ארבע הרצאות על תיאוריה ביקורתית

עדי אופיר | תנאי מינימום לתיאוריה ביקורתית

תיאוריה ביקורתית זקוקה לתנאי מינימום כדי להתקיים כתופעה תרבותית ממוסדת. התנאי הראשון הוא קיומה של אכסניה מתאימה, זו האכסניה שסיפק לנו מכון ון ליר עוד לפני ייסוד כתב העת תיאוריה וביקורת. זהו תנאי חומרי לכל פעילות אינטלקטואלית, שמנקודת מבט כלכלית היא נתפסת כבזבוז ומנקודת מבטו של השלטון היא מטרד או סכנה. על אכסניה זו אני מודה, אבל לא עליה אדבר. את דבריי אני מבקש לייחד לתנאים שאינם חומריים והם מיוחדים לתיאוריה הביקורתית כסוג מובחן פחות או יותר של פעילות אינטלקטואלית.

כלל יסוד בשיח המדעי המודרני אומר: כל טענה מדעית מועדת לטעות. אחד מתפקידי המדען הוא להפריך טענות מוטעות. היחס המדעי לטעות מקפל בתוכו שני מומנטים נבדלים: האחד הוא המחויבות לסלק טעויות והאחר הוא המחויבות להעדיף טענות שיש בעיקרון דרך לברר אם הן מוטעות. סילוק הטעות אינו שייך לתכלית הפעילות המדעית אלא לתנאי המינימום שלה: מי שמשחק במשחק הלשון המדעי מחויב שלא להחזיק בטענה שהתבררה כמוטעית. זה תנאי הכרחי אך לא מספיק לקיומו של שיח מדעי. המחויבות שלא להחזיק בטענה שאי־אפשר להפריך רופפת הרבה יותר. לפעמים אוחזים בטענות כאלה. טענות שאי־אפשר לחשוף בהן טעות הן חלק מהמטפיזיקה של השיח המדעי, רובד תיאולוגי שנותר בו, או אקסיומה דוגמטית שלו. גם אם השיח המדעי מוכרח לאחוז בטענות כאלה, בדרך כלל הן אינן מה שמונח בו על כף המאזניים. אין הכרח לחשוף אותן ואין הכרח לוותר עליהן כשמתברר שהן אינן ניתנות להפרכה.

טענות שאי־אפשר להפריך יש בכל שיח - תיאולוגי, משפטי, פוליטי, ביורוקרטי וכן הלאה - ובכל אחד מסוגי השיח יש מגבלות אחרות על העיסוק בהן: יש שיח שבו טענות כאלה מקודשות ואסור להציב סביבן סימן שאלה; ויש שיח שבו מותר בתנאים מסוימים להציב סימן שאלה כזה. ומה בדבר טענות שמתבררות כמוטעות? לא נכון לומר שסילוק טענות מוטעות הוא תנאי לכל שיח רציונלי. לסוגי שיח שונים יש דרכים שונות לטפל בטעויות. לפעמים כללי הפרוטוקול גוברים על הדבקות בָּאמת, לפעמים החוק הוא שגובר על השכל הישר, ולפעמים זו מצוות המנהיג, הרב או המפקד.

כמו השיח המדעי, גם התיאוריה הביקורתית מחויבת לסלק טעויות שנחשפו בטיעונים שלה. המחויבות הזאת היא תנאי המינימום הראשון שלה. אין הדבר הופך אותה למדעית, מפני שמדובר בתנאי הכרחי אבל לא מספיק. לאמתו של דבר לתיאוריה הביקורתית אין עניין מיוחד בטעויות שצריך לסלק - אבל יש לה עניין מיוחד בטענות שאי־אפשר להפריך. בשביל קאנט, כמו בשביל פופר, מדובר בחשיפה של דוֹגמות, עיקרי אמונה. היכולת להבחין בין דוֹגמות לבין טענות ניתנות להפרכה נתפסה כתנאי לאפשרות הידיעה. בשביל התיאוריה הביקורתית שאחרי קאנט מדובר בסימפטומים של תנאי אי־הידיעה, עקבות של כתמים עיוורים בשדה הראייה ושל האילמות המבנית של השיח. לתיאוריה הביקורתית יש עניין מיוחד באלה. היא מעוניינת במה שאי־אפשר לראות ואי־אפשר לומר בגלל מוגבלוּת שבעצמה אולי איננה מנוסחת בשיח ולכן איננה דוֹגמה. כדי להתגבר עליה צריך קודם כול לנסחה במילים.

המחויבות להצביע על כתמים מבניים בשדה הראייה ועל אילמות מבנית בשיח היא תנאי המינימום השני של התיאוריה הביקורתית וגם אפיון שמייחד אותה ומבדיל בינה לבין סוגי שיח אחרים. קיום כתמים כאלה הוא תוצאה של התנאים שבהם הידע מיוצר, התודעה מעוצבת, השאלות מתנסחות והמחשבה מתנהלת. המאמץ לחשוף אותם הוא "עבודת הנמלים של הרוח", בלשונו של פוקו. השותפים למאמץ הזה יודעים שאין לו סוף ושאין דרך להיפטר אחת ולתמיד מכתמים עיוורים. המחויבות שלהם היא לא רק להצביע על התנאים המגבילים ידיעה, הבנה, ובאופן כללי יותר את מה שאפשר לראות ולומר, אלא גם להיות מוכנים להיחשף במוגבלות שלהם ולא להיתקע בה כשהיא נחשפת.

התנאים הם עניין של זמן ומקום, של רגע היסטורי ושל מיקום חברתי - פוליטי, מעמדי, מגדרי, אתני וגזעי. מכאן העניין של התיאוריה הביקורתית בהיסטוריוּת של הידע, ביחסי הכוח שהידע שרוי בהם וצומח מתוכם, בפרטיקולריזציה - בצורה של הגזעה או מגדוּר, למשל - של כל יומרה אוניברסלית. התנאים הם גם עניין של חלוקת עבודה בתוך הספֵרה של התרבות: בין סוגי שיח ודיסציפלינות, ז'אנרים ומשחקי לשון. מכאן העניין של התיאוריה הביקורתית בפרובלמטיזציה של גבולות - גבולות מכל סוג; ומכאן חוסר הכבוד המסוים שהיא נוהגת בכללי הפרוטוקול המנוסחים מטעמן ובשמן של דיסציפלינות, שכן לכללים אלו נודע תפקיד פעיל בייצור כתמים עיוורים. מכאן גם העניין של התיאוריה הביקורתית בהפרדות מושגיות שיש להן אפקט דומה - בהפרדות ספציפיות ובמנגנוני מחשבה בינרית שמַבנים הפרדות ומכוונים לפיהן את המבט ואת הקשב. לכן התיאוריה הביקורתית היא אינטר־דיסציפלינרית וטרנס־דיסציפלינרית וחסרת דיסציפלינה. זה גם הטעם לכך שהתיאוריה הביקורתית עסקה תמיד בדקונסטרוקציה, הרבה לפני דרידה, וגם לכך שהדקונסטרוקציה הדרידיאנית מופיעה לפעמים כשם נרדף לתיאוריה ביקורתית.

לכן, למרות קאנט, ולנוכח כישלון היומרה שלו למצוא מערכת אחרונה של הפרדות שעליה יונחו יסודות עולם של התבונה הטהורה והמעשית, תיאוריה ביקורתית אינה יכולה להיות מיוסדת על הפרדות שאסור לפרק. למעשה, התיאוריה הביקורתית אינה יכולה לקבל על עצמה מראש שום משטר של הפרדות שהיא מחויבת לו בלא תנאי. לכן גם לא יכולה להיות תיאוריה ביקורתית ציונית. למעשה לא יכולה להיות תיאוריה ביקורתית לאומית, מפני שהלאום, כמו כל מאפיין זהותי אחר, מתיימר להציב גבולות אפריוריים למחשבה הביקורתית, והמחשבה הביקורתית אמורה לתקוף בדיוק את הגבולות הלא מפורשים שמציבה תרבות לאומית, כמו כל תרבות אחרת המקדשת זהויות.

ברור כי כמו בכל מחשבה, גם בתיאוריה הביקורתית טבוע חותם התנאים התרבותיים שבהם היא מתפתחת, ולכן יהיו הבדלים בין תיאוריות ביקורתיות שנוצרו בצרפת, באיטליה, בארגנטינה או בישראל. אבל החותם הזה הוא תמיד־גם עדות ועקבה לכתמים העיוורים של המחשבה, ולכן הוא אמור להיות מושא למחשבה הביקורתית ולא עיקרון מנחה שאותו היא מקדשת. הציונות, במובן שיש למונח היום, מגבילה את המחשבה לא רק בכך שהיא מטילה עליה פרספקטיבה וסדר יום לאומיים. מבחינה מושגית הציונות, במובן הרווח היום, היא קבלת הכרחיותו ההיסטורית של משטר המבוסס על עקרונות הפרדה אפריוריים. לכן ההתנגשות בין התיאוריה הביקורתית לציונות היא בלתי נמנעת. אשוב לעניין הזה עוד מעט.

הוגים ומסורות בתוך התיאוריה הביקורתית חלוקים ביניהם בשאלה מהם הגורמים המייצרים כתמים עיוורים, וכן בשאלת האסטרטגיות הפרשניות המאפשרות לזהות כתמים עיוורים ולשנות את שדה הראייה באופן שיאפשר לכלול בו את מה שעד אז הוצא ממנו. אפשר לכתוב את כל ההיסטוריה של התיאוריה הביקורתית לפי השינויים בזיהוי הגורמים האחראים לייצור כתמים עיוורים, ולפי השינויים בסוג העבודה שנתפסה כהכרחית לסילוק כתמים עיוורים ולשינוי מבני של שדה הראייה, של מרחב הקשב, של התחום הניתן להיאמר ולהיחשב. מובן ששינויים מבניים כאלה אינם בהכרח תוצאה של פעילות ביקורתית, ואולי הם כאלה רק לעתים רחוקות. שינויים מבניים בתיחום של מה שאפשר לראות ולהבין עשויים להיות תוצאה של שינויים טכנולוגיים ופוליטיים, של רעיונות חדשים ושל תיאוריות חדשות בכל תחום. המחויבות העקרונית של התיאוריה הביקורתית לחשוף את מה שמגביל את שדה הראייה ואת טווח הקשב אינה מותנית באפקטיביות של החשיפה. ייתכן מאוד שכוחות אחרים - שהם בעצמם קצרי רואי ועיוורי צבעים, חירשים ואילמים - אפקטיביים הרבה יותר, והם אלה שמחוללים בסופו של דבר שינויים אפיסטמיים. התיאוריה הביקורתית איננה מתחרה בהם ואינה יכולה לשתף אתם פעולה. היא משחקת במגרש אחר. כשכוחות כאלה מופיעים עניינה אינו לחבור אליהם אלא לחשוף את הכתמים העיוורים שלהם.

סוג העניין הזה, הדבקות הזאת בכלל היסוד של המשחק הלשוני הביקורתי, מטילים מגבלות כבדות על הפרקסיס הביקורתי. מדובר בפרקטיקה דיסקורסיבית בעלת אופי הרסני שאין לה מחויבות לבנות דבר. שוב ושוב מבקשים מן ההוגה הביקורתי שיציע חלופות, שיצביע על כיוון, שיעז לדבר על אוטופיה. כאשר הוא מתחמק מגנים אותו, מציגים אותו כציניקן חסר תקנה, כניהיליסט או כרלטיביסט חסר ערכים, בן ברית לכוחות אפלים שמאיימים להרוס את החברה האזרחית ואת הציוויליזציה של הנאורות. אבל כשהוא מתפתה להניח בצד את משחק הלשון הביקורתי ומסתכן בהצעה קונסטרוקטיבית, מתייחסים בביטול לנאיביות שלו, לחוסר הריאליזם המופגן שלו. בדרך כלל מדובר באי־הבנה כפולה. מצד אחד אי־הבנה של המגבלות הפרגמטיות - לאו דווקא אפיסטמיות - של המשחק הלשוני הביקורתי; מצד אחר אי־הבנה של המאמץ לחשוב מחדש את האפשרי. הרי כתם הראייה החמור ביותר שלנו אינו נוגע לדברים שאפשר לראות עכשיו ואין רואים אותם בגלל הכתמים העיוורים, אלא לקושי שלנו לדמות אפשרויות של קיום אחר (שאותן אי־אפשר לראות כלל, באשר הן אפשרויות) כאפשרויות הקיום הממשי שלנו. ההוגה הביקורתי הוא הוא שמאפשר, מתוך חשיפת הכתמים העיוורים, לשנות את גבולות מה שנתפס כאפשרי. אין הוא אומר מה יהיה או מה צריך להיות - אלא מה אפשרי שיהיה. אם המאבק על גבולות האפשרי מצוי בלבו של כל מאבק פוליטי, ההוגה הביקורתי הוא תמיד־כבר פוליטי. כדי להיות פוליטי, כדי לתרום לפרקסיס שמחוץ לעולמה של התיאוריה, אין הוא צריך לעשות דבר נוסף על הפרשנות הביקורתית שלו. על פי מידת הצלחתה, הפרשנות הזאת היא תמיד־כבר שינוי של גבולות האפשרי - מה שאפשר לראות, מה שאפשר לומר, מה שאפשר לדמיין, מה שאפשר לנסות להשיג. מכאן נובע עוד טעם לכך שהשיח הציוני, במובן שיש למונח היום, מבקש לחסל באבו כל ניצן של הגות ביקורתית: שכן הציונות, במובנה הרווח, היא תורה שלמה בדבר הבלתי אפשרי. בצורה הכללית ביותר: אי־אפשר בלי ההפרדות שעקרונן נקבע אפריורי.

הציוני אומר היום שאי־אפשר - לפחות לא בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, באופק האפיסטמי שהם מכתיבים - לקיים מדינה שאינה מדינת לאום, שאי־אפשר לממש את הלאומיות בלי מדינה, שאי־אפשר להבטיח את הקיום היהודי בלי מדינה יהודית, שאי־אפשר לקיים מדינה יהודית בלי להבטיח בה רוב יהודי, ושאי־אפשר להבטיח רוב יהודי במדינה היהודית בלי שליהודים יהיה מונופול על מנגנוני המדינה היהודית. תורת האי־אפשר המדינית הזאת מתבססת על קבלה של עקרון הפרדה אפריורי אחד - הפרדה בין לאומים אתניים, על זיהוי של הפרדה לאומית עם הפרדה מדינתית, ועל גזירת סדרה ארוכה של הפרדות אפוסטריוריות, שצריך לייצר ולשמר אותן כדי להבטיח את ההפרדה האפריורית. התנועה הלאומית היהודית, שהתחילה את דרכה בשינוי דרמטי של גבולות האפשרי - "אם תרצו אין זו אגדה" - מסיימת את דרכה במאמץ פתטי לקבע מחדש את גבולות האפשרי, גבולות שאסור לחצות בשום אופן. כדי לכבול את הדמיון ולתחמו בגבולות האפשרי שהיא קבעה, היא כוננה משטר מחולל הפרדות, והיא אוסרת בפועל מפגשים ומגעים וקשרים שעלולים לפגוע בהן. לתנועה האידיאולוגית החדשה ששומרת על המשטר הזה קוראים "אם תרצו"; למרות שְׁמה, היא עסוקה בעיקר במה שאסור לנו לרצות ולא ראוי שנדמיין.

האידיאולוגיה הציונית היא המכשיר הבולט, הרעשני והכוחני ביותר המגביל את שדה הראייה ומייצר כתמים עיוורים במציאות הישראלית היום - בין שהיא משולבת במנגנוני המדינה בגלוי ופועלת באמצעותם ומטעמם, ובין שהיא נישאת על ידי יחידים שלכאורה משכפלים אותה מדעתם, באופן עצמאי ובלתי תלוי במדינה. אולי אין היא שונה בכך ממנגנונים אידיאולוגיים במדינות אחרות, אבל היא בוודאי ביטוי מוקצן של מנגנונים כאלה. הבוטות האלימה שלה ניכרת בין השאר בכך שכל מי שמתעקש להשתתף בשיח הציבורי אבל מסרב לאמץ את הקטגוריות הלאומיות נחשד מיד כאויב או בוגד והרחקתו מוצגת כעניין ביטחוני, לא רק דיסקורסיבי. חשוב יותר, זה ביטוי מוקצן לפעולה של מנגנון מדינה אידיאולוגי, מפני שכדי לסמן ולכפות את גבולות האפשרי שיח המדינה הציוני ושיח הציונות המדינתי צריכים להתכחש לעובדות שכל אחד יכול להיווכח בהן בעצמו, ולהכחיש את מה שמתקיים בפועל (ואפשרי כמובן). האידיאולוגיה הציונית צריכה לעשות זאת אף על פי שהדבר הקיים המוכרז כבלתי אפשרי אינו נמצא מחוץ לאופק האפיסטמי של בני הזמן; הוא נמצא בלב שדה הראייה שלהם. כדי להראות זאת די לבחון אחת לאחת את האקסיומות של תורת האי־אפשר הציונית:

1. "אי־אפשר לקיים מדינה שאינה מדינת־לאום". ישראל היא הוכחה חיה לכך שאפשר לקיים מדינה שאיננה מדינת לאום הומוגנית. מאז 1967 ישראל היא מדינה דו־לאומית בפועל; המשטר הדו־לאומי שלה מבוסס כידוע על הפרדות - בין יהודים ללא־יהודים ובין אזרחים ללא־אזרחים. מדובר כמובן בהפרדות היררכיות שמשמעותן הפליה מבנית.

2. "אי־אפשר לממש את הלאומיות בלי מדינה". התנועה הציונית בעבר והתנועה הפלסטינית שמלווה אותה כהד בהווה הן ההוכחה שאפשר לחיות חיים לאומיים בלי מדינה. עם זאת, ישראל היא גם ההוכחה לכך שהלאום אינו ישות היסטורית שקודמת למדינה ומרחפת אי שם מחוצה לה, אלא הוא תוצר הפרקטיקות של האידיאולוגיה הלאומית; ומרגע הופעת המדינה שרואה בעצמה את מימוש הלאומיות היהודית, הלאום הוא אפקט של המנגנונים המשפטיים, הצבאיים, הכלכליים והאידיאולוגיים שלה.

3. "אי־אפשר להבטיח את הקיום היהודי בלי מדינה יהודית". הטענה הזאת מלוּוה בסימן שאלה גדול שהציבו קברניטי המדינה עצמם, באיימם בהתקפה התאבדותית על מעצמה כאיראן כדי להבטיח את הקיום היהודי. הם חושפים כך את מה שממילא גלוי לעין, שהציונות יצרה ריכוז יהודי החשוף לסכנה הגדולה ביותר לקיום היהודי מאז השמדת יהודי אירופה, הסכנה של מלחמה גרעינית, מלחמות טילים וצורות שמד אחרות. לזאת יש להוסיף את התרומה המיוחדת של הכיבוש והדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני לשנאה כלפי יהודים, בעיקר בקרב מוסלמים. השנאה הזאת חושפת גם יהודים שאינם ישראלים לאיומים חדשים. ובאופן כללי וזהיר אפשר לומר לפחות את זה: עוד מוקדם לקבוע אם המדינה היהודית היא ערובה לקיום היהודי או שמא היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום היהודי בעת הזאת.

4. "אי־אפשר לקיים מדינה יהודית בלי להבטיח רוב יהודי". את הטענה הזאת סותרת העובדה שהמדינה הוכרזה וקמה כמדינה יהודית בטרם היה בה רוב יהודי, והיא ממשיכה להיות מוכרזת כיהודית גם כשהרוב היהודי בה כמעט בטל עם כיבוש השטחים.

5. "אי־אפשר להבטיח רוב יהודי במדינה היהודית בלי מונופול יהודי על מנגנוני המדינה היהודית". טענה זאת היא היפוך של התהליך ההיסטורי: כדי להשיג מונופול על מנגנוני המדינה, היהודים גירשו את רוב האוכלוסייה הערבית מהארץ ויצרו בה רוב יהודי. כלומר הרוב היהודי היה אמצעי להשגת מונופול, ואילו שימור החרדה מפני אובדן הרוב היהודי והזנתה ("השד הדמוגרפי") הם אמצעים לשמירת המונופול הזה וגם אופן ההצדקה שלו.

המיוחד בהיפוכים ובסתירות האלה בקשר לדיון שלנו בתיאוריה הביקורתית הוא שבדרך כלל לא מדובר בכתמים עיוורים ממש. מדובר קודם כול בשקרים פשוטים, ובשקרים מורכבים, ובאמצעים מורכבים להטמעה של שקרים פשוטים - ואז בכתמים עיוורים שהשקרים האלה מייצרים או מאפשרים להם להופיע. כדי ליצור את הקשר הגורדי בין מדינה ללאום אתני ולהפוך אותו לכתם עיוור היה צריך לספר שהציונות לא הייתה תנועה קולוניאלית, שהקולוניאליזם הציוני לא יצר בארץ ישראל קהילות מעורבות ולא פתח אפשרות לשותפויות בין יהודים לערבים (אפשרויות שנגדעו ב־48'), שלא היה טיהור אתני, שהטיהור לא לוּוה במעשי טבח ואונס ושוד מאורגנים, שתל אביב צמחה מהחולות ולא מבין כפרים ערביים - ממנשייה עד ג'מוסין ושיח' מוניס, שאחרי שהפלסטינים "עזבו" ונעשו פליטים שיבתם לבתיהם הייתה ועודנה סתירה לחוקי הטבע האנושי, שהערבים הישראלים הם אזרחים שווי זכויות, שישראל היא מדינה דמוקרטית - אף על פי שמאז 1967 היא שולטת במיליוני לא־אזרחים ואלה כפופים למשטר נפרד המיועד רק להם, שהכיבוש הוא עניין זמני וחיצוני למדינת ישראל ולקולוניאליזם הציוני, שכל המלחמות היו מלחמות אין ברֵרה, שהפכנו כל אבן בדרך לשלום, שהמתים לא מתו לשווא - ולא ימותו לשווא בסיבובים שעוד נכונו לנו, שיש לצה"ל פתרונות לכל האיומים אבל האיומים מחייבים עוד מלחמה, שסירוב לשרת בצבא כיבוש הוא מעשה לא דמוקרטי ושמבחנה של הדמוקרטיה הישראלית הוא בכלליות הגיוס של יהודים שלא קיבלו פטור ממנו - ועוד אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

חשוב להבחין שהשקרים אינם עשויים מעור אחד: יש שקרים שכבר מאמינים בהם ואין מסוגלים להשתחרר מהם מפני שהם שרויים בסביבת הכתמים הלבנים שהם עצמם יצרו - כך למשל הטענה שאין קיום למדינת לאום לא הומוגנית; ויש סיפורים שמקורם השקרי נשכח והם מוצגים כאמת שאין עליה עוררין - כך למשל הטענה שלא היה טיהור אתני; ויש שקרים שמכשירים אותם באמצעות הפרדות קווזי־משפטיות שהופכות שקר לאמת - כך למשל הטענה שהכיבוש חיצוני למדינה ולכן המדינה דמוקרטית ויש בה רוב יהודי ברור. אבל בקצוות יש גם שקרים פשוטים, שקרים שמספרים אנשים שיודעים את האמת, שחוזרים עליהם אנשים שיודעים את השקר. ענת קם ביקשה לחשוף שקרים כאלה ויצרה מיד תגובה אלימה ורשת של שקרים חדשים, שבעזרתם ניסו להציג את המעשה שלה כבגידה. ארגון "זוכרות" חושף שקרים כאלה ביחס לאירועי 1948, אך באופן פרדוקסלי הוא ממריץ את מתנגדיו לייצר עוד ועוד שקרים חדשים שנועדו לסתום את החור שפוער הסיפור הלא ציוני של אותם ימים.

נדמה שבזמן האחרון רבים האנשים שיודעים שהם גדלו בתוך שקרים, שיודעים שממשיכים לשקר להם - ובכל זאת הם מרגישים שהם מוכרחים לשמור על השקר. אולי זאת אחת הסיבות לכך שהאידיאולוגיה הציונית נעשית ברוטלית יותר, שהכוחנות שלה חשופה יותר. שכן כאשר אי־אפשר עוד לסמוך על האפקטיביות של השקר מתחילים לצנזר, להגביל את הדיבור באמצעות חוקים.

כדי שתיאוריה ביקורתית תפעל בסביבה כזאת צריך להתקיים תנאי מינימום הקודם לשני התנאים שהזכרתי קודם: המחויבות לחשוף טעויות והמוכנות להיחשף בטעויות - לחשוף כתמים עיוורים ולהיחשף בהתאם. התנאי הזה כה מובן מאליו עד שאין איש הטורח לומר אותו: מדבר שקר תרחק. אין זה תנאי מוסרי אלא תנאי אפיסטמי. חשוב להבין שכמו שני התנאים הקודמים, אין הוא חל באותו האופן על סוגי שיח שונים: כאמור, בשיח הפוליטי שקר איננו פסול, לפחות לא באופן גורף, וגם בשיח המשפטי האיסור על שקר מוגבל והשקר עצמו אינו מוגדר עבֵרה. אבל בשיח המדעי לכל סוגיו ומיניו, בפילוסופיה ובתיאוריה הביקורתית, שקרים אמורים להיות מורחקים מיד. שלא כטעויות או כתמים עיוורים, קל למדי לזהות אותם וקל להיפטר מהם. כשחושפים שקר אין מקום למשא ומתן. אסור לשקר. נקודה.

אבל בתנאים שבהם אנחנו פועלים - בתיאוריה הביקורתית שנכתבת ומדברת עברית, בישראל - ראוי להדגיש את הנקודה הזאת. התיאוריה הביקורתית הישראלית עסוקה כבר כמה עשורים - יותר מן השניים שחלפו מאז נוסד כתב העת תיאוריה וביקורת - בחשיפת הכתמים העיוורים של הידע, המחשבה והדמיון הפוליטי הנוצרים בישראל. אבל היא עשתה זאת בסביבה רוויה בשקרים. השקרים האלה עצמם היו מבחינתה כתם עיוור. כתמים עיוורים הם תמיד סימפטום, והתיאוריה הביקורתית שלנו הייתה עסוקה מאוד בפירוש סימפטומים כאלה, באבחון המחלות שמחוללות אותם. היא לא הביאה בחשבון שאין מדובר רק במגבלה מבנית על שדה הראייה וטווח הקשב אלא גם, במידה גדולה או קטנה, בתוצאה של פעולה מכוּונת או מכוונת למחצה של יחידים מזוהים, לפעמים קרובים מאוד - אבא, אימא, אח, בן; היא לא הביאה בחשבון את האפשרות שמשקרים לנו - במצח נחושה, באופן פשוט או מורכב, בפרטים או בסיפור הכללי - במה שנוגע למקום אחד או לארץ כולה, לרגע היסטורי אחד או למסכת היסטורית שלמה; היא לא הביאה בחשבון את האפשרות שהכתמים העיוורים של דור אחד הם תוצאה של שקרים לבנים, אפורים ושחורים של הדור שקדם לו, ולפעמים של אותו דור עצמו; היא לא הביאה בחשבון שההגבלה המבנית על שדה הראייה שאותה צריך לחשוף איננה כתם עיוור אלא הצטברות ושכפול של שקר גלוי עיניים. מסכת השקרים הזאת אינה נוצרת מאליה. מופקדים עליה אנשים רבים בבית, בבית הספר, בצבא, בעיתונות, במשרדי הממשלה, בבתי המשפט, באוניברסיטאות. בזמן האחרון אף צמחו בתוך החברה האזרחית עמותות וגופים שהפצת שקרים היא חלק מן התפקיד שקיבלו על עצמם כדי לסייע למדינה הנתונה ב"מתקפה של דה־לגיטימציה".

השקר גלוי. השערורייה הכרוכה באביגדור ליברמן, האיש והתופעה, נעוצה בין השאר בכך שליברמן חדל לשקר והוא צובר עוצמה מעצם המוכנות שלו לומר בראש חוצות את מה שהאחרים מעדיפים להסתיר. ליברמן מבין שאם השקר גלוי אין טעם לשקר עוד. הוא מוכן גם להסיק את המסקנות המתבקשות מאמירת האמת: ישראל יכולה להיות דמוקרטית רק אם תצמצם מאוד את נוכחות המיעוט הערבי בתוכה, ורק אם המיעוט הזה יקבל על עצמו את עקרונות ההפרדה של השיח הציוני. מכאן גם כוחו של ליברמן להכתיב את כללי המשחק ולארגן מחדש את תנאי השיח הפוליטי. במובן זה ליברמן כבר ניצח, בלי קשר למספר המנדטים שקיבלה או תקבל מפלגתו.

אבל גם אם השקר גלוי, המבניות שלו, השיטתיות שלו, הנוכחות שלו בכול - זה אחד הכתמים העיוורים הפעילים ברבות מן הספֵרות הממשליות והתרבותיות בישראל. התיאוריה הביקורתית מחויבת לחשוף את הכתם העיוור הזה. מכיוון שהשקר השיטתי הוא תנאי הכרחי לציונות, במובן הרווח שלה היום, לא יכולה להיות תיאוריה ביקורתית ציונית. תיאוריה ביקורתית בישראל מוכרחה להיות תמיד־כבר לא ציונית.

האם השקר המבני איננו אפיון מוכר של מנגנוני מדינה אידיאולוגיים גם במדינות אחרות, במשטרים אחרים? גם אם כן, וגם אם מדובר במשטרים שהיינו רוצים להידמות אליהם ולא רק במשטרים שאנחנו מתחלחלים מן הרעיון להשוות אליהם את המשטר הישראלי, המחויבות שלנו לחשוף את שיטתיות השקר רבה יותר; פשוט מפני שאלה השקרים שלנו.

אבל אולי זו הטעות הראשונה שממנה צריך להיפטר - שאלה השקרים שלנו. אני מסתכל על ידידים פלסטינים ישראלים ואני חושב שלא יהיו בינינו חילוקי דעות עקרוניים על העמדות שאני מציג כאן, אבל הם לעולם לא יצטרפו אליי באמירה שאלה השקרים שלנו. אף על פי שנישלו אותם מן האמת, הם מעולם לא האמינו בשקר - אולי מפני שלפני הכול נישלו אותם מן היכולת לומר "שלנו" על השלטון ועל כל מה שקשור בו. המיקום, ה־positioningשלהם, העמדה שממנה אי־אפשר לומר על השלטון הזה, על המשטר הזה: "שלנו" - זה צריך להיות היום מיקומה של התיאוריה הביקורתית הישראלית.