האחת היא כאילו שום דבר לא בגדר נס.
השנייה היא מתוך הראייה שהכול נס.
אלא במנוגד למה שאנחנו יודעים על הטבע.
החיים מתחילים כל בוקר.
— הקדמה —
-> הסיפור שלי
(ולמה הסיפור שלך הוא שקובע)
3בדצמבר 1999, והחיים היו טובים. לא, הם היו נהדרים. בגיל עשרים, השנה הראשונה שלי במכללה הייתה מאחוריי. ביליתי את 18 החודשים האחרונים בהתקדמות לעמדה של אחד מנציגי המכירות המובילים של חברת שיווק בשווי 200 מיליון דולר, תוך שאני שובר שיאים של החברה ומרוויח יותר מכפי שפיללתי אי פעם שארוויח בגיל הזה. הייתי מאוהב בחברה שלי, עם משפחה תומכת, והידידים הטובים ביותר שאדם יכול לבקש לעצמו. הייתי מבורך באמת.
אפשר לומר שהייתי על גג העולם. לא הייתה לי שום דרך לדעת שזה הלילה שבו עולמי יבוא אל קצו.
23:32: נוסע במהירות 110 קמ"ש דרומה על כביש 99
השארנו את המסעדה, ואת הידידים שלנו, מאחור. נותרנו עכשיו רק שנינו. החברה שלי, עייפה מאירועי הערב, התנמנמה על מושב הנהג. לא אני. הייתי ער לחלוטין: עיניים רתוקות לכביש לפנים, מנופף באצבעי באוויר כמו שרביט לנצח חרש על מנגינות של צ'ייקובסקי שהתנגנו ברקע.
עדיין בתחושת התרוממות רוח מאירועי הערב, שינה הייתה הדבר הרחוק ביותר ממני. דהרתי במכונית הפורד מוסטנג הלבנה החדשה שלי במהירות 110 קמ"ש לאורך הכביש המהיר, במרחק שעתיים בלבד מן הנאום הטוב ביותר בחיי. קיבלתי את התשואות בקימה הראשונית שלי, והייתי משולהב. למעשה, השתוקקתי לצעוק את רגשות תודתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב, אך החברה שלי ישנה לצידי כך שהיא לא הועילה בעניין הזה. שקלתי להתקשר לאימי או לאבי, אבל היה מאוחר, והם היו אולי כבר במיטה. הייתי צריך להתקשר. אבל פשוט לא הייתה לי דרך לדעת שאותו רגע יהיה ההזדמנות האחרונה שלי לדבר אל הוריי — או אל מישהו — למשך תקופה ארוכה.
מציאות בלתי נתפסת
לא, אני לא זוכר שראיתי את פנסיו הקדמיים של טנדר שברולט גדול כבד דוהרים ישר לעברי. אבל הם ראו. ברגע של גורל עיוועים התנגש השברולט הגדול, במהירות משוערת של 130 קמ"ש, חזיתית בפורד מוסטנג הקטנה, יריב בלתי שקול בעליל. השניות הבאות התרחשו בהילוך איטי כשנעימותיו האדנותיות של צ'ייקובסקי מתזמרות את ריקודנו המושחת.
שלדות המתכת של שני הרכבים התנגשו, צורחות ומצווחות בעודן מתעוותות ונשברות. כריות האוויר של המוסטנג התנפחו בעוצמה מספקת לגרום לנו לאובדן הכרה. המוח שלי, עדיין נע במהירות מאה ועשרה קילומטרים לשעה, הוטח אל חזית הגולגולת שלי, משמיד הרבה מרקמת המוח החיונית שהרכיבה את האונה הקדמית.
עם הפגיעה נגרר הקצה האחורי של המוסטנג שלי אל הנתיב מימיני, מה שהפך את דלת הנהג שלי מטרה בלתי נמנעת למכונית מאחוריי. מכונית נוסעים מדגם סאטורן, נהוגה בידי נער בן שש-עשרה, נחבטה בדלת שלי במהירות 110 קמ"ש. הדלת קרסה אל תוך הצד השמאלי של גופי. מסגרת גג המתכת נמעכה פנימה על ראשי, פולחת את גולגולתי וכמעט קוטעת את אוזני השמאלית. עצמות ארובת עיני השמאלית התרסקו, מותירות את גלגל העין השמאלית חסר תמיכה באורח מסוכן. זרועי השמאלית נשברה, חותכת את העצב הרדיאלי באמת זרועי ומנפצת את המרפק, בעוד העצם השבורה חודרת את העור מאחורי שריר הזרוע הדו-ראשי.
האגן שלי קיבל את המשימה הבלתי אפשרית של הפרדת חזית הסאטורן מלוח הבקרה המרכזי של המכונית שלי, ונכשל. הוא נשבר בשלושה מקומות שונים. לבסוף, עצם הירך שלי, הגדולה בכל עצמות הגוף, נשברה לשתיים, וקצה אחד פילח את עור ירכי וניקב חור במכנסי החליפה השחורים שלי.
דם נשפך בכל מקום. הגוף שלי נחרב. המוח שלי ניזוק לצמיתות.
בהיותו שלא מסוגל לעמוד בכאב הגופני העצום, השבית גופי את מערכותיו. לחץ הדם שלי צנח, והכול החשיך כשצללתי לתרדמת.
אתה חי רק... פעמיים?
מה שקרה אחר-כך היה לא פחות מלא ייאמן, מה שרבים קראו נס.
צוותי ההצלה והחירום הגיעו, ובאמצעות מלקחי החיים חילצו כבאים את גופי המדמם מן המכונית המעוכה. כשזה קרה, דיממתי בלי מעצור. הלב שלי פסק מפעום. הפסקתי לנשום.
מבחינה קלינית, הייתי מת.
אנשי העזרה הראשונה העלו אותי מייד על מסוק החילוץ ועמלו בנחישות להציל את חיי. כעבור שש דקות הם הצליחו. ליבי התחיל לפעום שוב. נשמתי חמצן נקי. תודה לאל, הייתי בחיים.
שכבתי שישה ימים בתרדמת, והתעוררתי לבשורה שאני עלול שלא ללכת שוב לעולם. אחרי שבעה שבועות מאתגרים של התאוששות ושיקום בבית החולים, במהלכם למדתי ללכת מחדש, שוחררתי להשגחת הוריי, חזרה לעולם המציאות. עם אחת-עשרה עצמות שבורות, נזק מוחי של קבע, ועכשיו חברה לשעבר שהקיצה איתי בבית החולים, החיים כפי שידעתי אותם לא ישובו לעולם להיות כפי שהיו. תאמינו או לא, זה יתגלה לבסוף כדבר טוב.
ההתעמתות עם המציאות החדשה שלי לא הייתה קלה, ולעיתים לא יכולתי שלא לתהות, למה זה קרה לי? היה עליי לקחת אחריות להשבת החיים שלי לידיי. במקום להתלונן על איך הדברים אמורים להיות אימצתי את מצב הדברים כפי שהוא. הפסקתי להשקיע אנרגיה במשאלה שחיי יהיו שונים, ושדברים רעים לא היו קורים לי, ובמקום זאת התמקדתי במאת האחוזים בהפקת המיטב ממה שיש לי. היות שלא יכולתי לשנות את העבר, התמקדתי במאבק לנוע לפנים. הקדשתי את חיי למימוש הפוטנציאל שלי ולהגשמת חלומותיי על מנת שאוכל לגלות כיצד להעצים אחרים לעשות אותו דבר.
בעקבות הבחירה להיות אסיר תודה באמת על כל מה שיש לי, תוך קבלה בלתי מותנית של כל מה שאין לי ולקיחת אחריות מלאה ליצירת כל מה שאני רוצה, אותה תאונת דרכים הרסנית הפכה בסופו של דבר לאחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בחיי. תוך בנייה והסתמכות על האמונה שלי ששום דבר לא קורה במקרה, כל דבר קורה מסיבה מוגדרת, אבל זאת האחריות שלנו לבחור בסיבות המעצימות ביותר לאתגרים, לאירועים ולנסיבות של חיינו. השתמשתי בתאונה שלי כדלק לשיבה מנצחת לחיים.
שנת 2000, שהתחילה אצלי בשכיבה במיטת בית חולים — שבור אך לא מובס — הסתיימה באורח שונה לגמרי. למרות העובדה שלא הייתה לי מכונית, ועוד פחות זיכרון לטווח קצר, ולמרות היותי מצויד בכל תירוץ שבעולם לשבת בבית ולרחם על עצמי, חזרתי לעמדת המכירות שלי בקַטְקוֹ. זאת הייתה השנה הטובה ביותר בקריירה שלי, וסיימתי שישי בחברה (מבין למעלה מ-60,000 נציגי מכירות פעילים). כל זאת בעודי מחלים ומתאושש פיזית, מנטלית, רגשית וכספית מן ההתרסקות.
בשנת 2001, אחרי שלמדתי כמה שיעורי חיים רבי-ערך מן ההתנסות שלי, הגיע הזמן להפוך את המצוקה שלי למקור השראה והעצמה לאחרים. התחלתי להרצות ולשתף את הסיפור שלי בבתי ספר ובמכללות. התגובות מתלמידים וסטודנטים וחברי פקולטה היו חיוביות להפליא, וחיזקו את ידיי לצאת במשנה מרץ למשימה להשפיע על הצעירים.
בשנת 2002 עודד אותי ג'ון ברגהוף, ידידי הטוב, לכתוב ספר על התאונה שלי שיוכל לתת לאנשים השראה נוספת ובעלת תפוצה רחבה יותר. התחלתי לכתוב, אולם ברגע שהתחלתי הפסקתי. אני לא סופר. חיבורים בתיכון היו בשבילי משוכה קשה ומאתגרת, על אחת כמה וכמה כתיבת ספר. אחרי כמה ניסיונות חוזרים שהסתיימו תמיד בכך שאני יושב מתוסכל, בוהה במסך המחשב, זה לא נראה כאילו יש סיכוי שייצא מזה ספר. לעומת זאת סיימתי בעשירייה הראשונה בקטקו שנה שנייה ברציפות.
2004: על מנת לנסות את כוחי בניהול קיבלתי את עמדת מנהל המכירות במשרד של קטקו בסקרמנטו. הצוות שלנו סיים במקום הראשון בחברה ושבר את השיא השנתי של כל הזמנים. באותו סתיו הגעתי גם לאבן הדרך הגבוהה ביותר שלי במכירות אישיות והגעתי להיכל התהילה של החברה. בהרגשה שהגשמתי את כל מה שרציתי להשיג בקטקו, הגיע הזמן לנסות לממש את חלומי להיות למרצה מוטיבציה מקצועי. חשבתי שאולי אפילו אצליח לכתוב את הספר ששייט בראשי בשנתיים האחרונות. כמו כן הכרתי את אורסולה. מאז היינו לבלתי נפרדים, והתחלתי להרגיש שהיא עשויה להיות האחת.
פברואר 2005: בעודי יושב בקהל במה שהייתה אמורה לפי התכנון שלי להיות הוועידה האחרונה שלי בקטקו הגעתי להכרה מכאיבה: לא הגשמתי את הפוטנציאל שלי. אאוץ'. בהחלט זכיתי בכמה פרסים ושברתי כמה שיאי מכירות, אבל כשצפיתי ממושבי בשני הנציגים המצליחים ביותר מקבלים את הפרס השנתי הגבוה ביותר שקטקו הציעה, הרולקס הנחשק, הבנתי שמעולם לא התחייבתי באופן מלא, לפחות לא למשך שנה שלמה. הרגשתי שלא אוכל לחיות עם עצמי אם אעזוב את החברה לפני שאממש את הפוטנציאל שלי במלואו. היה עליי להקדיש לזה עוד שנה, אבל הפעם להשקיע בזה את כל כולי.
2005: למרות ההתחלה המאוחרת באותה שנה הצבתי לעצמי את היעד להכפיל כמעט את כמות המכירות הטובה ביותר שלי לשנה. הייתי אחוז אימה, אבל מחויב. הגעתי גם למסקנה שיש לי מחויבות לכתוב את הספר ולשתף את הסיפור שלי עם העולם. עבדתי 365 ימים ברציפות, מוכר וכותב, עם רמת משמעת שחמקה ממני בעשרים וחמש השנים הראשונות של חיי. הייתי מונע על ידי השאיפה הלוהטת לעשות את מה שלא עשיתי מעולם קודם לכן: לחרוג מאזור הבינוניות הנוח עד להכאיב שלי, שמתוכו פעלתי כל חיי, למרחב של תפקוד יוצא מגדר הרגיל. עד לסוף השנה הגעתי לשני היעדים שהצבתי לעצמי: יותר מאשר הכפלתי את שנת המכירות הטובה ביותר שלי קודם לכן, והשלמתי את הספר הראשון שלי. זה רשמי: אין דבר שאינו אפשרי כשאתה מחויב.
אביב 2006: הספר הראשון שלי, מפגש חזיתי עם החיים: כיצד לאהוב את החיים שיש לך וליצור את החיים של חלומותיך הגיע למקום השביעי ברשימת רבי המכר של אמזון. ואז קרה הדבר שלא יעלה על הדעת: המו"ל שלי נמלט מהארץ עם 100% מתמלוגי הספר שלי, ולא נשמע ממנו דבר מאז. הוריי היו הרוסים; אני לא. אם יש דבר אחד שלמדתי מתאונת הדרכים שלי זה שאין טעם להתעסק או להרגיש רע בקשר להיבטים של חיינו שאנחנו לא יכולים לשנות. אז לא התעסקתי עם זה. למדתי שאם אתה מתמקד במה שאתה יכול ללמוד מהאתגרים של חייך וכיצד להשתמש בהם כדי להוסיף ערך לחייהם של אחרים, אתה יכול להפוך כל מצוקה ליתרון. זה מה שעשיתי.
2006: עם אפס ידע על מה שכרוך במקצוע הפכתי באקראי למאמן הצלחה לחיים ולעסקים כשיועץ פיננסי בן ארבעים ומשהו ביקש ממני לאמן אותו. הסכמתי. גיליתי שאני אוהב את זה. הלקוח הראשון ראה תוצאות מוחשיות ומדידות בחייו ובעסקיו, ואני גיליתי בתוכי תשוקה עזה לעזור לאחרים כמאמן שלהם. בהיותי בן עשרים ושש בלבד היו הסיכויים שלי להצליח כמאמן מקצועי קלושים עד אפסיים, אבל זה כל כך עלה בקנה אחד עם המטרה שלי בחיים שהלכתי על זה בכל זאת. עסק האימון האישי שלי המריא, ואימנתי מאות יזמים, אנשי מכירות ובעלי עסקים.
זמן קצר לאחר מכן נשאתי את הנאום הראשון שלי בתשלום כשאיגוד מועדוני הבנים והבנות של אמריקה הזמין אותי כמרצה אורח מרכזי בתשלום בוועידה הארצית שלהם. למרות העובדה שנהגתי מאז 1998 להרצות בפני קהלים גדולים של אנשי עסקים, שמורכבים בעיקר מאנשי מכירות, מנהלים ומנהלים בכירים, החלטתי שעם שערי המזדקר (במקצת), הופעתי הצעירה והכינוי שלי, "האל המחושמל," השפעה על צעירים היא הכיוון שלי. התחלתי להרצות ולשתף את הסיפור שלי בבתי ספר תיכוניים ובמכללות.
2007: השנה שבה התפרקו חיי לגורמים. הכלכלה האמריקנית התרסקה. בן לילה ירדה ההכנסה שלי לחצי. הלקוחות שלי לא היו יכולים להרשות לעצמם אימון אישי. לא יכולתי לשלם את החשבונות שלי כולל שכר הדירה. מצאתי את עצמי בחובות בסך 425,000 דולר, על הקרשים. הגעתי לקרקעית מבחינה נפשית, גופנית, רגשית וכספית. מעולם, בכל חיי, לא הרגשתי כל כך חסר אונים, שבור, רצוץ ומדוכא, אובד עצות כיצד לשוב ולתקן את חיי. ביקשתי נואשות תשובות לבעיות שנראו בלתי פתירות. קראתי ספרי עזרה עצמית, הלכתי לסמינרים, אפילו שכרתי מאמן אישי — אבל שום דבר לא עזר.
2008: השנה שבה התחילו חיי לעלות חזרה על המסילה. בסופו של דבר התוודיתי בפני ידיד קרוב כמה גרוע נעשה המצב שלי (מה שהצלחתי לשמור בסוד עד אותה נקודה). השאלה שלו: אתה מתעמל? התשובה שלי: אני בקושי מצליח לקום בבוקר מהמיטה — כך שהתשובה היא לא. "תתחיל לרוץ." הוא אמר. "זה יעזור לך להרגיש טוב יותר ולחשוב צלול יותר." אוף, אני שונא לרוץ. התובנות שבאו לי בריצה הזאת הפכו לנקודת מפנה בחיי (פרטים בפרק 2: מקור בוקר של פלא: שיטה שנולדה מתוך ייאוש). קיבלתי השראה ליצור שגרת התפתחות אישית יומית שקיוויתי שתאפשר לי להתפתח לאדם שהייתי זקוק להיות על מנת לפתור את בעיותיי ולהעלות את חיי חזרה על הפס. באורח פלא, זה פעל. ממש כל תחום של חיי השתנה מן היסוד במהירות כזאת שקראתי לזה "בוקר הפלא" שלי.
סתיו 2008: המשכתי לפתח את בוקר הפלא שלי, מנסה תרגולים שונים של התפתחות אישית ולוחות זמנים שונים של שינה. חקרתי כמה שינה אנחנו צריכים באמת. הממצאים שלי ניפצו לחלוטין את תבניות החשיבה המקובלות והתפיסות המשותפות לרוב בני האדם כולל אותי. אהבתי את התוצאות ושיתפתי אותן עם לקוחות האימון האישי שלי שאהבו אותן כמוני. הם סיפרו על כך לידידיהם, לבני משפחותיהם ולחבריהם לעבודה. באופן בלתי צפוי התחלתי לגלות אנשים שלא פגשתי מעולם כותבים בפייסבוק ובטוויטר על בוקר הפלא שלהם (עוד על כך בהמשך).
2009: אפשר לומר שזאת הייתה השנה הייתה הטובה ביותר שלי עד כה! נשאתי לאישה את אשת חלומותיי. נכנסנו להריון והבאנו לעולם את בתנו. (אני יכול לומר "אנחנו," או שזה יותר קטע של "היא"?) עסק האימון האישי שלי שגשג ופרח. הייתה לי רשימת המתנה של לקוחות. קריירת ההרצאות שלי תפסה תנופה. נתתי הרצאות והופעתי בבתי ספר, מכללות וגם תאגידים וועידות שלא למטרות רווח. שיטת בוקר של פלא התפשטה כאש בשדה קוצים. קיבלתי כל יום אי־מיילים מאנשים שסיפרו לי כיצד השיטה שינתה את חייהם. ידעתי שזאת אחריות שלי לשתף את זה עם העולם, ושכתיבת ספר היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לאט לאט התחלתי שוב לכתוב. שלא תבינו אותי לא נכון, אני עדיין לא סופר, אבל אני מחויב. כמו שידידי הטוב רומאסיו פלצ'ר תמיד אומר, "יש תמיד דרך... כשאתה מחויב."
2012: הספר שאתה מחזיק בידיך, זה שהקדשתי יותר משלוש שנים מחיי לכתיבתו, בוקר טוב: גישה פשוטה ויעילה ליצירת בוקר של פלא וחיים שתמיד רצית... ראה אור. יצאתי מגדרי מרוב שמחה כשהספר הפך במהירות לא רק לרב-מכר ראשון ברשימת אמזון, אלא הפך בשנה הראשונה לצאתו לאור לאחד הספרים המדורגים גבוה ביותר בהיסטוריה של אמזון (נכון לעכשיו, למעלה מ-500 ביקורות, עם ממוצע של 4.7 מתוך חמישה כוכבים). חשוב יותר מה שהביקורות אמרו. חייהם של בני אדם עברו שינוי. וזה פועל אצל כל סוגי האנשים: מעקרות בית עד מנכ"לים, שיטת בוקר של פלא נותנת לאנשים את היכולת לשנות כל תחום בחייהם או את כל חייהם כמכלול.
התמודדות חזיתית עם חייך
אני משתף איתך את סיפורי כדי להביא לידיעתך ראיות למה שאפשר להתגבר ולהשיג, לא משנה היכן אתה בחייך כרגע או כמה קשים האתגרים הניצבים בפניך. אם אני יכולתי לעבור ממצב שנמצאתי מרוסק ומת, שנאמר לי שלא אוכל לעולם ללכת שוב, שהתרוששתי והרגשתי מדוכא כל כך שלא רציתי לקום בבוקר מהמיטה למצב שבו אני יוצר לעצמי את החיים שרציתי תמיד, אז אין לך שום תירוצים קבילים לא להתגבר על כל מגבלה שבלמה אותך עד כה מלהשיג כל מה שאתה רוצה לחיים שלך. אין מקום לשום תירוץ. אף לא שמץ. אפס. שום כלום.
אני מאמין שזה חיוני לאמץ את נקודת המבט האומרת שכל דבר שאדם אחר התגבר עליו או השיג הוא פשוט ראיה לכך שכל דבר, ואני מתכוון כל דבר, שעליך להתגבר עליו או שאתה רוצה להשיג הוא בגדר האפשר בשבילך, לא משנה איזה עבר או נסיבות עכשוויות חוסמים את דרכך. זה מתחיל עם קבלת אחריות מלאה לכל היבט של חייך וסירוב להאשים אף אחד אחר. הדרגה שבה אתה מקבל אחריות לכל דבר בחייך היא בדיוק דרגת הכוח האישי שיש לך לשנות או ליצור כל דבר בחייך.
חשוב להבין שאחריות היא לא אותו דבר כמו אשמה. אשמה קובעת מי אשם במשהו, ואילו אחריות קובעת מי מחויב לשיפור מצב העניינים. במחשבה לאחור על התאונה שלי, הנהג השיכור היה אשם בהתנגשות, ואני הייתי אחראי לשיפור החיים שלי, להפיכת הנסיבות שלי למה שאני רוצה שהן יהיו. זה באמת לא משנה מי אשם, כל מה שמשנה זה שאתה ואני מחויבים להשאיר את העבר במקומו, כלומר מאחור, בעבר, ולבנות את חיינו בדיוק באופן שאנחנו רוצים שהם יהיו, החל מהיום.
זה הזמן שלך, זה הסיפור שלך
דע שאיפה שאתה לא נמצא בחייך כעת, זה מצב זמני, וזה בדיוק המצב שבו אתה אמור להיות. הגעת עכשיו ללמוד מה שעליך ללמוד על מנת שתוכל להפוך להיות האדם שעליך להיות כדי ליצור את החיים שאתה רוצה באמת. אפילו כשהחיים קשים או מאתגרים, במיוחד כשהחיים קשים ומאתגרים, ההווה הוא תמיד הזדמנות ללמוד, לגדול ולהיות טוב יותר ממה שהיית אי פעם קודם לכן.
אתה בתהליך של כתיבת סיפור חייך, ואין סיפור טוב בלי גיבור שמתגבר על האתגרים שנקרו בדרכו. למעשה, ככל שהאתגרים גדולים יותר, הסיפור טוב יותר. היות שאין מגבלות וסייגים לגבי הכיוון והיעד שהסיפור שלך הולך אליו מכאן, מה אתה רוצה שהעמוד הבא יאמר?
הבשורה הטובה היא שיש לך היכולת לשנות או ליצור כל דבר בחייך, החל מהרגע הזה. אני לא אומר שלא תצטרך לעבוד בשביל זה, אבל אתה יכול למשוך אל החיים שלך וליצור במהירות ובקלות כל דבר שאתה רוצה בכך, ושתתפתח להיות האדם שמסוגל לעשות את זה. זה עניינו של הספר הזה: לעזור לך להיות האדם שעליך להיות כדי ליצור את כל מה שרצית מאז ומתמיד לחיים שלך. ובעניין הזה, אין גבולות.
קח לך עט
לפני שאתה קורא הלאה טול בבקשה עט או עיפרון שתוכל לסמן ולכתוב בספר הזה. תוך כדי שאתה קורא סמן כל דבר שמדבר אליך ואולי תרצה לחזור אליו מאוחר יותר. סמן בקו תחתי, הקף בעיגול, הדגש, קפל את פינת הדף ורשום רשימות בשוליים שתוכל לחזור ולהיזכר במהירות בשיעורים, באסטרטגיות וברעיונות החשובים ביותר.
אישית, היה לי בעבר מאבק עם הנושא הזה כי אני קצת טיפוס רודף שלמות אובססיבי-קומפולסיבי, ואנאלי בכל הנוגע לשמירת הדברים שלי נקיים ומסודרים. אבל בסופו של דבר הבנתי שאני צריך להתגבר על זה כי מטרתו של ספר מסוג זה היא לא להישאר בלתי נגוע, אלא דווקא להגדיל באופן מרבי את הערך שאתה מפיק ממנו. עכשיו אני מסמן את כל הספרים שלי כדי שאוכל לבקר אותם שוב בכל זמן שארצה ולהתחבר מחדש עם כל תועלות המפתח, מבלי שאצטרך לקרוא שוב את הספר כולו.
טוב, ובכן, עם העט בידך, בוא נצא לדרך! הפרק הבא של חייך עומד להתחיל...
