פרולוג
מקנזי
אני שונאת שוטרים.
אני ממש, ממש שונאת אותם. בעיקר כאן. אף פעם אי־אפשר לדעת בשביל מי הם עובדים באמת. ההתמודדות איתם בחצי השנה האחרונה לא שיפרה בכלל את התדמית שהצטיירה אצלי לגביהם.
שוטרים מזורגגים.
הם לא שמים עליי. כשהגשתי דיווח על היעדרות, הם בקושי הסתכלו על הפרטים. המשך חקירה? לא קרה. בכל פעם שהם רואים אותי בתחנה הם מגלגלים את העיניים המזדיינות שלהם. הם לא שמים זין על אישה נעדרת עם מוניטין מפוקפק. בדיוק כמו אלפי אנשים אחרים בארץ הזאת, גם היא נשאבה לתוך חור שחור ולא ראו אותה או שמעו ממנה שוב.
ובני המשפחה והחברים שלהם נותרו נתונים לחסדיה של מערכת שמקדישה זמן לחקירות לפי הנעדרת שתצא הכי יפה בעיתון או לפי בן המשפחה שיצעק הכי חזק בתקשורת. אף אחד לא צועק בשביל טליה. חוץ ממני. וזה אומר שלגלות מה קרה לה זאת הבעיה שלי.
אותו סיפור היה עם אבא שלי. עזבו את העובדה שהוא נרצח באכזריות. זה הגיע לו כי הוא היה מתאגרף אלמוני שנלחם בקרבות לא חוקיים. הוא התרועע עם אנשים מפוקפקים ולכן קיבל את העונש שהגיע לו. ככה השוטרים מתמודדים עם דברים בעיר הזאת. כך הם התמודדו עם מותו של אבי ועם הילדה בת השלוש־עשרה שהשאיר אחריו. טאטאו הכול מתחת לשטיח ותייקו את המקרה עמוק מתחת לתיקים שבאמת חשובים להם.
אז הייתי ילדה ולא הייתה לי שום השפעה. אבל עכשיו אני מבוגרת, כבר בת עשרים ושתיים ושאלוהים ייקח אותי אם ארשה לזה לקרות שוב. תשע השנים האחרונות חישלו אותי להיות אישה עם לב פלדה. אני לא נסוגה הפעם. לא משנה מה אצטרך לעשות כדי למצוא אותה, אני אעשה את זה. מבחינתי זה עניין אישי, גם אם את קופי המשרד האלה זה לא מעניין.
וזאת הסיבה שאני יושבת עכשיו במשרדה של איזו עצלנית עלובה שעובדת בשביל האף־בי־איי. ברצינות, כל הרובוטים האלה הם גם שוטרים שמקבלים משכורות מופרזות. ובכל זאת, אני מרחמת על האישה שיושבת מולי. קוראים לה הסוכנת קמרון — כפי שכתוב על לוחית שמה ועל עוד ניירות יחסי ציבור שפזורים על פני שולחנה. תמיד יש רמזים לגבי פעילותם של אנשים אם מסתכלים בעיון. ומה שאני מבינה מהמשרד של מיז קמרון הוא שהיא רוצה להרגיש חשובה. היא כנראה הקדישה את מיטב שנותיה למשרתה. אבל היא תקועה במשרד ומזיזה ניירות ממקום למקום ולוחית השם המזורגגת הזאת היא העדות היחידה שיש לה כדי להוכיח את קיומה של קריירה.
קמטי המרירות חרושים על פניה היגעות. היא לא נראית כמו מישהי שאי־פעם זכתה ליום אחד של הנאה בכל חייה. אבל מה איתי? אולי זה מה שמציק לי לגביה. אני רואה משהו ממני משתקף בעיניה. עתיד אבוד ושומם שבו רק החתולים יחכו לי כשאחזור הביתה בסוף היום.
אני מתארת לעצמי שלאישה הזאת יש הרבה חתולים. שערה האדום הדהוי עדיין תקוע בסטייל של שנות השמונים והחליפה האפורה שלה לא תורמת לעורה החיוור. היא מרימה את משקפיה על גשר אפה ולוגמת מספל שמעיד על ביקור בדיסנילנד. לפחות את זה היא עשתה, כך נראה.
"תראי, אה..." היא מביטה בניירת שלפניה כדי לאתר את שמי. אותו שם שכבר מסרתי לה פעמיים.
"מקנזי," אני חוזרת.
"כן, מקנזי." היא מזדקפת ונאנחת. "אני מבינה את התסכול שלך. באמת שאני מבינה. אני יודעת שזה לא נראה ככה, אבל החקירה עדיין בעיצומה. אני מבטיחה לך, העניין בטיפול."
כעס מבעבע בתוכי כמו לבה גועשת, מאיים לזלוג ולהרוס כל דבר סביבי בכל רגע נתון. אני נשבעת שהמנוולים האלה מתוכנתים להגיד את אותו דבר שוב ושוב. ונמאס לי מההתנהלות הקבועה הזאת. כל החיים הם מאכילים אותי בבולשיט הזה. הורים מאמצים, עובדים סוציאליים, שוטרים וכל מי שאומר לי שהוא יודע יותר טוב מכולם. טרטרו אותי במערכת ממקום למקום עד כדי כך שאין לי כבר כוח להילחם.
זה מה שהם רוצים. הם רוצים שאחזור הביתה ואוותר. הם מניחים שבסופו של דבר, ככל שיעברו החודשים ויהפכו לשנים, הכאב ידעך ואני פשוט אשכח מקיומה. אבל זה לא יקרה. אני לא אוותר עליה, בחיים לא.
אני נושמת עמוק ודוחפת את התמונה המקומטת על פני השולחן. תצלום בגודל בינוני שמתעד רגע נדיר. טליה מחייכת ומביטה לאחור במבט הטהור ביותר שיש. היא מעולם לא הייתה חייכנית במיוחד, אם להודות באמת. יותר מדי שדים. אבל את התמונה הזאת אני צילמתי והיא משהו שיקר לליבי. אני רוצה שיֵדעו שהיא אדם אמיתי עם רגשות אמיתיים. ובנוסף, אם יש משהו שלמדתי מהמחקר שלי הוא שאמצעי התקשורת אוהבים לדבר על בחורות עם חיוך יפה.
"רק תסתכלי על הפנים שלה," אני מתחננת. "תסתכלי על הבחורה הזאת. לא על מספר התיק, אלא על הפנים. היא לא הומלסית או נערת ליווי או כל דבר אחר שהופך אותה לחסרת חשיבות בעיניכם. היא לא משתמשת בסמים והיא לא פושעת. קוראים לה טליה פארקר."
השפה התחתונה שלי רועדת, אבל אני ממשיכה. אני לא בכיינית. אם אבא שלי היה כאן, הוא היה אומר לי לתפוס את עצמי בידיים. רגשות הם מותרות שבן למשפחת ויילדר לא ירשה לעצמו. הפילוסופיה הזאת חלחלה גם לקשר שלנו, הכתימה אותו או חישלה אותו, תלוי בנקודת המבט. הוא אמר לי לא לבכות ולכן לא בכיתי. הוא אמר לי לא להרגיש כלום כלפי אף אחד ולכן לא הרגשתי. הדחקתי הכול ונעלתי את הרגשות עמוק בפנים. האמת היא שאני מרגישה יותר מדי. אבל לא רואים את זה עליי. אף אחד לא יודע.
כי אני תמיד בשליטה.
אבל לפי המבט שהסוכנת קמרון נותנת בי כרגע, אפשר לחשוב שאני היסטרית. לא מזיז לי מה היא חושבת. אני רק צריכה לשכנע אותה.
"גדלנו יחד באותו בית אומנה," צחוק כבוש בוקע מחזי. "זה בטח נשמע נדוש, נכון?"
קולי נשמע מטורף עכשיו, וכך נראות גם עיניה של הסוכנת קמרון, שצופה בי במבט מעורער. אני ממשיכה הלאה בכל זאת.
"אם קראת את התיק שלה, כבר הבנת. את יודעת שהיא נפלה בין הכיסאות פעם אחת. בבקשה..."
לזכותה ייאמר שהסוכנת קמרון אכן מביטה בפניה של טליה. היא מתבוננת היטב לפחות לדקה שלמה. הרגשתי משתפרת עקב מעשה החסד הנדיר הזה. השאר אפילו לא הקדישו לי את המעט הזה.
"היא בחורה יפה מאוד." הסוכנת קמרון מכחכחת בגרונה ומחזירה לי את התמונה. "ואם נגלה משהו נוסף, אני מבטיחה לך שנהיה בקשר, מיס ויילדר."
הקירות סוגרים עליי. הכול מתפוגג, מתכווץ, נדחס. בא לי לצרוח. להכניס אגרוף למשהו. להתנהג כמו פסיכית מטורללת. אני רוצה לקרוע לגזרים את המשרד העלוב הזה ולרמוס את לוחית השם שלה.
במקום זאת, אני שואפת אוויר. זה לא יעזור לי לקדם את המטרה.
"מה לגבי הראיות שהבאתי לכם?" אני שואלת.
הסוכנת קמרון מקמטת את מצחה ומעלעלת בתדפיסי חשבון הבנק של טליה ובכל המידע שהצלחתי לאסוף עד כה, ולא מדובר בחומר רב. אני נאחזת בקש. אני יודעת את זה.
"אלו לא בדיוק ראיות," היא אומרת, "זה רק מוכיח שהיא ביצעה הפקדות מזומן בחשבון הבנק שלה מדי שבועיים. בלי צ'ק, אין לנו דרך לעקוב אחר מקור הכסף."
"הוא הגיע מהם," אני קופצת את ידיי לאגרופים. "אני מבטיחה לך."
שפתיה מתהדקות ואני יודעת שהיא עומדת לסלק אותי בכל רגע.
"מה לגבי שאר הבנות?" אני דוחקת בה. "את לא חושבת שזה מוזר שמספר מקרי ההיעדרות באזור הזה נסק בשנה האחרונה? כולן נערות צעירות ויפות. הן ודאי נעלמו לאיזה מקום."
"אני מבטיחה לך שמיטב הסוכנים שלנו בודקים את העניין," היא אומרת. "אבל כרגע אין קשר מוכח בין הבחורות האלה למועדון הסליינט. החברה שלך היא היחידה שהייתה קשורה למועדון, אם את דוברת אמת, וגם אז, אין ראיות לכך."
"תשלחי סוכן סמוי," אני מבקשת. "ואז תראי. תגלי מה באמת קורה שם."
"אין לנו משאבים לדברים כאלה," היא אומרת. "וללא שמץ של הוכחה, ידינו כבולות."
הוכחה.
בכך הכול מסתכם. ברור שהם לא ישאירו הוכחה. זאת המאפיה. לְמה האנשים האלה מצפים, לשלט ניאון ענק שבו כתוב אנחנו עושים כאן עסקים מפוקפקים? אני בטוחה שסוכני הבולשת כבר מודעים לכך. כולם בעיר יודעים. אבל זאת הבעיה. אי־אפשר לדעת מי מהמנוולים בצד שלהם.
אני מתופפת ברגלי ועיניי מרצדות על פני המשרד כמו מסוממת. אני שונאת מקומות סגורים, קירות אפורים וריח של אוויר ממוחזר. הוכחה. איפה אוכל להשיג הוכחה?
עיניי מתרוממות אל עיניה של הסוכנת קמרון ואני מעלה את ההצעה הכי נועזת שיש.
"תשלחי אותי," אני אומרת. "אני איכנס לשם בתור סמויה. לא צריך לשלם לי. תוכלו פשוט להתעדכן דרכי או איך שלא תקראו לזה."
היא מהדקת את שפתיה ועוצמת עיניים.
"לעולם לא נאשר דבר כזה, מיס ויילדר," היא אומרת בתוקף. "אז בבקשה אל תיסחפי."
היא לוקחת את כרטיס הביקור הלבן שהיא עומדת לתת לי כדי שאסתלק וקמה על רגליה. אני הולכת אחריה כי ברור שלא אקבל ממנה עזרה.
"אם יעלה בדעתך משהו שיכול לעזור לתיק, תתקשרי למספר הזה," היא מציעה.
אני לוקחת את הכרטיס ומקמטת אותו באגרופי תוך כדי שאני שולחת אליה חיוך קפוא.
"תודה שהקדשת לי מזמנך," אני אומרת לה.
כשאני יוצאת מהדלת ונכנסת למונית, אני מגיעה למסקנות משלי. הסוכנת קמרון טועה. ועל ריפוד הוויניל החורקני עם נהג מונית מסריח מנקניק סלמי, אני מוצאת חיוך בתוך האפלה.
כי בין אם היא תומכת ברעיון שלי או לא, נראה לי שהוא יעבוד. למעשה זה הרעיון הכי פאקינג מבריק שעלה לי בראש בחצי השנה האחרונה.
