עד הגבול
יצאתי מישיבה באשקלון בשלוש וחצי, וכבר בצומת הראשון מישהו בלנטיס אדומה ניסה לעקוף אותי מימין. בדרך כלל אני מעדיף לתת לבנאדם להידחף במקום להתחיל לריב, אבל הבחור הזה עיצבן אותי, ויכולתי לראות בראי את החולצה הכתומה שלו, המבריקה, ואת השיער עם הג'ל, ולכן המשכתי לנסוע מהר, ממש לא היה לי חשק לתת לו להיכנס. כשהנתיב שלו נגמר לא היתה לו ברירה אלא לבלום ולהיכנס מאחורי. אבל הוא לא סלח לי על זה, המניאק. הוא רצה שאני אפנה לו את המסלול, למה לא. עכשיו הוא רצה לעקוף אותי משמאל, אבל לא היה לו מזל, כי בנתיב השמאלי היה אוטובוס שנסע ממש צמוד אלי, ויצא שהוא נשאר תקוע מאחורי האוטובוס. יכולתי לראות מרחוק כמה שהוא רותח על זה. ידעתי שהוא לא ממהר באמת, אלא רק משהו בתוכו ממהר, ולכן לא נתתי לו לעקוף אותי, לא מימין ולא משמאל, וכמה שהוא ניסה ונדחף בכל הצמתים עד תל־אביב, לא נתתי לו. עשינו מין ריקוד כזה על הכביש, ואפילו שהייתי צריך לרדת בצומת גנות, הוא כל־כך הרגיז אותי שהחלטתי להמשיך עוד צומת אחד צפונה, והפעם עשיתי לו דווקא, האטתי וכל פעם שהוא בא לעקוף אותי - פתאום האצתי. למרות שנמאס לי מהמשחק הזה, הייתי לכוד, ולכן המשכתי עוד צומת אחד צפונה, רק להראות לו פעם אחרונה וזהו, וכמעט עשינו תאונה במחלף מסובים, ושם הוא כבר התחיל לצפור, ויכולתי לראות שנהגים שמים לב לקטע שלנו, אבל לא היתה ברירה, הרגשתי מחויב. הודעתי בפלאפון לאשתי שאני מתעכב בענייני עבודה, והמשכנו, עד שבקאנטרי עצרנו להשתין, וחנינו מספיק קרוב זה לזה כדי לא לנתק מגע אבל מספיק רחוק כדי שלא נצטרך לדבר, וגם בשירותים לא איבדנו קשר עין. חזרנו למכוניות והתנענו באותה שנייה בדיוק, והמשכנו ככה עד הפנקייק, שם עצרנו לאכול. כבר יכולנו לקרוא אחד את השני ולדעת שהולכים על זה עד הסוף, ושמפעם לפעם עוצרים בהסכמה, כי יש פה איזה היגיון: הרי זה שרבים על הכביש לא אומר שצריך להישאר רעבים, ולכן ישבנו באותו שולחן. אחר־כך קמנו ויצאנו והתנענו באותו זמן, ודפקנו מה־זה הופעה על הכביש עד חיפה. כולם נבהלו מהחרקות שלנו. הצלחתי לא לתת לסימפטיה שהיתה לי אליו בפנקייק להתערב, פשוט התחברתי בטבעיות לכעס ולשנאה שלי על המטומטם הזה שמעכב אותי המון זמן בדרך, וזכרתי שכל זה בגלל שהוא בא לעקוף מימין, וככה המשכנו עוד שעה, וזה נעשה יותר קשה בפקקים של חיפה, אבל היינו חייבים להמשיך, ומהצ'קפוסט צפונה זחלנו כמה צמתים מקביל אחד לשני, פעם הוא קדימה במסלול השמאלי ופעם אני קדימה בימני, ונופפנו שלום כל פעם, ואז כשיצאנו מהקריות נעשה יותר קל אבל גם יותר מסוכן כשהכביש נהיה דו מסלולי, ומרוב התלהבות לא הרגשתי איך הדרך רצה, ובום - הגענו לגבול הצפון, נגמרה לנו כל הארץ, ועמדנו מתנשפים ליד המכוניות, ושמנו צ'פחות אחד לשני, וידענו שכזה דבר יפה לא יוכל להיות עוד אף פעם.
