הכמיהה לביטחון

היא עצרה את מכוניתה בשולי שביל בראש הגבעה ויצאה החוצה, מותחת את גופה בהכרת תודה אחרי הנסיעה מלונדון.  

הבית שכן מתחתיה בעמק הירוק המבודד שלו, גיבוב של אבנים כמו דרקון עתיק שישן באור השמש. 

דיינה לקחה נשימה ארוכה של שביעות רצון, פיה המתוח נרגע לחיוך של עונג צרוף.            

"חזרתי," לחשה. "והפעם כדי להישאר. שום דבר – ואף אחד – לא יגרש אותי מכאן שוב. אתה תהיה שלי. שמעת?"        

ולאחר מבט אחרון מתמשך היא חזרה למכונית ונסעה במורד הגבעה לכיוון מאניון.           

זה לא יהיה – לא יוכל להיות אותו הדבר. קודם כול כיוון שסרפינה לאטימר, שנדיבותה וחיוכה החינני יכלו כה בפתאומיות להפוך לנוקשות, כבר לא תהיה שם, אבל היא חזרה לאיטליה שלה האהובה, ומובן שדודה ג'וס נסעה איתה.      

אך גם אני השתניתי, חשבה. 

היא עשתה כברת דרך ארוכה מאז אותה נערה מבולבלת בת שבע עשרה שעזבה את המקום לפני שבע שנים – מבחינה פיזית, רגשית ו – כן, חשבה, גם כלכלית.      

לא עוד אחייניתה של סוכנת הבית, שמחוסר ברירה תמיד משקיפה אל פנים הבית מבחוץ, אלא מתווכת מצליחה ומתוגמלת היטב, בעלת סוכנות נדל"ן מובילה. 

וכל שנות המאבק שניהלה להתקדם בסולם, להמציא את עצמה מחדש לכוח שאין להתעלם ממנו, לימדו אותה הרבה.  

כבר עזרתי להרבה מאוד אנשים להגשים את חלומותיהם, חשבה. עכשיו, הגיע תורי.

אלא שמאניון לא היה סתם חלום. הוא היה זכותה מלידה, ולא חשוב מה אומר החוק. ישנו דבר שנקרא צדק טבעי, והיא תיאחז בו, לא משנה באילו אמצעים תיאלץ לנקוט. או מה עלולות להיות התוצאות לכך.          

היא הגיעה להחלטה הזו לפני זמן רב, והזמן שחלף רק הגביר את נחישותה.

היא נסעה דרך השערים הגבוהים מברזל יצוק ובמעלה שביל הגישה הארוך דרך המדשאות הרחבות והגנים הרשמיים לכיוון הבית. מספר מכוניות כבר חנו משני צידי הכניסה הראשית, והיא נכנסה עם הפיג'ו שלה למקום הקרוב ביותר האפשרי.  

בצאתה מהמכונית, נעמדה לרגע, סרקה את כלי הרכב האחרים, מייצבת את נשימתה הנרגשת פתאום, ומחליקה כל קמט בשמלת התחרה בצבע חאקי שלה, לפני שהוציאה את תיק סוף השבוע שלה מתא המטען.

כשהסתובבה ראתה שדלת הכניסה המפורזלת והרקועה נפתחה, ואישה מלאה בשמלה שחורה חיכתה שם.   

"גברת גרנת'ם?" קולה של האישה היה נעים ושקט. "אני ג'נט האריס. הרשי לי לקחת את תיקך וללוות אותך לחדרך." 

אני כנראה מכירה את הדרך טוב יותר ממך, חשבה דיינה, משועשעת, בזמן שהלכה אחרי סוכנת הבית. כמה פעמים רצתי אחרי דודה ג'וס לוודא שהכול מוכן לקראת הגעת האורחים? לפעמים זוכה ברשות לסדר את הפרחים בחדרי השינה.

מעניין אם מישהו עשה את זה בשבילי?

התשובה לכך, שלא איחרה לבוא, הייתה 'לא' ובאה יחד עם העובדה שהחדר שהוקצה לה היה הקטן ביותר מבין חדרי האורחים בחלק המרוחק ביותר של הבית, והוא השקיף לעבר השיחים במורד העמק, במקום שבו עמד עדיין בית הקיץ. 

הדבר היחיד שלא היה לה שום רצון לראות. שקיוותה שכבר לא יהיה קיים, אף-על-פי שהזיכרונות שהעלה היו עדיין רבי עוצמה. באופן מריר ומטריד.  

למרות הכול, בחירת הנוף הייתה ככל הנראה לא מכוונת, חשבה, פונה מהחלון. בניגוד לבחירת החדר עם העיצוב הדהוי והשטיח השחוק, שנדמה היה שנועדו להעמידה היטב במקומה.   

זה בסדר, חשבה. צוחק מי שצוחק אחרון.     

"חדר האמבטיה ממש בקצה המסדרון, גברת גרנת'ם." גברת האריס נשמעה כמעט מתנצלת. "אך הוא יהיה כולו לרשותך. אם תזדקקי למשהו נוסף, אני כאן לרשותך." היא נעצרה. "גברת לאטימר ביקשה ממני לומר שהתה מוגש בחדר ההסבה." 

כמה רשמי, חשבה דיינה משועשעת קלות משפרשה סוכנת הבית. וכמה לא מתאים לניקולה. אך אולי היא מצאה שלא קלה הייתה דרכה של מארחת.      

לא היה לה הרבה מה לפרוק, מלבד השמלות להיום בערב ולמסיבה מחר בלילה, שאותן תלתה בארון הצר שהוצב בחדר. 

חדר האמבטיה היה בסיסי אך מצויד היטב במגבות, באמבטיה עם מקלחת ידנית ובמראת גוף.

וכך, לאחר שהסתרקה, תיקנה את השפתון ושמה עוד בושם, דיינה בחנה את עצמה באותה עוצמת ביקורת שבה ציפתה להיתקל למטה. 

שערה החום בהיר, מסופר היטב ומודגש כך שזהר בגוונים אדמוניים, גלש, חלק וזורח, עד לכתפיה, והשימוש הקל באיפור הדגיש את הירוק שבעיני האגוז שלה והאריך את ריסיה המעוגלים.   

גופה, מלא בכל המקומות הנכונים, היה חטוב ומעוצב הודות לשיעורי הספורט והריקוד שאליהם נהגה ללכת בקביעות קנאית. לא זול, אך המטרה מקדשת את האמצעים.  

וברכת השלום הספונטנית של ניקולה מלפני עשרה ימים הייתה גם היא מעודדת. "דיינה, כמה נפלא לראות אותך שוב. ואת נראית מדהים."     

הגזמה בוטה, אך בהחלט מספקת, חשבה כשהחלה בדרכה למטה. 

עכשיו, משהיה לה זמן להביט סביבה, היא נוכחה לדעת שלא היה זה רק חדר השינה שלה שהיה זקוק לחידוש. הבית כולו נראה עייף ומוזנח, והיה ברור לעין שהסטנדרטים הגבוהים של הניקיון שנשמרו בתקופתה של דודה ג'וס ירדו פלאים. 

משטחים כבר לא הבהיקו כפי שהיה בעבר. ריחה המפתה של תערובת לבנדר ודונג לא נישא יותר באוויר, ובמקומות אחדים היו אפילו קורי עכביש. 

הכול נראה – לא אהוב, אך אולי זה מה שקורה כשבעלת הבית לא גרה יותר במקום.

זה לא שסרפינה לאטימר נהנתה מיד חופשית בעניין. ברגע שהחליטה להימנע מלשלם את מס הירושה בכך שהעניקה את מאניון לאדם, אחיה הגדול של ניקולה, היא הורשתה לבקר במעונה הקודם רק לעיתים רחוקות ולהסתפק בביקורים קצרים במהלך שבע השנים שנדרשו למתנה להפוך לחוקית, ולאדם להפוך לבעליו המלאים של מאניון.    

דודה ג'וס הסבירה את זה לדיינה בפרוטרוט, מבטלת במחי יד את כל ניסיונותיה לשאול שאלות או למחות, לפני שהוסיפה בהדגשה צוננת, "אז, אחת ולתמיד, בואי נשים קץ לשטות הזו." 

ובכל זאת, כיצד זה יכול היה להיות כשדיינה ידעה בביטחון מלא, כפי שהיה ברור שהשמש זורחת במזרח, שדילגו עליה? שהירושה הלגיטימית שלה נמסרה חינם כמו חפיסת סבון?       

והיא ידעה בוודאות שדודתה טעתה ושהמאבק היה רחוק מלהסתיים. 

מאניון המסכן, חשבה כשהגיעה לרגלי המדרגות, כשתהיה שלי, שוב לא יעבירו אותך מיד ליד.

והפעם לא יהיה אף אחד בסביבה שיעצור אותי.

כשהתקרבה לחדר האוכל, לא שמעה כלל את רעש השיחה הצפוי, והיא מצאה עצמה מהססת לרגע לפני שנכנסה.

לרגע אחד, בזמן ששמה לב לריפודי הצ'ינץ המיושנים שכיסו את הספות ואת הכורסאות העמוקות, וראתה את הווילונות הארוכים הרקומים בחוט זהב, נעים בעדינות ברוח הקלילה שנשבה מבעד לחלונות הצרפתיים הפתוחים, היא הרגישה כאילו צעדה אחורה בזמן.     

ואז, באותו רגע, היא הבינה שלחלוטין לא פירשה נכון את הודעתה של סוכנת הבית, משום שהייתה זו גברת לאטימר אחרת לגמרי שחיכתה לה מאחורי שולחן התה. גרסה מבוגרת הרבה יותר, גזרתה המלאה דחוסה בתוך שמלת משי פרחונית לא מחמיאה, שערה המחומצן כמו קסדת מתכת, שפתיה קפוצות.           

זו מימי, דודתה של ניקולה, חשבה באנחה שקטה. אלוהים אדירים, הייתי צריכה לדעת. 

"ובכן, דיינה." יד עונדת טבעת הורתה לה לשבת על כיסא. "איזו הפתעה." קולה של מימי לאטימר העיד על כך שהיה זה יותר בגדר הלם לא נעים. "לא היה לי מושג שאת וניקולה עדיין בקשר, שלא לומר כה קרובות." 

דיינה חייכה, אדישה. "אחר צהריים טובים, גברת לאטימר. לא, צר לי לומר שלא יצא לנו להתראות הרבה לאחרונה." שבע שנים ליתר דיוק. "אך אני בטוחה שאת זוכרת שהיינו יחד בבית הספר." 

"כן," אמרה מימי לאטימר בעגמומיות מסוימת בזמן שמזגה ארל גריי בצבע קש לתוך ספל שביר והושיטה אותו לדיינה. "בהחלט לא שכחתי את זה. או את העובדה שהקריירה הלימודית שלך הגיע לקיצה בפתאומיות. גמול אומלל לנדיבות שסרפינה הפגינה כלפייך."    

"אולי שתינו הרגשנו שהיא הייתה נדיבה מספיק," ענתה דיינה בקרירות. "ושהגיע הזמן שאעמוד על שתי רגליי בכוחות עצמי." מעבר לכך, זו הייתה ההכרה בכך שאני נכדתה, ואני יכולה להסתדר ללא הנדבות שלה.  

"בנקודה הזו אנחנו תמימות דעים," אמרה גברת לאטימר ומשכה באפה, מגישה צלחת כריכים קטנים יותר מאצבע של ילד.

זה ועוגה ביין מדיירה, זה כל מה שכלל המשתה, שמה לב דיינה, נזכרת כיצד הייתה חוזרת בחופשות מבית הספר, ולו רק כדי למצוא את השולחן גדוש לא רק בכריכים, אלא בלחמניות סקונס ושמנת, או בלחמניות שמרים בחמאה, בהתאם לעונה, לצד עוגת שוקולד עשירה ועוגת ספוג מלכותית נוטפת ריבת תותים. וסרפינה מפקחת על שלל המטעמים האלה, מתשאלת בעדינות את ניקולה ואותה כיצד עבר עליהן הסמסטר.   

"והמשפחה שלך. כולם בטוב?"  

זיכרונות צפו ועלו תחת שאלתה החדה בארסיותה של מימי לאטימר.

"כולם בסדר, תודה." לפחות בהזדמנויות הנדירות שאני שומעת מהם.    

אך האישה המבוגרת עוד לא סיימה. "ואימך? עדיין מתגוררת בספרד?"

"כן," אישרה דיינה ללא היסוס. "אכן."

"ועושה רושם שאת עושה חיל. מנסה למכור לניקולה ולאדי דירה יקרה, כך הבנתי." 

"הראיתי להם דירה יפהפייה," תיקנה דיינה, מתכבדת בכריך של ביצה וגרגר נחלים ומותחת אותו לכדי שתי נגיסות. "בהחלט במסגרת התקציב שהיא וארוסה קבעו לעצמם, וששניהם כנראה אהבו."   

"כמה מוזר זה אמור להיות שאת היא זו שמראה להם."   

"אני מעדיפה לקרוא לזה יד הגורל," אמרה דיינה בקלילות. "תגלית מקרית משמחת." לא כולל את התחמונים, המקח והממכר ושלל התמרונים שזה דרש כדי להבטיח שאני היא זו שאערוך את הביקור הספציפי הזה בדירה.  

היא לגמה בחוסר רצון מהתה המתקרר. "היכן ניקולה, דרך אגב?" 

"לוקחת את אדי ואת הוריו לבקר בכנסייה של הכפר." פיה של גברת לאטימר התהדק במרירות. "היא החליטה שהיא רוצה להינשא שם. מגוחך למדי בזמן שלונדון נוחה הרבה יותר לכולנו."   

"אך היא הצליחה לשכנע את אדי שרצוי שתהיה להם חתונה כפרית שקטה עם משפחה, חברים קרובים ואנשי המקום בלבד. כפי שההתאספות בסוף השבוע הזה הייתה אמורה להיות," הוסיפה בחדות.

"רק אלוהים יודע מה יחשבו על כך בני הזוג מרצ'ווד," המשיכה בעצבנות. "ניסיתי לגרום לילדה לחשוב בהיגיון, אך מסיבה כלשהי, בן הדוד של סרפינה, מבני משפחת בליסנדרו, מצדד בה." היא שוב משכה באפה. "כמובן, הוא מאז ומעולם מפנק את ניקולה, מעודד אותה לעשות מה שהיא רוצה. אני רק מופתעת שהוא לא נושא אותה בעצמו לאישה."

דיינה הרגישה כיצד ליבה מחסיר פעימה ואת גרונה מתהדק. היא לקחה עוד לגימה של ארל גריי. 

כשדיברה היה קולה יציב באופן מרשים. "עושה רושם שזאק בליסנדרו אינו מהסוג שמתחתן."

מלבד העובדה ששהה בבטחה בקצה השני של העולם. אף-על-פי שהיה נדמה שזה לא מה שמנע ממנו למשוך שוב בחוטים בענייניה של משפחת לאטימר.     

"ובכן, אני מרשה לעצמי להניח שלאביו יהיה משהו לומר על זה בקרוב מאוד," הביעה גברת לאטימר את דעתה בזעף. "לא שזה נוגע אליי," הוסיפה בחופזה. "וגם לא אלייך, לצורך העניין."  

דיינה הגיבה בחיוך רגוע. "את צודקת בהחלט. רכילות יכולה להיות הרסנית."

השתיקה שבאה בהמשך כאילו הזמינה אותה לשאול, "והיכן אדם?"

גם אם יתהפך העולם, היא לא תאמר דבר על כך. במיוחד לא למימי לאטימר.

בכל מקרה, בוודאי אראה אותו בקרוב, חשבה, מרשה לדמיונה להתעכב בהנאה על שערו הבלונדיני המתבדר ברוח ועל יופי תוארו הכמעט נערי, המודגש על ידי קמטי הצחוק בזוויות עיניו הכחולות ופיו שתמיד היה נראה נכון לחייך.  

גבר שכל אישה הייתה רוצה, אפילו ללא העושר שהביא עימו, והיא ידעה את זה. היא הזכירה לעצמה חזור והזכר שזה מצדיק את כיוון הפעולה שבו בחרה לנקוט.

למרות זאת היא מצאה עצמה פתאום נאבקת לשמור על התמונה הזו שבעיני רוחה. למנוע מתמונה אחרת לתפוס את מקומה, מטרידה ולא רצויה כאחת. תמונה של פנים אחרות, קודרות בגוון עור זית, בעלות תווים מודגשים בחוזקה, עיניים כהות ובלתי חדירות, כמו ליל חורף נטול כוכבים.  

היא הניחה את ספלה עם מה שנשאר מהתה בזהירות חזרה על השולחן. "זה היה מהנה מאוד, אך אם תואילי לסלוח לי, אני צריכה למתוח את רגליי אחרי הנסיעה."

ובחיוך נוסף היא צעדה לאורך החדר והחוצה דרך החלונות הצרפתיים לעבר המרפסת. שם נעמדה, מביטה במדשאות למטה כאילו התפעלה עמוקות מהעובדה שהיו חלקות כמו משטח ביליארד. 

למעשה, ובניגוד לרצונה, היא הקשיבה למוחה חוזר וקורא כאחוז תזזית בשם – זאק בליסנדרו.     

בן יחיד לאביו ויורשה של אימפריית 'בליסנדרו אינטרנשיונל' העצומה. כרגע מנהל את נכסיה באוסטרליה ובמזרח הרחוק בביטחון עצמי ובהצלחה שהלכו והפכו לאגדה.  

'האיש שגורם למידאס להיראות כמו טירון' הייתה הכותרת בעמודי העסקים של עיתון יומי נחשב.   

ובשביל דיינה – האיש שבגללו נאלצה לעזוב את מאניון לפני שבע שנים. אויבה, שעדיין היה רוצה שתסולק עכשיו, גם אם הוא נמצא במרחק קילומטרים רבים מכאן.       

אל תחשבי עליו, אמרה לעצמה בעוז. התרכזי באדם. הוא היחיד שחשוב, וכך היה תמיד.    

אך מוחה – הזיכרון שלה – סירב לציית לה. הואיל וזאק בליסנדרו עדיין היה שם כצל באור השמש. 

למרות החום היא רעדה. רק שיישאר רחוק, לחשה בשקט. רק שלא אצטרך לראות אותו שוב. לעולם. או לפחות עד שאשיג את מה שאני רוצה, וזה יהיה מאוחר מדי מבחינתו להתערב ולהרוס הכול פעם שנייה.   

עד שאהפוך לגברת אדם לאטימר, ומאניון יהיה שלי כפי שתמיד אמור היה להיות.

סרן ג'ק לאטימר, חשבה. בנה החייל של סרפינה ואבי. אלמלא היה נהרג באותו מארב בצפון אירלנד, חייה של אימי – ושלי – היו שונים בתכלית. הם היו נישאים, ולא משנה מה חשבה סרפינה, היא הייתה נאלצת לקבל את זה.

הוא לא היה מתיר לילדתו האהובה להישלח מהמקום בבושת פנים. 

היא ירדה במדרגות המרפסת וחצתה את המדשאה לכיוון השיחים. מאז הפעם הראשונה שהגיעה לגור במאניון, זה היה המחבוא האהוב עליה, מקום להסתתר בו כשהתגעגעה לאימה ורצתה לבכות בשקט. דודה ג'וס הייתה חביבה למדי אך גם עסוקה מאוד, ולעיתים קרובות מוטרדת מדי מכדי להקדיש לה זמן רב. ולקחת אחריות על אחייניתה הצעירה היה דבר שדיינה ידעה שנכפה עליה, משום שתחושת החובה שלה לא הניחה לילדה הקטנה להימסר לאימוץ בזמן היעדרויותיה התכופות והארוכות לעיתים של אימה כיוון שהייתה בבית חולים.    

לפיכך, חלק גדול מהזמן היא הייתה בודדה. לא סוג האומללות בזמן שהייתה כורעת ברך מצידה השני של דלת נעולה, מקשיבה בפחד ליבבותיה הצורמות של אימה.  

זו הייתה יותר תחושה של נטישה מבולבלת שנשארה אפילו שהיא ואימה התאחדו מחדש באיזו דירה חדשה צפופה, בזמן שלינדה, בכל פעם שברירית יותר, חלשה יותר, נאבקה שוב עם עוד עבודה ללא עתיד והבטיחה לנשים הנמרצות, שביקרו אותה בערבים עם הררי הניירת שלהן, שהפעם היא תעשה מאמץ – תגרום לזה להצליח למען דיינה וגם למען עצמה.

היא נעצרה, קופצת את ידיה בפתאומיות לאגרופים בצידי גופה, תוהה אם היא, ילדה קטנה, הייתה היחידה שראתה שזה לעולם לא יקרה.  

וכבר אז כל מה שמילא את ליבה ואת מוחה היה מאניון.

"הבית שלנו," חזרה ואמרה לה לינדה, לוחשת לה בלילה במיטה שחלקו. "הביטחון שלנו. עתידנו. נגזל מאיתנו רק כי הייתי אחותה של עוזרת הבית."  

"הייתי בטוחה שסבתא שלך תקבל אותי בזרועות פתוחות כשפניתי אליה. תשמח שלג'ק יש בת. חשבתי שנוכל להתאבל עליו יחד. במקום זאת היא גירשה את שתינו. הרגשתי כיצד ליבי נשבר כשאיבדתי את אביך, אך היא ניפצה אותו שוב מחדש."  

"אך היא לא תנצח אותנו, יקירתי. מאניון הוא הירושה של אביך, כך שהוא שייך לנו עכשיו ויום אחד ניקח אותו חזרה. אמרי את זה, מתוקה. אני רוצה לשמוע את המילים."

ובציות מלא, עיניים נעצמות, קול מצועף משינה, דיינה הייתה לוחשת, "יום אחד ניקח אותו חזרה."

לא שזה עזר. הואיל ובמוקדם או במאוחר, זה היה מתחיל מחדש – ההתייפחות הרכה המונוטונית מאחורי דלת חדר השינה הסגורה, שהוחלפה לעיתים בפרקי הזמן שבהם ישבה לינדה ליד החלון בסלון, אילמת וחסרת תנועה, בוהה בחלל האוויר.   

ואז הייתה דיינה מוצאת את עצמה מועברת חזרה למאניון ולדודה ג'וס, מרגישה יותר ויותר בטוחה בכל פעם. מרגישה תחושת בעלות גוברת, כשהזרעים ששתלה אימה החלו להכות שורשים. 

גברת בראונלו, אחת מאותן גברות נמרצות שביקרו את אימה, הייתה מבקרת במאניון באופן סדיר כדי לדבר עם דודה ג'וס.

לעיתים, הייתה קולטת פירורים משיחתן. "מצב כה קשה..." "לא אשמת הילדה..." "מבריקה בבית הספר, אך סובלת מההפרעות האלה..." 

וכמו תקליט שבור מדודה ג'וס: "האובססיה הלא בריאה הזו..."

יום אחד, גברת בראונלו נשמעה מרגיעה. "לינדה נראית הרבה יותר עליזה – שינוי אמיתי. אנחנו מקווים שהניתוק המוחלט הזה יחזיר אותה למסלול. עושה רושם שהיא מחכה לזה."    

"שבועיים בספרד?" דודה ג'וס נשמעה מלאת ספקות. "בלי דיינה?"  

"בפעם הראשונה, כן. כדי לראות כיצד היא מסתדרת. אולי נוכל לארגן חופשה משותפת בשלב מאוחר יותר."

דיינה הייתה אסירת תודה. לא שהייתה מאושרת במיוחד בבית הספר של הכפר שבו הילדים, מבולבלים מכך שהגיעה ועזבה לעיתים תכופות, התייחסו אלה כאל זרה. אך היא לא הייתה לגמרי בטוחה היכן נמצאת ספרד – מלבד זה שהייתה כמעט באופן ודאי רחוקה מאוד ממאניון, המקום היחיד שבו באמת רצתה להיות.

והמקום שעליו תילחם להישאר.

אך לינדה, כך נדמה היה, כבר ויתרה על המאבק, שכן לקראת סוף השבועיים קיבלה ממנה דודה ג'וס מכתב ובו נאמר שמצאה עבודה בפאב והחליטה להישאר בספרד לפרק זמן מסוים. 

החלטתה גרמה מהומה בקרב הנציגים הרשמיים שטיפלו במקרה שלה, אך דודה ג'וס הייתה רגועה, אפילו מתפלספת, כשהודיעה להם שיהיה זה רק לטובה, ושבכל מקרה תינתן לדיינה ההזדמנות לקבל חינוך הולם. 

דיינה התגעגעה לאימה אך גם הרגישה אסירת תודה על כך שהעול של הייאוש של לינדה, שהיה ככל הנראה אינסופי, ירד מעליה. 

ולפחות היא חיה במקום שלינדה רצתה עבור שתיהן, ואולי, עם הזמן, תרכך סרפינה את עמדתה ותכיר בדיינה כנכדתה.    

ובאופן אחר, חייה של דיינה קיבלו תפנית לטובה כשניקולה הגיעה לבלות את הקיץ במאניון. 

עוד יתומה של הסערה, נזכרה דיינה באירוניה, הוריה התגרשו באופן מכוער, כשהמשמורת על ניקולה ועל אחיה הבכור הוענקה לאביהם. מייגן לאטימר חיה עכשיו במחוזותיה הפראיים של קולומביה עם החבר המיליונר, שהביא לפירוק הנישואים, באחוזה שלפי השמועות הייתה כמו מבצר מבוצר.  

"ואסור לי לנסוע לשם," התוודתה ניקולה בזמן שדיינה הראיתה לה במבוכה מסוימת את הגנים בהוראתה של סרפינה. "זה מה שאמר השופט, אף-על-פי שאמרתי שאני אוהבת את אסטבן."

היא נראתה מדוכדכת. "אבא אמר שנוכל לצאת כולנו לחופשת שיט, אבל אני לא רציתי, כי אני לא יודעת לשחות כל כך טוב ויש לי מחלת ים. אז הוא לקח רק את אדם ושכנע את דודה סרפינה לתת לי לבוא לכאן."

"נחמד מאוד פה," אמרה דיינה. "את תאהבי את המקום." ושתיהן החליפו חיוכים זהירים.

במטבח הגן מילא עבורן מר גודסטו, פניו סמוקות תחת כובעו הדוהה, סלסלה עם תרמילים של אפונה מתוקה צעירה, פטל ודומדמניות, שאותה לקחו כדי לחלוק במאורה שדיינה בנתה בשיחים.

זו הייתה דרך מוזרה להתחבר, אך זה עבד. שתיהן עברו טלטלה רגשית, ועכשיו באופן בלתי צפוי מצאו חברה זו עם זו.

עד, כמובן, שזאק בליסנדרו הנדס את פרידתן.

אך אני אנקום בו, אמרה לעצמה, כשמאניון יהיה שלי ויהיה זה תורו להיות מסולק.

וזה באמת יקרה. הדפו אותה פעם אחת, אך מאז היה לה זמן רב להתכונן לניסיון השני והמכריע לזכות בפרס הנוצץ, שהשתלט על ליבה ועל מוחה ודחק החוצה דברים רבים אחרים לפרק זמן כה ארוך.

הפגישה המחודשת בדירה תקתקה כמו שעון. אי אפשר היה להתעלם מהאושר של ניקולה לראות אותה שוב, וגם אם דיינה אמרה לעצמה שהיה זה רק למען המטרה, היא ידעה שזה לא היה נכון, ושגם היא התרגשה באותה המידה.   

"אדי צריך לחזור עכשיו לעבודה," אמרה ניקולה בזמן שהצטרפו לדיינה בסלון המרווח בתום סיור הבדיקה השני, הפרטי שלהם. "אז למה שלא נמצא פאב ונעשה חגיגה כפולה?"

"כפולה?"

"כמובן." החיוך הרחב של ניקולה נותר כשהיה. "מציאת הבית העתידי שלנו ואותך, שוב, באותו הזמן."

"שתי סיבות נפלאות," השיבה דיינה בצחוק. "בואי נלך."

"אז מה בעצם קרה לך?" שאלה ניקולה כשהרימו כוס פרוסקו אחת לחיי השנייה בבר יין מקומי. "מדוע נעלמת כך פתאום – לפני השנה האחרונה שלך בבית הספר?"

את מתכוונת שזאק בליסנדרו לא סיפר לך...

דיינה ענתה בקול רם, אך בקלילות, "זה לא היה באמת כזה פתאומי. כבר החלטתי לא ללכת לאוניברסיטה, אז כשעלתה שוב הצעת העבודה מלונדון, לקחתי אותה."

"אך עזבת מבלי לומר מילה." כאב עלה מקולה של ניקולה. "ומעולם לא ענית למכתבים שלי, אף-על-פי שדודתך הבטיחה שתשלח לך אותם."

אלא שנאמנותה הייתה נתונה קודם כול לסרפינה ולא לאחייניתה שלה, המבוישת והבלתי חוקית, שהוגלתה לפני שתגרום צרות נוספות.  

דיינה בלעה. "טוב, באמת נדדתי לא מעט. סביר להניח שהמכתבים נמצאים עדיין בדואר, מנסים לאתר אותי."

"בכל מקרה, לא אתן לך לחמוק שוב," אמרה ניקולה בנחישות. "אנחנו עורכים מפגש משפחתי במאניון בסוף השבוע שבעוד שבועיים כדי לדון בתוכניות לחתונה ואת תהיי שם. ואני לא מוכנה לשמוע לא."

"לא הייתי חולמת לסרב," אמרה דיינה בכנות מלאה, מחשבות מתרוצצות במוחה.

"זה יהיה ממש כמו פעם," המשיכה ניקולה. "ג'ו ואמילי יהיו שם מתוקף היותן השושבינות שלי, והן מביאות את החברים שלהן." היא נעצרה. "אז, אם יש מישהו בחיים שלך, הזמיני אותו לבוא."

דיינה לקחה לגימה נוספת של פרוסקו. "אין אף אחד רציני. לא כרגע."

אך כל זה עומד להשתנות – שם במאניון.

ניקולה נאנחה. "את נשמעת כמו אדם. אני לא מספיקה לחבב את אחת החברות שלו והוא כבר עובר לאחרת." היא עשתה פרצוף. "וזאק, המונוגמיסט הסדרתי, משמש לו דוגמה רעה."

"אני מתארת לעצמי." פיה של דיינה הרגיש פתאום נוקשה. "אולי אדם עדיין לא פגש באישה הנכונה." או לא בזמן הנכון. 

לאחר מכן היא נתקפה ספקות, אומרת לעצמה שלא ייתכן שזה היה כה פשוט, כאילו מצפה לטלפון מניקולה שאומרת לה שסוף השבוע מבוטל או ממציאה כל תירוץ אחר.

במקום זה היא קיבלה טלפון מאדי שהציע לשלם את מלוא המחיר המבוקש על הדירה, וכשניקולה התקשרה כמה ימים לאחר מכן, זה היה כדי לאשר את ההזמנה ולומר עד כמה כולם חיכו לראות אותה שוב. 

גם אדם? תהתה דיינה, אך לא העזה לשאול.

אף-על-פי שבקרוב תגלה, חשבה עכשיו, זורקת מבט בשעונה. הגיע הזמן להפסיק לשוטט בשטח ולהתחיל בקמפיין שלה. 

כשכבר הייתה במחצית הדרך לאורך המדשאה, היא שמה לב שצופים בה. שגבר עומד בדממה וללא ניע בראש מדרגות המרפסת. 

לרגע מאושר אחד, חשבה, אדם...

ואז כשלה בצעדיה כשנוכחה לדעת שהצופה בה גבוה הרבה יותר מכדי להיות אדם. ויותר מדי כהה. 

כהה כמו שעת חצות. כהה כמו חלום רע.

אלא שהיא לא חלמה. לא הפעם. היא הביטה בזאק בליסנדרו – לא בעברו האחר של העולם, אלא, לרוע המזל, ממש כאן. 

מחכה לה.