כחול 18
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כחול 18
הוספה למועדפים

כחול 18

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"מתי הייתי במיטה עם מישהו שאני אוהבת? בטח לא בחמש שנים האחרונות. גם לא בעשור. סטוץ פה, סטוץ שם, רומן צולע של שבועיים... הפעם האחרונה שאפשר להגיד שהיה פה משהו באמת באמת, היתה גם הראשונה, בטיול לאילת. הייתי אז בת שמונה-עשרה. נסעתי עם כמה חברים ישר אחרי טקס הסיום של התיכון, שבו היה לי תפקיד קטן של עפרוני במיוזיקל שהפיק המורה להתעמלות. עוד הייתי עם האיפור מההצגה ונוצות בשערות, ואולי גם זה היה חלק מהדבר הטוב שקרה לי, כי אולי הרגשתי קצת מחופשת, כמו שחקן שפתאום מקבל אנרגיה. היה נראה שאפילו הרגליים הקצרות שלי מתארכות קצת." 

מתוך הסיפור "הרוח החיה"

כחול 18 הוא קובץ סיפורים קולח, משעשע ונוגע ללב. הסיפורים חושפים גלריה מגוונת של דמויות, שהמשותף לקולותיהן הוא צליל של אמת, והאהבה היא זאת שמניעה אותן: אהבת גבר לאשה, גבר לגבר ואשה לאשה.

פגישה מקרית של גבר עם אהובתו לשעבר, שעקפה אותו על-פי כל סדר של הצלחה; גבר צעיר מאבד את בן-זוגו בנהר החוגגים של יום הגאווה, ויוצא למסע אובססיבי למציאתו; יחסים יוצאי דופן בין שתי נשות קריירות החולקות ביניהן סוד וסיפורים רבים אחרים המצליחים להפתיע כל פעם מחדש ולחשוף את מה שמסתתר מאחורי הקליפה החיצונית המטעה.

"אני מת עליך בגלל הרגליים שלך' הוא אמר. למדתי כבר כשאומרים לך משהו כאילו בצחוק כדאי מאוד לבדוק אותו טוב טוב, להפשיט אותו מהתלבושת שלך ולשים אותו מול האור כמו שיקופית, בלי הרעש והמסביבים, רק המילים הערומות. אז יכול להיות שהוא איתי רק בגלל הרגליים?".

מתוך הסיפור "להקת התחת הגדול"

פרק ראשון

עד הגבול
 
יצאתי מישיבה באשקלון בשלוש וחצי, וכבר בצומת הראשון מישהו בלנטיס אדומה ניסה לעקוף אותי מימין. בדרך כלל אני מעדיף לתת לבנאדם להידחף במקום להתחיל לריב, אבל הבחור הזה עיצבן אותי, ויכולתי לראות בראי את החולצה הכתומה שלו, המבריקה, ואת השיער עם הג'ל, ולכן המשכתי לנסוע מהר, ממש לא היה לי חשק לתת לו להיכנס. כשהנתיב שלו נגמר לא היתה לו ברירה אלא לבלום ולהיכנס מאחורי. אבל הוא לא סלח לי על זה, המניאק. הוא רצה שאני אפנה לו את המסלול, למה לא. עכשיו הוא רצה לעקוף אותי משמאל, אבל לא היה לו מזל, כי בנתיב השמאלי היה אוטובוס שנסע ממש צמוד אלי, ויצא שהוא נשאר תקוע מאחורי האוטובוס. יכולתי לראות מרחוק כמה שהוא רותח על זה. ידעתי שהוא לא ממהר באמת, אלא רק משהו בתוכו ממהר, ולכן לא נתתי לו לעקוף אותי, לא מימין ולא משמאל, וכמה שהוא ניסה ונדחף בכל הצמתים עד תל־אביב, לא נתתי לו. עשינו מין ריקוד כזה על הכביש, ואפילו שהייתי צריך לרדת בצומת גנות, הוא כל־כך הרגיז אותי שהחלטתי להמשיך עוד צומת אחד צפונה, והפעם עשיתי לו דווקא, האטתי וכל פעם שהוא בא לעקוף אותי - פתאום האצתי. למרות שנמאס לי מהמשחק הזה, הייתי לכוד, ולכן המשכתי עוד צומת אחד צפונה, רק להראות לו פעם אחרונה וזהו, וכמעט עשינו תאונה במחלף מסובים, ושם הוא כבר התחיל לצפור, ויכולתי לראות שנהגים שמים לב לקטע שלנו, אבל לא היתה ברירה, הרגשתי מחויב. הודעתי בפלאפון לאשתי שאני מתעכב בענייני עבודה, והמשכנו, עד שבקאנטרי עצרנו להשתין, וחנינו מספיק קרוב זה לזה כדי לא לנתק מגע אבל מספיק רחוק כדי שלא נצטרך לדבר, וגם בשירותים לא איבדנו קשר עין. חזרנו למכוניות והתנענו באותה שנייה בדיוק, והמשכנו ככה עד הפנקייק, שם עצרנו לאכול. כבר יכולנו לקרוא אחד את השני ולדעת שהולכים על זה עד הסוף, ושמפעם לפעם עוצרים בהסכמה, כי יש פה איזה היגיון: הרי זה שרבים על הכביש לא אומר שצריך להישאר רעבים, ולכן ישבנו באותו שולחן. אחר־כך קמנו ויצאנו והתנענו באותו זמן, ודפקנו מה־זה הופעה על הכביש עד חיפה. כולם נבהלו מהחרקות שלנו. הצלחתי לא לתת לסימפטיה שהיתה לי אליו בפנקייק להתערב, פשוט התחברתי בטבעיות לכעס ולשנאה שלי על המטומטם הזה שמעכב אותי המון זמן בדרך, וזכרתי שכל זה בגלל שהוא בא לעקוף מימין, וככה המשכנו עוד שעה, וזה נעשה יותר קשה בפקקים של חיפה, אבל היינו חייבים להמשיך, ומהצ'קפוסט צפונה זחלנו כמה צמתים מקביל אחד לשני, פעם הוא קדימה במסלול השמאלי ופעם אני קדימה בימני, ונופפנו שלום כל פעם, ואז כשיצאנו מהקריות נעשה יותר קל אבל גם יותר מסוכן כשהכביש נהיה דו מסלולי, ומרוב התלהבות לא הרגשתי איך הדרך רצה, ובום - הגענו לגבול הצפון, נגמרה לנו כל הארץ, ועמדנו מתנשפים ליד המכוניות, ושמנו צ'פחות אחד לשני, וידענו שכזה דבר יפה לא יוכל להיות עוד אף פעם.

עוד על הספר

כחול 18 דוד ארליך
עד הגבול
 
יצאתי מישיבה באשקלון בשלוש וחצי, וכבר בצומת הראשון מישהו בלנטיס אדומה ניסה לעקוף אותי מימין. בדרך כלל אני מעדיף לתת לבנאדם להידחף במקום להתחיל לריב, אבל הבחור הזה עיצבן אותי, ויכולתי לראות בראי את החולצה הכתומה שלו, המבריקה, ואת השיער עם הג'ל, ולכן המשכתי לנסוע מהר, ממש לא היה לי חשק לתת לו להיכנס. כשהנתיב שלו נגמר לא היתה לו ברירה אלא לבלום ולהיכנס מאחורי. אבל הוא לא סלח לי על זה, המניאק. הוא רצה שאני אפנה לו את המסלול, למה לא. עכשיו הוא רצה לעקוף אותי משמאל, אבל לא היה לו מזל, כי בנתיב השמאלי היה אוטובוס שנסע ממש צמוד אלי, ויצא שהוא נשאר תקוע מאחורי האוטובוס. יכולתי לראות מרחוק כמה שהוא רותח על זה. ידעתי שהוא לא ממהר באמת, אלא רק משהו בתוכו ממהר, ולכן לא נתתי לו לעקוף אותי, לא מימין ולא משמאל, וכמה שהוא ניסה ונדחף בכל הצמתים עד תל־אביב, לא נתתי לו. עשינו מין ריקוד כזה על הכביש, ואפילו שהייתי צריך לרדת בצומת גנות, הוא כל־כך הרגיז אותי שהחלטתי להמשיך עוד צומת אחד צפונה, והפעם עשיתי לו דווקא, האטתי וכל פעם שהוא בא לעקוף אותי - פתאום האצתי. למרות שנמאס לי מהמשחק הזה, הייתי לכוד, ולכן המשכתי עוד צומת אחד צפונה, רק להראות לו פעם אחרונה וזהו, וכמעט עשינו תאונה במחלף מסובים, ושם הוא כבר התחיל לצפור, ויכולתי לראות שנהגים שמים לב לקטע שלנו, אבל לא היתה ברירה, הרגשתי מחויב. הודעתי בפלאפון לאשתי שאני מתעכב בענייני עבודה, והמשכנו, עד שבקאנטרי עצרנו להשתין, וחנינו מספיק קרוב זה לזה כדי לא לנתק מגע אבל מספיק רחוק כדי שלא נצטרך לדבר, וגם בשירותים לא איבדנו קשר עין. חזרנו למכוניות והתנענו באותה שנייה בדיוק, והמשכנו ככה עד הפנקייק, שם עצרנו לאכול. כבר יכולנו לקרוא אחד את השני ולדעת שהולכים על זה עד הסוף, ושמפעם לפעם עוצרים בהסכמה, כי יש פה איזה היגיון: הרי זה שרבים על הכביש לא אומר שצריך להישאר רעבים, ולכן ישבנו באותו שולחן. אחר־כך קמנו ויצאנו והתנענו באותו זמן, ודפקנו מה־זה הופעה על הכביש עד חיפה. כולם נבהלו מהחרקות שלנו. הצלחתי לא לתת לסימפטיה שהיתה לי אליו בפנקייק להתערב, פשוט התחברתי בטבעיות לכעס ולשנאה שלי על המטומטם הזה שמעכב אותי המון זמן בדרך, וזכרתי שכל זה בגלל שהוא בא לעקוף מימין, וככה המשכנו עוד שעה, וזה נעשה יותר קשה בפקקים של חיפה, אבל היינו חייבים להמשיך, ומהצ'קפוסט צפונה זחלנו כמה צמתים מקביל אחד לשני, פעם הוא קדימה במסלול השמאלי ופעם אני קדימה בימני, ונופפנו שלום כל פעם, ואז כשיצאנו מהקריות נעשה יותר קל אבל גם יותר מסוכן כשהכביש נהיה דו מסלולי, ומרוב התלהבות לא הרגשתי איך הדרך רצה, ובום - הגענו לגבול הצפון, נגמרה לנו כל הארץ, ועמדנו מתנשפים ליד המכוניות, ושמנו צ'פחות אחד לשני, וידענו שכזה דבר יפה לא יוכל להיות עוד אף פעם.