסותתת שהייתה מכוסה כבר בזיפים כהים ואף חד עם עיקול קל על הגשר. הוא היה שזוף מאוד, ושלושים ושבע שנותיו ניכרו עליו.
הוא היה הגבר הגברי ויפה התואר ביותר, שראתה אי פעם בחייה.
ואז הוא חייך לעברה חיוך עקום.
זה היה כמו שהזאב הגדול והרע מחייך, רגע לפני שהוא טורף את סבתא.
"ברכותיי על שהגעת לרשימת המועמדים הסופית," אמר באנגלית רהוטה. קארי ידעה, כיוון שידעה כל כך הרבה על האיש הזה, שהוא למד אנגלית בבית הספר, במולדתו היוונית, ואחר כך שיפר אותה לשלמות באוניברסיטה האמריקאית בה למד. הוא דיבר את השפה בשטף רהוט, וירה את המילים במהירות כה רבה, עד שהמבטא שלו נשמע כמו זמזום מוסיקלי לאוזניה. "אני אהיה ישר ואומר לך, שאת המועמדת המועדפת עליי."
היא נדהמה. "באמת?"
עיניו נצצו. "לפני שאכנס לפרטים נוספים על הדרישות שלי, ישנם דברים שאני רוצה לדעת עלייך."
היא ניסתה להסתיר את פחדה בחיוך, שסירב להיווצר על לחייה הקפואות. 
האם הוא הבחין בחורים, בקורות החיים שלה?
לאחר רגע של שתיקה, שנדמתה כהד ביניהם, היא הניעה את גרונה הצחיח. "מה אתה רוצה לדעת?"
"ההמלצות וטופסי הבקשה, מספקים רק נקודת מבט צרה על אדם. אם אשכור אותך לתפקיד, אנחנו נבלה הרבה זמן ביחד. את תהיי יד ימיני, בחיי הבית שלי. את תהיי שותפה לסודות האינטימיים ביותר שלי. אז, מיס דאנוודי... מותר לי לקרוא לך קרוליין?"
היא הנהנה חלושות. האדם היחיד שקרא לה אי פעם קרוליין היה אימה, אך היא לא גרמה לשמה להישמע כמו שיר, כפי שאנדריאס נשמע. אפילו כשזה עלה בדעתה, זה נשמע לקארי כמחשבה מוזרה.
"קרוליין. אם אתן לך את העבודה, אני צריך לבטוח בך ולבטוח שנוכל לעבוד היטב ביחד." גופו הרגוע, הסטקטו המוסיקלי של קולו והשעשוע שהמריץ את תווי פניו הנאים, פעלו יחדיו, כדי להרגיע אותה שהתחבולה שלה עבדה, אך הסכנה עדיין נכחה באוויר.
האינסטינקטים שלה אמרו לה לקחת את התיק והמעיל שלה ולעזוב את המשרד עכשיו.
"האם את נשואה או שיש לך בן זוג?" המשיך. "אני שואל כיוון שאם כן, כדאי שתדעי שתבלי הרבה זמן הרחק מהם. חייך האישיים חייבים להתנהל בזמנך הפנוי, ולא יהיה לך הרבה זמן פנוי."
"אין לי בן זוג." מעולם לא היה לה ולעולם לא יהיה. אי אפשר לסמוך על גברים. היא למדה זאת, לפני שהגיעה לגיל דו-ספרתי. 
"ילדים?" 
היא נענעה את ראשה וחשבה מיד על ויולט, שאהבה אותה כאילו ילדה אותה.
"יש עוד שתלויים בך? כלבים, חתולים, דגי זהב?"
"לא."
"יופי. אני לא מתנצל. אני מעסיק תובעני והעבודה הזאת היא עשרים-וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. מה סיפרה לך עליה דבי, בריאיון הראשוני?"
"שהעבודה כרוכה בניהול יום-יומי של ביתך."
ראשו נטה ופניו נראו מהורהרות. "כך היה כתוב במודעה, אך את צריכה לדעת שזה יותר ניהול יום-יומי שלי. העוזרת הביתית שלי אכן מפקחת על הבתים שלי, אך היא אינה מצופה לעשות את כל המטלות בעצמה – אני מעסיק צוות מקומי עבור זה. אני עובד שעות ארוכות ותובעניות. כשאני בבית, אני אוהב לחיות בנוחות ואני רוצה שכל הצרכים והנוחות שלי ינוהלו על ידי אדם שמסוגל לטפל בכול, בלי ויכוח. אני צריך מישהו שיטפל בכל הצרכים האישיים שלי – ימזוג את המשקאות שלי, יכין את הבגדים עבורי, יוודא שיש מגבת מוכנה עבורי, אם אני עושה פעילות פיזית כלשהי, כאלו דברים." 
הוא לא רצה עוזרת ביתית, חשבה קארי בזעם אילם, כשהקשיבה לקולו המפתה, הוא רצה שפחה.
"בתמורה, אני מציע משכורת נדיבה מאוד." הוא ציין סכום שגרם לה למצמץ, שהיה פי ארבע ממה שהרוויחה בעיתון. היא הייתה בטוחה שכל מועמדת הייתה הורגת עבור זה. זה היה סכום עצום, עבור מה שהיה לא יותר מאשר להיות המשרתת של אנדריאס.
כעת הוא הניח את זרועו על שולחנו ורכן לפנים, כדי להביט בה בעוצמה שגרמה לבטנה לעשות סלטה מוזרה.
ככל שהביטה אל תוך עיניו, כך הן הבהילו אותה יותר, החום הבהיר, בעל איכות שקופה ועמוקה.
אם ייתן לה את העבודה, היא תצטרך לפעול בזהירות, כל עוד היא חיה מתחת לקורת גגו. האיש הזה היה מסוכן.
"עכשיו, קרוליין," אמר, וקצב דיבורו האט לבסוף, "יש לי עוד דרישה אחת, מהאדם שאני נותן לו את התפקיד הזה."
"מה היא?"
"אני זקוק למישהי בעלת אופי עליז."
אם כך, אולי כדאי שתעזוב. איך היא יכולה להיות עליזה, סביב האיש שגרם לנזק כזה?
"מה שאני מתכוון הוא, שיש לי מספיק מתח בעבודה שלי. כשאני חוזר הביתה, אני אוהב להתקבל בחיוך ולא להיות מוטרד על ידי תלונות קטנוניות. את יכולה לחייך?"
הוא שאל את זה בפנים רציניות כל כך, עד ששרירי פניה של קארי התרככו והחיוך שניסתה להפיק, מאז שנכנסה למשרדו, פרץ מעצמו.
עיניו נצצו בתגובה. "יותר טוב." ואז נשען לאחור ושילב את זרועותיו על חזהו. חפתי שרווליו נעו וחשפו הצצה חטופה של שיער כהה ויפה.
הוא הנהן באיטיות. "כן. אני חושב שתתאימי לי היטב. התפקיד שלך, אם את רוצה אותו."
היא הרימה את מבטה מזרועותיו, כשמילותיו שקעו. "באמת?"
היא לא ציפתה שזה יהיה קל כל כך...
ליבה החל לרעום מתחת לצלעותיה. 
זה היה קל מדי.
אנדריאס היה אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם. הוא היה אינטליגנטי מאוד – דוחות לא מאומתים הציבו את מנת המשכל שלו באחוזון הגבוה ביותר, והייתה לו חכמת רחוב שווה לזה. בקיצור, הוא לא היה טיפש והתפקיד הזה ששכר אותה לבצע, אחרי פחות מחמש-עשרה דקות בחברתו, ייקח אותה ישר ללב חייו.
"את רוצה את התפקיד?" הוא שאל, שובר את השתיקה שנפלה.
"כן." היא הנהנה על מנת להדגיש, מנסה לגייס את התלהבותה וכופה על פניה חיוך נוסף. "כן, בהחלט. תודה."
"יופי." שיניו הבזיקו בחיוך זאבי. "הבאת את הדרכון שלך?"
"כן." המכתב שדן בריאיון השני, היה ספציפי לגבי זה. היא הניחה שיש בו צורך כדי לאמת את זהותה.
אנדריאס קם על רגליו. "אז בואי נלך. יש לנו טיסה לתפוס."
קארי לטשה בו מבט אטום. "נלך?"
"המכתב שנשלח לך הסביר בבירור, כי המועמדת שתיבחר תתחיל לעבוד מיד."
"כן, אבל..." היא לא חשבה שמיד הכוונה למיד. "אנחנו טסים לחו"ל עכשיו?"
הניצוץ שהחלה לחשוד בו, הבזיק שוב בעיניו. "כן, עכשיו. יש לך בעיה עם זה?"
"לא, אין בעיה." היא מיהרה לעמוד. העבודה הייתה שלה והיא לא תיתן לו סיבה לשנות את דעתו. היא תתאמן בחיוך, ברגע שתמצא מראה. "זה רק שאין לי בגדים נוספים איתי."
"יסופק לך כל מה שתצטרכי, כשנגיע לשם. תני לדבי את מידותייך, כשנעזוב."
"לאן אנחנו הולכים?"
"לאחד מהבתים שלי, שם לא יורד גשם." ואז הוא פתח את דלת משרדו והוביל אותה דרכה.

עוד על הספר

העיתונאית הסמויה מישל סמארט
אנדריאס סמאראס תחב את ראשו אל המשרד הסמוך למשרדו. לאחר שבילה את היום בשיחת ועידה בין-לאומית, היה עליו לבדוק אצל העוזרת האישית שלו.
"איך הולך?"
דבי נאנחה. "העולם הולך ומידרדר, מדחי אל דחי."
"נכון." נטיותיה התיאטרליות של העוזרת האישית שלו היו ידועות לשמצה, בקרן ניהול סמאראס. אנדריאס היה מוצא את זה מייגע, לולא הייתה העוזרת הטובה ביותר שהייתה לו אי פעם. "פרט לזה, האם יש משהו שאני צריך לדעת? בנוגע לעסק," מיהר להוסיף, למקרה שתתחיל לנאום שוב, על דובי הקוטב והקרח הארקטי הנמס.
"שום דבר חשוב."
"יופי. איך הלכו הראיונות? יש לך רשימה קצרה בשבילי?" רושל, העוזרת האישית הביתית שלו, פרשה. השוטה המאוהבת מתחתנת, והיא החליטה שעבודה הדורשת נסיעות רבות לא תתאים לאושר משפחתי. הוא הציע להכפיל את שכרה ולהגדיל את חופשותיה, אך היא עדיין סירבה. הוא גרר את מציאת המחליפה עבורה במשך שבועות, בתקווה שתשנה את דעתה. היא לא שינתה את דעתה, ולבסוף הוא הודה בתבוסתו.
דבי הרימה ערמת ניירות. "צמצמתי את המועמדות, לחמש."
אנדריאס נכנס למשרדו. על דבי הוטל לערוך את הראיונות המוקדמים. היא ידעה בדיוק איזה סוג אדם הוא מחפש לתפקיד, שבעקרון כרוך בארגון חיי ביתו. זה היה תפקיד שכלל מגורים, שבמסגרתו המועמדת המוצלחת תיסע איתו לכל מקום שאליו ייסע, תבטיח שחיי ביתו יתנהלו בצורה חלקה כמו העסק שלו. היא צריכה להיות כנה, נאמנה, לא מתבלטת וגמישה, בעלת המלצות ללא רבב, רישיון נהיגה נקי מעבירות וללא עבר פלילי. 
הוא לקח את ערמת הדפים מידה ורפרף עליהם. לכולם היה מצורף, בפינת הדף, תצלום מרובע של המועמדת. זו הייתה דרישה שעליה הוא התעקש. שלוש מועמדות תגענה לרשימה הסופית, והוא אהב להכיר את הופעתן לפני שפגש בהן לריאיון הסופי, שאותו יבצע באופן אישי.
"מדוע דחית את זו?" הוא שאל, מרים את הטופס ובוחן אותו. עיני שקד כהות הביטו בו חזרה. עיני שקד, שידע אינסטינקטיבית שראה קודם.
דבי הציצה בה בזעף. "הו, היא. קרוליין דאנוודי. היא התראיינה היטב, אך משהו גרם לי לא לבטוח בה. אני לא יודעת מה זה היה. תחושה, לא יותר, אך זו הובילה אותי לבדוק את ההמלצות שלה ביתר פירוט. אחת מהן הייתה בסדר, אך אני חושדת בשנייה. היא אמרה שעבדה כמנהלת משק בית באחוזת הרגייט במשך שנתיים, ויש לה מכתב בתיקה בעניין זה. דיברתי עם האיש שכתב את ההמלצה, הבאטלר של האחוזה, והוא אימת הכול."
"אם כך, מה הבעיה?"
"אחוזת הרגייט לא קיימת."
גבותיו התרוממו. "לא קיימת?"
"אין אחוזת הרגייט במרחק של חמישים קילומטר מהמקום הזה."
אם דבי אמרה שהאחוזה לא קיימת, אז היא לא קיימת. היא הייתה האדם היסודי ביותר שהכיר אנדריאס.
הוא הביט מקרוב יותר בתצלומה של קרוליין דאנוודי, סורק את מוחו בניסיון להיזכר היכן יכול היה לפגוש אותה. בדרך כלל זכר היטב פרצופים, אך במקרה זה לא הצליח לזהות מדוע נראתה לו מוכרת. היה לה שיער ערמוני כהה, שנפל בקו מסודר על כתפיה, ותווי פניה היו יפים וזוויתיים, האף הישר, שפתה העליונה מעט מלאה יותר מהתחתונה וסנטר חמוד בצורת לב. כן, פנים יפות, אך לא מוכרות לו.
אך הוא ראה את העיניים האלה לפני כן.
בדיוק כשפתח את פיו, כדי להורות לדבי לחקור קצת יותר על אישה זו, פתאום גילה.
חקירות. עיתונאים חקרו הרבה.
קרוליין. או בקצרה, קארי.
קארי ריברס. אחותה העיתונאית של החברה הכי טובה של אחייניתו.
העיתונאית של ה'דיילי טיימס', שהפכה מוכרת על ידי חשיפת שיטות לא חוקיות, ולעיתים קרובות רעועות, של אנשי עסקים עשירים.
הוא פקפק בכך שהיה מצליח לזכור את הקשר הקלוש שלהם, לולא החקירה הסמויה האחרונה שלה על ג'יימס תומאס, מכר עסקי ותיק שלו, שחשפה את עסקיו של ג'יימס כמסווה לעסקי סמים, נשק וסחר בבני אדם. לפני חודש, עבודתה הקפדנית של קארי הביאה לכך שג'יימס נידון לחמש-עשרה שנות מאסר. אנדריאס קרא על גזר הדין והריע בשתיקה. הוא קיווה שהוא נרקב בתאו.
בהרגשה שכדור לוחץ על בטנו, חיפש אנדריאס מידע על קארי, באינטרנט שבטלפון הנייד שלו. לא היו תמונות שלה. הוא הניח שזה לא מפתיע, בהתחשב באופי עבודתה.
אך זו הייתה היא. הוא היה בטוח בזאת. 
הוא פגש את קארי רק פעם אחת, לפני שלוש שנים. זה היה רגע חולף, ואנדריאס לא הופתע מכך שהתקשה להיזכר בזה. לפני שלוש שנים, היא הייתה בלונדינית עם לחיים מעוגלות.
עיניה היו הדבר היחיד שלא השתנה. מבטיהם נפגשו, כשעזב את משרד מנהלת הפנימייה, בה למדה אחייניתו. קארי ואחותה, ויולט, ישבו במסדרון וחיכו לתורן להיכנס. ויולט הרכינה את ראשה בבושה, כשראתה אותו. גם קארי הייתה צריכה להרכין את ראשה.
הן לא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה שיכניסו אותן למשרדה של המנהלת. ויולט סולקה מיד מן הפנימייה.
עברו שלוש שנים וקארי מבקשת עבודה בביתו, תחת שם אחר, ולשם כך, היא מספקת המלצות מזויפות. זה לא בישר טובות, ומוחו גישש אחר סיבות, מדוע היא עשויה להתמקד בו כעת. אנדריאס ניהל עסק נקי. הוא שילם את מיסיו, האישיים והתאגידיים, בכל תחומי השיפוט הרלוונטיים. הוא פעל על פי חוקי התעסוקה המקומיים. במשך השנים, קשריו הרומנטיים היו בהסכמה ובדיסקרטיות, רגשות אשמה ואחריות כלפי משפחתו דורסים את הדחף לשכב עם נשים יפות רבות ככל האפשר, דבר שהתכוון לתקן, כעת משהעול הורם מעל כתפיו.
במשך שלושים ושבע שנותיו, אנדריאס למד שכאשר צצו בעיות, הדבר היחיד שיש לעשות הוא לשמור על ראש צלול ולטפל בהן מיד, ולא לתת להן לגדול עד שיהפכו לאסון.
תוכנית התגבשה במהירות במוחו. הוא נשם עמוקות ואז חייך. "דבי, אני רוצה שתתקשרי למיס דאנוודי, ותזמיני אותה לריאיון שני."
דבי הביטה בו כאילו צמחו לו שני ראשים. 
"תשלחי גם מכתב. זה מה שאני רוצה שתגידי..."
 
קארי ישבה בחדר הקבלה המרווח של המטה הלונדוני של קרן ניהול סמאראס וניסתה להכניס אוויר לריאותיה, שנדמה כאילו שכחו כיצד לנשום. ליבה הלם ללא שליטה, החבטות רמות באוזניה, והיא הייתה צריכה להמשיך ולנגב את כפות ידיה הדקיקות על ירכיה.
היא התעוררה משינה לא רגועה, בטנה כה עצבנית עד שנאלצה לכפות על הקפה להישאר בתוכה. אוכל היה בלתי מתקבל על הדעת.
היא מעולם לא חוותה כאלו עצבים, אם כי לכנות את תחושותיה 'עצבים' יהיה כמו לקרוא לנהר, זרזיף מים קטן. בקרוב תיקרא למשרדו של אנדריאס סמאראס, והיא הייתה צריכה להכיל את הרגשות המעורבים והאיומים האלה, שאיימו למחוץ אותה. 
היא כלל לא סבלה מעצבים, בזמן שעבדה כסמויה וחקרה את ג'יימס תומאס. היא הייתה צוננת ומרוכזת, כשאספה את הראיות הדרושות, על מנת להוכיח את פשעיו הנתעבים ולחשוף אותו, תוך שימוש באותה תודעה שבה השתמשה בחקירות הרגילות שלה, המיקוד שלה מעולם לא מיטשטש. היום שבו נידון ג'יימס, היה השיא המנצח של שלוש שנים מסויטות.
אנדריאס אולי לא הזין את אחותה בסמים שהרסו את גופה השברירי והצעיר, אך תרומתו להידרדרות של ויולט לגיהינום הייתה קטלנית, כמעט כמו זו של ג'יימס והרבה יותר אישית, וכעת הגיע תורו למשפט. קארי לא יכלה להרשות לעצביה או למצפונה להרוס לה... אך הפעם הייתה שונה.
זה היה ידוע שג'יימס תומאס הוא דמות מפוקפקת הראויה לחקירה. קבלת אישור וגיבוי, כדי לבוא ולחקור בחשאי את כוח העבודה שלו הייתה קלה – כל ה'דיילי טיימס' רצה שהחלאה הזה ייפול.
אנדריאס סמאראס, משקיע יווני מיליארדר ובעל קרן ניהול סמאראס, היה סיפור אחר לגמרי. לא היה שום דבר בעברו או בחרושת השמועות, שירמוז שהוא לא נקי. רק קארי ידעה אחרת, וכשהיא ראתה את המודעה לעוזרת ביתית, רק ימים ספורים אחרי שג'יימס נשפט, היא ידעה שהגיע זמנו של אנדריאס. היא ידעה שחדירה לחייו האישיים הייתה מסוכנת, הרבה יותר מאשר חקירת חייו העסקיים, אך זה היה סיכון שהיא הייתה מוכנה לקחת.
לפני שלוש שנים, היא כתבה שני שמות על פיסת נייר. מאז, היא פגעה בשמו של ג'יימס. כעת הגיע הזמן להכות גם באנדריאס.
אך כדי לקבל את גיבוי העיתון להיכנס כסמויה, היא הייתה צריכה לספר שקר לבן קטן... כמה גבות מופתעות הורמו, אך האישור ניתן לה. איש לא חשד בה.
כשהשעון תקתק, עד לרגע שבו תובל לפגישתה עם אנדריאס, צלצלו בראשה השלכות השקר שלה. אם תיחשף האמת, שקארי נמצאת במסע נקמה אישי, זה יהיה סוף הקריירה שלה. ה'דיילי טיימס' לא היה צהובון מפוקפק. זה היה עיתון מלומד ומשכיל, ששרד את הניסויים והתהפוכות שכל העיתונים הבריטיים עברו בעשור האחרון, כשהמוניטין שלו עדיין שלם. הוא היה אף מקום עבודה טוב.
אם הם יוכלו להדפיס רק חלק קטן ממה שנחשד, על כמה מהאנשים החזקים ביותר בעולם, הציבור יזדקק לוודקה במערכת המים שלהם, כדי לעזור להם להתגבר על ההלם. העשירים והחזקים שפכו כסף, כדי להשתיק את העיתונות ולגרום לבעיות להיעלם. הם הכריחו את צוות העובדים שלהם לחתום על הסכמי סודיות והיו חסרי רחמים באכיפתם. צווי מניעה היו חלק מהשגרה.
אם קארי תקבל את העבודה אצל אנדריאס, היא תיזרק ישר לתוך עולמו האישי. היא תהיה קרובה יותר למטרה שלה, מאשר בכל חקירותיה הקודמות. מי ידע מה היא תימצא? כשנכנסה לראשונה כסמויה אצל ג'יימס, במחלקת החשבונות שלו, היא ידעה שהוא משתמש בסמים, עם נטייה לנערות בגיל העשרה, אך לא היה לה מושג על מעורבותו בסחר בבני אדם או בנשק. אנדריאס היה חבר של הפושע הזה. מי ידע במה הוא מעורב?
היא ידעה שהסיכויים שישכרו אותה לעבודה אצל אנדריאס היו קלושים, אפילו עם קורות החיים המבוימים וההמלצות המזויפות. על הנייר, היא הייתה המועמדת המושלמת לתפקיד, אך דמותה הבדיונית נתפרה בחיפזון, כשמיהרה להספיק למועד האחרון להגשת הבקשה. היא לא יכלה שלא לדאוג, שיש חור ענק או שניים.
היא לא חשבה שהריאיון המקדים עם העוזרת האישית שלו הלך טוב ועזבה את הבניין, בטוחה שפישלה. כאשר קיבלה את ההזמנה לריאיון השני, היא הייתה המומה כל כך, עד שרוח קלה הייתה מעיפה אותה.
וכעת, כשהשעון תקתק חזק יותר באוזניה, כל מה שראתה כשעצמה את עיניה, היה השנאה הבוערת שאנדריאס השליך לכיוונה, בפעם היחידה שבה נפגשו עיניהם.
"מיס דאנוודי?" 
קארי מצמצה והביטה למעלה, ומצאה את פקידת הקבלה הצעירה המביטה בה במבט שואל.
היא השתמשה בשם 'ריברס' במשך זמן כה רב, עד שהפך לחלק מעצמה. שמה האמיתי נשמע זר. היא הייתה ידועה בשם המשפחה 'ריברס', מאז שאימה נישאה בשנית, כשהייתה בת ארבע, וחשבה שיהיה זה נבון להמשיך להשתמש בו, כשפצחה בקריירה שלה כעיתונאית חוקרת. היו הרבה פסיכים בחוץ. במקרה זה, ההחלטה הייתה ממוזלת. היא מעולם לא שינתה את שמה. אנשים בעולמה הכירו אותה כקארי ריברס. אך בתעודת הלידה שלה, ברישיון הנהיגה ובדרכון שלה הופיע השם קרוליין דאנוודי. במודעה עבור העבודה ציינו במפורש, שהיא כרוכה בנסיעות רבות.
ההמלצות המזויפות היו דבר אחד. לנסות לזייף דרכון היה סיפור שונה לגמרי.
"מר סמאראס מוכן לראות אותך עכשיו."
הוא נתן לה להמתין שעה.
בולעת את הבחילה הפתאומית שפרצה בבטנה, לפתה קארי בחוזקה את רצועת תיקה וצעדה בעקבות פקידת הקבלה, לאורך מסדרון רחב ועליו יצירות אומנות מודרניות.
לקח לה שעות, למצוא את התלבושת המושלמת לריאיון הזה. היא רצתה להיראות מקצועית, אבל לא כאילו פנתה לעבודה במסגרת ניהול קרנות סמאראס עצמה. היא התפשרה על חולצת קשמיר גבוהת-צווארון עם תריסר כפתורים קטנים לאורכה, זוג מכנסיים אפורים ונעלי עקב שחורות פשוטות, שהגביהו אותה והעניקו לה ביטחון, אך שיכלה ללכת בהן בנוחות. כעת הרגישה כאילו לבשה כותונת משוגעים, העקבים מכשילים את רגליה הלא-יציבות.
דלת נפתחה וקארי נכנסה למשרד, כפול בגודלו מגודל המשרד המשותף לה ולשאר צוות העיתונאים. 
שם, מאחורי שולחן אלון ענקי, עובד על אחד משלושה מחשבים, ישב אנדריאס סמאראס. 
ליבה נחבט בחזהּ בכאב פתאומי, ולרגע מפחיד אחד, חשבה קארי שהיא עומדת להקיא.
הוא לא הרים את מבטו ממה שעשה. 
"רגע אחד בבקשה," אמר בקול עמוק, שזכרה משיחת הטלפון היחידה שלהם לפני חמש שנים, אותה יזם אנדריאס.
אחותה של קארי ואחייניתו של אנדריאס היו תלמידות בפנימייה ושותפות לחדר בבית הספר. ידידותן העמיקה, ובמהרה הן רצו לבלות אף את סופי השבוע והחגים יחדיו. אנדריאס טלפן לקארי, כדי להסכים על כמה כללי יסוד. הם הסכימו על דברים רבים. זה עזר, ששניהם היו באותה עמדה, שניהם האחראים הבלעדיים של הבנות בגיל העשרה. אחרי שיחה אחת, הם שלחו הודעות זה לזו, כדי לאשר אם נטליה תגיע לקארי לסוף השבוע, או אם ויולט תהיה בביתו של אנדריאס. זה הפך לעניין קבוע בחייה של קארי, ממש עד שאנדריאס תכנן את סילוקה של ויולט.
לבסוף הרים את מבטו מהמחשב, הדף את כיסאו לאחור וקם על רגליו. גודלו וכוחו של האיש ניכרו לעין, כפי שהיו כשחלף על פניה לפני שלוש שנים.
"תענוג לפגוש אותך, מיס דאנוודי."
היא הביטה ביד הענקית שנשלחה לעברה, ואילצה את עצמה להישען קדימה וללחוץ אותה. אצבעות גדולות וחמות כיסו את אצבעותיה, כשלחץ את ידה בזריזות, לפני שהרפה ממנה.
"שבי," הוא ציווה בחביבות, מתיישב לאחור ומרים ערימת ניירות דקה משולחנו.
העור שעל ידה זמזם במקום שנגע בו, והיא נאבקה בדחף לשפשף אותה על ירכה, כשהתיישבה בכיסא ודיכאה אנחת הקלה זעירה.
כמעט לא היה לה ספק, שהוא לא יזהה אותה. מבחינה פיזית, היא השתנתה מאוד, מאז המבט החטוף ההוא לפני שלוש שנים, מחוץ למשרדה של המנהלת, כשעיניו החומות הבהירות רשפו עליה, בפראות כזו שהיא נרתעה. המתח לבדו גרם לה לאבד כעשרים קילוגרם מאז, מה ששינה את תווי פניה, כמו גם את צורת גופה. היא עצרה מזמן, את החיפוש אחר גוון השיער הבלונדיני המושלם, וחזרה לצבע החום הטבעי שלה.
אם לאנדריאס היה מושג קלוש מי היא באמת, היא לא הייתה שם. היא לא הייתה עוברת את השלב הראשוני.
זה לא נראה סביר, שהוא יזהה את שמה, אבל במשך חמש השנים שעבדה כעיתונאית חוקרת, היא למדה לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
עיניו החומות והבהירות בחנו אותה, יותר מאשר את הניירות שבידו, שהיא ניחשה שהיו העתק של בקשת העבודה שלה, והיא נאבקה בחוזקה נגד הסומק שזחל על עורה. לבסוף, כשהכריחה את עצמה לפגוש במבטו, הגבריות הגולמית שהביטה בה בחזרה הגבירה את הסומק שלה, ליבתה את עצמותיה, גורמת לה להיות כל כך לא מודעת לסביבתה, עד שלרגע התרוקן מוחה מכל דבר פרט להדהוד חבטות ליבה המהיר באוזניה.
קארי בלעה את רוקה, נואשת ללחות בגרונה הצחיח, נואשת לינוק אוויר לריאות שנסגרו על עצמן. לא משנה איזה סוג של אדם אנדריאס היה, לא היה ניתן להכחיש שהוא נראה אלוהי. היה לו שיער חום כהה וסמיך, שהשמש הבהירה את קצותיו, עצמות לחיים שניתן לגלוש במורדן, לסת מרובעת מסותתת שהייתה מכוסה כבר בזיפים כהים ואף חד עם עיקול קל על הגשר. הוא היה שזוף מאוד, ושלושים ושבע שנותיו ניכרו עליו.
הוא היה הגבר הגברי ויפה התואר ביותר, שראתה אי פעם בחייה.
ואז הוא חייך לעברה חיוך עקום.
זה היה כמו שהזאב הגדול והרע מחייך, רגע לפני שהוא טורף את סבתא.
"ברכותיי על שהגעת לרשימת המועמדים הסופית," אמר באנגלית רהוטה. קארי ידעה, כיוון שידעה כל כך הרבה על האיש הזה, שהוא למד אנגלית בבית הספר, במולדתו היוונית, ואחר כך שיפר אותה לשלמות באוניברסיטה האמריקאית בה למד. הוא דיבר את השפה בשטף רהוט, וירה את המילים במהירות כה רבה, עד שהמבטא שלו נשמע כמו זמזום מוסיקלי לאוזניה. "אני אהיה ישר ואומר לך, שאת המועמדת המועדפת עליי."
היא נדהמה. "באמת?"
עיניו נצצו. "לפני שאכנס לפרטים נוספים על הדרישות שלי, ישנם דברים שאני רוצה לדעת עלייך."
היא ניסתה להסתיר את פחדה בחיוך, שסירב להיווצר על לחייה הקפואות. 
האם הוא הבחין בחורים, בקורות החיים שלה?
לאחר רגע של שתיקה, שנדמתה כהד ביניהם, היא הניעה את גרונה הצחיח. "מה אתה רוצה לדעת?"
"ההמלצות וטופסי הבקשה, מספקים רק נקודת מבט צרה על אדם. אם אשכור אותך לתפקיד, אנחנו נבלה הרבה זמן ביחד. את תהיי יד ימיני, בחיי הבית שלי. את תהיי שותפה לסודות האינטימיים ביותר שלי. אז, מיס דאנוודי... מותר לי לקרוא לך קרוליין?"
היא הנהנה חלושות. האדם היחיד שקרא לה אי פעם קרוליין היה אימה, אך היא לא גרמה לשמה להישמע כמו שיר, כפי שאנדריאס נשמע. אפילו כשזה עלה בדעתה, זה נשמע לקארי כמחשבה מוזרה.
"קרוליין. אם אתן לך את העבודה, אני צריך לבטוח בך ולבטוח שנוכל לעבוד היטב ביחד." גופו הרגוע, הסטקטו המוסיקלי של קולו והשעשוע שהמריץ את תווי פניו הנאים, פעלו יחדיו, כדי להרגיע אותה שהתחבולה שלה עבדה, אך הסכנה עדיין נכחה באוויר.
האינסטינקטים שלה אמרו לה לקחת את התיק והמעיל שלה ולעזוב את המשרד עכשיו.
"האם את נשואה או שיש לך בן זוג?" המשיך. "אני שואל כיוון שאם כן, כדאי שתדעי שתבלי הרבה זמן הרחק מהם. חייך האישיים חייבים להתנהל בזמנך הפנוי, ולא יהיה לך הרבה זמן פנוי."
"אין לי בן זוג." מעולם לא היה לה ולעולם לא יהיה. אי אפשר לסמוך על גברים. היא למדה זאת, לפני שהגיעה לגיל דו-ספרתי. 
"ילדים?" 
היא נענעה את ראשה וחשבה מיד על ויולט, שאהבה אותה כאילו ילדה אותה.
"יש עוד שתלויים בך? כלבים, חתולים, דגי זהב?"
"לא."
"יופי. אני לא מתנצל. אני מעסיק תובעני והעבודה הזאת היא עשרים-וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. מה סיפרה לך עליה דבי, בריאיון הראשוני?"
"שהעבודה כרוכה בניהול יום-יומי של ביתך."
ראשו נטה ופניו נראו מהורהרות. "כך היה כתוב במודעה, אך את צריכה לדעת שזה יותר ניהול יום-יומי שלי. העוזרת הביתית שלי אכן מפקחת על הבתים שלי, אך היא אינה מצופה לעשות את כל המטלות בעצמה – אני מעסיק צוות מקומי עבור זה. אני עובד שעות ארוכות ותובעניות. כשאני בבית, אני אוהב לחיות בנוחות ואני רוצה שכל הצרכים והנוחות שלי ינוהלו על ידי אדם שמסוגל לטפל בכול, בלי ויכוח. אני צריך מישהו שיטפל בכל הצרכים האישיים שלי – ימזוג את המשקאות שלי, יכין את הבגדים עבורי, יוודא שיש מגבת מוכנה עבורי, אם אני עושה פעילות פיזית כלשהי, כאלו דברים." 
הוא לא רצה עוזרת ביתית, חשבה קארי בזעם אילם, כשהקשיבה לקולו המפתה, הוא רצה שפחה.
"בתמורה, אני מציע משכורת נדיבה מאוד." הוא ציין סכום שגרם לה למצמץ, שהיה פי ארבע ממה שהרוויחה בעיתון. היא הייתה בטוחה שכל מועמדת הייתה הורגת עבור זה. זה היה סכום עצום, עבור מה שהיה לא יותר מאשר להיות המשרתת של אנדריאס.
כעת הוא הניח את זרועו על שולחנו ורכן לפנים, כדי להביט בה בעוצמה שגרמה לבטנה לעשות סלטה מוזרה.
ככל שהביטה אל תוך עיניו, כך הן הבהילו אותה יותר, החום הבהיר, בעל איכות שקופה ועמוקה.
אם ייתן לה את העבודה, היא תצטרך לפעול בזהירות, כל עוד היא חיה מתחת לקורת גגו. האיש הזה היה מסוכן.
"עכשיו, קרוליין," אמר, וקצב דיבורו האט לבסוף, "יש לי עוד דרישה אחת, מהאדם שאני נותן לו את התפקיד הזה."
"מה היא?"
"אני זקוק למישהי בעלת אופי עליז."
אם כך, אולי כדאי שתעזוב. איך היא יכולה להיות עליזה, סביב האיש שגרם לנזק כזה?
"מה שאני מתכוון הוא, שיש לי מספיק מתח בעבודה שלי. כשאני חוזר הביתה, אני אוהב להתקבל בחיוך ולא להיות מוטרד על ידי תלונות קטנוניות. את יכולה לחייך?"
הוא שאל את זה בפנים רציניות כל כך, עד ששרירי פניה של קארי התרככו והחיוך שניסתה להפיק, מאז שנכנסה למשרדו, פרץ מעצמו.
עיניו נצצו בתגובה. "יותר טוב." ואז נשען לאחור ושילב את זרועותיו על חזהו. חפתי שרווליו נעו וחשפו הצצה חטופה של שיער כהה ויפה.
הוא הנהן באיטיות. "כן. אני חושב שתתאימי לי היטב. התפקיד שלך, אם את רוצה אותו."
היא הרימה את מבטה מזרועותיו, כשמילותיו שקעו. "באמת?"
היא לא ציפתה שזה יהיה קל כל כך...
ליבה החל לרעום מתחת לצלעותיה. 
זה היה קל מדי.
אנדריאס היה אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם. הוא היה אינטליגנטי מאוד – דוחות לא מאומתים הציבו את מנת המשכל שלו באחוזון הגבוה ביותר, והייתה לו חכמת רחוב שווה לזה. בקיצור, הוא לא היה טיפש והתפקיד הזה ששכר אותה לבצע, אחרי פחות מחמש-עשרה דקות בחברתו, ייקח אותה ישר ללב חייו.
"את רוצה את התפקיד?" הוא שאל, שובר את השתיקה שנפלה.
"כן." היא הנהנה על מנת להדגיש, מנסה לגייס את התלהבותה וכופה על פניה חיוך נוסף. "כן, בהחלט. תודה."
"יופי." שיניו הבזיקו בחיוך זאבי. "הבאת את הדרכון שלך?"
"כן." המכתב שדן בריאיון השני, היה ספציפי לגבי זה. היא הניחה שיש בו צורך כדי לאמת את זהותה.
אנדריאס קם על רגליו. "אז בואי נלך. יש לנו טיסה לתפוס."
קארי לטשה בו מבט אטום. "נלך?"
"המכתב שנשלח לך הסביר בבירור, כי המועמדת שתיבחר תתחיל לעבוד מיד."
"כן, אבל..." היא לא חשבה שמיד הכוונה למיד. "אנחנו טסים לחו"ל עכשיו?"
הניצוץ שהחלה לחשוד בו, הבזיק שוב בעיניו. "כן, עכשיו. יש לך בעיה עם זה?"
"לא, אין בעיה." היא מיהרה לעמוד. העבודה הייתה שלה והיא לא תיתן לו סיבה לשנות את דעתו. היא תתאמן בחיוך, ברגע שתמצא מראה. "זה רק שאין לי בגדים נוספים איתי."
"יסופק לך כל מה שתצטרכי, כשנגיע לשם. תני לדבי את מידותייך, כשנעזוב."
"לאן אנחנו הולכים?"
"לאחד מהבתים שלי, שם לא יורד גשם." ואז הוא פתח את דלת משרדו והוביל אותה דרכה.