נפשות תאומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפשות תאומות
מכר
אלפי
עותקים
נפשות תאומות
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

נפשות תאומות

4.7 כוכבים (201 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"המבטים שלנו מתלכדים, מתחברים, מותירים אותי ללא יכולת לדבר, חסרת נשימה, נזקקת, משהו שלא הרשיתי לעצמי להיות מעולם. אלוהים, אם הוא ינשק אותי שוב, זה יחסל אותי סופית, וזה מה שמפחיד אותי יותר מכול."
 
מהי נפש תאומה? היא צריכה להיות מושלמת כמו שדמיינת או שעליה רק להשלים אותך?
 
ג'ואנה דנר חוזרת לביתה לחופשה כפויה, לאחר שהקדישה את חייה לצבא וסללה את דרכה בעולם של גברים.
 
ריימונד בומונט נאלץ לעזוב את תפקידו כמפקד באריות הים ואת הצוות שלו, כדי לחזור הביתה ולהציל את העסק המשפחתי.
 
מפגש מקרי בין השניים מתרחש בעיירה ציורית קטנה המוקפת הרים זהובים, מקום שאליו הגיעו כדי להמציא את עצמם מחדש. הם נאלצים לשתף פעולה למרות הדו-קרב הסמוי שמתחולל ביניהם, ובכל פעם שהם מתראים המתיחות ביניהם עולה, אך גם המשיכה החזקה שהם מרגישים זה לזה.
 
במשך שנים הם נלחמו מול אויב משותף, היום הם נלחמים על האושר שלהם, שלרגעים רק נדמה שמתרחק. 
 
 
יהודית צפורי בספרה החדש "נפשות תאומות" מביאה סיפור חושני ומרתק ומצליחה בדרכה המיוחדת לרגש ולהפתיע כל פעם מחדש.
ספריה הקודמים "מיתרי לבי", "אבני הדרך", "גן השמש", "קווים אדומים", "קווים שבורים" ו"קווים מקבילים" זכו להצלחה מסחררת בקרב הקוראים ומכרו אלפי עותקים. 

פרק ראשון

פרק 1
ג’ו
 
 
 
מבטי חולף על היחידה שבה אני ישנה, על הקירות הצבועים בקרם, על מיטת העץ שניצבת במרכז החדר, ואני מנסה להיזכר למה חזרתי לכאן. אני מתבוננת במראה ובוחנת את עצמי בקפידה. השמלה השחורה שלי מגיעה עד מעט מעל הברך, מחשוף לא גדול מדי ובכל זאת אני מרגישה מוזר.
 
“ג’ו, תהיי מוכנה בזמן.” מוניקה אחותי הגדולה תוחבת את ראשה בדלת. “את נראית מקסים,” היא מוסיפה בחיוך, מנסה להרגיע אותי.
 
“מתי יוצאים?” אני מביטה אליה דרך המראה.
 
“עוד חצי שעה.” היא מתקרבת ונעמדת מאחוריי. “זה מוסיף לך אופי.” היא מניחה את ידה על כתפי ומחייכת בזמן שידיי מטיילות על פניי ומגלות את הצלקת הקטנה שמבצבצת מתחת לסנטרי, תוצאה של רסיס שעף לכיוון שלי באחת הפעולות שבהן השתתפתי.
 
“חבל שלא כולם מסכימים איתך בעניין.” אני מושכת בכתפיי.
 
“אני הולכת לסיים להתארגן.” היא נושקת ללחיי וממהרת לצאת, משאירה אחריה שובל ריח של בושם חזק.
 
“יהיה בסדר, אני בטוחה,” אני צועקת אחריה, אך רעש הדלת הנטרקת מבשר לי שהיא כבר יצאה. “יהיה בסדר,” אני ממלמלת לעצמי ומושכת את השמלה, לא זוכרת מתי בכלל התלבשתי בהידור כזה. אני מביטה על הנעליים הגבוהות והמאובקות שזרוקות בפינת החדר וכמעט מתפתה לנעול אותן. אני פותחת את הארון ומגששת אחר נעלי הסירה השחורות ששמורות לאירועים מיוחדים. על המדף האמצעי בארון מונחת תיבת העץ המיוחדת שלי. אני שולפת אותה ומלטפת את החריטות שעליה.
 
אני מתיישבת על המיטה כשהתיבה בחיקי ופותחת אותה, ערמה של זיכרונות טובים ומיוחדים, חלקם כואבים, חלקם משמחים, מסודרת בתוכה. אני שולפת את התמונות שבחרתי לשמור ועוברת עליהן ברפרוף. כשאני מחזירה אותן, אצבעותיי נתקלות בצמיד חרוזים אדום. אני שולפת אותו וממששת את החרוזים והדיסקית שיורדת ממנו, עליה חרוטות המילים נפש תאומה. אני מניחה אותו מתחת לכרית שלי, וחיוך עולה על שפתיי, כשאני מושכת את צרור המכתבים הישנים הקשור בסרט אדום. אני שולפת מכתב מאמצע החבילה ופותחת אותו, מיישרת את הדף המקופל ומלטפת בעיניי את האותיות המעוגלות.
 
20 בנובמבר
 
עם זאת שאנחנו שונות כל כך זו מזו,
 
נראה שאת היחידה שבאמת מבינה אותי.
 
האדם היחיד בעולם כולו שאני יכולה לשפוך בפניו את הלב.
 
תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות.
 
הצמיד הזה ישמור עלייך תמיד.
 
באהבה, מ’.
 
החזה שלי מתכווץ מתחושת ההחמצה, כשאני מקפלת בזהירות את המכתב ומחזירה אותו לערמה, היישר לתוך התיבה.
 
* * *
 
מאוחר יותר אני יושבת במסעדת הבשרים המפורסמת בעיירה הקטנה ושכוחת האל שההורים שלי החליטו להשתקע בה, סול לייק. היא נמצאת במרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר שבה גדלתי. ביליתי בעיירה מעט מאוד, רק בחופשות הקצרות מהצבא. עכשיו כשאני פה שוב איתם, אני מנסה להתרגל לחיים במקום שבו כמעט כולם מכירים את כולם. אני מביטה על האנשים הקרובים לי ביותר סביב השולחן ועדיין לא מרגישה שייכת. הפיות שלהם זזים, אבל אני לא מצליחה להתרכז כדי לשמוע על מה הם מדברים.
 
“ג’ואנה... ג’ואנה...” מוניקה אוחזת בידי ומטלטלת אותה.
 
“סליחה, מה אמרת?” אני מתיישרת בכיסא ומנסה להתרכז.
 
“דיברנו על עבודה,” אימא שלי אומרת בטון גוער. “יותר נכון דיברנו על העניין שאת צריכה למצוא עבודה.” הגברת לורה דנר, אימא שלי, מעולם לא חסכה מאיש את דעותיה, במיוחד במקרה שלי, הכבשה השחורה של הבית. “לא ייתכן שתשבי בבית כל היום.” היא נועצת בי מבט, ולראשונה אני מבחינה בקמטים הקטנים שנוצרו סביב עיניה, כאלה שלא מונעים ממנה להיראות מצוין בגיל שישים.
 
“אני מחפשת עבודה, אבל זה לא קל במקום הקטנטן הזה.” אני משחקת עם המזלג ומזיזה את האוכל בצלחת מצד לצד, היא תמיד מצליחה לגרום לי לאבד את התיאבון.
 
“את לא ממש מחפשת, את בוהה בקיר ויוצאת לריצות ארוכות,” היא ממשיכה בכל הכוח, מתעלמת מהעובדה שיושבים איתנו בשולחן אייברי קולמן, החבר של מוניקה ולוק אנדרסון, שאימא חולמת שיהיה החבר שלי.
 
“אני בחופשה.” אני בת שלושים ושלוש ועדיין מרגישה צורך להצטדק מולה.
 
“להזכירך, זו חופשה ללא תשלום.”
 
“נכון, אבל יש לי חסכונות. אני יכולה להרשות לעצמי להתבטל קצת, עד שאדע מה קורה.” אני מאגרפת את ידי הפנויה המונחת על ברכי. למה היא תמיד מביכה אותי?
 
“הם דואגים לך,” מוניקה מניחה את ידה על אגרופי ולוחשת.
 
“אני יודעת, אבל זה לא הזמן או המקום לדבר על זה,” אני מסננת.
 
“תנשמי.” היא משלבת את ידה בידי, ואני נושמת עמוק, כי לא התכוונתי להרוס להם את הערב.
 
ידו של לוק נחה על כתפי, הוא מתכופף אליי ולוחש, “אולי אוכל לעזור בנושא.”
 
אני עוצמת עיניים לרגע ומגייסת מספיק סבלנות כדי לא להתפרץ גם עליו. “נדבר על זה,” אני פוטרת אותו בתשובה קצרה.
 
“אייברי, ראית את התמונה בעיתון?” החיוך של אימא מתרחב.
 
“כן, זה מדהים, מוניקה מוכשרת מאוד.” הוא מלטף את גבה של מוניקה הגדולה ממני בשנתיים ומביט בה בהערצה.
 
“ג’ואנה, מה את אומרת על התמונה?” היא פונה אליי.
 
“מושלמת,” אני אומרת.
 
“לוק, אתה חייב לטעום את העוגות שמוניקה מכינה, לא סתם הם פרסמו את העוגה בעיתון.” הגאווה בקולה של אימא מופגנת.
 
אני שולחת מבט אל אבי, הוא שקט מדי. הטרגדיות שנפלו על משפחתנו בזו אחר זו נתנו בו את אותותיהן. לפעמים נדמה לי שהוא רק ניצב בחיים שלנו. לוק ואייברי יוצאים לעשן, ואבא מביט בי.
 
“אימא שלך ואחותך זקוקות לעזרה במאפייה, אולי תשבי בקופה, תטפלי בספרים, את יודעת...” הוא משפיל את עיניו כדי לא להביט בי. הייתה תקופה שהוא היה היחיד שתמך בי ובבחירות שלי, אבל לאחר שהכול התרסק והוא פשט את הרגל, נראה שאיבד עניין בחיים בכלל.
 
“אף אחד מכם לא חשב לשאול אותי למה אני כאן? למה אני בלי מדים? למה חזרתי או למה החופשה ללא תשלום?” אני משליכה את המזלג בחוזקה על הצלחת.
 
כולם מביטים בי בהלם. אימא מתאוששת ראשונה ומתפרצת במהירות שיא, “אל תהרסי לאחותך את הערב.” ומתעלמת לחלוטין מהדברים שלי. אני משתתקת במהירות, זוכרת את הכללים - אסור להרוס, לצעוק, לבכות.
 
לוק חוזר לשולחן, ואני אוחזת בידו ומקרבת את פי אל אוזנו, “אולי נלך?”
 
“נאכל קודם קינוח.” הוא מחייך, ואני ממשיכה לשבת בשקט. השיחה סביבי ממשיכה, כשלוק מספר לכולם על העסק החדש שלו ועל התוכניות שלו להתרחב. אימא מביטה בו מהופנטת. היא נחושה לשדך בינינו, ואני בטפשותי רציתי לרצות אותה והסכמתי להיפגש איתו כמה פעמים.
 
הארוחה סוף-סוף מסתיימת, ואני עוקבת במבטי אחרי מוניקה שקמה וניגשת לחבורה קולנית שיושבת בשולחן פינתי, הבחורים בה משיקים בקבוקי בירה וצוחקים. הם נראים כמו משפחה אמיתית, ההפך הגמור מאיתנו.
 
אחד הגברים קם מהשולחן, הנוכחות שלו מהפנטת. הוא מפלרטט עם המלצרית ללא בושה ומניח יד על מישהי אחרת כשהוא עובר לידה, ואני לא יכולה להפסיק לבהות בו. המלצרית נמרחת עליו, אף שהיא צעירה מדי בשבילו לטעמי. הוא הולך אחריה ועוזר לה כשהיא מועדת בצורה לא ממש אמינה. אני מביטה סביבי, אין אישה במקום הזה שלא בוהה בו בערגה. אפילו הפנים שלי בוערות, כשאני נועצת בו מבט ללא בושה. שערו השטני ארוך במקצת ומשוך לאחור בצורה לא מסודרת, זיפים מעטרים את לסתו ואת צידי לחייו, והחולצה הלבנה שלו מחמיאה לצבע עורו השזוף.
 
“ג’ואנה, אנחנו הולכים.” לוק מניח את ידו על גבי ומעיר אותי מהמבטים החצופים שאני שולחת לכיוון הגבר הזר.
 
* * *
 
15 בינואר
 
אני לא מאמינה שקפצת ממסוק.
 
לפעמים הייתי רוצה להיות אמיצה כמוך.
 
החברים שלי לא יאמינו לי כשאספר להם.
 
החיים יפים, ואני רוצה לצעוק בקול
 
כדי שכל העולם ידע, אני ממש מאוהבת.
 
ואני מתכוונת להתחתן איתו.
 
הלוואי שהיית פה עכשיו.
 
באהבה, מ’.
 
אני מניחה את המכתב במקומו בתיבה וממהרת לצאת מהבית, כשלוק מצפצף מבחוץ. עברו מספר ימים מהארוחה המשפחתית, ושוב אני איתו במסעדה, אוכלים ומדברים על הכול ועל כלום.
 
“אני חייב לספר לך על התוכנית שלי,” הוא משתיק אותי, כשאני מנסה להגיד משהו. הנייד שלו מצלצל ומפריע באמצע הסיפור על הרצון לשכור משרדים גדולים יותר ממה שיש לו. הוא עונה ומקשיב, מצחו מתקמט והוא נראה לחוץ. “תן לי לראות מה אני יכול לעשות...” הוא מעביר את ידו על ראשו. “אני מבין, אני יודע,” הוא עונה בכעס. “אני צריך כמה דקות לחשוב, לתכנן. אין לי חובש במגירה במשרד, אין איש כרגע באזור.” הוא מרים את הקול. “החובש שלי טס לניו-יורק, אבא שלו נפטר, אני לא יכול להזעיק אותו.” הוא מנתק את השיחה ומטיח את המכשיר על השולחן.
 
“היי,” אני מניחה את ידי על ידו. “מה אתה צריך? אני פרמדיקית.” הוא מרים אליי מבט חסר אונים.
 
“החובש הראשי שלי בניו-יורק, והחובש השני שלי נפצע במהלך טיול. אני צריך מישהו שיצטרף לטייס שלי במסוק החילוץ כדי לטפל בו ולקחת אותו לבית החולים.” הוא שופך בפניי את מצוקתו. “לא משהו שאת יכולה להתמודד איתו,” הוא אומר ללא היסוס.
 
במעט הפגישות שהיו לנו הוא בעיקר דיבר, ואני הקשבתי. וכנראה שגם בפעמים הבודדות שכן סיפרתי לו חלקים קטנים מחיי, הוא לא ממש הקשיב לי.
 
“יש לך מישהו שיכול להגיע בדקות הקרובות לכאן? בשעה הקרובה?”
 
“לא.” קוצר רוח נשמע בקולו.
 
“אז אני זה כל מה שיש לך.” אני לא מורידה ממנו את עיניי.
 
“ג’ואנה, זה לרדת ממסוק בחבל. אין לו מקום נוח לנחות שם, אין גישה למכוניות,” הוא עונה בטון מעצבן, כאילו הייתי ילדה שלא מבינה דבר בחייה.
 
“אני יכולה להתמודד עם זה, לזה הוכשרתי.”
 
“זה מטורף.” הוא מביט בי בהלם.
 
“תאמין לי, אני פרמדיקית, למדתי לצנוח, לרדת בחבל ממסוק, ועוד הרבה דברים. אני מבטיחה לספר לך את כל הסיפור אחרי שנחלץ את הפצוע.”
 
הוא נאבק עם עצמו, מחייג שוב ושוב לאנשים נוספים ומקבל את אותה התשובה, אין איש באזור שיכול לעזור. “אני לא מאמין שאני חייב לקבל את העזרה שלך, אבל אין לי ברירה, אני ממש נואש.”
 
אני לא מראה לו שהפקפוק שלו ביכולות שלי פוגע בי ולא טורחת לנסות להסביר את עצמי. מישהו נפצע וזקוק לעזרה, ולזה בדיוק הוכשרתי, גם אם כרגע אני לא בתפקיד.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

נפשות תאומות יהודית צפורי
פרק 1
ג’ו
 
 
 
מבטי חולף על היחידה שבה אני ישנה, על הקירות הצבועים בקרם, על מיטת העץ שניצבת במרכז החדר, ואני מנסה להיזכר למה חזרתי לכאן. אני מתבוננת במראה ובוחנת את עצמי בקפידה. השמלה השחורה שלי מגיעה עד מעט מעל הברך, מחשוף לא גדול מדי ובכל זאת אני מרגישה מוזר.
 
“ג’ו, תהיי מוכנה בזמן.” מוניקה אחותי הגדולה תוחבת את ראשה בדלת. “את נראית מקסים,” היא מוסיפה בחיוך, מנסה להרגיע אותי.
 
“מתי יוצאים?” אני מביטה אליה דרך המראה.
 
“עוד חצי שעה.” היא מתקרבת ונעמדת מאחוריי. “זה מוסיף לך אופי.” היא מניחה את ידה על כתפי ומחייכת בזמן שידיי מטיילות על פניי ומגלות את הצלקת הקטנה שמבצבצת מתחת לסנטרי, תוצאה של רסיס שעף לכיוון שלי באחת הפעולות שבהן השתתפתי.
 
“חבל שלא כולם מסכימים איתך בעניין.” אני מושכת בכתפיי.
 
“אני הולכת לסיים להתארגן.” היא נושקת ללחיי וממהרת לצאת, משאירה אחריה שובל ריח של בושם חזק.
 
“יהיה בסדר, אני בטוחה,” אני צועקת אחריה, אך רעש הדלת הנטרקת מבשר לי שהיא כבר יצאה. “יהיה בסדר,” אני ממלמלת לעצמי ומושכת את השמלה, לא זוכרת מתי בכלל התלבשתי בהידור כזה. אני מביטה על הנעליים הגבוהות והמאובקות שזרוקות בפינת החדר וכמעט מתפתה לנעול אותן. אני פותחת את הארון ומגששת אחר נעלי הסירה השחורות ששמורות לאירועים מיוחדים. על המדף האמצעי בארון מונחת תיבת העץ המיוחדת שלי. אני שולפת אותה ומלטפת את החריטות שעליה.
 
אני מתיישבת על המיטה כשהתיבה בחיקי ופותחת אותה, ערמה של זיכרונות טובים ומיוחדים, חלקם כואבים, חלקם משמחים, מסודרת בתוכה. אני שולפת את התמונות שבחרתי לשמור ועוברת עליהן ברפרוף. כשאני מחזירה אותן, אצבעותיי נתקלות בצמיד חרוזים אדום. אני שולפת אותו וממששת את החרוזים והדיסקית שיורדת ממנו, עליה חרוטות המילים נפש תאומה. אני מניחה אותו מתחת לכרית שלי, וחיוך עולה על שפתיי, כשאני מושכת את צרור המכתבים הישנים הקשור בסרט אדום. אני שולפת מכתב מאמצע החבילה ופותחת אותו, מיישרת את הדף המקופל ומלטפת בעיניי את האותיות המעוגלות.
 
20 בנובמבר
 
עם זאת שאנחנו שונות כל כך זו מזו,
 
נראה שאת היחידה שבאמת מבינה אותי.
 
האדם היחיד בעולם כולו שאני יכולה לשפוך בפניו את הלב.
 
תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות.
 
הצמיד הזה ישמור עלייך תמיד.
 
באהבה, מ’.
 
החזה שלי מתכווץ מתחושת ההחמצה, כשאני מקפלת בזהירות את המכתב ומחזירה אותו לערמה, היישר לתוך התיבה.
 
* * *
 
מאוחר יותר אני יושבת במסעדת הבשרים המפורסמת בעיירה הקטנה ושכוחת האל שההורים שלי החליטו להשתקע בה, סול לייק. היא נמצאת במרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר שבה גדלתי. ביליתי בעיירה מעט מאוד, רק בחופשות הקצרות מהצבא. עכשיו כשאני פה שוב איתם, אני מנסה להתרגל לחיים במקום שבו כמעט כולם מכירים את כולם. אני מביטה על האנשים הקרובים לי ביותר סביב השולחן ועדיין לא מרגישה שייכת. הפיות שלהם זזים, אבל אני לא מצליחה להתרכז כדי לשמוע על מה הם מדברים.
 
“ג’ואנה... ג’ואנה...” מוניקה אוחזת בידי ומטלטלת אותה.
 
“סליחה, מה אמרת?” אני מתיישרת בכיסא ומנסה להתרכז.
 
“דיברנו על עבודה,” אימא שלי אומרת בטון גוער. “יותר נכון דיברנו על העניין שאת צריכה למצוא עבודה.” הגברת לורה דנר, אימא שלי, מעולם לא חסכה מאיש את דעותיה, במיוחד במקרה שלי, הכבשה השחורה של הבית. “לא ייתכן שתשבי בבית כל היום.” היא נועצת בי מבט, ולראשונה אני מבחינה בקמטים הקטנים שנוצרו סביב עיניה, כאלה שלא מונעים ממנה להיראות מצוין בגיל שישים.
 
“אני מחפשת עבודה, אבל זה לא קל במקום הקטנטן הזה.” אני משחקת עם המזלג ומזיזה את האוכל בצלחת מצד לצד, היא תמיד מצליחה לגרום לי לאבד את התיאבון.
 
“את לא ממש מחפשת, את בוהה בקיר ויוצאת לריצות ארוכות,” היא ממשיכה בכל הכוח, מתעלמת מהעובדה שיושבים איתנו בשולחן אייברי קולמן, החבר של מוניקה ולוק אנדרסון, שאימא חולמת שיהיה החבר שלי.
 
“אני בחופשה.” אני בת שלושים ושלוש ועדיין מרגישה צורך להצטדק מולה.
 
“להזכירך, זו חופשה ללא תשלום.”
 
“נכון, אבל יש לי חסכונות. אני יכולה להרשות לעצמי להתבטל קצת, עד שאדע מה קורה.” אני מאגרפת את ידי הפנויה המונחת על ברכי. למה היא תמיד מביכה אותי?
 
“הם דואגים לך,” מוניקה מניחה את ידה על אגרופי ולוחשת.
 
“אני יודעת, אבל זה לא הזמן או המקום לדבר על זה,” אני מסננת.
 
“תנשמי.” היא משלבת את ידה בידי, ואני נושמת עמוק, כי לא התכוונתי להרוס להם את הערב.
 
ידו של לוק נחה על כתפי, הוא מתכופף אליי ולוחש, “אולי אוכל לעזור בנושא.”
 
אני עוצמת עיניים לרגע ומגייסת מספיק סבלנות כדי לא להתפרץ גם עליו. “נדבר על זה,” אני פוטרת אותו בתשובה קצרה.
 
“אייברי, ראית את התמונה בעיתון?” החיוך של אימא מתרחב.
 
“כן, זה מדהים, מוניקה מוכשרת מאוד.” הוא מלטף את גבה של מוניקה הגדולה ממני בשנתיים ומביט בה בהערצה.
 
“ג’ואנה, מה את אומרת על התמונה?” היא פונה אליי.
 
“מושלמת,” אני אומרת.
 
“לוק, אתה חייב לטעום את העוגות שמוניקה מכינה, לא סתם הם פרסמו את העוגה בעיתון.” הגאווה בקולה של אימא מופגנת.
 
אני שולחת מבט אל אבי, הוא שקט מדי. הטרגדיות שנפלו על משפחתנו בזו אחר זו נתנו בו את אותותיהן. לפעמים נדמה לי שהוא רק ניצב בחיים שלנו. לוק ואייברי יוצאים לעשן, ואבא מביט בי.
 
“אימא שלך ואחותך זקוקות לעזרה במאפייה, אולי תשבי בקופה, תטפלי בספרים, את יודעת...” הוא משפיל את עיניו כדי לא להביט בי. הייתה תקופה שהוא היה היחיד שתמך בי ובבחירות שלי, אבל לאחר שהכול התרסק והוא פשט את הרגל, נראה שאיבד עניין בחיים בכלל.
 
“אף אחד מכם לא חשב לשאול אותי למה אני כאן? למה אני בלי מדים? למה חזרתי או למה החופשה ללא תשלום?” אני משליכה את המזלג בחוזקה על הצלחת.
 
כולם מביטים בי בהלם. אימא מתאוששת ראשונה ומתפרצת במהירות שיא, “אל תהרסי לאחותך את הערב.” ומתעלמת לחלוטין מהדברים שלי. אני משתתקת במהירות, זוכרת את הכללים - אסור להרוס, לצעוק, לבכות.
 
לוק חוזר לשולחן, ואני אוחזת בידו ומקרבת את פי אל אוזנו, “אולי נלך?”
 
“נאכל קודם קינוח.” הוא מחייך, ואני ממשיכה לשבת בשקט. השיחה סביבי ממשיכה, כשלוק מספר לכולם על העסק החדש שלו ועל התוכניות שלו להתרחב. אימא מביטה בו מהופנטת. היא נחושה לשדך בינינו, ואני בטפשותי רציתי לרצות אותה והסכמתי להיפגש איתו כמה פעמים.
 
הארוחה סוף-סוף מסתיימת, ואני עוקבת במבטי אחרי מוניקה שקמה וניגשת לחבורה קולנית שיושבת בשולחן פינתי, הבחורים בה משיקים בקבוקי בירה וצוחקים. הם נראים כמו משפחה אמיתית, ההפך הגמור מאיתנו.
 
אחד הגברים קם מהשולחן, הנוכחות שלו מהפנטת. הוא מפלרטט עם המלצרית ללא בושה ומניח יד על מישהי אחרת כשהוא עובר לידה, ואני לא יכולה להפסיק לבהות בו. המלצרית נמרחת עליו, אף שהיא צעירה מדי בשבילו לטעמי. הוא הולך אחריה ועוזר לה כשהיא מועדת בצורה לא ממש אמינה. אני מביטה סביבי, אין אישה במקום הזה שלא בוהה בו בערגה. אפילו הפנים שלי בוערות, כשאני נועצת בו מבט ללא בושה. שערו השטני ארוך במקצת ומשוך לאחור בצורה לא מסודרת, זיפים מעטרים את לסתו ואת צידי לחייו, והחולצה הלבנה שלו מחמיאה לצבע עורו השזוף.
 
“ג’ואנה, אנחנו הולכים.” לוק מניח את ידו על גבי ומעיר אותי מהמבטים החצופים שאני שולחת לכיוון הגבר הזר.
 
* * *
 
15 בינואר
 
אני לא מאמינה שקפצת ממסוק.
 
לפעמים הייתי רוצה להיות אמיצה כמוך.
 
החברים שלי לא יאמינו לי כשאספר להם.
 
החיים יפים, ואני רוצה לצעוק בקול
 
כדי שכל העולם ידע, אני ממש מאוהבת.
 
ואני מתכוונת להתחתן איתו.
 
הלוואי שהיית פה עכשיו.
 
באהבה, מ’.
 
אני מניחה את המכתב במקומו בתיבה וממהרת לצאת מהבית, כשלוק מצפצף מבחוץ. עברו מספר ימים מהארוחה המשפחתית, ושוב אני איתו במסעדה, אוכלים ומדברים על הכול ועל כלום.
 
“אני חייב לספר לך על התוכנית שלי,” הוא משתיק אותי, כשאני מנסה להגיד משהו. הנייד שלו מצלצל ומפריע באמצע הסיפור על הרצון לשכור משרדים גדולים יותר ממה שיש לו. הוא עונה ומקשיב, מצחו מתקמט והוא נראה לחוץ. “תן לי לראות מה אני יכול לעשות...” הוא מעביר את ידו על ראשו. “אני מבין, אני יודע,” הוא עונה בכעס. “אני צריך כמה דקות לחשוב, לתכנן. אין לי חובש במגירה במשרד, אין איש כרגע באזור.” הוא מרים את הקול. “החובש שלי טס לניו-יורק, אבא שלו נפטר, אני לא יכול להזעיק אותו.” הוא מנתק את השיחה ומטיח את המכשיר על השולחן.
 
“היי,” אני מניחה את ידי על ידו. “מה אתה צריך? אני פרמדיקית.” הוא מרים אליי מבט חסר אונים.
 
“החובש הראשי שלי בניו-יורק, והחובש השני שלי נפצע במהלך טיול. אני צריך מישהו שיצטרף לטייס שלי במסוק החילוץ כדי לטפל בו ולקחת אותו לבית החולים.” הוא שופך בפניי את מצוקתו. “לא משהו שאת יכולה להתמודד איתו,” הוא אומר ללא היסוס.
 
במעט הפגישות שהיו לנו הוא בעיקר דיבר, ואני הקשבתי. וכנראה שגם בפעמים הבודדות שכן סיפרתי לו חלקים קטנים מחיי, הוא לא ממש הקשיב לי.
 
“יש לך מישהו שיכול להגיע בדקות הקרובות לכאן? בשעה הקרובה?”
 
“לא.” קוצר רוח נשמע בקולו.
 
“אז אני זה כל מה שיש לך.” אני לא מורידה ממנו את עיניי.
 
“ג’ואנה, זה לרדת ממסוק בחבל. אין לו מקום נוח לנחות שם, אין גישה למכוניות,” הוא עונה בטון מעצבן, כאילו הייתי ילדה שלא מבינה דבר בחייה.
 
“אני יכולה להתמודד עם זה, לזה הוכשרתי.”
 
“זה מטורף.” הוא מביט בי בהלם.
 
“תאמין לי, אני פרמדיקית, למדתי לצנוח, לרדת בחבל ממסוק, ועוד הרבה דברים. אני מבטיחה לספר לך את כל הסיפור אחרי שנחלץ את הפצוע.”
 
הוא נאבק עם עצמו, מחייג שוב ושוב לאנשים נוספים ומקבל את אותה התשובה, אין איש באזור שיכול לעזור. “אני לא מאמין שאני חייב לקבל את העזרה שלך, אבל אין לי ברירה, אני ממש נואש.”
 
אני לא מראה לו שהפקפוק שלו ביכולות שלי פוגע בי ולא טורחת לנסות להסביר את עצמי. מישהו נפצע וזקוק לעזרה, ולזה בדיוק הוכשרתי, גם אם כרגע אני לא בתפקיד.