הקדמה למהדורה הרוסית
על עוצמה וטוב לב
לפעמים שואלים אותי האם מה שאני כותב עליו קרה באמת? האם גיבורי הסיפורים שלי הם אמיתיים?
אני עונה: אכן קרה והם אמיתיים מאוד. כמובן, הגיבורים שלי – הם לקט הדמויות שאספתי בקלידוסקופ האינסופי של אינסוף הפנימיות לנכים בהם שהיתי. אבל כל מה שאני כותב – אמת לאמיתה.
יוצאת הדופן היחידה ביצירה שלי, שסוטה ולפעמים אף נוגדת את האמת ההיסטורית היא השקפת המחבר שלפעמים סנטימנטאלית מדי ולפעמים פתטית מדי. אני בכוונת תחילה נמנע מלתאר את הרע.
אני משוכנע שהן החיים עצמם והן הספרות מלאים ברוע. כך קרה שראיתי יותר מדי נבזות ואכזריות של בני אנוש. תיאור תהומות הכיעור וההתנהגות האנושית החייתית כמוהו כמו להכפיל את השרשרת האינסופית של מטעני הרוע הקשורים זה בזה. אני לא רוצה. אני כותב על טוב לב, על ניצחון, על שמחה ואהבה.
אני כותב על עוצמה. עוצמת הרוח ועוצמת הגוף. עוצמה שיש בכל אחד מאתנו. עוצמה שממוטטת מחסומים ומנצחת. כל אחד מהסיפורים שלי הוא על ניצחון. אפילו הילד בסיפור הקצת עצוב, "הקציצה", מנצח. מנצח פעמיים. בפעם הראשונה כאשר מתוך ערמה מגובבת של ידיעות סתמיות, הוא, ללא סכין, שולף שלוש מילים יחידות שמשפיעות על היריב. בפעם השנייה כאשר הוא מחליט לאכול את הקציצות, זאת אומרת מחליט לחיות.
מי שהצלחתם היחידה היא בחירתם האישית לעזוב את העולם בכוחות עצמם, אף הם מנצחים. הקצין הקרבי שהולך למות אל מול כוחות האויב העולים עליו, שפועל בהתאם להנחיות – הוא מנצח. אני מכבד אנשים מסוגו. אבל בכל זאת העיקר באיש הזה – צעצועי הבד הרכים. אני בטוח שלתפור יום אחרי יום דובונים ושפנפנים קשה פי כמה מלנסר לעצמו את הגרון. אני משוכנע ששמחת ילד מצעצוע חדש שווה על המאזניים האנושיות הרבה יותר מכל ניצחון צבאי.
זהו ספר על ילדותי. ילדות אכזרית, איומה, אבל בכל זאת ילדות. לא כל כך הרבה דרוש לילד כדי לנצור בתוכו את האהבה לעולם, לגדול, להתבגר: חתיכת שומן חזיר, כריך עם נקניק, חופן תמרים, שמיים כחולים, כמה ספרים ומילה טובה. זה מספיק, זה אף יותר ממספיק.
גיבורי הספר הזה הם אנשים חזקים, חזקים מאוד. בן אדם לעיתים קרובות צריך להיות חזק וטוב לב. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להיות טוב לב, לא כל אחד מסוגל לדלג מעל מחסום חוסר ההבנה הכללי. לעיתים קרובות מדי טוב הלב מתקבל כחולשה. זה עצוב. קשה, קשה מאוד להיות בן אדם, אבל זה אפשרי. לא חייבים בשביל זה לעמוד על הרגליים האחוריות. ממש לא חובה. אני מאמין בזה.
גיבור
אני – גיבור. קל להיות גיבור. אם אין לך ידיים או רגליים אז אתה או גיבור או גוויה. אם אין לך הורים – סמוך רק על ידיך ורגליך ותהיה גיבור. אם אין לך לא ידיים ולא רגליים וחוץ מזה יצא לך להיוולד יתום אז זהו – נגזר עליך או להיות גיבור עד סוף חייך או להתפגר. אני גיבור. פשוט אין לי ברירה אחרת.
***
אני – ילד קטן. לילה. חורף. אני צריך לשירותים. אין שום אפשרות לקרוא למטפלת.
הברירה היא אחת – לזחול לבד לשירותים.
קודם כל צריך לרדת מהמיטה. יש לי שיטה שהמצאתי אותה בעצמי. אני פשוט זוחל אל קצה המיטה, מתהפך על הגב ומפיל את גופי על הרצפה. חבטה. כאב.
אני זוחל אל הדלת למסדרון, דוחף אותה עם הראש ומזדחל החוצה מחדרי החמים לקור ולחושך.
בלילה כל החלונות במסדרון פתוחים לרווחה. קר, קר מאוד. אני ערום.
המרחק גדול. כשאני זוחל ליד החדר בו ישנות המטפלות אני מנסה לקרוא לעזרה ודופק עם הראש בדלת שלהן. אף אחת לא עונה. אני צועק. כלום. אולי הצעקה שלי שקטה מדי.
אני מרגיש קפוא לגמרי כשאני מגיע לשירותים. כאן החלונות פתוחים ושלג נערם על אדן החלון.
אני מגיע עד סיר הלילה. נח. אני חייב לנוח לפני שאזחל בחזרה. בזמן שאני נח, השתן בסיר הלילה מתכסה בשכבת קרח.
אני זוחל בחזרה. אני מושך בשיניים את השמיכה ממיטתי, מתכסה בה ומנסה להירדם.
***
בבוקר ילבישו אותי ויסיעו אותי לבית הספר. בשיעור ההיסטוריה אני אתאר בלי קושי את מחנות הריכוז הנוראים של הנאצים ואקבל ציון "מעולה". יש לי תמיד ציוני "מעולה" בהיסטוריה. יש לי ציוני "מעולה" בכל המקצועות. אני – גיבור.