הלילות הנוראים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלילות הנוראים
מכר
מאות
עותקים
הלילות הנוראים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הלילות הנוראים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

משטרת הלסינקי חוקרת סדרת רציחות משונות ואלימות של יהודים וערבים בבירת פינלנד. האם הקורבנות הם עוברי אורח תמימים, אנשים עסקים ממולחים או טרוריסטים בינלאומיים? האם מדובר במאבקי שליטה של סוחרי סמים או ברוצחים שדם קר זורם בעורקיהם? והאם מאחורי העניין עומדים בכלל סוכני המוסד הישראלי?

על החקירה מופקד אריאל (ארי) קפקא, שדווקא בעשרת הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבהם עליו לכפר על מעשיו בפני אדם ובפני אלוהיו, מוצא עצמו נקרע בין האחריות המקצועית שלו לבין השייכות האתנית שלו. האם יצליח למנוע פיגוע בבית הכנסת ביום הכי קדוש ליהודים? האם יגלה מי אחראי למרחץ הדמים ברחבי פינלנד? ולא פחות חשוב - האם ימצא סוף-סוף כלה יהודיה טובה?

הלילות הנוראים, ספרו הראשון של הארי ניקאנן, הוא מותחן עוצר נשימה במיטב מסורת ספרות המתח הסקנדינבית. הספר היה לרב מכר בכל המדינות שבהן ראה אור, ובכולן זכה לשבחי הביקורת.

"הטוויסט שמציע הארי ניקאנן לספרות הפשע הנורדית הוא המקורי ביותר שתקראו השנה" (הלסינקין סנומט)

"מרענן לפגוש בלש שאינו גאון, מתבודד או אלכוהוליסט, ובכל זאת מצליח להיות מעניין" (אקספרמן)

פרק ראשון

 1.

 

 

בני אדם נולדים, חיים ומתים. מעטים מהם מותירים אחריהם עקבות של מסעם. עבור רובם, הזיכרון היחיד ארוז באלבום תמונות שצובר אבק בתחתית ארון ספרים כלשהו. עבור חלקם, עם כל הרצון הטוב, המאמץ למצוא סיבה כלשהי לקיומם הוא בלתי אפשרי. פקונן השתייך לסוג הזה של בני האדם.

אם הייתי אחד מהטיפוסים האלו שמתייסרים בהרהורים ובמחשבות עמוקות, ודאי הייתי מקדיש זמן רב יותר לתהייה באשר לקיומו חסר המשמעות של פקונן. אלוהים לבדו יודע היכן ולמה שוטט מוצץ הדם הזה על האדמה בין יום לידתו לבין יום מותו, עניין של בערך 50 שנה. שמעתי קרעי סיפורים פה ושם, אבל בתור איש משטרה רציתי לקבל תשובה לשאלה אחת בלבד, מי הרג אותו?

גופתו של פקונן נמצאה במכולת אשפה למחזור נייר. עיתוני יום האתמול כיסו אותו כמו שמיכה שנסרגה על ידי אם אוהבת. ליל הסתיו היה קריר, סביב החמש מעלות, ושמיכה מעיתונים מחממת יותר משום דבר.

על ראשו הוא חבש כובע משונה מפרווה מזויפת, שנראה כמו הכלאה בין דביבון רטוב לכלב שהתנגש חזיתית במכונית. חתך עמוק עיטר את רקתו וליד ראשו הזדחלה אבן מרצפת עם קצוות מרובעים, ששקלה להערכתי לפחות חמישה קילוגרמים. העיתונים נערמו מתחת לראשו, כמו כרית, וספגו את הדם שנזל מהפצע. ניחוח משולב של דיו ושתן נישא אלינו ממכולת האשפה. כמחוות פרידה מן העולם, פקונן עשה פיפי במכנסיים.

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את הגופה היה שמחר בבוקר, בדיוק באותה נקודה ובאותה מכולה, ייאספו עשרות עיתונים שבהם דיווחים על הימצאותה של גופת אדם במכולת מחזור נייר. מותו של פקונן היה חסר משמעות וחסר חשיבות, בדיוק כמו חייו, אם לא סופרים את ההישג המרשים של כתבה בגודל חצי עמוד בחלקים הפנימיים של העיתונים הגדולים, וכתבה על פני עמוד שלם בצהובונים.

הייתי בטוח שעוד באותו היום, ובאותה הסביבה, נמצא את הבחור שהכה את חברו עם מרצפת, אולי כחלק מחוסר שפיות שמקורו בשתייה מופרזת, אולי כחלק מסכסוך בעלות על בקבוק אלכוהול שנותר מעורסל בזרועותיו של פקונן. החקירה, כמו גם הניתוח שלאחר המוות, יהיו שגרתיים במובן האמיתי ביותר של המילה. שריפת הגופה, כד אפר שימומן על ידי שירותי הרווחה וייזרק איפה שהוא אל תוך האדמה, ושני חופני עפר שיושלכו עליו בחוסר עניין. סוף הסיפור. מה שיקרה לפקונן אחר כך הוא כבר לא מעניינו של בלש במחלקת הפשעים האלימים של משטרת הלסינקי.

הקצין התורן התקשר להודיע לי על הגופה, שהתגלתה על ידי מוביל ניירות, רק בגלל שידע שאני גר קרוב למקום שבו היא נמצאה. שיחת ההשכמה העירה אותי ב־4:30, ומכיוון שלא הספקתי לשתות את הקפה של הבוקר, חזרתי הביתה. בסביבות 8:00 יצאתי לכיוון העיר. תמיד נסעתי באותו המסלול, מפרדריקינקַאטוּ לאיסוֹ רוּברטינקַאטוּ. כשאני מגיע לארוטאיה אני חולף על פני התיאטרון השוודי בקֶסקוּסקַאטוּ לאלכסי, שם אני עולה על החשמלית.

בדרך כלל אני מצליח ללכת לעבודה בשלווה יחסית, אבל הפעם הצלחתי להגיע רק לפרדריקינקַאטוּ לפני שנעצרתי. אני לא יודע מאיפה הרבי צץ לו פתאום, אבל שם הוא היה, ניצב מולי במלוא הדרו.

"שלום, אריאל קפקא!".

"שלום, הרב ליבשטיין", עניתי. לקחתי צעד אחורה, אבל הרב ליבשטיין לא הרפה.

הסתכלתי סביב והבנתי שהתגשמותו של הרבי, מאוויר לאדם, לא הייתה מקרית או ניסית כלל וכלל. הרכב של הקהילה, שאותו הייתי צריך לזהות לפני שכבר היה מאוחר מדי, חנה בקצה המדרכה. מבעד לחלונות הרכב המסחרי הציץ פרצופו של רוני קורדיינסקי, איש התחזוקה, התפעול והנהג של הקהילה. ליבשטיין וקורדיינסקי נשאו ארון מעוטר מחנות עתיקות קרובה לכיוון המכונית, ובדיוק באותו רגע התחיל הטלפון הסלולרי שלי לצלצל והסיח את תשומת לבי.

"ארונית יפה".

"הקהילה קיבלה אותה כתרומה".

"סלחו לי", אמרתי וקירבתי את הטלפון אל האוזן במבט שכולו אלף התנצלויות.

"כאן קפקא".

מהצד השני דיבר המפקד הישיר שלי במחלקת הפשעים האלימים במשטרת הלסינקי, הבלש הראשי הוּבינן.

"זמן לא טוב?".

אני קולט את עיניו המצפות של הרב.

"סוג של".

"אנחנו זקוקים לך, די מהר".

"מה קרה?".

"שתי גופות בלינונלאולו, אחת בחצר של הרכבת. סגרו שתי מסילות וזה מעכב את תנועת הרכבות. כפי הנראה, שני המתים לא מכאן, זרים".

"מישהו כבר נמצא בשטח?".

"סימולין יצא לשם לפני רבע שעה ויש שוטר במדים שפינה את הזירה מכל הסקרנים. להערכתי גם אנשי הזיהוי הפלילי כבר הגיעו לשם".

"אני כבר יוצא לדרך".

"תתקשר אלי כשאתה יוצא ואני אעדכן אותך בשאר הפרטים".

מי שלא מכיר אותו, לא היה מנחש שליבשטיין הוא רב. לא לפי הבגדים שלו, בכל אופן. הוא לבש מעיל צמר שחור, גזור היטב למידותיו, צעיף משי ארגמני שנקשר בסגנון כמעט בוהמייני, ונעל נעליים שחורות ונוצצות. ועדיין, כל יהודי היה מזהה אותו מיד כאח. היה לו מצח רחב וחרוץ קמטים של אדם חושב, וכשהטה את ראשו אפשר היה לדמיין אותו קורא בתורה בבית הכנסת או דורש בפני הקהל הקדוש של יום שבת. הגשר המהורהר שחיבר בין שני חלקי המשקפיים שלו התחכך בעורו והשאיר שני סימנים אדומים משני צדי אפו, אבל ההילה שהשרה סביבו, של אדם חביב, טוב לב וגמלוני, לא עשתה עלי שום רושם. ליבשטיין תפס את הקורבנות שלו בצווארם ולא הרפה, ממש כמו גובה חובות מיומן.

זה לא שיש לי משהו נגדו. הוא אדם חביב ואינטליגנטי, אבל באותו רגע לא התחשק לי לדבר, אפילו לא שיחה חביבה ואינטליגנטית. בזכות העיניים הבריאות שלי והרפלקסים הטובים שלי הצלחתי להימנע מהרב בששת החודשים האחרונים. כעת נדרשה ממני מחווה מנומסת, אז שאלתי, "מה העניינים בקהילה?".

"אריאל יצחק קפקא", הרבי הדגיש את כל אחד מהשמות שלי. "אם היית קופץ לבית הכנסת לעיתים קרובות יותר להתפלל, היית יודע מה העניינים. אולי תואיל לספר לי מדוע אתה מענג אותנו לעיתים כה נדירות בחברתך? רק אתמול ראיתי את דודך ודנו בנושא הזה לעומק".

ליבשטיין דיבר במבטא שלא הצלחתי לזהות את מקורו. לא פלא, בהתחשב ברקע שלו. הוא נולד בגרמניה, ברח מהנאצים והגיע לשבדיה, ומשם עבר לדנמרק בשנות ה־50.

"עבודתו של השוטר, אתה יודע. אני תמיד עסוק. למעשה, בדיוק קראו לי להגיע לזירת פשע. שתי גופות".

הרב הנהן בהבנה.

"אני מבין, אריאל, שלא תחשוב שלא, למרות שנולדתי לדור איטי יותר. בימינו כולם עסוקים מאוד. כל העולם הפך לשעון אדיר שהקפיץ שלו מתוח מדי. אני חושש שיום אחד החלקים בגלגל השיניים המסובך הזה פשוט יתחילו לעוף לכל הכיוונים".

הטלפון שלי צלצל פעם נוספת, הפעם מתוך הכיס שלי. שיחקתי איתו בלי להעז להסתכל עליו, עד שהצלחתי להשתיק אותו.

"והטלפון הסלולרי... הוא אמור היה לשרת אותנו, אבל אנחנו הפכנו למשרתים שלו. הוא השתלט על הכול. הוא מצווה עלינו ואנחנו, המשרתים, מצייתים, מתרוצצים אחריו, מתאמצים ומתאמצים, עד שאנחנו נופלים אל האדמה חסרי נשימה".

"זה בגלל שהעבודה שלי...".

הרב הרים את האצבע המורה שלו, קירב אותה אל שפתיו ואמר, "אני מבין, אני מבין. אתה עושה עבודה חשובה מאוד. כולנו בקהילה מאוד גאים בך, רק שהייתי שמח אם היו לנו יותר הזדמנויות לספר לך על כך".

הרב הנמיך את ידו אל הכתף שלי. מגעו היה כבד בצורה מפתיעה, וכמעט והצליח להביע את מורת רוחו ממני, למרות שהפנים שלו נותרו עדינים ואוהדים.

"ראיתי את התמונה שלך בעיתון בשבוע שעבר, ואמרתי לדודה שלך שהנה, פתרת עוד פשע רציני. אתה ברכה לקהילה הקטנה שלנו, שידעה כל כך הרבה קשיים וצרות".

ליבשטיין הגזים. הפשע הרציני היה תקיפה יומיומית שהידרדרה להריגה. העבריין נתפס בזכות תמונה ממצלמת אבטחה שפורסמה בצהובונים.

הרב חייך והחליק את המשקפיים הסוררים שלו חזרה במעלה האף. האזורים האדמומיים גירדו לו, כנראה, והוא צבט אותם בין שתי אצבעות ושפשף.

"דודה שלך סיפרה לי שרצית להיות שוטר עוד לפני שחגגת את בר המצווה שלך. זה נכון?".

משכתי בכתפי. אפילו הרבי לא צריך לדעת הכול.

הוא התכופף לעברי ולחש כממתיק סוד, "תמיד אהבתי ספרי בלש".

קימטתי את גבותי בתנועה אינסטינקטיבית.

"אתה קצין משטרה והשטן יוודא שעבודתך לעולם לא תסתיים. הרע תמיד ייהלך לצדך וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו מצפים וממתינים שתגיע לביקור בבית הכנסת, כדי שתוכל להתרחק ולהתבונן מהצד על כל האפלה שבה אתה נתקל במסגרת העבודה שלך. הנשמה זקוקה למנוחה, אחרת האדם הופך שברירי, ממש כמו אפר של נייר משי שרוף, ובסופו של דבר מתפורר לחלקיקים הקטנים ביותר של עפר".

"אני אנסה להגיע בהקדם האפשרי".

"כבר שלושה ימים שלא הצלחנו להרכיב מניין. אתמול בבוקר הגיעו רק שניים מחברי הקהילה לבית הכנסת".

הנהנתי במבוכה מזויפת. נדרשים עשרה גברים מעל גיל 13 כדי לקיים מניין. נשים לא התקבלו, ולא התחשק לי לברר למה. הייתי שמח להציע לו את הפתרון הקל: הַרשה לנשים להתפלל כחלק מהמניין גם בפינלנד, כפי שעשו בלא מעט קהילות יהודיות אחרות בעולם.

הרגשתי שהמבט שלי כבר לא מצליח להתמקד ברב, ונודד למקום שבו אני אמור כבר להיות. הרגליים שלי התחילו בתיפוף הסודי שלהן, שמטרתו להסתלק ולהמשיך הלאה.

"כבוד הרב", הפריע קורדיינסקי בטון מתנצל, "הם ממתינים לך".

הרב לא הגיב, רק הסתכל עלי. הטלפון שלי חזר לצלצל וליבשטיין נענע בראשו וחייך, למרות שזה היה חיוך עגמומי להפליא.

"חייב ללכת, עסוק עסוק עסוק. יום אחד הקפיץ ייקרע, כל החלקים הקטנים של המנגנון יעופו לכל עבר ובני אדם ישתגעו ויתחילו להרוג אחד את השני. זכור את יום הכיפורים, אריאל... הימים הנוראים".

ליבשטיין צדק. אני בהחלט צריך לזכור. כשאתה נולד יהודי, אתה נולד עם אחריות מסוימת ולא מדובר רק על האיסור לאכול חזיר. כמעט בלתי אפשרי לדלג על חגיגת ראש השנה היהודי. אחריו מתחילים עשרה ימי תשובה, שהאחרון בהם, יום כיפור, הוא החשוב ביותר. במהלך היום הקדוש ביותר לעם היהודי מתאגדת הקהילה כולה ומתפללת יחד בבקשת סליחה על כל חטאיה, האישיים והמשותפים, החל באוננות וכלה בהוצאת דיבה או הליכת רכיל.

הרב פרש את ידיו לצדדים כדי להידמות לגלגלי השעון המסתובבים, ולקפיצים המתוחים בתוך היקום שמתגלגלים אל תהום הנצח. אחר כך הוא נכנס לחנות בעקבות קורדיינסקי.

נאנחתי בהקלה. כשחלפתי על פני המכונית המסחרית לא התאפקתי והסתכלתי על ההשתקפות שלי בחלונות הצדדיים. שיער קצר, מקליש בקצה הקודקוד, פאות שהגיעו עד חצי הדרך לאוזניים שלי. פנים ארוכות וצרות, עם מצח ארוך ונישא. הרמתי את צווארון המעיל שלי והלכתי במהירות כדי לוודא שאצליח לחמוק מהמשך שיחה לפני שהתקשרתי להובינן.

"איפה אתה, ארי?".

"במרכז העיר, בדרך ללינונלאולו".

"במכונית?".

"לא, אבל זה לוקח אותו זמן בחשמלית".

"אתה מכיר את הגשר שחוצה את פסי הרכבת?".

הודיתי שכן.

"שם תמצא שני אנשים נטולי חיים. מקרה לא שגרתי. אתה תבין למה אני מתכוון כשתגיע. אחד מהם נמצא בחצר מאחורי הגשר. תתניע את העניינים שם ותודיע לי ברגע שאתה עולה על משהו. אתה יכול להיות בטוח שמישהו מהתקשורת עוד יחגוג על זה היום. אגב, היית עכשיו באחת מהחגיגות האלה של העם שלך, החגיגות שאסור לנו, הפגאנים, להגיע אליהן?".

אמרתי לו שחקרתי מקרה של גופה שנמצאה במכולה למחזור נייר.

"מישהו אחר יכול לטפל בזה. שלום!", הובינן סיים את השיחה.

אני מכיר את הובינן כל כך טוב, שקשה לי מאוד להיעלב ממנו. סיימנו את האקדמיה באותו זמן. הוא היה מצטיין ואני הייתי רק במקום הרביעי בכיתה, מה שגרם לתדהמה רבה בקרב בני משפחתי. כולם זכרו שאח שלי, אלי, היה הראשון בכיתה שלו, ושהוא התקבל ללימודי משפטים מיד בניסיון הראשון. כולם יודעים שציוני הבגרות של אחותי, חנה, היו הטובים ביותר בהיסטוריה של בית הספר שלנו. באותה תקופה, העול שהותירו איינשטיין ואופנהיימר ליהודים פחות מבריקים מהם, כמוני, הכביד עלי עד מאוד.

אזור הגשר היה מתוחם בסרט משטרתי, אבל השוטרים שסיירו בזירה זיהו אותי ונתנו לי לעבור. נעצרתי באמצע הגשר והסתכלתי למטה, אל האופק ואל מרכז העיר. מיד מאחורי מסלעה התחיל מבוך של פסי רכבת. זה נראה כמו ערימה של סולמות שהופלו אחד על השני, באותו כיוון, ורק האבן והזכוכית של מבנה התחנה הצליחו לבלום את נפילתם על בניינים אחרים. מעל פסי הרכבת התרוצצו בבלגן מבלבל המון חוטי חשמל. פה ושם בהקו נורות אזהרה אדומות. וילה ורודה, מצועצעת וגדולה הגיחה בצורה מסוכנת קרוב לקצה הפסים.

רכבת אקספרס דו־קומתית דהרה אלינו מכיוון העיר, חולפת מתחת לגשר במרחק מטר או שניים מתחת לרגלי. הרגשתי את הגשר רועד מתנועת הקרונות הממהרים.

מהצד השני של הגשר היה תלוי צינור תעשייתי עשוי מתכת בעובי של שלושה מטרים. הצצתי מעבר למעקה וראיתי כמה שוטרים במדים על הפסים.

"קפ... ארי!".

הבלש מיקה סימולין הגיע לזירת הפשע מכיוון הווילות של לינונלאולו.

"הלכתי לראות מה קורה למטה".

סימולין צעיר ממני בעשר שנים. הוא היה במחלקה שלנו רק שישה חודשים, ועדיין התייחס אלי בכבוד שגבל במבוכה או בביישנות.

"הירי התרחש שם", הוא אמר והצביע לעבר כתם דם על הקרקע. "אחר כך הרוצח דחף את הגופה אל המדרון וקפץ או נפל מהגשר על גג של רכבת. הוא נהרג במקום. אני מתכוון לרוצח לכאורה, כמובן", הוא מיהר לתקן את עצמו.

הגופה שכבה על המדרון שזלג מהגשר, כמעט על גדר הברזל שהפרידה בין הפסים. יריעת ברזנט ירוקה עטפה את הגדר כדי לחסום את המראה בפני עוברים ושבים. חוקר זיהוי פלילי בשם מאנר, באוברול לבן, עמד ליד הגופה.

"אני כבר יכול לרדת לשם?", שאלתי.

מאנר הרים את מבטו, הסתכל עלי ואמר, "בבקשה".

ירדתי למטה כשסימולין בעקבותי, והתמקמתי בצורה קצת מוזרה ליד הגדר. האיש המת שכב על גבו, מוסתר בחלקו על ידי הדשא הגבוה. לקח לי רגע לפני שהבנתי מה קרה לו. הפנים נראו כמו משהו שהושחת במסגרת טקס קורבן פגאני כלשהו: האף והאוזניים נחתכו, ומה שנותר היה מכוסה בדם.

עוד על הספר

הלילות הנוראים הארי ניקאנן

 1.

 

 

בני אדם נולדים, חיים ומתים. מעטים מהם מותירים אחריהם עקבות של מסעם. עבור רובם, הזיכרון היחיד ארוז באלבום תמונות שצובר אבק בתחתית ארון ספרים כלשהו. עבור חלקם, עם כל הרצון הטוב, המאמץ למצוא סיבה כלשהי לקיומם הוא בלתי אפשרי. פקונן השתייך לסוג הזה של בני האדם.

אם הייתי אחד מהטיפוסים האלו שמתייסרים בהרהורים ובמחשבות עמוקות, ודאי הייתי מקדיש זמן רב יותר לתהייה באשר לקיומו חסר המשמעות של פקונן. אלוהים לבדו יודע היכן ולמה שוטט מוצץ הדם הזה על האדמה בין יום לידתו לבין יום מותו, עניין של בערך 50 שנה. שמעתי קרעי סיפורים פה ושם, אבל בתור איש משטרה רציתי לקבל תשובה לשאלה אחת בלבד, מי הרג אותו?

גופתו של פקונן נמצאה במכולת אשפה למחזור נייר. עיתוני יום האתמול כיסו אותו כמו שמיכה שנסרגה על ידי אם אוהבת. ליל הסתיו היה קריר, סביב החמש מעלות, ושמיכה מעיתונים מחממת יותר משום דבר.

על ראשו הוא חבש כובע משונה מפרווה מזויפת, שנראה כמו הכלאה בין דביבון רטוב לכלב שהתנגש חזיתית במכונית. חתך עמוק עיטר את רקתו וליד ראשו הזדחלה אבן מרצפת עם קצוות מרובעים, ששקלה להערכתי לפחות חמישה קילוגרמים. העיתונים נערמו מתחת לראשו, כמו כרית, וספגו את הדם שנזל מהפצע. ניחוח משולב של דיו ושתן נישא אלינו ממכולת האשפה. כמחוות פרידה מן העולם, פקונן עשה פיפי במכנסיים.

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את הגופה היה שמחר בבוקר, בדיוק באותה נקודה ובאותה מכולה, ייאספו עשרות עיתונים שבהם דיווחים על הימצאותה של גופת אדם במכולת מחזור נייר. מותו של פקונן היה חסר משמעות וחסר חשיבות, בדיוק כמו חייו, אם לא סופרים את ההישג המרשים של כתבה בגודל חצי עמוד בחלקים הפנימיים של העיתונים הגדולים, וכתבה על פני עמוד שלם בצהובונים.

הייתי בטוח שעוד באותו היום, ובאותה הסביבה, נמצא את הבחור שהכה את חברו עם מרצפת, אולי כחלק מחוסר שפיות שמקורו בשתייה מופרזת, אולי כחלק מסכסוך בעלות על בקבוק אלכוהול שנותר מעורסל בזרועותיו של פקונן. החקירה, כמו גם הניתוח שלאחר המוות, יהיו שגרתיים במובן האמיתי ביותר של המילה. שריפת הגופה, כד אפר שימומן על ידי שירותי הרווחה וייזרק איפה שהוא אל תוך האדמה, ושני חופני עפר שיושלכו עליו בחוסר עניין. סוף הסיפור. מה שיקרה לפקונן אחר כך הוא כבר לא מעניינו של בלש במחלקת הפשעים האלימים של משטרת הלסינקי.

הקצין התורן התקשר להודיע לי על הגופה, שהתגלתה על ידי מוביל ניירות, רק בגלל שידע שאני גר קרוב למקום שבו היא נמצאה. שיחת ההשכמה העירה אותי ב־4:30, ומכיוון שלא הספקתי לשתות את הקפה של הבוקר, חזרתי הביתה. בסביבות 8:00 יצאתי לכיוון העיר. תמיד נסעתי באותו המסלול, מפרדריקינקַאטוּ לאיסוֹ רוּברטינקַאטוּ. כשאני מגיע לארוטאיה אני חולף על פני התיאטרון השוודי בקֶסקוּסקַאטוּ לאלכסי, שם אני עולה על החשמלית.

בדרך כלל אני מצליח ללכת לעבודה בשלווה יחסית, אבל הפעם הצלחתי להגיע רק לפרדריקינקַאטוּ לפני שנעצרתי. אני לא יודע מאיפה הרבי צץ לו פתאום, אבל שם הוא היה, ניצב מולי במלוא הדרו.

"שלום, אריאל קפקא!".

"שלום, הרב ליבשטיין", עניתי. לקחתי צעד אחורה, אבל הרב ליבשטיין לא הרפה.

הסתכלתי סביב והבנתי שהתגשמותו של הרבי, מאוויר לאדם, לא הייתה מקרית או ניסית כלל וכלל. הרכב של הקהילה, שאותו הייתי צריך לזהות לפני שכבר היה מאוחר מדי, חנה בקצה המדרכה. מבעד לחלונות הרכב המסחרי הציץ פרצופו של רוני קורדיינסקי, איש התחזוקה, התפעול והנהג של הקהילה. ליבשטיין וקורדיינסקי נשאו ארון מעוטר מחנות עתיקות קרובה לכיוון המכונית, ובדיוק באותו רגע התחיל הטלפון הסלולרי שלי לצלצל והסיח את תשומת לבי.

"ארונית יפה".

"הקהילה קיבלה אותה כתרומה".

"סלחו לי", אמרתי וקירבתי את הטלפון אל האוזן במבט שכולו אלף התנצלויות.

"כאן קפקא".

מהצד השני דיבר המפקד הישיר שלי במחלקת הפשעים האלימים במשטרת הלסינקי, הבלש הראשי הוּבינן.

"זמן לא טוב?".

אני קולט את עיניו המצפות של הרב.

"סוג של".

"אנחנו זקוקים לך, די מהר".

"מה קרה?".

"שתי גופות בלינונלאולו, אחת בחצר של הרכבת. סגרו שתי מסילות וזה מעכב את תנועת הרכבות. כפי הנראה, שני המתים לא מכאן, זרים".

"מישהו כבר נמצא בשטח?".

"סימולין יצא לשם לפני רבע שעה ויש שוטר במדים שפינה את הזירה מכל הסקרנים. להערכתי גם אנשי הזיהוי הפלילי כבר הגיעו לשם".

"אני כבר יוצא לדרך".

"תתקשר אלי כשאתה יוצא ואני אעדכן אותך בשאר הפרטים".

מי שלא מכיר אותו, לא היה מנחש שליבשטיין הוא רב. לא לפי הבגדים שלו, בכל אופן. הוא לבש מעיל צמר שחור, גזור היטב למידותיו, צעיף משי ארגמני שנקשר בסגנון כמעט בוהמייני, ונעל נעליים שחורות ונוצצות. ועדיין, כל יהודי היה מזהה אותו מיד כאח. היה לו מצח רחב וחרוץ קמטים של אדם חושב, וכשהטה את ראשו אפשר היה לדמיין אותו קורא בתורה בבית הכנסת או דורש בפני הקהל הקדוש של יום שבת. הגשר המהורהר שחיבר בין שני חלקי המשקפיים שלו התחכך בעורו והשאיר שני סימנים אדומים משני צדי אפו, אבל ההילה שהשרה סביבו, של אדם חביב, טוב לב וגמלוני, לא עשתה עלי שום רושם. ליבשטיין תפס את הקורבנות שלו בצווארם ולא הרפה, ממש כמו גובה חובות מיומן.

זה לא שיש לי משהו נגדו. הוא אדם חביב ואינטליגנטי, אבל באותו רגע לא התחשק לי לדבר, אפילו לא שיחה חביבה ואינטליגנטית. בזכות העיניים הבריאות שלי והרפלקסים הטובים שלי הצלחתי להימנע מהרב בששת החודשים האחרונים. כעת נדרשה ממני מחווה מנומסת, אז שאלתי, "מה העניינים בקהילה?".

"אריאל יצחק קפקא", הרבי הדגיש את כל אחד מהשמות שלי. "אם היית קופץ לבית הכנסת לעיתים קרובות יותר להתפלל, היית יודע מה העניינים. אולי תואיל לספר לי מדוע אתה מענג אותנו לעיתים כה נדירות בחברתך? רק אתמול ראיתי את דודך ודנו בנושא הזה לעומק".

ליבשטיין דיבר במבטא שלא הצלחתי לזהות את מקורו. לא פלא, בהתחשב ברקע שלו. הוא נולד בגרמניה, ברח מהנאצים והגיע לשבדיה, ומשם עבר לדנמרק בשנות ה־50.

"עבודתו של השוטר, אתה יודע. אני תמיד עסוק. למעשה, בדיוק קראו לי להגיע לזירת פשע. שתי גופות".

הרב הנהן בהבנה.

"אני מבין, אריאל, שלא תחשוב שלא, למרות שנולדתי לדור איטי יותר. בימינו כולם עסוקים מאוד. כל העולם הפך לשעון אדיר שהקפיץ שלו מתוח מדי. אני חושש שיום אחד החלקים בגלגל השיניים המסובך הזה פשוט יתחילו לעוף לכל הכיוונים".

הטלפון שלי צלצל פעם נוספת, הפעם מתוך הכיס שלי. שיחקתי איתו בלי להעז להסתכל עליו, עד שהצלחתי להשתיק אותו.

"והטלפון הסלולרי... הוא אמור היה לשרת אותנו, אבל אנחנו הפכנו למשרתים שלו. הוא השתלט על הכול. הוא מצווה עלינו ואנחנו, המשרתים, מצייתים, מתרוצצים אחריו, מתאמצים ומתאמצים, עד שאנחנו נופלים אל האדמה חסרי נשימה".

"זה בגלל שהעבודה שלי...".

הרב הרים את האצבע המורה שלו, קירב אותה אל שפתיו ואמר, "אני מבין, אני מבין. אתה עושה עבודה חשובה מאוד. כולנו בקהילה מאוד גאים בך, רק שהייתי שמח אם היו לנו יותר הזדמנויות לספר לך על כך".

הרב הנמיך את ידו אל הכתף שלי. מגעו היה כבד בצורה מפתיעה, וכמעט והצליח להביע את מורת רוחו ממני, למרות שהפנים שלו נותרו עדינים ואוהדים.

"ראיתי את התמונה שלך בעיתון בשבוע שעבר, ואמרתי לדודה שלך שהנה, פתרת עוד פשע רציני. אתה ברכה לקהילה הקטנה שלנו, שידעה כל כך הרבה קשיים וצרות".

ליבשטיין הגזים. הפשע הרציני היה תקיפה יומיומית שהידרדרה להריגה. העבריין נתפס בזכות תמונה ממצלמת אבטחה שפורסמה בצהובונים.

הרב חייך והחליק את המשקפיים הסוררים שלו חזרה במעלה האף. האזורים האדמומיים גירדו לו, כנראה, והוא צבט אותם בין שתי אצבעות ושפשף.

"דודה שלך סיפרה לי שרצית להיות שוטר עוד לפני שחגגת את בר המצווה שלך. זה נכון?".

משכתי בכתפי. אפילו הרבי לא צריך לדעת הכול.

הוא התכופף לעברי ולחש כממתיק סוד, "תמיד אהבתי ספרי בלש".

קימטתי את גבותי בתנועה אינסטינקטיבית.

"אתה קצין משטרה והשטן יוודא שעבודתך לעולם לא תסתיים. הרע תמיד ייהלך לצדך וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו מצפים וממתינים שתגיע לביקור בבית הכנסת, כדי שתוכל להתרחק ולהתבונן מהצד על כל האפלה שבה אתה נתקל במסגרת העבודה שלך. הנשמה זקוקה למנוחה, אחרת האדם הופך שברירי, ממש כמו אפר של נייר משי שרוף, ובסופו של דבר מתפורר לחלקיקים הקטנים ביותר של עפר".

"אני אנסה להגיע בהקדם האפשרי".

"כבר שלושה ימים שלא הצלחנו להרכיב מניין. אתמול בבוקר הגיעו רק שניים מחברי הקהילה לבית הכנסת".

הנהנתי במבוכה מזויפת. נדרשים עשרה גברים מעל גיל 13 כדי לקיים מניין. נשים לא התקבלו, ולא התחשק לי לברר למה. הייתי שמח להציע לו את הפתרון הקל: הַרשה לנשים להתפלל כחלק מהמניין גם בפינלנד, כפי שעשו בלא מעט קהילות יהודיות אחרות בעולם.

הרגשתי שהמבט שלי כבר לא מצליח להתמקד ברב, ונודד למקום שבו אני אמור כבר להיות. הרגליים שלי התחילו בתיפוף הסודי שלהן, שמטרתו להסתלק ולהמשיך הלאה.

"כבוד הרב", הפריע קורדיינסקי בטון מתנצל, "הם ממתינים לך".

הרב לא הגיב, רק הסתכל עלי. הטלפון שלי חזר לצלצל וליבשטיין נענע בראשו וחייך, למרות שזה היה חיוך עגמומי להפליא.

"חייב ללכת, עסוק עסוק עסוק. יום אחד הקפיץ ייקרע, כל החלקים הקטנים של המנגנון יעופו לכל עבר ובני אדם ישתגעו ויתחילו להרוג אחד את השני. זכור את יום הכיפורים, אריאל... הימים הנוראים".

ליבשטיין צדק. אני בהחלט צריך לזכור. כשאתה נולד יהודי, אתה נולד עם אחריות מסוימת ולא מדובר רק על האיסור לאכול חזיר. כמעט בלתי אפשרי לדלג על חגיגת ראש השנה היהודי. אחריו מתחילים עשרה ימי תשובה, שהאחרון בהם, יום כיפור, הוא החשוב ביותר. במהלך היום הקדוש ביותר לעם היהודי מתאגדת הקהילה כולה ומתפללת יחד בבקשת סליחה על כל חטאיה, האישיים והמשותפים, החל באוננות וכלה בהוצאת דיבה או הליכת רכיל.

הרב פרש את ידיו לצדדים כדי להידמות לגלגלי השעון המסתובבים, ולקפיצים המתוחים בתוך היקום שמתגלגלים אל תהום הנצח. אחר כך הוא נכנס לחנות בעקבות קורדיינסקי.

נאנחתי בהקלה. כשחלפתי על פני המכונית המסחרית לא התאפקתי והסתכלתי על ההשתקפות שלי בחלונות הצדדיים. שיער קצר, מקליש בקצה הקודקוד, פאות שהגיעו עד חצי הדרך לאוזניים שלי. פנים ארוכות וצרות, עם מצח ארוך ונישא. הרמתי את צווארון המעיל שלי והלכתי במהירות כדי לוודא שאצליח לחמוק מהמשך שיחה לפני שהתקשרתי להובינן.

"איפה אתה, ארי?".

"במרכז העיר, בדרך ללינונלאולו".

"במכונית?".

"לא, אבל זה לוקח אותו זמן בחשמלית".

"אתה מכיר את הגשר שחוצה את פסי הרכבת?".

הודיתי שכן.

"שם תמצא שני אנשים נטולי חיים. מקרה לא שגרתי. אתה תבין למה אני מתכוון כשתגיע. אחד מהם נמצא בחצר מאחורי הגשר. תתניע את העניינים שם ותודיע לי ברגע שאתה עולה על משהו. אתה יכול להיות בטוח שמישהו מהתקשורת עוד יחגוג על זה היום. אגב, היית עכשיו באחת מהחגיגות האלה של העם שלך, החגיגות שאסור לנו, הפגאנים, להגיע אליהן?".

אמרתי לו שחקרתי מקרה של גופה שנמצאה במכולה למחזור נייר.

"מישהו אחר יכול לטפל בזה. שלום!", הובינן סיים את השיחה.

אני מכיר את הובינן כל כך טוב, שקשה לי מאוד להיעלב ממנו. סיימנו את האקדמיה באותו זמן. הוא היה מצטיין ואני הייתי רק במקום הרביעי בכיתה, מה שגרם לתדהמה רבה בקרב בני משפחתי. כולם זכרו שאח שלי, אלי, היה הראשון בכיתה שלו, ושהוא התקבל ללימודי משפטים מיד בניסיון הראשון. כולם יודעים שציוני הבגרות של אחותי, חנה, היו הטובים ביותר בהיסטוריה של בית הספר שלנו. באותה תקופה, העול שהותירו איינשטיין ואופנהיימר ליהודים פחות מבריקים מהם, כמוני, הכביד עלי עד מאוד.

אזור הגשר היה מתוחם בסרט משטרתי, אבל השוטרים שסיירו בזירה זיהו אותי ונתנו לי לעבור. נעצרתי באמצע הגשר והסתכלתי למטה, אל האופק ואל מרכז העיר. מיד מאחורי מסלעה התחיל מבוך של פסי רכבת. זה נראה כמו ערימה של סולמות שהופלו אחד על השני, באותו כיוון, ורק האבן והזכוכית של מבנה התחנה הצליחו לבלום את נפילתם על בניינים אחרים. מעל פסי הרכבת התרוצצו בבלגן מבלבל המון חוטי חשמל. פה ושם בהקו נורות אזהרה אדומות. וילה ורודה, מצועצעת וגדולה הגיחה בצורה מסוכנת קרוב לקצה הפסים.

רכבת אקספרס דו־קומתית דהרה אלינו מכיוון העיר, חולפת מתחת לגשר במרחק מטר או שניים מתחת לרגלי. הרגשתי את הגשר רועד מתנועת הקרונות הממהרים.

מהצד השני של הגשר היה תלוי צינור תעשייתי עשוי מתכת בעובי של שלושה מטרים. הצצתי מעבר למעקה וראיתי כמה שוטרים במדים על הפסים.

"קפ... ארי!".

הבלש מיקה סימולין הגיע לזירת הפשע מכיוון הווילות של לינונלאולו.

"הלכתי לראות מה קורה למטה".

סימולין צעיר ממני בעשר שנים. הוא היה במחלקה שלנו רק שישה חודשים, ועדיין התייחס אלי בכבוד שגבל במבוכה או בביישנות.

"הירי התרחש שם", הוא אמר והצביע לעבר כתם דם על הקרקע. "אחר כך הרוצח דחף את הגופה אל המדרון וקפץ או נפל מהגשר על גג של רכבת. הוא נהרג במקום. אני מתכוון לרוצח לכאורה, כמובן", הוא מיהר לתקן את עצמו.

הגופה שכבה על המדרון שזלג מהגשר, כמעט על גדר הברזל שהפרידה בין הפסים. יריעת ברזנט ירוקה עטפה את הגדר כדי לחסום את המראה בפני עוברים ושבים. חוקר זיהוי פלילי בשם מאנר, באוברול לבן, עמד ליד הגופה.

"אני כבר יכול לרדת לשם?", שאלתי.

מאנר הרים את מבטו, הסתכל עלי ואמר, "בבקשה".

ירדתי למטה כשסימולין בעקבותי, והתמקמתי בצורה קצת מוזרה ליד הגדר. האיש המת שכב על גבו, מוסתר בחלקו על ידי הדשא הגבוה. לקח לי רגע לפני שהבנתי מה קרה לו. הפנים נראו כמו משהו שהושחת במסגרת טקס קורבן פגאני כלשהו: האף והאוזניים נחתכו, ומה שנותר היה מכוסה בדם.