המבט השני

הֶרוֹדוֹטוֹס והסְקִיתִים

תחילתה של המחשבה על אודות התבוננותם של זרים ועל הספק שהתבוננות זו מעוררת לעתים, בגדה הצפונית של הים השחור. אוֹלְבְּיָה (Olbia), בסביבות אמצע המאה החמישית לפני הספירה, היא עיר נמל תוססת ומשגשגת היושבת בקרבת שפך הנהר האוקראיני בּוּג. העיר, שבינתיים שקעה ונעלמה, נוסדה בידי היוונים, או ליתר דיוק בידי האיוֹנים שישבו במִילֶטוֹס, עיר נמל באסיה הקטנה. אין זו המושבה היחידה מסוגה באזור, כמוה ישנן חצי תריסר. הסוחרים היושבים בָּן עוסקים בעיקר בסחר בחיטה, החיונית לערים היווניות ההולכות ומתפשטות, אך גם במיני מוצרים שמקורם בצפון: אבני ענבר, פרוות, דגים מיובשים, כמה מתכות, זהב מאוּרל למשל, וכמובן – בעבדים.

  הגישה לאוצרות אלה קלה למדי כששטים במעלה הנהרות הגדולים של האזור: דְנְיֵיסְטְר, בּוּג, דְנְיֵיפְּר ודוֹן. שיירות של ספינות עושות בם את דרכן אל עבר אולביה, עיר מסחר קוסמופוליטית ונקודת מפגש לעמים רבים.

  בין הבאים בשערי העיר גם כמה סקיתים, בני עם החולש על פנים הארץ זה כמאתיים שנים. הסקיתים, עם הודו-אירופי שהגיע ממרכז אסיה, היו ככל הנראה הראשונים שלחמו מעל גבי סוסים. הם השליכו את יהבם על חיל הפרשים שלהם כאשר תקפו את האשורים, התאנו למצרים ולבסוף נהדפו בידי הפרסים אל האזור שבו משתרעות אוקראינה ודרום רוסיה של ימינו.

  הסקיתים שיעבדו באותם אזורים את התושבים הקדומים שישבו שם קבע, והללו עיבדו עבורם את שדות החיטה. הם אף ייסדו התאגדות של שבטים, שהיו אמנם פחדנים למדי בעתות שלום, אך בשעת משבר היו מתקבצים מיד סביב כמה משפחות אצולה. ההוד וההדר המאפיינים את קברי שליטיהם מעידים בעת ובעונה אחת על הכבוד שהם רחשו להם ועל עושרם של הנתינים. הקברים, שטמונים תחת תל אבנים מפואר, מעוטרים בציורים, בבדים רקומים ובכלי זהב וכסף עשויים מלאכת מחשבת. בנוסף על היותם פרשים מיומנים, הסקיתים הם גם אמנים ברוכי כישרון. מקץ כמה מאות שנים יתקפו אותם שכניהם ממזרח, הסַרְמַטים, יפילו בהם חללים לרוב, וכך יֵרדו הסקיתים מעל במת ההיסטוריה. האוֹסֶטִים מן הקווקז הם צאצאיהם הרחוקים.

  אנו יודעים כי הרודוטוס היה באוֹלְבְּיָה, אך אין אנו יודעים מתי ולאיזו תכלית. ידוע כי ראה שם סקיתים ופגש אנשים שסיפרו לו על אודותיהם. הרודוטוס הוא הסופר הראשון, או כמעט הראשון – קדמו לו הומרוס וסופרי התנ"ך – המתאר את הזר. ההתבוננות שלו היא אפוא בעלת ערך רב ביותר, אך נשאלת השאלה כיצד הוא רואה את עצמו ביחס לסקיתים, האם הוא משוכנע בעליונותו עליהם? האם אפשר לומר שהוא בז להם?

  כדי לענות על שאלות אלה יש לבחון את תמונת המצב העולמית בתקופתו ולבדוק את שידוע על אודות האיש ויצירתו, שנקראת היום בפינו "היסטוריה".[8]

  כמי שנולד באסיה הקטנה, ראה בה הרודוטוס את מרכז העולם. באסיה הקטנה יש זהב, כאן זורם נחל הפַּקְטוֹל הזעיר, וכאן גם מלכו מידַס מלך הפְרִיגִים, ומאתיים שנים מאוחר יותר קְרוֹיסוֹס מלך הלוּדִים. שני עמים אלה ייהדפו עם התעצמות פרס בהנהגתם של כורש ויורשיו, כַּנְבּוּזִי השני ודָרְיָוֶשׁ, למשל. פרסים אלה ודודניהם בני מָדַי שבאו מרמות אירן, משתלטים אט אט על אנטוליה. במאה השישית לפני הספירה הם מגיעים עד לים האגאי.

  זה זמן רב יוונים מאכלסים את אזור החוף הזה, היפה לפעילות ימית ולמסחר. לא ידוע מהיכן בדיוק באו, אך אנו יודעים שהפעילים שבהם, האִיוֹנים ותושבי מִילֶטוֹס, למשל, שייסדו את אוֹלְבְּיָה, דיברו באותו ניב שהיה שגור בפי תושבי אתונה. עוד ידוע שעיקר הפעילות המסחרית של האִיונים היא עם אתונה. הפרסים, שזקוקים ליורדי הים המיומנים הללו, אמנם משעבדים אותם לצורכיהם, אך מותירים להם מידת מה של חופש פעולה. הערים היווניות הראשיות באזור זה מוצאות עצמן כפופות למושל ("טירן") יווני על פי רוב, ששומר למראית עין על אוטונומיה. עם זאת השלטון המרכזי, המיוצג על ידי סַטְרַפִּים[9] (פֶּחוֹת) פרסיים, הולך ומכביד את ידו. בשנת 499 לפני הספירה מִילֶטוֹס מתקוממת. המרד מתפשט לאורך החוף כולו ונוחל כמה הצלחות, אך מוכרע בסופו של דבר בנהרות של דם. אשר על כן, איוניה מחוסלת וסוחריה מתרוששים. אתונה חרדה. זוהי תחילתן של מלחמות יוון-פָּרָס, הבאות על קִצן בשנת 479 לפני הספירה, עם ניצחונם המוחלט של היוונים על הפרסים.

  באותה שנה, הרודוטוס הוא ילד כבן חמש. הוא נולד בהַליקַרנַסוֹס – היום העיר התורכית בּוֹדרוּם – הנמצאת מעט בפאתי איוניה, במחוז קארְיָה שבקצֶהָ הדרום-מערבי של אסיה הקטנה. כמו כל הצעירים היוונים באסיה הקטנה, גם הרודוטוס נתקל מדי יום בזרים, או ליתר דיוק – בילידי המקום. במקרה שלו, אלה הם בני קארְיָה, עם קדום מאוד, שללא ספק קדם לעמים ההודו-אירופיים ושאת לשונו לא הצליחו לפענח מעולם. הם כמובן אינם מדברים יוונית, אך אין הם זוכים בשל כך ליחס של בוז. אדרבה, הרודוטוס עתיד להלל בספרו את תרבותם, את עוז רוחם. יתרה מזו: על סמך כמה סימנים, היו שהעלו את הסברה כי בעורקיו של ההיסטוריון זרם דם קַארִי. הנה כי כן, אחד ממייסדיה של הזהות היוונית, אשר כל יצירתו נועדה להוכיח את עליונות השיטה ההֶלֶנית על פני האחרות, היה, אולי, בן תערובת! על כל פנים ניתן לומר עליו כי היה היסטוריון שקול, משולל דעות קדומות, ושאינו ממהר לדון לכף חובה את ה"אחרים".

  והרודוטוס הוא גם נוסע יוצא מהכלל. בתוך עשרים שנה ואולי פחות, הוא עתיד לבקר באזור הים השחור ולהגיע עד הקווקז, לתור את אנטוליה, מסופוטמיה, מצרים, מקדוניה, וכמובן את יוון. בהמשך הוא ייסע אל מחוזות קַלַבְּרִיָּה כדי להיקבר שם, ונראה ששארית חייו תעבור עליו בשלווה. מדוע הרודוטוס עורך מסעות רבים כל כך? הוא אוהב לתאר בכתביו חפצים וסחורות, ועל כן הועלתה הסברה שהיה סוחר, או שליחם של סוחרים ששלחוהו כדי לפתוח שווקים חדשים. זוהי סברה מתקבלת מאוד על הדעת, שכן מסעות כאלה מצריכים ממון רב, ואין בידינו כל רמז לכך שהרודוטוס היה אמיד או שימש דיפלומט, ואף לא שהיה מרגל.

  כמו כן, אין אנו יודעים אם כבר למן ההתחלה נהג לרשום כל מה שראה ולהעלות על הכתב את הסיפורים והאגדות שליקט במסעותיו. קרוב לוודאי שהמפעל הזה קורם עור וגידים צעד אחר צעד: הוא מספר את סיפור מלחמות פרס, מצביע על היקפן ועל חשיבותן ועומד על מִשכן, וכל זאת בהקפדה מיוחדת בניתוח הגורמים העמוקים ביותר לפרוץ המלחמות – ניתוח המבוסס על תיעוד יקר המציאות שאסף במסעותיו בתבל.

  הנושא אדיר בממדיו. האויב הפרסי חולש על מחצית העולם ובדרכו לפסגה נלחם באינספור עמים. תיאור עלייתם של הפרסים וניתוח מקורות כוחם וביסוסו, פירושם באותה עת כתיבת ההיסטוריה והגאוגרפיה של העולם כולו, כמעט. וזוהי מכל מקום הזדמנות נהדרת עבור הרודוטוס להעמיד על בימת ההיסטוריה את עשרות העמים שהוא אישית פגש או את אלה שסופר לו על אודותיהם: אותם עמים שאינם דוברים יוונית, כלומר – הברבארים.[10]

  למילה כשלעצמה אין באותה עת המשמעות השלילית שאנו נוהגים לייחס לה בימינו, ותעיד על כך הכללתם של המצרים בהיסטוריה. העם המצרי נכנס שם היות שלפנים היה מסוכסך עם הפרסים בהנהגתו של כַּנְבּוּזִי, ולמרות זאת איש ביוון אינו מעלה על דעתו לבוז למצרים. אדרבה, השושלות העתיקות של המצרים, המבנים שהקימו, הכלים והחפצים העדינים שיוּצרו בבתי המלאכה שלהם – כל אלה מְשַווים להם יוקרה של בני תרבות. הכוהנים המצרים מרשימים את היוונים עוד יותר ביכולת עתיקת היומין שלהם להתבוננות פנימית עמוקה, וכן בהתקפי האקסטזה המסתוריים שלהם. היוונים מעריצים את כל מי שבא מן הנילוס, מחפשים את קרבתו ואינם נטרדים כמעט מתחושת היותם ה"ברבארים" של המצרים. ועם זאת הם אינם מוותרים כהוא זה על אורח חייהם, על האידאלים הדמוקרטיים ועל עליונותם הצבאית.

  אשר לפרסים, הרודוטוס אמנם מתעב אותם, אך אינו בז להם: האם ניתן לבוז לאימפריית ה"רשע"? הסלידה העמוקה שחשים היוונים כלפי הפרסים מקורה אפוא באירוע שאירע זה מקרוב. סלידה זו ראשיתה רק בשנת 499, בעת הדיכוי האלים של המתקוממים האיונים, והיא לובתה מן הסתם עוד יותר על ידי דברי ההסתה של הסוחרים האתונאים, שאירוע זה רושש אותם. רק במלחמות הפרסיות שיתחוללו לאחר המרד, היינו שנות דור לפני שהרודוטוס מתחיל במחקרו, רק אז תתגבש האיבה סביב עניין מדיני.

  "אנו נאבקים," יאמרו האתונאים, "כנגד אויב טוטליטרי שבראשו עומד 'מלך המלכים', שליט אבסולוטי, שאחשדרפנים כל-יכולים עומדים עליו לשרתו. אנו ננצח את השלטון המאוס הזה בזכות ערכי הדמוקרטיה שלנו, ובזכות חיל הרגלים המזוין שזה עתה גובש כדי להגן על חירות איכרינו וחרשי הברזל אשר לנו." על כל פנים, החיילים ההֶלֶנים[11] ומפקדיהם יודעים היטב כי הם נלחמים כנגד יריב מאורגן, בעל אמצעים ומצויד היטב, ולא כנגד עם של פרימיטיבים. מדובר ללא ספק בברבארים, אך לא בפראים כפי שאנו היינו מכנים אותם היום. וזוהי אכן נקודת המבט של הרודוטוס. עולמו נחלק באופן ברור בין הרפובליקות ההלניות המאוחדות בשאיפתן לחירות מחד, לבין האימפריה העריצה האדירה מאידך, ולצד שתיהן ניצבת מצרים, שהיא מעין שמורה מטפיזית שהכול אינם בוטחים בה משום שאינם מסוגלים לעמוד על טיבה.

  אשר לכל היתר, בפריפריה – בעולם השלישי, אפשר כמעט לומר – הרודוטוס מקבץ לקבוצה אחת עמים רחוקים שכמעט ואין יודעים עליהם דבר והם משוללי זכות קיום. בקבוצה זו נכללים למשל האתיופים, או ההודים ששועבדו באורח חלקי לפרסים, וכן הנוּבִּים והאיבֵּרים מאי-שם במערב. אנשים אלה חיים על גבול הפנטזיה. המחבר מציין את האגדות שנפוצות על אודותיהם, אך אינו נוסע לראותם.

  חריג יחיד לכך הם הסקיתים. זאת משום שבדומה למצרים, גם הסקיתים נלחמו לפנים בפרסים. יתרה מזו, הם ספקי חיטה חשובים של יוון, וכמו באולביה מצויים בקשר ישיר עם סוחריה. הם ראויים אפוא למקום בדפי ההיסטוריה של הרודוטוס, והוא מקדיש להם, כמו למצרים, ספר שלם. הוא מתאר את הסקיתים תוך שהוא משתדל, כמנהגו, להימנע משיפוט ערכי. האם הוא בז להם? הוא נשמר מהבעת בוז בכתיבתו; אך מכל מקום הוא אינו מתפעל מהם ואף אומר זאת. הוא הגיע אליהם חדור תפישות יווניות, שהמושבה הקטנה של הסקיתים שהוא פוגש באולביה ללא ספק מחזקת. האפשרות להציב את הסקיתים בשורה אחת עם היוונים או הפרסים כלל אינה עומדת לדידו על הפרק. אם כן האם אפשר להשוותם לפְרִיגִים, ללוּדים או לקארים – כולם עמים שהיוונים של אסיה מכירים ורוחשים להם כבוד? גם אפשרות זו יורדת מן הפרק: הסקיתים הם קבוצה בפני עצמה.

  רמזים אחדים, נדירים למדי, אשר שזורים בכתביו של היסטוריון זה, שטורח להסתיר את רגשותיו, נותנים בידנו להניח כי כיווני הוא ללא ספק חש כלפיהם רגש של עליונות.

  האלים מספקים לנו סימן ראשון לכך. בתארו את מצרים, הרודוטוס מצטט את אַמוֹן, את אִיזִיס ואת אוֹסִירִיס[12] ומצביע על הקשר שלהם לפנתאון היווני. "כמעט כל שמות האלים הגיעו ליוון ממצרים"[13] (במילה "שמות" הכוונה כאן לזהויות). אולם כשהוא מדבר על הסקיתים, יחסי הכוחות מתהפכים. במסווה של תרגום כביכול שמות האלים של הסקיתים, הרודוטוס מעניק להם למעשה זהות של אלילים יווניים, ובכך מבקש להקל את השתלבותם במערכת היוונית: צורת אימפריאליזם שמוצאים לא אחת בתולדות העולם, ובוודאי בהיסטוריה של המיסיון.

  האמנות הסקיתית המעוררת בימינו את התפעלותם של מומחים, כלל אינה מוזכרת על ידי הרודוטוס. שהרי הסקיתים אינם מסוגלים ליצור חפצים כמו אלה של היוונים. אין להם מבני שׂרד לפאר את שמם או ההוד וההדר של הַליקרנסוֹס ושל ארמון אַרטֶמיס,[14] מלכתהּ. כל שרואים הוא גברים מעורטלים למחצה מצטופפים על עגלות מכוסות בלֶבֶד. רְאוּ את הטקסים המוזרים, המתעתעים, הבלתי אנושיים שלהם – הרודוטוס מתאר אותם בסלחנות מסוימת, שמוציאה מכלל אפשרות הערצה כלשהי כלפיהם.

  כזה הוא גם האוהל העמיד בפני רוחות שבו עורמים אבנים בוערות, מתיזים עליהן מים ומפזרים זרעים מעוררי הזיות; הנכנסים לאוהל מנמנמים בו עירומים במשך שעות ארוכות. סאונה זו המשיבה חיים לגוף ולנפש, אינה הנוהג היחיד המשותף לסקיתים ולבני שבט סוּ (Sioux), שבט אינדיאני מן המאה התשע-עשרה. משותף להם גם הנוהג לקרקף גולגולות.

  הוא מפשיט את עור הראשים כך: הוא חותך את העור מסביב לאוזניים, אוחז בו ומנער את הראש מתוכו; אחרי כן הוא מגרד את הבשר בעזרת צלע של בקר, לש ומעסה בידיו את העור עד שהוא רך, ואז משתמש בו כמטפחת. … בראשים, לא של כולם, אלא רק של האויבים השנואים ביותר, מטפלים כך: הם מנסרים את כל החלק שמתחת לגבות העיניים ומנקים את הגולגולת. … העשיר מצפה גם הוא את הגולגולת בעור, אבל גם מזהיב אותה מבפנים ומשתמש בה כך לשתייה…[15]

  בתארו את הלוויות המלכותיות, הרודוטוס מדגיש את שיאי הזוועה שהנהיגו הסקיתים במעמד זה.

  כשנפטר מלך… מכינים את הגופה, מושחים אותה בדונג, פותחים את הבטן, מנקים אותה, ממלאים אותה בכרכום טחון, בלבונה ובזרעי כרפס ואניסון; אחר כך הם תופרים את הגופה ומביאים אותה במרכבה אל שבט אחר. אלה שמקבלים את הגופה לידיהם עושים כמו הסקיתים המלכותיים: הם כורתים קטע מאוזניהם, מגלחים את ראשיהם, חותכים את בשר זרועותיהם מסביב, חורטים חריטות במצחיהם ובאפם, ותוקעים חצים בידיהם השמאליות. משם מובילים את הגופה אל שבט אחר שבו הם שולטים. אלה שטיפלו בה מקודם, מלווים את הגופה. אחרי שעברו עם הגופה בין כל השבטים, הם מגיעים אל אנשי גֶרוֹס, המרוחקים ביותר מכל השבטים שתחת שלטונם, ואל מקום הקברים. אז הם משכיבים את הנפטר בקבר על מצע עלים. …בקבר הם קוברים אחת מפילגשי המלך אחרי שחנקו אותה, וכן את שר המשקים, הטבח, הסייס, המשרת, השליח, סוסים וכן ביכורים מכל דבר אחר, וכלי זהב; הם אינם משתמשים בכסף או בנחושת. אחרי כל אלה הם עורמים תל עפר גבוה, ומתחרים ביניהם על הגבהתו.[16]

  אפשר היה לקוות כי לאחר שנדדו מלווי הגווייה בין השבטים עד שהגיעו למקום מושבם של הסקיתים בני גֶרוֹס, בחלקו העליון של נהר דְנייפּר, ולאחר שהשחיתו את איבריהם של חצי תריסר מבני מינם, הלקו אותם והמיתום בתקווה לכפרה, יוכלו לבסוף שרידי הגווייה המלכותית לנוח על משכבם בשלום; ולא היא.

  כעבור שנה הם עושים דבר כזה: הם בוחרים את הטובים מבין שאר המשרתים – אלה הם סקיתים מלידה … – מבין משרתים אלה הם חונקים חמישים, וכן חמישים מבין הסוסים הטובים ביותר. הם מרוקנים ומנקים את הבטן של כולם, ממלאים אותם בקש ותופרים אותם. אחר כך הם מעמידים חציו של גלגל על שני מוטות, כאשר החלק העגול פונה מטה, ואת החצי השני על שני מוטות אחרים; לאחר שהציבו מתקנים רבים כאלה, הם נועצים מוטות עבים בגופות הסוסים עד לצווארם ומניחים אותם על הגלגלים; הגלגל הקדמי נושא את כתפי הסוס, והאחורי – את משקל הכרס בעזרת הירכיים האחוריות; הרגליים הקדמיות והאחוריות תלויות באוויר. בפיות הסוסים שמים מתגים ורסנים ומותחים את אלה קדימה וקושרים את הרסן לעמוד. אחר כך הם מעלים על סוס כל אחד מחמישים הצעירים ההרוגים בדרך זו: הם תוחבים מוט ישר דרך כל גופה לאורך חוט השדרה עד לצוואר; מלמטה בולט חלק של המוט ואותו קובעים בתוך חור במוט העובר בגוף הסוס. אחרי שערכו את הפרשים האלה מסביב לקבר הם מסתלקים.[17]

  ההיסטוריון נותר אמנם קר-רוח, אך בטקסט שלו שזור רטט של מיאוס, רטט שאוחז בבן תרבות. הברבארים הללו אינם רק בני אדם שדיבורם אינו מובן. הם חסרים דבר מה. מעט מאוחר יותר, בהשפעת יצירתו של הרודוטוס, אך בעיקר משום שהזהות היוונית מוכחת ומאוששת בשדות הקרב, בתאטראות ומתחת לאכסדרות הגימנסיון, האתונאים מתחילים להאמין שעמים מסוימים, הסקיתים למשל, נחותים מהם מעצם מהותם. ה"ברבארי" הופך ל"פרא", ועדות לכך אנו מוצאים אצל אריסטופַנֶס, למשל.

  אם הבוז כלפי הזר נכנס לספרות לראשונה עם הרודוטוס והסקיתים, הרי הספקות ביחס לזר מופיעים בה בו-זמנית עם הדעות הקדומות. ברור שההיסטוריון אינו מעריץ את הסקיתים, אך היבטים מסוימים במנהגיהם טורדים את דעתו, או למצער מעוררים בו סקרנות. והודות לסקרנות זו ראוי להכלילו בחיבור זה.

  גישתם של הסקיתים עצמם והאופן שבו הם מסתכלים על האחרים, יש בהם כדי לקעקע לא מעט מדעותינו המקובעות. לא זו בלבד שהם אינם מעריצים כלל את מנהגי הזרים, הם אף דוחים אותם בשאט-נפש. הם מתכחשים לעליונותו של האחר, מסרבים להיות חשופים להשפעות כלשהן, ומסתגרים להם בגאוותם. במאה התשע-עשרה היו מכנים גישה כזו בתואר "יפנית" – תואר מעליב למדי לדידם של מי שהעריכו את עצמם כבני התרבות היחידים עלי אדמות. הבריות נוהגות לבוז בקלות למי שמתאמץ לחקותן, אך קשה להן יותר לבוז למי ששם ללעג את מנהגיהן. כזה הוא בדיוק מקרה הסקיתים. לא זו בלבד שלעולם אין הם קונים עבדים זרים, מחשש שיזהמו אותם ברעיונותיהם, הם מבצרים את גבולותיהם ומטילים עונש מוות על מי מביניהם שמבקש לצאתם.

  בעניין זה מספר הרודוטוס סיפור ידוע על אודות אנאכארסיס, נסיך סקיתי שרצה לתור את העולם.

  אחרי שאנאכארסיס ראה ארצות רבות והוכיח בהן את חוכמתו הרבה, הוא חזר אל שבטי הסקיתים; בדרכו שב דרך ההֶלֶספּוֹנְטוֹס[18] ובא לקִיזִיקוֹס.[19] שם ראה שהקִיזִיקֶנִים ערכו חגיגה מפוארת ביותר לאם האלים. אז התפלל אנאכארסיס לאם, ונדר שאם יגיע שלם ובריא אל ארצו, הוא יקריב לה קורבן כמו שראה שהקיזיקֶנים עושים ויערוך חגיגה לילית. כשהגיע לסקיתיה, הסתתר בארץ הנקראת הִילַאיֶה. …בחבל ארץ זה ערך אנאכארסיס בסתר את החגיגה לאלה, כשהוא נושא תוף קטן ביד ותמונות אלים על גופו. אבל סקיתי אחד ראה אותו והודיע על כך למלך סַאוּלִיוֹס; המלך בא בעצמו למקום, וכשראה את אנאכארסיס מקיים את הפולחן, ירה בו חץ והרגו.[20]

  מאה שנים מאוחר יותר הומלך במפתיע נסיך אחר, סקילֶס שמו, למלך הסקיתים, בעקבות רצח אביו. אמו, שהייתה נוכרייה, גידלה אותו על פי המנהגים והאמונות היווניים. כשעלה על כס המלכות המשיך סקילס בסִכלותו להחזיק במנהגים אלה. הוא אף הלך בחשאי לעיר יוונית ליד אולבּיה כדי לחגוג שם את פולחן דיוֹנִיסוֹס הבַּקְכִי.[21] חייליו של סקילס לא ראו בעין יפה שמלכם נצרך "להמציא אֵל, המניע את האנשים להשתגע,"[22] והסגירו את שליטם. פרצה התקוממות, ומיד לאחריה מלחמת אזרחים שהסתיימה בהוצאתו להורג של השליט שהיה קוסמופוליטי יתר על המידה.

  בשני המקרים אנו נוכחים לראות שחטאם של הנסיכים שוחרי-יוון מסומל בטקסים דתיים. לא את סחורותיהם הירודות של היוונים דוחים הברבארים, אף לא את שיריהם ומזמוריהם. הם אומרים לא לאלוהיהם, דוחים את כל מה שמסמל את תמצית ההווייה היוונית. אנו נוכחים גם לדעת שאמו של סקִילֶס הייתה נוכרייה: אולי בסופו של דבר לא היו הסקיתים כה שונאי-זרים כפי שההיסטוריון רומז. לדידו, על כל פנים, נוכח הנחישות היוונית ניצבת נחישות סקיתית: כיצד יכולים אנשים נחותים אלה להיות כה בטוחים בעצמם? זו הפעם הראשונה שהרודוטוס מתחבט בשאלות מעין אלה.

  והנה מקרה נוסף: "דרכם של הסקיתים למנוע מכל פולש שהוא לחדור לארצם. …איש אינו יכול להתחמק מהם, אם הוא מתקיף אותם, ואיש אינו יכול לתפוס אותם, אם אין הם רוצים להיתפס."[23] הערה אסטרטגית זו חושפת הבדל מהותי בין הסקיתים לבין היוונים, הפרסים והמצרים – כל מי שנחשב בעולם קדום זה: הסקיתים, החולשים על מרחבים גדולים, מנהלים אורח חיים ייחודי להם בלבד.

  היווני, הלכוד בגאיות הצרים של ארצו וביַמים זרועי האיים המקיפים ארץ זו, נחרד משהו לנוכח המרחבים הסקיתיים העצומים; הערבות האינסופיות המשתרעות למן הים השחור ועד לאוּרָל, והנהרות האיתנים המרווים אותן. הרודוטוס מתקשה לתאר את המרחב האדיר הזה ומתבלבל בחישוב ימיו במסע. לאן בעצם הוא צועד? מה מגלים כשמנסים לחדור אל מה שעדיין איננו מוכר כ"צפון"? תשובות לשאלות אלה אין בידו. הנועזים מבין אנשי השיירות העוברות בערבות האלה מתוודעים אל ה"קירחים" – מן הסתם מונגולים גלוחי ראש היושבים בדרום אוּרָל, וגם לאִיסֶדוֹנִים, אנשים רבי מעלות, כפי הנראה. אך מה נמצא מעבר להם? המאמינים לסיפוריהם של ה"קירחים" והאיסֶדונים מוצאים את עצמם עד מהרה נסחפים בסחרחורת-מרחבים הלובשת צורה של הזיות: סיפורים על אנשים בעלי פרסות שסועות, על קיקלופים ועל גריפונים משחרים לטרף מעל מכרות הזהב – חזיונות פנטסטיים מאזורי הספָר, שיתמידו במשך אלפיים שנה ויעידו על פחדו של הגאוגרף מפני הלא נודע. הרודוטוס נשמר מלהתפתות לסיפורים האלה, אך בכל זאת מזכיר אותם.

  אחת הסיבות שמקשה על תפישת העוצמה הזו היא היעדר ציוני דרך או סימנים מוכרים. הסקיתים לא בנו גושי התיישבות גדולים וצפופים שעל פיהם ניתן היה לאמוד מרחבים. "אין להם לא ערים ולא חומות וביצורים, אלא הם מובילים את משכנותיהם עמם, וכולם יורים בקשתות מעל סוסיהם; הם חיים לא מעבודת האדמה, אלא על עדרי הבהמות שלהם ובקתותיהם עומדות על עגלות."[24] קיצורו של דבר, זהו עם של נוודים. הרודוטוס לא ראה עד אז נוודים מימיו והחידוש מגרה את סקרנותו. הוא מזהה בכך יתרון של הסקיתים – היחיד לשיטתו – שכן יש לו השלכות על יכולתם הצבאית. ועל יתרון זה הוא מצביע כשהוא מספר את סיפור הקרב של דָריָוֶש.

  מלך מָדַי זה ירש את השלטון מכַּנְבּוּזִי ועמד בראש האימפריה הפרסית. הוא שלט באסיה הקטנה וביקש להמשיך בתנופת ההתפשטות של עמיה לעבר המערב. הוא גמר אומר להשתלט על הים השחור, בוודאי כדי לשים ידו על שדות החיטה שבגדה הצפונית. ב-512 לפנה"ס חצו הוא וצבאו את מצר הבוספורוס וכבשו את תְראקיה שלימין הדנובה. הנהר היה קו הגבול ומעבר לו השתרעה סקיתיה. דריוש חצה אותו בעזרת גשר סירות ופלש אל הערבה בחיפוש אחר הסקיתים.

  או אז מתחיל מחזה, שפעמים רבות עוד ישוב ויעלה על פני מישורים אלה: נסיגה אסטרטגית ואדמה חרוכה. הסקיתים, ששילחו תחילה את משפחותיהם ואת רכושם אל הצפון הבלתי נגיש, נסוגו מזרחה בהקדימם את דריוש, תוך שהם שורפים את התבואה וסותמים את בורות המים. שני הצבאות, שהיו כל העת קרובים זה לזה אך אף לא פעם אחת באו במגע ישיר, הגיעו עד לנהר הדוֹן וחצו אותו. כאן כבר מצאו את עצמם מחוץ לתחומי המשטר הסקיתי. הערבה הופכת חולית וצחיחה ונהיית למדבר. דריוש אינו יודע עוד אנה בא. הוא בונה, על כל צרה שלא תבוא, שורת מבצרים, שאותה יעקוף מלך הסקיתים מצפון, בטרם ישוב על עקביו ויחזור לארצו. הפרסים יעקבו אחריו, ומרגע שיעמדו על התחבולה, יחלו צועדים מערבה.

  המרדף הבלתי פוסק הזה, ללא קרב פנים אל פנים, מורט את עצביו של "מלך המלכים", ובניסיון להתגרות באויבו הוא שולח לו את השדר הבא:

  שד משחת שכמותך, מה לך שתברח כל הזמן, כשלפניך ברירה? אם חושב אתה שתוכל לעמוד בקרב עם צבאי, הפסק את נדודיך, עמוד והילחם! ואם מכיר אתה בכך שחלש אתה ממני, הפסק גם כן את הבריחה והבא לי, לאדונך, אדמה ומים כמתת.[25]

  תשובת מלך הסקיתים היא בזו הלשון:

  זו היא דרכי, איש פרסי: מעולם לא ברחתי מאיש מתוך פחד וגם עכשיו אינני בורח ממך. אינני עושה שום דבר שונה ממה שרגיל אני לעשות גם בימי שלום. אסביר לך גם מדוע איני יוצא לקרב מולך לאלתר. לנו אין ערים או אדמה פוריה, שעלינו לחשוש פן ייכבשו או יישחתו, ושמשום כך עלינו למהר ולהילחם בכם; אך אם אתה משתוקק להגיע לקרב במהרה, הרי ישנם לנו קברי אבותינו. הבה מצאו אותם ונסו להורסם, ואז תיווכחו אם נילחם בכם על הקברים אם לאו! אך קודם לכך נימנע מקרב עמך, כל עוד אין דעתנו נוחה ממנו. זאת בדבר הקרב … במקום אדמה ומים אני שולח לך מתנות הראויות לך, ובגלל טענתך אדוני, עוד תזיל דמעות.[26]

  הרודוטוס מעולם לא קרא את התשובה היהירה הזו, וספק אם אכן נוסחה באלה המילים. ההיסטוריון הוא זה שמסגנן את התשובה בהשראת האמונות והדעות שספג בעת ששהה באולביה, וללא ספק שנים לאחר ששב מביקורו שם. התשובה מוכיחה כי בעיני הרודוטוס, העם הסקיתי, שונה כל כמה שהיה, ניחן לפחות במעלה אחת, והיא הנכונות לעמוד איתן אל מול פולש חזק הרבה יותר ממנו – אכן סגולה מעוררת התפעלות. על תכונה זו הוא מצביע בספר שנושאו המרכזי הוא עמידתם בגבורה של היוונים, שלושים שנה מאוחר יותר, נגד אותו אויב. הוא גם מדגיש את האסטרטגיה הסקיתית שהייתה בגדר חידוש עבורו – זו של חיי הנוודות.

  הרודוטוס כמובן אינו סבור שהסקיתים עולים על היוונים בשום תחום מן התחומים. אך אנו חשים בדבריו התפעלות מן הדבקות בדרכם, מהישמרותם מפני מפגש עם זרים, מגודלה העצום של ארצם, מהלהט שהם משקיעים בהגנתה ומדרך לחימתם. דבר מכל אלה אינו מערער את דעותיו המוצקות, ועם זאת יש בו בעַם זה לגרום לו לתהות על קנקנו. התהייה שמעוררים בו הפראים – והרודוטוס אכן רואה בסקיתים פראים – מעידה על רגשות אחרים, ניכרים יותר לעין. אלה יבואו לידי ביטוי אצל כמה סופרים מאוחרים יותר.