כמה שזה לוקח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמה שזה לוקח
הוספה למועדפים

כמה שזה לוקח

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יורם מלצר

יורם מלצר, יליד חיפה, סופר, מתרגם ובלשן, עורכו של כתב העת אלכסון. הוא מחברם של הספרים "שלג באלבניה", "האם ליסבון קיימת?", "חיבת ציון", "פלה": "אל בשר ודם", "האיש שנקבר פעמיים" ו"עקבות בים". זכה במספר פרסים ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ותרגם כמאה ספרים מספרדית, פורטוגלית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וגליסית.

תקציר

שיחת טלפון מפתיעה — בעברית — מסחררת באחת את עולמו של ד״ר אורי שפירא. אביו נעלם, ואיש אינו יודע מה קרה לו, ועתה הבן המרוחק, המנוכר, נאלץ לנפץ את הבועה שבתוכה הקפיד לעטוף את חייו ולצאת לחפש את האב. מסע החיפושים מוביל אותו אל המדינה הדרום אמריקנית שבה בילה את ילדותו, אל עולם המבוגרים המלא בתככים פוליטיים ומתחים משפחתיים, אל האנשים שאינם, אל הקולות והתמונות ששמע וראה הילד הרגיש שהיה. מתוך זיכרונו של אורי נברא מחדש עולם מתעתע ומסעיר, שחלקיו פזורים בחיפה, בניו יורק ובארץ ההיא, האחרת. בעוד הגעגועים ארצה נמהלים בכאב על נפילת האח הטייס, חשאיות ביטחונית מתערבלת בסיפורי אהבה ראשונה — ואולי אורי מוצא את דרכו השקטה והבטוחה לאחות באמצעותה את הקרעים.
 
יורם מלצר, יליד חיפה, סופר, מתרגם ובלשן, עורכו של כתב העת אלכסון. הוא מחברם של הספרים "שלג באלבניה", "האם ליסבון קיימת?", "חיבת ציון", "פלה": "אל בשר ודם", "האיש שנקבר פעמיים" ו"עקבות בים". זכה במספר פרסים ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ותרגם כמאה ספרים מספרדית, פורטוגלית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וגליסית.

פרק ראשון

 
Sometimes he thought there wa
different version of everything
 
Julian Barnes, The Noise of Time
 
 
הזיכרון הוא כמעט אותו הדבר כמו החרטה.
אנחנו זוכרים רק את מה שאיננו חיים באורח מלא
 
דולסה מריה קרדוזו
 
 
1.
 
הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.
 
הנחתי את השפופרת במקומה, משיב את השקט על כנו, אך ללא הועיל. שלוש המילים העבריות הדהדו בעקשנות. להגיע, לבוא, להביא ולתת, והזוג המלכותי לעלות ולרדת, ולנגד עיניי הופיע עמוד השער של עבודה שהגישה לי אחת הסטודנטיות — שנה קודם לכן? אולי שנתיים? — על פעלי תנועה וכיוון ותפישת המרחב בעברית הישראלית. להגיע, כי היעד תמיד שם, כי הקול הקורא מזמן אליו בשעת הצורך. מתאים מאוד לקביעה מצד הדיפלומט הצעיר שאמר שאני נדרש. לא שדורשים ממני, ולא שאני דרוש, שצריכים אותי או זקוקים לי, זה לא. אני נדרש. שמעתי בתוכי את הקול חוזר על המילים וידי שרבטה את המילה על הבלוק שהיה מונח על השולחן. הקפתי אותה בעיגול, אולי תשמש לעבודה של אחד מתלמידי המחקר, ואולי אני עוד אעשה בה שימוש, אבל המשרד שלי במחלקה ללימודי המזרח, כפי שהיא נקראת כאן, והשלט הקטן ליד הדלת, המציין ליד שמי ותארי האקדמי את המילים "שפות שמיות (עברית מודרנית)" בשפת המקום, גם הוא כבר היה מאחוריי כשהלכתי אל הדירה כדי להתכונן לנסיעה אל עיר הבירה, בהקדם.
 
ואני כמו במערבון ההוא שבו קלינט איסטווד כבר פרש מענייניי האקדוחנות עד שהוא נדרש להגן על אלמנה מפני בעלי הון רשעים, והוא נוסע לעיירה הסמוכה אל הכספת בבנק ונוטל ממנה את אקדחו הישן והמנוסה, על הנרתיק וחגורת הכדורים, ומותיר במקומם את צווארון הכמורה שהוא מסיר מעליו עד שישלים את משימתו הקדושה. שנים חיכיתי לקריאה כזאת, שנים הזיתי שכך, אחרי שאפרוש לי לעיירה שקטה, אולי אכן אוניברסיטאית, ישובו חיי הקודמים להתדפק על הדלת ואקום ואותיר אישה שכמעט אינה יודעת דבר על עברי המסוים, ואשוב לעטות שריון כדי לטפל במצב שרק אני יכול למצוא לו פתרון, כולל אותו רגע קר וקשה מול אקדח שממתין בכספת שאין איש מלבדי יודע עליה. פסעתי ביום האביבי הקריר, והדורבנות על עקביי נקשו על האספלט במתכתיות רופפת, כמו מזכירים לי שאסור להראות דחיפות, גם אם אתה נדרש להגיע בהקדם, גם אם החובה מזמנת אותך לעזוב הכול ולצאת אל הלא נודע.
 
כי כך לימד אותי איזי, האיש שהיה מחליף שמות וחזות ושפות, בא והולך ושוב נעלם וחוזר אך תמיד נמצא שם, גם אם מעולם לא אמר מתי הוא עוזב או מתי ישוב. האיש שאפילו רעידת אדמה לא יכלה לו. רעידת האדמה שתפסה אותו עולה במדרגות ביתו באחת ממדינות דרום אמריקה, בדרך לקומה רביעית או חמישית, בשובו מהיעדרות ארוכה ועד שהוא קלט שהרעד אינו שוכך כמו ברוב הפעמים אלא מתגבר והולך לקראת טלטלה שאוחזת בעיר כולה, הוא כבר הספיק לפתוח את הדלת והמשיך משם למטבח ולמזווה ולחדר המשרתת שמעולם לא אויש כי התקנות אסרו על העסקת עובדים מקומיים בבתיהם של אנשי "המשרד", וכך הוא ירד במדרגות החירום ונעלם לחודשיים לפי תוכנית המילוט שלו, מותיר מאחוריו את אשתו שאולי רק החלה להבין שהרעידה הכללית שחדרה לשנתה מתרחשת גם במציאות שהיא מטולטלת להתעורר בה. וגם לאחר חודשיים בנוהל חירום שלקח אותו למסע של זהויות ותחנות זמניות ברחבי היבשת, הוא לא סיפר לה שבאותו בוקר הוא אפילו הספיק לחזור הביתה, וגם לנגב את סימני נעליו מאדן החלון, בטרם נעלם.
 
שעה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי ברכבת. ארבע שעות של נסיעה הפרידו ביני ובין שמיעת הבשורה. והנה חולפים רחל ועמוס ואיזי וגידי, ואני מונה אותם לפניי עם המבט הראשון מבעד לחלון, עוד בטרם התחלנו לנסוע. רחל איננה, גידי היה לאנדרטה בצלע ההר בנגב לפני שנות דור, סמוך לבר המצווה שלא חגגו לי, ובקברו של איזי ביקרתי בפעם האחרונה שהייתי בארץ. נותר רק עמוֹס, שגם הוא איננו מאז שעזב את הדירה בחיפה ואותי ואת רחל לאחר שקברנו את גידי. עזב והרחיק את עצמו ליערות ולמפעל העץ למרגלות ההרים בשיפוליה של המפה שידעתי לצייר בעיניים עצומות אז, כשהייתי ילד וכולם היו שם — רחל וגידי ואיזי ועמוס. מה מכל זה יודע המזכיר השני בשגרירות שכעת שמו מיטלטל בי עם תנועת הרכבת? באורח בלתי נמנע הוא יודע על גידי, שהעניק לנו את התואר "משפחה שכולה". אולי שמע על רחל. על איזי הוא בוודאי אינו יודע דבר, כי על איזי הוא אינו יכול לדעת דבר. אולי רק שהוא עבד ב"משרד" והיה חבר המשפחה, אם אפשר לומר זאת כך.
 
נותר עמוס. ואם אני נדרש להגיע לשגרירות עוד היום, ביום שישי, הרי שעמוס — מעולם לא קראתי להם בלבי אלא בשמותיהם הפרטיים — ובכן עמוס בוודאי שוכב פצוע או חולה מאוד ואולי אפילו כבר מת. מנור או ארבל או בראון יאמר לי זאת כשאגיע. ואיזי? ממילא איזי גם הוא כבר איננו, אם כי הוא היחיד מכולם שאני עדיין מדבר איתו כמעט מדי יום. איזי שברגע כזה היה ללא ספק מופיע, מתערב במגע ידו השקט, החשאי, אולי בכל זאת יהיה בעזרי, על אף שהוא כבר נעלם לבלי שוב. והפעם תורי להיות מי שעוטה זהות זמנית, הופך לאיש צללים ושחקן, מתבונן תמידי הרואה הכול וסופח הכול ומפנים הכול לשימוש בעת הצורך. שוב אני הילד הרוצה שאיזי יתגאה בו. בוא תספר מה ראית, תספר לאיזי, כך הוא נהג לומר לי בשעות אחר הצהריים בבית בחוץ לארץ, כשהייתי חוזר מן הטיולים עם מריה, ילד קטן ומלא רשמים. ואני הייתי פורק הכול, שופע פרטים בידיעה שכל מה שאני אומר נותר ועשוי להפוך לשאלה בהמשך השיחה או בכל עת שהוא ימצא לנכון, לעולם ללא הקשר צפוי, תמיד ללא הכנה מראש. איזי היה אז הדוֹד איזי, יצחק ערמון, איזידור קסטן, או סניור איסידורוֹ קסטניוֹ, מופיע ונעלם, אוסף אותי בסוף יום הלימודים וגם מתפוגג לשבוע או חודש או מתגלה בסלון, מעשן סיגריה מהקופסה העשויה עיסת נייר צבעונית שהמתינה לו על השולחן המגולף, קופסה שהייתה רק שלו ושרחל הייתה מקפידה למלא בסיגריות שהוא אהב. כשהתחלתי ללכת לבית הספר קרה שחזרתי הביתה והרחתי ריח של סיגריות. או אז הייתי ניגש לקופסה ובודק בחשאי האם חסרות בה שתיים או שלוש סיגריות, וכך ידעתי שאיזי אכן ביקר בהיעדרי ובילה זמן בבית. הקופסה העגולה מולאה בסיגריות כך שחלקן היה ניצב לאורך וחלקן לרוחב ויכולתי להבחין בקלות האם השתנה בה הסידור. באחת הפעמים איזי ראה אותי בודק את הקופסה. אני הבחנתי בו רק לאחר שהחזרתי את המכסה למקומו, ומאז הוא הקפיד להטעות אותי, להוציא ולהוסיף סיגריות ללא קשר לביקוריו בבית. הוא הוסיף אחדות והוא עישן אחת או שתיים ונטל עוד סיגריות אחדות או הוסיף יותר ממה שעישן, ולפעמים עישן בגינת הבית, אם כי מעולם לא מצאתי בדל סיגריה שיעיד על כך, והוא ידע הכול ושיחק איתי במשחק חתול ועכבר. אני חקרתי את מהלכיו בבית והוא המשיך לתחקר אותי על מה שראיתי בטיול אחר הצהריים עם מריה, ולאחר מכן מה ראיתי ברחובות העיר ולימים גם תחקר אותי על רחובות חיפה ותל אביב ובאפי עלה תמיד ריחן של הסיגריות הטריות בקופסה העגולה מעיסת נייר מצופה בלכה צהבהבה. אותו הריח שאני מבקש לדמיין גם כעת כשהרכבת מתחילה כבר לנסוע ולי מצפות ארבע שעות של נוף רך ומוריק ושטוח. לבד במושבי ליד החלון, בזווית נוחה כדי להבחין בכל מי שיעלה לרכבת או ירד ממנה מכאן ועד לבירה. ומה ידע עמוס? אולי הכול, אך הוא לא אמר דבר, גם לא לימים, כשהוא החליט לשוב ליערות ולקבור את עצמו בעבודה במפעל העץ, גם כשרחל כבר לא יכלה לשאת עוד את חייה, גם כשהיא אושפזה פעם אחר פעם עד שלא היה עוד את מי לבקר בבית החולים הפסיכיאטרי ואיזי הפך להיות לי אמא ואבא כפי שלא היו לי גם כשגידי היה בחיים וגרנו כולנו באותו בית והכול נראה אפשרי ואפילו מבטיח.
 
הרכבת מגיעה למהירות השיוט שלה. מי מביט בי כעת? אף אחד. איזי אמר שאתה צריך להניח שרואים אותך, שמביטים בך, שעוקבים אחריך, תמיד. הקרון כמעט ריק. בצדו השני של המעבר יושבים אם ובנה, ובי עולה המילה "מקומיים", ואני מחניק את החיוך שמבקש לבצבץ נוכח המילה השמורה למקומות אחרים. שערו של הילד, בן שלוש או ארבע, בהיר אף יותר משערה של אמו. יום אביבי והשניים לבושים לכל מזגי האוויר. אכן בני המקום. היא מגישה לו כריך עטוף בנייר שעווה וגורמת לו להשעין את גבו אל המושב בשעה שהיא מקלפת את הנייר ומותירה חצי כריך חשוף. לחם כהה וגבינה, ולאחר הנגיסה הראשונה היא שולפת כפיסים של גזר ופלפל אדום. הילד אוכל בזהירות, והשניים אינם אומרים דבר. החלון בצד שלהם מראה את אותו נוף הנשקף מהחלון שלידי. הילד מבחין בי, אך הוא כבר יודע לא למקד את המבט. אמו לא מרימה את ראשה. מהתיק המונח לידה מבצבץ ספר עבה בכריכה רכה. סימנייה מעבר לשליש. מה אלמד עליהם בשעתיים, שלוש או ארבע? מה הם ידעו עליי כשדרכינו ייפרדו? הזמן מצטבר, ולא יהיה לי למי לספר. אם ארצה בכך, לא יהיה לי קושי ליצור מגע עם הילד, עם אמו, לעורר שביב של שיחה, לגרום להם לזכור את האיש מהרכבת, שהרי גם זאת טכניקה שאיזי לימד אותי, שיזכרו אותך כדי שלא ישימו לב למה שהסתרת. אולי אמו עוד תבוא ללמוד באוניברסיטה, אולי תשב בהרצאה שלי בעוד שנה או שנתיים, אולי אדע את שמה. פנים יפות, עיניים אפורות, שיער קלוע בצמה קצרה ואסופה היטב. ישיבתה זקופה, כמעט דרוכה. אולי אין גבר בחייה. אני נותן לקווי הנוף להימרח לנגד עיניי, נמנע מלהביט בהשתקפות על החלון. שמות של דיפלומטים מתחלפים במהירות כמו חפיסה של קלפים שאני מערבב בין ידיי.
 
אלירז. זהו שמו של המזכיר השני. תנועתה הרכה של הרכבת מאפשרת לשם לעלות מתוכי כמו בועת סבון באמבטיה. הרכבת נוסעת ואני מנסה לא לשכוח את שמו של הדיפלומט שמחכה לי בסופה של הנסיעה, לא להמשיך לערבב את הקלפים. הכי טוב שניפגש כבר בתחנה, הוא אמר. אני מכיר קפה טוב ממש ממול, שם נוכל לדבר. בית קפה מול תחנת הרכבת, פגישה עם אלמוני, מזוהה למחצה. ואני נזכר בקופסה דקורטיבית לסיגריות, וחלפו מאז כבר עשרות שנים, קופסה מעיסת נייר, עוד בועת סבון. אפילו על איזי איני מרבה לחשוב, לא מאז שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול המצבה שעליה חקוק שמו וחקוקות שנות חייו, שבעים וחמש שנים שמהן כמעט שישים היו עלומות, ללא זכר לעיר הולדתו, וינה, מצבה שפתחה את פרשיית חייו בשנה, 1923, וחתמה אותה בתל אביב, 1998, קבר רגיל בקריית שאול ועליו שרידים פריכים של כתר פרחים ארגוני ועגול כמקובל. וכעת, בקרון הרכבת שעומד בו ריח של פלסטיק וניקיון, תביא את הדרכון הישראלי שלך בבקשה, אתה מבין, זה עניין פורמלי, אמר המזכיר השני אלירז — אלירז, לשים לב, אלירז — ואני חושב על איזי, ממתין לי בבית הקפה מול התחנה ומולו צלחת ובה מפית נייר ששוליה מחקים רקמה, ועליה פרוסה של עוגת יער שחור או זאכר־טורט, כמו בבית הקפה ברחוב נורדאו בחיפה, וכתמיד הפרוסה העבה ממתינה רק לי. הרכבת נוסעת ועל פניי חולפים מבני התחזוקה של התחנה ובתי מלאכה ושולי עיר קטנה ומיד שוב הנוף המוריק והרך, כל כך שונה מהכרמל ומנוף המפרץ והגליל ובימי החורף לא פעם עד לחרמון, ושונה גם מאוד מהיערות וההרים שם בקצה העולם, עדיין קצה העולם על היערות וההרים שבו. ולמרגלות המסילה שטח מרעה מגודר ובו פרות דשנוֹת ואני סופר אותן שבע ושבע ועוד שבע וכולן טובות ובריאוֹת ומי יודע מה קרה לעמוס שם ביערות שפרות רזות כרסמו בהם תמיד וידעו לרדת אל העיר וללחך את שוליה וגם לטעום ממגרש הכדורגל של בית הספר. אולי אלירז יודע ויאמר לי לפני סופו של היום הארוך שאני נמצא רק בראשיתו. תמיד תיקח איתך משהו, אומר איזי, תמיד, משהו שיוכל להעסיק אותך, שיאפשר לך לשנות תנוחה וזווית ישיבה, משהו שגם תוכל להסיח בו את דעתו של מי שמתעניין בך. אבל אסור שזה יהיה דבר שיזהה אותך, ולכן לא לקחתי עבודה שהתכוונתי לקרוא, עבודת גמר על השם הפרטי בעברית ישראלית. וכך העסקתי את עצמי בהשערות ביחס למה שהסטודנט כלל בה, אותו בלונדיני שקדן ועדין למראה שלמד תאולוגיה, שקל להיות כומר ובינתיים התאהב בישראל והמשיך בלימודיו מהעברית המקראית ועד למודרנית, ועד לכתיבת העבודה שהותרתי על שולחני במשרד.
 
העיתון שהבאתי איתי עושה את שלו. מקופל יפה אך פתוח על השולחן הזעיר הנובט מדופן הקרון. בדפים הפנימיים ידיעות מרחבי העולם. מוטב לבחור בידיעות קטנות, שמצדיקות קריאה בהפסקות, לא לשקוע במאמר ארוך ולהתנתק, לא לעודד שיחה על פוליטיקה מקומית. האם הצעירה קוראת בספרה, ספר מתח. רב מכר בין־לאומי שופע גופות, מניעים, תשוקות ותעלומות, שאינן מפרות את מבע פניה השלוות. שנינו יודעים שהכול יבוא על מקומו בשלום. ואני עובר לדף עם התשבץ. לא כדי לפתור אותו, לידי כך עוד לא הגעתי בשפתם, אבל אני מנסה לפענח הגדרות בלי לכתוב, ומדי פעם שב למאמרים על תאונת אוטובוס בדרך הררית בנפאל ועל חקלאי בצרפת שרצח את אשתו באמצעות חומר הדברה. הכול מסופר תמיד בריחוק הראוי, בלי תצלומי התקריב של גופות הנרצחים וההרוגים בתאונות הדרכים ובמקרים המשונים של העיתונים שמלאו את אחר הצהריים שלי, כשלא טיילתי עם מריה. סיפורים קטנים, הנמסרים לקוראי העיתון לאחר שבשלו והגיעו לבהירות. סוף ברור מרגיע את הקוראים היכולים לצקצק בלשונם אך לדעת שהסדר הושב על כנו. על השולחן שלהם, הילד מקפל את נייר השעווה לשתיים, לארבע, מחליק אותו בידו הקטנה.
 
ואולי עשו לו אילתי? אילתי, כן, אולי מה שקרה לעמוס הוא שעשו לו אילתי? אברהם אילתי, המומחה לקואופרציה, שליח ההסתדרות, שם אצלנו, לאחר מלחמת ששת הימים. אילתי הגיע בגפו, בלורית מימי תנועת הנוער, מעט דלילה, חולצות מגוהצות, תמיד בצבע תכלת, ותיק שהיה תלוי לו על כתפו ועליו סמל של אגד. הוא חיפש עובדים כדי לאגדם בקואופרטיבים, ונראה שמישהו בארץ הנחה אותו מראש לפנות למגדלי הקפה הקטנים, אולי הייתה יד בדבר לאחד המפעלים ההסתדרותיים ששלח לחמו הרחק מעבר לים. בכל אופן, עד מהרה אילתי הרחיק מן הבירה אל ההרים ושכר בית ישן באחת העיירות ושם, בעזרת עקשנות ומעט לדינו מן הבית, הוא יצא להסתובב בין המטעים הזעירים, מנסה לשכנע מגדלים בתחתית הסולם להתאגד יחד ולשפר את עמדת המיקוח שלהם מול האדונים הגדולים, הפאודלים בני המשפחות ששלטו בענף מזה מאה וחמישים שנה. דבר לא הרתיע אותו. לא תנאי החיים הסגפניים, לא הבדידות וגם לא קשיי ההתנהלות בשטח ההררי. אילתי נהג לבוא לבירה בסופי שבוע ולעתים היה גם מתארח אצלנו, חולק את הסלט הדקיק של עמוס ונותן לרחל את חבילת הכביסה במה שהיה מעין תורנות לא רשמית בקרב נשות המושבה הישראלית. וכך גם קרה שלאחר חודשים אחדים, ביום שלישי שלאחר סוף שבוע שעבר על אילתי בביתם של בלהה ועמירם בן־מלך, הופיע אצלנו עמירם בשעת ערב ואמר מצאנו אותו, מצאנו את אילתי, עמוס, בוא מהר, זה לא נראה טוב. ביום שני בבוקר הוא נסע כתמיד במיניבוס צפוף שיצא מן הבירה צפונה, וכעת החזירו אותו בחלק האחורי של טנדר, אך ללא רוח חיים. אמרו שגרונו שוסף ושעל ראשו הולבש שק מאלו שמשמשים ליצוא קפה לאירופה, והשק היה חדש לחלוטין. ימים אחדים לאחר מכן, כשגופתו כבר נשלחה בחזרה ארצה, עמוס ישב עם איזי אצלנו בסלון וסיפר לו את פרטי המקרה, ואיזי הניד בראשו ואמר הוא חשב שפה זה תנועת המושבים, ושהג'ונגל זה חבל לכיש.
 
אז, בסלון הבית, בשיחה נלחשת עם איזי, ראיתי את הפחד בעיניו של עמוס, עיניים כהות ששקעו בארובותיהן. בלוריתו, אותה להבה זקורה על ראשו של תורֶן ישראלי בראשית שנות השבעים, לא הייתה סתורה ברישול מלא ביטחון, אלא נראתה שמוטה. זרועותיו המגוידות כמעט לא נעו, והוא פכר ללא הרף את אצבעות ידיו. איש רזה, חזותו אומרת בריאות של סלט ולבנייה, של כדורעף ועבודה בשטח, פניו היו כעת חרוצות מתמיד, עורו אפור וגבו כפוף. מולו, איזי בעל הכרס הקטנה, השיער המסורק בקפידה והמקטורן התפור היטב, נראה מלא חיים. איזי לא זז כל זמן הסיפור, אך ניכר שמגופו עשויה לפרוץ תנועה בכל רגע, על אף שהוא שמר על נינוחות שקיבלה אליה את הסיפור לפרטיו. עמוס הלך לחדר השינה וחזר עם ערמה של עיתונים, מוסר אותם לאיזי שלא הביט בהם, אלא הניח אותם בצד, על השולחן, הרחק ממנו. דיברתי עם האנשים פה, אמר איזי, ונראה לי שזה עניין ספציפי. בלילות הקרובים הם יסיירו בסביבה של בתי הישראלים, אבל אני לא חושב שהם יודעים שום דבר נוסף. עמוס קם ללוות את איזי לפתח הבית. מאיזי הנינוחות לא משה, ואילו עמוס לא התיישר. איזי, נמוך ממנו, מעלים במהירות פתק לבן בעומק כיס המקטורן, הביט בו במבטו הבהיר העמום, שפתאום היה חודר וקבוע, כפי שהייתי עתיד לראותו פעמים רבות במשך השנים: עמוס, יש משהו שאתה יודע ולא אמרת לי?
 
אז אולי לעמוס אכן עשו אילתי? "לעשות אילתי" — אולי מוזכרות צורות כאלו בעבודת הגמר של הסטודנט לתאולוגיה חובב ישראל והשפה העברית. אציץ בה מחר, כשאחזור, כשכבר אדע מה עלה בגורלו של עמוס. אם אדע. אם אחזור מחר. כי אולי בכל זאת כל עניין צווארון הכמורה והאקדח הנאמן הממתין בקופסה בכספת בבנק יתממש באיזו דרך, ואולי כל הזימון הזה אינו אלא כיסוי לזימון אחר, לאחר ש"הם" התעוררו לשים לב שיש במרצה לעברית באוניברסיטה אירופית פוטנציאל שאפשר סוף סוף לממש. לא, זה כבר לא יקרה. אפילו איזי הבין זאת בשנותיו האחרונות, כשחדל לתחקר אותי בדרכו הסיבובית בחיפוש אחר קצות חוט מכל סוג, והסתפק בגלישה רכה וכמעט אקראית בין חומרי העבר. אכן בשנים האחרונות הוא לא צץ עוד לפתע פתאום ולא שלח עוד דרישות שלום מוצפנות, כפי שנהג לעשות כשלמדתי באוניברסיטה בארץ וגם קודם לכן, בשנותיי בצבא ובתיכון. בימים ההם הדוד איזי היה חמקמק ונצחי, צל חתולי רך עקבות שאינו מתפוגג לעולם. כמו ביום שבו קראו לי לרופא באמצע שיעור מתמטיקה. רופא בית הספר, שאהבו ללחשש עליו שהוא קצת מפריז בהזמנת בנות לראיונות משונים לצורך "השלמת נתונים ועריכת סטטיסטיקות", מפגשים שהותירו אותן נבוכות יותר ממה שהן אמרו במילים מפורשות. הרופא שלח הודעה וזימן אליו דווקא אותי, באמצע השיעור. אחד הליצנים בכיתה עוד הספיק לקרוץ לי כשקמתי לצאת מהכיתה. במרפאה הקטנה בקצה המסדרון, עם החלון שפנה אל הנוף עד למורדות החרמון המושלגים, כל מה שהוא אמר לי, ולפניו תיק קרטון צהבהב ועליו רשום "אורי שפירא", היה "אנחנו מאוד מרוצים ממך, מאוד מרוצים ממך, כן," פעם ופעמיים ושלוש, בעודו מטה אליו את התיק ופותח אותו לעצמו ומעביר את עיניו על מסמכים שלא הותר לי לדעת מה הם, בטרם הרים את מבטו אל משקפיו וסיכם לעצמו ולמעשה גם לי: "כן, בהחלט" ואפילו באותם ימים כבר יכולתי להבחין בנקישת ההתרסקות הקלה של הט' בין לשונו ושיניו ולכן גם להתפלא פחות ממה שהוא בוודאי ציפה כשהוא שלף קופסה קטנה עטופה נייר בצבע ירוק כהה, נייר לא מכאן, חבילה קשורה בסרט זהוב. הוא מסר לי אותה בלי להתיק ממני את מבטו וחתם את פגישתנו המשונה באמירה "זה בשבילך, תפתח את זה אחר כך, הכי טוב בבית." ומסר לי את קופסת הערמונים המסוכרים מפריז, שישה ערמונים בדיוק, מתנה ללא שם מהדוד איזי, מסייה איזאק קסטן, באדיבות הדואר הדיפלומטי ו"המשרד".
 
ירוק כהה וזהוב עמום, צבעים של איזי. מטפחת ממשי מעטרת את צווארו כשאנחנו נפגשים בקונדיטוריה על הכרמל. עיניו הבהירות בוהות מעבר לכתפי בשניות הראשונות לאחר שאני מתיישב. הוא נותן להן לשוטט, לא ממוקדות, ואני יודע שהוא רואה הכול. כעת הוא מקיף אותי בעיניו, בלי תנועה. "מה שלומנו, אורי?" הוא שואל. לרגע צורת גוף ראשון רבים מחזירה אותי אל הרופא, אך במרפאת בית הספר היא לא כללה אותי, ואילו כאן איזי מכוון אלינו השניים. אני לא מזכיר את המתוק־מתוק ההוא, ומניח שההיסוס הקטן שלי נקלט. חיוך רך על פניו כעת. הוא הבין. מחווה קטנה שלו ובעלת הבית ניגשת אלינו, לקחת הזמנה. איזי לא מרבה לזוז, מחוותיו מתונות, מהדקות את הבועה שהוא יוצר עבורנו תמיד. מבטו בין כחול לאפור, וגם יודע להיות ירוק, אולי בשעת הצורך, מבט זריז כמו גופו שכל ממדיו בינוניים, נושא עודף קבוע של קילוגרמים בודדים. פעם, כשראה אותי מביט בנעליו, הסביר לי שבנעליים לא חוסכים, אבל שצריך גם לזכור שהן אומרות הרבה על בעליהן, ועשויות למשוך תשומת לב. הכול אצל איזי עשוי היטב, הכול במקומו, אך ללא מאמץ, והכול מתחלף בקלות. לעמוס היה תמיד שעון ממתכת בהירה, מעט רופף על פרק ידו. אצל איזי השעונים מתחלפים, אך כולם מתאימים, בין אם גלויים, בין אם מוסתרים מתחת לחפת. איזי הוא מי שלימד אותי לקרוא בשעון, אצלנו בסלון. במטבח מריה הכינה קפה. "תגיד לי בעוד רבע שעה," הוא אמר, מחלץ מידו שעון דק גזרה, זהוב, בעל רצועת עור ריחנית. הוא הניח את השעון על השולחן המגולף בסלון ואמר, "הנה." ואני ישבתי ועקבתי אחר המחוגים בלי לזוז ממקומי. בינתיים הוא ישב כשגבו אליי, בפינת האוכל, עם רחל. לא הרמתי את ראשי, אבל יכולתי להריח את הקפה שמריה הגישה להם, ולשמוע שיחה נלחשת. המחוגים נעו והדקות הצטברו באטיות. אני שומע את התקתוק כעת, כשהעיתון כבר מקופל בחזרה והילד נרדם כשראשו על ירכיה של אמו.
 
קברנו את גידי ימים אחדים לאחר התאונה. עמוס, רחל ואני הגענו ארצה בבהילות — הגענו ולא באנו, הגענו ולא שבנו, בוודאי לא עלינו — בנסיעה שאיני זוכר ממנה כמעט דבר, וכבר למחרת היינו אצל מפקד הטייסת ומיד גם בלוויה. המפקד נתן לנו הסבר מפורט על כך שקורה שטייס מוריד את מבטו לשבריר של שנייה מהמראה שלפניו אל לוח המכשירים, עניין טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך בטיסה מהירה בגובה נמוך, הורדת האף הזעירה הזאת, של הטייס ושל מטוסו, די בה לעתים כדי לגרום להתרסקות בצלע של גבעה או בקפל שטח. מפקד הטייסת ליווה את הסברו בתנועות מקצועיות בידיו, כף ידו האחת מייצגת את הסקייהוק של גידי והאחרת את השינויים בטופוגרפיה תוך כדי טיסה. כף היד התקדמה בדממה מחרידה עד ששלוש האצבעות המובילות שינו את הזווית שלהן אך במעט, היד המייצגת את הנוף התקרבה במהירות והמטוס ובו גידי התנגש בנוף, האצבעות התכווצו לאחור וההסבר הגיע לסיומו. בימי השבעה ניכר שעמוס ספח אליו כל רעידה בגוף המטוס וכל שינוי קל בזווית הטיסה, שכן הוא שחזר את התיאור בפני כל מי שבא לבקר אותנו במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר, שם ישבנו שבעה כאורחי הטייסת במה שהיה ביקור המולדת האחרון שלנו. אחריו רחל ואני נשארנו בארץ. הדירה בחיפה פונתה מדייריה ועמוס נסע לפרק את הבית בחו"ל. לאחר שבועות אחדים הוא חזר ולפני ראש השנה גם הגיע ה"ליפט" וביום הכיפורים פרצה מלחמה ואחריה הוא נסע ולא שב עוד לארץ. בינתיים, בעוד אני סגור ברכבת, מחוץ לזמן, אני שוקע ברָכּוּת למצב של המתנה. בצבא יגידו לך ששליש מהזמן מחכים, אמר לי איזי לפני הגיוס, וזה נכון, אבל בעבודה שלנו מחכים כל הזמן, מחכים בלי לדעת עד מתי ובהרבה מקרים גם בלי לדעת לאיזה מין דבר מחכים. אני, למשל, את מלחמת העצמאות, ביליתי בהמתנה בכל מיני ארונות באיטליה. פעם חיכיתי לניירת של משלוחי נשק. פעם חיכיתי לאיזה נבלה גרמני שיבוא לפייגלע שלו ויקבל את מה שהגיע לו ופעם חיכיתי שמישהו אחר שחיכה לי יוכל להוציא אותי מהחור שהייתי בו כדי שאוכל לחכות לאיזה עניין בחור אחר במרתף של מרכזיית טלפונים בצפון. ואני, ששמעתי את התיאור הזה מפיו יותר מפעמיים ושלוש, שמתי לב שעם כל השינויים הקטנים בסיפור, הוא מעולם לא אמר לי בצפונה של איזו ארץ הוא חיכה במרכזיית טלפונים "שהייתה דווקא מקום מעניין מאוד". כמו הסיפור על הבוקר של רעידת האדמה בדרום אמריקה, או הפעם שבאחד משדות התעופה, "מקום בעייתי", קראו ברמקול ל"מי שהייתי אז" והוא נחרד שמא זהותו נחשפה, אך קרב בזהירות לדלפק המודיעין רק כדי לגלות שאדם אחר, שזה היה שמו, "אני מניח שאצלו השם היה אמיתי", הקדים אותו וניגש לפקיד שהמתין לו בעקבות הקריאה — זיכרונות של איזי שהפכו עם השנים לזיכרונות תותבים שלי, זיכרונות שאצרתי והתנהגו בי כאילו היו מקוריים.
 
החזרתי את העיתון אל תיק המסמכים שעל ירכיי. עיניי נעצמו ושכבתי כתמיד במיטת היחיד, מכוסה בשמיכה, וידה הרכּה מוחה את הזיעה ממצחי. אנקה עמומה נפלטה מפי כשניסיתי לזוז וקול מרגיע אמר לי שהכול בסדר, שהרופאים אמרו שאני צריך לנוח, שנפצעתי אבל שאצא מזה בעזרת מנוחה וטיפול נכון, כעת כשהניתוח הצליח. ריח של אֶתֶר וצעדים חרישיים סביב וכף ידה מרפרפת על עיניי וקולה אומר בתוכי תנוח, אל תחשוב על שום דבר, הכול בסדר. תמונות של קרב שבהן אני רץ בין חפירות, כדורים שורקים, פיצוצים הולמים באוזניי, וכעת הם רחוקים, זיכרון של השניות האחרונות בטרם הועפתי באוויר לבועה של דממה וניתוק פתאומי. ואז בית החולים והמיטה והשמיכה ולהיות מוטל כך במיטה בלי לזוז והיא, תמיד היא. פעם במערב הפרוע, לאחר קרב נגד אינדיאנים שבו ספגתי קליע בכתף, פעם בקרב בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, פעם במוצב החרמון ב-73' ופעם בדירת מבטחים באירופה, לאחר היחלצות מורכבת במהלך פעולה חשאית שהסתבכה. כך כל החיים, והיא תמיד שם, עוד בשנים שבהן דמיינתי אותה שָם גם ללא שם או פנים, ועד לרגע שבו היא הופיעה בשר ודם וגון קול וצבעים וריח ותנועה, התנועה השבה ומתחוללת מאז אותו יום שבו החלה שנת הלימודים בכיתה ט' והיא עלתה בריצה במדרגות שהוליכו לכיתה, והיה זה כאילו רק אותה ראיתי מאז ומעולם. כי אמנם למדנו באותה הכיתה גם שנה ושנתיים קודם לכן, אך באותו יום של ספטמבר, כשהיא רצה במעלה המדרגות לקומה העליונה, היא הייתה אחרת. והיא לא הפסיקה לעלות כך במדרגות מדי יום, בכל הימים, בכל הימים והלילות, תמיד, רצה ועולה, ובתוך פחות מחמש שניות הותירה בזיכרוני את קטעי הסרט שיקרין את עצמו ללא הרף, ויעצור אותה לפני דלת הכיתה שם למעלה, כשהיא הפנתה את פניה וראתה שמבטי דילג איתה במעלה המדרגות, ראתה ועצרה לרסיס של זמן, והמקרן נתקע לרגע והקפיץ את הסרט שהוחזר שניות אחדות לאחור ושוב החליק קדימה, איתה במעלה המדרגות בספטמבר של כיתה ט'. וקטע הסרט תמיד אילם. רק אותן שניות ללא המולת התמיד בבית הספר, בחיפה, בניין שהיה הופך לתיבת תהודה בכל הפסקה והמה גם באותו יום של תחילת שנת הלימודים, אלא שבזיכרון נוקה פס הקול ונותר רק קולה של המורה שעמדה מאחוריי ואמרה "איזה חתיכות אתם מגדלים פה!" ואני לא ראיתי חתיכות וגם לא חתיכה אלא רק אותה, את נעמה הרצה במעלה המדרגות וכולה יכולה לקבל את כל שמות התואר שבכל השפות שידעתי והייתי עתיד לדעת אי פעם. והנה בדקות של נים־לא־נים ברכבת, גם בהן היא הופיעה, ובינתיים פיסת הסרט חלפה מלפני העדשה וירדה עליי תנומה חסרת חלומות. כשהתעוררתי, לפני שפקחתי את עיניי, לא ידעתי היכן אני נמצא. נתתי לעפעפיי להישאר כך, להעכיר את האור ולתת לי תחושה של המקום והזמן בעוד אני נזכר באיזו שפה אני אמור להיות כשאתעורר והעולם סביבי יוכל לראות שחזרתי אליו.
 
הבוקר החל בשפה אחת, ועוד אחת וגם בשלישית, השפות שאני מתנהל בהן מדי יום, כרגיל באוניברסיטה, ואז באה שיחת הטלפון בעברית. עניין נדיר בחיי הנוכחיים, שבהם העברית מונחת לפניי על שולחן הניתוחים ומביטה בי גם מהלוח. העברית שבקעה משפופרת הטלפון שוב צפה במוחי ברגע ההתעוררות ברכבת, חותכת בתוכי עם המילים "אורי שפירא" הנהגות באורח טבעי כל כך. והנה זהו שמי, כך הוא נשמע. "שלום," כך הוא אמר, לא בוקר טוב, רק שלום, "אני מדבר מהשגרירות," כך בה' הידיעה, ה־שגרירות, כי אין אחרת, רק ה־שגרירות. "מדבר רונן אלירז, אני המזכיר השני בשגרירות," והנה הוא רונן, רונן אלירז, כשהרכבת כבר כמעט מגיעה אל היעד, המזכיר השני בשגרירות, "אני חושב שאתה צריך להגיע לשגרירות, אתה נדרש פה לאיזה עניין, אחכה לך בתחנת הרכבת כדי שנספיק לשוחח לפני שבת, אתה מבין. זה בעניין אביך." גם את זה הוא אמר, ואינני זוכר כעת מתי בשיחה, אבל גם את זה הוא אמר. אני פוקח את עיניי בעברית ואני מציץ בשעוני. חצי שעה לסוף הנסיעה ואני מבין שעוד מעט אגיע ועד כניסת השבת אדע מה העניין. מתי הייתי בה בפעם האחרונה? מאז שהגעתי לכאן, לפני כשבע שנים, הייתי בשגרירות פעמים בודדות בלבד. בילדותי לא הייתה אצלנו שגרירות ישראלית אלא רק שגריר לא־תושב שנהג לבקר מדי פעם בפסח, בראש השנה, בחג המולד או ביום העצמאות שלנו או שלהם. גם לא הייתה זאת השגרירות כאן שהודיעה לי על מותו של איזי בחורף לפני שנתיים. ההודעה על כך הגיעה אליי בטלפון מהארץ, מפיו של קול שדיבר בעברית והזדהה כ"חבר של ערמון" ואמר שהלוויה התקיימה ימים אחדים קודם לכן, וש"ערמון השאיר הוראות להודיע לך". מאז שבאתי לכאן עם סיום הדוקטורט נרשמתי בשגרירות וגם קיבלתי ממנה ניוזלטר, "ידיעון" בלשונם, שנחת בדואר האלקטרוני מדי שבוע, נושא תמיד את הכותרת "…Israel is also" ועיקרו כתבה קטנה על טיפול בחולי סרטן מהעולם הערבי בהדסה בירושלים, התפלת מי ים, שימושים חדשים באנרגיה סולרית, סיור הופעות של הרכב חדש של יהודים וערבים בתחום המוזיקה האתנית או חידוש נוסף בתחום החקלאות המדברית, טפטפות או בריכות לגידול דגי מאכל באמצע המדבר, פתרון אפשרי לרעב בחבל אוטָר פרדש. השגריר הנודד היה משה אוריון, זה היה שמו, אבל הכול קראו לו מקס, והתפקיד כונה רשמית "שגריר לא־תושב". ארגנטינאי יוצא קיבוץ בנגב, שהיה נוחת לביקורים תקופתיים ומשתכן במלון החדש בבירה, תמיד לימים אחדים בלבד, שבהם פרט לביקורי נימוסין במשרד החוץ המקומי, היה מחלק את זמנו בין ארוחת שבת גדולה בבית משפחת בן־מלך ובין שעות אחר צהריים עצלות על שפת הבריכה במלון. שם, ליד הבריכה, היו באים אליו מעט היהודים המקומיים וגם אנשי השלטון שרצו לגשש אצלו בנוגע לאפשרויות להשיג מלגה להשתלמות במש"ב, מספר שבועות או חודשים בארץ והתחככות ברעיון הקיבוץ, החקלאות המודרנית ושאר הישגי המדינה הצעירה. אוריון היה מגלגל איתם שיחה רוויית קוקטיילים צבעוניים, מחלק כרטיסי ביקור וטפיחות על שכם, ולאחר ימים אחדים היה טס בחזרה לארץ מושבו, מותיר אחריו עקבות צנועות בעיתונים, שסיפרו בעמוד פנימי על שיחות מועילות שהוא ניהל עם "דרגים מקצועיים בכירים" בעודו מציע תחומים חדשים של שיתוף פעולה בין ארצו הדינמית ובין ארצנו הנתונה תמיד בחיפוש אחר דרכים להתפתחות. מאחורי גבו, מחוץ לעיתונים כינו אותו "שגריר בריכת השחייה", ומדורי הרכילות אמנם התאפקו מלחזור על הכינוי, אבל דאגו תמיד לציין את ביקורו תוך קריצה לבריכת השחייה, מושב הקבע שלו בביקוריו הזמניים. בין מקס אוריון ובין איזי שררו יחסים של ניתוק מוקפד. השגריר נהג כאילו מעולם לא שמע על איזי ואילו איזי התרחק ממנו כמו מרעל שאין עבורו נוגדן. איזי, שנהג להתגורר באותו המלון, נהג לצאת בשעה מוקדמת ונטה גם לא להיראות בו עד שעת לילה מאוחרת. גם לארוחות אצל בני הזוג בן־מלך איזי לא אהב לבוא, בוודאי לא כשמקס אוריון היה בין המוזמנים. ליד השולחן הארוך המכוסה במפת שבת לבנה היה השגריר מפליג באנקדוטות על המשתלמים שלו שנסעו ארצה או חזרו ממנה, לאחר קורס בבריאות הציבור, השתלמות חקלאית במכון וולקני או בפקולטה ברחובות, ואולי לאחר הכשרה בעבודה סוציאלית או שהות לימודית קצרה באחד הקיבוצים בנגב, מה שהיה מעורר בו גאווה מיוחדת. "אני הרי איש הנגב," הוא היה אומר, ומפליג בסיפורים מימי ראשית המדינה, ושב ומסביר שהוא נקלע לשירות החוץ בדרך מקרה, לאחר שנסע לתל אביב לבית ההסתדרות ויצא משם עם פתק וכרטיס אוטובוס לירושלים. אוריון היה נאנח במבטאו מדרום היבשת: "מוסא אומר לכם, אין כמו לצאת לשדות, לחרוש מצאת החמה ועד שקיעתה." במקרים מיוחדים הוא היה מסיים את דבריו בשירת "הנה מה טוב ומה נעים". "החבר'ה חזרו מבסוטים," הוא היה מדווח, "ומסרו לי מהארץ שהבן של שר החוץ אפילו מרט נוצות לכמה תרנגולות, חוץ מהפייגלעך שהוא תפס לו בתל אביב, כמובן. אתם יודעים איך זה אצלם, קצת ויסקי וכסף פנוי ולא צריך יותר מזה. אבל עושים מה שאפשר." הוא היה מסכם באנחה של שביעות רצון, בעוד בלהה מנחיתה על צלחתו קציצות דג ועמירם מעביר בין המסובים בקבוק של יין כשר יקר מציאות להרמת הכוסית לפני נתחי העוף הצלוי והאורז הצהוב הנצחי של אשתו.
 
משה אוריון בוודאי כבר בן שמונים או יותר, ויש להניח שהוא מתגורר בדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות בירושלים, בין קירות עמוסים במזכרות משנותיו כשגריר במדינות אחדות באמריקה הלטינית, מחשב כיצד יממן את חלקו בהתקנת מעלית בבניין המשותף, כעת כשטיפוס על שלוש קומות פעם או פעמיים ביום אינו דבר מובן מאליו. ואולי הוא כותב מדי פעם מאמר דעה להארץ, מאמר שדינו על פי רוב לא להתפרסם, ואולי הוא אינו מרהיב עוז מעבר לכתיבת מכתב למערכת, להלין על הזנחת יחסי החוץ של מדינת ישראל ובפרט עם מי שהיו ידידותיה והצביעו לטובתה בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. על בנותיהם של בלהה ועמירם בן־מלך אני יודע דבר או שניים. מיכל חזרה בתשובה לאחר שנסעה לסמינר ליד ניו יורק במהלך שנים סוערות במיוחד בגיל ההתבגרות. מהסמינר של חב"ד לנישואין בבני ברק הדרך הייתה קצרה. דפנה, לעומתה, נישאה לישראלי שחי במיאמי ופתחה חנות למזכרות ישראליות בדאון טאון, בין חנות ספרים בספרדית ומינימרקט קובני. ואילו בני הזוג בן־מלך נעלמו מן האופק כליל וגם בפעמים הבודדות שאצבעותיי הקלידו את שמותיהם באינטרנט, לא העלה החיפוש דבר.
 
רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא — דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון — "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.
 
Sometimes he thought there wa
different version of everything
 
Julian Barnes, The Noise of Time
 
 
הזיכרון הוא כמעט אותו הדבר כמו החרטה.
אנחנו זוכרים רק את מה שאיננו חיים באורח מלא
 
דולסה מריה קרדוזו
 
 
1.
 
הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.
 
הנחתי את השפופרת במקומה, משיב את השקט על כנו, אך ללא הועיל. שלוש המילים העבריות הדהדו בעקשנות. להגיע, לבוא, להביא ולתת, והזוג המלכותי לעלות ולרדת, ולנגד עיניי הופיע עמוד השער של עבודה שהגישה לי אחת הסטודנטיות — שנה קודם לכן? אולי שנתיים? — על פעלי תנועה וכיוון ותפישת המרחב בעברית הישראלית. להגיע, כי היעד תמיד שם, כי הקול הקורא מזמן אליו בשעת הצורך. מתאים מאוד לקביעה מצד הדיפלומט הצעיר שאמר שאני נדרש. לא שדורשים ממני, ולא שאני דרוש, שצריכים אותי או זקוקים לי, זה לא. אני נדרש. שמעתי בתוכי את הקול חוזר על המילים וידי שרבטה את המילה על הבלוק שהיה מונח על השולחן. הקפתי אותה בעיגול, אולי תשמש לעבודה של אחד מתלמידי המחקר, ואולי אני עוד אעשה בה שימוש, אבל המשרד שלי במחלקה ללימודי המזרח, כפי שהיא נקראת כאן, והשלט הקטן ליד הדלת, המציין ליד שמי ותארי האקדמי את המילים "שפות שמיות (עברית מודרנית)" בשפת המקום, גם הוא כבר היה מאחוריי כשהלכתי אל הדירה כדי להתכונן לנסיעה אל עיר הבירה, בהקדם.
 
ואני כמו במערבון ההוא שבו קלינט איסטווד כבר פרש מענייניי האקדוחנות עד שהוא נדרש להגן על אלמנה מפני בעלי הון רשעים, והוא נוסע לעיירה הסמוכה אל הכספת בבנק ונוטל ממנה את אקדחו הישן והמנוסה, על הנרתיק וחגורת הכדורים, ומותיר במקומם את צווארון הכמורה שהוא מסיר מעליו עד שישלים את משימתו הקדושה. שנים חיכיתי לקריאה כזאת, שנים הזיתי שכך, אחרי שאפרוש לי לעיירה שקטה, אולי אכן אוניברסיטאית, ישובו חיי הקודמים להתדפק על הדלת ואקום ואותיר אישה שכמעט אינה יודעת דבר על עברי המסוים, ואשוב לעטות שריון כדי לטפל במצב שרק אני יכול למצוא לו פתרון, כולל אותו רגע קר וקשה מול אקדח שממתין בכספת שאין איש מלבדי יודע עליה. פסעתי ביום האביבי הקריר, והדורבנות על עקביי נקשו על האספלט במתכתיות רופפת, כמו מזכירים לי שאסור להראות דחיפות, גם אם אתה נדרש להגיע בהקדם, גם אם החובה מזמנת אותך לעזוב הכול ולצאת אל הלא נודע.
 
כי כך לימד אותי איזי, האיש שהיה מחליף שמות וחזות ושפות, בא והולך ושוב נעלם וחוזר אך תמיד נמצא שם, גם אם מעולם לא אמר מתי הוא עוזב או מתי ישוב. האיש שאפילו רעידת אדמה לא יכלה לו. רעידת האדמה שתפסה אותו עולה במדרגות ביתו באחת ממדינות דרום אמריקה, בדרך לקומה רביעית או חמישית, בשובו מהיעדרות ארוכה ועד שהוא קלט שהרעד אינו שוכך כמו ברוב הפעמים אלא מתגבר והולך לקראת טלטלה שאוחזת בעיר כולה, הוא כבר הספיק לפתוח את הדלת והמשיך משם למטבח ולמזווה ולחדר המשרתת שמעולם לא אויש כי התקנות אסרו על העסקת עובדים מקומיים בבתיהם של אנשי "המשרד", וכך הוא ירד במדרגות החירום ונעלם לחודשיים לפי תוכנית המילוט שלו, מותיר מאחוריו את אשתו שאולי רק החלה להבין שהרעידה הכללית שחדרה לשנתה מתרחשת גם במציאות שהיא מטולטלת להתעורר בה. וגם לאחר חודשיים בנוהל חירום שלקח אותו למסע של זהויות ותחנות זמניות ברחבי היבשת, הוא לא סיפר לה שבאותו בוקר הוא אפילו הספיק לחזור הביתה, וגם לנגב את סימני נעליו מאדן החלון, בטרם נעלם.
 
שעה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי ברכבת. ארבע שעות של נסיעה הפרידו ביני ובין שמיעת הבשורה. והנה חולפים רחל ועמוס ואיזי וגידי, ואני מונה אותם לפניי עם המבט הראשון מבעד לחלון, עוד בטרם התחלנו לנסוע. רחל איננה, גידי היה לאנדרטה בצלע ההר בנגב לפני שנות דור, סמוך לבר המצווה שלא חגגו לי, ובקברו של איזי ביקרתי בפעם האחרונה שהייתי בארץ. נותר רק עמוֹס, שגם הוא איננו מאז שעזב את הדירה בחיפה ואותי ואת רחל לאחר שקברנו את גידי. עזב והרחיק את עצמו ליערות ולמפעל העץ למרגלות ההרים בשיפוליה של המפה שידעתי לצייר בעיניים עצומות אז, כשהייתי ילד וכולם היו שם — רחל וגידי ואיזי ועמוס. מה מכל זה יודע המזכיר השני בשגרירות שכעת שמו מיטלטל בי עם תנועת הרכבת? באורח בלתי נמנע הוא יודע על גידי, שהעניק לנו את התואר "משפחה שכולה". אולי שמע על רחל. על איזי הוא בוודאי אינו יודע דבר, כי על איזי הוא אינו יכול לדעת דבר. אולי רק שהוא עבד ב"משרד" והיה חבר המשפחה, אם אפשר לומר זאת כך.
 
נותר עמוס. ואם אני נדרש להגיע לשגרירות עוד היום, ביום שישי, הרי שעמוס — מעולם לא קראתי להם בלבי אלא בשמותיהם הפרטיים — ובכן עמוס בוודאי שוכב פצוע או חולה מאוד ואולי אפילו כבר מת. מנור או ארבל או בראון יאמר לי זאת כשאגיע. ואיזי? ממילא איזי גם הוא כבר איננו, אם כי הוא היחיד מכולם שאני עדיין מדבר איתו כמעט מדי יום. איזי שברגע כזה היה ללא ספק מופיע, מתערב במגע ידו השקט, החשאי, אולי בכל זאת יהיה בעזרי, על אף שהוא כבר נעלם לבלי שוב. והפעם תורי להיות מי שעוטה זהות זמנית, הופך לאיש צללים ושחקן, מתבונן תמידי הרואה הכול וסופח הכול ומפנים הכול לשימוש בעת הצורך. שוב אני הילד הרוצה שאיזי יתגאה בו. בוא תספר מה ראית, תספר לאיזי, כך הוא נהג לומר לי בשעות אחר הצהריים בבית בחוץ לארץ, כשהייתי חוזר מן הטיולים עם מריה, ילד קטן ומלא רשמים. ואני הייתי פורק הכול, שופע פרטים בידיעה שכל מה שאני אומר נותר ועשוי להפוך לשאלה בהמשך השיחה או בכל עת שהוא ימצא לנכון, לעולם ללא הקשר צפוי, תמיד ללא הכנה מראש. איזי היה אז הדוֹד איזי, יצחק ערמון, איזידור קסטן, או סניור איסידורוֹ קסטניוֹ, מופיע ונעלם, אוסף אותי בסוף יום הלימודים וגם מתפוגג לשבוע או חודש או מתגלה בסלון, מעשן סיגריה מהקופסה העשויה עיסת נייר צבעונית שהמתינה לו על השולחן המגולף, קופסה שהייתה רק שלו ושרחל הייתה מקפידה למלא בסיגריות שהוא אהב. כשהתחלתי ללכת לבית הספר קרה שחזרתי הביתה והרחתי ריח של סיגריות. או אז הייתי ניגש לקופסה ובודק בחשאי האם חסרות בה שתיים או שלוש סיגריות, וכך ידעתי שאיזי אכן ביקר בהיעדרי ובילה זמן בבית. הקופסה העגולה מולאה בסיגריות כך שחלקן היה ניצב לאורך וחלקן לרוחב ויכולתי להבחין בקלות האם השתנה בה הסידור. באחת הפעמים איזי ראה אותי בודק את הקופסה. אני הבחנתי בו רק לאחר שהחזרתי את המכסה למקומו, ומאז הוא הקפיד להטעות אותי, להוציא ולהוסיף סיגריות ללא קשר לביקוריו בבית. הוא הוסיף אחדות והוא עישן אחת או שתיים ונטל עוד סיגריות אחדות או הוסיף יותר ממה שעישן, ולפעמים עישן בגינת הבית, אם כי מעולם לא מצאתי בדל סיגריה שיעיד על כך, והוא ידע הכול ושיחק איתי במשחק חתול ועכבר. אני חקרתי את מהלכיו בבית והוא המשיך לתחקר אותי על מה שראיתי בטיול אחר הצהריים עם מריה, ולאחר מכן מה ראיתי ברחובות העיר ולימים גם תחקר אותי על רחובות חיפה ותל אביב ובאפי עלה תמיד ריחן של הסיגריות הטריות בקופסה העגולה מעיסת נייר מצופה בלכה צהבהבה. אותו הריח שאני מבקש לדמיין גם כעת כשהרכבת מתחילה כבר לנסוע ולי מצפות ארבע שעות של נוף רך ומוריק ושטוח. לבד במושבי ליד החלון, בזווית נוחה כדי להבחין בכל מי שיעלה לרכבת או ירד ממנה מכאן ועד לבירה. ומה ידע עמוס? אולי הכול, אך הוא לא אמר דבר, גם לא לימים, כשהוא החליט לשוב ליערות ולקבור את עצמו בעבודה במפעל העץ, גם כשרחל כבר לא יכלה לשאת עוד את חייה, גם כשהיא אושפזה פעם אחר פעם עד שלא היה עוד את מי לבקר בבית החולים הפסיכיאטרי ואיזי הפך להיות לי אמא ואבא כפי שלא היו לי גם כשגידי היה בחיים וגרנו כולנו באותו בית והכול נראה אפשרי ואפילו מבטיח.
 
הרכבת מגיעה למהירות השיוט שלה. מי מביט בי כעת? אף אחד. איזי אמר שאתה צריך להניח שרואים אותך, שמביטים בך, שעוקבים אחריך, תמיד. הקרון כמעט ריק. בצדו השני של המעבר יושבים אם ובנה, ובי עולה המילה "מקומיים", ואני מחניק את החיוך שמבקש לבצבץ נוכח המילה השמורה למקומות אחרים. שערו של הילד, בן שלוש או ארבע, בהיר אף יותר משערה של אמו. יום אביבי והשניים לבושים לכל מזגי האוויר. אכן בני המקום. היא מגישה לו כריך עטוף בנייר שעווה וגורמת לו להשעין את גבו אל המושב בשעה שהיא מקלפת את הנייר ומותירה חצי כריך חשוף. לחם כהה וגבינה, ולאחר הנגיסה הראשונה היא שולפת כפיסים של גזר ופלפל אדום. הילד אוכל בזהירות, והשניים אינם אומרים דבר. החלון בצד שלהם מראה את אותו נוף הנשקף מהחלון שלידי. הילד מבחין בי, אך הוא כבר יודע לא למקד את המבט. אמו לא מרימה את ראשה. מהתיק המונח לידה מבצבץ ספר עבה בכריכה רכה. סימנייה מעבר לשליש. מה אלמד עליהם בשעתיים, שלוש או ארבע? מה הם ידעו עליי כשדרכינו ייפרדו? הזמן מצטבר, ולא יהיה לי למי לספר. אם ארצה בכך, לא יהיה לי קושי ליצור מגע עם הילד, עם אמו, לעורר שביב של שיחה, לגרום להם לזכור את האיש מהרכבת, שהרי גם זאת טכניקה שאיזי לימד אותי, שיזכרו אותך כדי שלא ישימו לב למה שהסתרת. אולי אמו עוד תבוא ללמוד באוניברסיטה, אולי תשב בהרצאה שלי בעוד שנה או שנתיים, אולי אדע את שמה. פנים יפות, עיניים אפורות, שיער קלוע בצמה קצרה ואסופה היטב. ישיבתה זקופה, כמעט דרוכה. אולי אין גבר בחייה. אני נותן לקווי הנוף להימרח לנגד עיניי, נמנע מלהביט בהשתקפות על החלון. שמות של דיפלומטים מתחלפים במהירות כמו חפיסה של קלפים שאני מערבב בין ידיי.
 
אלירז. זהו שמו של המזכיר השני. תנועתה הרכה של הרכבת מאפשרת לשם לעלות מתוכי כמו בועת סבון באמבטיה. הרכבת נוסעת ואני מנסה לא לשכוח את שמו של הדיפלומט שמחכה לי בסופה של הנסיעה, לא להמשיך לערבב את הקלפים. הכי טוב שניפגש כבר בתחנה, הוא אמר. אני מכיר קפה טוב ממש ממול, שם נוכל לדבר. בית קפה מול תחנת הרכבת, פגישה עם אלמוני, מזוהה למחצה. ואני נזכר בקופסה דקורטיבית לסיגריות, וחלפו מאז כבר עשרות שנים, קופסה מעיסת נייר, עוד בועת סבון. אפילו על איזי איני מרבה לחשוב, לא מאז שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול המצבה שעליה חקוק שמו וחקוקות שנות חייו, שבעים וחמש שנים שמהן כמעט שישים היו עלומות, ללא זכר לעיר הולדתו, וינה, מצבה שפתחה את פרשיית חייו בשנה, 1923, וחתמה אותה בתל אביב, 1998, קבר רגיל בקריית שאול ועליו שרידים פריכים של כתר פרחים ארגוני ועגול כמקובל. וכעת, בקרון הרכבת שעומד בו ריח של פלסטיק וניקיון, תביא את הדרכון הישראלי שלך בבקשה, אתה מבין, זה עניין פורמלי, אמר המזכיר השני אלירז — אלירז, לשים לב, אלירז — ואני חושב על איזי, ממתין לי בבית הקפה מול התחנה ומולו צלחת ובה מפית נייר ששוליה מחקים רקמה, ועליה פרוסה של עוגת יער שחור או זאכר־טורט, כמו בבית הקפה ברחוב נורדאו בחיפה, וכתמיד הפרוסה העבה ממתינה רק לי. הרכבת נוסעת ועל פניי חולפים מבני התחזוקה של התחנה ובתי מלאכה ושולי עיר קטנה ומיד שוב הנוף המוריק והרך, כל כך שונה מהכרמל ומנוף המפרץ והגליל ובימי החורף לא פעם עד לחרמון, ושונה גם מאוד מהיערות וההרים שם בקצה העולם, עדיין קצה העולם על היערות וההרים שבו. ולמרגלות המסילה שטח מרעה מגודר ובו פרות דשנוֹת ואני סופר אותן שבע ושבע ועוד שבע וכולן טובות ובריאוֹת ומי יודע מה קרה לעמוס שם ביערות שפרות רזות כרסמו בהם תמיד וידעו לרדת אל העיר וללחך את שוליה וגם לטעום ממגרש הכדורגל של בית הספר. אולי אלירז יודע ויאמר לי לפני סופו של היום הארוך שאני נמצא רק בראשיתו. תמיד תיקח איתך משהו, אומר איזי, תמיד, משהו שיוכל להעסיק אותך, שיאפשר לך לשנות תנוחה וזווית ישיבה, משהו שגם תוכל להסיח בו את דעתו של מי שמתעניין בך. אבל אסור שזה יהיה דבר שיזהה אותך, ולכן לא לקחתי עבודה שהתכוונתי לקרוא, עבודת גמר על השם הפרטי בעברית ישראלית. וכך העסקתי את עצמי בהשערות ביחס למה שהסטודנט כלל בה, אותו בלונדיני שקדן ועדין למראה שלמד תאולוגיה, שקל להיות כומר ובינתיים התאהב בישראל והמשיך בלימודיו מהעברית המקראית ועד למודרנית, ועד לכתיבת העבודה שהותרתי על שולחני במשרד.
 
העיתון שהבאתי איתי עושה את שלו. מקופל יפה אך פתוח על השולחן הזעיר הנובט מדופן הקרון. בדפים הפנימיים ידיעות מרחבי העולם. מוטב לבחור בידיעות קטנות, שמצדיקות קריאה בהפסקות, לא לשקוע במאמר ארוך ולהתנתק, לא לעודד שיחה על פוליטיקה מקומית. האם הצעירה קוראת בספרה, ספר מתח. רב מכר בין־לאומי שופע גופות, מניעים, תשוקות ותעלומות, שאינן מפרות את מבע פניה השלוות. שנינו יודעים שהכול יבוא על מקומו בשלום. ואני עובר לדף עם התשבץ. לא כדי לפתור אותו, לידי כך עוד לא הגעתי בשפתם, אבל אני מנסה לפענח הגדרות בלי לכתוב, ומדי פעם שב למאמרים על תאונת אוטובוס בדרך הררית בנפאל ועל חקלאי בצרפת שרצח את אשתו באמצעות חומר הדברה. הכול מסופר תמיד בריחוק הראוי, בלי תצלומי התקריב של גופות הנרצחים וההרוגים בתאונות הדרכים ובמקרים המשונים של העיתונים שמלאו את אחר הצהריים שלי, כשלא טיילתי עם מריה. סיפורים קטנים, הנמסרים לקוראי העיתון לאחר שבשלו והגיעו לבהירות. סוף ברור מרגיע את הקוראים היכולים לצקצק בלשונם אך לדעת שהסדר הושב על כנו. על השולחן שלהם, הילד מקפל את נייר השעווה לשתיים, לארבע, מחליק אותו בידו הקטנה.
 
ואולי עשו לו אילתי? אילתי, כן, אולי מה שקרה לעמוס הוא שעשו לו אילתי? אברהם אילתי, המומחה לקואופרציה, שליח ההסתדרות, שם אצלנו, לאחר מלחמת ששת הימים. אילתי הגיע בגפו, בלורית מימי תנועת הנוער, מעט דלילה, חולצות מגוהצות, תמיד בצבע תכלת, ותיק שהיה תלוי לו על כתפו ועליו סמל של אגד. הוא חיפש עובדים כדי לאגדם בקואופרטיבים, ונראה שמישהו בארץ הנחה אותו מראש לפנות למגדלי הקפה הקטנים, אולי הייתה יד בדבר לאחד המפעלים ההסתדרותיים ששלח לחמו הרחק מעבר לים. בכל אופן, עד מהרה אילתי הרחיק מן הבירה אל ההרים ושכר בית ישן באחת העיירות ושם, בעזרת עקשנות ומעט לדינו מן הבית, הוא יצא להסתובב בין המטעים הזעירים, מנסה לשכנע מגדלים בתחתית הסולם להתאגד יחד ולשפר את עמדת המיקוח שלהם מול האדונים הגדולים, הפאודלים בני המשפחות ששלטו בענף מזה מאה וחמישים שנה. דבר לא הרתיע אותו. לא תנאי החיים הסגפניים, לא הבדידות וגם לא קשיי ההתנהלות בשטח ההררי. אילתי נהג לבוא לבירה בסופי שבוע ולעתים היה גם מתארח אצלנו, חולק את הסלט הדקיק של עמוס ונותן לרחל את חבילת הכביסה במה שהיה מעין תורנות לא רשמית בקרב נשות המושבה הישראלית. וכך גם קרה שלאחר חודשים אחדים, ביום שלישי שלאחר סוף שבוע שעבר על אילתי בביתם של בלהה ועמירם בן־מלך, הופיע אצלנו עמירם בשעת ערב ואמר מצאנו אותו, מצאנו את אילתי, עמוס, בוא מהר, זה לא נראה טוב. ביום שני בבוקר הוא נסע כתמיד במיניבוס צפוף שיצא מן הבירה צפונה, וכעת החזירו אותו בחלק האחורי של טנדר, אך ללא רוח חיים. אמרו שגרונו שוסף ושעל ראשו הולבש שק מאלו שמשמשים ליצוא קפה לאירופה, והשק היה חדש לחלוטין. ימים אחדים לאחר מכן, כשגופתו כבר נשלחה בחזרה ארצה, עמוס ישב עם איזי אצלנו בסלון וסיפר לו את פרטי המקרה, ואיזי הניד בראשו ואמר הוא חשב שפה זה תנועת המושבים, ושהג'ונגל זה חבל לכיש.
 
אז, בסלון הבית, בשיחה נלחשת עם איזי, ראיתי את הפחד בעיניו של עמוס, עיניים כהות ששקעו בארובותיהן. בלוריתו, אותה להבה זקורה על ראשו של תורֶן ישראלי בראשית שנות השבעים, לא הייתה סתורה ברישול מלא ביטחון, אלא נראתה שמוטה. זרועותיו המגוידות כמעט לא נעו, והוא פכר ללא הרף את אצבעות ידיו. איש רזה, חזותו אומרת בריאות של סלט ולבנייה, של כדורעף ועבודה בשטח, פניו היו כעת חרוצות מתמיד, עורו אפור וגבו כפוף. מולו, איזי בעל הכרס הקטנה, השיער המסורק בקפידה והמקטורן התפור היטב, נראה מלא חיים. איזי לא זז כל זמן הסיפור, אך ניכר שמגופו עשויה לפרוץ תנועה בכל רגע, על אף שהוא שמר על נינוחות שקיבלה אליה את הסיפור לפרטיו. עמוס הלך לחדר השינה וחזר עם ערמה של עיתונים, מוסר אותם לאיזי שלא הביט בהם, אלא הניח אותם בצד, על השולחן, הרחק ממנו. דיברתי עם האנשים פה, אמר איזי, ונראה לי שזה עניין ספציפי. בלילות הקרובים הם יסיירו בסביבה של בתי הישראלים, אבל אני לא חושב שהם יודעים שום דבר נוסף. עמוס קם ללוות את איזי לפתח הבית. מאיזי הנינוחות לא משה, ואילו עמוס לא התיישר. איזי, נמוך ממנו, מעלים במהירות פתק לבן בעומק כיס המקטורן, הביט בו במבטו הבהיר העמום, שפתאום היה חודר וקבוע, כפי שהייתי עתיד לראותו פעמים רבות במשך השנים: עמוס, יש משהו שאתה יודע ולא אמרת לי?
 
אז אולי לעמוס אכן עשו אילתי? "לעשות אילתי" — אולי מוזכרות צורות כאלו בעבודת הגמר של הסטודנט לתאולוגיה חובב ישראל והשפה העברית. אציץ בה מחר, כשאחזור, כשכבר אדע מה עלה בגורלו של עמוס. אם אדע. אם אחזור מחר. כי אולי בכל זאת כל עניין צווארון הכמורה והאקדח הנאמן הממתין בקופסה בכספת בבנק יתממש באיזו דרך, ואולי כל הזימון הזה אינו אלא כיסוי לזימון אחר, לאחר ש"הם" התעוררו לשים לב שיש במרצה לעברית באוניברסיטה אירופית פוטנציאל שאפשר סוף סוף לממש. לא, זה כבר לא יקרה. אפילו איזי הבין זאת בשנותיו האחרונות, כשחדל לתחקר אותי בדרכו הסיבובית בחיפוש אחר קצות חוט מכל סוג, והסתפק בגלישה רכה וכמעט אקראית בין חומרי העבר. אכן בשנים האחרונות הוא לא צץ עוד לפתע פתאום ולא שלח עוד דרישות שלום מוצפנות, כפי שנהג לעשות כשלמדתי באוניברסיטה בארץ וגם קודם לכן, בשנותיי בצבא ובתיכון. בימים ההם הדוד איזי היה חמקמק ונצחי, צל חתולי רך עקבות שאינו מתפוגג לעולם. כמו ביום שבו קראו לי לרופא באמצע שיעור מתמטיקה. רופא בית הספר, שאהבו ללחשש עליו שהוא קצת מפריז בהזמנת בנות לראיונות משונים לצורך "השלמת נתונים ועריכת סטטיסטיקות", מפגשים שהותירו אותן נבוכות יותר ממה שהן אמרו במילים מפורשות. הרופא שלח הודעה וזימן אליו דווקא אותי, באמצע השיעור. אחד הליצנים בכיתה עוד הספיק לקרוץ לי כשקמתי לצאת מהכיתה. במרפאה הקטנה בקצה המסדרון, עם החלון שפנה אל הנוף עד למורדות החרמון המושלגים, כל מה שהוא אמר לי, ולפניו תיק קרטון צהבהב ועליו רשום "אורי שפירא", היה "אנחנו מאוד מרוצים ממך, מאוד מרוצים ממך, כן," פעם ופעמיים ושלוש, בעודו מטה אליו את התיק ופותח אותו לעצמו ומעביר את עיניו על מסמכים שלא הותר לי לדעת מה הם, בטרם הרים את מבטו אל משקפיו וסיכם לעצמו ולמעשה גם לי: "כן, בהחלט" ואפילו באותם ימים כבר יכולתי להבחין בנקישת ההתרסקות הקלה של הט' בין לשונו ושיניו ולכן גם להתפלא פחות ממה שהוא בוודאי ציפה כשהוא שלף קופסה קטנה עטופה נייר בצבע ירוק כהה, נייר לא מכאן, חבילה קשורה בסרט זהוב. הוא מסר לי אותה בלי להתיק ממני את מבטו וחתם את פגישתנו המשונה באמירה "זה בשבילך, תפתח את זה אחר כך, הכי טוב בבית." ומסר לי את קופסת הערמונים המסוכרים מפריז, שישה ערמונים בדיוק, מתנה ללא שם מהדוד איזי, מסייה איזאק קסטן, באדיבות הדואר הדיפלומטי ו"המשרד".
 
ירוק כהה וזהוב עמום, צבעים של איזי. מטפחת ממשי מעטרת את צווארו כשאנחנו נפגשים בקונדיטוריה על הכרמל. עיניו הבהירות בוהות מעבר לכתפי בשניות הראשונות לאחר שאני מתיישב. הוא נותן להן לשוטט, לא ממוקדות, ואני יודע שהוא רואה הכול. כעת הוא מקיף אותי בעיניו, בלי תנועה. "מה שלומנו, אורי?" הוא שואל. לרגע צורת גוף ראשון רבים מחזירה אותי אל הרופא, אך במרפאת בית הספר היא לא כללה אותי, ואילו כאן איזי מכוון אלינו השניים. אני לא מזכיר את המתוק־מתוק ההוא, ומניח שההיסוס הקטן שלי נקלט. חיוך רך על פניו כעת. הוא הבין. מחווה קטנה שלו ובעלת הבית ניגשת אלינו, לקחת הזמנה. איזי לא מרבה לזוז, מחוותיו מתונות, מהדקות את הבועה שהוא יוצר עבורנו תמיד. מבטו בין כחול לאפור, וגם יודע להיות ירוק, אולי בשעת הצורך, מבט זריז כמו גופו שכל ממדיו בינוניים, נושא עודף קבוע של קילוגרמים בודדים. פעם, כשראה אותי מביט בנעליו, הסביר לי שבנעליים לא חוסכים, אבל שצריך גם לזכור שהן אומרות הרבה על בעליהן, ועשויות למשוך תשומת לב. הכול אצל איזי עשוי היטב, הכול במקומו, אך ללא מאמץ, והכול מתחלף בקלות. לעמוס היה תמיד שעון ממתכת בהירה, מעט רופף על פרק ידו. אצל איזי השעונים מתחלפים, אך כולם מתאימים, בין אם גלויים, בין אם מוסתרים מתחת לחפת. איזי הוא מי שלימד אותי לקרוא בשעון, אצלנו בסלון. במטבח מריה הכינה קפה. "תגיד לי בעוד רבע שעה," הוא אמר, מחלץ מידו שעון דק גזרה, זהוב, בעל רצועת עור ריחנית. הוא הניח את השעון על השולחן המגולף בסלון ואמר, "הנה." ואני ישבתי ועקבתי אחר המחוגים בלי לזוז ממקומי. בינתיים הוא ישב כשגבו אליי, בפינת האוכל, עם רחל. לא הרמתי את ראשי, אבל יכולתי להריח את הקפה שמריה הגישה להם, ולשמוע שיחה נלחשת. המחוגים נעו והדקות הצטברו באטיות. אני שומע את התקתוק כעת, כשהעיתון כבר מקופל בחזרה והילד נרדם כשראשו על ירכיה של אמו.
 
קברנו את גידי ימים אחדים לאחר התאונה. עמוס, רחל ואני הגענו ארצה בבהילות — הגענו ולא באנו, הגענו ולא שבנו, בוודאי לא עלינו — בנסיעה שאיני זוכר ממנה כמעט דבר, וכבר למחרת היינו אצל מפקד הטייסת ומיד גם בלוויה. המפקד נתן לנו הסבר מפורט על כך שקורה שטייס מוריד את מבטו לשבריר של שנייה מהמראה שלפניו אל לוח המכשירים, עניין טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך בטיסה מהירה בגובה נמוך, הורדת האף הזעירה הזאת, של הטייס ושל מטוסו, די בה לעתים כדי לגרום להתרסקות בצלע של גבעה או בקפל שטח. מפקד הטייסת ליווה את הסברו בתנועות מקצועיות בידיו, כף ידו האחת מייצגת את הסקייהוק של גידי והאחרת את השינויים בטופוגרפיה תוך כדי טיסה. כף היד התקדמה בדממה מחרידה עד ששלוש האצבעות המובילות שינו את הזווית שלהן אך במעט, היד המייצגת את הנוף התקרבה במהירות והמטוס ובו גידי התנגש בנוף, האצבעות התכווצו לאחור וההסבר הגיע לסיומו. בימי השבעה ניכר שעמוס ספח אליו כל רעידה בגוף המטוס וכל שינוי קל בזווית הטיסה, שכן הוא שחזר את התיאור בפני כל מי שבא לבקר אותנו במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר, שם ישבנו שבעה כאורחי הטייסת במה שהיה ביקור המולדת האחרון שלנו. אחריו רחל ואני נשארנו בארץ. הדירה בחיפה פונתה מדייריה ועמוס נסע לפרק את הבית בחו"ל. לאחר שבועות אחדים הוא חזר ולפני ראש השנה גם הגיע ה"ליפט" וביום הכיפורים פרצה מלחמה ואחריה הוא נסע ולא שב עוד לארץ. בינתיים, בעוד אני סגור ברכבת, מחוץ לזמן, אני שוקע ברָכּוּת למצב של המתנה. בצבא יגידו לך ששליש מהזמן מחכים, אמר לי איזי לפני הגיוס, וזה נכון, אבל בעבודה שלנו מחכים כל הזמן, מחכים בלי לדעת עד מתי ובהרבה מקרים גם בלי לדעת לאיזה מין דבר מחכים. אני, למשל, את מלחמת העצמאות, ביליתי בהמתנה בכל מיני ארונות באיטליה. פעם חיכיתי לניירת של משלוחי נשק. פעם חיכיתי לאיזה נבלה גרמני שיבוא לפייגלע שלו ויקבל את מה שהגיע לו ופעם חיכיתי שמישהו אחר שחיכה לי יוכל להוציא אותי מהחור שהייתי בו כדי שאוכל לחכות לאיזה עניין בחור אחר במרתף של מרכזיית טלפונים בצפון. ואני, ששמעתי את התיאור הזה מפיו יותר מפעמיים ושלוש, שמתי לב שעם כל השינויים הקטנים בסיפור, הוא מעולם לא אמר לי בצפונה של איזו ארץ הוא חיכה במרכזיית טלפונים "שהייתה דווקא מקום מעניין מאוד". כמו הסיפור על הבוקר של רעידת האדמה בדרום אמריקה, או הפעם שבאחד משדות התעופה, "מקום בעייתי", קראו ברמקול ל"מי שהייתי אז" והוא נחרד שמא זהותו נחשפה, אך קרב בזהירות לדלפק המודיעין רק כדי לגלות שאדם אחר, שזה היה שמו, "אני מניח שאצלו השם היה אמיתי", הקדים אותו וניגש לפקיד שהמתין לו בעקבות הקריאה — זיכרונות של איזי שהפכו עם השנים לזיכרונות תותבים שלי, זיכרונות שאצרתי והתנהגו בי כאילו היו מקוריים.
 
החזרתי את העיתון אל תיק המסמכים שעל ירכיי. עיניי נעצמו ושכבתי כתמיד במיטת היחיד, מכוסה בשמיכה, וידה הרכּה מוחה את הזיעה ממצחי. אנקה עמומה נפלטה מפי כשניסיתי לזוז וקול מרגיע אמר לי שהכול בסדר, שהרופאים אמרו שאני צריך לנוח, שנפצעתי אבל שאצא מזה בעזרת מנוחה וטיפול נכון, כעת כשהניתוח הצליח. ריח של אֶתֶר וצעדים חרישיים סביב וכף ידה מרפרפת על עיניי וקולה אומר בתוכי תנוח, אל תחשוב על שום דבר, הכול בסדר. תמונות של קרב שבהן אני רץ בין חפירות, כדורים שורקים, פיצוצים הולמים באוזניי, וכעת הם רחוקים, זיכרון של השניות האחרונות בטרם הועפתי באוויר לבועה של דממה וניתוק פתאומי. ואז בית החולים והמיטה והשמיכה ולהיות מוטל כך במיטה בלי לזוז והיא, תמיד היא. פעם במערב הפרוע, לאחר קרב נגד אינדיאנים שבו ספגתי קליע בכתף, פעם בקרב בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, פעם במוצב החרמון ב-73' ופעם בדירת מבטחים באירופה, לאחר היחלצות מורכבת במהלך פעולה חשאית שהסתבכה. כך כל החיים, והיא תמיד שם, עוד בשנים שבהן דמיינתי אותה שָם גם ללא שם או פנים, ועד לרגע שבו היא הופיעה בשר ודם וגון קול וצבעים וריח ותנועה, התנועה השבה ומתחוללת מאז אותו יום שבו החלה שנת הלימודים בכיתה ט' והיא עלתה בריצה במדרגות שהוליכו לכיתה, והיה זה כאילו רק אותה ראיתי מאז ומעולם. כי אמנם למדנו באותה הכיתה גם שנה ושנתיים קודם לכן, אך באותו יום של ספטמבר, כשהיא רצה במעלה המדרגות לקומה העליונה, היא הייתה אחרת. והיא לא הפסיקה לעלות כך במדרגות מדי יום, בכל הימים, בכל הימים והלילות, תמיד, רצה ועולה, ובתוך פחות מחמש שניות הותירה בזיכרוני את קטעי הסרט שיקרין את עצמו ללא הרף, ויעצור אותה לפני דלת הכיתה שם למעלה, כשהיא הפנתה את פניה וראתה שמבטי דילג איתה במעלה המדרגות, ראתה ועצרה לרסיס של זמן, והמקרן נתקע לרגע והקפיץ את הסרט שהוחזר שניות אחדות לאחור ושוב החליק קדימה, איתה במעלה המדרגות בספטמבר של כיתה ט'. וקטע הסרט תמיד אילם. רק אותן שניות ללא המולת התמיד בבית הספר, בחיפה, בניין שהיה הופך לתיבת תהודה בכל הפסקה והמה גם באותו יום של תחילת שנת הלימודים, אלא שבזיכרון נוקה פס הקול ונותר רק קולה של המורה שעמדה מאחוריי ואמרה "איזה חתיכות אתם מגדלים פה!" ואני לא ראיתי חתיכות וגם לא חתיכה אלא רק אותה, את נעמה הרצה במעלה המדרגות וכולה יכולה לקבל את כל שמות התואר שבכל השפות שידעתי והייתי עתיד לדעת אי פעם. והנה בדקות של נים־לא־נים ברכבת, גם בהן היא הופיעה, ובינתיים פיסת הסרט חלפה מלפני העדשה וירדה עליי תנומה חסרת חלומות. כשהתעוררתי, לפני שפקחתי את עיניי, לא ידעתי היכן אני נמצא. נתתי לעפעפיי להישאר כך, להעכיר את האור ולתת לי תחושה של המקום והזמן בעוד אני נזכר באיזו שפה אני אמור להיות כשאתעורר והעולם סביבי יוכל לראות שחזרתי אליו.
 
הבוקר החל בשפה אחת, ועוד אחת וגם בשלישית, השפות שאני מתנהל בהן מדי יום, כרגיל באוניברסיטה, ואז באה שיחת הטלפון בעברית. עניין נדיר בחיי הנוכחיים, שבהם העברית מונחת לפניי על שולחן הניתוחים ומביטה בי גם מהלוח. העברית שבקעה משפופרת הטלפון שוב צפה במוחי ברגע ההתעוררות ברכבת, חותכת בתוכי עם המילים "אורי שפירא" הנהגות באורח טבעי כל כך. והנה זהו שמי, כך הוא נשמע. "שלום," כך הוא אמר, לא בוקר טוב, רק שלום, "אני מדבר מהשגרירות," כך בה' הידיעה, ה־שגרירות, כי אין אחרת, רק ה־שגרירות. "מדבר רונן אלירז, אני המזכיר השני בשגרירות," והנה הוא רונן, רונן אלירז, כשהרכבת כבר כמעט מגיעה אל היעד, המזכיר השני בשגרירות, "אני חושב שאתה צריך להגיע לשגרירות, אתה נדרש פה לאיזה עניין, אחכה לך בתחנת הרכבת כדי שנספיק לשוחח לפני שבת, אתה מבין. זה בעניין אביך." גם את זה הוא אמר, ואינני זוכר כעת מתי בשיחה, אבל גם את זה הוא אמר. אני פוקח את עיניי בעברית ואני מציץ בשעוני. חצי שעה לסוף הנסיעה ואני מבין שעוד מעט אגיע ועד כניסת השבת אדע מה העניין. מתי הייתי בה בפעם האחרונה? מאז שהגעתי לכאן, לפני כשבע שנים, הייתי בשגרירות פעמים בודדות בלבד. בילדותי לא הייתה אצלנו שגרירות ישראלית אלא רק שגריר לא־תושב שנהג לבקר מדי פעם בפסח, בראש השנה, בחג המולד או ביום העצמאות שלנו או שלהם. גם לא הייתה זאת השגרירות כאן שהודיעה לי על מותו של איזי בחורף לפני שנתיים. ההודעה על כך הגיעה אליי בטלפון מהארץ, מפיו של קול שדיבר בעברית והזדהה כ"חבר של ערמון" ואמר שהלוויה התקיימה ימים אחדים קודם לכן, וש"ערמון השאיר הוראות להודיע לך". מאז שבאתי לכאן עם סיום הדוקטורט נרשמתי בשגרירות וגם קיבלתי ממנה ניוזלטר, "ידיעון" בלשונם, שנחת בדואר האלקטרוני מדי שבוע, נושא תמיד את הכותרת "…Israel is also" ועיקרו כתבה קטנה על טיפול בחולי סרטן מהעולם הערבי בהדסה בירושלים, התפלת מי ים, שימושים חדשים באנרגיה סולרית, סיור הופעות של הרכב חדש של יהודים וערבים בתחום המוזיקה האתנית או חידוש נוסף בתחום החקלאות המדברית, טפטפות או בריכות לגידול דגי מאכל באמצע המדבר, פתרון אפשרי לרעב בחבל אוטָר פרדש. השגריר הנודד היה משה אוריון, זה היה שמו, אבל הכול קראו לו מקס, והתפקיד כונה רשמית "שגריר לא־תושב". ארגנטינאי יוצא קיבוץ בנגב, שהיה נוחת לביקורים תקופתיים ומשתכן במלון החדש בבירה, תמיד לימים אחדים בלבד, שבהם פרט לביקורי נימוסין במשרד החוץ המקומי, היה מחלק את זמנו בין ארוחת שבת גדולה בבית משפחת בן־מלך ובין שעות אחר צהריים עצלות על שפת הבריכה במלון. שם, ליד הבריכה, היו באים אליו מעט היהודים המקומיים וגם אנשי השלטון שרצו לגשש אצלו בנוגע לאפשרויות להשיג מלגה להשתלמות במש"ב, מספר שבועות או חודשים בארץ והתחככות ברעיון הקיבוץ, החקלאות המודרנית ושאר הישגי המדינה הצעירה. אוריון היה מגלגל איתם שיחה רוויית קוקטיילים צבעוניים, מחלק כרטיסי ביקור וטפיחות על שכם, ולאחר ימים אחדים היה טס בחזרה לארץ מושבו, מותיר אחריו עקבות צנועות בעיתונים, שסיפרו בעמוד פנימי על שיחות מועילות שהוא ניהל עם "דרגים מקצועיים בכירים" בעודו מציע תחומים חדשים של שיתוף פעולה בין ארצו הדינמית ובין ארצנו הנתונה תמיד בחיפוש אחר דרכים להתפתחות. מאחורי גבו, מחוץ לעיתונים כינו אותו "שגריר בריכת השחייה", ומדורי הרכילות אמנם התאפקו מלחזור על הכינוי, אבל דאגו תמיד לציין את ביקורו תוך קריצה לבריכת השחייה, מושב הקבע שלו בביקוריו הזמניים. בין מקס אוריון ובין איזי שררו יחסים של ניתוק מוקפד. השגריר נהג כאילו מעולם לא שמע על איזי ואילו איזי התרחק ממנו כמו מרעל שאין עבורו נוגדן. איזי, שנהג להתגורר באותו המלון, נהג לצאת בשעה מוקדמת ונטה גם לא להיראות בו עד שעת לילה מאוחרת. גם לארוחות אצל בני הזוג בן־מלך איזי לא אהב לבוא, בוודאי לא כשמקס אוריון היה בין המוזמנים. ליד השולחן הארוך המכוסה במפת שבת לבנה היה השגריר מפליג באנקדוטות על המשתלמים שלו שנסעו ארצה או חזרו ממנה, לאחר קורס בבריאות הציבור, השתלמות חקלאית במכון וולקני או בפקולטה ברחובות, ואולי לאחר הכשרה בעבודה סוציאלית או שהות לימודית קצרה באחד הקיבוצים בנגב, מה שהיה מעורר בו גאווה מיוחדת. "אני הרי איש הנגב," הוא היה אומר, ומפליג בסיפורים מימי ראשית המדינה, ושב ומסביר שהוא נקלע לשירות החוץ בדרך מקרה, לאחר שנסע לתל אביב לבית ההסתדרות ויצא משם עם פתק וכרטיס אוטובוס לירושלים. אוריון היה נאנח במבטאו מדרום היבשת: "מוסא אומר לכם, אין כמו לצאת לשדות, לחרוש מצאת החמה ועד שקיעתה." במקרים מיוחדים הוא היה מסיים את דבריו בשירת "הנה מה טוב ומה נעים". "החבר'ה חזרו מבסוטים," הוא היה מדווח, "ומסרו לי מהארץ שהבן של שר החוץ אפילו מרט נוצות לכמה תרנגולות, חוץ מהפייגלעך שהוא תפס לו בתל אביב, כמובן. אתם יודעים איך זה אצלם, קצת ויסקי וכסף פנוי ולא צריך יותר מזה. אבל עושים מה שאפשר." הוא היה מסכם באנחה של שביעות רצון, בעוד בלהה מנחיתה על צלחתו קציצות דג ועמירם מעביר בין המסובים בקבוק של יין כשר יקר מציאות להרמת הכוסית לפני נתחי העוף הצלוי והאורז הצהוב הנצחי של אשתו.
 
משה אוריון בוודאי כבר בן שמונים או יותר, ויש להניח שהוא מתגורר בדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות בירושלים, בין קירות עמוסים במזכרות משנותיו כשגריר במדינות אחדות באמריקה הלטינית, מחשב כיצד יממן את חלקו בהתקנת מעלית בבניין המשותף, כעת כשטיפוס על שלוש קומות פעם או פעמיים ביום אינו דבר מובן מאליו. ואולי הוא כותב מדי פעם מאמר דעה להארץ, מאמר שדינו על פי רוב לא להתפרסם, ואולי הוא אינו מרהיב עוז מעבר לכתיבת מכתב למערכת, להלין על הזנחת יחסי החוץ של מדינת ישראל ובפרט עם מי שהיו ידידותיה והצביעו לטובתה בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. על בנותיהם של בלהה ועמירם בן־מלך אני יודע דבר או שניים. מיכל חזרה בתשובה לאחר שנסעה לסמינר ליד ניו יורק במהלך שנים סוערות במיוחד בגיל ההתבגרות. מהסמינר של חב"ד לנישואין בבני ברק הדרך הייתה קצרה. דפנה, לעומתה, נישאה לישראלי שחי במיאמי ופתחה חנות למזכרות ישראליות בדאון טאון, בין חנות ספרים בספרדית ומינימרקט קובני. ואילו בני הזוג בן־מלך נעלמו מן האופק כליל וגם בפעמים הבודדות שאצבעותיי הקלידו את שמותיהם באינטרנט, לא העלה החיפוש דבר.
 
רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא — דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון — "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.
Sometimes he thought there wa
different version of everything
 
Julian Barnes, The Noise of Time
 
 
הזיכרון הוא כמעט אותו הדבר כמו החרטה.
אנחנו זוכרים רק את מה שאיננו חיים באורח מלא
 
דולסה מריה קרדוזו
 
 
1.
 
הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.
 
הנחתי את השפופרת במקומה, משיב את השקט על כנו, אך ללא הועיל. שלוש המילים העבריות הדהדו בעקשנות. להגיע, לבוא, להביא ולתת, והזוג המלכותי לעלות ולרדת, ולנגד עיניי הופיע עמוד השער של עבודה שהגישה לי אחת הסטודנטיות — שנה קודם לכן? אולי שנתיים? — על פעלי תנועה וכיוון ותפישת המרחב בעברית הישראלית. להגיע, כי היעד תמיד שם, כי הקול הקורא מזמן אליו בשעת הצורך. מתאים מאוד לקביעה מצד הדיפלומט הצעיר שאמר שאני נדרש. לא שדורשים ממני, ולא שאני דרוש, שצריכים אותי או זקוקים לי, זה לא. אני נדרש. שמעתי בתוכי את הקול חוזר על המילים וידי שרבטה את המילה על הבלוק שהיה מונח על השולחן. הקפתי אותה בעיגול, אולי תשמש לעבודה של אחד מתלמידי המחקר, ואולי אני עוד אעשה בה שימוש, אבל המשרד שלי במחלקה ללימודי המזרח, כפי שהיא נקראת כאן, והשלט הקטן ליד הדלת, המציין ליד שמי ותארי האקדמי את המילים "שפות שמיות (עברית מודרנית)" בשפת המקום, גם הוא כבר היה מאחוריי כשהלכתי אל הדירה כדי להתכונן לנסיעה אל עיר הבירה, בהקדם.
 
ואני כמו במערבון ההוא שבו קלינט איסטווד כבר פרש מענייניי האקדוחנות עד שהוא נדרש להגן על אלמנה מפני בעלי הון רשעים, והוא נוסע לעיירה הסמוכה אל הכספת בבנק ונוטל ממנה את אקדחו הישן והמנוסה, על הנרתיק וחגורת הכדורים, ומותיר במקומם את צווארון הכמורה שהוא מסיר מעליו עד שישלים את משימתו הקדושה. שנים חיכיתי לקריאה כזאת, שנים הזיתי שכך, אחרי שאפרוש לי לעיירה שקטה, אולי אכן אוניברסיטאית, ישובו חיי הקודמים להתדפק על הדלת ואקום ואותיר אישה שכמעט אינה יודעת דבר על עברי המסוים, ואשוב לעטות שריון כדי לטפל במצב שרק אני יכול למצוא לו פתרון, כולל אותו רגע קר וקשה מול אקדח שממתין בכספת שאין איש מלבדי יודע עליה. פסעתי ביום האביבי הקריר, והדורבנות על עקביי נקשו על האספלט במתכתיות רופפת, כמו מזכירים לי שאסור להראות דחיפות, גם אם אתה נדרש להגיע בהקדם, גם אם החובה מזמנת אותך לעזוב הכול ולצאת אל הלא נודע.
 
כי כך לימד אותי איזי, האיש שהיה מחליף שמות וחזות ושפות, בא והולך ושוב נעלם וחוזר אך תמיד נמצא שם, גם אם מעולם לא אמר מתי הוא עוזב או מתי ישוב. האיש שאפילו רעידת אדמה לא יכלה לו. רעידת האדמה שתפסה אותו עולה במדרגות ביתו באחת ממדינות דרום אמריקה, בדרך לקומה רביעית או חמישית, בשובו מהיעדרות ארוכה ועד שהוא קלט שהרעד אינו שוכך כמו ברוב הפעמים אלא מתגבר והולך לקראת טלטלה שאוחזת בעיר כולה, הוא כבר הספיק לפתוח את הדלת והמשיך משם למטבח ולמזווה ולחדר המשרתת שמעולם לא אויש כי התקנות אסרו על העסקת עובדים מקומיים בבתיהם של אנשי "המשרד", וכך הוא ירד במדרגות החירום ונעלם לחודשיים לפי תוכנית המילוט שלו, מותיר מאחוריו את אשתו שאולי רק החלה להבין שהרעידה הכללית שחדרה לשנתה מתרחשת גם במציאות שהיא מטולטלת להתעורר בה. וגם לאחר חודשיים בנוהל חירום שלקח אותו למסע של זהויות ותחנות זמניות ברחבי היבשת, הוא לא סיפר לה שבאותו בוקר הוא אפילו הספיק לחזור הביתה, וגם לנגב את סימני נעליו מאדן החלון, בטרם נעלם.
 
שעה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי ברכבת. ארבע שעות של נסיעה הפרידו ביני ובין שמיעת הבשורה. והנה חולפים רחל ועמוס ואיזי וגידי, ואני מונה אותם לפניי עם המבט הראשון מבעד לחלון, עוד בטרם התחלנו לנסוע. רחל איננה, גידי היה לאנדרטה בצלע ההר בנגב לפני שנות דור, סמוך לבר המצווה שלא חגגו לי, ובקברו של איזי ביקרתי בפעם האחרונה שהייתי בארץ. נותר רק עמוֹס, שגם הוא איננו מאז שעזב את הדירה בחיפה ואותי ואת רחל לאחר שקברנו את גידי. עזב והרחיק את עצמו ליערות ולמפעל העץ למרגלות ההרים בשיפוליה של המפה שידעתי לצייר בעיניים עצומות אז, כשהייתי ילד וכולם היו שם — רחל וגידי ואיזי ועמוס. מה מכל זה יודע המזכיר השני בשגרירות שכעת שמו מיטלטל בי עם תנועת הרכבת? באורח בלתי נמנע הוא יודע על גידי, שהעניק לנו את התואר "משפחה שכולה". אולי שמע על רחל. על איזי הוא בוודאי אינו יודע דבר, כי על איזי הוא אינו יכול לדעת דבר. אולי רק שהוא עבד ב"משרד" והיה חבר המשפחה, אם אפשר לומר זאת כך.
 
נותר עמוס. ואם אני נדרש להגיע לשגרירות עוד היום, ביום שישי, הרי שעמוס — מעולם לא קראתי להם בלבי אלא בשמותיהם הפרטיים — ובכן עמוס בוודאי שוכב פצוע או חולה מאוד ואולי אפילו כבר מת. מנור או ארבל או בראון יאמר לי זאת כשאגיע. ואיזי? ממילא איזי גם הוא כבר איננו, אם כי הוא היחיד מכולם שאני עדיין מדבר איתו כמעט מדי יום. איזי שברגע כזה היה ללא ספק מופיע, מתערב במגע ידו השקט, החשאי, אולי בכל זאת יהיה בעזרי, על אף שהוא כבר נעלם לבלי שוב. והפעם תורי להיות מי שעוטה זהות זמנית, הופך לאיש צללים ושחקן, מתבונן תמידי הרואה הכול וסופח הכול ומפנים הכול לשימוש בעת הצורך. שוב אני הילד הרוצה שאיזי יתגאה בו. בוא תספר מה ראית, תספר לאיזי, כך הוא נהג לומר לי בשעות אחר הצהריים בבית בחוץ לארץ, כשהייתי חוזר מן הטיולים עם מריה, ילד קטן ומלא רשמים. ואני הייתי פורק הכול, שופע פרטים בידיעה שכל מה שאני אומר נותר ועשוי להפוך לשאלה בהמשך השיחה או בכל עת שהוא ימצא לנכון, לעולם ללא הקשר צפוי, תמיד ללא הכנה מראש. איזי היה אז הדוֹד איזי, יצחק ערמון, איזידור קסטן, או סניור איסידורוֹ קסטניוֹ, מופיע ונעלם, אוסף אותי בסוף יום הלימודים וגם מתפוגג לשבוע או חודש או מתגלה בסלון, מעשן סיגריה מהקופסה העשויה עיסת נייר צבעונית שהמתינה לו על השולחן המגולף, קופסה שהייתה רק שלו ושרחל הייתה מקפידה למלא בסיגריות שהוא אהב. כשהתחלתי ללכת לבית הספר קרה שחזרתי הביתה והרחתי ריח של סיגריות. או אז הייתי ניגש לקופסה ובודק בחשאי האם חסרות בה שתיים או שלוש סיגריות, וכך ידעתי שאיזי אכן ביקר בהיעדרי ובילה זמן בבית. הקופסה העגולה מולאה בסיגריות כך שחלקן היה ניצב לאורך וחלקן לרוחב ויכולתי להבחין בקלות האם השתנה בה הסידור. באחת הפעמים איזי ראה אותי בודק את הקופסה. אני הבחנתי בו רק לאחר שהחזרתי את המכסה למקומו, ומאז הוא הקפיד להטעות אותי, להוציא ולהוסיף סיגריות ללא קשר לביקוריו בבית. הוא הוסיף אחדות והוא עישן אחת או שתיים ונטל עוד סיגריות אחדות או הוסיף יותר ממה שעישן, ולפעמים עישן בגינת הבית, אם כי מעולם לא מצאתי בדל סיגריה שיעיד על כך, והוא ידע הכול ושיחק איתי במשחק חתול ועכבר. אני חקרתי את מהלכיו בבית והוא המשיך לתחקר אותי על מה שראיתי בטיול אחר הצהריים עם מריה, ולאחר מכן מה ראיתי ברחובות העיר ולימים גם תחקר אותי על רחובות חיפה ותל אביב ובאפי עלה תמיד ריחן של הסיגריות הטריות בקופסה העגולה מעיסת נייר מצופה בלכה צהבהבה. אותו הריח שאני מבקש לדמיין גם כעת כשהרכבת מתחילה כבר לנסוע ולי מצפות ארבע שעות של נוף רך ומוריק ושטוח. לבד במושבי ליד החלון, בזווית נוחה כדי להבחין בכל מי שיעלה לרכבת או ירד ממנה מכאן ועד לבירה. ומה ידע עמוס? אולי הכול, אך הוא לא אמר דבר, גם לא לימים, כשהוא החליט לשוב ליערות ולקבור את עצמו בעבודה במפעל העץ, גם כשרחל כבר לא יכלה לשאת עוד את חייה, גם כשהיא אושפזה פעם אחר פעם עד שלא היה עוד את מי לבקר בבית החולים הפסיכיאטרי ואיזי הפך להיות לי אמא ואבא כפי שלא היו לי גם כשגידי היה בחיים וגרנו כולנו באותו בית והכול נראה אפשרי ואפילו מבטיח.
 
הרכבת מגיעה למהירות השיוט שלה. מי מביט בי כעת? אף אחד. איזי אמר שאתה צריך להניח שרואים אותך, שמביטים בך, שעוקבים אחריך, תמיד. הקרון כמעט ריק. בצדו השני של המעבר יושבים אם ובנה, ובי עולה המילה "מקומיים", ואני מחניק את החיוך שמבקש לבצבץ נוכח המילה השמורה למקומות אחרים. שערו של הילד, בן שלוש או ארבע, בהיר אף יותר משערה של אמו. יום אביבי והשניים לבושים לכל מזגי האוויר. אכן בני המקום. היא מגישה לו כריך עטוף בנייר שעווה וגורמת לו להשעין את גבו אל המושב בשעה שהיא מקלפת את הנייר ומותירה חצי כריך חשוף. לחם כהה וגבינה, ולאחר הנגיסה הראשונה היא שולפת כפיסים של גזר ופלפל אדום. הילד אוכל בזהירות, והשניים אינם אומרים דבר. החלון בצד שלהם מראה את אותו נוף הנשקף מהחלון שלידי. הילד מבחין בי, אך הוא כבר יודע לא למקד את המבט. אמו לא מרימה את ראשה. מהתיק המונח לידה מבצבץ ספר עבה בכריכה רכה. סימנייה מעבר לשליש. מה אלמד עליהם בשעתיים, שלוש או ארבע? מה הם ידעו עליי כשדרכינו ייפרדו? הזמן מצטבר, ולא יהיה לי למי לספר. אם ארצה בכך, לא יהיה לי קושי ליצור מגע עם הילד, עם אמו, לעורר שביב של שיחה, לגרום להם לזכור את האיש מהרכבת, שהרי גם זאת טכניקה שאיזי לימד אותי, שיזכרו אותך כדי שלא ישימו לב למה שהסתרת. אולי אמו עוד תבוא ללמוד באוניברסיטה, אולי תשב בהרצאה שלי בעוד שנה או שנתיים, אולי אדע את שמה. פנים יפות, עיניים אפורות, שיער קלוע בצמה קצרה ואסופה היטב. ישיבתה זקופה, כמעט דרוכה. אולי אין גבר בחייה. אני נותן לקווי הנוף להימרח לנגד עיניי, נמנע מלהביט בהשתקפות על החלון. שמות של דיפלומטים מתחלפים במהירות כמו חפיסה של קלפים שאני מערבב בין ידיי.
 
אלירז. זהו שמו של המזכיר השני. תנועתה הרכה של הרכבת מאפשרת לשם לעלות מתוכי כמו בועת סבון באמבטיה. הרכבת נוסעת ואני מנסה לא לשכוח את שמו של הדיפלומט שמחכה לי בסופה של הנסיעה, לא להמשיך לערבב את הקלפים. הכי טוב שניפגש כבר בתחנה, הוא אמר. אני מכיר קפה טוב ממש ממול, שם נוכל לדבר. בית קפה מול תחנת הרכבת, פגישה עם אלמוני, מזוהה למחצה. ואני נזכר בקופסה דקורטיבית לסיגריות, וחלפו מאז כבר עשרות שנים, קופסה מעיסת נייר, עוד בועת סבון. אפילו על איזי איני מרבה לחשוב, לא מאז שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול המצבה שעליה חקוק שמו וחקוקות שנות חייו, שבעים וחמש שנים שמהן כמעט שישים היו עלומות, ללא זכר לעיר הולדתו, וינה, מצבה שפתחה את פרשיית חייו בשנה, 1923, וחתמה אותה בתל אביב, 1998, קבר רגיל בקריית שאול ועליו שרידים פריכים של כתר פרחים ארגוני ועגול כמקובל. וכעת, בקרון הרכבת שעומד בו ריח של פלסטיק וניקיון, תביא את הדרכון הישראלי שלך בבקשה, אתה מבין, זה עניין פורמלי, אמר המזכיר השני אלירז — אלירז, לשים לב, אלירז — ואני חושב על איזי, ממתין לי בבית הקפה מול התחנה ומולו צלחת ובה מפית נייר ששוליה מחקים רקמה, ועליה פרוסה של עוגת יער שחור או זאכר־טורט, כמו בבית הקפה ברחוב נורדאו בחיפה, וכתמיד הפרוסה העבה ממתינה רק לי. הרכבת נוסעת ועל פניי חולפים מבני התחזוקה של התחנה ובתי מלאכה ושולי עיר קטנה ומיד שוב הנוף המוריק והרך, כל כך שונה מהכרמל ומנוף המפרץ והגליל ובימי החורף לא פעם עד לחרמון, ושונה גם מאוד מהיערות וההרים שם בקצה העולם, עדיין קצה העולם על היערות וההרים שבו. ולמרגלות המסילה שטח מרעה מגודר ובו פרות דשנוֹת ואני סופר אותן שבע ושבע ועוד שבע וכולן טובות ובריאוֹת ומי יודע מה קרה לעמוס שם ביערות שפרות רזות כרסמו בהם תמיד וידעו לרדת אל העיר וללחך את שוליה וגם לטעום ממגרש הכדורגל של בית הספר. אולי אלירז יודע ויאמר לי לפני סופו של היום הארוך שאני נמצא רק בראשיתו. תמיד תיקח איתך משהו, אומר איזי, תמיד, משהו שיוכל להעסיק אותך, שיאפשר לך לשנות תנוחה וזווית ישיבה, משהו שגם תוכל להסיח בו את דעתו של מי שמתעניין בך. אבל אסור שזה יהיה דבר שיזהה אותך, ולכן לא לקחתי עבודה שהתכוונתי לקרוא, עבודת גמר על השם הפרטי בעברית ישראלית. וכך העסקתי את עצמי בהשערות ביחס למה שהסטודנט כלל בה, אותו בלונדיני שקדן ועדין למראה שלמד תאולוגיה, שקל להיות כומר ובינתיים התאהב בישראל והמשיך בלימודיו מהעברית המקראית ועד למודרנית, ועד לכתיבת העבודה שהותרתי על שולחני במשרד.
 
העיתון שהבאתי איתי עושה את שלו. מקופל יפה אך פתוח על השולחן הזעיר הנובט מדופן הקרון. בדפים הפנימיים ידיעות מרחבי העולם. מוטב לבחור בידיעות קטנות, שמצדיקות קריאה בהפסקות, לא לשקוע במאמר ארוך ולהתנתק, לא לעודד שיחה על פוליטיקה מקומית. האם הצעירה קוראת בספרה, ספר מתח. רב מכר בין־לאומי שופע גופות, מניעים, תשוקות ותעלומות, שאינן מפרות את מבע פניה השלוות. שנינו יודעים שהכול יבוא על מקומו בשלום. ואני עובר לדף עם התשבץ. לא כדי לפתור אותו, לידי כך עוד לא הגעתי בשפתם, אבל אני מנסה לפענח הגדרות בלי לכתוב, ומדי פעם שב למאמרים על תאונת אוטובוס בדרך הררית בנפאל ועל חקלאי בצרפת שרצח את אשתו באמצעות חומר הדברה. הכול מסופר תמיד בריחוק הראוי, בלי תצלומי התקריב של גופות הנרצחים וההרוגים בתאונות הדרכים ובמקרים המשונים של העיתונים שמלאו את אחר הצהריים שלי, כשלא טיילתי עם מריה. סיפורים קטנים, הנמסרים לקוראי העיתון לאחר שבשלו והגיעו לבהירות. סוף ברור מרגיע את הקוראים היכולים לצקצק בלשונם אך לדעת שהסדר הושב על כנו. על השולחן שלהם, הילד מקפל את נייר השעווה לשתיים, לארבע, מחליק אותו בידו הקטנה.
 
ואולי עשו לו אילתי? אילתי, כן, אולי מה שקרה לעמוס הוא שעשו לו אילתי? אברהם אילתי, המומחה לקואופרציה, שליח ההסתדרות, שם אצלנו, לאחר מלחמת ששת הימים. אילתי הגיע בגפו, בלורית מימי תנועת הנוער, מעט דלילה, חולצות מגוהצות, תמיד בצבע תכלת, ותיק שהיה תלוי לו על כתפו ועליו סמל של אגד. הוא חיפש עובדים כדי לאגדם בקואופרטיבים, ונראה שמישהו בארץ הנחה אותו מראש לפנות למגדלי הקפה הקטנים, אולי הייתה יד בדבר לאחד המפעלים ההסתדרותיים ששלח לחמו הרחק מעבר לים. בכל אופן, עד מהרה אילתי הרחיק מן הבירה אל ההרים ושכר בית ישן באחת העיירות ושם, בעזרת עקשנות ומעט לדינו מן הבית, הוא יצא להסתובב בין המטעים הזעירים, מנסה לשכנע מגדלים בתחתית הסולם להתאגד יחד ולשפר את עמדת המיקוח שלהם מול האדונים הגדולים, הפאודלים בני המשפחות ששלטו בענף מזה מאה וחמישים שנה. דבר לא הרתיע אותו. לא תנאי החיים הסגפניים, לא הבדידות וגם לא קשיי ההתנהלות בשטח ההררי. אילתי נהג לבוא לבירה בסופי שבוע ולעתים היה גם מתארח אצלנו, חולק את הסלט הדקיק של עמוס ונותן לרחל את חבילת הכביסה במה שהיה מעין תורנות לא רשמית בקרב נשות המושבה הישראלית. וכך גם קרה שלאחר חודשים אחדים, ביום שלישי שלאחר סוף שבוע שעבר על אילתי בביתם של בלהה ועמירם בן־מלך, הופיע אצלנו עמירם בשעת ערב ואמר מצאנו אותו, מצאנו את אילתי, עמוס, בוא מהר, זה לא נראה טוב. ביום שני בבוקר הוא נסע כתמיד במיניבוס צפוף שיצא מן הבירה צפונה, וכעת החזירו אותו בחלק האחורי של טנדר, אך ללא רוח חיים. אמרו שגרונו שוסף ושעל ראשו הולבש שק מאלו שמשמשים ליצוא קפה לאירופה, והשק היה חדש לחלוטין. ימים אחדים לאחר מכן, כשגופתו כבר נשלחה בחזרה ארצה, עמוס ישב עם איזי אצלנו בסלון וסיפר לו את פרטי המקרה, ואיזי הניד בראשו ואמר הוא חשב שפה זה תנועת המושבים, ושהג'ונגל זה חבל לכיש.
 
אז, בסלון הבית, בשיחה נלחשת עם איזי, ראיתי את הפחד בעיניו של עמוס, עיניים כהות ששקעו בארובותיהן. בלוריתו, אותה להבה זקורה על ראשו של תורֶן ישראלי בראשית שנות השבעים, לא הייתה סתורה ברישול מלא ביטחון, אלא נראתה שמוטה. זרועותיו המגוידות כמעט לא נעו, והוא פכר ללא הרף את אצבעות ידיו. איש רזה, חזותו אומרת בריאות של סלט ולבנייה, של כדורעף ועבודה בשטח, פניו היו כעת חרוצות מתמיד, עורו אפור וגבו כפוף. מולו, איזי בעל הכרס הקטנה, השיער המסורק בקפידה והמקטורן התפור היטב, נראה מלא חיים. איזי לא זז כל זמן הסיפור, אך ניכר שמגופו עשויה לפרוץ תנועה בכל רגע, על אף שהוא שמר על נינוחות שקיבלה אליה את הסיפור לפרטיו. עמוס הלך לחדר השינה וחזר עם ערמה של עיתונים, מוסר אותם לאיזי שלא הביט בהם, אלא הניח אותם בצד, על השולחן, הרחק ממנו. דיברתי עם האנשים פה, אמר איזי, ונראה לי שזה עניין ספציפי. בלילות הקרובים הם יסיירו בסביבה של בתי הישראלים, אבל אני לא חושב שהם יודעים שום דבר נוסף. עמוס קם ללוות את איזי לפתח הבית. מאיזי הנינוחות לא משה, ואילו עמוס לא התיישר. איזי, נמוך ממנו, מעלים במהירות פתק לבן בעומק כיס המקטורן, הביט בו במבטו הבהיר העמום, שפתאום היה חודר וקבוע, כפי שהייתי עתיד לראותו פעמים רבות במשך השנים: עמוס, יש משהו שאתה יודע ולא אמרת לי?
 
אז אולי לעמוס אכן עשו אילתי? "לעשות אילתי" — אולי מוזכרות צורות כאלו בעבודת הגמר של הסטודנט לתאולוגיה חובב ישראל והשפה העברית. אציץ בה מחר, כשאחזור, כשכבר אדע מה עלה בגורלו של עמוס. אם אדע. אם אחזור מחר. כי אולי בכל זאת כל עניין צווארון הכמורה והאקדח הנאמן הממתין בקופסה בכספת בבנק יתממש באיזו דרך, ואולי כל הזימון הזה אינו אלא כיסוי לזימון אחר, לאחר ש"הם" התעוררו לשים לב שיש במרצה לעברית באוניברסיטה אירופית פוטנציאל שאפשר סוף סוף לממש. לא, זה כבר לא יקרה. אפילו איזי הבין זאת בשנותיו האחרונות, כשחדל לתחקר אותי בדרכו הסיבובית בחיפוש אחר קצות חוט מכל סוג, והסתפק בגלישה רכה וכמעט אקראית בין חומרי העבר. אכן בשנים האחרונות הוא לא צץ עוד לפתע פתאום ולא שלח עוד דרישות שלום מוצפנות, כפי שנהג לעשות כשלמדתי באוניברסיטה בארץ וגם קודם לכן, בשנותיי בצבא ובתיכון. בימים ההם הדוד איזי היה חמקמק ונצחי, צל חתולי רך עקבות שאינו מתפוגג לעולם. כמו ביום שבו קראו לי לרופא באמצע שיעור מתמטיקה. רופא בית הספר, שאהבו ללחשש עליו שהוא קצת מפריז בהזמנת בנות לראיונות משונים לצורך "השלמת נתונים ועריכת סטטיסטיקות", מפגשים שהותירו אותן נבוכות יותר ממה שהן אמרו במילים מפורשות. הרופא שלח הודעה וזימן אליו דווקא אותי, באמצע השיעור. אחד הליצנים בכיתה עוד הספיק לקרוץ לי כשקמתי לצאת מהכיתה. במרפאה הקטנה בקצה המסדרון, עם החלון שפנה אל הנוף עד למורדות החרמון המושלגים, כל מה שהוא אמר לי, ולפניו תיק קרטון צהבהב ועליו רשום "אורי שפירא", היה "אנחנו מאוד מרוצים ממך, מאוד מרוצים ממך, כן," פעם ופעמיים ושלוש, בעודו מטה אליו את התיק ופותח אותו לעצמו ומעביר את עיניו על מסמכים שלא הותר לי לדעת מה הם, בטרם הרים את מבטו אל משקפיו וסיכם לעצמו ולמעשה גם לי: "כן, בהחלט" ואפילו באותם ימים כבר יכולתי להבחין בנקישת ההתרסקות הקלה של הט' בין לשונו ושיניו ולכן גם להתפלא פחות ממה שהוא בוודאי ציפה כשהוא שלף קופסה קטנה עטופה נייר בצבע ירוק כהה, נייר לא מכאן, חבילה קשורה בסרט זהוב. הוא מסר לי אותה בלי להתיק ממני את מבטו וחתם את פגישתנו המשונה באמירה "זה בשבילך, תפתח את זה אחר כך, הכי טוב בבית." ומסר לי את קופסת הערמונים המסוכרים מפריז, שישה ערמונים בדיוק, מתנה ללא שם מהדוד איזי, מסייה איזאק קסטן, באדיבות הדואר הדיפלומטי ו"המשרד".
 
ירוק כהה וזהוב עמום, צבעים של איזי. מטפחת ממשי מעטרת את צווארו כשאנחנו נפגשים בקונדיטוריה על הכרמל. עיניו הבהירות בוהות מעבר לכתפי בשניות הראשונות לאחר שאני מתיישב. הוא נותן להן לשוטט, לא ממוקדות, ואני יודע שהוא רואה הכול. כעת הוא מקיף אותי בעיניו, בלי תנועה. "מה שלומנו, אורי?" הוא שואל. לרגע צורת גוף ראשון רבים מחזירה אותי אל הרופא, אך במרפאת בית הספר היא לא כללה אותי, ואילו כאן איזי מכוון אלינו השניים. אני לא מזכיר את המתוק־מתוק ההוא, ומניח שההיסוס הקטן שלי נקלט. חיוך רך על פניו כעת. הוא הבין. מחווה קטנה שלו ובעלת הבית ניגשת אלינו, לקחת הזמנה. איזי לא מרבה לזוז, מחוותיו מתונות, מהדקות את הבועה שהוא יוצר עבורנו תמיד. מבטו בין כחול לאפור, וגם יודע להיות ירוק, אולי בשעת הצורך, מבט זריז כמו גופו שכל ממדיו בינוניים, נושא עודף קבוע של קילוגרמים בודדים. פעם, כשראה אותי מביט בנעליו, הסביר לי שבנעליים לא חוסכים, אבל שצריך גם לזכור שהן אומרות הרבה על בעליהן, ועשויות למשוך תשומת לב. הכול אצל איזי עשוי היטב, הכול במקומו, אך ללא מאמץ, והכול מתחלף בקלות. לעמוס היה תמיד שעון ממתכת בהירה, מעט רופף על פרק ידו. אצל איזי השעונים מתחלפים, אך כולם מתאימים, בין אם גלויים, בין אם מוסתרים מתחת לחפת. איזי הוא מי שלימד אותי לקרוא בשעון, אצלנו בסלון. במטבח מריה הכינה קפה. "תגיד לי בעוד רבע שעה," הוא אמר, מחלץ מידו שעון דק גזרה, זהוב, בעל רצועת עור ריחנית. הוא הניח את השעון על השולחן המגולף בסלון ואמר, "הנה." ואני ישבתי ועקבתי אחר המחוגים בלי לזוז ממקומי. בינתיים הוא ישב כשגבו אליי, בפינת האוכל, עם רחל. לא הרמתי את ראשי, אבל יכולתי להריח את הקפה שמריה הגישה להם, ולשמוע שיחה נלחשת. המחוגים נעו והדקות הצטברו באטיות. אני שומע את התקתוק כעת, כשהעיתון כבר מקופל בחזרה והילד נרדם כשראשו על ירכיה של אמו.
 
קברנו את גידי ימים אחדים לאחר התאונה. עמוס, רחל ואני הגענו ארצה בבהילות — הגענו ולא באנו, הגענו ולא שבנו, בוודאי לא עלינו — בנסיעה שאיני זוכר ממנה כמעט דבר, וכבר למחרת היינו אצל מפקד הטייסת ומיד גם בלוויה. המפקד נתן לנו הסבר מפורט על כך שקורה שטייס מוריד את מבטו לשבריר של שנייה מהמראה שלפניו אל לוח המכשירים, עניין טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך בטיסה מהירה בגובה נמוך, הורדת האף הזעירה הזאת, של הטייס ושל מטוסו, די בה לעתים כדי לגרום להתרסקות בצלע של גבעה או בקפל שטח. מפקד הטייסת ליווה את הסברו בתנועות מקצועיות בידיו, כף ידו האחת מייצגת את הסקייהוק של גידי והאחרת את השינויים בטופוגרפיה תוך כדי טיסה. כף היד התקדמה בדממה מחרידה עד ששלוש האצבעות המובילות שינו את הזווית שלהן אך במעט, היד המייצגת את הנוף התקרבה במהירות והמטוס ובו גידי התנגש בנוף, האצבעות התכווצו לאחור וההסבר הגיע לסיומו. בימי השבעה ניכר שעמוס ספח אליו כל רעידה בגוף המטוס וכל שינוי קל בזווית הטיסה, שכן הוא שחזר את התיאור בפני כל מי שבא לבקר אותנו במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר, שם ישבנו שבעה כאורחי הטייסת במה שהיה ביקור המולדת האחרון שלנו. אחריו רחל ואני נשארנו בארץ. הדירה בחיפה פונתה מדייריה ועמוס נסע לפרק את הבית בחו"ל. לאחר שבועות אחדים הוא חזר ולפני ראש השנה גם הגיע ה"ליפט" וביום הכיפורים פרצה מלחמה ואחריה הוא נסע ולא שב עוד לארץ. בינתיים, בעוד אני סגור ברכבת, מחוץ לזמן, אני שוקע ברָכּוּת למצב של המתנה. בצבא יגידו לך ששליש מהזמן מחכים, אמר לי איזי לפני הגיוס, וזה נכון, אבל בעבודה שלנו מחכים כל הזמן, מחכים בלי לדעת עד מתי ובהרבה מקרים גם בלי לדעת לאיזה מין דבר מחכים. אני, למשל, את מלחמת העצמאות, ביליתי בהמתנה בכל מיני ארונות באיטליה. פעם חיכיתי לניירת של משלוחי נשק. פעם חיכיתי לאיזה נבלה גרמני שיבוא לפייגלע שלו ויקבל את מה שהגיע לו ופעם חיכיתי שמישהו אחר שחיכה לי יוכל להוציא אותי מהחור שהייתי בו כדי שאוכל לחכות לאיזה עניין בחור אחר במרתף של מרכזיית טלפונים בצפון. ואני, ששמעתי את התיאור הזה מפיו יותר מפעמיים ושלוש, שמתי לב שעם כל השינויים הקטנים בסיפור, הוא מעולם לא אמר לי בצפונה של איזו ארץ הוא חיכה במרכזיית טלפונים "שהייתה דווקא מקום מעניין מאוד". כמו הסיפור על הבוקר של רעידת האדמה בדרום אמריקה, או הפעם שבאחד משדות התעופה, "מקום בעייתי", קראו ברמקול ל"מי שהייתי אז" והוא נחרד שמא זהותו נחשפה, אך קרב בזהירות לדלפק המודיעין רק כדי לגלות שאדם אחר, שזה היה שמו, "אני מניח שאצלו השם היה אמיתי", הקדים אותו וניגש לפקיד שהמתין לו בעקבות הקריאה — זיכרונות של איזי שהפכו עם השנים לזיכרונות תותבים שלי, זיכרונות שאצרתי והתנהגו בי כאילו היו מקוריים.
 
החזרתי את העיתון אל תיק המסמכים שעל ירכיי. עיניי נעצמו ושכבתי כתמיד במיטת היחיד, מכוסה בשמיכה, וידה הרכּה מוחה את הזיעה ממצחי. אנקה עמומה נפלטה מפי כשניסיתי לזוז וקול מרגיע אמר לי שהכול בסדר, שהרופאים אמרו שאני צריך לנוח, שנפצעתי אבל שאצא מזה בעזרת מנוחה וטיפול נכון, כעת כשהניתוח הצליח. ריח של אֶתֶר וצעדים חרישיים סביב וכף ידה מרפרפת על עיניי וקולה אומר בתוכי תנוח, אל תחשוב על שום דבר, הכול בסדר. תמונות של קרב שבהן אני רץ בין חפירות, כדורים שורקים, פיצוצים הולמים באוזניי, וכעת הם רחוקים, זיכרון של השניות האחרונות בטרם הועפתי באוויר לבועה של דממה וניתוק פתאומי. ואז בית החולים והמיטה והשמיכה ולהיות מוטל כך במיטה בלי לזוז והיא, תמיד היא. פעם במערב הפרוע, לאחר קרב נגד אינדיאנים שבו ספגתי קליע בכתף, פעם בקרב בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, פעם במוצב החרמון ב-73' ופעם בדירת מבטחים באירופה, לאחר היחלצות מורכבת במהלך פעולה חשאית שהסתבכה. כך כל החיים, והיא תמיד שם, עוד בשנים שבהן דמיינתי אותה שָם גם ללא שם או פנים, ועד לרגע שבו היא הופיעה בשר ודם וגון קול וצבעים וריח ותנועה, התנועה השבה ומתחוללת מאז אותו יום שבו החלה שנת הלימודים בכיתה ט' והיא עלתה בריצה במדרגות שהוליכו לכיתה, והיה זה כאילו רק אותה ראיתי מאז ומעולם. כי אמנם למדנו באותה הכיתה גם שנה ושנתיים קודם לכן, אך באותו יום של ספטמבר, כשהיא רצה במעלה המדרגות לקומה העליונה, היא הייתה אחרת. והיא לא הפסיקה לעלות כך במדרגות מדי יום, בכל הימים, בכל הימים והלילות, תמיד, רצה ועולה, ובתוך פחות מחמש שניות הותירה בזיכרוני את קטעי הסרט שיקרין את עצמו ללא הרף, ויעצור אותה לפני דלת הכיתה שם למעלה, כשהיא הפנתה את פניה וראתה שמבטי דילג איתה במעלה המדרגות, ראתה ועצרה לרסיס של זמן, והמקרן נתקע לרגע והקפיץ את הסרט שהוחזר שניות אחדות לאחור ושוב החליק קדימה, איתה במעלה המדרגות בספטמבר של כיתה ט'. וקטע הסרט תמיד אילם. רק אותן שניות ללא המולת התמיד בבית הספר, בחיפה, בניין שהיה הופך לתיבת תהודה בכל הפסקה והמה גם באותו יום של תחילת שנת הלימודים, אלא שבזיכרון נוקה פס הקול ונותר רק קולה של המורה שעמדה מאחוריי ואמרה "איזה חתיכות אתם מגדלים פה!" ואני לא ראיתי חתיכות וגם לא חתיכה אלא רק אותה, את נעמה הרצה במעלה המדרגות וכולה יכולה לקבל את כל שמות התואר שבכל השפות שידעתי והייתי עתיד לדעת אי פעם. והנה בדקות של נים־לא־נים ברכבת, גם בהן היא הופיעה, ובינתיים פיסת הסרט חלפה מלפני העדשה וירדה עליי תנומה חסרת חלומות. כשהתעוררתי, לפני שפקחתי את עיניי, לא ידעתי היכן אני נמצא. נתתי לעפעפיי להישאר כך, להעכיר את האור ולתת לי תחושה של המקום והזמן בעוד אני נזכר באיזו שפה אני אמור להיות כשאתעורר והעולם סביבי יוכל לראות שחזרתי אליו.
 
הבוקר החל בשפה אחת, ועוד אחת וגם בשלישית, השפות שאני מתנהל בהן מדי יום, כרגיל באוניברסיטה, ואז באה שיחת הטלפון בעברית. עניין נדיר בחיי הנוכחיים, שבהם העברית מונחת לפניי על שולחן הניתוחים ומביטה בי גם מהלוח. העברית שבקעה משפופרת הטלפון שוב צפה במוחי ברגע ההתעוררות ברכבת, חותכת בתוכי עם המילים "אורי שפירא" הנהגות באורח טבעי כל כך. והנה זהו שמי, כך הוא נשמע. "שלום," כך הוא אמר, לא בוקר טוב, רק שלום, "אני מדבר מהשגרירות," כך בה' הידיעה, ה־שגרירות, כי אין אחרת, רק ה־שגרירות. "מדבר רונן אלירז, אני המזכיר השני בשגרירות," והנה הוא רונן, רונן אלירז, כשהרכבת כבר כמעט מגיעה אל היעד, המזכיר השני בשגרירות, "אני חושב שאתה צריך להגיע לשגרירות, אתה נדרש פה לאיזה עניין, אחכה לך בתחנת הרכבת כדי שנספיק לשוחח לפני שבת, אתה מבין. זה בעניין אביך." גם את זה הוא אמר, ואינני זוכר כעת מתי בשיחה, אבל גם את זה הוא אמר. אני פוקח את עיניי בעברית ואני מציץ בשעוני. חצי שעה לסוף הנסיעה ואני מבין שעוד מעט אגיע ועד כניסת השבת אדע מה העניין. מתי הייתי בה בפעם האחרונה? מאז שהגעתי לכאן, לפני כשבע שנים, הייתי בשגרירות פעמים בודדות בלבד. בילדותי לא הייתה אצלנו שגרירות ישראלית אלא רק שגריר לא־תושב שנהג לבקר מדי פעם בפסח, בראש השנה, בחג המולד או ביום העצמאות שלנו או שלהם. גם לא הייתה זאת השגרירות כאן שהודיעה לי על מותו של איזי בחורף לפני שנתיים. ההודעה על כך הגיעה אליי בטלפון מהארץ, מפיו של קול שדיבר בעברית והזדהה כ"חבר של ערמון" ואמר שהלוויה התקיימה ימים אחדים קודם לכן, וש"ערמון השאיר הוראות להודיע לך". מאז שבאתי לכאן עם סיום הדוקטורט נרשמתי בשגרירות וגם קיבלתי ממנה ניוזלטר, "ידיעון" בלשונם, שנחת בדואר האלקטרוני מדי שבוע, נושא תמיד את הכותרת "…Israel is also" ועיקרו כתבה קטנה על טיפול בחולי סרטן מהעולם הערבי בהדסה בירושלים, התפלת מי ים, שימושים חדשים באנרגיה סולרית, סיור הופעות של הרכב חדש של יהודים וערבים בתחום המוזיקה האתנית או חידוש נוסף בתחום החקלאות המדברית, טפטפות או בריכות לגידול דגי מאכל באמצע המדבר, פתרון אפשרי לרעב בחבל אוטָר פרדש. השגריר הנודד היה משה אוריון, זה היה שמו, אבל הכול קראו לו מקס, והתפקיד כונה רשמית "שגריר לא־תושב". ארגנטינאי יוצא קיבוץ בנגב, שהיה נוחת לביקורים תקופתיים ומשתכן במלון החדש בבירה, תמיד לימים אחדים בלבד, שבהם פרט לביקורי נימוסין במשרד החוץ המקומי, היה מחלק את זמנו בין ארוחת שבת גדולה בבית משפחת בן־מלך ובין שעות אחר צהריים עצלות על שפת הבריכה במלון. שם, ליד הבריכה, היו באים אליו מעט היהודים המקומיים וגם אנשי השלטון שרצו לגשש אצלו בנוגע לאפשרויות להשיג מלגה להשתלמות במש"ב, מספר שבועות או חודשים בארץ והתחככות ברעיון הקיבוץ, החקלאות המודרנית ושאר הישגי המדינה הצעירה. אוריון היה מגלגל איתם שיחה רוויית קוקטיילים צבעוניים, מחלק כרטיסי ביקור וטפיחות על שכם, ולאחר ימים אחדים היה טס בחזרה לארץ מושבו, מותיר אחריו עקבות צנועות בעיתונים, שסיפרו בעמוד פנימי על שיחות מועילות שהוא ניהל עם "דרגים מקצועיים בכירים" בעודו מציע תחומים חדשים של שיתוף פעולה בין ארצו הדינמית ובין ארצנו הנתונה תמיד בחיפוש אחר דרכים להתפתחות. מאחורי גבו, מחוץ לעיתונים כינו אותו "שגריר בריכת השחייה", ומדורי הרכילות אמנם התאפקו מלחזור על הכינוי, אבל דאגו תמיד לציין את ביקורו תוך קריצה לבריכת השחייה, מושב הקבע שלו בביקוריו הזמניים. בין מקס אוריון ובין איזי שררו יחסים של ניתוק מוקפד. השגריר נהג כאילו מעולם לא שמע על איזי ואילו איזי התרחק ממנו כמו מרעל שאין עבורו נוגדן. איזי, שנהג להתגורר באותו המלון, נהג לצאת בשעה מוקדמת ונטה גם לא להיראות בו עד שעת לילה מאוחרת. גם לארוחות אצל בני הזוג בן־מלך איזי לא אהב לבוא, בוודאי לא כשמקס אוריון היה בין המוזמנים. ליד השולחן הארוך המכוסה במפת שבת לבנה היה השגריר מפליג באנקדוטות על המשתלמים שלו שנסעו ארצה או חזרו ממנה, לאחר קורס בבריאות הציבור, השתלמות חקלאית במכון וולקני או בפקולטה ברחובות, ואולי לאחר הכשרה בעבודה סוציאלית או שהות לימודית קצרה באחד הקיבוצים בנגב, מה שהיה מעורר בו גאווה מיוחדת. "אני הרי איש הנגב," הוא היה אומר, ומפליג בסיפורים מימי ראשית המדינה, ושב ומסביר שהוא נקלע לשירות החוץ בדרך מקרה, לאחר שנסע לתל אביב לבית ההסתדרות ויצא משם עם פתק וכרטיס אוטובוס לירושלים. אוריון היה נאנח במבטאו מדרום היבשת: "מוסא אומר לכם, אין כמו לצאת לשדות, לחרוש מצאת החמה ועד שקיעתה." במקרים מיוחדים הוא היה מסיים את דבריו בשירת "הנה מה טוב ומה נעים". "החבר'ה חזרו מבסוטים," הוא היה מדווח, "ומסרו לי מהארץ שהבן של שר החוץ אפילו מרט נוצות לכמה תרנגולות, חוץ מהפייגלעך שהוא תפס לו בתל אביב, כמובן. אתם יודעים איך זה אצלם, קצת ויסקי וכסף פנוי ולא צריך יותר מזה. אבל עושים מה שאפשר." הוא היה מסכם באנחה של שביעות רצון, בעוד בלהה מנחיתה על צלחתו קציצות דג ועמירם מעביר בין המסובים בקבוק של יין כשר יקר מציאות להרמת הכוסית לפני נתחי העוף הצלוי והאורז הצהוב הנצחי של אשתו.
 
משה אוריון בוודאי כבר בן שמונים או יותר, ויש להניח שהוא מתגורר בדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות בירושלים, בין קירות עמוסים במזכרות משנותיו כשגריר במדינות אחדות באמריקה הלטינית, מחשב כיצד יממן את חלקו בהתקנת מעלית בבניין המשותף, כעת כשטיפוס על שלוש קומות פעם או פעמיים ביום אינו דבר מובן מאליו. ואולי הוא כותב מדי פעם מאמר דעה להארץ, מאמר שדינו על פי רוב לא להתפרסם, ואולי הוא אינו מרהיב עוז מעבר לכתיבת מכתב למערכת, להלין על הזנחת יחסי החוץ של מדינת ישראל ובפרט עם מי שהיו ידידותיה והצביעו לטובתה בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. על בנותיהם של בלהה ועמירם בן־מלך אני יודע דבר או שניים. מיכל חזרה בתשובה לאחר שנסעה לסמינר ליד ניו יורק במהלך שנים סוערות במיוחד בגיל ההתבגרות. מהסמינר של חב"ד לנישואין בבני ברק הדרך הייתה קצרה. דפנה, לעומתה, נישאה לישראלי שחי במיאמי ופתחה חנות למזכרות ישראליות בדאון טאון, בין חנות ספרים בספרדית ומינימרקט קובני. ואילו בני הזוג בן־מלך נעלמו מן האופק כליל וגם בפעמים הבודדות שאצבעותיי הקלידו את שמותיהם באינטרנט, לא העלה החיפוש דבר.
 
רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא — דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון — "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.

יורם מלצר

יורם מלצר, יליד חיפה, סופר, מתרגם ובלשן, עורכו של כתב העת אלכסון. הוא מחברם של הספרים "שלג באלבניה", "האם ליסבון קיימת?", "חיבת ציון", "פלה": "אל בשר ודם", "האיש שנקבר פעמיים" ו"עקבות בים". זכה במספר פרסים ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ותרגם כמאה ספרים מספרדית, פורטוגלית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וגליסית.

סקירות וביקורות

מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר יעלה ורטהיים פסיכולוגיה עברית 10/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מחשבות על הספר ״כמה שזה לוקח״ מאת יורם מלצר יעלה ורטהיים פסיכולוגיה עברית 10/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
כמה שזה לוקח יורם מלצר
 
Sometimes he thought there wa
different version of everything
 
Julian Barnes, The Noise of Time
 
 
הזיכרון הוא כמעט אותו הדבר כמו החרטה.
אנחנו זוכרים רק את מה שאיננו חיים באורח מלא
 
דולסה מריה קרדוזו
 
 
1.
 
הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.
 
הנחתי את השפופרת במקומה, משיב את השקט על כנו, אך ללא הועיל. שלוש המילים העבריות הדהדו בעקשנות. להגיע, לבוא, להביא ולתת, והזוג המלכותי לעלות ולרדת, ולנגד עיניי הופיע עמוד השער של עבודה שהגישה לי אחת הסטודנטיות — שנה קודם לכן? אולי שנתיים? — על פעלי תנועה וכיוון ותפישת המרחב בעברית הישראלית. להגיע, כי היעד תמיד שם, כי הקול הקורא מזמן אליו בשעת הצורך. מתאים מאוד לקביעה מצד הדיפלומט הצעיר שאמר שאני נדרש. לא שדורשים ממני, ולא שאני דרוש, שצריכים אותי או זקוקים לי, זה לא. אני נדרש. שמעתי בתוכי את הקול חוזר על המילים וידי שרבטה את המילה על הבלוק שהיה מונח על השולחן. הקפתי אותה בעיגול, אולי תשמש לעבודה של אחד מתלמידי המחקר, ואולי אני עוד אעשה בה שימוש, אבל המשרד שלי במחלקה ללימודי המזרח, כפי שהיא נקראת כאן, והשלט הקטן ליד הדלת, המציין ליד שמי ותארי האקדמי את המילים "שפות שמיות (עברית מודרנית)" בשפת המקום, גם הוא כבר היה מאחוריי כשהלכתי אל הדירה כדי להתכונן לנסיעה אל עיר הבירה, בהקדם.
 
ואני כמו במערבון ההוא שבו קלינט איסטווד כבר פרש מענייניי האקדוחנות עד שהוא נדרש להגן על אלמנה מפני בעלי הון רשעים, והוא נוסע לעיירה הסמוכה אל הכספת בבנק ונוטל ממנה את אקדחו הישן והמנוסה, על הנרתיק וחגורת הכדורים, ומותיר במקומם את צווארון הכמורה שהוא מסיר מעליו עד שישלים את משימתו הקדושה. שנים חיכיתי לקריאה כזאת, שנים הזיתי שכך, אחרי שאפרוש לי לעיירה שקטה, אולי אכן אוניברסיטאית, ישובו חיי הקודמים להתדפק על הדלת ואקום ואותיר אישה שכמעט אינה יודעת דבר על עברי המסוים, ואשוב לעטות שריון כדי לטפל במצב שרק אני יכול למצוא לו פתרון, כולל אותו רגע קר וקשה מול אקדח שממתין בכספת שאין איש מלבדי יודע עליה. פסעתי ביום האביבי הקריר, והדורבנות על עקביי נקשו על האספלט במתכתיות רופפת, כמו מזכירים לי שאסור להראות דחיפות, גם אם אתה נדרש להגיע בהקדם, גם אם החובה מזמנת אותך לעזוב הכול ולצאת אל הלא נודע.
 
כי כך לימד אותי איזי, האיש שהיה מחליף שמות וחזות ושפות, בא והולך ושוב נעלם וחוזר אך תמיד נמצא שם, גם אם מעולם לא אמר מתי הוא עוזב או מתי ישוב. האיש שאפילו רעידת אדמה לא יכלה לו. רעידת האדמה שתפסה אותו עולה במדרגות ביתו באחת ממדינות דרום אמריקה, בדרך לקומה רביעית או חמישית, בשובו מהיעדרות ארוכה ועד שהוא קלט שהרעד אינו שוכך כמו ברוב הפעמים אלא מתגבר והולך לקראת טלטלה שאוחזת בעיר כולה, הוא כבר הספיק לפתוח את הדלת והמשיך משם למטבח ולמזווה ולחדר המשרתת שמעולם לא אויש כי התקנות אסרו על העסקת עובדים מקומיים בבתיהם של אנשי "המשרד", וכך הוא ירד במדרגות החירום ונעלם לחודשיים לפי תוכנית המילוט שלו, מותיר מאחוריו את אשתו שאולי רק החלה להבין שהרעידה הכללית שחדרה לשנתה מתרחשת גם במציאות שהיא מטולטלת להתעורר בה. וגם לאחר חודשיים בנוהל חירום שלקח אותו למסע של זהויות ותחנות זמניות ברחבי היבשת, הוא לא סיפר לה שבאותו בוקר הוא אפילו הספיק לחזור הביתה, וגם לנגב את סימני נעליו מאדן החלון, בטרם נעלם.
 
שעה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי ברכבת. ארבע שעות של נסיעה הפרידו ביני ובין שמיעת הבשורה. והנה חולפים רחל ועמוס ואיזי וגידי, ואני מונה אותם לפניי עם המבט הראשון מבעד לחלון, עוד בטרם התחלנו לנסוע. רחל איננה, גידי היה לאנדרטה בצלע ההר בנגב לפני שנות דור, סמוך לבר המצווה שלא חגגו לי, ובקברו של איזי ביקרתי בפעם האחרונה שהייתי בארץ. נותר רק עמוֹס, שגם הוא איננו מאז שעזב את הדירה בחיפה ואותי ואת רחל לאחר שקברנו את גידי. עזב והרחיק את עצמו ליערות ולמפעל העץ למרגלות ההרים בשיפוליה של המפה שידעתי לצייר בעיניים עצומות אז, כשהייתי ילד וכולם היו שם — רחל וגידי ואיזי ועמוס. מה מכל זה יודע המזכיר השני בשגרירות שכעת שמו מיטלטל בי עם תנועת הרכבת? באורח בלתי נמנע הוא יודע על גידי, שהעניק לנו את התואר "משפחה שכולה". אולי שמע על רחל. על איזי הוא בוודאי אינו יודע דבר, כי על איזי הוא אינו יכול לדעת דבר. אולי רק שהוא עבד ב"משרד" והיה חבר המשפחה, אם אפשר לומר זאת כך.
 
נותר עמוס. ואם אני נדרש להגיע לשגרירות עוד היום, ביום שישי, הרי שעמוס — מעולם לא קראתי להם בלבי אלא בשמותיהם הפרטיים — ובכן עמוס בוודאי שוכב פצוע או חולה מאוד ואולי אפילו כבר מת. מנור או ארבל או בראון יאמר לי זאת כשאגיע. ואיזי? ממילא איזי גם הוא כבר איננו, אם כי הוא היחיד מכולם שאני עדיין מדבר איתו כמעט מדי יום. איזי שברגע כזה היה ללא ספק מופיע, מתערב במגע ידו השקט, החשאי, אולי בכל זאת יהיה בעזרי, על אף שהוא כבר נעלם לבלי שוב. והפעם תורי להיות מי שעוטה זהות זמנית, הופך לאיש צללים ושחקן, מתבונן תמידי הרואה הכול וסופח הכול ומפנים הכול לשימוש בעת הצורך. שוב אני הילד הרוצה שאיזי יתגאה בו. בוא תספר מה ראית, תספר לאיזי, כך הוא נהג לומר לי בשעות אחר הצהריים בבית בחוץ לארץ, כשהייתי חוזר מן הטיולים עם מריה, ילד קטן ומלא רשמים. ואני הייתי פורק הכול, שופע פרטים בידיעה שכל מה שאני אומר נותר ועשוי להפוך לשאלה בהמשך השיחה או בכל עת שהוא ימצא לנכון, לעולם ללא הקשר צפוי, תמיד ללא הכנה מראש. איזי היה אז הדוֹד איזי, יצחק ערמון, איזידור קסטן, או סניור איסידורוֹ קסטניוֹ, מופיע ונעלם, אוסף אותי בסוף יום הלימודים וגם מתפוגג לשבוע או חודש או מתגלה בסלון, מעשן סיגריה מהקופסה העשויה עיסת נייר צבעונית שהמתינה לו על השולחן המגולף, קופסה שהייתה רק שלו ושרחל הייתה מקפידה למלא בסיגריות שהוא אהב. כשהתחלתי ללכת לבית הספר קרה שחזרתי הביתה והרחתי ריח של סיגריות. או אז הייתי ניגש לקופסה ובודק בחשאי האם חסרות בה שתיים או שלוש סיגריות, וכך ידעתי שאיזי אכן ביקר בהיעדרי ובילה זמן בבית. הקופסה העגולה מולאה בסיגריות כך שחלקן היה ניצב לאורך וחלקן לרוחב ויכולתי להבחין בקלות האם השתנה בה הסידור. באחת הפעמים איזי ראה אותי בודק את הקופסה. אני הבחנתי בו רק לאחר שהחזרתי את המכסה למקומו, ומאז הוא הקפיד להטעות אותי, להוציא ולהוסיף סיגריות ללא קשר לביקוריו בבית. הוא הוסיף אחדות והוא עישן אחת או שתיים ונטל עוד סיגריות אחדות או הוסיף יותר ממה שעישן, ולפעמים עישן בגינת הבית, אם כי מעולם לא מצאתי בדל סיגריה שיעיד על כך, והוא ידע הכול ושיחק איתי במשחק חתול ועכבר. אני חקרתי את מהלכיו בבית והוא המשיך לתחקר אותי על מה שראיתי בטיול אחר הצהריים עם מריה, ולאחר מכן מה ראיתי ברחובות העיר ולימים גם תחקר אותי על רחובות חיפה ותל אביב ובאפי עלה תמיד ריחן של הסיגריות הטריות בקופסה העגולה מעיסת נייר מצופה בלכה צהבהבה. אותו הריח שאני מבקש לדמיין גם כעת כשהרכבת מתחילה כבר לנסוע ולי מצפות ארבע שעות של נוף רך ומוריק ושטוח. לבד במושבי ליד החלון, בזווית נוחה כדי להבחין בכל מי שיעלה לרכבת או ירד ממנה מכאן ועד לבירה. ומה ידע עמוס? אולי הכול, אך הוא לא אמר דבר, גם לא לימים, כשהוא החליט לשוב ליערות ולקבור את עצמו בעבודה במפעל העץ, גם כשרחל כבר לא יכלה לשאת עוד את חייה, גם כשהיא אושפזה פעם אחר פעם עד שלא היה עוד את מי לבקר בבית החולים הפסיכיאטרי ואיזי הפך להיות לי אמא ואבא כפי שלא היו לי גם כשגידי היה בחיים וגרנו כולנו באותו בית והכול נראה אפשרי ואפילו מבטיח.
 
הרכבת מגיעה למהירות השיוט שלה. מי מביט בי כעת? אף אחד. איזי אמר שאתה צריך להניח שרואים אותך, שמביטים בך, שעוקבים אחריך, תמיד. הקרון כמעט ריק. בצדו השני של המעבר יושבים אם ובנה, ובי עולה המילה "מקומיים", ואני מחניק את החיוך שמבקש לבצבץ נוכח המילה השמורה למקומות אחרים. שערו של הילד, בן שלוש או ארבע, בהיר אף יותר משערה של אמו. יום אביבי והשניים לבושים לכל מזגי האוויר. אכן בני המקום. היא מגישה לו כריך עטוף בנייר שעווה וגורמת לו להשעין את גבו אל המושב בשעה שהיא מקלפת את הנייר ומותירה חצי כריך חשוף. לחם כהה וגבינה, ולאחר הנגיסה הראשונה היא שולפת כפיסים של גזר ופלפל אדום. הילד אוכל בזהירות, והשניים אינם אומרים דבר. החלון בצד שלהם מראה את אותו נוף הנשקף מהחלון שלידי. הילד מבחין בי, אך הוא כבר יודע לא למקד את המבט. אמו לא מרימה את ראשה. מהתיק המונח לידה מבצבץ ספר עבה בכריכה רכה. סימנייה מעבר לשליש. מה אלמד עליהם בשעתיים, שלוש או ארבע? מה הם ידעו עליי כשדרכינו ייפרדו? הזמן מצטבר, ולא יהיה לי למי לספר. אם ארצה בכך, לא יהיה לי קושי ליצור מגע עם הילד, עם אמו, לעורר שביב של שיחה, לגרום להם לזכור את האיש מהרכבת, שהרי גם זאת טכניקה שאיזי לימד אותי, שיזכרו אותך כדי שלא ישימו לב למה שהסתרת. אולי אמו עוד תבוא ללמוד באוניברסיטה, אולי תשב בהרצאה שלי בעוד שנה או שנתיים, אולי אדע את שמה. פנים יפות, עיניים אפורות, שיער קלוע בצמה קצרה ואסופה היטב. ישיבתה זקופה, כמעט דרוכה. אולי אין גבר בחייה. אני נותן לקווי הנוף להימרח לנגד עיניי, נמנע מלהביט בהשתקפות על החלון. שמות של דיפלומטים מתחלפים במהירות כמו חפיסה של קלפים שאני מערבב בין ידיי.
 
אלירז. זהו שמו של המזכיר השני. תנועתה הרכה של הרכבת מאפשרת לשם לעלות מתוכי כמו בועת סבון באמבטיה. הרכבת נוסעת ואני מנסה לא לשכוח את שמו של הדיפלומט שמחכה לי בסופה של הנסיעה, לא להמשיך לערבב את הקלפים. הכי טוב שניפגש כבר בתחנה, הוא אמר. אני מכיר קפה טוב ממש ממול, שם נוכל לדבר. בית קפה מול תחנת הרכבת, פגישה עם אלמוני, מזוהה למחצה. ואני נזכר בקופסה דקורטיבית לסיגריות, וחלפו מאז כבר עשרות שנים, קופסה מעיסת נייר, עוד בועת סבון. אפילו על איזי איני מרבה לחשוב, לא מאז שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול המצבה שעליה חקוק שמו וחקוקות שנות חייו, שבעים וחמש שנים שמהן כמעט שישים היו עלומות, ללא זכר לעיר הולדתו, וינה, מצבה שפתחה את פרשיית חייו בשנה, 1923, וחתמה אותה בתל אביב, 1998, קבר רגיל בקריית שאול ועליו שרידים פריכים של כתר פרחים ארגוני ועגול כמקובל. וכעת, בקרון הרכבת שעומד בו ריח של פלסטיק וניקיון, תביא את הדרכון הישראלי שלך בבקשה, אתה מבין, זה עניין פורמלי, אמר המזכיר השני אלירז — אלירז, לשים לב, אלירז — ואני חושב על איזי, ממתין לי בבית הקפה מול התחנה ומולו צלחת ובה מפית נייר ששוליה מחקים רקמה, ועליה פרוסה של עוגת יער שחור או זאכר־טורט, כמו בבית הקפה ברחוב נורדאו בחיפה, וכתמיד הפרוסה העבה ממתינה רק לי. הרכבת נוסעת ועל פניי חולפים מבני התחזוקה של התחנה ובתי מלאכה ושולי עיר קטנה ומיד שוב הנוף המוריק והרך, כל כך שונה מהכרמל ומנוף המפרץ והגליל ובימי החורף לא פעם עד לחרמון, ושונה גם מאוד מהיערות וההרים שם בקצה העולם, עדיין קצה העולם על היערות וההרים שבו. ולמרגלות המסילה שטח מרעה מגודר ובו פרות דשנוֹת ואני סופר אותן שבע ושבע ועוד שבע וכולן טובות ובריאוֹת ומי יודע מה קרה לעמוס שם ביערות שפרות רזות כרסמו בהם תמיד וידעו לרדת אל העיר וללחך את שוליה וגם לטעום ממגרש הכדורגל של בית הספר. אולי אלירז יודע ויאמר לי לפני סופו של היום הארוך שאני נמצא רק בראשיתו. תמיד תיקח איתך משהו, אומר איזי, תמיד, משהו שיוכל להעסיק אותך, שיאפשר לך לשנות תנוחה וזווית ישיבה, משהו שגם תוכל להסיח בו את דעתו של מי שמתעניין בך. אבל אסור שזה יהיה דבר שיזהה אותך, ולכן לא לקחתי עבודה שהתכוונתי לקרוא, עבודת גמר על השם הפרטי בעברית ישראלית. וכך העסקתי את עצמי בהשערות ביחס למה שהסטודנט כלל בה, אותו בלונדיני שקדן ועדין למראה שלמד תאולוגיה, שקל להיות כומר ובינתיים התאהב בישראל והמשיך בלימודיו מהעברית המקראית ועד למודרנית, ועד לכתיבת העבודה שהותרתי על שולחני במשרד.
 
העיתון שהבאתי איתי עושה את שלו. מקופל יפה אך פתוח על השולחן הזעיר הנובט מדופן הקרון. בדפים הפנימיים ידיעות מרחבי העולם. מוטב לבחור בידיעות קטנות, שמצדיקות קריאה בהפסקות, לא לשקוע במאמר ארוך ולהתנתק, לא לעודד שיחה על פוליטיקה מקומית. האם הצעירה קוראת בספרה, ספר מתח. רב מכר בין־לאומי שופע גופות, מניעים, תשוקות ותעלומות, שאינן מפרות את מבע פניה השלוות. שנינו יודעים שהכול יבוא על מקומו בשלום. ואני עובר לדף עם התשבץ. לא כדי לפתור אותו, לידי כך עוד לא הגעתי בשפתם, אבל אני מנסה לפענח הגדרות בלי לכתוב, ומדי פעם שב למאמרים על תאונת אוטובוס בדרך הררית בנפאל ועל חקלאי בצרפת שרצח את אשתו באמצעות חומר הדברה. הכול מסופר תמיד בריחוק הראוי, בלי תצלומי התקריב של גופות הנרצחים וההרוגים בתאונות הדרכים ובמקרים המשונים של העיתונים שמלאו את אחר הצהריים שלי, כשלא טיילתי עם מריה. סיפורים קטנים, הנמסרים לקוראי העיתון לאחר שבשלו והגיעו לבהירות. סוף ברור מרגיע את הקוראים היכולים לצקצק בלשונם אך לדעת שהסדר הושב על כנו. על השולחן שלהם, הילד מקפל את נייר השעווה לשתיים, לארבע, מחליק אותו בידו הקטנה.
 
ואולי עשו לו אילתי? אילתי, כן, אולי מה שקרה לעמוס הוא שעשו לו אילתי? אברהם אילתי, המומחה לקואופרציה, שליח ההסתדרות, שם אצלנו, לאחר מלחמת ששת הימים. אילתי הגיע בגפו, בלורית מימי תנועת הנוער, מעט דלילה, חולצות מגוהצות, תמיד בצבע תכלת, ותיק שהיה תלוי לו על כתפו ועליו סמל של אגד. הוא חיפש עובדים כדי לאגדם בקואופרטיבים, ונראה שמישהו בארץ הנחה אותו מראש לפנות למגדלי הקפה הקטנים, אולי הייתה יד בדבר לאחד המפעלים ההסתדרותיים ששלח לחמו הרחק מעבר לים. בכל אופן, עד מהרה אילתי הרחיק מן הבירה אל ההרים ושכר בית ישן באחת העיירות ושם, בעזרת עקשנות ומעט לדינו מן הבית, הוא יצא להסתובב בין המטעים הזעירים, מנסה לשכנע מגדלים בתחתית הסולם להתאגד יחד ולשפר את עמדת המיקוח שלהם מול האדונים הגדולים, הפאודלים בני המשפחות ששלטו בענף מזה מאה וחמישים שנה. דבר לא הרתיע אותו. לא תנאי החיים הסגפניים, לא הבדידות וגם לא קשיי ההתנהלות בשטח ההררי. אילתי נהג לבוא לבירה בסופי שבוע ולעתים היה גם מתארח אצלנו, חולק את הסלט הדקיק של עמוס ונותן לרחל את חבילת הכביסה במה שהיה מעין תורנות לא רשמית בקרב נשות המושבה הישראלית. וכך גם קרה שלאחר חודשים אחדים, ביום שלישי שלאחר סוף שבוע שעבר על אילתי בביתם של בלהה ועמירם בן־מלך, הופיע אצלנו עמירם בשעת ערב ואמר מצאנו אותו, מצאנו את אילתי, עמוס, בוא מהר, זה לא נראה טוב. ביום שני בבוקר הוא נסע כתמיד במיניבוס צפוף שיצא מן הבירה צפונה, וכעת החזירו אותו בחלק האחורי של טנדר, אך ללא רוח חיים. אמרו שגרונו שוסף ושעל ראשו הולבש שק מאלו שמשמשים ליצוא קפה לאירופה, והשק היה חדש לחלוטין. ימים אחדים לאחר מכן, כשגופתו כבר נשלחה בחזרה ארצה, עמוס ישב עם איזי אצלנו בסלון וסיפר לו את פרטי המקרה, ואיזי הניד בראשו ואמר הוא חשב שפה זה תנועת המושבים, ושהג'ונגל זה חבל לכיש.
 
אז, בסלון הבית, בשיחה נלחשת עם איזי, ראיתי את הפחד בעיניו של עמוס, עיניים כהות ששקעו בארובותיהן. בלוריתו, אותה להבה זקורה על ראשו של תורֶן ישראלי בראשית שנות השבעים, לא הייתה סתורה ברישול מלא ביטחון, אלא נראתה שמוטה. זרועותיו המגוידות כמעט לא נעו, והוא פכר ללא הרף את אצבעות ידיו. איש רזה, חזותו אומרת בריאות של סלט ולבנייה, של כדורעף ועבודה בשטח, פניו היו כעת חרוצות מתמיד, עורו אפור וגבו כפוף. מולו, איזי בעל הכרס הקטנה, השיער המסורק בקפידה והמקטורן התפור היטב, נראה מלא חיים. איזי לא זז כל זמן הסיפור, אך ניכר שמגופו עשויה לפרוץ תנועה בכל רגע, על אף שהוא שמר על נינוחות שקיבלה אליה את הסיפור לפרטיו. עמוס הלך לחדר השינה וחזר עם ערמה של עיתונים, מוסר אותם לאיזי שלא הביט בהם, אלא הניח אותם בצד, על השולחן, הרחק ממנו. דיברתי עם האנשים פה, אמר איזי, ונראה לי שזה עניין ספציפי. בלילות הקרובים הם יסיירו בסביבה של בתי הישראלים, אבל אני לא חושב שהם יודעים שום דבר נוסף. עמוס קם ללוות את איזי לפתח הבית. מאיזי הנינוחות לא משה, ואילו עמוס לא התיישר. איזי, נמוך ממנו, מעלים במהירות פתק לבן בעומק כיס המקטורן, הביט בו במבטו הבהיר העמום, שפתאום היה חודר וקבוע, כפי שהייתי עתיד לראותו פעמים רבות במשך השנים: עמוס, יש משהו שאתה יודע ולא אמרת לי?
 
אז אולי לעמוס אכן עשו אילתי? "לעשות אילתי" — אולי מוזכרות צורות כאלו בעבודת הגמר של הסטודנט לתאולוגיה חובב ישראל והשפה העברית. אציץ בה מחר, כשאחזור, כשכבר אדע מה עלה בגורלו של עמוס. אם אדע. אם אחזור מחר. כי אולי בכל זאת כל עניין צווארון הכמורה והאקדח הנאמן הממתין בקופסה בכספת בבנק יתממש באיזו דרך, ואולי כל הזימון הזה אינו אלא כיסוי לזימון אחר, לאחר ש"הם" התעוררו לשים לב שיש במרצה לעברית באוניברסיטה אירופית פוטנציאל שאפשר סוף סוף לממש. לא, זה כבר לא יקרה. אפילו איזי הבין זאת בשנותיו האחרונות, כשחדל לתחקר אותי בדרכו הסיבובית בחיפוש אחר קצות חוט מכל סוג, והסתפק בגלישה רכה וכמעט אקראית בין חומרי העבר. אכן בשנים האחרונות הוא לא צץ עוד לפתע פתאום ולא שלח עוד דרישות שלום מוצפנות, כפי שנהג לעשות כשלמדתי באוניברסיטה בארץ וגם קודם לכן, בשנותיי בצבא ובתיכון. בימים ההם הדוד איזי היה חמקמק ונצחי, צל חתולי רך עקבות שאינו מתפוגג לעולם. כמו ביום שבו קראו לי לרופא באמצע שיעור מתמטיקה. רופא בית הספר, שאהבו ללחשש עליו שהוא קצת מפריז בהזמנת בנות לראיונות משונים לצורך "השלמת נתונים ועריכת סטטיסטיקות", מפגשים שהותירו אותן נבוכות יותר ממה שהן אמרו במילים מפורשות. הרופא שלח הודעה וזימן אליו דווקא אותי, באמצע השיעור. אחד הליצנים בכיתה עוד הספיק לקרוץ לי כשקמתי לצאת מהכיתה. במרפאה הקטנה בקצה המסדרון, עם החלון שפנה אל הנוף עד למורדות החרמון המושלגים, כל מה שהוא אמר לי, ולפניו תיק קרטון צהבהב ועליו רשום "אורי שפירא", היה "אנחנו מאוד מרוצים ממך, מאוד מרוצים ממך, כן," פעם ופעמיים ושלוש, בעודו מטה אליו את התיק ופותח אותו לעצמו ומעביר את עיניו על מסמכים שלא הותר לי לדעת מה הם, בטרם הרים את מבטו אל משקפיו וסיכם לעצמו ולמעשה גם לי: "כן, בהחלט" ואפילו באותם ימים כבר יכולתי להבחין בנקישת ההתרסקות הקלה של הט' בין לשונו ושיניו ולכן גם להתפלא פחות ממה שהוא בוודאי ציפה כשהוא שלף קופסה קטנה עטופה נייר בצבע ירוק כהה, נייר לא מכאן, חבילה קשורה בסרט זהוב. הוא מסר לי אותה בלי להתיק ממני את מבטו וחתם את פגישתנו המשונה באמירה "זה בשבילך, תפתח את זה אחר כך, הכי טוב בבית." ומסר לי את קופסת הערמונים המסוכרים מפריז, שישה ערמונים בדיוק, מתנה ללא שם מהדוד איזי, מסייה איזאק קסטן, באדיבות הדואר הדיפלומטי ו"המשרד".
 
ירוק כהה וזהוב עמום, צבעים של איזי. מטפחת ממשי מעטרת את צווארו כשאנחנו נפגשים בקונדיטוריה על הכרמל. עיניו הבהירות בוהות מעבר לכתפי בשניות הראשונות לאחר שאני מתיישב. הוא נותן להן לשוטט, לא ממוקדות, ואני יודע שהוא רואה הכול. כעת הוא מקיף אותי בעיניו, בלי תנועה. "מה שלומנו, אורי?" הוא שואל. לרגע צורת גוף ראשון רבים מחזירה אותי אל הרופא, אך במרפאת בית הספר היא לא כללה אותי, ואילו כאן איזי מכוון אלינו השניים. אני לא מזכיר את המתוק־מתוק ההוא, ומניח שההיסוס הקטן שלי נקלט. חיוך רך על פניו כעת. הוא הבין. מחווה קטנה שלו ובעלת הבית ניגשת אלינו, לקחת הזמנה. איזי לא מרבה לזוז, מחוותיו מתונות, מהדקות את הבועה שהוא יוצר עבורנו תמיד. מבטו בין כחול לאפור, וגם יודע להיות ירוק, אולי בשעת הצורך, מבט זריז כמו גופו שכל ממדיו בינוניים, נושא עודף קבוע של קילוגרמים בודדים. פעם, כשראה אותי מביט בנעליו, הסביר לי שבנעליים לא חוסכים, אבל שצריך גם לזכור שהן אומרות הרבה על בעליהן, ועשויות למשוך תשומת לב. הכול אצל איזי עשוי היטב, הכול במקומו, אך ללא מאמץ, והכול מתחלף בקלות. לעמוס היה תמיד שעון ממתכת בהירה, מעט רופף על פרק ידו. אצל איזי השעונים מתחלפים, אך כולם מתאימים, בין אם גלויים, בין אם מוסתרים מתחת לחפת. איזי הוא מי שלימד אותי לקרוא בשעון, אצלנו בסלון. במטבח מריה הכינה קפה. "תגיד לי בעוד רבע שעה," הוא אמר, מחלץ מידו שעון דק גזרה, זהוב, בעל רצועת עור ריחנית. הוא הניח את השעון על השולחן המגולף בסלון ואמר, "הנה." ואני ישבתי ועקבתי אחר המחוגים בלי לזוז ממקומי. בינתיים הוא ישב כשגבו אליי, בפינת האוכל, עם רחל. לא הרמתי את ראשי, אבל יכולתי להריח את הקפה שמריה הגישה להם, ולשמוע שיחה נלחשת. המחוגים נעו והדקות הצטברו באטיות. אני שומע את התקתוק כעת, כשהעיתון כבר מקופל בחזרה והילד נרדם כשראשו על ירכיה של אמו.
 
קברנו את גידי ימים אחדים לאחר התאונה. עמוס, רחל ואני הגענו ארצה בבהילות — הגענו ולא באנו, הגענו ולא שבנו, בוודאי לא עלינו — בנסיעה שאיני זוכר ממנה כמעט דבר, וכבר למחרת היינו אצל מפקד הטייסת ומיד גם בלוויה. המפקד נתן לנו הסבר מפורט על כך שקורה שטייס מוריד את מבטו לשבריר של שנייה מהמראה שלפניו אל לוח המכשירים, עניין טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך בטיסה מהירה בגובה נמוך, הורדת האף הזעירה הזאת, של הטייס ושל מטוסו, די בה לעתים כדי לגרום להתרסקות בצלע של גבעה או בקפל שטח. מפקד הטייסת ליווה את הסברו בתנועות מקצועיות בידיו, כף ידו האחת מייצגת את הסקייהוק של גידי והאחרת את השינויים בטופוגרפיה תוך כדי טיסה. כף היד התקדמה בדממה מחרידה עד ששלוש האצבעות המובילות שינו את הזווית שלהן אך במעט, היד המייצגת את הנוף התקרבה במהירות והמטוס ובו גידי התנגש בנוף, האצבעות התכווצו לאחור וההסבר הגיע לסיומו. בימי השבעה ניכר שעמוס ספח אליו כל רעידה בגוף המטוס וכל שינוי קל בזווית הטיסה, שכן הוא שחזר את התיאור בפני כל מי שבא לבקר אותנו במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר, שם ישבנו שבעה כאורחי הטייסת במה שהיה ביקור המולדת האחרון שלנו. אחריו רחל ואני נשארנו בארץ. הדירה בחיפה פונתה מדייריה ועמוס נסע לפרק את הבית בחו"ל. לאחר שבועות אחדים הוא חזר ולפני ראש השנה גם הגיע ה"ליפט" וביום הכיפורים פרצה מלחמה ואחריה הוא נסע ולא שב עוד לארץ. בינתיים, בעוד אני סגור ברכבת, מחוץ לזמן, אני שוקע ברָכּוּת למצב של המתנה. בצבא יגידו לך ששליש מהזמן מחכים, אמר לי איזי לפני הגיוס, וזה נכון, אבל בעבודה שלנו מחכים כל הזמן, מחכים בלי לדעת עד מתי ובהרבה מקרים גם בלי לדעת לאיזה מין דבר מחכים. אני, למשל, את מלחמת העצמאות, ביליתי בהמתנה בכל מיני ארונות באיטליה. פעם חיכיתי לניירת של משלוחי נשק. פעם חיכיתי לאיזה נבלה גרמני שיבוא לפייגלע שלו ויקבל את מה שהגיע לו ופעם חיכיתי שמישהו אחר שחיכה לי יוכל להוציא אותי מהחור שהייתי בו כדי שאוכל לחכות לאיזה עניין בחור אחר במרתף של מרכזיית טלפונים בצפון. ואני, ששמעתי את התיאור הזה מפיו יותר מפעמיים ושלוש, שמתי לב שעם כל השינויים הקטנים בסיפור, הוא מעולם לא אמר לי בצפונה של איזו ארץ הוא חיכה במרכזיית טלפונים "שהייתה דווקא מקום מעניין מאוד". כמו הסיפור על הבוקר של רעידת האדמה בדרום אמריקה, או הפעם שבאחד משדות התעופה, "מקום בעייתי", קראו ברמקול ל"מי שהייתי אז" והוא נחרד שמא זהותו נחשפה, אך קרב בזהירות לדלפק המודיעין רק כדי לגלות שאדם אחר, שזה היה שמו, "אני מניח שאצלו השם היה אמיתי", הקדים אותו וניגש לפקיד שהמתין לו בעקבות הקריאה — זיכרונות של איזי שהפכו עם השנים לזיכרונות תותבים שלי, זיכרונות שאצרתי והתנהגו בי כאילו היו מקוריים.
 
החזרתי את העיתון אל תיק המסמכים שעל ירכיי. עיניי נעצמו ושכבתי כתמיד במיטת היחיד, מכוסה בשמיכה, וידה הרכּה מוחה את הזיעה ממצחי. אנקה עמומה נפלטה מפי כשניסיתי לזוז וקול מרגיע אמר לי שהכול בסדר, שהרופאים אמרו שאני צריך לנוח, שנפצעתי אבל שאצא מזה בעזרת מנוחה וטיפול נכון, כעת כשהניתוח הצליח. ריח של אֶתֶר וצעדים חרישיים סביב וכף ידה מרפרפת על עיניי וקולה אומר בתוכי תנוח, אל תחשוב על שום דבר, הכול בסדר. תמונות של קרב שבהן אני רץ בין חפירות, כדורים שורקים, פיצוצים הולמים באוזניי, וכעת הם רחוקים, זיכרון של השניות האחרונות בטרם הועפתי באוויר לבועה של דממה וניתוק פתאומי. ואז בית החולים והמיטה והשמיכה ולהיות מוטל כך במיטה בלי לזוז והיא, תמיד היא. פעם במערב הפרוע, לאחר קרב נגד אינדיאנים שבו ספגתי קליע בכתף, פעם בקרב בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, פעם במוצב החרמון ב-73' ופעם בדירת מבטחים באירופה, לאחר היחלצות מורכבת במהלך פעולה חשאית שהסתבכה. כך כל החיים, והיא תמיד שם, עוד בשנים שבהן דמיינתי אותה שָם גם ללא שם או פנים, ועד לרגע שבו היא הופיעה בשר ודם וגון קול וצבעים וריח ותנועה, התנועה השבה ומתחוללת מאז אותו יום שבו החלה שנת הלימודים בכיתה ט' והיא עלתה בריצה במדרגות שהוליכו לכיתה, והיה זה כאילו רק אותה ראיתי מאז ומעולם. כי אמנם למדנו באותה הכיתה גם שנה ושנתיים קודם לכן, אך באותו יום של ספטמבר, כשהיא רצה במעלה המדרגות לקומה העליונה, היא הייתה אחרת. והיא לא הפסיקה לעלות כך במדרגות מדי יום, בכל הימים, בכל הימים והלילות, תמיד, רצה ועולה, ובתוך פחות מחמש שניות הותירה בזיכרוני את קטעי הסרט שיקרין את עצמו ללא הרף, ויעצור אותה לפני דלת הכיתה שם למעלה, כשהיא הפנתה את פניה וראתה שמבטי דילג איתה במעלה המדרגות, ראתה ועצרה לרסיס של זמן, והמקרן נתקע לרגע והקפיץ את הסרט שהוחזר שניות אחדות לאחור ושוב החליק קדימה, איתה במעלה המדרגות בספטמבר של כיתה ט'. וקטע הסרט תמיד אילם. רק אותן שניות ללא המולת התמיד בבית הספר, בחיפה, בניין שהיה הופך לתיבת תהודה בכל הפסקה והמה גם באותו יום של תחילת שנת הלימודים, אלא שבזיכרון נוקה פס הקול ונותר רק קולה של המורה שעמדה מאחוריי ואמרה "איזה חתיכות אתם מגדלים פה!" ואני לא ראיתי חתיכות וגם לא חתיכה אלא רק אותה, את נעמה הרצה במעלה המדרגות וכולה יכולה לקבל את כל שמות התואר שבכל השפות שידעתי והייתי עתיד לדעת אי פעם. והנה בדקות של נים־לא־נים ברכבת, גם בהן היא הופיעה, ובינתיים פיסת הסרט חלפה מלפני העדשה וירדה עליי תנומה חסרת חלומות. כשהתעוררתי, לפני שפקחתי את עיניי, לא ידעתי היכן אני נמצא. נתתי לעפעפיי להישאר כך, להעכיר את האור ולתת לי תחושה של המקום והזמן בעוד אני נזכר באיזו שפה אני אמור להיות כשאתעורר והעולם סביבי יוכל לראות שחזרתי אליו.
 
הבוקר החל בשפה אחת, ועוד אחת וגם בשלישית, השפות שאני מתנהל בהן מדי יום, כרגיל באוניברסיטה, ואז באה שיחת הטלפון בעברית. עניין נדיר בחיי הנוכחיים, שבהם העברית מונחת לפניי על שולחן הניתוחים ומביטה בי גם מהלוח. העברית שבקעה משפופרת הטלפון שוב צפה במוחי ברגע ההתעוררות ברכבת, חותכת בתוכי עם המילים "אורי שפירא" הנהגות באורח טבעי כל כך. והנה זהו שמי, כך הוא נשמע. "שלום," כך הוא אמר, לא בוקר טוב, רק שלום, "אני מדבר מהשגרירות," כך בה' הידיעה, ה־שגרירות, כי אין אחרת, רק ה־שגרירות. "מדבר רונן אלירז, אני המזכיר השני בשגרירות," והנה הוא רונן, רונן אלירז, כשהרכבת כבר כמעט מגיעה אל היעד, המזכיר השני בשגרירות, "אני חושב שאתה צריך להגיע לשגרירות, אתה נדרש פה לאיזה עניין, אחכה לך בתחנת הרכבת כדי שנספיק לשוחח לפני שבת, אתה מבין. זה בעניין אביך." גם את זה הוא אמר, ואינני זוכר כעת מתי בשיחה, אבל גם את זה הוא אמר. אני פוקח את עיניי בעברית ואני מציץ בשעוני. חצי שעה לסוף הנסיעה ואני מבין שעוד מעט אגיע ועד כניסת השבת אדע מה העניין. מתי הייתי בה בפעם האחרונה? מאז שהגעתי לכאן, לפני כשבע שנים, הייתי בשגרירות פעמים בודדות בלבד. בילדותי לא הייתה אצלנו שגרירות ישראלית אלא רק שגריר לא־תושב שנהג לבקר מדי פעם בפסח, בראש השנה, בחג המולד או ביום העצמאות שלנו או שלהם. גם לא הייתה זאת השגרירות כאן שהודיעה לי על מותו של איזי בחורף לפני שנתיים. ההודעה על כך הגיעה אליי בטלפון מהארץ, מפיו של קול שדיבר בעברית והזדהה כ"חבר של ערמון" ואמר שהלוויה התקיימה ימים אחדים קודם לכן, וש"ערמון השאיר הוראות להודיע לך". מאז שבאתי לכאן עם סיום הדוקטורט נרשמתי בשגרירות וגם קיבלתי ממנה ניוזלטר, "ידיעון" בלשונם, שנחת בדואר האלקטרוני מדי שבוע, נושא תמיד את הכותרת "…Israel is also" ועיקרו כתבה קטנה על טיפול בחולי סרטן מהעולם הערבי בהדסה בירושלים, התפלת מי ים, שימושים חדשים באנרגיה סולרית, סיור הופעות של הרכב חדש של יהודים וערבים בתחום המוזיקה האתנית או חידוש נוסף בתחום החקלאות המדברית, טפטפות או בריכות לגידול דגי מאכל באמצע המדבר, פתרון אפשרי לרעב בחבל אוטָר פרדש. השגריר הנודד היה משה אוריון, זה היה שמו, אבל הכול קראו לו מקס, והתפקיד כונה רשמית "שגריר לא־תושב". ארגנטינאי יוצא קיבוץ בנגב, שהיה נוחת לביקורים תקופתיים ומשתכן במלון החדש בבירה, תמיד לימים אחדים בלבד, שבהם פרט לביקורי נימוסין במשרד החוץ המקומי, היה מחלק את זמנו בין ארוחת שבת גדולה בבית משפחת בן־מלך ובין שעות אחר צהריים עצלות על שפת הבריכה במלון. שם, ליד הבריכה, היו באים אליו מעט היהודים המקומיים וגם אנשי השלטון שרצו לגשש אצלו בנוגע לאפשרויות להשיג מלגה להשתלמות במש"ב, מספר שבועות או חודשים בארץ והתחככות ברעיון הקיבוץ, החקלאות המודרנית ושאר הישגי המדינה הצעירה. אוריון היה מגלגל איתם שיחה רוויית קוקטיילים צבעוניים, מחלק כרטיסי ביקור וטפיחות על שכם, ולאחר ימים אחדים היה טס בחזרה לארץ מושבו, מותיר אחריו עקבות צנועות בעיתונים, שסיפרו בעמוד פנימי על שיחות מועילות שהוא ניהל עם "דרגים מקצועיים בכירים" בעודו מציע תחומים חדשים של שיתוף פעולה בין ארצו הדינמית ובין ארצנו הנתונה תמיד בחיפוש אחר דרכים להתפתחות. מאחורי גבו, מחוץ לעיתונים כינו אותו "שגריר בריכת השחייה", ומדורי הרכילות אמנם התאפקו מלחזור על הכינוי, אבל דאגו תמיד לציין את ביקורו תוך קריצה לבריכת השחייה, מושב הקבע שלו בביקוריו הזמניים. בין מקס אוריון ובין איזי שררו יחסים של ניתוק מוקפד. השגריר נהג כאילו מעולם לא שמע על איזי ואילו איזי התרחק ממנו כמו מרעל שאין עבורו נוגדן. איזי, שנהג להתגורר באותו המלון, נהג לצאת בשעה מוקדמת ונטה גם לא להיראות בו עד שעת לילה מאוחרת. גם לארוחות אצל בני הזוג בן־מלך איזי לא אהב לבוא, בוודאי לא כשמקס אוריון היה בין המוזמנים. ליד השולחן הארוך המכוסה במפת שבת לבנה היה השגריר מפליג באנקדוטות על המשתלמים שלו שנסעו ארצה או חזרו ממנה, לאחר קורס בבריאות הציבור, השתלמות חקלאית במכון וולקני או בפקולטה ברחובות, ואולי לאחר הכשרה בעבודה סוציאלית או שהות לימודית קצרה באחד הקיבוצים בנגב, מה שהיה מעורר בו גאווה מיוחדת. "אני הרי איש הנגב," הוא היה אומר, ומפליג בסיפורים מימי ראשית המדינה, ושב ומסביר שהוא נקלע לשירות החוץ בדרך מקרה, לאחר שנסע לתל אביב לבית ההסתדרות ויצא משם עם פתק וכרטיס אוטובוס לירושלים. אוריון היה נאנח במבטאו מדרום היבשת: "מוסא אומר לכם, אין כמו לצאת לשדות, לחרוש מצאת החמה ועד שקיעתה." במקרים מיוחדים הוא היה מסיים את דבריו בשירת "הנה מה טוב ומה נעים". "החבר'ה חזרו מבסוטים," הוא היה מדווח, "ומסרו לי מהארץ שהבן של שר החוץ אפילו מרט נוצות לכמה תרנגולות, חוץ מהפייגלעך שהוא תפס לו בתל אביב, כמובן. אתם יודעים איך זה אצלם, קצת ויסקי וכסף פנוי ולא צריך יותר מזה. אבל עושים מה שאפשר." הוא היה מסכם באנחה של שביעות רצון, בעוד בלהה מנחיתה על צלחתו קציצות דג ועמירם מעביר בין המסובים בקבוק של יין כשר יקר מציאות להרמת הכוסית לפני נתחי העוף הצלוי והאורז הצהוב הנצחי של אשתו.
 
משה אוריון בוודאי כבר בן שמונים או יותר, ויש להניח שהוא מתגורר בדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות בירושלים, בין קירות עמוסים במזכרות משנותיו כשגריר במדינות אחדות באמריקה הלטינית, מחשב כיצד יממן את חלקו בהתקנת מעלית בבניין המשותף, כעת כשטיפוס על שלוש קומות פעם או פעמיים ביום אינו דבר מובן מאליו. ואולי הוא כותב מדי פעם מאמר דעה להארץ, מאמר שדינו על פי רוב לא להתפרסם, ואולי הוא אינו מרהיב עוז מעבר לכתיבת מכתב למערכת, להלין על הזנחת יחסי החוץ של מדינת ישראל ובפרט עם מי שהיו ידידותיה והצביעו לטובתה בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. על בנותיהם של בלהה ועמירם בן־מלך אני יודע דבר או שניים. מיכל חזרה בתשובה לאחר שנסעה לסמינר ליד ניו יורק במהלך שנים סוערות במיוחד בגיל ההתבגרות. מהסמינר של חב"ד לנישואין בבני ברק הדרך הייתה קצרה. דפנה, לעומתה, נישאה לישראלי שחי במיאמי ופתחה חנות למזכרות ישראליות בדאון טאון, בין חנות ספרים בספרדית ומינימרקט קובני. ואילו בני הזוג בן־מלך נעלמו מן האופק כליל וגם בפעמים הבודדות שאצבעותיי הקלידו את שמותיהם באינטרנט, לא העלה החיפוש דבר.
 
רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא — דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון — "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.
 
Sometimes he thought there wa
different version of everything
 
Julian Barnes, The Noise of Time
 
 
הזיכרון הוא כמעט אותו הדבר כמו החרטה.
אנחנו זוכרים רק את מה שאיננו חיים באורח מלא
 
דולסה מריה קרדוזו
 
 
1.
 
הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.
 
הנחתי את השפופרת במקומה, משיב את השקט על כנו, אך ללא הועיל. שלוש המילים העבריות הדהדו בעקשנות. להגיע, לבוא, להביא ולתת, והזוג המלכותי לעלות ולרדת, ולנגד עיניי הופיע עמוד השער של עבודה שהגישה לי אחת הסטודנטיות — שנה קודם לכן? אולי שנתיים? — על פעלי תנועה וכיוון ותפישת המרחב בעברית הישראלית. להגיע, כי היעד תמיד שם, כי הקול הקורא מזמן אליו בשעת הצורך. מתאים מאוד לקביעה מצד הדיפלומט הצעיר שאמר שאני נדרש. לא שדורשים ממני, ולא שאני דרוש, שצריכים אותי או זקוקים לי, זה לא. אני נדרש. שמעתי בתוכי את הקול חוזר על המילים וידי שרבטה את המילה על הבלוק שהיה מונח על השולחן. הקפתי אותה בעיגול, אולי תשמש לעבודה של אחד מתלמידי המחקר, ואולי אני עוד אעשה בה שימוש, אבל המשרד שלי במחלקה ללימודי המזרח, כפי שהיא נקראת כאן, והשלט הקטן ליד הדלת, המציין ליד שמי ותארי האקדמי את המילים "שפות שמיות (עברית מודרנית)" בשפת המקום, גם הוא כבר היה מאחוריי כשהלכתי אל הדירה כדי להתכונן לנסיעה אל עיר הבירה, בהקדם.
 
ואני כמו במערבון ההוא שבו קלינט איסטווד כבר פרש מענייניי האקדוחנות עד שהוא נדרש להגן על אלמנה מפני בעלי הון רשעים, והוא נוסע לעיירה הסמוכה אל הכספת בבנק ונוטל ממנה את אקדחו הישן והמנוסה, על הנרתיק וחגורת הכדורים, ומותיר במקומם את צווארון הכמורה שהוא מסיר מעליו עד שישלים את משימתו הקדושה. שנים חיכיתי לקריאה כזאת, שנים הזיתי שכך, אחרי שאפרוש לי לעיירה שקטה, אולי אכן אוניברסיטאית, ישובו חיי הקודמים להתדפק על הדלת ואקום ואותיר אישה שכמעט אינה יודעת דבר על עברי המסוים, ואשוב לעטות שריון כדי לטפל במצב שרק אני יכול למצוא לו פתרון, כולל אותו רגע קר וקשה מול אקדח שממתין בכספת שאין איש מלבדי יודע עליה. פסעתי ביום האביבי הקריר, והדורבנות על עקביי נקשו על האספלט במתכתיות רופפת, כמו מזכירים לי שאסור להראות דחיפות, גם אם אתה נדרש להגיע בהקדם, גם אם החובה מזמנת אותך לעזוב הכול ולצאת אל הלא נודע.
 
כי כך לימד אותי איזי, האיש שהיה מחליף שמות וחזות ושפות, בא והולך ושוב נעלם וחוזר אך תמיד נמצא שם, גם אם מעולם לא אמר מתי הוא עוזב או מתי ישוב. האיש שאפילו רעידת אדמה לא יכלה לו. רעידת האדמה שתפסה אותו עולה במדרגות ביתו באחת ממדינות דרום אמריקה, בדרך לקומה רביעית או חמישית, בשובו מהיעדרות ארוכה ועד שהוא קלט שהרעד אינו שוכך כמו ברוב הפעמים אלא מתגבר והולך לקראת טלטלה שאוחזת בעיר כולה, הוא כבר הספיק לפתוח את הדלת והמשיך משם למטבח ולמזווה ולחדר המשרתת שמעולם לא אויש כי התקנות אסרו על העסקת עובדים מקומיים בבתיהם של אנשי "המשרד", וכך הוא ירד במדרגות החירום ונעלם לחודשיים לפי תוכנית המילוט שלו, מותיר מאחוריו את אשתו שאולי רק החלה להבין שהרעידה הכללית שחדרה לשנתה מתרחשת גם במציאות שהיא מטולטלת להתעורר בה. וגם לאחר חודשיים בנוהל חירום שלקח אותו למסע של זהויות ותחנות זמניות ברחבי היבשת, הוא לא סיפר לה שבאותו בוקר הוא אפילו הספיק לחזור הביתה, וגם לנגב את סימני נעליו מאדן החלון, בטרם נעלם.
 
שעה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי ברכבת. ארבע שעות של נסיעה הפרידו ביני ובין שמיעת הבשורה. והנה חולפים רחל ועמוס ואיזי וגידי, ואני מונה אותם לפניי עם המבט הראשון מבעד לחלון, עוד בטרם התחלנו לנסוע. רחל איננה, גידי היה לאנדרטה בצלע ההר בנגב לפני שנות דור, סמוך לבר המצווה שלא חגגו לי, ובקברו של איזי ביקרתי בפעם האחרונה שהייתי בארץ. נותר רק עמוֹס, שגם הוא איננו מאז שעזב את הדירה בחיפה ואותי ואת רחל לאחר שקברנו את גידי. עזב והרחיק את עצמו ליערות ולמפעל העץ למרגלות ההרים בשיפוליה של המפה שידעתי לצייר בעיניים עצומות אז, כשהייתי ילד וכולם היו שם — רחל וגידי ואיזי ועמוס. מה מכל זה יודע המזכיר השני בשגרירות שכעת שמו מיטלטל בי עם תנועת הרכבת? באורח בלתי נמנע הוא יודע על גידי, שהעניק לנו את התואר "משפחה שכולה". אולי שמע על רחל. על איזי הוא בוודאי אינו יודע דבר, כי על איזי הוא אינו יכול לדעת דבר. אולי רק שהוא עבד ב"משרד" והיה חבר המשפחה, אם אפשר לומר זאת כך.
 
נותר עמוס. ואם אני נדרש להגיע לשגרירות עוד היום, ביום שישי, הרי שעמוס — מעולם לא קראתי להם בלבי אלא בשמותיהם הפרטיים — ובכן עמוס בוודאי שוכב פצוע או חולה מאוד ואולי אפילו כבר מת. מנור או ארבל או בראון יאמר לי זאת כשאגיע. ואיזי? ממילא איזי גם הוא כבר איננו, אם כי הוא היחיד מכולם שאני עדיין מדבר איתו כמעט מדי יום. איזי שברגע כזה היה ללא ספק מופיע, מתערב במגע ידו השקט, החשאי, אולי בכל זאת יהיה בעזרי, על אף שהוא כבר נעלם לבלי שוב. והפעם תורי להיות מי שעוטה זהות זמנית, הופך לאיש צללים ושחקן, מתבונן תמידי הרואה הכול וסופח הכול ומפנים הכול לשימוש בעת הצורך. שוב אני הילד הרוצה שאיזי יתגאה בו. בוא תספר מה ראית, תספר לאיזי, כך הוא נהג לומר לי בשעות אחר הצהריים בבית בחוץ לארץ, כשהייתי חוזר מן הטיולים עם מריה, ילד קטן ומלא רשמים. ואני הייתי פורק הכול, שופע פרטים בידיעה שכל מה שאני אומר נותר ועשוי להפוך לשאלה בהמשך השיחה או בכל עת שהוא ימצא לנכון, לעולם ללא הקשר צפוי, תמיד ללא הכנה מראש. איזי היה אז הדוֹד איזי, יצחק ערמון, איזידור קסטן, או סניור איסידורוֹ קסטניוֹ, מופיע ונעלם, אוסף אותי בסוף יום הלימודים וגם מתפוגג לשבוע או חודש או מתגלה בסלון, מעשן סיגריה מהקופסה העשויה עיסת נייר צבעונית שהמתינה לו על השולחן המגולף, קופסה שהייתה רק שלו ושרחל הייתה מקפידה למלא בסיגריות שהוא אהב. כשהתחלתי ללכת לבית הספר קרה שחזרתי הביתה והרחתי ריח של סיגריות. או אז הייתי ניגש לקופסה ובודק בחשאי האם חסרות בה שתיים או שלוש סיגריות, וכך ידעתי שאיזי אכן ביקר בהיעדרי ובילה זמן בבית. הקופסה העגולה מולאה בסיגריות כך שחלקן היה ניצב לאורך וחלקן לרוחב ויכולתי להבחין בקלות האם השתנה בה הסידור. באחת הפעמים איזי ראה אותי בודק את הקופסה. אני הבחנתי בו רק לאחר שהחזרתי את המכסה למקומו, ומאז הוא הקפיד להטעות אותי, להוציא ולהוסיף סיגריות ללא קשר לביקוריו בבית. הוא הוסיף אחדות והוא עישן אחת או שתיים ונטל עוד סיגריות אחדות או הוסיף יותר ממה שעישן, ולפעמים עישן בגינת הבית, אם כי מעולם לא מצאתי בדל סיגריה שיעיד על כך, והוא ידע הכול ושיחק איתי במשחק חתול ועכבר. אני חקרתי את מהלכיו בבית והוא המשיך לתחקר אותי על מה שראיתי בטיול אחר הצהריים עם מריה, ולאחר מכן מה ראיתי ברחובות העיר ולימים גם תחקר אותי על רחובות חיפה ותל אביב ובאפי עלה תמיד ריחן של הסיגריות הטריות בקופסה העגולה מעיסת נייר מצופה בלכה צהבהבה. אותו הריח שאני מבקש לדמיין גם כעת כשהרכבת מתחילה כבר לנסוע ולי מצפות ארבע שעות של נוף רך ומוריק ושטוח. לבד במושבי ליד החלון, בזווית נוחה כדי להבחין בכל מי שיעלה לרכבת או ירד ממנה מכאן ועד לבירה. ומה ידע עמוס? אולי הכול, אך הוא לא אמר דבר, גם לא לימים, כשהוא החליט לשוב ליערות ולקבור את עצמו בעבודה במפעל העץ, גם כשרחל כבר לא יכלה לשאת עוד את חייה, גם כשהיא אושפזה פעם אחר פעם עד שלא היה עוד את מי לבקר בבית החולים הפסיכיאטרי ואיזי הפך להיות לי אמא ואבא כפי שלא היו לי גם כשגידי היה בחיים וגרנו כולנו באותו בית והכול נראה אפשרי ואפילו מבטיח.
 
הרכבת מגיעה למהירות השיוט שלה. מי מביט בי כעת? אף אחד. איזי אמר שאתה צריך להניח שרואים אותך, שמביטים בך, שעוקבים אחריך, תמיד. הקרון כמעט ריק. בצדו השני של המעבר יושבים אם ובנה, ובי עולה המילה "מקומיים", ואני מחניק את החיוך שמבקש לבצבץ נוכח המילה השמורה למקומות אחרים. שערו של הילד, בן שלוש או ארבע, בהיר אף יותר משערה של אמו. יום אביבי והשניים לבושים לכל מזגי האוויר. אכן בני המקום. היא מגישה לו כריך עטוף בנייר שעווה וגורמת לו להשעין את גבו אל המושב בשעה שהיא מקלפת את הנייר ומותירה חצי כריך חשוף. לחם כהה וגבינה, ולאחר הנגיסה הראשונה היא שולפת כפיסים של גזר ופלפל אדום. הילד אוכל בזהירות, והשניים אינם אומרים דבר. החלון בצד שלהם מראה את אותו נוף הנשקף מהחלון שלידי. הילד מבחין בי, אך הוא כבר יודע לא למקד את המבט. אמו לא מרימה את ראשה. מהתיק המונח לידה מבצבץ ספר עבה בכריכה רכה. סימנייה מעבר לשליש. מה אלמד עליהם בשעתיים, שלוש או ארבע? מה הם ידעו עליי כשדרכינו ייפרדו? הזמן מצטבר, ולא יהיה לי למי לספר. אם ארצה בכך, לא יהיה לי קושי ליצור מגע עם הילד, עם אמו, לעורר שביב של שיחה, לגרום להם לזכור את האיש מהרכבת, שהרי גם זאת טכניקה שאיזי לימד אותי, שיזכרו אותך כדי שלא ישימו לב למה שהסתרת. אולי אמו עוד תבוא ללמוד באוניברסיטה, אולי תשב בהרצאה שלי בעוד שנה או שנתיים, אולי אדע את שמה. פנים יפות, עיניים אפורות, שיער קלוע בצמה קצרה ואסופה היטב. ישיבתה זקופה, כמעט דרוכה. אולי אין גבר בחייה. אני נותן לקווי הנוף להימרח לנגד עיניי, נמנע מלהביט בהשתקפות על החלון. שמות של דיפלומטים מתחלפים במהירות כמו חפיסה של קלפים שאני מערבב בין ידיי.
 
אלירז. זהו שמו של המזכיר השני. תנועתה הרכה של הרכבת מאפשרת לשם לעלות מתוכי כמו בועת סבון באמבטיה. הרכבת נוסעת ואני מנסה לא לשכוח את שמו של הדיפלומט שמחכה לי בסופה של הנסיעה, לא להמשיך לערבב את הקלפים. הכי טוב שניפגש כבר בתחנה, הוא אמר. אני מכיר קפה טוב ממש ממול, שם נוכל לדבר. בית קפה מול תחנת הרכבת, פגישה עם אלמוני, מזוהה למחצה. ואני נזכר בקופסה דקורטיבית לסיגריות, וחלפו מאז כבר עשרות שנים, קופסה מעיסת נייר, עוד בועת סבון. אפילו על איזי איני מרבה לחשוב, לא מאז שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול המצבה שעליה חקוק שמו וחקוקות שנות חייו, שבעים וחמש שנים שמהן כמעט שישים היו עלומות, ללא זכר לעיר הולדתו, וינה, מצבה שפתחה את פרשיית חייו בשנה, 1923, וחתמה אותה בתל אביב, 1998, קבר רגיל בקריית שאול ועליו שרידים פריכים של כתר פרחים ארגוני ועגול כמקובל. וכעת, בקרון הרכבת שעומד בו ריח של פלסטיק וניקיון, תביא את הדרכון הישראלי שלך בבקשה, אתה מבין, זה עניין פורמלי, אמר המזכיר השני אלירז — אלירז, לשים לב, אלירז — ואני חושב על איזי, ממתין לי בבית הקפה מול התחנה ומולו צלחת ובה מפית נייר ששוליה מחקים רקמה, ועליה פרוסה של עוגת יער שחור או זאכר־טורט, כמו בבית הקפה ברחוב נורדאו בחיפה, וכתמיד הפרוסה העבה ממתינה רק לי. הרכבת נוסעת ועל פניי חולפים מבני התחזוקה של התחנה ובתי מלאכה ושולי עיר קטנה ומיד שוב הנוף המוריק והרך, כל כך שונה מהכרמל ומנוף המפרץ והגליל ובימי החורף לא פעם עד לחרמון, ושונה גם מאוד מהיערות וההרים שם בקצה העולם, עדיין קצה העולם על היערות וההרים שבו. ולמרגלות המסילה שטח מרעה מגודר ובו פרות דשנוֹת ואני סופר אותן שבע ושבע ועוד שבע וכולן טובות ובריאוֹת ומי יודע מה קרה לעמוס שם ביערות שפרות רזות כרסמו בהם תמיד וידעו לרדת אל העיר וללחך את שוליה וגם לטעום ממגרש הכדורגל של בית הספר. אולי אלירז יודע ויאמר לי לפני סופו של היום הארוך שאני נמצא רק בראשיתו. תמיד תיקח איתך משהו, אומר איזי, תמיד, משהו שיוכל להעסיק אותך, שיאפשר לך לשנות תנוחה וזווית ישיבה, משהו שגם תוכל להסיח בו את דעתו של מי שמתעניין בך. אבל אסור שזה יהיה דבר שיזהה אותך, ולכן לא לקחתי עבודה שהתכוונתי לקרוא, עבודת גמר על השם הפרטי בעברית ישראלית. וכך העסקתי את עצמי בהשערות ביחס למה שהסטודנט כלל בה, אותו בלונדיני שקדן ועדין למראה שלמד תאולוגיה, שקל להיות כומר ובינתיים התאהב בישראל והמשיך בלימודיו מהעברית המקראית ועד למודרנית, ועד לכתיבת העבודה שהותרתי על שולחני במשרד.
 
העיתון שהבאתי איתי עושה את שלו. מקופל יפה אך פתוח על השולחן הזעיר הנובט מדופן הקרון. בדפים הפנימיים ידיעות מרחבי העולם. מוטב לבחור בידיעות קטנות, שמצדיקות קריאה בהפסקות, לא לשקוע במאמר ארוך ולהתנתק, לא לעודד שיחה על פוליטיקה מקומית. האם הצעירה קוראת בספרה, ספר מתח. רב מכר בין־לאומי שופע גופות, מניעים, תשוקות ותעלומות, שאינן מפרות את מבע פניה השלוות. שנינו יודעים שהכול יבוא על מקומו בשלום. ואני עובר לדף עם התשבץ. לא כדי לפתור אותו, לידי כך עוד לא הגעתי בשפתם, אבל אני מנסה לפענח הגדרות בלי לכתוב, ומדי פעם שב למאמרים על תאונת אוטובוס בדרך הררית בנפאל ועל חקלאי בצרפת שרצח את אשתו באמצעות חומר הדברה. הכול מסופר תמיד בריחוק הראוי, בלי תצלומי התקריב של גופות הנרצחים וההרוגים בתאונות הדרכים ובמקרים המשונים של העיתונים שמלאו את אחר הצהריים שלי, כשלא טיילתי עם מריה. סיפורים קטנים, הנמסרים לקוראי העיתון לאחר שבשלו והגיעו לבהירות. סוף ברור מרגיע את הקוראים היכולים לצקצק בלשונם אך לדעת שהסדר הושב על כנו. על השולחן שלהם, הילד מקפל את נייר השעווה לשתיים, לארבע, מחליק אותו בידו הקטנה.
 
ואולי עשו לו אילתי? אילתי, כן, אולי מה שקרה לעמוס הוא שעשו לו אילתי? אברהם אילתי, המומחה לקואופרציה, שליח ההסתדרות, שם אצלנו, לאחר מלחמת ששת הימים. אילתי הגיע בגפו, בלורית מימי תנועת הנוער, מעט דלילה, חולצות מגוהצות, תמיד בצבע תכלת, ותיק שהיה תלוי לו על כתפו ועליו סמל של אגד. הוא חיפש עובדים כדי לאגדם בקואופרטיבים, ונראה שמישהו בארץ הנחה אותו מראש לפנות למגדלי הקפה הקטנים, אולי הייתה יד בדבר לאחד המפעלים ההסתדרותיים ששלח לחמו הרחק מעבר לים. בכל אופן, עד מהרה אילתי הרחיק מן הבירה אל ההרים ושכר בית ישן באחת העיירות ושם, בעזרת עקשנות ומעט לדינו מן הבית, הוא יצא להסתובב בין המטעים הזעירים, מנסה לשכנע מגדלים בתחתית הסולם להתאגד יחד ולשפר את עמדת המיקוח שלהם מול האדונים הגדולים, הפאודלים בני המשפחות ששלטו בענף מזה מאה וחמישים שנה. דבר לא הרתיע אותו. לא תנאי החיים הסגפניים, לא הבדידות וגם לא קשיי ההתנהלות בשטח ההררי. אילתי נהג לבוא לבירה בסופי שבוע ולעתים היה גם מתארח אצלנו, חולק את הסלט הדקיק של עמוס ונותן לרחל את חבילת הכביסה במה שהיה מעין תורנות לא רשמית בקרב נשות המושבה הישראלית. וכך גם קרה שלאחר חודשים אחדים, ביום שלישי שלאחר סוף שבוע שעבר על אילתי בביתם של בלהה ועמירם בן־מלך, הופיע אצלנו עמירם בשעת ערב ואמר מצאנו אותו, מצאנו את אילתי, עמוס, בוא מהר, זה לא נראה טוב. ביום שני בבוקר הוא נסע כתמיד במיניבוס צפוף שיצא מן הבירה צפונה, וכעת החזירו אותו בחלק האחורי של טנדר, אך ללא רוח חיים. אמרו שגרונו שוסף ושעל ראשו הולבש שק מאלו שמשמשים ליצוא קפה לאירופה, והשק היה חדש לחלוטין. ימים אחדים לאחר מכן, כשגופתו כבר נשלחה בחזרה ארצה, עמוס ישב עם איזי אצלנו בסלון וסיפר לו את פרטי המקרה, ואיזי הניד בראשו ואמר הוא חשב שפה זה תנועת המושבים, ושהג'ונגל זה חבל לכיש.
 
אז, בסלון הבית, בשיחה נלחשת עם איזי, ראיתי את הפחד בעיניו של עמוס, עיניים כהות ששקעו בארובותיהן. בלוריתו, אותה להבה זקורה על ראשו של תורֶן ישראלי בראשית שנות השבעים, לא הייתה סתורה ברישול מלא ביטחון, אלא נראתה שמוטה. זרועותיו המגוידות כמעט לא נעו, והוא פכר ללא הרף את אצבעות ידיו. איש רזה, חזותו אומרת בריאות של סלט ולבנייה, של כדורעף ועבודה בשטח, פניו היו כעת חרוצות מתמיד, עורו אפור וגבו כפוף. מולו, איזי בעל הכרס הקטנה, השיער המסורק בקפידה והמקטורן התפור היטב, נראה מלא חיים. איזי לא זז כל זמן הסיפור, אך ניכר שמגופו עשויה לפרוץ תנועה בכל רגע, על אף שהוא שמר על נינוחות שקיבלה אליה את הסיפור לפרטיו. עמוס הלך לחדר השינה וחזר עם ערמה של עיתונים, מוסר אותם לאיזי שלא הביט בהם, אלא הניח אותם בצד, על השולחן, הרחק ממנו. דיברתי עם האנשים פה, אמר איזי, ונראה לי שזה עניין ספציפי. בלילות הקרובים הם יסיירו בסביבה של בתי הישראלים, אבל אני לא חושב שהם יודעים שום דבר נוסף. עמוס קם ללוות את איזי לפתח הבית. מאיזי הנינוחות לא משה, ואילו עמוס לא התיישר. איזי, נמוך ממנו, מעלים במהירות פתק לבן בעומק כיס המקטורן, הביט בו במבטו הבהיר העמום, שפתאום היה חודר וקבוע, כפי שהייתי עתיד לראותו פעמים רבות במשך השנים: עמוס, יש משהו שאתה יודע ולא אמרת לי?
 
אז אולי לעמוס אכן עשו אילתי? "לעשות אילתי" — אולי מוזכרות צורות כאלו בעבודת הגמר של הסטודנט לתאולוגיה חובב ישראל והשפה העברית. אציץ בה מחר, כשאחזור, כשכבר אדע מה עלה בגורלו של עמוס. אם אדע. אם אחזור מחר. כי אולי בכל זאת כל עניין צווארון הכמורה והאקדח הנאמן הממתין בקופסה בכספת בבנק יתממש באיזו דרך, ואולי כל הזימון הזה אינו אלא כיסוי לזימון אחר, לאחר ש"הם" התעוררו לשים לב שיש במרצה לעברית באוניברסיטה אירופית פוטנציאל שאפשר סוף סוף לממש. לא, זה כבר לא יקרה. אפילו איזי הבין זאת בשנותיו האחרונות, כשחדל לתחקר אותי בדרכו הסיבובית בחיפוש אחר קצות חוט מכל סוג, והסתפק בגלישה רכה וכמעט אקראית בין חומרי העבר. אכן בשנים האחרונות הוא לא צץ עוד לפתע פתאום ולא שלח עוד דרישות שלום מוצפנות, כפי שנהג לעשות כשלמדתי באוניברסיטה בארץ וגם קודם לכן, בשנותיי בצבא ובתיכון. בימים ההם הדוד איזי היה חמקמק ונצחי, צל חתולי רך עקבות שאינו מתפוגג לעולם. כמו ביום שבו קראו לי לרופא באמצע שיעור מתמטיקה. רופא בית הספר, שאהבו ללחשש עליו שהוא קצת מפריז בהזמנת בנות לראיונות משונים לצורך "השלמת נתונים ועריכת סטטיסטיקות", מפגשים שהותירו אותן נבוכות יותר ממה שהן אמרו במילים מפורשות. הרופא שלח הודעה וזימן אליו דווקא אותי, באמצע השיעור. אחד הליצנים בכיתה עוד הספיק לקרוץ לי כשקמתי לצאת מהכיתה. במרפאה הקטנה בקצה המסדרון, עם החלון שפנה אל הנוף עד למורדות החרמון המושלגים, כל מה שהוא אמר לי, ולפניו תיק קרטון צהבהב ועליו רשום "אורי שפירא", היה "אנחנו מאוד מרוצים ממך, מאוד מרוצים ממך, כן," פעם ופעמיים ושלוש, בעודו מטה אליו את התיק ופותח אותו לעצמו ומעביר את עיניו על מסמכים שלא הותר לי לדעת מה הם, בטרם הרים את מבטו אל משקפיו וסיכם לעצמו ולמעשה גם לי: "כן, בהחלט" ואפילו באותם ימים כבר יכולתי להבחין בנקישת ההתרסקות הקלה של הט' בין לשונו ושיניו ולכן גם להתפלא פחות ממה שהוא בוודאי ציפה כשהוא שלף קופסה קטנה עטופה נייר בצבע ירוק כהה, נייר לא מכאן, חבילה קשורה בסרט זהוב. הוא מסר לי אותה בלי להתיק ממני את מבטו וחתם את פגישתנו המשונה באמירה "זה בשבילך, תפתח את זה אחר כך, הכי טוב בבית." ומסר לי את קופסת הערמונים המסוכרים מפריז, שישה ערמונים בדיוק, מתנה ללא שם מהדוד איזי, מסייה איזאק קסטן, באדיבות הדואר הדיפלומטי ו"המשרד".
 
ירוק כהה וזהוב עמום, צבעים של איזי. מטפחת ממשי מעטרת את צווארו כשאנחנו נפגשים בקונדיטוריה על הכרמל. עיניו הבהירות בוהות מעבר לכתפי בשניות הראשונות לאחר שאני מתיישב. הוא נותן להן לשוטט, לא ממוקדות, ואני יודע שהוא רואה הכול. כעת הוא מקיף אותי בעיניו, בלי תנועה. "מה שלומנו, אורי?" הוא שואל. לרגע צורת גוף ראשון רבים מחזירה אותי אל הרופא, אך במרפאת בית הספר היא לא כללה אותי, ואילו כאן איזי מכוון אלינו השניים. אני לא מזכיר את המתוק־מתוק ההוא, ומניח שההיסוס הקטן שלי נקלט. חיוך רך על פניו כעת. הוא הבין. מחווה קטנה שלו ובעלת הבית ניגשת אלינו, לקחת הזמנה. איזי לא מרבה לזוז, מחוותיו מתונות, מהדקות את הבועה שהוא יוצר עבורנו תמיד. מבטו בין כחול לאפור, וגם יודע להיות ירוק, אולי בשעת הצורך, מבט זריז כמו גופו שכל ממדיו בינוניים, נושא עודף קבוע של קילוגרמים בודדים. פעם, כשראה אותי מביט בנעליו, הסביר לי שבנעליים לא חוסכים, אבל שצריך גם לזכור שהן אומרות הרבה על בעליהן, ועשויות למשוך תשומת לב. הכול אצל איזי עשוי היטב, הכול במקומו, אך ללא מאמץ, והכול מתחלף בקלות. לעמוס היה תמיד שעון ממתכת בהירה, מעט רופף על פרק ידו. אצל איזי השעונים מתחלפים, אך כולם מתאימים, בין אם גלויים, בין אם מוסתרים מתחת לחפת. איזי הוא מי שלימד אותי לקרוא בשעון, אצלנו בסלון. במטבח מריה הכינה קפה. "תגיד לי בעוד רבע שעה," הוא אמר, מחלץ מידו שעון דק גזרה, זהוב, בעל רצועת עור ריחנית. הוא הניח את השעון על השולחן המגולף בסלון ואמר, "הנה." ואני ישבתי ועקבתי אחר המחוגים בלי לזוז ממקומי. בינתיים הוא ישב כשגבו אליי, בפינת האוכל, עם רחל. לא הרמתי את ראשי, אבל יכולתי להריח את הקפה שמריה הגישה להם, ולשמוע שיחה נלחשת. המחוגים נעו והדקות הצטברו באטיות. אני שומע את התקתוק כעת, כשהעיתון כבר מקופל בחזרה והילד נרדם כשראשו על ירכיה של אמו.
 
קברנו את גידי ימים אחדים לאחר התאונה. עמוס, רחל ואני הגענו ארצה בבהילות — הגענו ולא באנו, הגענו ולא שבנו, בוודאי לא עלינו — בנסיעה שאיני זוכר ממנה כמעט דבר, וכבר למחרת היינו אצל מפקד הטייסת ומיד גם בלוויה. המפקד נתן לנו הסבר מפורט על כך שקורה שטייס מוריד את מבטו לשבריר של שנייה מהמראה שלפניו אל לוח המכשירים, עניין טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך בטיסה מהירה בגובה נמוך, הורדת האף הזעירה הזאת, של הטייס ושל מטוסו, די בה לעתים כדי לגרום להתרסקות בצלע של גבעה או בקפל שטח. מפקד הטייסת ליווה את הסברו בתנועות מקצועיות בידיו, כף ידו האחת מייצגת את הסקייהוק של גידי והאחרת את השינויים בטופוגרפיה תוך כדי טיסה. כף היד התקדמה בדממה מחרידה עד ששלוש האצבעות המובילות שינו את הזווית שלהן אך במעט, היד המייצגת את הנוף התקרבה במהירות והמטוס ובו גידי התנגש בנוף, האצבעות התכווצו לאחור וההסבר הגיע לסיומו. בימי השבעה ניכר שעמוס ספח אליו כל רעידה בגוף המטוס וכל שינוי קל בזווית הטיסה, שכן הוא שחזר את התיאור בפני כל מי שבא לבקר אותנו במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר, שם ישבנו שבעה כאורחי הטייסת במה שהיה ביקור המולדת האחרון שלנו. אחריו רחל ואני נשארנו בארץ. הדירה בחיפה פונתה מדייריה ועמוס נסע לפרק את הבית בחו"ל. לאחר שבועות אחדים הוא חזר ולפני ראש השנה גם הגיע ה"ליפט" וביום הכיפורים פרצה מלחמה ואחריה הוא נסע ולא שב עוד לארץ. בינתיים, בעוד אני סגור ברכבת, מחוץ לזמן, אני שוקע ברָכּוּת למצב של המתנה. בצבא יגידו לך ששליש מהזמן מחכים, אמר לי איזי לפני הגיוס, וזה נכון, אבל בעבודה שלנו מחכים כל הזמן, מחכים בלי לדעת עד מתי ובהרבה מקרים גם בלי לדעת לאיזה מין דבר מחכים. אני, למשל, את מלחמת העצמאות, ביליתי בהמתנה בכל מיני ארונות באיטליה. פעם חיכיתי לניירת של משלוחי נשק. פעם חיכיתי לאיזה נבלה גרמני שיבוא לפייגלע שלו ויקבל את מה שהגיע לו ופעם חיכיתי שמישהו אחר שחיכה לי יוכל להוציא אותי מהחור שהייתי בו כדי שאוכל לחכות לאיזה עניין בחור אחר במרתף של מרכזיית טלפונים בצפון. ואני, ששמעתי את התיאור הזה מפיו יותר מפעמיים ושלוש, שמתי לב שעם כל השינויים הקטנים בסיפור, הוא מעולם לא אמר לי בצפונה של איזו ארץ הוא חיכה במרכזיית טלפונים "שהייתה דווקא מקום מעניין מאוד". כמו הסיפור על הבוקר של רעידת האדמה בדרום אמריקה, או הפעם שבאחד משדות התעופה, "מקום בעייתי", קראו ברמקול ל"מי שהייתי אז" והוא נחרד שמא זהותו נחשפה, אך קרב בזהירות לדלפק המודיעין רק כדי לגלות שאדם אחר, שזה היה שמו, "אני מניח שאצלו השם היה אמיתי", הקדים אותו וניגש לפקיד שהמתין לו בעקבות הקריאה — זיכרונות של איזי שהפכו עם השנים לזיכרונות תותבים שלי, זיכרונות שאצרתי והתנהגו בי כאילו היו מקוריים.
 
החזרתי את העיתון אל תיק המסמכים שעל ירכיי. עיניי נעצמו ושכבתי כתמיד במיטת היחיד, מכוסה בשמיכה, וידה הרכּה מוחה את הזיעה ממצחי. אנקה עמומה נפלטה מפי כשניסיתי לזוז וקול מרגיע אמר לי שהכול בסדר, שהרופאים אמרו שאני צריך לנוח, שנפצעתי אבל שאצא מזה בעזרת מנוחה וטיפול נכון, כעת כשהניתוח הצליח. ריח של אֶתֶר וצעדים חרישיים סביב וכף ידה מרפרפת על עיניי וקולה אומר בתוכי תנוח, אל תחשוב על שום דבר, הכול בסדר. תמונות של קרב שבהן אני רץ בין חפירות, כדורים שורקים, פיצוצים הולמים באוזניי, וכעת הם רחוקים, זיכרון של השניות האחרונות בטרם הועפתי באוויר לבועה של דממה וניתוק פתאומי. ואז בית החולים והמיטה והשמיכה ולהיות מוטל כך במיטה בלי לזוז והיא, תמיד היא. פעם במערב הפרוע, לאחר קרב נגד אינדיאנים שבו ספגתי קליע בכתף, פעם בקרב בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, פעם במוצב החרמון ב-73' ופעם בדירת מבטחים באירופה, לאחר היחלצות מורכבת במהלך פעולה חשאית שהסתבכה. כך כל החיים, והיא תמיד שם, עוד בשנים שבהן דמיינתי אותה שָם גם ללא שם או פנים, ועד לרגע שבו היא הופיעה בשר ודם וגון קול וצבעים וריח ותנועה, התנועה השבה ומתחוללת מאז אותו יום שבו החלה שנת הלימודים בכיתה ט' והיא עלתה בריצה במדרגות שהוליכו לכיתה, והיה זה כאילו רק אותה ראיתי מאז ומעולם. כי אמנם למדנו באותה הכיתה גם שנה ושנתיים קודם לכן, אך באותו יום של ספטמבר, כשהיא רצה במעלה המדרגות לקומה העליונה, היא הייתה אחרת. והיא לא הפסיקה לעלות כך במדרגות מדי יום, בכל הימים, בכל הימים והלילות, תמיד, רצה ועולה, ובתוך פחות מחמש שניות הותירה בזיכרוני את קטעי הסרט שיקרין את עצמו ללא הרף, ויעצור אותה לפני דלת הכיתה שם למעלה, כשהיא הפנתה את פניה וראתה שמבטי דילג איתה במעלה המדרגות, ראתה ועצרה לרסיס של זמן, והמקרן נתקע לרגע והקפיץ את הסרט שהוחזר שניות אחדות לאחור ושוב החליק קדימה, איתה במעלה המדרגות בספטמבר של כיתה ט'. וקטע הסרט תמיד אילם. רק אותן שניות ללא המולת התמיד בבית הספר, בחיפה, בניין שהיה הופך לתיבת תהודה בכל הפסקה והמה גם באותו יום של תחילת שנת הלימודים, אלא שבזיכרון נוקה פס הקול ונותר רק קולה של המורה שעמדה מאחוריי ואמרה "איזה חתיכות אתם מגדלים פה!" ואני לא ראיתי חתיכות וגם לא חתיכה אלא רק אותה, את נעמה הרצה במעלה המדרגות וכולה יכולה לקבל את כל שמות התואר שבכל השפות שידעתי והייתי עתיד לדעת אי פעם. והנה בדקות של נים־לא־נים ברכבת, גם בהן היא הופיעה, ובינתיים פיסת הסרט חלפה מלפני העדשה וירדה עליי תנומה חסרת חלומות. כשהתעוררתי, לפני שפקחתי את עיניי, לא ידעתי היכן אני נמצא. נתתי לעפעפיי להישאר כך, להעכיר את האור ולתת לי תחושה של המקום והזמן בעוד אני נזכר באיזו שפה אני אמור להיות כשאתעורר והעולם סביבי יוכל לראות שחזרתי אליו.
 
הבוקר החל בשפה אחת, ועוד אחת וגם בשלישית, השפות שאני מתנהל בהן מדי יום, כרגיל באוניברסיטה, ואז באה שיחת הטלפון בעברית. עניין נדיר בחיי הנוכחיים, שבהם העברית מונחת לפניי על שולחן הניתוחים ומביטה בי גם מהלוח. העברית שבקעה משפופרת הטלפון שוב צפה במוחי ברגע ההתעוררות ברכבת, חותכת בתוכי עם המילים "אורי שפירא" הנהגות באורח טבעי כל כך. והנה זהו שמי, כך הוא נשמע. "שלום," כך הוא אמר, לא בוקר טוב, רק שלום, "אני מדבר מהשגרירות," כך בה' הידיעה, ה־שגרירות, כי אין אחרת, רק ה־שגרירות. "מדבר רונן אלירז, אני המזכיר השני בשגרירות," והנה הוא רונן, רונן אלירז, כשהרכבת כבר כמעט מגיעה אל היעד, המזכיר השני בשגרירות, "אני חושב שאתה צריך להגיע לשגרירות, אתה נדרש פה לאיזה עניין, אחכה לך בתחנת הרכבת כדי שנספיק לשוחח לפני שבת, אתה מבין. זה בעניין אביך." גם את זה הוא אמר, ואינני זוכר כעת מתי בשיחה, אבל גם את זה הוא אמר. אני פוקח את עיניי בעברית ואני מציץ בשעוני. חצי שעה לסוף הנסיעה ואני מבין שעוד מעט אגיע ועד כניסת השבת אדע מה העניין. מתי הייתי בה בפעם האחרונה? מאז שהגעתי לכאן, לפני כשבע שנים, הייתי בשגרירות פעמים בודדות בלבד. בילדותי לא הייתה אצלנו שגרירות ישראלית אלא רק שגריר לא־תושב שנהג לבקר מדי פעם בפסח, בראש השנה, בחג המולד או ביום העצמאות שלנו או שלהם. גם לא הייתה זאת השגרירות כאן שהודיעה לי על מותו של איזי בחורף לפני שנתיים. ההודעה על כך הגיעה אליי בטלפון מהארץ, מפיו של קול שדיבר בעברית והזדהה כ"חבר של ערמון" ואמר שהלוויה התקיימה ימים אחדים קודם לכן, וש"ערמון השאיר הוראות להודיע לך". מאז שבאתי לכאן עם סיום הדוקטורט נרשמתי בשגרירות וגם קיבלתי ממנה ניוזלטר, "ידיעון" בלשונם, שנחת בדואר האלקטרוני מדי שבוע, נושא תמיד את הכותרת "…Israel is also" ועיקרו כתבה קטנה על טיפול בחולי סרטן מהעולם הערבי בהדסה בירושלים, התפלת מי ים, שימושים חדשים באנרגיה סולרית, סיור הופעות של הרכב חדש של יהודים וערבים בתחום המוזיקה האתנית או חידוש נוסף בתחום החקלאות המדברית, טפטפות או בריכות לגידול דגי מאכל באמצע המדבר, פתרון אפשרי לרעב בחבל אוטָר פרדש. השגריר הנודד היה משה אוריון, זה היה שמו, אבל הכול קראו לו מקס, והתפקיד כונה רשמית "שגריר לא־תושב". ארגנטינאי יוצא קיבוץ בנגב, שהיה נוחת לביקורים תקופתיים ומשתכן במלון החדש בבירה, תמיד לימים אחדים בלבד, שבהם פרט לביקורי נימוסין במשרד החוץ המקומי, היה מחלק את זמנו בין ארוחת שבת גדולה בבית משפחת בן־מלך ובין שעות אחר צהריים עצלות על שפת הבריכה במלון. שם, ליד הבריכה, היו באים אליו מעט היהודים המקומיים וגם אנשי השלטון שרצו לגשש אצלו בנוגע לאפשרויות להשיג מלגה להשתלמות במש"ב, מספר שבועות או חודשים בארץ והתחככות ברעיון הקיבוץ, החקלאות המודרנית ושאר הישגי המדינה הצעירה. אוריון היה מגלגל איתם שיחה רוויית קוקטיילים צבעוניים, מחלק כרטיסי ביקור וטפיחות על שכם, ולאחר ימים אחדים היה טס בחזרה לארץ מושבו, מותיר אחריו עקבות צנועות בעיתונים, שסיפרו בעמוד פנימי על שיחות מועילות שהוא ניהל עם "דרגים מקצועיים בכירים" בעודו מציע תחומים חדשים של שיתוף פעולה בין ארצו הדינמית ובין ארצנו הנתונה תמיד בחיפוש אחר דרכים להתפתחות. מאחורי גבו, מחוץ לעיתונים כינו אותו "שגריר בריכת השחייה", ומדורי הרכילות אמנם התאפקו מלחזור על הכינוי, אבל דאגו תמיד לציין את ביקורו תוך קריצה לבריכת השחייה, מושב הקבע שלו בביקוריו הזמניים. בין מקס אוריון ובין איזי שררו יחסים של ניתוק מוקפד. השגריר נהג כאילו מעולם לא שמע על איזי ואילו איזי התרחק ממנו כמו מרעל שאין עבורו נוגדן. איזי, שנהג להתגורר באותו המלון, נהג לצאת בשעה מוקדמת ונטה גם לא להיראות בו עד שעת לילה מאוחרת. גם לארוחות אצל בני הזוג בן־מלך איזי לא אהב לבוא, בוודאי לא כשמקס אוריון היה בין המוזמנים. ליד השולחן הארוך המכוסה במפת שבת לבנה היה השגריר מפליג באנקדוטות על המשתלמים שלו שנסעו ארצה או חזרו ממנה, לאחר קורס בבריאות הציבור, השתלמות חקלאית במכון וולקני או בפקולטה ברחובות, ואולי לאחר הכשרה בעבודה סוציאלית או שהות לימודית קצרה באחד הקיבוצים בנגב, מה שהיה מעורר בו גאווה מיוחדת. "אני הרי איש הנגב," הוא היה אומר, ומפליג בסיפורים מימי ראשית המדינה, ושב ומסביר שהוא נקלע לשירות החוץ בדרך מקרה, לאחר שנסע לתל אביב לבית ההסתדרות ויצא משם עם פתק וכרטיס אוטובוס לירושלים. אוריון היה נאנח במבטאו מדרום היבשת: "מוסא אומר לכם, אין כמו לצאת לשדות, לחרוש מצאת החמה ועד שקיעתה." במקרים מיוחדים הוא היה מסיים את דבריו בשירת "הנה מה טוב ומה נעים". "החבר'ה חזרו מבסוטים," הוא היה מדווח, "ומסרו לי מהארץ שהבן של שר החוץ אפילו מרט נוצות לכמה תרנגולות, חוץ מהפייגלעך שהוא תפס לו בתל אביב, כמובן. אתם יודעים איך זה אצלם, קצת ויסקי וכסף פנוי ולא צריך יותר מזה. אבל עושים מה שאפשר." הוא היה מסכם באנחה של שביעות רצון, בעוד בלהה מנחיתה על צלחתו קציצות דג ועמירם מעביר בין המסובים בקבוק של יין כשר יקר מציאות להרמת הכוסית לפני נתחי העוף הצלוי והאורז הצהוב הנצחי של אשתו.
 
משה אוריון בוודאי כבר בן שמונים או יותר, ויש להניח שהוא מתגורר בדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות בירושלים, בין קירות עמוסים במזכרות משנותיו כשגריר במדינות אחדות באמריקה הלטינית, מחשב כיצד יממן את חלקו בהתקנת מעלית בבניין המשותף, כעת כשטיפוס על שלוש קומות פעם או פעמיים ביום אינו דבר מובן מאליו. ואולי הוא כותב מדי פעם מאמר דעה להארץ, מאמר שדינו על פי רוב לא להתפרסם, ואולי הוא אינו מרהיב עוז מעבר לכתיבת מכתב למערכת, להלין על הזנחת יחסי החוץ של מדינת ישראל ובפרט עם מי שהיו ידידותיה והצביעו לטובתה בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. על בנותיהם של בלהה ועמירם בן־מלך אני יודע דבר או שניים. מיכל חזרה בתשובה לאחר שנסעה לסמינר ליד ניו יורק במהלך שנים סוערות במיוחד בגיל ההתבגרות. מהסמינר של חב"ד לנישואין בבני ברק הדרך הייתה קצרה. דפנה, לעומתה, נישאה לישראלי שחי במיאמי ופתחה חנות למזכרות ישראליות בדאון טאון, בין חנות ספרים בספרדית ומינימרקט קובני. ואילו בני הזוג בן־מלך נעלמו מן האופק כליל וגם בפעמים הבודדות שאצבעותיי הקלידו את שמותיהם באינטרנט, לא העלה החיפוש דבר.
 
רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא — דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון — "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.
Sometimes he thought there wa
different version of everything
 
Julian Barnes, The Noise of Time
 
 
הזיכרון הוא כמעט אותו הדבר כמו החרטה.
אנחנו זוכרים רק את מה שאיננו חיים באורח מלא
 
דולסה מריה קרדוזו
 
 
1.
 
הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.
 
הנחתי את השפופרת במקומה, משיב את השקט על כנו, אך ללא הועיל. שלוש המילים העבריות הדהדו בעקשנות. להגיע, לבוא, להביא ולתת, והזוג המלכותי לעלות ולרדת, ולנגד עיניי הופיע עמוד השער של עבודה שהגישה לי אחת הסטודנטיות — שנה קודם לכן? אולי שנתיים? — על פעלי תנועה וכיוון ותפישת המרחב בעברית הישראלית. להגיע, כי היעד תמיד שם, כי הקול הקורא מזמן אליו בשעת הצורך. מתאים מאוד לקביעה מצד הדיפלומט הצעיר שאמר שאני נדרש. לא שדורשים ממני, ולא שאני דרוש, שצריכים אותי או זקוקים לי, זה לא. אני נדרש. שמעתי בתוכי את הקול חוזר על המילים וידי שרבטה את המילה על הבלוק שהיה מונח על השולחן. הקפתי אותה בעיגול, אולי תשמש לעבודה של אחד מתלמידי המחקר, ואולי אני עוד אעשה בה שימוש, אבל המשרד שלי במחלקה ללימודי המזרח, כפי שהיא נקראת כאן, והשלט הקטן ליד הדלת, המציין ליד שמי ותארי האקדמי את המילים "שפות שמיות (עברית מודרנית)" בשפת המקום, גם הוא כבר היה מאחוריי כשהלכתי אל הדירה כדי להתכונן לנסיעה אל עיר הבירה, בהקדם.
 
ואני כמו במערבון ההוא שבו קלינט איסטווד כבר פרש מענייניי האקדוחנות עד שהוא נדרש להגן על אלמנה מפני בעלי הון רשעים, והוא נוסע לעיירה הסמוכה אל הכספת בבנק ונוטל ממנה את אקדחו הישן והמנוסה, על הנרתיק וחגורת הכדורים, ומותיר במקומם את צווארון הכמורה שהוא מסיר מעליו עד שישלים את משימתו הקדושה. שנים חיכיתי לקריאה כזאת, שנים הזיתי שכך, אחרי שאפרוש לי לעיירה שקטה, אולי אכן אוניברסיטאית, ישובו חיי הקודמים להתדפק על הדלת ואקום ואותיר אישה שכמעט אינה יודעת דבר על עברי המסוים, ואשוב לעטות שריון כדי לטפל במצב שרק אני יכול למצוא לו פתרון, כולל אותו רגע קר וקשה מול אקדח שממתין בכספת שאין איש מלבדי יודע עליה. פסעתי ביום האביבי הקריר, והדורבנות על עקביי נקשו על האספלט במתכתיות רופפת, כמו מזכירים לי שאסור להראות דחיפות, גם אם אתה נדרש להגיע בהקדם, גם אם החובה מזמנת אותך לעזוב הכול ולצאת אל הלא נודע.
 
כי כך לימד אותי איזי, האיש שהיה מחליף שמות וחזות ושפות, בא והולך ושוב נעלם וחוזר אך תמיד נמצא שם, גם אם מעולם לא אמר מתי הוא עוזב או מתי ישוב. האיש שאפילו רעידת אדמה לא יכלה לו. רעידת האדמה שתפסה אותו עולה במדרגות ביתו באחת ממדינות דרום אמריקה, בדרך לקומה רביעית או חמישית, בשובו מהיעדרות ארוכה ועד שהוא קלט שהרעד אינו שוכך כמו ברוב הפעמים אלא מתגבר והולך לקראת טלטלה שאוחזת בעיר כולה, הוא כבר הספיק לפתוח את הדלת והמשיך משם למטבח ולמזווה ולחדר המשרתת שמעולם לא אויש כי התקנות אסרו על העסקת עובדים מקומיים בבתיהם של אנשי "המשרד", וכך הוא ירד במדרגות החירום ונעלם לחודשיים לפי תוכנית המילוט שלו, מותיר מאחוריו את אשתו שאולי רק החלה להבין שהרעידה הכללית שחדרה לשנתה מתרחשת גם במציאות שהיא מטולטלת להתעורר בה. וגם לאחר חודשיים בנוהל חירום שלקח אותו למסע של זהויות ותחנות זמניות ברחבי היבשת, הוא לא סיפר לה שבאותו בוקר הוא אפילו הספיק לחזור הביתה, וגם לנגב את סימני נעליו מאדן החלון, בטרם נעלם.
 
שעה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי ברכבת. ארבע שעות של נסיעה הפרידו ביני ובין שמיעת הבשורה. והנה חולפים רחל ועמוס ואיזי וגידי, ואני מונה אותם לפניי עם המבט הראשון מבעד לחלון, עוד בטרם התחלנו לנסוע. רחל איננה, גידי היה לאנדרטה בצלע ההר בנגב לפני שנות דור, סמוך לבר המצווה שלא חגגו לי, ובקברו של איזי ביקרתי בפעם האחרונה שהייתי בארץ. נותר רק עמוֹס, שגם הוא איננו מאז שעזב את הדירה בחיפה ואותי ואת רחל לאחר שקברנו את גידי. עזב והרחיק את עצמו ליערות ולמפעל העץ למרגלות ההרים בשיפוליה של המפה שידעתי לצייר בעיניים עצומות אז, כשהייתי ילד וכולם היו שם — רחל וגידי ואיזי ועמוס. מה מכל זה יודע המזכיר השני בשגרירות שכעת שמו מיטלטל בי עם תנועת הרכבת? באורח בלתי נמנע הוא יודע על גידי, שהעניק לנו את התואר "משפחה שכולה". אולי שמע על רחל. על איזי הוא בוודאי אינו יודע דבר, כי על איזי הוא אינו יכול לדעת דבר. אולי רק שהוא עבד ב"משרד" והיה חבר המשפחה, אם אפשר לומר זאת כך.
 
נותר עמוס. ואם אני נדרש להגיע לשגרירות עוד היום, ביום שישי, הרי שעמוס — מעולם לא קראתי להם בלבי אלא בשמותיהם הפרטיים — ובכן עמוס בוודאי שוכב פצוע או חולה מאוד ואולי אפילו כבר מת. מנור או ארבל או בראון יאמר לי זאת כשאגיע. ואיזי? ממילא איזי גם הוא כבר איננו, אם כי הוא היחיד מכולם שאני עדיין מדבר איתו כמעט מדי יום. איזי שברגע כזה היה ללא ספק מופיע, מתערב במגע ידו השקט, החשאי, אולי בכל זאת יהיה בעזרי, על אף שהוא כבר נעלם לבלי שוב. והפעם תורי להיות מי שעוטה זהות זמנית, הופך לאיש צללים ושחקן, מתבונן תמידי הרואה הכול וסופח הכול ומפנים הכול לשימוש בעת הצורך. שוב אני הילד הרוצה שאיזי יתגאה בו. בוא תספר מה ראית, תספר לאיזי, כך הוא נהג לומר לי בשעות אחר הצהריים בבית בחוץ לארץ, כשהייתי חוזר מן הטיולים עם מריה, ילד קטן ומלא רשמים. ואני הייתי פורק הכול, שופע פרטים בידיעה שכל מה שאני אומר נותר ועשוי להפוך לשאלה בהמשך השיחה או בכל עת שהוא ימצא לנכון, לעולם ללא הקשר צפוי, תמיד ללא הכנה מראש. איזי היה אז הדוֹד איזי, יצחק ערמון, איזידור קסטן, או סניור איסידורוֹ קסטניוֹ, מופיע ונעלם, אוסף אותי בסוף יום הלימודים וגם מתפוגג לשבוע או חודש או מתגלה בסלון, מעשן סיגריה מהקופסה העשויה עיסת נייר צבעונית שהמתינה לו על השולחן המגולף, קופסה שהייתה רק שלו ושרחל הייתה מקפידה למלא בסיגריות שהוא אהב. כשהתחלתי ללכת לבית הספר קרה שחזרתי הביתה והרחתי ריח של סיגריות. או אז הייתי ניגש לקופסה ובודק בחשאי האם חסרות בה שתיים או שלוש סיגריות, וכך ידעתי שאיזי אכן ביקר בהיעדרי ובילה זמן בבית. הקופסה העגולה מולאה בסיגריות כך שחלקן היה ניצב לאורך וחלקן לרוחב ויכולתי להבחין בקלות האם השתנה בה הסידור. באחת הפעמים איזי ראה אותי בודק את הקופסה. אני הבחנתי בו רק לאחר שהחזרתי את המכסה למקומו, ומאז הוא הקפיד להטעות אותי, להוציא ולהוסיף סיגריות ללא קשר לביקוריו בבית. הוא הוסיף אחדות והוא עישן אחת או שתיים ונטל עוד סיגריות אחדות או הוסיף יותר ממה שעישן, ולפעמים עישן בגינת הבית, אם כי מעולם לא מצאתי בדל סיגריה שיעיד על כך, והוא ידע הכול ושיחק איתי במשחק חתול ועכבר. אני חקרתי את מהלכיו בבית והוא המשיך לתחקר אותי על מה שראיתי בטיול אחר הצהריים עם מריה, ולאחר מכן מה ראיתי ברחובות העיר ולימים גם תחקר אותי על רחובות חיפה ותל אביב ובאפי עלה תמיד ריחן של הסיגריות הטריות בקופסה העגולה מעיסת נייר מצופה בלכה צהבהבה. אותו הריח שאני מבקש לדמיין גם כעת כשהרכבת מתחילה כבר לנסוע ולי מצפות ארבע שעות של נוף רך ומוריק ושטוח. לבד במושבי ליד החלון, בזווית נוחה כדי להבחין בכל מי שיעלה לרכבת או ירד ממנה מכאן ועד לבירה. ומה ידע עמוס? אולי הכול, אך הוא לא אמר דבר, גם לא לימים, כשהוא החליט לשוב ליערות ולקבור את עצמו בעבודה במפעל העץ, גם כשרחל כבר לא יכלה לשאת עוד את חייה, גם כשהיא אושפזה פעם אחר פעם עד שלא היה עוד את מי לבקר בבית החולים הפסיכיאטרי ואיזי הפך להיות לי אמא ואבא כפי שלא היו לי גם כשגידי היה בחיים וגרנו כולנו באותו בית והכול נראה אפשרי ואפילו מבטיח.
 
הרכבת מגיעה למהירות השיוט שלה. מי מביט בי כעת? אף אחד. איזי אמר שאתה צריך להניח שרואים אותך, שמביטים בך, שעוקבים אחריך, תמיד. הקרון כמעט ריק. בצדו השני של המעבר יושבים אם ובנה, ובי עולה המילה "מקומיים", ואני מחניק את החיוך שמבקש לבצבץ נוכח המילה השמורה למקומות אחרים. שערו של הילד, בן שלוש או ארבע, בהיר אף יותר משערה של אמו. יום אביבי והשניים לבושים לכל מזגי האוויר. אכן בני המקום. היא מגישה לו כריך עטוף בנייר שעווה וגורמת לו להשעין את גבו אל המושב בשעה שהיא מקלפת את הנייר ומותירה חצי כריך חשוף. לחם כהה וגבינה, ולאחר הנגיסה הראשונה היא שולפת כפיסים של גזר ופלפל אדום. הילד אוכל בזהירות, והשניים אינם אומרים דבר. החלון בצד שלהם מראה את אותו נוף הנשקף מהחלון שלידי. הילד מבחין בי, אך הוא כבר יודע לא למקד את המבט. אמו לא מרימה את ראשה. מהתיק המונח לידה מבצבץ ספר עבה בכריכה רכה. סימנייה מעבר לשליש. מה אלמד עליהם בשעתיים, שלוש או ארבע? מה הם ידעו עליי כשדרכינו ייפרדו? הזמן מצטבר, ולא יהיה לי למי לספר. אם ארצה בכך, לא יהיה לי קושי ליצור מגע עם הילד, עם אמו, לעורר שביב של שיחה, לגרום להם לזכור את האיש מהרכבת, שהרי גם זאת טכניקה שאיזי לימד אותי, שיזכרו אותך כדי שלא ישימו לב למה שהסתרת. אולי אמו עוד תבוא ללמוד באוניברסיטה, אולי תשב בהרצאה שלי בעוד שנה או שנתיים, אולי אדע את שמה. פנים יפות, עיניים אפורות, שיער קלוע בצמה קצרה ואסופה היטב. ישיבתה זקופה, כמעט דרוכה. אולי אין גבר בחייה. אני נותן לקווי הנוף להימרח לנגד עיניי, נמנע מלהביט בהשתקפות על החלון. שמות של דיפלומטים מתחלפים במהירות כמו חפיסה של קלפים שאני מערבב בין ידיי.
 
אלירז. זהו שמו של המזכיר השני. תנועתה הרכה של הרכבת מאפשרת לשם לעלות מתוכי כמו בועת סבון באמבטיה. הרכבת נוסעת ואני מנסה לא לשכוח את שמו של הדיפלומט שמחכה לי בסופה של הנסיעה, לא להמשיך לערבב את הקלפים. הכי טוב שניפגש כבר בתחנה, הוא אמר. אני מכיר קפה טוב ממש ממול, שם נוכל לדבר. בית קפה מול תחנת הרכבת, פגישה עם אלמוני, מזוהה למחצה. ואני נזכר בקופסה דקורטיבית לסיגריות, וחלפו מאז כבר עשרות שנים, קופסה מעיסת נייר, עוד בועת סבון. אפילו על איזי איני מרבה לחשוב, לא מאז שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול המצבה שעליה חקוק שמו וחקוקות שנות חייו, שבעים וחמש שנים שמהן כמעט שישים היו עלומות, ללא זכר לעיר הולדתו, וינה, מצבה שפתחה את פרשיית חייו בשנה, 1923, וחתמה אותה בתל אביב, 1998, קבר רגיל בקריית שאול ועליו שרידים פריכים של כתר פרחים ארגוני ועגול כמקובל. וכעת, בקרון הרכבת שעומד בו ריח של פלסטיק וניקיון, תביא את הדרכון הישראלי שלך בבקשה, אתה מבין, זה עניין פורמלי, אמר המזכיר השני אלירז — אלירז, לשים לב, אלירז — ואני חושב על איזי, ממתין לי בבית הקפה מול התחנה ומולו צלחת ובה מפית נייר ששוליה מחקים רקמה, ועליה פרוסה של עוגת יער שחור או זאכר־טורט, כמו בבית הקפה ברחוב נורדאו בחיפה, וכתמיד הפרוסה העבה ממתינה רק לי. הרכבת נוסעת ועל פניי חולפים מבני התחזוקה של התחנה ובתי מלאכה ושולי עיר קטנה ומיד שוב הנוף המוריק והרך, כל כך שונה מהכרמל ומנוף המפרץ והגליל ובימי החורף לא פעם עד לחרמון, ושונה גם מאוד מהיערות וההרים שם בקצה העולם, עדיין קצה העולם על היערות וההרים שבו. ולמרגלות המסילה שטח מרעה מגודר ובו פרות דשנוֹת ואני סופר אותן שבע ושבע ועוד שבע וכולן טובות ובריאוֹת ומי יודע מה קרה לעמוס שם ביערות שפרות רזות כרסמו בהם תמיד וידעו לרדת אל העיר וללחך את שוליה וגם לטעום ממגרש הכדורגל של בית הספר. אולי אלירז יודע ויאמר לי לפני סופו של היום הארוך שאני נמצא רק בראשיתו. תמיד תיקח איתך משהו, אומר איזי, תמיד, משהו שיוכל להעסיק אותך, שיאפשר לך לשנות תנוחה וזווית ישיבה, משהו שגם תוכל להסיח בו את דעתו של מי שמתעניין בך. אבל אסור שזה יהיה דבר שיזהה אותך, ולכן לא לקחתי עבודה שהתכוונתי לקרוא, עבודת גמר על השם הפרטי בעברית ישראלית. וכך העסקתי את עצמי בהשערות ביחס למה שהסטודנט כלל בה, אותו בלונדיני שקדן ועדין למראה שלמד תאולוגיה, שקל להיות כומר ובינתיים התאהב בישראל והמשיך בלימודיו מהעברית המקראית ועד למודרנית, ועד לכתיבת העבודה שהותרתי על שולחני במשרד.
 
העיתון שהבאתי איתי עושה את שלו. מקופל יפה אך פתוח על השולחן הזעיר הנובט מדופן הקרון. בדפים הפנימיים ידיעות מרחבי העולם. מוטב לבחור בידיעות קטנות, שמצדיקות קריאה בהפסקות, לא לשקוע במאמר ארוך ולהתנתק, לא לעודד שיחה על פוליטיקה מקומית. האם הצעירה קוראת בספרה, ספר מתח. רב מכר בין־לאומי שופע גופות, מניעים, תשוקות ותעלומות, שאינן מפרות את מבע פניה השלוות. שנינו יודעים שהכול יבוא על מקומו בשלום. ואני עובר לדף עם התשבץ. לא כדי לפתור אותו, לידי כך עוד לא הגעתי בשפתם, אבל אני מנסה לפענח הגדרות בלי לכתוב, ומדי פעם שב למאמרים על תאונת אוטובוס בדרך הררית בנפאל ועל חקלאי בצרפת שרצח את אשתו באמצעות חומר הדברה. הכול מסופר תמיד בריחוק הראוי, בלי תצלומי התקריב של גופות הנרצחים וההרוגים בתאונות הדרכים ובמקרים המשונים של העיתונים שמלאו את אחר הצהריים שלי, כשלא טיילתי עם מריה. סיפורים קטנים, הנמסרים לקוראי העיתון לאחר שבשלו והגיעו לבהירות. סוף ברור מרגיע את הקוראים היכולים לצקצק בלשונם אך לדעת שהסדר הושב על כנו. על השולחן שלהם, הילד מקפל את נייר השעווה לשתיים, לארבע, מחליק אותו בידו הקטנה.
 
ואולי עשו לו אילתי? אילתי, כן, אולי מה שקרה לעמוס הוא שעשו לו אילתי? אברהם אילתי, המומחה לקואופרציה, שליח ההסתדרות, שם אצלנו, לאחר מלחמת ששת הימים. אילתי הגיע בגפו, בלורית מימי תנועת הנוער, מעט דלילה, חולצות מגוהצות, תמיד בצבע תכלת, ותיק שהיה תלוי לו על כתפו ועליו סמל של אגד. הוא חיפש עובדים כדי לאגדם בקואופרטיבים, ונראה שמישהו בארץ הנחה אותו מראש לפנות למגדלי הקפה הקטנים, אולי הייתה יד בדבר לאחד המפעלים ההסתדרותיים ששלח לחמו הרחק מעבר לים. בכל אופן, עד מהרה אילתי הרחיק מן הבירה אל ההרים ושכר בית ישן באחת העיירות ושם, בעזרת עקשנות ומעט לדינו מן הבית, הוא יצא להסתובב בין המטעים הזעירים, מנסה לשכנע מגדלים בתחתית הסולם להתאגד יחד ולשפר את עמדת המיקוח שלהם מול האדונים הגדולים, הפאודלים בני המשפחות ששלטו בענף מזה מאה וחמישים שנה. דבר לא הרתיע אותו. לא תנאי החיים הסגפניים, לא הבדידות וגם לא קשיי ההתנהלות בשטח ההררי. אילתי נהג לבוא לבירה בסופי שבוע ולעתים היה גם מתארח אצלנו, חולק את הסלט הדקיק של עמוס ונותן לרחל את חבילת הכביסה במה שהיה מעין תורנות לא רשמית בקרב נשות המושבה הישראלית. וכך גם קרה שלאחר חודשים אחדים, ביום שלישי שלאחר סוף שבוע שעבר על אילתי בביתם של בלהה ועמירם בן־מלך, הופיע אצלנו עמירם בשעת ערב ואמר מצאנו אותו, מצאנו את אילתי, עמוס, בוא מהר, זה לא נראה טוב. ביום שני בבוקר הוא נסע כתמיד במיניבוס צפוף שיצא מן הבירה צפונה, וכעת החזירו אותו בחלק האחורי של טנדר, אך ללא רוח חיים. אמרו שגרונו שוסף ושעל ראשו הולבש שק מאלו שמשמשים ליצוא קפה לאירופה, והשק היה חדש לחלוטין. ימים אחדים לאחר מכן, כשגופתו כבר נשלחה בחזרה ארצה, עמוס ישב עם איזי אצלנו בסלון וסיפר לו את פרטי המקרה, ואיזי הניד בראשו ואמר הוא חשב שפה זה תנועת המושבים, ושהג'ונגל זה חבל לכיש.
 
אז, בסלון הבית, בשיחה נלחשת עם איזי, ראיתי את הפחד בעיניו של עמוס, עיניים כהות ששקעו בארובותיהן. בלוריתו, אותה להבה זקורה על ראשו של תורֶן ישראלי בראשית שנות השבעים, לא הייתה סתורה ברישול מלא ביטחון, אלא נראתה שמוטה. זרועותיו המגוידות כמעט לא נעו, והוא פכר ללא הרף את אצבעות ידיו. איש רזה, חזותו אומרת בריאות של סלט ולבנייה, של כדורעף ועבודה בשטח, פניו היו כעת חרוצות מתמיד, עורו אפור וגבו כפוף. מולו, איזי בעל הכרס הקטנה, השיער המסורק בקפידה והמקטורן התפור היטב, נראה מלא חיים. איזי לא זז כל זמן הסיפור, אך ניכר שמגופו עשויה לפרוץ תנועה בכל רגע, על אף שהוא שמר על נינוחות שקיבלה אליה את הסיפור לפרטיו. עמוס הלך לחדר השינה וחזר עם ערמה של עיתונים, מוסר אותם לאיזי שלא הביט בהם, אלא הניח אותם בצד, על השולחן, הרחק ממנו. דיברתי עם האנשים פה, אמר איזי, ונראה לי שזה עניין ספציפי. בלילות הקרובים הם יסיירו בסביבה של בתי הישראלים, אבל אני לא חושב שהם יודעים שום דבר נוסף. עמוס קם ללוות את איזי לפתח הבית. מאיזי הנינוחות לא משה, ואילו עמוס לא התיישר. איזי, נמוך ממנו, מעלים במהירות פתק לבן בעומק כיס המקטורן, הביט בו במבטו הבהיר העמום, שפתאום היה חודר וקבוע, כפי שהייתי עתיד לראותו פעמים רבות במשך השנים: עמוס, יש משהו שאתה יודע ולא אמרת לי?
 
אז אולי לעמוס אכן עשו אילתי? "לעשות אילתי" — אולי מוזכרות צורות כאלו בעבודת הגמר של הסטודנט לתאולוגיה חובב ישראל והשפה העברית. אציץ בה מחר, כשאחזור, כשכבר אדע מה עלה בגורלו של עמוס. אם אדע. אם אחזור מחר. כי אולי בכל זאת כל עניין צווארון הכמורה והאקדח הנאמן הממתין בקופסה בכספת בבנק יתממש באיזו דרך, ואולי כל הזימון הזה אינו אלא כיסוי לזימון אחר, לאחר ש"הם" התעוררו לשים לב שיש במרצה לעברית באוניברסיטה אירופית פוטנציאל שאפשר סוף סוף לממש. לא, זה כבר לא יקרה. אפילו איזי הבין זאת בשנותיו האחרונות, כשחדל לתחקר אותי בדרכו הסיבובית בחיפוש אחר קצות חוט מכל סוג, והסתפק בגלישה רכה וכמעט אקראית בין חומרי העבר. אכן בשנים האחרונות הוא לא צץ עוד לפתע פתאום ולא שלח עוד דרישות שלום מוצפנות, כפי שנהג לעשות כשלמדתי באוניברסיטה בארץ וגם קודם לכן, בשנותיי בצבא ובתיכון. בימים ההם הדוד איזי היה חמקמק ונצחי, צל חתולי רך עקבות שאינו מתפוגג לעולם. כמו ביום שבו קראו לי לרופא באמצע שיעור מתמטיקה. רופא בית הספר, שאהבו ללחשש עליו שהוא קצת מפריז בהזמנת בנות לראיונות משונים לצורך "השלמת נתונים ועריכת סטטיסטיקות", מפגשים שהותירו אותן נבוכות יותר ממה שהן אמרו במילים מפורשות. הרופא שלח הודעה וזימן אליו דווקא אותי, באמצע השיעור. אחד הליצנים בכיתה עוד הספיק לקרוץ לי כשקמתי לצאת מהכיתה. במרפאה הקטנה בקצה המסדרון, עם החלון שפנה אל הנוף עד למורדות החרמון המושלגים, כל מה שהוא אמר לי, ולפניו תיק קרטון צהבהב ועליו רשום "אורי שפירא", היה "אנחנו מאוד מרוצים ממך, מאוד מרוצים ממך, כן," פעם ופעמיים ושלוש, בעודו מטה אליו את התיק ופותח אותו לעצמו ומעביר את עיניו על מסמכים שלא הותר לי לדעת מה הם, בטרם הרים את מבטו אל משקפיו וסיכם לעצמו ולמעשה גם לי: "כן, בהחלט" ואפילו באותם ימים כבר יכולתי להבחין בנקישת ההתרסקות הקלה של הט' בין לשונו ושיניו ולכן גם להתפלא פחות ממה שהוא בוודאי ציפה כשהוא שלף קופסה קטנה עטופה נייר בצבע ירוק כהה, נייר לא מכאן, חבילה קשורה בסרט זהוב. הוא מסר לי אותה בלי להתיק ממני את מבטו וחתם את פגישתנו המשונה באמירה "זה בשבילך, תפתח את זה אחר כך, הכי טוב בבית." ומסר לי את קופסת הערמונים המסוכרים מפריז, שישה ערמונים בדיוק, מתנה ללא שם מהדוד איזי, מסייה איזאק קסטן, באדיבות הדואר הדיפלומטי ו"המשרד".
 
ירוק כהה וזהוב עמום, צבעים של איזי. מטפחת ממשי מעטרת את צווארו כשאנחנו נפגשים בקונדיטוריה על הכרמל. עיניו הבהירות בוהות מעבר לכתפי בשניות הראשונות לאחר שאני מתיישב. הוא נותן להן לשוטט, לא ממוקדות, ואני יודע שהוא רואה הכול. כעת הוא מקיף אותי בעיניו, בלי תנועה. "מה שלומנו, אורי?" הוא שואל. לרגע צורת גוף ראשון רבים מחזירה אותי אל הרופא, אך במרפאת בית הספר היא לא כללה אותי, ואילו כאן איזי מכוון אלינו השניים. אני לא מזכיר את המתוק־מתוק ההוא, ומניח שההיסוס הקטן שלי נקלט. חיוך רך על פניו כעת. הוא הבין. מחווה קטנה שלו ובעלת הבית ניגשת אלינו, לקחת הזמנה. איזי לא מרבה לזוז, מחוותיו מתונות, מהדקות את הבועה שהוא יוצר עבורנו תמיד. מבטו בין כחול לאפור, וגם יודע להיות ירוק, אולי בשעת הצורך, מבט זריז כמו גופו שכל ממדיו בינוניים, נושא עודף קבוע של קילוגרמים בודדים. פעם, כשראה אותי מביט בנעליו, הסביר לי שבנעליים לא חוסכים, אבל שצריך גם לזכור שהן אומרות הרבה על בעליהן, ועשויות למשוך תשומת לב. הכול אצל איזי עשוי היטב, הכול במקומו, אך ללא מאמץ, והכול מתחלף בקלות. לעמוס היה תמיד שעון ממתכת בהירה, מעט רופף על פרק ידו. אצל איזי השעונים מתחלפים, אך כולם מתאימים, בין אם גלויים, בין אם מוסתרים מתחת לחפת. איזי הוא מי שלימד אותי לקרוא בשעון, אצלנו בסלון. במטבח מריה הכינה קפה. "תגיד לי בעוד רבע שעה," הוא אמר, מחלץ מידו שעון דק גזרה, זהוב, בעל רצועת עור ריחנית. הוא הניח את השעון על השולחן המגולף בסלון ואמר, "הנה." ואני ישבתי ועקבתי אחר המחוגים בלי לזוז ממקומי. בינתיים הוא ישב כשגבו אליי, בפינת האוכל, עם רחל. לא הרמתי את ראשי, אבל יכולתי להריח את הקפה שמריה הגישה להם, ולשמוע שיחה נלחשת. המחוגים נעו והדקות הצטברו באטיות. אני שומע את התקתוק כעת, כשהעיתון כבר מקופל בחזרה והילד נרדם כשראשו על ירכיה של אמו.
 
קברנו את גידי ימים אחדים לאחר התאונה. עמוס, רחל ואני הגענו ארצה בבהילות — הגענו ולא באנו, הגענו ולא שבנו, בוודאי לא עלינו — בנסיעה שאיני זוכר ממנה כמעט דבר, וכבר למחרת היינו אצל מפקד הטייסת ומיד גם בלוויה. המפקד נתן לנו הסבר מפורט על כך שקורה שטייס מוריד את מבטו לשבריר של שנייה מהמראה שלפניו אל לוח המכשירים, עניין טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך בטיסה מהירה בגובה נמוך, הורדת האף הזעירה הזאת, של הטייס ושל מטוסו, די בה לעתים כדי לגרום להתרסקות בצלע של גבעה או בקפל שטח. מפקד הטייסת ליווה את הסברו בתנועות מקצועיות בידיו, כף ידו האחת מייצגת את הסקייהוק של גידי והאחרת את השינויים בטופוגרפיה תוך כדי טיסה. כף היד התקדמה בדממה מחרידה עד ששלוש האצבעות המובילות שינו את הזווית שלהן אך במעט, היד המייצגת את הנוף התקרבה במהירות והמטוס ובו גידי התנגש בנוף, האצבעות התכווצו לאחור וההסבר הגיע לסיומו. בימי השבעה ניכר שעמוס ספח אליו כל רעידה בגוף המטוס וכל שינוי קל בזווית הטיסה, שכן הוא שחזר את התיאור בפני כל מי שבא לבקר אותנו במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר, שם ישבנו שבעה כאורחי הטייסת במה שהיה ביקור המולדת האחרון שלנו. אחריו רחל ואני נשארנו בארץ. הדירה בחיפה פונתה מדייריה ועמוס נסע לפרק את הבית בחו"ל. לאחר שבועות אחדים הוא חזר ולפני ראש השנה גם הגיע ה"ליפט" וביום הכיפורים פרצה מלחמה ואחריה הוא נסע ולא שב עוד לארץ. בינתיים, בעוד אני סגור ברכבת, מחוץ לזמן, אני שוקע ברָכּוּת למצב של המתנה. בצבא יגידו לך ששליש מהזמן מחכים, אמר לי איזי לפני הגיוס, וזה נכון, אבל בעבודה שלנו מחכים כל הזמן, מחכים בלי לדעת עד מתי ובהרבה מקרים גם בלי לדעת לאיזה מין דבר מחכים. אני, למשל, את מלחמת העצמאות, ביליתי בהמתנה בכל מיני ארונות באיטליה. פעם חיכיתי לניירת של משלוחי נשק. פעם חיכיתי לאיזה נבלה גרמני שיבוא לפייגלע שלו ויקבל את מה שהגיע לו ופעם חיכיתי שמישהו אחר שחיכה לי יוכל להוציא אותי מהחור שהייתי בו כדי שאוכל לחכות לאיזה עניין בחור אחר במרתף של מרכזיית טלפונים בצפון. ואני, ששמעתי את התיאור הזה מפיו יותר מפעמיים ושלוש, שמתי לב שעם כל השינויים הקטנים בסיפור, הוא מעולם לא אמר לי בצפונה של איזו ארץ הוא חיכה במרכזיית טלפונים "שהייתה דווקא מקום מעניין מאוד". כמו הסיפור על הבוקר של רעידת האדמה בדרום אמריקה, או הפעם שבאחד משדות התעופה, "מקום בעייתי", קראו ברמקול ל"מי שהייתי אז" והוא נחרד שמא זהותו נחשפה, אך קרב בזהירות לדלפק המודיעין רק כדי לגלות שאדם אחר, שזה היה שמו, "אני מניח שאצלו השם היה אמיתי", הקדים אותו וניגש לפקיד שהמתין לו בעקבות הקריאה — זיכרונות של איזי שהפכו עם השנים לזיכרונות תותבים שלי, זיכרונות שאצרתי והתנהגו בי כאילו היו מקוריים.
 
החזרתי את העיתון אל תיק המסמכים שעל ירכיי. עיניי נעצמו ושכבתי כתמיד במיטת היחיד, מכוסה בשמיכה, וידה הרכּה מוחה את הזיעה ממצחי. אנקה עמומה נפלטה מפי כשניסיתי לזוז וקול מרגיע אמר לי שהכול בסדר, שהרופאים אמרו שאני צריך לנוח, שנפצעתי אבל שאצא מזה בעזרת מנוחה וטיפול נכון, כעת כשהניתוח הצליח. ריח של אֶתֶר וצעדים חרישיים סביב וכף ידה מרפרפת על עיניי וקולה אומר בתוכי תנוח, אל תחשוב על שום דבר, הכול בסדר. תמונות של קרב שבהן אני רץ בין חפירות, כדורים שורקים, פיצוצים הולמים באוזניי, וכעת הם רחוקים, זיכרון של השניות האחרונות בטרם הועפתי באוויר לבועה של דממה וניתוק פתאומי. ואז בית החולים והמיטה והשמיכה ולהיות מוטל כך במיטה בלי לזוז והיא, תמיד היא. פעם במערב הפרוע, לאחר קרב נגד אינדיאנים שבו ספגתי קליע בכתף, פעם בקרב בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, פעם במוצב החרמון ב-73' ופעם בדירת מבטחים באירופה, לאחר היחלצות מורכבת במהלך פעולה חשאית שהסתבכה. כך כל החיים, והיא תמיד שם, עוד בשנים שבהן דמיינתי אותה שָם גם ללא שם או פנים, ועד לרגע שבו היא הופיעה בשר ודם וגון קול וצבעים וריח ותנועה, התנועה השבה ומתחוללת מאז אותו יום שבו החלה שנת הלימודים בכיתה ט' והיא עלתה בריצה במדרגות שהוליכו לכיתה, והיה זה כאילו רק אותה ראיתי מאז ומעולם. כי אמנם למדנו באותה הכיתה גם שנה ושנתיים קודם לכן, אך באותו יום של ספטמבר, כשהיא רצה במעלה המדרגות לקומה העליונה, היא הייתה אחרת. והיא לא הפסיקה לעלות כך במדרגות מדי יום, בכל הימים, בכל הימים והלילות, תמיד, רצה ועולה, ובתוך פחות מחמש שניות הותירה בזיכרוני את קטעי הסרט שיקרין את עצמו ללא הרף, ויעצור אותה לפני דלת הכיתה שם למעלה, כשהיא הפנתה את פניה וראתה שמבטי דילג איתה במעלה המדרגות, ראתה ועצרה לרסיס של זמן, והמקרן נתקע לרגע והקפיץ את הסרט שהוחזר שניות אחדות לאחור ושוב החליק קדימה, איתה במעלה המדרגות בספטמבר של כיתה ט'. וקטע הסרט תמיד אילם. רק אותן שניות ללא המולת התמיד בבית הספר, בחיפה, בניין שהיה הופך לתיבת תהודה בכל הפסקה והמה גם באותו יום של תחילת שנת הלימודים, אלא שבזיכרון נוקה פס הקול ונותר רק קולה של המורה שעמדה מאחוריי ואמרה "איזה חתיכות אתם מגדלים פה!" ואני לא ראיתי חתיכות וגם לא חתיכה אלא רק אותה, את נעמה הרצה במעלה המדרגות וכולה יכולה לקבל את כל שמות התואר שבכל השפות שידעתי והייתי עתיד לדעת אי פעם. והנה בדקות של נים־לא־נים ברכבת, גם בהן היא הופיעה, ובינתיים פיסת הסרט חלפה מלפני העדשה וירדה עליי תנומה חסרת חלומות. כשהתעוררתי, לפני שפקחתי את עיניי, לא ידעתי היכן אני נמצא. נתתי לעפעפיי להישאר כך, להעכיר את האור ולתת לי תחושה של המקום והזמן בעוד אני נזכר באיזו שפה אני אמור להיות כשאתעורר והעולם סביבי יוכל לראות שחזרתי אליו.
 
הבוקר החל בשפה אחת, ועוד אחת וגם בשלישית, השפות שאני מתנהל בהן מדי יום, כרגיל באוניברסיטה, ואז באה שיחת הטלפון בעברית. עניין נדיר בחיי הנוכחיים, שבהם העברית מונחת לפניי על שולחן הניתוחים ומביטה בי גם מהלוח. העברית שבקעה משפופרת הטלפון שוב צפה במוחי ברגע ההתעוררות ברכבת, חותכת בתוכי עם המילים "אורי שפירא" הנהגות באורח טבעי כל כך. והנה זהו שמי, כך הוא נשמע. "שלום," כך הוא אמר, לא בוקר טוב, רק שלום, "אני מדבר מהשגרירות," כך בה' הידיעה, ה־שגרירות, כי אין אחרת, רק ה־שגרירות. "מדבר רונן אלירז, אני המזכיר השני בשגרירות," והנה הוא רונן, רונן אלירז, כשהרכבת כבר כמעט מגיעה אל היעד, המזכיר השני בשגרירות, "אני חושב שאתה צריך להגיע לשגרירות, אתה נדרש פה לאיזה עניין, אחכה לך בתחנת הרכבת כדי שנספיק לשוחח לפני שבת, אתה מבין. זה בעניין אביך." גם את זה הוא אמר, ואינני זוכר כעת מתי בשיחה, אבל גם את זה הוא אמר. אני פוקח את עיניי בעברית ואני מציץ בשעוני. חצי שעה לסוף הנסיעה ואני מבין שעוד מעט אגיע ועד כניסת השבת אדע מה העניין. מתי הייתי בה בפעם האחרונה? מאז שהגעתי לכאן, לפני כשבע שנים, הייתי בשגרירות פעמים בודדות בלבד. בילדותי לא הייתה אצלנו שגרירות ישראלית אלא רק שגריר לא־תושב שנהג לבקר מדי פעם בפסח, בראש השנה, בחג המולד או ביום העצמאות שלנו או שלהם. גם לא הייתה זאת השגרירות כאן שהודיעה לי על מותו של איזי בחורף לפני שנתיים. ההודעה על כך הגיעה אליי בטלפון מהארץ, מפיו של קול שדיבר בעברית והזדהה כ"חבר של ערמון" ואמר שהלוויה התקיימה ימים אחדים קודם לכן, וש"ערמון השאיר הוראות להודיע לך". מאז שבאתי לכאן עם סיום הדוקטורט נרשמתי בשגרירות וגם קיבלתי ממנה ניוזלטר, "ידיעון" בלשונם, שנחת בדואר האלקטרוני מדי שבוע, נושא תמיד את הכותרת "…Israel is also" ועיקרו כתבה קטנה על טיפול בחולי סרטן מהעולם הערבי בהדסה בירושלים, התפלת מי ים, שימושים חדשים באנרגיה סולרית, סיור הופעות של הרכב חדש של יהודים וערבים בתחום המוזיקה האתנית או חידוש נוסף בתחום החקלאות המדברית, טפטפות או בריכות לגידול דגי מאכל באמצע המדבר, פתרון אפשרי לרעב בחבל אוטָר פרדש. השגריר הנודד היה משה אוריון, זה היה שמו, אבל הכול קראו לו מקס, והתפקיד כונה רשמית "שגריר לא־תושב". ארגנטינאי יוצא קיבוץ בנגב, שהיה נוחת לביקורים תקופתיים ומשתכן במלון החדש בבירה, תמיד לימים אחדים בלבד, שבהם פרט לביקורי נימוסין במשרד החוץ המקומי, היה מחלק את זמנו בין ארוחת שבת גדולה בבית משפחת בן־מלך ובין שעות אחר צהריים עצלות על שפת הבריכה במלון. שם, ליד הבריכה, היו באים אליו מעט היהודים המקומיים וגם אנשי השלטון שרצו לגשש אצלו בנוגע לאפשרויות להשיג מלגה להשתלמות במש"ב, מספר שבועות או חודשים בארץ והתחככות ברעיון הקיבוץ, החקלאות המודרנית ושאר הישגי המדינה הצעירה. אוריון היה מגלגל איתם שיחה רוויית קוקטיילים צבעוניים, מחלק כרטיסי ביקור וטפיחות על שכם, ולאחר ימים אחדים היה טס בחזרה לארץ מושבו, מותיר אחריו עקבות צנועות בעיתונים, שסיפרו בעמוד פנימי על שיחות מועילות שהוא ניהל עם "דרגים מקצועיים בכירים" בעודו מציע תחומים חדשים של שיתוף פעולה בין ארצו הדינמית ובין ארצנו הנתונה תמיד בחיפוש אחר דרכים להתפתחות. מאחורי גבו, מחוץ לעיתונים כינו אותו "שגריר בריכת השחייה", ומדורי הרכילות אמנם התאפקו מלחזור על הכינוי, אבל דאגו תמיד לציין את ביקורו תוך קריצה לבריכת השחייה, מושב הקבע שלו בביקוריו הזמניים. בין מקס אוריון ובין איזי שררו יחסים של ניתוק מוקפד. השגריר נהג כאילו מעולם לא שמע על איזי ואילו איזי התרחק ממנו כמו מרעל שאין עבורו נוגדן. איזי, שנהג להתגורר באותו המלון, נהג לצאת בשעה מוקדמת ונטה גם לא להיראות בו עד שעת לילה מאוחרת. גם לארוחות אצל בני הזוג בן־מלך איזי לא אהב לבוא, בוודאי לא כשמקס אוריון היה בין המוזמנים. ליד השולחן הארוך המכוסה במפת שבת לבנה היה השגריר מפליג באנקדוטות על המשתלמים שלו שנסעו ארצה או חזרו ממנה, לאחר קורס בבריאות הציבור, השתלמות חקלאית במכון וולקני או בפקולטה ברחובות, ואולי לאחר הכשרה בעבודה סוציאלית או שהות לימודית קצרה באחד הקיבוצים בנגב, מה שהיה מעורר בו גאווה מיוחדת. "אני הרי איש הנגב," הוא היה אומר, ומפליג בסיפורים מימי ראשית המדינה, ושב ומסביר שהוא נקלע לשירות החוץ בדרך מקרה, לאחר שנסע לתל אביב לבית ההסתדרות ויצא משם עם פתק וכרטיס אוטובוס לירושלים. אוריון היה נאנח במבטאו מדרום היבשת: "מוסא אומר לכם, אין כמו לצאת לשדות, לחרוש מצאת החמה ועד שקיעתה." במקרים מיוחדים הוא היה מסיים את דבריו בשירת "הנה מה טוב ומה נעים". "החבר'ה חזרו מבסוטים," הוא היה מדווח, "ומסרו לי מהארץ שהבן של שר החוץ אפילו מרט נוצות לכמה תרנגולות, חוץ מהפייגלעך שהוא תפס לו בתל אביב, כמובן. אתם יודעים איך זה אצלם, קצת ויסקי וכסף פנוי ולא צריך יותר מזה. אבל עושים מה שאפשר." הוא היה מסכם באנחה של שביעות רצון, בעוד בלהה מנחיתה על צלחתו קציצות דג ועמירם מעביר בין המסובים בקבוק של יין כשר יקר מציאות להרמת הכוסית לפני נתחי העוף הצלוי והאורז הצהוב הנצחי של אשתו.
 
משה אוריון בוודאי כבר בן שמונים או יותר, ויש להניח שהוא מתגורר בדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות בירושלים, בין קירות עמוסים במזכרות משנותיו כשגריר במדינות אחדות באמריקה הלטינית, מחשב כיצד יממן את חלקו בהתקנת מעלית בבניין המשותף, כעת כשטיפוס על שלוש קומות פעם או פעמיים ביום אינו דבר מובן מאליו. ואולי הוא כותב מדי פעם מאמר דעה להארץ, מאמר שדינו על פי רוב לא להתפרסם, ואולי הוא אינו מרהיב עוז מעבר לכתיבת מכתב למערכת, להלין על הזנחת יחסי החוץ של מדינת ישראל ובפרט עם מי שהיו ידידותיה והצביעו לטובתה בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. על בנותיהם של בלהה ועמירם בן־מלך אני יודע דבר או שניים. מיכל חזרה בתשובה לאחר שנסעה לסמינר ליד ניו יורק במהלך שנים סוערות במיוחד בגיל ההתבגרות. מהסמינר של חב"ד לנישואין בבני ברק הדרך הייתה קצרה. דפנה, לעומתה, נישאה לישראלי שחי במיאמי ופתחה חנות למזכרות ישראליות בדאון טאון, בין חנות ספרים בספרדית ומינימרקט קובני. ואילו בני הזוג בן־מלך נעלמו מן האופק כליל וגם בפעמים הבודדות שאצבעותיי הקלידו את שמותיהם באינטרנט, לא העלה החיפוש דבר.
 
רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא — דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון — "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.