בכוח האהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בכוח האהבה
הוספה למועדפים

בכוח האהבה

2 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אני בהיריון!
 
שתי המילים הללו היו כל מה שנדרש כדי לאיים על חיי התענוגות ההדוניסטיים הסודיים של הנסיך רפאל דה-סנטיס, להרוס את מצב האומה שלו וגם לגרום לו למצוא את עצמו קשור אל איזו מלצרית.
כדי למנוע עוד תקרית בינלאומית בעקבות אירוסיו המתוקשרים, והמאוד מבוטלים, לנסיכה בעלת ייחוס הולם חייב רפאל כעת להפוך את המאהבת שלו לרעייתו!
אלא שביילי הארפר שבורת הלב אינה נעתרת בקלות. הנסיך היהיר ייאלץ להשתמש בכל תרגיל פרובוקטיבי שיש באמתחתו כדי לפתותה עד שתתרצה – כדי שיוכל לשוב לארצו עם ביילי כרעייתו החוקית!

פרק ראשון

זה היה לילה מושלם. כה יפה, עם אורות חג המולד התלויים בחזיתות הבתים של וייל, נוצצים בשלג המקיף אותם. כמו כוכבים אשר נפלו מהרקיע, כדי להאיר את הדרך.
כן, הלילה היה מושלם, ורפאל אפילו עוד יותר מושלם. אבל הלוא, כך הוא היה תמיד.
ביילי לא ממש האמינה שכל זה אמיתי. גם אחרי שמונה חודשים איתו, היא התקשתה להאמין. הוא היה כמו נסיך מתוך ספרי האגדות, והיא סתם נערה, שלא חשבה מעולם שתזכה בעצמה לחוות סוף טוב ומאושר.
אלא שאז היא פגשה אותו.
כמובן הם התראו רק מדי כמה חודשים, כשהוא היה טס לקולורדו, לצורך עסקים, ואף פעם לא נשאר זמן רב מספיק.
היא הייתה זהירה, לאורך כל חייה הבוגרים. חששה מכל הקשור לגברים וליציאה איתם. אבל עם רפאל... הזהירות הזאת פשוט לא הייתה שם. היא התמסרה לו, בלי שום מחשבה על שימור עצמי, שום מחשבה על שום דבר, רק, כמה היא רוצה אותו.
איתו, היא הייתה אישה אחרת לגמרי. אישה מאוהבת.
הכול היה תמיד נפלא, כשהוא היה שם. והערב לא היה שונה. הם סיימו את ארוחת הערב, טיילו ברחובות העיר, ואז חזרו אל המלון, שם הוא לקח אותה למיטה.
היה בו איזה מתח מיוחד הערב, איזו עוצמה מיוחדת. לא שהיא התלוננה.
היא התמתחה על הסדינים, כופפה את בהונותיה. היא הייתה עדיין בשלב ההתאוששות. היא ציחקקה והתגלגלה לשכב על צידה, והביטה לכיוון חדר הרחצה.
הדלת הייתה סגורה, רק פס של אור נראה בתחתיתה. היא נאנחה בכבדות, בהמתינה לו שישוב אל המיטה.
בהמתינה בחוסר סבלנות.
משהו בערב הזה היה שונה. משמעותי ומיוחד.
היא אהבה אותו כל כך. היא חשה את זה, ממש כמו מין חלל עמום בתוך בטנה. היא לא חשבה מעולם שתוכל לחוש כך בנוגע למישהו. לא חשבה שמישהו יוכל לחוש כך כלפיה.
היא הייתה מוכנה לסיבוב נוסף. מוכנה לכל דבר.
דלת חדר הרחצה נפתחה, וליבה פתח בריקוד קטן. זה גרם לה לחייך. מגוחך, כמה מאושרת הוא גרם לה להרגיש. אם כי בעצם, היא מעולם לא הניחה לאף גבר להתקרב אליה מספיק, כדי לחוות אינטימיות שכזאת.
בעבודתה, כמלצרית, גברים התחילו איתה בלי הרף. היא רק לא... נתנה לזה להשפיע עליה. כלל וכלל לא. היא התפכחה לגמרי מכל אשליה ביחס לגברים, בטרם עזבה את בית אימהּ, כשהייתה בת שש-עשרה. היא ראתה יותר מדי. לב שנשבר שוב ושוב. צעקות ומריבות.
ביילי החליטה ליצור לעצמה את החיים שהיא רוצה, את העתיד שלה. היא נותרה בתולה עד גיל עשרים ואחת, בגלל שהחליטה בצורה חד-משמעית להמתין עד לזמן הנכון. עד שהיא תהיה מוכנה.
ואז היא פגשה את רפאל. חברותיה כמעט לא האמינו שהוא ממש קיים. היא הפסיקה לדבר עליו, כשכל מה שקיבלה בתגובה היה גלגול עיניים סקפטי ותגובות כמו, רפאל? מה, ביילי, את יוצאת עם אחד מצבי הנינג'ה?
הוא לא פגש אף אחת מהן מעולם, משום שכשהגיע העירה, הוא היה תמיד עסוק. וחוץ מזה, היא רצתה אותו כולו לעצמה. אז כן, היא הייתה מאושרת. והיא הרגישה שכך תהיה תמיד.
"ביילי, את לא צריכה להתלבש?"
היא הזעיפה פנים. היא לא ציפתה שיגיד את זה. היא בילתה איתו את הלילות, בכל פעם שעבר בעיר. "אני חשבתי... טוב." היא העבירה יד על קימורי גופה החשופים. "אני מוכנה לעוד סיבוב, אם גם אתה."
"אני טס מוקדם הבוקר – חשבתי שאמרתי לך."
פתאום, הוא נראה קודר. היא שנאה את הקדרות הזאת. היא תפסה אותה בצוואר והחניקה אותה. מילאה אותה פחד, וביילי לא הייתה מסוגלת להסביר למה בדיוק. "לא. לא אמרת לי." היא אילצה את עצמה לחייך, כי לא היה שום טעם לריב איתו אם אלו הרגעים האחרונים שנותרו להם להיות ביחד, עד שהוא שוב יעזוב. "אתה חייב לשוב לאיטליה?" 
"כן," הוא אמר, תוך שלבש את מכנסיו והסתיר את רגליו הנהדרות.
היא התבוננה בו כשהוסיף להתלבש, והסטריפטיז ההפוך היה עדיין מגרה, למרות הסוף המדכא שהיה לו, בניגוד לאפשרות השנייה.
שריריו התכווצו ונמתחו עם כל תנועה; אצבעותיו כה חזקות ויעילות בכפתרו את חולצתו, הזכירו לה עד כמה יעילות היו עם גופה.
"ביילי," הוא שב ואמר לה, ונימת קולו קצת... כעוסה. היא לא יכלה לזכור את רפאל כועס עליה, מעולם.
"נוח ונעים לי פה," היא אמרה, נאנחה בכבדות, התגלגלה וקמה מהמיטה. "טוב, עכשיו כבר לא. אני מקווה שאתה שמח." היא נדנדה קצת את מותניה במכוון, עושה את דרכה אל המקום בו הוא קרע מעליה את שמלתה, מוקדם יותר. "אני מקווה שהיא שרדה," היא אמרה, מרימה אותה בזהירות.
"אני אחליף לך אותה, אם לא."
"אני דואגת יותר בנוגע למה שאלבש בדרך הביתה." אנחה נוספת חמקה מבין שפתיה. "מתי אתה מגיע שוב?"
"אני לא."
היא הרגישה איך כל האוויר יוצא מריאותיה. היא פשוט עמדה שם, ממצמצת באור העמום, קפואה לגמרי, כשאצבעותיה חסרות תחושה, וצינה אוחזת את גופה. "מה זאת אומרת, אתה לא חוזר לפה?"
"אין לי יותר עבודה בוייל. סיימנו את כל הפגישות שלנו."
"בסדר. אז. אבל... אני פה."
הוא צחק, צליל חרישי וקשה, שממש לא התאים לרפאל. "מצטער, קארה, את לא מספיק מפתה, על מנת שאשוב לפה."
היא הוכתה בהלם. לחלוטין. ושנאה את עצמה בגלל זה. "אני לא מבינה. רק עכשיו היה לנו הדייט הטוב ביותר, עם ה... אני לא... אני לא מבינה."
"זאת הפרידה שלנו. את היית הסחת דעת נחמדה להפליא, אבל זה כל מה שיכולת להיות. יש לי חיים אחרים באיטליה, והגיע הזמן שאשוב אליהם, כמו שצריך."
ההלם הפך לתחושה של מהלומה בפנים. "חיים? רפאל... אתה נשוי?"
"עומד להתחתן," הוא אמר ונימת קולו הייתה קשה. "אני לא יכול להמשיך לתת לדעתי להיות מוסחת."
"אתה מאורס? טוב, בטח שאתה מאורס," היא אמרה והמילים התגלגלו מפיה בלי שליטה. "אני בטוחה שאתה... גר איתה. ברור שאתה בא לבקר אותי, רק מדי חודש-חודשיים. איזו מטומטמת אני." היא כיסתה את פיה והחניקה צרחה. היא כעסה מדי בשביל לחוש מושפלת. הייתה פגועה מדי בשביל לחשוש, שמא תדמם עליו. "אני הייתי... הייתי בתולה, ואתה ידעת את זה," היא הטיחה בו. "אני אמרתי לך, שזה היה עניין גדול בשבילי!" דמעות של זעם מילאו את עיניה והחלו להתגלגל על לחייה.
"ואני מעריך את המתנה שהענקת לי, טֶזורִינָה," הוא אמר וקולו היה קשה כפלדה. "היינו ביחד שמונה חודשים. זה לא היה בדיוק רומן חולף."
"זה היה רומן חולף, אם בכלל לא מתייחסים לזה ברצינות!" יבבה של בכי עלתה בגרונה, הרעידה את כל גופה. "אם אחד הנוגעים בדבר ידע מראש שזה עומד להסתיים, ושכב עם מישהי אחרת." היא הרימה את נעלה והטיחה אותה לכיוון ראשו.
הוא חמק ממנה בקלות, קללה באיטלקית עומדת על שפתיו.
היא התכופפה שוב, הרימה את הנעל השנייה, והטיחה גם אותה לכיוונו. זאת כבר פגעה בו, ישר בחזה. הוא סגר את המרחק שהפריד ביניהם, ותפס את פרק כף ידה. "מספיק." הוא שיחרר אותה, באותה המהירות שבה תפס אותה. "אל תביישי את עצמך, ביילי. לא יותר מכפי שכבר ביישת."
"אתה זה שצריך להתבייש," היא אמרה וקולה רעד. היא לבשה את שמלתה, ואז ניגשה להרים את נעליה. היא לא לבשה את גרבי הניילון, אבל למי יש זמן לעניינים קטנים כאלה, כשליבך נקרע לך מתוך החזה, זה עתה? "אתה הוא זה ששיקר לי." היא משכה באפה, בקול רם מכפי שרצתה, ולבשה את מעילה מעל לשמלתה, מנסה להתעלם מהרעד שאחז בה כעת, עד כדי כך ששיניה ממש נקשו.
"מעולם לא שיקרתי לך," הוא אמר ועיניו הכהות בערו. "את המצאת את הסיפור, שבו רצית להאמין."
היא פלטה נהמה פראית וחלפה על פניו במהירות, בדרכה לצאת מהחדר, מהר ככל שתוכל, כשהיא מרגישה כמו פרוצה עלובה, שיוצאת בחשכת הליל מחדר בבית מלון, בנעלי עקב ובשמלה יפהפייה, אותה תיאלץ לשרוף למחרת בבוקר.
רק כשהייתה בחוץ, רק כשהקור אפף אותה, תקף אותה, היא נשברה. לגמרי. היא צנחה על ברכיה בשלג, ובכתה עד שגרונה כאב.
היא הרגישה כאילו חייה תמו. וברגע זה, לא היו לה הכוחות הנחוצים להקים את עצמה בחזרה על הרגליים.
 
כעבור שלושה חודשים
מצטער, ביילי. אבל אני לא יכול להמשיך להעסיק מלצרית, שנרדמת במטבח באמצע המשמרת שלה. ובעיקר לא מלצרית שמנה.
קולו של הבוס שלה התנגן בראשה שוב ושוב, כשהשתרכה בדרך חזרה אל דירתה. היא צדקה אז, לפני שלושה חודשים, כשרפאל נפרד ממנה. חייה תמו, פחות או יותר.
היא הייתה בפיגור כל כך גדול בלימודים, שלא נראה שהיא תצליח להשלים את כל הדרישות ולסיים אותם. כבר לא הייתה לה עבודה, והיא הרגישה כה חולה ועייפה, שבקושי היה אכפת לה מכל זה.
לא הייתה לה ברירה, אלא לספר לסמנתה שלא תוכל לשלם את שכר הדירה. טוב, זה כבר יהיה השיא, של כל ההשפלות של החודשים האחרונים, באמת. היא נהפכה לכל מה שהיה נדמה לה שהצליחה להשאיר כל כך רחוק למטה, לאורך כל חייה.
כשעזבה את הבית, היא נתנה לאימא שלה שטיפה הגונה, על כך שהיא עומדת לבנות לעצמה חיים טובים יותר. על כך שחייה לא יסובו אך ורק סביב גברים, וסביב הרצון העז להציג את עצמה תמיד בתור קורבן. 
היא נמלטה בעור שיניה, כמו שאומרים. הותירה מאחור חיי עוני חסרי תוחלת. חיים בהם הייתה אך ורק לא רצויה. אך ורק סיבה לטינה וקיטורים, והיא נשבעה להצליח יותר בכוחות עצמה.
היא ידעה להיזהר מגברים, וממה שינסו להגיד כדי להשתחל לתוך התחתונים שלה, עוד מאז שהייתה צעירה מכדי להבין מה כל זה אומר. כי היא שמעה את הקיטורים של אימהּ בנושא הזה, כל פעם שאיזה בן-זוג נטש אותה לאנחות. לכן הייתה בטוחה, שהיא עצמה חסינה מפני דברים כאלה. הייתה בטוחה שהיא חסינה לחלוטין, מפני התנהגות כזאת.
ולמען האמת, אכן הייתה. רק שהיא לא פגשה מעולם אף גבר שהצליח להטריף אותה מספיק. עד שפגשה את רפאל. וכעת היא רווקה, מובטלת ובהיריון. וכל זה בגיל עשרים ושתיים.
היא הפכה בעצמה למעגל הקסמים, מעגל הקסמים שנשבעה שלא תנציח. וכעת, הנה היא, מנציחה אותו. היא נכנסה לסטטיסטיקה. פריט עצוב, שמסתובב לו ברחובות הצוננים של תחילת האביב, בלי שממש יהיה לה בעצם לאן ללכת.
היא עצרה, הסתובבה והביטה על חנות כלבו לא גדולה, מצידו השני של הרחוב. ממתק. היא הייתה זקוקה לממתק. מאחר והיא לא יכולה לשתות יין. ההיריון הארור הזה.
היא נכנסה אל החנות, צעדה אל מדף הממתקים הקרוב ביותר, ונעצרה, כשעינה לכדה את כותרת אחד מעיתוני הרכילות, ממש מעל לחפיסת השוקולד, שאליו ידה נשלחה. 
הגבר בתמונה נראה... יותר מדי מוכר.
הנסיך רפאל דה-סנטיס נזנח על ידי היורשת האיטלקיה אלגרה ואלנטי, רק שבועות ספורים לפני החתונה המלכותית!
"מה לכל הרוחות והשדים?" כל הקונים בחנות נבהלו, כשהיא ממש צעקה את המילים הללו, אבל זה לא עניין אותה. היא חטפה את המגזין מהמתקן והחלה לעלעל בו באצבעות רועדות.
רפאל. הנסיך רפאל.
היא עילעלה בדפים, עד שמצאה את זה. הכתבה על השערוריה, שטילטלה כפי הנראה את הנסיכות של סנטה פירנצה, נקודה קטנטנה על מפת אירופה. מקום עליו לא שמעה מעולם.
זה היה הוא. בלי ספק. אי אפשר היה לטעות בנוגע לכך. עם מראהו עוצר הנשימה, הוא דמה יותר לאל מאשר לבן-אנוש. ועם הגוף המדהים שלו, גוף שכמובן הציגו לאורך הכתבה, בכמה תצלומים נלוזים מחוף הים. הכתפיים הרחבות, הריבועים בבטן והמותניים הצרים...
היא הכירה את הגוף הזה, יותר מכפי שהיא הכירה את גופה.
"הו, אללי..." היא תחבה את ידה לארנק ושלפה את המטבעות שקיבלה כתשר, השליכה עשיריה על הדלפק. "תשמרי את העודף," היא אמרה ורצה החוצה, עם הממתק ועם העיתון, כשכל גופה מתחיל לרעוד. 
לאיזה פרק של איזור הדמדומים היא נכנסה בדיוק? איזו מין בדיחה לא מצחיקה זאת?
עד שהגיעה לדירה, היא כבר הרגישה כאילו היא עומדת להקיא, לפני שתספיק להיכנס לשירותים. ובהתחשב במאורעות החודשים האחרונים, היא לא הייתה מופתעת אם זה אכן היה קורה. הניסיון להותיר מזון בתוך בטנה היה, לפעמים, מאמץ על-אנושי. לא שניתן היה לנחש זאת, על פי היקף מותניה ההולך ותופח, כמו שהבהיר לה היטב הבוס שלה, בעת שפיטר אותה.
היא הייתה אומללה. כה אומללה, שכל רצונה היה להשליך את עצמה על מיטה ולישון עד סוף היום הזה.
היא עשתה את דרכה אל חדר האורחים, שם ישבה סמנתה, שנראתה ממש מופתעת.
"את בסדר?" שאלה ביילי, בעיקר כדי להימנע מהשאלה, האם היא עצמה בסדר או לא.
"יש לך אורח," השיבה שותפתה לדירה.
"מי?" היא שאלה, מרגישה שהאפשרות היחידה היא שזה יהיה מישהו ממס הכנסה, שבא להודיע לה שהיא חייבת מס על הכנסות מהעבר, או אולי שוטר שבא להגיד לה שיש לו צו מעצר בגין דוחות חניה שהיא לא ידעה כלל שקיבלה... איזשהו דבר נורא. כי כזה מין יום זה היה, כזה מין חודש, בעצם.
"הוא כאן," אמרה סמנתה ונשמעה מוכת הלם.
היה רק הוא אחד, שמסוגל לגרום לקולה של אישה להישמע ככה. רק גבר אחד שביילי פגשה אי-פעם, שיכול לגרום לאישה הלם כזה, רק בעצם נוכחותו.
ובעוד ביילי מעבדת את פיסת המידע הזאת, היא שמעה לפתע קול צעדים על גבי רצפת העץ. היא הרימה את עיניה והביטה ישר אל תוך עיניו הכהות של הנסיך רפאל דה-סנטיס, שיצא מחדר השינה שלה.
הוא היה כאן, בדירתה הקטנה והעלובה, ונראה לא שייך, ממש כמו אריה בין חבורה של חתולי בית.
היא הידקה היטב את מעילה סביב גופה, עשתה כל מאמץ להסתיר את גזרתה. להחביא את בטנה התפוחה, שנראתה בבירור, היא ידעה, לולא המעטה הצמרירי שלה.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה, וקלטה שהיא עדיין אוחזת בעיתון עם תמונתו. היא השפילה את מבטה אל העיתון, ואז הביטה חזרה אליו. "מה אתה עושה פה?" היא שבה ושאלה.
"באתי להגיד לך, שאני מעוניין להתחיל להתראות איתך שוב," הוא אמר.
"הו, באמת." הקריאה הגיעה מפי שותפתה לדירה, שנאלצה לראות את ביילי ממררת בבכי בשבועות האחרונים.
"מה שהיא אמרה," חיזקה אותה ביילי, מהדקת את זרועותיה המשולבות מתחת לחזהּ.
"אנחנו יכולים לקבל פרטיות לרגע?" שאלתו הופנתה לעבר סמנתה, ואז, בלי להמתין למענה שלה, הוא תפס את אמתה של ביילי והוביל אותה אל חדר השינה שלה. הוא סגר את הדלת, אטם אותם בחלל המצומצם הזה.
ולרגע אחד, היא הייתה אבודה בו לגמרי. בעוצמה שלו, בנוכחותו, שהתפשטה אל כל פינות החדר ואפפה אותה. היא רצתה להישען קדימה, לעברו. להשעין את ראשה על חזהו המוצק ולהשתחרר מכל שברון הלב שלה, מהפחדים ומהמתח שסבלה בכל החודשים האחרונים.
היא רצתה ליפול לזרועותיו ולשחרר את הכול. להשתחרר מעצמה.
אך זה היה לגמרי בלתי אפשרי. הוא היה הרי... שקרן. מבחינות רבות יותר מכפי שהבינה קודם.
"האירוסים שלי בוטלו," הוא אמר, כאילו היא לא מחזיקה בידיה את העיתון שמכריז בדיוק על זה. "ובהתחשב בכך, אני לא רואה שום סיבה שתמנע את שנינו מלחדש את הקשר בינינו."
"ה... קשר שלנו. זה שבו אתה מגיע לבקר אותי כל כמה חודשים, רק בשביל הסקס?"
"ביילי," הוא אמר ונימת קולו מצביעה על פגיעה עמוקה. הוא גרם לה לרצות לחבוט בפניו. "יש לי סוג מסוים של חיים. סוג מסוים של ציפיות, ו..."
"הציפיות האלה?" היא סובבה את פני העיתון לכיוונו ודחפה אותו לעבר פניו. "אתה נסיך? באיזה מין אגדה משונה הסתבכתי, רפאל? אתה אמרת לי שאתה נציג של חברת תרופות."
"את אמרת שאני נציג של חברת תרופות, ביילי," הוא אמר, "את לא זוכרת?"
"אני..." היא זכרה כל פרט בקשר לערב שבו נפגשו. איך כל עולמה נעצר לגמרי, ברגע בו עיניהם נפגשו. כמה לא שייך הוא נראה, במזללה העלובה בה עבדה, ארנבות בסוודרים קראו למקום, וכל המלצריות לבשו סוודרים בעלי מחשופים נדיבים ומכנסים קצרים מאוד, עם טייטס בוהקים ועקבים גבוהים.
מטוסו התעכב בגלל מזג האוויר. הוא הגיע העירה לצורך עסקים. בסופו של דבר התפתחה ביניהם שיחה, ולאחריה היא עשתה את מה שלא עשתה מעולם בחייה. אחרי העבודה, היא הלכה איתו. 
הם לא שכבו. לא בערב הראשון ההוא. אבל הוא כן נישק אותה, והיא... טוב, היא למדה שלמילה לרצות יכולה להיות משמעות שונה לחלוטין, שמעולם לא הכירה. כל גופה נדלק למגע שפתיו, למגע ידיו. רגע אחד הם עוד דיברו, וברגע הבא היא כבר הייתה איתו על המיטה.
"אני בתולה," היא אמרה.
"אני לא צריך שתעמידי פנים," הוא השיב בקול גס. ידיו היו בשיערה. "אין לנו שום צורך לשחק את המשחק הזה. אלא אם כן, זה מה שאת רוצה."
"לא," היא אמרה. "אני ממש בתולה. ממש-ממש, באמת. כזאת שלא עשתה מעולם שום דבר כזה. אף פעם."
הוא התיישב בחזרה. "מעולם לא?"
"מעולם לא. אבל אתה מוצא חן בעיניי. ואולי, אם מזג האוויר יהיה רע מחר..."
"את רוצה לחכות, אבל אולי מחר כבר תהיי מוכנה?"
"אני לא יודעת."
"אנחנו נחכה," הוא אמר, ונישק את לחייה.
הוא לא זרק אותה מחדרו. הוא דווקא מזג לה כוס משקה קל, והמשיך לשוחח איתה.
היא לא גרמה לו לחכות יותר מדי, אחר כך. למחרת בלילה, הוא הפך לראשון שלה, ובליבה היא כבר החלה לטוות פנטזיות, על כך שהוא יהיה גם היחיד.
ואז... טוב, הוא התגלה בעצם כצפרדע. רק שלמען האמת, הוא בעצם נסיך. מה שמטורף לגמרי. 
"בטח שאני זוכרת," היא התפרצה.
"אז את ודאי זוכרת, שצחקת עליי ואמרת, 'אתה נציג של חברת תרופות או משהו, נכון?' ואני לא תיקנתי אותך. למען האמת, ביילי, את תגלי שהרבה מאוד דברים שאת חושבת לגבי, המצאת בעצמך."
"אז הולכת אותי שולל? הגעת הנה, עם כל הסיפור הזה, על מה שאני בחרתי להאמין בקשר אליך, ואיכשהו נדמה לך שזה יגרום לי לרצות אותך בחזרה? לא בתור החברה שלך, או משהו כזה, אלא רק בתור משהו קטן שיש לך בקולורדו... תגיד לי, רפאל, איפה חיות כל הנשים האחרות שלך?"
"אף פעם לא חשבתי עלייך בצורה כזאת," הוא אמר בקול עז. "מעולם לא."
"למעשים יש משמעות רבה יותר מאשר למילים, כמו שאומרים. אתה התייחסת אליי כמו אל אחת משלל נשים. אתה עדיין מתייחס אליי ככה. צא מהדירה שלי, הוד מעלתך," היא התיזה בכעס.
"אני לא נוהג לקבל פקודות, כמו שאת עומדת לגלות. היית מרוצה ממני, כששיחקתי את התפקיד שלי לפני כן. אבל עכשיו את יודעת שאני נסיך, קארה מיה. ואני מקבל כל מה שאני רוצה."
"טוב," היא אמרה, פורשת את ידיה לצדדים. "את זה, אתה לא מקבל."
הוא שלח את ידו, חפן את עורפה ומשך את ראשה קדימה. "את לא מתכוונת לזה באמת."
"הו, דווקא כן." היא הצמידה את ידיה אל חזהו – כדי להדוף אותו ממנה – אלא שפתאום המגע היה... כל כך נכון, כמו לשוב הביתה. כמו כל מה שבוהק ומושלם וחסר לה בתקופה האחרונה, בה כל חייה התהפכו כליל.
היה קל מאוד לשכוח, שהוא זה שהפך אותם.
הוא כרך את זרועו סביב מותניה, משך אותה והצמיד את גופה אליו. ואז פתאום הוא הזדעף.
והמציאות שבה והלמה בפניה. ובכוח.
"אל תיגע בי," היא סיננה, נחלצה מידיו ומתחה את מעילה, במידה מסוימת של בהילות.
היא לא רצתה שיראה שהיא בהיריון בגלל ש...
בגלל ש... היא לא ידעה בעצם למה. היא כבר השלימה עם גורלה כאם לא נשואה, כי הוא היה אמור להתחתן עם מישהי אחרת. בגלל שהוא לא השיב מעולם על הודעת הטקסט ששלחה לו אחרי שנודע לה, בה אמרה שהם צריכים לדבר.
אבל כעת הוא כאן. והוא נסיך, לעזאזל עם כל זה.
אבא שלה לא היה מעולם בסביבה, והיא ואימהּ סבלו בגלל זה מאוד, מהבחינה הכלכלית. רפאל יוכל לתמוך בילד שלהם. יוכל לוודא שהם לא יסבלו.
היא פתחה את הכפתור העליון של מעילה בלב הולם. "אני לא מתכוונת להיות המאהבת שלך, רפאל," היא אמרה, וקולה רעד ככל שהוסיפה להתיר את כפתורי מעילה. היא הניחה למעיל להיפתח, ולחשוף את התפיחה ההיריונית, שנראתה רק בקושי מתחת לסוודר הצמוד. "אבל גם אם תרצה וגם אם לא, אתה האבא של התינוק שלי."

עוד על הספר

בכוח האהבה מייסי ייטס
זה היה לילה מושלם. כה יפה, עם אורות חג המולד התלויים בחזיתות הבתים של וייל, נוצצים בשלג המקיף אותם. כמו כוכבים אשר נפלו מהרקיע, כדי להאיר את הדרך.
כן, הלילה היה מושלם, ורפאל אפילו עוד יותר מושלם. אבל הלוא, כך הוא היה תמיד.
ביילי לא ממש האמינה שכל זה אמיתי. גם אחרי שמונה חודשים איתו, היא התקשתה להאמין. הוא היה כמו נסיך מתוך ספרי האגדות, והיא סתם נערה, שלא חשבה מעולם שתזכה בעצמה לחוות סוף טוב ומאושר.
אלא שאז היא פגשה אותו.
כמובן הם התראו רק מדי כמה חודשים, כשהוא היה טס לקולורדו, לצורך עסקים, ואף פעם לא נשאר זמן רב מספיק.
היא הייתה זהירה, לאורך כל חייה הבוגרים. חששה מכל הקשור לגברים וליציאה איתם. אבל עם רפאל... הזהירות הזאת פשוט לא הייתה שם. היא התמסרה לו, בלי שום מחשבה על שימור עצמי, שום מחשבה על שום דבר, רק, כמה היא רוצה אותו.
איתו, היא הייתה אישה אחרת לגמרי. אישה מאוהבת.
הכול היה תמיד נפלא, כשהוא היה שם. והערב לא היה שונה. הם סיימו את ארוחת הערב, טיילו ברחובות העיר, ואז חזרו אל המלון, שם הוא לקח אותה למיטה.
היה בו איזה מתח מיוחד הערב, איזו עוצמה מיוחדת. לא שהיא התלוננה.
היא התמתחה על הסדינים, כופפה את בהונותיה. היא הייתה עדיין בשלב ההתאוששות. היא ציחקקה והתגלגלה לשכב על צידה, והביטה לכיוון חדר הרחצה.
הדלת הייתה סגורה, רק פס של אור נראה בתחתיתה. היא נאנחה בכבדות, בהמתינה לו שישוב אל המיטה.
בהמתינה בחוסר סבלנות.
משהו בערב הזה היה שונה. משמעותי ומיוחד.
היא אהבה אותו כל כך. היא חשה את זה, ממש כמו מין חלל עמום בתוך בטנה. היא לא חשבה מעולם שתוכל לחוש כך בנוגע למישהו. לא חשבה שמישהו יוכל לחוש כך כלפיה.
היא הייתה מוכנה לסיבוב נוסף. מוכנה לכל דבר.
דלת חדר הרחצה נפתחה, וליבה פתח בריקוד קטן. זה גרם לה לחייך. מגוחך, כמה מאושרת הוא גרם לה להרגיש. אם כי בעצם, היא מעולם לא הניחה לאף גבר להתקרב אליה מספיק, כדי לחוות אינטימיות שכזאת.
בעבודתה, כמלצרית, גברים התחילו איתה בלי הרף. היא רק לא... נתנה לזה להשפיע עליה. כלל וכלל לא. היא התפכחה לגמרי מכל אשליה ביחס לגברים, בטרם עזבה את בית אימהּ, כשהייתה בת שש-עשרה. היא ראתה יותר מדי. לב שנשבר שוב ושוב. צעקות ומריבות.
ביילי החליטה ליצור לעצמה את החיים שהיא רוצה, את העתיד שלה. היא נותרה בתולה עד גיל עשרים ואחת, בגלל שהחליטה בצורה חד-משמעית להמתין עד לזמן הנכון. עד שהיא תהיה מוכנה.
ואז היא פגשה את רפאל. חברותיה כמעט לא האמינו שהוא ממש קיים. היא הפסיקה לדבר עליו, כשכל מה שקיבלה בתגובה היה גלגול עיניים סקפטי ותגובות כמו, רפאל? מה, ביילי, את יוצאת עם אחד מצבי הנינג'ה?
הוא לא פגש אף אחת מהן מעולם, משום שכשהגיע העירה, הוא היה תמיד עסוק. וחוץ מזה, היא רצתה אותו כולו לעצמה. אז כן, היא הייתה מאושרת. והיא הרגישה שכך תהיה תמיד.
"ביילי, את לא צריכה להתלבש?"
היא הזעיפה פנים. היא לא ציפתה שיגיד את זה. היא בילתה איתו את הלילות, בכל פעם שעבר בעיר. "אני חשבתי... טוב." היא העבירה יד על קימורי גופה החשופים. "אני מוכנה לעוד סיבוב, אם גם אתה."
"אני טס מוקדם הבוקר – חשבתי שאמרתי לך."
פתאום, הוא נראה קודר. היא שנאה את הקדרות הזאת. היא תפסה אותה בצוואר והחניקה אותה. מילאה אותה פחד, וביילי לא הייתה מסוגלת להסביר למה בדיוק. "לא. לא אמרת לי." היא אילצה את עצמה לחייך, כי לא היה שום טעם לריב איתו אם אלו הרגעים האחרונים שנותרו להם להיות ביחד, עד שהוא שוב יעזוב. "אתה חייב לשוב לאיטליה?" 
"כן," הוא אמר, תוך שלבש את מכנסיו והסתיר את רגליו הנהדרות.
היא התבוננה בו כשהוסיף להתלבש, והסטריפטיז ההפוך היה עדיין מגרה, למרות הסוף המדכא שהיה לו, בניגוד לאפשרות השנייה.
שריריו התכווצו ונמתחו עם כל תנועה; אצבעותיו כה חזקות ויעילות בכפתרו את חולצתו, הזכירו לה עד כמה יעילות היו עם גופה.
"ביילי," הוא שב ואמר לה, ונימת קולו קצת... כעוסה. היא לא יכלה לזכור את רפאל כועס עליה, מעולם.
"נוח ונעים לי פה," היא אמרה, נאנחה בכבדות, התגלגלה וקמה מהמיטה. "טוב, עכשיו כבר לא. אני מקווה שאתה שמח." היא נדנדה קצת את מותניה במכוון, עושה את דרכה אל המקום בו הוא קרע מעליה את שמלתה, מוקדם יותר. "אני מקווה שהיא שרדה," היא אמרה, מרימה אותה בזהירות.
"אני אחליף לך אותה, אם לא."
"אני דואגת יותר בנוגע למה שאלבש בדרך הביתה." אנחה נוספת חמקה מבין שפתיה. "מתי אתה מגיע שוב?"
"אני לא."
היא הרגישה איך כל האוויר יוצא מריאותיה. היא פשוט עמדה שם, ממצמצת באור העמום, קפואה לגמרי, כשאצבעותיה חסרות תחושה, וצינה אוחזת את גופה. "מה זאת אומרת, אתה לא חוזר לפה?"
"אין לי יותר עבודה בוייל. סיימנו את כל הפגישות שלנו."
"בסדר. אז. אבל... אני פה."
הוא צחק, צליל חרישי וקשה, שממש לא התאים לרפאל. "מצטער, קארה, את לא מספיק מפתה, על מנת שאשוב לפה."
היא הוכתה בהלם. לחלוטין. ושנאה את עצמה בגלל זה. "אני לא מבינה. רק עכשיו היה לנו הדייט הטוב ביותר, עם ה... אני לא... אני לא מבינה."
"זאת הפרידה שלנו. את היית הסחת דעת נחמדה להפליא, אבל זה כל מה שיכולת להיות. יש לי חיים אחרים באיטליה, והגיע הזמן שאשוב אליהם, כמו שצריך."
ההלם הפך לתחושה של מהלומה בפנים. "חיים? רפאל... אתה נשוי?"
"עומד להתחתן," הוא אמר ונימת קולו הייתה קשה. "אני לא יכול להמשיך לתת לדעתי להיות מוסחת."
"אתה מאורס? טוב, בטח שאתה מאורס," היא אמרה והמילים התגלגלו מפיה בלי שליטה. "אני בטוחה שאתה... גר איתה. ברור שאתה בא לבקר אותי, רק מדי חודש-חודשיים. איזו מטומטמת אני." היא כיסתה את פיה והחניקה צרחה. היא כעסה מדי בשביל לחוש מושפלת. הייתה פגועה מדי בשביל לחשוש, שמא תדמם עליו. "אני הייתי... הייתי בתולה, ואתה ידעת את זה," היא הטיחה בו. "אני אמרתי לך, שזה היה עניין גדול בשבילי!" דמעות של זעם מילאו את עיניה והחלו להתגלגל על לחייה.
"ואני מעריך את המתנה שהענקת לי, טֶזורִינָה," הוא אמר וקולו היה קשה כפלדה. "היינו ביחד שמונה חודשים. זה לא היה בדיוק רומן חולף."
"זה היה רומן חולף, אם בכלל לא מתייחסים לזה ברצינות!" יבבה של בכי עלתה בגרונה, הרעידה את כל גופה. "אם אחד הנוגעים בדבר ידע מראש שזה עומד להסתיים, ושכב עם מישהי אחרת." היא הרימה את נעלה והטיחה אותה לכיוון ראשו.
הוא חמק ממנה בקלות, קללה באיטלקית עומדת על שפתיו.
היא התכופפה שוב, הרימה את הנעל השנייה, והטיחה גם אותה לכיוונו. זאת כבר פגעה בו, ישר בחזה. הוא סגר את המרחק שהפריד ביניהם, ותפס את פרק כף ידה. "מספיק." הוא שיחרר אותה, באותה המהירות שבה תפס אותה. "אל תביישי את עצמך, ביילי. לא יותר מכפי שכבר ביישת."
"אתה זה שצריך להתבייש," היא אמרה וקולה רעד. היא לבשה את שמלתה, ואז ניגשה להרים את נעליה. היא לא לבשה את גרבי הניילון, אבל למי יש זמן לעניינים קטנים כאלה, כשליבך נקרע לך מתוך החזה, זה עתה? "אתה הוא זה ששיקר לי." היא משכה באפה, בקול רם מכפי שרצתה, ולבשה את מעילה מעל לשמלתה, מנסה להתעלם מהרעד שאחז בה כעת, עד כדי כך ששיניה ממש נקשו.
"מעולם לא שיקרתי לך," הוא אמר ועיניו הכהות בערו. "את המצאת את הסיפור, שבו רצית להאמין."
היא פלטה נהמה פראית וחלפה על פניו במהירות, בדרכה לצאת מהחדר, מהר ככל שתוכל, כשהיא מרגישה כמו פרוצה עלובה, שיוצאת בחשכת הליל מחדר בבית מלון, בנעלי עקב ובשמלה יפהפייה, אותה תיאלץ לשרוף למחרת בבוקר.
רק כשהייתה בחוץ, רק כשהקור אפף אותה, תקף אותה, היא נשברה. לגמרי. היא צנחה על ברכיה בשלג, ובכתה עד שגרונה כאב.
היא הרגישה כאילו חייה תמו. וברגע זה, לא היו לה הכוחות הנחוצים להקים את עצמה בחזרה על הרגליים.
 
כעבור שלושה חודשים
מצטער, ביילי. אבל אני לא יכול להמשיך להעסיק מלצרית, שנרדמת במטבח באמצע המשמרת שלה. ובעיקר לא מלצרית שמנה.
קולו של הבוס שלה התנגן בראשה שוב ושוב, כשהשתרכה בדרך חזרה אל דירתה. היא צדקה אז, לפני שלושה חודשים, כשרפאל נפרד ממנה. חייה תמו, פחות או יותר.
היא הייתה בפיגור כל כך גדול בלימודים, שלא נראה שהיא תצליח להשלים את כל הדרישות ולסיים אותם. כבר לא הייתה לה עבודה, והיא הרגישה כה חולה ועייפה, שבקושי היה אכפת לה מכל זה.
לא הייתה לה ברירה, אלא לספר לסמנתה שלא תוכל לשלם את שכר הדירה. טוב, זה כבר יהיה השיא, של כל ההשפלות של החודשים האחרונים, באמת. היא נהפכה לכל מה שהיה נדמה לה שהצליחה להשאיר כל כך רחוק למטה, לאורך כל חייה.
כשעזבה את הבית, היא נתנה לאימא שלה שטיפה הגונה, על כך שהיא עומדת לבנות לעצמה חיים טובים יותר. על כך שחייה לא יסובו אך ורק סביב גברים, וסביב הרצון העז להציג את עצמה תמיד בתור קורבן. 
היא נמלטה בעור שיניה, כמו שאומרים. הותירה מאחור חיי עוני חסרי תוחלת. חיים בהם הייתה אך ורק לא רצויה. אך ורק סיבה לטינה וקיטורים, והיא נשבעה להצליח יותר בכוחות עצמה.
היא ידעה להיזהר מגברים, וממה שינסו להגיד כדי להשתחל לתוך התחתונים שלה, עוד מאז שהייתה צעירה מכדי להבין מה כל זה אומר. כי היא שמעה את הקיטורים של אימהּ בנושא הזה, כל פעם שאיזה בן-זוג נטש אותה לאנחות. לכן הייתה בטוחה, שהיא עצמה חסינה מפני דברים כאלה. הייתה בטוחה שהיא חסינה לחלוטין, מפני התנהגות כזאת.
ולמען האמת, אכן הייתה. רק שהיא לא פגשה מעולם אף גבר שהצליח להטריף אותה מספיק. עד שפגשה את רפאל. וכעת היא רווקה, מובטלת ובהיריון. וכל זה בגיל עשרים ושתיים.
היא הפכה בעצמה למעגל הקסמים, מעגל הקסמים שנשבעה שלא תנציח. וכעת, הנה היא, מנציחה אותו. היא נכנסה לסטטיסטיקה. פריט עצוב, שמסתובב לו ברחובות הצוננים של תחילת האביב, בלי שממש יהיה לה בעצם לאן ללכת.
היא עצרה, הסתובבה והביטה על חנות כלבו לא גדולה, מצידו השני של הרחוב. ממתק. היא הייתה זקוקה לממתק. מאחר והיא לא יכולה לשתות יין. ההיריון הארור הזה.
היא נכנסה אל החנות, צעדה אל מדף הממתקים הקרוב ביותר, ונעצרה, כשעינה לכדה את כותרת אחד מעיתוני הרכילות, ממש מעל לחפיסת השוקולד, שאליו ידה נשלחה. 
הגבר בתמונה נראה... יותר מדי מוכר.
הנסיך רפאל דה-סנטיס נזנח על ידי היורשת האיטלקיה אלגרה ואלנטי, רק שבועות ספורים לפני החתונה המלכותית!
"מה לכל הרוחות והשדים?" כל הקונים בחנות נבהלו, כשהיא ממש צעקה את המילים הללו, אבל זה לא עניין אותה. היא חטפה את המגזין מהמתקן והחלה לעלעל בו באצבעות רועדות.
רפאל. הנסיך רפאל.
היא עילעלה בדפים, עד שמצאה את זה. הכתבה על השערוריה, שטילטלה כפי הנראה את הנסיכות של סנטה פירנצה, נקודה קטנטנה על מפת אירופה. מקום עליו לא שמעה מעולם.
זה היה הוא. בלי ספק. אי אפשר היה לטעות בנוגע לכך. עם מראהו עוצר הנשימה, הוא דמה יותר לאל מאשר לבן-אנוש. ועם הגוף המדהים שלו, גוף שכמובן הציגו לאורך הכתבה, בכמה תצלומים נלוזים מחוף הים. הכתפיים הרחבות, הריבועים בבטן והמותניים הצרים...
היא הכירה את הגוף הזה, יותר מכפי שהיא הכירה את גופה.
"הו, אללי..." היא תחבה את ידה לארנק ושלפה את המטבעות שקיבלה כתשר, השליכה עשיריה על הדלפק. "תשמרי את העודף," היא אמרה ורצה החוצה, עם הממתק ועם העיתון, כשכל גופה מתחיל לרעוד. 
לאיזה פרק של איזור הדמדומים היא נכנסה בדיוק? איזו מין בדיחה לא מצחיקה זאת?
עד שהגיעה לדירה, היא כבר הרגישה כאילו היא עומדת להקיא, לפני שתספיק להיכנס לשירותים. ובהתחשב במאורעות החודשים האחרונים, היא לא הייתה מופתעת אם זה אכן היה קורה. הניסיון להותיר מזון בתוך בטנה היה, לפעמים, מאמץ על-אנושי. לא שניתן היה לנחש זאת, על פי היקף מותניה ההולך ותופח, כמו שהבהיר לה היטב הבוס שלה, בעת שפיטר אותה.
היא הייתה אומללה. כה אומללה, שכל רצונה היה להשליך את עצמה על מיטה ולישון עד סוף היום הזה.
היא עשתה את דרכה אל חדר האורחים, שם ישבה סמנתה, שנראתה ממש מופתעת.
"את בסדר?" שאלה ביילי, בעיקר כדי להימנע מהשאלה, האם היא עצמה בסדר או לא.
"יש לך אורח," השיבה שותפתה לדירה.
"מי?" היא שאלה, מרגישה שהאפשרות היחידה היא שזה יהיה מישהו ממס הכנסה, שבא להודיע לה שהיא חייבת מס על הכנסות מהעבר, או אולי שוטר שבא להגיד לה שיש לו צו מעצר בגין דוחות חניה שהיא לא ידעה כלל שקיבלה... איזשהו דבר נורא. כי כזה מין יום זה היה, כזה מין חודש, בעצם.
"הוא כאן," אמרה סמנתה ונשמעה מוכת הלם.
היה רק הוא אחד, שמסוגל לגרום לקולה של אישה להישמע ככה. רק גבר אחד שביילי פגשה אי-פעם, שיכול לגרום לאישה הלם כזה, רק בעצם נוכחותו.
ובעוד ביילי מעבדת את פיסת המידע הזאת, היא שמעה לפתע קול צעדים על גבי רצפת העץ. היא הרימה את עיניה והביטה ישר אל תוך עיניו הכהות של הנסיך רפאל דה-סנטיס, שיצא מחדר השינה שלה.
הוא היה כאן, בדירתה הקטנה והעלובה, ונראה לא שייך, ממש כמו אריה בין חבורה של חתולי בית.
היא הידקה היטב את מעילה סביב גופה, עשתה כל מאמץ להסתיר את גזרתה. להחביא את בטנה התפוחה, שנראתה בבירור, היא ידעה, לולא המעטה הצמרירי שלה.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה, וקלטה שהיא עדיין אוחזת בעיתון עם תמונתו. היא השפילה את מבטה אל העיתון, ואז הביטה חזרה אליו. "מה אתה עושה פה?" היא שבה ושאלה.
"באתי להגיד לך, שאני מעוניין להתחיל להתראות איתך שוב," הוא אמר.
"הו, באמת." הקריאה הגיעה מפי שותפתה לדירה, שנאלצה לראות את ביילי ממררת בבכי בשבועות האחרונים.
"מה שהיא אמרה," חיזקה אותה ביילי, מהדקת את זרועותיה המשולבות מתחת לחזהּ.
"אנחנו יכולים לקבל פרטיות לרגע?" שאלתו הופנתה לעבר סמנתה, ואז, בלי להמתין למענה שלה, הוא תפס את אמתה של ביילי והוביל אותה אל חדר השינה שלה. הוא סגר את הדלת, אטם אותם בחלל המצומצם הזה.
ולרגע אחד, היא הייתה אבודה בו לגמרי. בעוצמה שלו, בנוכחותו, שהתפשטה אל כל פינות החדר ואפפה אותה. היא רצתה להישען קדימה, לעברו. להשעין את ראשה על חזהו המוצק ולהשתחרר מכל שברון הלב שלה, מהפחדים ומהמתח שסבלה בכל החודשים האחרונים.
היא רצתה ליפול לזרועותיו ולשחרר את הכול. להשתחרר מעצמה.
אך זה היה לגמרי בלתי אפשרי. הוא היה הרי... שקרן. מבחינות רבות יותר מכפי שהבינה קודם.
"האירוסים שלי בוטלו," הוא אמר, כאילו היא לא מחזיקה בידיה את העיתון שמכריז בדיוק על זה. "ובהתחשב בכך, אני לא רואה שום סיבה שתמנע את שנינו מלחדש את הקשר בינינו."
"ה... קשר שלנו. זה שבו אתה מגיע לבקר אותי כל כמה חודשים, רק בשביל הסקס?"
"ביילי," הוא אמר ונימת קולו מצביעה על פגיעה עמוקה. הוא גרם לה לרצות לחבוט בפניו. "יש לי סוג מסוים של חיים. סוג מסוים של ציפיות, ו..."
"הציפיות האלה?" היא סובבה את פני העיתון לכיוונו ודחפה אותו לעבר פניו. "אתה נסיך? באיזה מין אגדה משונה הסתבכתי, רפאל? אתה אמרת לי שאתה נציג של חברת תרופות."
"את אמרת שאני נציג של חברת תרופות, ביילי," הוא אמר, "את לא זוכרת?"
"אני..." היא זכרה כל פרט בקשר לערב שבו נפגשו. איך כל עולמה נעצר לגמרי, ברגע בו עיניהם נפגשו. כמה לא שייך הוא נראה, במזללה העלובה בה עבדה, ארנבות בסוודרים קראו למקום, וכל המלצריות לבשו סוודרים בעלי מחשופים נדיבים ומכנסים קצרים מאוד, עם טייטס בוהקים ועקבים גבוהים.
מטוסו התעכב בגלל מזג האוויר. הוא הגיע העירה לצורך עסקים. בסופו של דבר התפתחה ביניהם שיחה, ולאחריה היא עשתה את מה שלא עשתה מעולם בחייה. אחרי העבודה, היא הלכה איתו. 
הם לא שכבו. לא בערב הראשון ההוא. אבל הוא כן נישק אותה, והיא... טוב, היא למדה שלמילה לרצות יכולה להיות משמעות שונה לחלוטין, שמעולם לא הכירה. כל גופה נדלק למגע שפתיו, למגע ידיו. רגע אחד הם עוד דיברו, וברגע הבא היא כבר הייתה איתו על המיטה.
"אני בתולה," היא אמרה.
"אני לא צריך שתעמידי פנים," הוא השיב בקול גס. ידיו היו בשיערה. "אין לנו שום צורך לשחק את המשחק הזה. אלא אם כן, זה מה שאת רוצה."
"לא," היא אמרה. "אני ממש בתולה. ממש-ממש, באמת. כזאת שלא עשתה מעולם שום דבר כזה. אף פעם."
הוא התיישב בחזרה. "מעולם לא?"
"מעולם לא. אבל אתה מוצא חן בעיניי. ואולי, אם מזג האוויר יהיה רע מחר..."
"את רוצה לחכות, אבל אולי מחר כבר תהיי מוכנה?"
"אני לא יודעת."
"אנחנו נחכה," הוא אמר, ונישק את לחייה.
הוא לא זרק אותה מחדרו. הוא דווקא מזג לה כוס משקה קל, והמשיך לשוחח איתה.
היא לא גרמה לו לחכות יותר מדי, אחר כך. למחרת בלילה, הוא הפך לראשון שלה, ובליבה היא כבר החלה לטוות פנטזיות, על כך שהוא יהיה גם היחיד.
ואז... טוב, הוא התגלה בעצם כצפרדע. רק שלמען האמת, הוא בעצם נסיך. מה שמטורף לגמרי. 
"בטח שאני זוכרת," היא התפרצה.
"אז את ודאי זוכרת, שצחקת עליי ואמרת, 'אתה נציג של חברת תרופות או משהו, נכון?' ואני לא תיקנתי אותך. למען האמת, ביילי, את תגלי שהרבה מאוד דברים שאת חושבת לגבי, המצאת בעצמך."
"אז הולכת אותי שולל? הגעת הנה, עם כל הסיפור הזה, על מה שאני בחרתי להאמין בקשר אליך, ואיכשהו נדמה לך שזה יגרום לי לרצות אותך בחזרה? לא בתור החברה שלך, או משהו כזה, אלא רק בתור משהו קטן שיש לך בקולורדו... תגיד לי, רפאל, איפה חיות כל הנשים האחרות שלך?"
"אף פעם לא חשבתי עלייך בצורה כזאת," הוא אמר בקול עז. "מעולם לא."
"למעשים יש משמעות רבה יותר מאשר למילים, כמו שאומרים. אתה התייחסת אליי כמו אל אחת משלל נשים. אתה עדיין מתייחס אליי ככה. צא מהדירה שלי, הוד מעלתך," היא התיזה בכעס.
"אני לא נוהג לקבל פקודות, כמו שאת עומדת לגלות. היית מרוצה ממני, כששיחקתי את התפקיד שלי לפני כן. אבל עכשיו את יודעת שאני נסיך, קארה מיה. ואני מקבל כל מה שאני רוצה."
"טוב," היא אמרה, פורשת את ידיה לצדדים. "את זה, אתה לא מקבל."
הוא שלח את ידו, חפן את עורפה ומשך את ראשה קדימה. "את לא מתכוונת לזה באמת."
"הו, דווקא כן." היא הצמידה את ידיה אל חזהו – כדי להדוף אותו ממנה – אלא שפתאום המגע היה... כל כך נכון, כמו לשוב הביתה. כמו כל מה שבוהק ומושלם וחסר לה בתקופה האחרונה, בה כל חייה התהפכו כליל.
היה קל מאוד לשכוח, שהוא זה שהפך אותם.
הוא כרך את זרועו סביב מותניה, משך אותה והצמיד את גופה אליו. ואז פתאום הוא הזדעף.
והמציאות שבה והלמה בפניה. ובכוח.
"אל תיגע בי," היא סיננה, נחלצה מידיו ומתחה את מעילה, במידה מסוימת של בהילות.
היא לא רצתה שיראה שהיא בהיריון בגלל ש...
בגלל ש... היא לא ידעה בעצם למה. היא כבר השלימה עם גורלה כאם לא נשואה, כי הוא היה אמור להתחתן עם מישהי אחרת. בגלל שהוא לא השיב מעולם על הודעת הטקסט ששלחה לו אחרי שנודע לה, בה אמרה שהם צריכים לדבר.
אבל כעת הוא כאן. והוא נסיך, לעזאזל עם כל זה.
אבא שלה לא היה מעולם בסביבה, והיא ואימהּ סבלו בגלל זה מאוד, מהבחינה הכלכלית. רפאל יוכל לתמוך בילד שלהם. יוכל לוודא שהם לא יסבלו.
היא פתחה את הכפתור העליון של מעילה בלב הולם. "אני לא מתכוונת להיות המאהבת שלך, רפאל," היא אמרה, וקולה רעד ככל שהוסיפה להתיר את כפתורי מעילה. היא הניחה למעיל להיפתח, ולחשוף את התפיחה ההיריונית, שנראתה רק בקושי מתחת לסוודר הצמוד. "אבל גם אם תרצה וגם אם לא, אתה האבא של התינוק שלי."