SEMPER IDEM - תמיד אותו דבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
SEMPER IDEM - תמיד אותו דבר
מכר
מאות
עותקים
SEMPER IDEM - תמיד אותו דבר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

SEMPER IDEM - תמיד אותו דבר

5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'ורג'ה לבוביץ'

ג'ורג'ה לֶבוביץ נולד בעיר סומבור ב־1928 למשפחה יהודית־סרבית ונפטר בבלגרד ב־2004. בזמן מלחמת העולם השנייה התגורר בבית סבתו בבודפשט, וגורש משם לאושוויץ ב־1944 עם אמו וסבתו. הוא הצליח לשרוד, אך אמו התאבדה ימים מעטים לאחר שהגיעה למחנה. רק הוא ואחיו הבכור נותרו בחיים מכל משפחתם הענפה.
 
לאחר החלמה ממושכת פצח בקריירה כעיתונאי, סופר ומחזאי, וזכה לפרסום והערכה במולדתו. מלחמת הבלקן ביוגוסלביה הקומוניסטית לשעבר, בשנים 1996־2000, הביאה אותו לישראל. הוא ניסה להיקלט כאן, אך כשלא מצא בימות למחזותיו – שב לסרביה ונפטר שם ארבע שנים מאוחר יותר.

תקציר

רומן הזיכרונות שכתב בשלהי חייו המחזאי והסופר הסרבי ג’וֹרגֶ’ה לֶבּוֹביץ’  פורשׂ בפני הקורא את סיפורי חייהם של בני משפחה יהודית ענֵפה, שחיו בין שתי מלחמות העולם בווֹיווֹדינה ובקרואטיה, שהיו בימים ההם חלק מממלכת יוגוסלביה. הרומן כתוב מנקודת מבטו של ילד שהתבגר לנער, שחייו התנהלו בעולם שכיום היינו מכנים אותו “רב-תרבותי”, בין סרבים, הונגרים, גרמנים, יהודים וצוענים – כשברקע העימותים הבינתרבותיים, ההקצנה הלאומנית, התעמולה הנאצית ורדיפות היהודים ערב מלחמת העולם השנייה. זוהי נקודת ראותו המיוחדת של מבוגר הכותב את הילד שהיה, ילד שניחן בתום לב, בתאווה לרכוש דעת, בכישרון מולד לבחון ולאבחן, להכיר במורכבויות ובפרדוקסים ולתארם בכאב, בהומור ובשאר רוח.
 
מה שהיה ללֶבּוֹביץ’ לומר על הרוע, השנאה, הבגידה והאיוולת נבע מחוויות  ילדותו ונעוריו, וזיכרונו רוענן בחומר הנפץ שבגל מחודש של רוע, שנאה, בגידה ואיוולת במלחמות שהתחוללו לאחר התפוררות יוגוסלביה בשנות התשעים למאה העשרים. סינדרום זה של הישנות, שהמחבר לא התייחס אליו במפורש ברומן, משמש הצדקה לשם שבחר לספרו: Semper idem (תמיד אותו דבר).
 
 
ג’וֹרגֶ’ה לֶבּוֹביץ’ (2004-1924) נודע בארצו בעיקר כמחזאי עטור שבחים ופרסים, שמחזותיו תורגמו והועלו על הבמה בארצות רבות, וככותב סיפורים ונובלות. הרומן Semper idem, שהמחבר לא הספיק להשלים את שלושת פרקיו האחרונים, זוכה כיום להערכה כאחת מפסגות הספרות הסרבית במאה העשרים ואחת. מבקרי ספרות נחשבים בארצו מעמידים אותו בשורה אחת עם  יצירתו הספרותית של דנילו קיש.

פרק ראשון

פתח דבר
על ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ' בחיים ובספרות
דינה קטן בן־ציון
 
 
ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ', מחזאי וסופר יהודי סרבי, נולד ב־1928 בעיר סוֹמְבּוֹר שבמחוז ווֹיְווֹדִינָה ונפטר ב־2004 בבלגרד, לפני שהספיק להשלים את שלושת הפרקים האחרונים של ספרו האוטוביוגרפי Semper idem, המוגש בזה לקורא העברי.
 
עקב גירושי הוריו – בימים ההם תופעה נדירה בחברה היהודית בסרביה – היה לֶבּוֹבִיץ' נתון בילדותו למעברים תכופים בין בית אביו, במאי בתיאטרון חובבים בסוֹמְבּוֹר, לבין בית אמו בזַגרֶבּ. הוא היה ילד רגיש ונבון שגדל בחיקה של משפחה יהודית ענֵפה, וכבר בצעירותו היתה לו תחושה מוקדמת של אימה אפוקליפטית, "המפולת הענקית" בלשונו, שאת תחושת התקרבותה האימתנית תיאר ברומן זה.
 
במלאת לו חמש עשרה שנים גורש לֶבּוֹבִיץ' יחד עם בני משפחתו למחנה הריכוז אושוויץ, ועד תום מלחמת העולם השנייה היה כלוא במשך שנתיים במחנות אושוויץ, זקסנהאוזן ומאוטהאוזן. בשובו מן המחנות נודע ללֶבּוֹבִיץ' כי נותר כמעט יחידי מכל בני משפחתו, כארבעים ושניים קרובים בדרגות שונות.
 
בתום החלמה ממושכת חזר ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ' ליוגוסלביה. בשנת 1947 סיים את לימודיו התיכוניים בתוכנית מקוצרת, נרשם כסטודנט בפקולטה לפילוסופיה בבלגרד, ולמד בה עד 1951. תוך כדי כך התפרנס מעבודות כפיים ושימש מורה למתמטיקה, מתרגם, עיתונאי ברדיו בלגרד ונובי סאד ובעל טור בעיתון ההומוריסטי הקיפוד. לימים שימש כאוצֵר המוזאון לאמנויות הבמה בבלגרד. מ־1979 כיהן כמנהלו האמנותי של תיאטרון בלגרד, וב־1981 פרש לגימלאות.
 
לֶבּוֹבִיץ' היה חבר ב"ועדת אושוויץ", ובזכות תרומתו לרעיון השלום זכה במדליה מטעם ממשלת פולין.
 
סיפורו הראשון, שראה אור ב־1955, היה "על בני אדם בגיהינום ועל הגיהינום בבני האדם", ובשנה שלאחריה נדפסה הנובלה מפרי עטו "לחיות זה לפעמים גבוה". המחזה עוצבת שמים, שכתב בשיתוף עם אלכסנדר אוֹבְּרֶנוֹביץ', זכה להצלחה רבה, וב־1957 זכה בנובי סאד בפרס סְטְרֶיָה היוקרתי. פרס זה הוענק לו בשנית ב־1965 על מחזהו הללויה, ובשלישית על מחזהו ויקטוריה, ב־1968.
 
לֶבּוֹבִיץ' כתב גם תסכיתי רדיו וטלוויזיה, סדרות ותסריטים לסרטים ארוכים. מחזותיו תורגמו ובוצעו בפולין, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, רוסיה, בולגריה, רומניה ואיטליה, אוסטריה, הולנד, בלגיה, דנמרק, נורבגיה, אנגליה וארצות הברית. תסכיתי רדיו שלו תורגמו לעברית ושודרו ב"קול ישראל".
 
בשנות התשעים למאה העשרים, בפרוץ מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, ובלשונו לנוכח "אותו סימן מַטְרים – אדמה ודם", החליט לעזוב את בלגרד וב־1994 עקר עם משפחתו לישראל. הוא שב עִמהּ לסרביה בשנת 2000, ועד למותו כעבור ארבע שנים עסק בכתיבת הרומן האוטוביוגרפי Semper idem (תמיד אותו דבר), שנותר בלתי גמור. בדברים שהקדימה המלבה"ד זלטה לבוביץ', אלמנת המחבר, נכתב שהמחבר מת ביום שבו נכתב העמוד האחרון שברומן זה.
 
*** 
 
 
את ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ' הכרתי כשנפגשנו לישיבות עבודה, ויחד עם הבמאי אילן אלדד והשחקן אליעזר יונג קראנו את תרגום המחזה אורות וצללים שכתב לֶבּוֹבִיץ', בתקווה לעניין בו את אחד התיאטראות בישראל. זוהי קומדיה נוסטלגית על מוטיב פיגמליון: כיצד להפוך אדם חסר השכלה לסופר נחשב ומהולל, ומה חזק יותר – המיתוס הכוזב על היוצר או יצירתו? עלילת המחזה מתרחשת בישראל, אך כל הנפשות הפועלות קשורות בצורה כלשהי אל עֲבָרָן ומוצאן, והגעגועים לעבר אינם מרפים מהן.
 
אורות וצללים לא התקבל בתיאטרון בית ליסין, אך מנהלו האמנותי הכיר בכישרונו של המחזאי והציע לו להגיש סינופסיס למחזה חדש. הסינופסיס התקבל והמחזה נכתב, החייל והבובה שמו. כמה פעמים התבקש לערוך בו שינויים מפליגים, אך כשהגיש את הגרסה הסופית חלו בהנהלת התיאטרון חילופי גברי, ועד לפקיעת תוקף החוזה שנחתם עמו לא זכו פניותיו של לֶבּוֹבִיץ' למענה.
 
בשנת 2005, כשיצא לאור הרומן Semper idem, אזלה מהדורתו הראשונה. הצלחתי להשיג עותק ולקרוא בו, התרשמתי ממנו עמוקות ותרגמתי אותו לעברית. באחרית דבר שצורפה למהדורה השנייה, שיצאה ב־2016, תואר הרומן הזה על ידי חוקר הספרות תיאופיל פאנְציץ' כמיטב הסיפורת הסרבית בת זמננו, והועמד בשורה אחת עם יצירותיו של דנילו קיש.
 
 
 
 
 
 
1
גן העדן שלי 
 
 
שאלתי את סבא אדולף איפה נמצאים גני העדן. הוא הסב את תשומת לבי לכך שלא אומרים "גני עדן" כי אם "גן עדן". "אין גני עדן. קיים רק גן עדן אחד", אמר.
 
"ואיפה הוא?" שאלתי.
 
"בשום מקום. גן עדן אינו קיים. זו סתם המצאה! אתה צריך להאמין רק במה שתוכל לראות ולמשש" (ענה סבא). לא הייתי מרוצה מתשובתו: תחילה אמר שקיים גן עדן אחד בלבד, ולאחר מכן טען שגן עדן אינו קיים מכיוון שלא רואים אותו. גם את הרָעָב לא רואים, אבל הוא קיים.
 
שאלתי את דָדִי שלי איפה נמצא גן העדן. "במקום שהמלאכים נמצאים בו, שם גן העדן", ענתה דָדִי שלי. על כל שאלותַי היו לה תשובות, להבדיל מאמא, שלעתים קרובות היתה אומרת: "אל תשאל שאלות מיותרות".
 
אם כן, המלאכים חיים בגן העדן. ידעתי מי הם המלאכים, גם אני הייתי אחד מהם; אמא היתה פונה אלַי כאל "המלאך" שלה, ודָדִי שלי גם היא לפעמים הרעיפה עלי חיבובים, מלטפת אותי ונושקת לי באומרה: "אתה המלאך הקטן שלי". גם אורחי הפנסיון שניהלה אמא אמרו מדי פעם: "הבן שלך ממש מלאך".
 
כדי להיוודע, שאלתי את דָדִי איך זה בגן העדן. היא הסבירה לי ששם יפה מאוד, כולם שם טובים, כולם מאושרים, כולם שמחים; שומעים שם כל הזמן מוזיקה שמֵימית. כך נודע לי שגם אני חי בגן העדן.
 
זגרב של ילדותי היתה העולם המושלם שלי. גן העדן שלי. כולם אהבו אותי, הנעימו לי, כולם היו טובים אלי ואני הייתי משוכנע שהם טובים גם איש לרעהו. לא הכרתי שמץ של גסות רוח, כפייה ואלימות. מעולם לא היכה אותי איש; כשהושיטו יד לעברי, היה זה מתוך כוונה ללטף אותי או לתת לי משהו. איש לא לקח ולא גזל ממני דבר, כולם רק העניקו לי (בחיוך ובשפע של דברי שבח). לא שמעתי מאיש בסביבתי מילים גסות, הן הגיעו אל אוזנַי רק ברחוב, אך מעולם לא כוּונו אלַי. כולם אמרו רק שאני יפה ונחמד, שאני פיקח ונבון, ואני האמנתי להם. חייתי בעיר היפה בעולם, בין אנשים הכי מאושרים שהסתדרו נפלא אלה עם אלה. חייתי בגן העדן שלי. שמחות פשוטות בלבד התקיימו בו: לרוץ בשבילי הגן, לקפץ על רגל אחת, לשכב בעשב ולבהות בעננים (שבכל רגע מחליפים צורות), לנשק לעורה העדין של אמא, להריח את שמלותיה (התלויות בארון בסדר מסוים), להתבונן באצבעותיה הפורטות על קלידי הפסנתר ולהאזין לצלילים הפלאיים, שבאופן יפה כל כך נוסכים עלי תרדמה.
 
אמא היתה רק שלי, שייכת רק לי. איש לא חלק על כך. לא הייתי חלוק בין אהבתי אליה לאהבתי לאבא; מעולם לא שאלו אותי "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?". לא היה עלי לבחור בין שתי אהבות ולהרגיש שסוע ביניהן; הייתי פטור מן החשש שאמא אוהבת את אבא יותר משהיא אוהבת אותי. אבא פשוט לא היה קיים. אמנם ידעתי כי הוא חי באיזה מקום רחוק, אבל מבחינתי היה אדם זר ורחוק מהשגתי. כאילו לא התקיים. לא הוא, וגם לא אחי הבכור. רק אני הייתי קיים, האחד והיחיד והכי אהוב. לא ידעתי קנאה מהי. שנאה היתה זרה לרוחי. מדי ערב נרדמתי מאושר ובטוח שגן העדן שלי עתיד להקביל את פנַי גם למחרת היום, ומדי בוקר הקצתי מסוחרר מרוב שמחה על כי אני עומד לשוב ולחוש את החסד המזומן לי מדי יום ביומו, השייך לי בלי שום תנאי (ולעולם ועד).
 
בתחילה לא היה קל. כשאמא ואני הגענו לתחנת הרכבת של זגרב, העולם לא נראה יפה. אנשים דחפו אותנו, כולם מיהרו לאיזה מקום, החשיכה ירדה כבר, פתותי שלג ריחפו באוויר, היה קר. הנורות פזלו באור לא נעים, האוויר הדיף ריחות עשן, פיח ולכלוך. עמדנו ללא ניע על הרציף (בדומה לפסלוני המַיוֹלִיקָהי[1] שבארון הזכוכית של דודה פאולינה). בידה האחת אחזה אמא במזוודת קרטון גדולה ובשנייה חיבקה אותי ואימצה בחזקה אל ירֵכהּ, כנראה כדי לגונן עלי מפני הלחות והקור. היא אמרה: "דודה פאולינה הבטיחה שתבוא לקבל את פנינו. אני בטוחה שהיא תגיע. הדודה שלנו מאחרת תמיד ולכל מקום".
 
רציף רכבת קודר ומצחין, שאינו מסביר פנים, מבהיל בזרותו, ייעשה לאחד החלומות המכוערים ביותר שירדפו אותי בלילות רבים של נדודי שינה, מבשרים על עוד אסון בלתי מוגדר הממשמש ובא.
 
כעבור המתנה ממושכת למדי, שבמהלכה הזמן כמו עצר מלכת, הופיעה דודה פאולינה, אשה גדולה ומגושמת, שעל שפתיה חיוך רחב הפורק אדם מנשקו. "נראה שהרכבת הקדימה להגיע", אמרה כמתלוננת, "אני תמיד מגיעה בזמן".
 
אמא לא אמרה כלום. היא הכירה את פאולינה דודתה, שתמיד חייבת להיות הצודקת.
 
פאולינה היתה הצעירה שבאחיות לבית שׁראיֶיר, שנחשבו בזמנו ליפות שבכלות המחוזרות בעיר סוּבּוֹטיצָה. גם הנדוניה שהביאו עִמן לא היתה קטנה, וכדרך הטבע המה בית משפחת שראייר (למשך זמן מה) משדכנים ומחזרים. תחילה נישאה הבכורה, פלורה, כנהוג וכפי שראוי, לאחר מכן נישאה סבתא הֶלֶנָה לסבא אדולף זַיידנֶר, ואז הכול נעצר. המחזרים גילו דבקות במשימה והמשיכו בניסיונותיהם, אך פאולינה נותרה מבצר שאינו בר כיבוש. "אנשֵׂא למי שיכבוש את לבי" (אמרה בימים ההם). כבר מלאו לה עשרים וחמש שנים, גבול מסוכן שלאחריו הופכת הנערה מ"כלה מיועדת" ל"רווקה", ואז הופיע המועמד הנכון (יפה תואר, עשיר, משכיל, מצטיין בגינונים אריסטוקרטיים). שמו היה תיאודור, בן יחיד לאחת המשפחות העשירות שבבירת הקיסרות. לסוּבּוֹטיצָה הגיע לביקור אצל אחותו, שנישאה לאחד מ"אצילי" העיר. במשפחת זיידנר הרבו לדבר על איך "תיאודור המושלם בהליכותיו ופאולינה היפהפייה הכירו זה את זו", איך בלִבה הקר, הבלתי ניתן לכיבוש, של פאולינה ניצתה לפתע אש האהבה, איזו התרגשות זה עורר ברחבי העיר, איך נראתה מסיבת האירוסין המפוארת והראוותנית, איך ליוו את הדודה פאולינה לווינה כדי שתינשא שם לבחיר לִבּהּ (כמעט בן אצולה). אהבתי את הסיפורים הללו וביקשתי לדעת מה קרה בהמשך, אך במקום לענות לי פטרו אותי כולם בהינף יד. את האמת לא ידע איש. אומרים שפאולינה, כעבור חודש ימים של חיי נישואים, דרשה בבית המשפט "הפרדה משולחן האוכל ומן המיטה הזוגית", היות שבעלה מעשן מקטרת במיטה הזוגית. כנראה היה לה עורך דין טוב (או שחוקי הקיסרות עמדו לצִדה) והיא זכתה במשפט ואף אישרו לה חדר נפרד (שבלילות היה תמיד נעול). כעבור חודשיים נמאסו נישואים שכאלה על תיאודור והוא תבע גירושים, ופאולינה קיבלה את ההצעה ברוחב לב (כמובן, בתוספת פיצויים נדיבים עד מאוד). תיאודור הסכים לכל התנאים שהציבה הדודה רק כדי להשתחרר מכבלי הנישואים. פאולינה שיגרה מברק אל הוריה בסוּבּוֹטיצָה: "נפטרתי מהצרות, לפרק זמן קצר אשאר בווינה". היא נשארה שם עשר שנים (עד לפרוץ המלחמה). מאמא שמעתי כי ביתה בווינה היה מלא אורחים בכל עת, בעיקר מחוגי האמנים ואנשי הבוהמה שחיו בבירה בימים ההם. היא היתה אשה יפה, גם עשירה, רבים חשקו בה ובכספה ופנו אליה בהצעות נישואים, אך פאולינה חזרה להציב "חומת מגן" סביב לִבה (ששלהבת האהבה דעכה בו לעולמים). לאחר מלחמת העולם הראשונה התגוררה זמן מה בסוּבּוֹטיצָה, ניהלה חיים מסוגרים יחסית והוסיפה לדחות את המחזרים הנדירים. בתחילת שנות העשרים עקרה באופן פתאומי לזגרב (לא ידוע מדוע בחרה דווקא בזגרב; קרוב לוודאי מכיוון שהיתה דומה ביותר לווינה, העיר שבה חייתה בימי תפארתה). היא קנתה דירה גדולה בכיכר יֶלאצִ'יץ', ואת הסכום הנותר השקיעה במסעדה כשרה שניהלה ברחוב פַּלְמוֹטיץ', לא רחוק מבית הקהילה היהודית. איש בזגרב לא ידע מאומה על חייה הסוערים בעבר. הכול חשבו שהיא "רווקה זקנה" ונהגו לפנות אליה בתואר "העלמה", שנעם לאוזניה. כאשר שמעה פאולינה שאמי התגרשה, שיגרה אליה מכתב ובו פקדה עליה, שכן היא מעולם לא ביקשה או הציעה, אלא רק פקדה: "עזבי תכף ומיד את החור המאובק הזה ובואי אלי, לחיות בזגרב".
 
 
 
התמקמנו בחדר האורחים שבדירתה הגדולה של דודה פאולינה בכיכר יֶלאצ'יץ', אשר דמתה למוזאון. כך או אחרת, הדירה של דודה פאולינה מצאה חן בעינַי. "דע לך שהריהוט הוא בסגנון בּידֶרְמַאיֶיר, אוריגינלי מווינה", הסבירה הדודה, "הכול פשוט, בקווים שקטים, עיבוד מקצועי סולידי".
 
הכורסאות והכיסאות היו מרופדים באריגים בצבע בהיר, מעוטרים בזרי פרחים קטנים. על הרצפה נפרשו מרבדים עבים, רכים, שכמו נועדו שיתגלגלו עליהם. כדים, אגרטלים ופסלוני חרסינה (שקשה לעמוד בפני הפיתוי להטיחם ברצפה על מנת שיתנפצו) גדשו את מדפי ארונות הזכוכית. על הקירות נתלו שפע תמונות במסגרות עבות מוזהבות. "כולן רק עבודות של אמנים מהוללים מווינה, בודפשט ופראג. אני יודעת לבחור אותן; סתם זבל לא יעבור אצלי!" (התפארה הדודה).
 
החלונות בדירתה דמוית המוזאון נשקפו אל פסלו של בּאן יֶלאצ'יץ'.י[2] "כשאני שולח מבט דרך החלון, אני כל הזמן רואה את אחורי הסוס", סנט סבא אדולף באחות אשתו המנוחה.
 
"מהחלון שלי לפחות רואים משהו, ודרך האשנב שלך בסוֹמבּוֹר מרוב אבק אי אפשר להבחין בשום דבר", נענה סבא בתשובתה הבוטה של דודה פאולינה.
 
היא פנתה אלי: "ילדי היקר, פסל הברונזה של הבּאןי[3] הרכוב על סוסו, שחרב שלופה בידו, מצביע בכיוון סבתא מריה שלך, כלומר לעבר בודפשט", בישרה לי. היא סיפרה שבּאן יֶלאצ'יץ', שבידו חרב שלופה, הוא המצביא הקרואטי הגדול והמהולל ביותר, שהובס בכל הקרבות שניהל נגד ההונגרים (התגאיתי בכך שזיהיתי אותו).
 
לדודה פאולינה היו הסברים מפורטים בכל עניין ודבר, והם היו או משעממים או בלתי מובנים. אלַי התייחסה כאילו הגעתי לעולם בעצם אותו רגע וראשי ריק לחלוטין, כמו "דלעת מיובשת".
 
"זו חשמלית, היא פועלת על חשמל, מספר אחת נוסע לדרך סאווה; זה סוס, בפועל הוא משמש בהמת משא, ויש סוסים שאפשר לרכוב עליהם, כמו הסוס בפסל של בּאן יֶלאצ'יץ'; זוהי כנסייה קתולית, המכונה קתדרלה, שנבנתה בשנים אלה ואלה... לא, לא ניכנס, זה לא בית התפילה שלנו".
 
"פה גר איזשהו אלוהים אחר, לא שלנו?", שאלתי.
 
"לא", ענתה הדודה. "אלוהים הוא אחד, אבל אנחנו שונים".
 
לא הבנתי את דבריה, שתקתי, חשבתי שכך תמהר לסיים, אבל היא מעולם לא הפסיקה להסביר עוד ועוד: "זו צלחת עמוקה למרק ואלה צלחות שטוחות, הכחולה לבשר והלבנה למוצרי חלב. אף פעם אסור לשים בשר על הצלחת הלבנה ואת הגבינה על הכחולה. זאת עבֵרה חמורה, זה לא כשר".
 
סבא אדולף סיפר שבעבר לא נהגה פאולינה לבדוק אם המזון כשר או לא. קשריה עם אלוהים (שאליו פנתה בגוף שני רבים, אמר סבא) העידו על הכבוד שרחשה לו, בד בבד עם שמירה על מרחק נאות. כשעקרה לזגרב ופתחה את המסעדה הכשרה, הפכה לפתע לאשה אדוקה בדתה. "היא חייבת להיות אדוקה אם היא מחזיקה במסעדה כשרה, שאלמלא כן האורחים יעזבו", אמר סבא. "מה פתאום", אמרה אמא, "הדודה פתחה את המסעדה הכשרה מכיוון שהיא אדוקה בדתה, ואתה, אבא, רואה הכול הפוך".
 
האמנתי לאמא. דודה פאולינה היתה באמת אשה אדוקה. מדי שבת הדליקה נרות והתפללה בכַסותה את פניה בכפות ידיה, כנראה כדי שאלוהים לא יראה את פניה. הדודה אמרה "שבת שלום ומבורך", ולאחר מכן התיישבנו כולנו אל השולחן. באמצע, על המפה הלבנה, היתה מונחת חלה קלועת שתי צמות, מכוסה במפית לשם כבוד, כדי שהלחם לא יתבייש, כי "הברכה הראשונה" מיועדת ליין, כך הסבירה לי הדודה. היא היתה מתיישבת מאחורי הפמוט עם הנרות הדולקים, בידיה סידור התפילה וראשה מכוסה במטפחת, שקצותיה רטטו קמעה. זה נראה לי משונה ושאלתי אותה, שתסביר לי מה קורה. "אלה המלאכים שמנופפים בכנפיהם, ומשק כנפיהם יוצר משב רוח קל. מכאן הרטט שבקצות המטפחת שלי" (הסבירה לי הדודה, ואני האמנתי לה).
 
המסעדה הכשרה שברחוב פאלמוטיץ' שכנה באולם צר, ארוך מאוד, שבו כשלושים שולחנות מחופים במפה צחורה מעומלנת. האורחים היו יהודים, רובם רווקים, ששמרו באדיקות על מצוות הדת. בשבת הגיעו לארוחת צהריים גם משפחות שלמות, לאכול מה"צ'ולנט המפורסם של פאולינה". לעתים קרובות הגיעו גם לא־יהודים כדי ליהנות מן השעועית היהודית, שהוכנה בנוסח וינה, לכאורה (למען האמת – את השׁוֹלֶט הכינו בנוסח סוֹמבּוֹר, ואמי היתה זו שהכינה אותו.)
 
לעתים קרובות היתה דודה פאולינה לוקחת אותי אִתה בלכתה לערוך קניות בשוק, לשם יצאה מלווה בשתי משרתות.
 
"אלה צנוניות. עליך לרחוץ אותן היטב לפני שתאכל אותן. אלה מלפפונים... לא, הם לא חמוצים, הם טריים, אבל אני אשים אותם בצנצנת זכוכית ואוסיף חומץ, והם יהיו כבושים. זה כרוב־עלים... לא, זה לא כרוב רגיל, זה רק דומה לכרוב, אבל איננו כרוב". הדודה בחרה בירקות והמשרתות תחבו אותם אל תוך סלים גדולים. במרחק מה המשיכה (היא דיברה מהר, ללא הפסקה לנשימה, על פניה הגדולים הבעה חידתית), כאילו הביאה לידיעתי סודות שמורים בקפידה: "זה ברווז, הוא מגעגע. זה תרנגול, שקורא קוקוריקו, וזה תרנגול הודו. הוא מקרקר... לא, אני לא יכולה להראות לך איך הוא מקרקר, לא כאן, אולי בבית. לא, השוקיים לא מקרקרים. אלה דגים, אתה רואה, פה דגי הנהר וכאן דגי הים, ואלה סרטנים, צריך לזכור שהם הולכים אחורה".
 
"ואיך מדברים הדגים?" שאלתי, משתדל להישמע נחמד.
 
"הם לא מדברים. הם שותקים", היתה התשובה.
 
"למה הם שותקים?", שאלתי (הוספתי לשאול, בתקווה לזכות במערכה). למרבה הפלא הדודה לא התבלבלה. קיבלתי תשובה:
 
"הדגים חיים במים. אילו דיברו, היו המים נכנסים לפה שלהם".
 
ההסבר מצא חן בעינַי, ועוד ביום ההוא אמרתי במטבח לאחת הטבחיות, הפטפטנית שביניהן: "תשתקי, המים ייכנסו לך לפה". הטבחיות והמלצריות צחקו והריעו לי. "הוא חכם מאוד", אמרו. "יש לו עֵיצֶס – כמו לאמא שלו". ההצלחה עודדה אותי, וחזרתי על המופע שלי בחדר האוכל המלא אורחים. כקורבן בחרתי אִשה שמנמונת, כפולת סנטר, בעלת חזה דמוי מחבת וידיים קטנות מתנחשלות, שלא סגרה את פיה אפילו בשעת האכילה. קירבתי את פנַי אל פניה העגולים ואמרתי את משפט הקסם, בתוספת קטנה: "תשתקי, המים ייכנסו לך לפה ואת תיחנקי". כל יושבי השולחן צחקו (מלבדה, כמובן), ולאחר מכן יושבי השולחן הסמוך, ועד מהרה נמלאה המסעדה שאגות צחוק. הייתי מרוצה מהופעתי, וגם בימים הבאים השתדלתי להוכיח את חוכמתי והבָנתי בבדיחות. (זה עלה יפה בידי, והיה גם תלוי במזל המשתנה; מכל מקום נמצאתי במרכז תשומת הלב וזה נעם לי). את הכישרון שלי לא יכולתי, למרבה הצער, לפתח במלואו כי אמא החליטה לעזוב את מסעדתה הכשרה של דודה פאולינה ולהֵעשות לעצמאית. היה בכוונתה לפתוח פנסיון פרטי משלה עם מטבח ביתי, המיועד רק ל"אורחים נכבדים". הצרה היתה שלצורך זה נדרש לה הון התחלתי שלא נמצא ברשותה. היא היתה בעצם חסרת אמצעים משלה.
 
 
 
אמי חיכתה להזדמנות מתאימה, כשסבא אדולף הגיע לזגרב כדי לחגוג עמנו את יום הולדתי הרביעי, ואז שטחה בפניו את מה שהציק לה וביקשה את עזרתו. במזומנים. לא הרבה, רק מה שדרוש לה כדי להתחיל. בלי שמץ היסוס הצהיר סבא: "אין לי".
 
לסבא אדולף היה תמיד הון עתק, אלא שהוא לא העניק ממנו לאיש, לא בחפץ לב ולא בקלות. מַתְיָה בנו, ורק הוא, היה במובן זה יוצא דופן, ותמיד הצליח לסחוט ממנו את מה שנדרש לו, מהלך שהיה מלוּוה ב"אחזיר ברגע שאוכל" מחויב המציאות. כמובן, הרגע הזה לא הגיע מעולם. "כל אחד צריך להסתדר בכוחות עצמו", נהג סבא לומר. "גם אבא שלי לא נתן לי כלום. התקדמתי בלי עזרה מאיש". למרבה הפליאה בזגרב, ביום הולדתי הרביעי, הוא לא אמר לאמא כמו תמיד "לא נותן", אלא בקיצור: "אין לי". אמא לא היתה רגילה לתשובה שכזאת.
 
"מה קרה שפתאום אין לך?", מחתה.
 
"הספקולציות הכזיבו, זה מה שקרה", ענה סבא בזעף, כאילו אמי אשמה בכך שאיבד את כל הונו בבורסה. אמא ישבה כשכפות ידיה שלובות בחיקה, בלי לומר מילה. היא שותקת, שלא ייכנסו לה מים לפה, אמרתי בתוכי, אבל צחקתי בקול, כמו תמיד לשמע הבדיחה הזאת שלי. סבא אדולף חשב שאני צוחק עליו ועל אובדן כספו, ומכיוון שהיה אדם בלתי צפוי, במקום לכעוס הצטרף אלי בצחוק רם ובקול גדול, "ממש מהקרביים", כפי שדודה פאולינה היתה אומרת. הוא הרים אותי למעלה והצמיד נשיקה ללחיי, דבר שלא אהבתי, כי הזקָן שלו דקר את לחיי... "מגוחך, נכון? Donnerwetter,י[4] איך שבא, ככה הלך. כל הבורסות נפלו, כל העולם נפל".
 
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה אמא. "אמכור את הבית, אשלם את החובות", אמר סבא, "וממה שישאר אקנה בפרברי העיר בית קטן עם גינה ובוסתן. את יודעת שכבר מזמן אני חולם על כך". אמא, שמן הסתם עדיין ציפתה למהפך לטובה, שאלה: "ולא יישארו לך אפילו קצת מזומנים?". סבא מסכים: "קצת יישאר, אבל את הסכום הזה אצטרך לתת למַתיָה". אמא נאבקת עד נשימתה האחרונה: "למה לו ולא לי?". סבא אומר: "כי הכסף דרוש לו יותר מאשר לך. הוא החליט סוף כל סוף להתבסס כאן, בזגרב. החדשות האלה צריכות לשמח אותך. אחיך יימצא בקרבתך, תהיה לך משענת".
 
לא הבחנתי בשום שמחה אצל אמא. "מה הוא יעשה כאן?" שאלה. "יפתח חנות לתיקון מקלטי רדיו. הוא אומר שלעיסוק בתחום הזה יש עתיד". סבא תמיד מאמין למַתיָה ואמא שלי אף פעם לא. "לא ידעתי שמַתיָה מתמצא במקלטי רדיו", אומרת אמא. "אם למד לטוס, ילמד גם לתקן מקלטי רדיו. מה שחשוב זה שהוא הסכין עם הרעיון. מספיק ודי עם כל הניסיונות", סיכם סבא.
 
מאוחר יותר בערב ההוא, כשהם מסבים לכוס תה המנתה מחויב המציאות לפני השינה, שאלה אמא את סבא איך יחיה לבדו בפרברי העיר, הפעם דואגת יותר לאביה מאשר לעצמה. "אל דאגה", ניחם אותה סבא, "אני אסתדר. אם לא אחזיק מעמד לבדי, אתחתן. הנה, אשאל את פאולינה, אולי תרצה להינשא לי?". ראיתי אותו קורץ לה בשובבות, אז קרצתי גם אני, כביכול הבנתי את הבדיחה. "אתה מחפש אש בתנור מהשנה שעברה", אמרה הדודה, שהתייחסה לכל דבר ברצינות גמורה (לא היה לה חוש הומור).
 
"למה, פאולינה? את עדיין רעננה ובריאה כמו שור", המשיך סבא להתלוצץ עמה. "אני כן, אבל אתה לא", אמרה. "מאז שאחותי איננה, הזנחת את עצמך. הבטן שלך מתחילה כבר בצוואר".
 
"לידיעתֵך, גם את כבר לא כל כך חטובה. התרחבת ותָפחתְּ כמו פשטידה בתנור".
 
"לעצמי אני טובה, ואשר לבעל, ברוך השם אין לי צורך בו. אני מעדיפה לשרת את האורחים שלי תמורת תשלום מאשר את הבעל בחינם". "אני יודע שתמיד אהבת כסף יותר מכול", צחק סבא. "אלמלא איבדתי את כספי, היית מתחתנת אִתי. כבר הלילה היית מנשקת אותי".
 
"בחיי האלוהים האחד והיחיד, אותך לא הייתי מנשקת אפילו מבעד לעשרה שטיחים", אמרה הדודה בכעס.
 
דודה פאולינה לא אהבה את סבא. למען האמת, היא לא אהבה שום יצור חי לובש מכנסיים. אני הייתי היוצא מן הכלל האחד והיחיד. אמנם לבשתי מכנסיים קצרים. "גברים זה בזבוז זמן נורא", היתה אומרת לאִמי. "הם ממציאים כל מיני תירוצים כדי לא לעבוד. יודעים רק לחולל מהומות ולנהל מלחמות. אלמלא אנחנו, הנשים, כבר מזמן היה העולם נחרב".
 
האמנתי שדודה פאולינה יודעת מה שהיא מדברת.
 
 
 
סבא נסע ואמא לא קיבלה ממנו פרוטה. "בסדר", אמרה לאביה, "תן הכול למַתיָה, ולעולם לא תראה יותר את הכסף. אני כבר אסתדר בכוחות עצמי". אמרה ועשתה. תחילה התעניינה אם יש בזגרב מנהל בנק ממוצא יהודי. היא לא מצאה את מבוקשהּ. לאחר מכן חיפשה מנהל בנק סרבי. גם סרבי לא נמצא. כולם רק קרואטים וגרמנים, ואחד מהם סלובני. "זה כמו גרגר חיטה בערימת גרגרי תירס", אמרה אמא, לבשה חליפה אפורה, שנהגה ללבוש רק בהזדמנויות חגיגיות, התאפרה, התבשמה והלבישה אותי בבגדי שבת, שאותם כינתה "בגדי הארון" מכיוון שלרוב היו מונחים בארון, ויצאנו לדרך.
 
"אנחנו הולכים לבית הכנסת?", שאלתי.
 
"לא. הולכים לבנקאי".
 
"מה זה בנקאי?"
 
"זה סוחר שמוכר כסף".
 
ידעתי שבכסף אפשר לקנות הכול, אבל לא היה לי מושג שגם כסף אפשר לקנות. הייתי שבע רצון מכך שאני עומד להיוודע איך קונים כסף.
 
הסוחר בכספים קיבל אותנו במשרדו, שהיה מרווח כמו חדר האוכל של דודה פאולינה. הוא היה נמוך קומה, וראשו הקרח הבהיק כמצוחצח למשעי.
 
"אני זקוקה להלוואה", אמרה אמא ללא כל הקדמה. (תמיד נהגה כך. היתה עוברת לנושא מיד וישירות). הנה כך התנהלה השיחה ביניהם:
 
"הלוואה לשם מה?"
 
"בכוונתי לפתוח פנסיון".
 
"בית מלון?"
 
"לא, בלי לינה. רק ארוחות".
 
"כלומר מסעדה?"
 
"לא, פנסיון. אוכל ביתי".
 
"בדירה?"
 
"כן. אני זקוקה להון כדי לרכוש דירה ולצייד את המטבח וחדר האוכל".
 
"זה לא נשמע אמין דיו. למה שמישהו יאכל את הארוחות שלו בפנסיון אם בכל מסעדה הוא יכול לקבל מזון מגוון ובזול?"
 
"מכיוון שהמזון שלי, אדוני, יהיה טעים יותר ומגוון יותר. ועוד משהו. הם יזכו גם באווירה ביתית חמה".
 
"זה עדיין לא נשמע משכנע".
 
"האם אתה נשוי?", ענתה אמא בשאלה.
 
"כן, גברתי, ואין בכוונתי להינשא בשנית".
 
אמא צחקה ואני הצטרפת אליה, אף על פי שלא ידעתי מה הסיבה לעליזותה הפתאומית. "אל דאגה", אמרה "אני לא באה אליך בהצעת נישואים, אלא מזמינה אותך לארוחת יום ראשון, עם רעייתך".
 
היא רשמה על פתק את כתובתה של דודה פאולינה ולאחר מכן יצאנו מחנות הבנקאי, אבל לא קנינו כסף.
 
ביום ראשון הגיע הסוחר בכספים עם רעייתו לארוחת הצהריים. השולחן הערוך היה הארוך, Bidermajer aus Vienי[5] המקורי, בחדר האוכל המלא תמונות ומקושט בזרי פרחים על פי בחירתה של אמא. הארוחה הוגשה על פי מתכונת מחוז הולדתה בבַּצְ'קָה, כפי שפעם אכלו על שולחנה של סבתא הלנה, אמהּ: מנה ראשונה, מרק, מנת ביניים, המנה העיקרית עם תוספות וסלטים, לפתן, עוגות. בתום הסעודה אמר הבנקאי הקרח לאמי: "הבנתי אותך. בואי מחר למשרדי ונחתום על חוזה".
 
 
 
"כל הדרכים לגן העדן מובילות דרך הקיבה", נהגה לומר דודה פאולינה, בעלת "המסעדה הכשרה". זו היתה גם תורת החיים של אחותה הלנה, סבתא שלי, אלא שזה עלה לה בחייה. למרבה המזל לאמי היא לא גרמה שום נזק, כי אם סייעה בידה לפתוח את הפנסיון המפורסם. בתחילה הוא לא היה מפורסם. התקבצו בקושי כעשרה מנויים, כפי שאמא נהגה לכנות את אורחיה. "כל ההתחלות קשות" (כפי שהתבטא דודי מַתיָה).
 
אמא שכרה דירה בת ארבעה חדרים בבניין רב קומות בכיכר לאנג, שמהחצר שלו ואילך החל (או הסתיים) אחד המורדות של אזור שַׁלַטָה ההררי.י[6] מבעד לחלון בחדרי נראה מורד מיוער וקצהו של אחו מוצף בחיזיון המכושף של שפע פרחי בר ססגוניים. זה היה Kindercimer (חדר הילדים), ואילו חדרה של אמא נקרא Šlafcimer (חדר השינה), וביניהם היה חדר המגורים. לאורך שלושת החדרים השתרע ה־Špajzcimer (חדר האוכל)י[7] ובו שולחן האכילה הארוך, שסביבו אפשר היה להושיב בנוחות כעשרים איש. המטבח גם הוא היה חדר גדול, מרווח, מצויד בכמה כירות ותנורי אפייה ובשני ארגזי קרח, שהבחור היה מביא מדי בוקר גושי קרח לשים בתוכם. על הקירות נתלו בצורה מסודרת, בשורה ארוכה, כלי המטבח: סירי בישול, אילפסים וקלחות, קערות, קדֵרות, כּבָרות, מחבתות צלייה ואידוי, דפוסי עוגות ופשטידות, תבניות אפייה, קנקנים וקומקומים, מסננות ומגררות. הייתי רשאי להסתובב במטבח, ועד מהרה למדתי את שמו של כל אחד מהכלים (זה היה השיעור הראשון בחיי שלמדתי בעל פה).
 
אמא בחרה בקפידה רבה את צוות עוזריה: המבשלת, מדיחת הכלים והמגישה. בפנסיון עבד רק גבר אחד, שמוצאו מאחד האיים בדלמטיה: "הבחור". הוא היה רזה ומגויד, גבה קומה "כאילו יפרוץ את התקרה עם הראש שלו" (סבא אדולף). תפקידו היה לבצע את כל העבודות הגבריות, להביא מזון ומשקאות, להוריד את הזבל, לשאת אותי על גבו ולצבוט את המבשלת והמגישה.
 
בתחילה היו כעשרה אורחים קבועים, לאחר מכן נוספו עליהם עוד עשרה, ובהמשך עוד חמישה, ואז אמרה אמא: "עכשיו מספיק ודי", ומעתה לא קיבלה עוד תשלומים מראש. אף על פי כן היו האנשים מגיעים, דורשים מאמא לקבלם כמקרים חריגים, מביאים המלצות בכתב מדודה פאולינה, מהקצב ומבעל המכולת של אמא, גם מטעם הקהילה היהודית ואפילו מהרב הראשי, למרות שהמזון בפנסיון של אמא לא היה כשר. "מי שרוצה לאכול כשר, שיאכל על שולחנה של דודתי", נהגה אמא לומר, ועד אז – כמו כולם. אני מאמינה שאלוהים יסלח לי". כשמקומו של מישהו ליד השולחן נותר ריק, נמצאו כמה וכמה מועמדים לרשת אותו. מי שאמא בחרה בו היה מתפאר בעיר על שהצליח להימנות עם הסועדים "על שולחנה של היפהפייה מסוֹמבּוֹר".
 
סדרי הבית היו תמיד מחמירים. כשהשמיע שעון הקיר הגדול של סבתא הלנה מעץ מהגוני שעה אחת, הִכּתה אמא בגונג שקיבלה במתנה מסבא אדולף, תרומתו לפנסיון של אמא (שבהצלחתו הכספית לא האמין אף פעם) וארוחת הצהריים החלה. מי שאיחר יכול היה רק להצטרף אל "התפריט"; לא היתה לו זכות לדרוש כי יוגשו לו המנות שהפסיד. לאחר הארוחה הוגש קפה בתוספת ברנדי, או תה ברוּם. רק אז הורשו האורחים להצית סיגריה או מקטרת. עד לאותו רגע נאסר העישון. בעת הארוחה שוחחו המסובים חרש, כמעט בלחש, ומי שהיה שוכח את עצמו ומקלל בקול רם, היתה אמא בו ביום "מוציאה לו דרכון" (ביטוי של סבא). "פה שורר שקט כמו בחדר ניתוח", אמר אחד המנויים של אמא, כירורג מבית החולים בשַׁלַטָה.
 
מעולם לא הייתי בחדר ניתוח, אך בחדר האוכל של אמא נשמע רק קולה שלה. היו אלה פקודות קצרות וחותכות למגישה ולטבחית, לפעמים גם לאורחיה. רק עלַי לא פקדה מעולם. מעולם לא אמרה לי מה אני חייב לעשות, כי אם מה מן הראוי שייעשה, בלשון "ילדי הקטן יואיל ברוב טובו ללכת לישון בחדר שלו". הגם שאמא החמירה עם כל האנשים למעט ביחסה אלַי, היו כולם מרוצים. "את ממש מחוללת נסים, קוסמת, מלכת המטבח", היו אומרים לה.
 
הייתי גאה שהיא אִמי. בלכתי עִמה ברחוב, אוחז בחזקה בידה, התחשק לי לצעוק אל העוברים ושבים: "תראו, זאת אמא שלי! היא קוסמת, מלכת המטבח". מעולם לא עשיתי זאת אף על פי שהשתוקקתי לכך; ידעתי שזה עלול להכעיס אותה.
 
אורחיה הקבועים של אמא היו רווקים כבוּדים, אמידים, רובם ככולם בעלי תארים גבוהים, או כפי שסבא אדולף אמר פעם, "זללנים חלקלקים ונוכלים זעירים". כולם גברים, למעט הגברת וֶלִינְקָה, אף שגם היא דמתה לגבר: דיברה בקול עמוק, לבשה מכנסיים, לעתים קרובות כרכה לצווארה עניבה ושערה היה גזוז בתספורת קצרה משלי. היא העלתה עשן ממקטרת דקה ארוכה, וסבא אדולף נהג לומר כי "הסיגריה יותר ארוכה ממנה". כל כך נמוכה היתה, שצריך היה להניח על המושב שלה שתי כריות כדי שתוכל להסב לשולחן האוכל. שם משפחתה היה קון, אבל היא לא היתה יהודייה כי אם סרבית אמתית, מורה לשעבר שנולדה בבֶּזְדָן. בעבר היתה נשואה לסוחר יהודי במוצרי עץ, אחד מעשירי זגרב, אלברט קון, אך לא למשך זמן רב. לאחר גירושיהם רכש עבורה דירה נאה ברחוב זְווֹנִימִיר שליד מַקְסִימִיר וסידר לה מִשׂרת הוראה בבית הספר הממלכתי. "עם הגברים קל להסתדר לפני הנישואים ולאחר הגירושים, הבעיה היא להסתדר באמצע", הצהירה הגברת וֶלינקה, על סמך ניסיונה האישי.
 
"אני לא זקוקה לגברים, לא הייתי מתנגדת שיגוועו כולם כמו הדינוזאורים", אמרה דודה פאולינה, שלא הסכימה עם וֶלינקה.
 
מדי פעם נהג מר אלברט להזמין את גרושתו יחד עם אמי לאופרה או לקונצרטים יקרים, ולי העניק לעתים קרובות מטבעות של כסף קטן, לשים במה שנקרא "הבנק", ואני שמחתי לשלשל אותן לקופת החיסכון שלי. פעם שמעתי אותו אומר לאמי: "וֶלינקה היא אישיות נהדרת! מעולם לא שמעתי מישהו מקלל באופן עסיסי כמוה. ממש הפילה אותי מהרגליים... למרבה הצער לא יכולתי לסבול את העשן המיתמר בלי הפסק מפיה ומאפה. ואת, תרזה היקרה, לא מעשנת? אולי תינשאי לי? יש לי בעיר שלושה בתים. אחד מהם ארשום על שמך תכף ומיד".
 
"מר קון, אני נישאתי פעם וזה הספיק לי לכל החיים. אילו הייתי נישאת בשנית, באיזה חיים אחרים, הייתי בוחרת רק בך". כך אמרה, וקרצה לי בהיחבא. אז כבר ידעתי מה פירושה של אותה קריצה: "עכשיו שיקרתי, אבל אין דבר". זו היתה רק מין "בדיחה פרטית" קטנה. בשומעהּ על הצעת הנישואים אמרה הגברת וֶלינקה לבעלה לשעבר, כשהיא מביטה בו בלעג (ככה במצודד, כפי שרק היא ידעה): "איזה טמבל אתה, אַלְבּי. רוצה להעלות זאבה בחכתך".
 
הגברת וֶלינקה קון העריצה את אמי ואת המטבח שלה. "זה מטבח מלכותי!" הרעימה בקולה, "והיא הקיסרית תרזה. רק שהיא שווה יותר מהקיסרית האמתית, כי קל יותר לנהל מדינה מאשר לנהל מטבח". כך או אחרת, על אף אהבתה הגדולה לאמי, גם הדודה פאולינה וגם סבא אדולף לא העריכו אותה במיוחד. היו אומרים עליה שהיא "שיאנית ברכילויות, שמאה כלבים נובחים לא ישתוו אליה", וכי "בלשון הארוכה שלה היא יכולה לשמש מופת למוכרת־הכרוב הראשית בשוק".
 
מכל מקום אותי חיבבה מאוד. אכן, הייתי חביב על כל אורחיה של אמא. דיקלמתי, שרתי, סיפרתי בדיחות שלמדתי מגברת וֶלינקה ושיחקתי לפניהם, בעיקר כליצן.
 
המופע האהוב עלי היה להסביר את צבעי הפרחים וריחותיהם. מיומנות זו למדתי מאמא, שההשכלה שלה כללה נושא חשוב כמו "פרחים בגינה ובבית". היא ידעה הכול על אותם "יצורים עדינים שופעי חן", כפי שכינתה אותם, ואת ידיעותיה העבירה אלי. חדר האוכל שפע פרחים, ואני עברתי מאגרטל או עציץ אל משנהו ודיברתי: "הנרקיס מאוהב בעצמו, הניחוח שלו עצוב; הבקעצור, שהוא למעשה השושנה הסינית – נושא את ריח הרוח; הקמֶליה, שהיא השושנה היפנית – תמיד מנומנמת; הרקפת – גבירה אלגנטית, הניחוח שלה חידתי; החרצית – זו שושנת החורף; הרוזמרין – נושא את ריחו של הים, ולכן הוא נקרא שושנת הים". באחד הימים תפס אותי מרצה לשפה הסרבית בגימנסיה לבנים, אדם חמור סבר, והציג לי שאלה: "הגד לנו לאיזה פרח – וזה דבר נדיר – יש עלי כותרת שחורים? אם תענה, אתן לך מטבע כסף". בלי שמץ היסוס עניתי: "לצבעוני". "נכון", קרא הפרופסור ותחב לידי מטבע כסף. כל המסובים לשולחן הריעו לי וקראו "בראוו", והגברת וֶלינקה אמרה: "תראו, וזכרו זאת! ממנו יצא שחקן, סופר... או משהו כזה". בעת ההיא לא ידעתי עדיין מהו סופר, אבל שחקנים כבר ראיתי בתיאטרון ואחד מהם הִכַּרתי אישית, הוא היה אחד האורחים הקבועים בפנסיון של אמא. "הוא יהיה שחקן, אני אומר לכם", החרה החזיק השחקן אחרי הגברת וֶלינקה. "יש לי חוש ריח לדברים כאלה". ואכן היה לו אף משונה, דמוי תפוח אדמה: שמן, מגושם ואדום כסלק (סלק אמנם לא אהבתי, ואילו השחקן מצא חן בעיני).
 
על שולחנה של אמא הסבו עוד כמה אישים: פקיד גבוה במיניסטריון, אינני יודע איזה מהם, סוחר סיטונאי או à la grosso (כפי שהיה מציג את עצמו), הפרופסור לסרבית שהזכרתי, שלא חדל לתקן את ההיגוי הנקרא אֶקַבְסְקִי שבפי, זה הנהוג בסרביה ובווֹיְווֹדִינָה, להיגוי האִיֶיקַבְסְקִי, זה הנהוג בבוסניה ובקרואטיה.י[8] וגם רופא, עיתונאי, עורך דין (מי שתולה ומוריד מעמוד התלייה, כפי שתיארה אותו הגברת וֶלינקה), וכמה סטודנטים ממשפחות אמידות. הסרבי היחידי בין אורחיה הקבועים של אמא היה קצין בדרגת אלוף־משנה שהתהלך בקומה זקופה, אדם שלסתותיו חזקות ובולטות. הוא ידע לספר יפה וגם להתלוצץ, אך בנוכחות אמא שלי נשאר תמיד אילם וקפוא. אל השולחן הסבו גם שני זרים. אחד מהם היה דיפלומט מבודפשט, שעִמו שוחחתי בהונגרית ועוררתי את התפעלות הנוכחים, והאחר רופא כירורג מווינה, ששימש מרצה אורח בפקולטה לרפואה. הוא היה יהודי, שמו היה גרינוולד, משמע "יער ירוק" בגרמנית. שערותיו היו אכן דמויות יער, אבל לא ירוק אלא שחור ומתולתל. גבה קומה היה, בעל תווי פנים עדינים. "גבר נאה", אמרה הגברת וֶלינקה, "הייתי שמחה ללכת עמו ביחידוּת ליער ירוק". אדון גרינוולד נהג בכולם אדיבות יתרה (ורק פניו הביעו דאגה גדולה). שמתי לב שאמי מעדיפה לדבר עִמו מאשר עם שאר האורחים וכי בגישתה אליו היא אדיבה מאוד.
 
באחד הימים הזמינה אמא את אדון גרינוולד לארוחת הערב, ואז שמעתי אותו מדבר באופן משונה, מקוטע, כפי שלא נהג מעולם ליד השולחן המשותף: "גבירתי, אנחנו שרויים בסכנה גדולה, על סף אסון כבד. דברים מכוערים ביותר עומדים להתרחש... הם אכזריים, חסרי רחמים. מרושעים... לא ירחמו על אף אחד".
 
לא הבנתי מי נתון בסכנה, מיהם האכזריים, אבל על פי קולו וכלל מנהגו של אדון גרינוולד הסקתי שהסכנה גדולה וחמורה מאוד. "אני חושב שצריך לעקור בהקדם האפשרי לאמריקה", אמר אדון גרינוולד. "זה המקום היחידי הבטוח עבורנו, כפי שאני רואה ומעריך. הינשאי לי וסעי עמי אל העולם החדש. ביכולתי להבטיח לך ולבנך חיים שקטים ושאננים".
 
אמא חייכה בעצב וחיוכה הנוגה לא סר מפניה גם למחרת היום. "אדון גרינוולד, תודה לך על הצעתך הנדיבה", אמרה, "אבל אני לא יכולה ולא רוצה להינשא, אם כי אני רוחשת לך כבוד רב ואינך זר לי". הפעם לא קרצה אלי. כעבור ימים אחדים נסע אדון גרינוולד. כך לא הפכה אמי ל"גברת יער ירוק" ואני לא הגעתי אל "העולם החדש".
 
 
 
דֶדי שלי יצאה מחלון הראווה של החנות ברחוב יוּרִישִׁיץ', ידיה מלאות צעצועים. לעתים קרובות הייתי רואה אותה שם. היא לבשה חצאיות תחתוניות ססגוניות ורבות, שאמא כינתה אותן unterrock. אולי עשר, או אפילו יותר. לראשה עטתה מטפחת בצבע אדום לוהט באופן שלא יכולתי לראות את שערותיה, וחולצתה היתה רקומה בחוטים צבעוניים ועטורה בכפתורי כסף קטנים. שאלתי את אמא מי היא. "טוֹטיצָה" אמרה אמא. (לעתים קרובות שמעתי את סבא אדולף אומר: "היא רוקדת כמו טוֹטיצָה על הצלחת".)
 
"מי זאת טוֹטיצָה ולמה היא רוקדת על הצלחת?" שאלתי ואמא הסבירה לי: ראשית כול, טוֹטיצָה לא רוקדת על הצלחת. שנית – אלה הסלובקיות. אני הוספתי ושאלתי מיהן הסלובקיות, ואמא אמרה: "אל תשאל שאלות מיותרות". כך לא נודע לי מיהן הסלובקיות ולמה הן קרויות טוֹטיצָה.
 
ואז, באחד מימי הקיץ הלוהטים, יצאה דֶדי מחלון הראווה והגיעה אלינו. היא לבשה את עשר התחתוניות וחולצה צבעונית (שזכתה בפיה של אמא לשֵם rekla), ראשה היה עטוף במטפחת צבעונית אדומה, היא גרבה ברכוני צמר לבנים ורגליה היו נתונות בנעלי לכּה שחורה, הנרכסות בכפתור. בידה החזיקה מזוודת קרטון כדוגמת זו שאמא החזיקה בהגיענו לרציף הרכבת בזגרב. נבוכה עמדה בחדר המבוא, ממש כמו אמי בתחנת הרכבת. כך עמדה שם, עיניה המושפלות מביטות בקצות נעלי הלכּה שלה. "איך עברה עלייך הנסיעה?" שאלה אמא. היא לא ענתה, רק הנידה בראשה כמה פעמים. חשבתי שהיא לא מסוגלת לדבר, וזה טבעי, כי בובות אינן מדברות. ואז שאלה אמא: "את רעבה?". שוב הניעה הבובה את ראשה לשלילה. אמא שאלה: "צמאה?" מנוד ראש. "לא חם לך?" התפלאה אמא, והנה הבובה לפתע פותחת את פיה ומדברת: "אני חושבת שלא, אבל אולי כן". הייתי מופתע מכך שהיא בכל זאת מסוגלת לדבר, אם כי הדיבור היה שונה, דומה יותר לשירה. זה הצחיק אותי מאוד, פרצתי בצחוק רם ואמרתי: "אמא, הבובה הזאת שרה", ואמא אמרה: "לך לשחק". לאחר מכן אחזה בידה של הבובה והובילה אותה לחדר האמבטיה.
 
שיחקתי ברכבת. אני הייתי הקטר, הנהג והמכונאי, וגם כל הקרונות על נוסעיהם. נסענו לים. לא ידעתי איפה הים וגם לא איך הוא נראה, אבל הנחתי שנחמד שם. דודה פאולינה היתה אומרת מדי פעם שהיתה רוצה לנסוע לים כל יום כדי לנוח כהוגן. פעם אמרה גם לאמי: "למה את לא באה אִתי לים? זה יהיה טוב גם לך וגם לילד", ואמא ענתה: "השנה אינני יכולה, מצבי לא מאפשר לי הוצאה כזאת". לי זה לא עלה פרוטה. נהגתי על פני המסילה דרך חדר האוכל, חדר המגורים, החדר של אמא והמטבח, ושוב לאחור. עצרתי בתחנות, כלומר ברציף הרכבת, הנוסעים ירדו מהרכבת, אחרים עלו לקרונות ואני שרקתי ודהרתי הלאה. עד מהרה הגענו לים, כששמעתי את אמא קוראת: "בוא הנה". בשקשוק הגעתי אל חדר המבוא, מצפצף ושורק, ואז קפאתי על עומדי. הרכבת נעצרה ונגוזה. ליד אמא, בפתח חדר האמבטיה, עמדה נערה יפהפייה. שערה היה בלונדיני בהיר, קלוע בשתי צמות ארוכות, פניה אדמדמים, כמצוירים. הכרתי אותה. זו היתה שלגיה שברחה מהאם החורגת המרשעת וחייתה בעומק היער בין גמדים, ועתה היא לבושה בשמלת הקיץ הצבעונית של אמא ונועלת סנדלים של אמא. את עיניה לא ראיתי – מבטה היה מושפל כל העת. כך חזרתי והכרתי אותה. היתה זו טוֹטיצָה מחלון הראווה, הפעם בלי התחתוניות, בלי מטפחת הראש ונעלי הלכּה המכופתרות. רציתי לשאול את אמא אם זו הבובה מחלון הראווה, אך היא הקדימה אותי: "חמודי, מעתה זו האומנת שלך".
 
לא ידעתי מה זאת אומנת. רציתי לשאול, ובאותו רגע נשאה טוֹטיצָה את מבטה והישירה אותו אלי, ואני נאלמתי דום. עיניה היו כחולות כהות, כמו פרח זכריני, כמו האבן היקרה המשובצת בתליון של אמא. מרוב התפעלות לא גרעתי עין מעיניה והבחנתי בגיצים קסומים שהתנוצצו בתוכן ככוכבים רחוקים. היא חייכה, לראשונה מאז יצאה מחלון הראווה עם הצעצועים, והושיטה אלי את שתי ידיה. רצתי אליה וחיבקתי את רגלה. לא הגעתי אפילו לגובה מותניה, והיא חיבקה אותי בחוזקה. ריח היקינתון הציף אותי. את ניחוח היקינתון אהבתי יותר מכל דבר בעולם. וגם את האומנת, את דָדִי שלי,י[9] התחלתי לאהוב יותר מכל דבר בעולם. לאהוב אותה "בלב שלם" (כפי שאמא נהגה לומר כשסיפרה לי אגדות על נסיכים ובנות מלך), "לאהוב אותה כל חיי, לתמיד ולעולמי עולמים".
 
גן העדן שלי היה מושלם. אמא היתה רק שלי עוד לפני כן, וכעת היתה גם דָדי שייכת רק לי. זו היתה דָדי שלי, רק שלי. היינו יחד בלי הפסק, יומם ולילה. ישנו ואכלנו יחד, התרחצנו, יצאנו לטיולים ארוכים. בתחילה היתה דָדי לוקחת אותי למגרשי משחקים לילדים למעלה על גבעת שַׁלַטָה, או בגן הציבורי בזְרינְיֶיבָץ. הילדים שיחקו ודָדי היתה אומרת לי: "לך, שאל אם הם רוצים לשחק אתך... תרגיש חופשי לשאול". אני הנעתי את ראשי לשלילה. אמרתי: "אני אוהב יותר להיות לבד אִתך. אל תקחי אותי יותר לבלגן הזה".
 
טיילנו, או שיחקנו, רק שנינו, התגלגלנו בדשא, שרנו, ולפעמים ישבנו על הספסל, חבוקים בדומייה.
 
עברנו בכל הגנים הציבוריים, בשַׁלַטָה, בטוּשְׁקֶנָץ, במַקְסִימִיר, שוטטנו ברחובות, סקרנו את חלונות הראווה, נכנסנו לחנויות. זבניות חייכו אלינו, שאלו לשמי, ואני הצגתי את עצמי פעם בשם אחד ופעם בשם אחר, כפי שעלה בדעתי באותו רגע. דָדי צחקה, נהנינו. פעם סירב מבקר כרטיסים בחשמלית לקבל מאתנו תשלום באומרו: "למלאכים הנסיעה בחינם".
 
בחורף גלשנו על מורדות שַׁלַטָה או קראנו בספרים בחדר החם בבית, ויותר מכול אהבנו את שמים מכוכבים שקיבלתי במתנה מהמורה ללשון. למדנו את שמות מערכות הכוכבים שקל לזוכרן ואת שמות הכוכבים הנוצצים ביותר. בלילות בהירים היינו מתבוננים בשמים ומגלים בהם את קבוצות הכוכבים וכוכבים בודדים. רבים הכרנו בשמותיהם ולאחרים המצאנו שמות. השמים היו לנו כספר שופע סיפורים, שאֵלים וגיבורי קדם שוכנים בהם. אנדרומדה, קַסיופֵּאָה, פֶּרסֶאוּס, פֶּגָסוּס, הֶרקולֶס. הכי קל היה להסתדר עם שמות בעלי החיים. הדובה הגדולה והדובה הקטנה, הנשר, הברבור, האריה, גמל־החברבורות (Camelopardalis), ובלשון ימינו: ג'ירף. ידענו את שמות הכוכבים הגדולים ביותר והשתדלנו לאתרם ביער־העד המכוכב: סיריוס, רֶגוּלוּס, ריגֶל, אַנְטָרֶס, דֶנֶבּ ובֶּטֶלְגֶזי[10] האדמדם, שהדבקתי לו את הכינוי "שושנת הרקיע".
 
בהגיע הימים הראשונים מופזי השמש היינו הולכים אל גן החיות. הצגתי בפני דדי את ידיעותַי על בעלי החיים שרכשתי מדודה פאולינה הידענית. הכרתי את כולם. שאגתי כאריה, צחקתי כצבוע, ייללתי כזאב, פעיתי כעז, נהמתי ככלב הים. דָדי התפקעה מצחוק, צחקה עד שדמעות זלגו על לחייה. הייתי מאושר שביכולתי לשמח את דָדי שלי.
 
יותר מכול אהבנו לבקר בגן הבוטני שליד תחנת הרכבת הראשית. הסתובבנו בין החממות המזוגגות ואני הסברתי בהתלהבות את ריח הפרחים ואת דיבורם. כדי להקסים ככל האפשר את דָדי המצאתי להם תכונות חדשות: החבצלת הדיפה ניחוח אביבי, עלי הכותרת של פרחי אמנון ותמר היו קטיפתיים; הצבעוני נראה כלהבה; הקמליות רכות ועדינות, וריחן כריח מלאכי מרום; הכרכום – כמטבחה של אמא, והיקינתון, כך אמרתי, את היקינתון אני אוהב יותר מכול, כי הוא מדיף ניחוח כשל דָדי שלי. היא הרימה אותי למעלה, הרעיפה עלי נשיקות ואני חיבקתי אותה ובאהבתי לחשתי לה: "אַת היקינתונית שלי, אַת הפרחים הריחניים שלי, האבן היקרה שלי".
 
אהבתי את דָדי שלי, והיא אהבה אותי. היתה זו אהבה הדדית, כנה, טהורה, חפה מרכושנות וצורך בשליטה. חפה מתשוקה, לא מכירה בקנאה, גם לא בחשדות, לא נתונה לפיתוי לבגוד. היא לא היתה עשויה לדהות, להֵחלש, להתפוגג ולהֵעלם, גם לא נידונה לשִכחה: "זו אהבה שתימשך לעד" (אמרה אמא), "קצרת מועד בחיים, נצחית בחלומות".
 
בלילה שקדם למהפך חלמתי על סבא יוסף. ישבתי על שפת נהר גדול, מתבונן במים הזורמים, שעלים מתים צפו על פניהם. חשתי בריח הלחות ובטעם טיפות המים שהרוח נשאה אל החוף. עוד מרחוק הבחנתי בכלי השיט, ספינת דיג קהת־חרטום, נישאת בזרם המים, שטה באמצע הנהר. בתוכה ישב סבא יוסף. לא ראיתי את פניו, גופו היה מכווץ, ראשו מושפל, פניו חבויים בין ברכיו. בכל זאת ידעתי כי זהו סבא יוסף. משהגיעה הספינה למקום שבו ישבתי, הזדקף סבא יוסף בבת אחת, זקף את ראשו והסתכל בי. הכרתי את מבטו (אף שלפני כן מעולם לא הסתכלתי בפניו). זה נמשך רק רגע, להרף עין ואולי פחות. כך או אחרת, ראיתי בבירור שבכף ידו הימנית כיסה את מצחו, ואז נעלמה הסירה מעינַי. נעלם גם הנהר עם שלל העלים המתים שצפו על פניו. נעלמתי גם אני.
 
בבוקר, בשבתי לארוחת הבוקר, אמרתי לאמא:
 
"חלמתי על סבא יוסף יושב בסירת דיג, כמו אלה שמתאר סבא אדולף, שט בנהר הגדול שמסיע עלים מתים".
 
"מנין לך שזה היה סבא יוסף? אתה לא מכיר אותו", אמרה אמא.
 
זו היתה האמת, ובכל זאת, חזרתי על דברַי בלי לוותר.
 
"אני בטוח שזה היה סבא יוסף. אני בטוח..."
 
אמא נהגה בי תמיד בסבלנות. "בני, אפילו אני לא ראיתי אותו. כשהתחתנתי עם אבא שלך, הוא כבר הסתלק", אמרה.
 
"הסתלק בתוך סירה?" שאלתי.
 
אמא נבוכה תחילה ואז חייכה וענתה:
 
"אינני יודעת, איש אינו יודע איך מסתלקים לשם".
 
אף שאמרה "שם", ידעתי על מה היא חושבת. היא חשבה על העולם הבא, לשם הסתלקה גם סבתא הלנה. עוד אז, מזמן, בסוֹמבּוֹר, שאלתי את סבא אדולף אם באחד הימים סבתא תשוב אלינו. "משם איש אינו חוזר לעולם", ענה. לא מזמן אמרה לי דודה פאולינה שסבא אדולף לא יודע כלום ושאין זו האמת שסבתא הלנה לא תשוב. "זה יהיה", הסבירה, "בבוא המשיח, כשמלאכי מרום יתקעו בשופר לבשר על יום הדין". האמנתי לסבא אדולף יותר משהאמנתי לדודה פאולינה (את סבא הבנתי), ועל כן החלטתי בבוקר ההוא לבשר לאמא ולהסביר לה. "לא אמרתי שסבא יוסף חזר מהעולם הבא. אמרתי רק שחלמתי עליו".
 
"בסדר, אני מסכימה", אמרה אמא. הוויכוח תם.
 
 
 
בבוקר ההוא החלימה דָדי. שלושה ימים היתה חולה, השתעלה, משכה באפה והתעטשה. אמא אמרה לי שהצטננה מפני שאכלה גלידה. זה לא היה נכון, כי גם אני אכלתי גלידה ובכל זאת לא הצטננתי, אבל על הפרט הזה עברתי בשתיקה. לא הצטערתי במיוחד. בחוץ היה לח, ערפלי, רוח חזקה נשבה (בלילה יללה כצבוֹע בגן החיות). הודות למשבי רוח עזים התפזרו העננים, השמים התבהרו והקיצונו אל יום אביבי נפלא. דָדי אמרה שהיא מרגישה יותר טוב ושנוכל לצאת לטייל. "בואי נלך לגן החיות", הצעתי בצאתנו. "לא, לא נרחיק, כדי שלא אתעייף..." אמרה דָדי והניעה ראשה בשלילה. עלינו על השַׁלַטָה. השמש כבר ברקה ולהטה במרום השמים והחלטנו לחפש את "הספסל שלנו". הוא נמצא בשביל המקביל, מוסתר בשיחי יסמין. אהבתי את הספסל שקראנו לו "שלנו" – בגלל ריח היסמין והנוף שנגלה לעין מפסגת הגבעה, החל בקצה השביל שממנו השתפל המורד התלול עד למרגלות הגבעה.
 
על הספסל כבר ישב לו המכר שלנו, בחור בעל בלורית חומה פרועה ועיניים כחולות. כבר זמן רב שאנו פוגשים בו (הוא היה מופיע במקרה דווקא במקום שבו טיילנו). לרוב ישב עִמנו ולפעמים הזמין אותנו למגדנייה להתכבד בעוגות וגלידה. סיפר לנו כי הוא סטודנט ומוצאו מסלובקיה, בדומה לדָדי, והם דיברו בשפה הסלובקית, שהתנגנה בפיהם כאילו היו שרים.
 
ביום ההוא השארתי אותם יושבים על הספסל שלנו כשהם שקועים בשיחתם. הנחתי להם לדבר ויצאתי לסקור את השטחים שצריך היה להגן עליהם מפני מתקפת האינדיאנים. אני הייתי מפקד חיל הפרשים שעמד בראש פלוגת פרשים נועזים, ודהרתי כדי לראות אם בין השיחים לא מסתתר אחד מאדומי העור המסוכנים. לא היה שם איש, הכול היה שקט. בשיפולי הצוק ראיתי מטיילים שחלפו בצעד קל על שביל החצץ. ואז הבחנתי בפרח שצמח ממש על שפת המורד. פרח יחיד, בודד, דומה לפעמון, בצבע סגול. מה זה יכול להיות? שאלתי את עצמי. אולי אוכל לזהותו על פי הריח, חשבתי קצת והחלטתי להתקרב אליו כדי להתבונן בו מקרוב ולהריחו. איך? שפת המורד, לכל אורך השביל, היתה מוקפת בגדר שלא יכולתי לעבור מעליה. כמפקד מנוסה בחיל הפרשים, בחנתי בשׂוֹם לב ובקפידה את הגדר ובאחד המקומות גיליתי פִּרצה. שניים מכלונסאות הגדר היו שבורים. צריך היה רק להרחיב במקצת את הפִּרצה כדי להשתחל לצד השני. מצאתי את עצמי על שפת המורד.
 
לא התכוונתי לקטוף את הפרח, רק להריחו כדי לקבוע על פי הריח את שמו ומקורו. התכופפתי וקיפלתי את גווי במקצת, ממש קצת, לאחר מכן עוד קצת ועוד קצת. בנחירַי עלה ריח ריקבון – ואז נסקתי לעבר השמים. עפתי בזרועות פרושות בקלות שהיתה מרהיבה בעינַי, שהרי קודם לכן לא עפתי מעודי, חוץ מאשר בחלום. השמים התהפכו, ירדו כלפי מטה, ואילו האדמה זינקה כלפי מעלה. ראיתי את העשב הקצור ואת פרחי שן הארי, חשתי בריחו העז של עפר האדמה. ניסיתי לפענח את הסוד: איך זה האדמה עפה לשמים, ואז היא שבה למקומהּ והשמים למקומם? רגע אחד היו השמים למעלה ורגע למטה, ואני עפתי רגע לעברם ורגע לעבר האדמה. ראיתי פרחים צהובים, מיד לאחר מכן קרעי עננים הרודפים זה אחר זה על כיפת השמים, ושוב את העשב והפרחים. ואז ראיתי את סבא יוסף, יושב בספינת הדיג הנישאת על פני המים, מלאה עלים מתים, ראיתי את החצר שבביתנו בדרך אפּאטין ואת סבתא הלנה יושבת על ספסל חסר משענת: "אל תפחד, יקירי, אל תפחד" (שמעתי אותה מדברת), ושוב ראיתי את הספינה ואת סבא יוסף – שבְּבַת אחת סובב את ראשו אלי והניח את כף ידו על מצחו. כאילו ביקש לסמן לי "עשה כך", אף על פי שבפועל לא אמר כלום. הנחתי את כף ידי הימנית על מצחי ובתוך רגע הפסקתי לעוף. בתחתית המורד ציפה לי הסלע. הוא ניצב באותו מקום במשך שנים, קבור באדמה, ללא ניע (מחכה לי). רק קצהו בלט מתוך האדמה, מוצק, חשוף, חודיו כעין משושים האורבים לקורבנם. החוד שהיה מיועד לי, בדומה לחודו של מברג, חדר לתוך כף ידי, בין האצבע לאמה, מה שהקהה את המכה במטרה העיקרית – מצחי. קצה החוד שיסע את העור ונעצר בדיוק לפני עצם המצח. עתה שוב נסקתי. הפעם אל החשֵכה.
 
 
 
אני חולם. החלומות ברורים, חדים, בעוד המציאות עכורה, כל כולה בקווי מִתאר מעורפלים, זולגים. אני רץ עם דָדי שלי על פני השדה. העשב גבוה, מגיע עד לגובה החזה שלי, ירוק ורך, ריחו כריח הטל, כשחר של יום אביב. דָדי אוחזת בידי, מחזיקה בה כה חזק עד שאני חש כאב.
 
אנחנו שוכבים בשדה, מתבוננים בשמים. השמש בנקודת הזֶנית, בורקת, האור המסנוור צורב את עינַי. אני עוצם אותן, השמש עדיין לוהטת. אני שומע את אמא אומרת לי: "פקח את העיניים! פקח את העיניים!" אני פוקח את עינַי. השמים מעלַי אינם כחולים עוד, אלא בוהקים בלובנם.
 
אני שוכב במיטתי. ראשי עטוף בתחבושת עבה, וכך גם ידי הימנית. היד כואבת, הרקה פועמת כשעון. לובן התקרה מעלי מסנוור. אני מנסה לומר "הסתירו את השמש", אבל אינני שומע את קולי. פניה של אמא נכנסים אל חוג המבט שלי. "כואב לך, מלאכי?", היא שואלת. בקושי אני מכיר את קולה. לידה עומד אדם בלתי מוכר. עיניים כהות, גבות עבות, אף גדול, שפתיים מתוחות בחיוך רחב. כל פניו צוחקים. הפה, העיניים ואפילו האף. הוא אומר: "שלום, קטנצ'יק. למדת לעוף, מה?" אני רוצה לשאול את אמא מי זה, אבל הלשון נשארת קפואה, רק השפתיים נעות בלי להשמיע הגה. אך אמא מבינה אותי. "זה דוד אַנְדְרִיָיה. הוא נשא אותך למרפאה, ואחרי החבישה הביא אותך הביתה".
 
אני ישן. חולם על שמים, אבל לא כחולים, גם לא לבנים, כי אם שמים כהים זרועי כוכבים. "ספרי לי על אנדרומדה", אני אומר לדָדי. היא יושבת לצדי, מביטה בשמים, מושיטה את ידה אל הכוכבים, כאילו ביקשה לנסוק כלפי מעלה ולעוף אליהם. "הייתי רוצה להיות כוכב ולנדוד לעד על פני הרקיע האינסופי", היא אומרת, ואני צוחק, כי מה שאמרה נשמע משוגע לגמרי. מבעד לצחוק אני אומר: "דָדי, את לא יכולה להיות כוכב. את לא אנדרומדה". היא מלטפת את שערי וחוזרת: "אני כן, אני כן..." אני מניח את ראשי על חזהּ. "ספרי, ספרי לי..."
 
אני שוכב בחיקה של דָדי שלי והיא קוראת לי מתוך הספר שמים מכוכבים, בפעם המי־יודע־כמה: "אנדרומדה היתה בתו של המלך קֶפֶאוֹס רב־הכוח. אִמהּ, המלכה קַסִיוֹפֵּאָה, היתה כה גאה ביופיה של בתה עד שהתפארה שיופיה עולה על יפי נימפות הים. הנימפות כעסו והתלוננו בפני אביהן נפטון מלך הים. נפטון הגיב בזעם, ובחמתו נעץ את קִלשונו בעל שלוש השיניים בגלי הים ויצר מפלצת איומה ונוראה, הלוויתן. זו התנפלה על ארצו של המלך קֶפֶאוֹס, בהותירה אחריה חורבן מחריד. המלך ביקש את עצת החכמים, ואלה אמרו לו כי יוכל להציל את בני עמו רק אם יכבול את בתו אנדרומדה בשלשלאות אל צוק סלעי[11] וישאיר אותה להיות טרף למפלצת. המלך התקשה לעשות זאת והיה אומלל מאוד, אך את אנדרומדה הביאו אל חוף הים, כבלו אותה בשלשלאות אל הסלע והשאירו אותה שם, מחכה שתגיע המפלצת..."
 
אני מקיץ. רואה הכול באופן ברור. בחדר אין איש, הדלת פתוחה לרווחה. יום יפה. מבעד לחלון הפתוח ניבטות צמרותיהם הענֵפות של העצים על מורד הגבעה. קולות נשמעים מחדר המגורים הסמוך. תחילה קולה העצבני, העמוק, של גברת וֶלינקה, ואז קולה של אמי.
 
וֶלינקה: "בושה וחרפה! מצאה לה מקום להניף את הדגל שלה! ואני הבטחתי להורים שלה שאֶפקח עליה עין!"
 
אמא: "וֶלינקה, את לא אשמה".
 
וֶלינקה: "מובן שאני לא אשמה, אלא המתחזה הזאת. לכן אני רוצה להחזיר אותה הביתה, שלא תעשה שוב איזו שטות".
 
אמא: "היא לא תעשה. הבטיחה לי".
 
וֶלינקה: אני לא מאמינה לה יותר, גם אם תישבע בכל היקר לה".
 
אני שומע גם את דודה פאולינה. גם היא כמובן נוכחת.
 
פאולינה: "גם אני לא מאמינה לה. גברים מסתובבים סביבה כמו זבובים ליד הדבש, והיא, טיפשה, מאמינה לכל מילה שלהם. אז מה תעשי?"
 
אמא: "היא לא טיפשה, אני בטוחה בכך. אם שוב יקרה משהו כזה, אשקול מה ואיך".
 
סבא אדולף: "איזו סיבה יש לך לקבל אחריות על הפרחחית הזאת? זה לא הגיוני..."
 
סבא אדולף פה, בזגרב? ממתי? אין ספק, זה הוא, אני חש בריח הטבק החריף של מקטרתו.
 
וֶלינקה: "זה לא הגיוני, כמובן. שההורים שלה ישברו את הראש. מוטב שתעזוב תכף ומיד".
 
אמא: "אם היא תעזוב, אשאר בלי אומנת".
 
סבא אדולף: "נמצא אחרת. את תוציאי לה דרכון, aber sofort".י[12]
 
אמא: "אבא, הילד מעריץ אותה, הוא יתקשה לשאת את הפרידה".
 
וֶלינקה: "עזבי, ילד הוא ילד. בִּן רגע ישכח אותה".
 
איני שומע עוד כלום. האם הלכו? או שהם רק שותקים? אני עוצם את עינַי. "דָדי שלי, דָדי שלי", אני חוזר ואומר חמש פעמים, עשר פעמים. ושוב נרדם וישן. אני חולם על ים, והוא כהה כעלי כותרתו של צבעוני שחור. שורק, מרעים בקול גדול. מהמים מגיחה מפלצת. אינני רואה אותה בבירור, אבל אני יודע שהיא ענקית ומחרידה, זו שברא אֵל הים. היא יוצאת אל החוף ושמה פעמיה לעבר הסלע שאליו כבולה בשלשלאות אנדרומדה היפהפייה. אני מכיר בדמותה את דָדי שלי. המפלצת קרובה להתנפל עליה. אני צועק: "דָדי, דָדי, דָדי!"
 
אני שומע את קולה של דָדי שלי: "אני כאן, מלאכי, אני כאן", היא אומרת ורוכנת על מיטתי. עיניה לחות, גדולות מתמיד: "דָדי, חלמתי שקשרו אותך בשרשרת אל הסלע". אני מדבר באופן ברור, הלשון כבר לא מאובנת, הגרון לא מכווץ. היא שותקת. אני רואה את הדמעות זולגות על לחייה. "למה את בוכה?" אני שואל. "אני לא בוכה, אהוב שלי", היא אומרת אבל מתייפחת ודמעותיה זולגות וזולגות. גם אני רוצה לבכות אבל אינני יכול. אני משתדל, לשווא. העיניים יבשות והלב הולם בחזקה, בקול, אני ממש שומע אותו פועם בחזה, כמבקש לפרוץ מתוכו. "אַל תלכי", אני לוחש, אבל הייתי רוצה לצעוק. דָדי רוכנת, נושקת לי על לחיי. אני חש בריחה, ריח היקינתון המכשף, ואז היא מסתובבת ויוצאת. בבת אחת, מהר, כמעט בריצה. "אל תעזבי אותי!", אני רוצה לצעוק, אבל קולי בוגד בי.
 
אני שוכב ומחכה. דממה, רק לבי דופק ודופק... הדלת שוב נפתחת. איש אינו נכנס. לא מישהו הנראה לעין. "סבא", אני לוחש – "סבא יוסף?"
 
אין תשובה. אני שוכב בדממה. דָדי שלי עזבה. עזבה אל הלא־כלום. כשגדלתי למדתי שה"לא כלום" הזה קרוי "חידלון". כעבור חודשיים נישאה אמא לאַנדרִיָיה, האיש שהציל אותי, שבריצה מטורפת נשא אותי זב דם אל בית החולים. גן העדן שלי נגוז, נעלם, נותר לעדי עד בחביון הזיכרונות.
 
 
 
רשימה במחברת הכחולה החדשה, כעבור חצי יובל שנים (אפריל 1983)
 
 
 
לאחר הנפילה הקשה, כשהידרדרתי במורד שַׁלַטָה בהיותי בן פחות מחמש שנים, נודע לי מקצת ממה שאבא שלי כינה בשם "אמיתוֹת החיים", הדוד בּאלָה בשם "חוקי האל" והדוד סטֶוואן "תרגילים של הגורל".
 
נחרדתי נוכח התוודעותי לקשר האימתני שבין הסיבות לתוצאות. החלטה לכאורה חסרת חשיבות, צעד שגוי שלי, תנועה אחת ויחידה שחמקה מן העין, עתידה היתה לשנות לא רק את חיי אלא את חייהם של מאות אנשים אחרים, אם קרובים ואם זרים, אולי אפילו כאלה שטרם נולדו.
 
 
 
באותו תאריך
 
 
 
שום גן עדן אינו נמשך לנצח, כל שכן גן העדן הפרטי שלי. על הגיהינום עדיין לא ידעתי אז מאומה, אבל הייתי קרוב, קרוב מאוד, לגלות אותו.
 
 
 
רשימה. זיכרונות: דמויות מהילדות. דָדי שלי (ללא תאריך)
 
 
 
את דדי שלי, לאחר עזיבתה והיעלמותה מגן העדן הפרטי שלי, לא ראיתי עוד לעולם. היא נגוזה ונעלמה. איש לא זכר את שמה ולא שמע עליה. כולם שכחו אותה. רק אני זוכר את דמותה המצטיירת לעינַי בבירור, בכל ערב קיצי בהיר, על פני שמי הצפון, בקבוצת כוכבי אנדרומדה.
 
[1] היו אלה פסלוני חרס המצופים בשכבת זיגוג דקה. [חזרה]
[2] בכיכר המרכזית של זגרב ניצב פסלו של הנסיך יֶלאצ'יץ', גיבור ההתקוממות של שנת 1847. בימי שלטון המפלגה הקומוניסטית הורידו את הפסל וגם שֵם הכיכר שונה. לאחר התפרקות הפדרציה היוגוסלבית וסילוק הקומוניסטים מהשלטון הוחזרו הפסל והשם המקורי. [חזרה]
[3] בּאן בקרואטית: מושל מחוז. [חזרה]
[4] לעזאזל, בגרמנית. [חזרה]
[5] בידרמאייר מקורי, בגרמנית. [חזרה]
[6] שַׁלַטָה – אזור מגורים יוקרתי בזגרב. [חזרה]
[7] המילים גרמניות, אך הן כתובות בכתיב הסרבי. [חזרה]
[8] בשתי השפות, הנפרדות כיום, משמשות אותן מילים, אבל נֶהגות באופן שונה במקצת. כך למשל המילה "יפה" – בהיגוי אֶקַבְסְקִי (הנהוג בסרביה) תישמע lep (לֶפְּ) ובאִיֶיקַבְסְקִי – lijep (לִיֶיפְּ). [חזרה]
[9] אומנת בסרבית היא dadilja (דָדילְיָה), ומכאן הכינוי דָדִי. [חזרה]
[10] מקור השם (שוודאי לא היה ידוע למחבר) הוא "בית אל־ג'וּז", "בית־אגוז" בערבית של ימי הביניים. [חזרה]
[11] לאגדת אנדרומדה והמפלצת יש כמה נוסחים; היא נכבלת אל צוק סלע, טרף למפלצת קֶטוֹס, שהיא דג־דרקון יורה אש, או לווייתן, אך כל הנוסחים גורסים שאותו צוק הוא סלע אנדרומדה שבחוף יפו. [חזרה]
[12] תכף ומיד, בגרמנית. [חזרה]

ג'ורג'ה לבוביץ'

ג'ורג'ה לֶבוביץ נולד בעיר סומבור ב־1928 למשפחה יהודית־סרבית ונפטר בבלגרד ב־2004. בזמן מלחמת העולם השנייה התגורר בבית סבתו בבודפשט, וגורש משם לאושוויץ ב־1944 עם אמו וסבתו. הוא הצליח לשרוד, אך אמו התאבדה ימים מעטים לאחר שהגיעה למחנה. רק הוא ואחיו הבכור נותרו בחיים מכל משפחתם הענפה.
 
לאחר החלמה ממושכת פצח בקריירה כעיתונאי, סופר ומחזאי, וזכה לפרסום והערכה במולדתו. מלחמת הבלקן ביוגוסלביה הקומוניסטית לשעבר, בשנים 1996־2000, הביאה אותו לישראל. הוא ניסה להיקלט כאן, אך כשלא מצא בימות למחזותיו – שב לסרביה ונפטר שם ארבע שנים מאוחר יותר.
SEMPER IDEM - תמיד אותו דבר ג'ורג'ה לבוביץ'
פתח דבר
על ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ' בחיים ובספרות
דינה קטן בן־ציון
 
 
ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ', מחזאי וסופר יהודי סרבי, נולד ב־1928 בעיר סוֹמְבּוֹר שבמחוז ווֹיְווֹדִינָה ונפטר ב־2004 בבלגרד, לפני שהספיק להשלים את שלושת הפרקים האחרונים של ספרו האוטוביוגרפי Semper idem, המוגש בזה לקורא העברי.
 
עקב גירושי הוריו – בימים ההם תופעה נדירה בחברה היהודית בסרביה – היה לֶבּוֹבִיץ' נתון בילדותו למעברים תכופים בין בית אביו, במאי בתיאטרון חובבים בסוֹמְבּוֹר, לבין בית אמו בזַגרֶבּ. הוא היה ילד רגיש ונבון שגדל בחיקה של משפחה יהודית ענֵפה, וכבר בצעירותו היתה לו תחושה מוקדמת של אימה אפוקליפטית, "המפולת הענקית" בלשונו, שאת תחושת התקרבותה האימתנית תיאר ברומן זה.
 
במלאת לו חמש עשרה שנים גורש לֶבּוֹבִיץ' יחד עם בני משפחתו למחנה הריכוז אושוויץ, ועד תום מלחמת העולם השנייה היה כלוא במשך שנתיים במחנות אושוויץ, זקסנהאוזן ומאוטהאוזן. בשובו מן המחנות נודע ללֶבּוֹבִיץ' כי נותר כמעט יחידי מכל בני משפחתו, כארבעים ושניים קרובים בדרגות שונות.
 
בתום החלמה ממושכת חזר ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ' ליוגוסלביה. בשנת 1947 סיים את לימודיו התיכוניים בתוכנית מקוצרת, נרשם כסטודנט בפקולטה לפילוסופיה בבלגרד, ולמד בה עד 1951. תוך כדי כך התפרנס מעבודות כפיים ושימש מורה למתמטיקה, מתרגם, עיתונאי ברדיו בלגרד ונובי סאד ובעל טור בעיתון ההומוריסטי הקיפוד. לימים שימש כאוצֵר המוזאון לאמנויות הבמה בבלגרד. מ־1979 כיהן כמנהלו האמנותי של תיאטרון בלגרד, וב־1981 פרש לגימלאות.
 
לֶבּוֹבִיץ' היה חבר ב"ועדת אושוויץ", ובזכות תרומתו לרעיון השלום זכה במדליה מטעם ממשלת פולין.
 
סיפורו הראשון, שראה אור ב־1955, היה "על בני אדם בגיהינום ועל הגיהינום בבני האדם", ובשנה שלאחריה נדפסה הנובלה מפרי עטו "לחיות זה לפעמים גבוה". המחזה עוצבת שמים, שכתב בשיתוף עם אלכסנדר אוֹבְּרֶנוֹביץ', זכה להצלחה רבה, וב־1957 זכה בנובי סאד בפרס סְטְרֶיָה היוקרתי. פרס זה הוענק לו בשנית ב־1965 על מחזהו הללויה, ובשלישית על מחזהו ויקטוריה, ב־1968.
 
לֶבּוֹבִיץ' כתב גם תסכיתי רדיו וטלוויזיה, סדרות ותסריטים לסרטים ארוכים. מחזותיו תורגמו ובוצעו בפולין, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, רוסיה, בולגריה, רומניה ואיטליה, אוסטריה, הולנד, בלגיה, דנמרק, נורבגיה, אנגליה וארצות הברית. תסכיתי רדיו שלו תורגמו לעברית ושודרו ב"קול ישראל".
 
בשנות התשעים למאה העשרים, בפרוץ מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, ובלשונו לנוכח "אותו סימן מַטְרים – אדמה ודם", החליט לעזוב את בלגרד וב־1994 עקר עם משפחתו לישראל. הוא שב עִמהּ לסרביה בשנת 2000, ועד למותו כעבור ארבע שנים עסק בכתיבת הרומן האוטוביוגרפי Semper idem (תמיד אותו דבר), שנותר בלתי גמור. בדברים שהקדימה המלבה"ד זלטה לבוביץ', אלמנת המחבר, נכתב שהמחבר מת ביום שבו נכתב העמוד האחרון שברומן זה.
 
*** 
 
 
את ג'וֹרְגֶ'ה לֶבּוֹבִיץ' הכרתי כשנפגשנו לישיבות עבודה, ויחד עם הבמאי אילן אלדד והשחקן אליעזר יונג קראנו את תרגום המחזה אורות וצללים שכתב לֶבּוֹבִיץ', בתקווה לעניין בו את אחד התיאטראות בישראל. זוהי קומדיה נוסטלגית על מוטיב פיגמליון: כיצד להפוך אדם חסר השכלה לסופר נחשב ומהולל, ומה חזק יותר – המיתוס הכוזב על היוצר או יצירתו? עלילת המחזה מתרחשת בישראל, אך כל הנפשות הפועלות קשורות בצורה כלשהי אל עֲבָרָן ומוצאן, והגעגועים לעבר אינם מרפים מהן.
 
אורות וצללים לא התקבל בתיאטרון בית ליסין, אך מנהלו האמנותי הכיר בכישרונו של המחזאי והציע לו להגיש סינופסיס למחזה חדש. הסינופסיס התקבל והמחזה נכתב, החייל והבובה שמו. כמה פעמים התבקש לערוך בו שינויים מפליגים, אך כשהגיש את הגרסה הסופית חלו בהנהלת התיאטרון חילופי גברי, ועד לפקיעת תוקף החוזה שנחתם עמו לא זכו פניותיו של לֶבּוֹבִיץ' למענה.
 
בשנת 2005, כשיצא לאור הרומן Semper idem, אזלה מהדורתו הראשונה. הצלחתי להשיג עותק ולקרוא בו, התרשמתי ממנו עמוקות ותרגמתי אותו לעברית. באחרית דבר שצורפה למהדורה השנייה, שיצאה ב־2016, תואר הרומן הזה על ידי חוקר הספרות תיאופיל פאנְציץ' כמיטב הסיפורת הסרבית בת זמננו, והועמד בשורה אחת עם יצירותיו של דנילו קיש.
 
 
 
 
 
 
1
גן העדן שלי 
 
 
שאלתי את סבא אדולף איפה נמצאים גני העדן. הוא הסב את תשומת לבי לכך שלא אומרים "גני עדן" כי אם "גן עדן". "אין גני עדן. קיים רק גן עדן אחד", אמר.
 
"ואיפה הוא?" שאלתי.
 
"בשום מקום. גן עדן אינו קיים. זו סתם המצאה! אתה צריך להאמין רק במה שתוכל לראות ולמשש" (ענה סבא). לא הייתי מרוצה מתשובתו: תחילה אמר שקיים גן עדן אחד בלבד, ולאחר מכן טען שגן עדן אינו קיים מכיוון שלא רואים אותו. גם את הרָעָב לא רואים, אבל הוא קיים.
 
שאלתי את דָדִי שלי איפה נמצא גן העדן. "במקום שהמלאכים נמצאים בו, שם גן העדן", ענתה דָדִי שלי. על כל שאלותַי היו לה תשובות, להבדיל מאמא, שלעתים קרובות היתה אומרת: "אל תשאל שאלות מיותרות".
 
אם כן, המלאכים חיים בגן העדן. ידעתי מי הם המלאכים, גם אני הייתי אחד מהם; אמא היתה פונה אלַי כאל "המלאך" שלה, ודָדִי שלי גם היא לפעמים הרעיפה עלי חיבובים, מלטפת אותי ונושקת לי באומרה: "אתה המלאך הקטן שלי". גם אורחי הפנסיון שניהלה אמא אמרו מדי פעם: "הבן שלך ממש מלאך".
 
כדי להיוודע, שאלתי את דָדִי איך זה בגן העדן. היא הסבירה לי ששם יפה מאוד, כולם שם טובים, כולם מאושרים, כולם שמחים; שומעים שם כל הזמן מוזיקה שמֵימית. כך נודע לי שגם אני חי בגן העדן.
 
זגרב של ילדותי היתה העולם המושלם שלי. גן העדן שלי. כולם אהבו אותי, הנעימו לי, כולם היו טובים אלי ואני הייתי משוכנע שהם טובים גם איש לרעהו. לא הכרתי שמץ של גסות רוח, כפייה ואלימות. מעולם לא היכה אותי איש; כשהושיטו יד לעברי, היה זה מתוך כוונה ללטף אותי או לתת לי משהו. איש לא לקח ולא גזל ממני דבר, כולם רק העניקו לי (בחיוך ובשפע של דברי שבח). לא שמעתי מאיש בסביבתי מילים גסות, הן הגיעו אל אוזנַי רק ברחוב, אך מעולם לא כוּונו אלַי. כולם אמרו רק שאני יפה ונחמד, שאני פיקח ונבון, ואני האמנתי להם. חייתי בעיר היפה בעולם, בין אנשים הכי מאושרים שהסתדרו נפלא אלה עם אלה. חייתי בגן העדן שלי. שמחות פשוטות בלבד התקיימו בו: לרוץ בשבילי הגן, לקפץ על רגל אחת, לשכב בעשב ולבהות בעננים (שבכל רגע מחליפים צורות), לנשק לעורה העדין של אמא, להריח את שמלותיה (התלויות בארון בסדר מסוים), להתבונן באצבעותיה הפורטות על קלידי הפסנתר ולהאזין לצלילים הפלאיים, שבאופן יפה כל כך נוסכים עלי תרדמה.
 
אמא היתה רק שלי, שייכת רק לי. איש לא חלק על כך. לא הייתי חלוק בין אהבתי אליה לאהבתי לאבא; מעולם לא שאלו אותי "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?". לא היה עלי לבחור בין שתי אהבות ולהרגיש שסוע ביניהן; הייתי פטור מן החשש שאמא אוהבת את אבא יותר משהיא אוהבת אותי. אבא פשוט לא היה קיים. אמנם ידעתי כי הוא חי באיזה מקום רחוק, אבל מבחינתי היה אדם זר ורחוק מהשגתי. כאילו לא התקיים. לא הוא, וגם לא אחי הבכור. רק אני הייתי קיים, האחד והיחיד והכי אהוב. לא ידעתי קנאה מהי. שנאה היתה זרה לרוחי. מדי ערב נרדמתי מאושר ובטוח שגן העדן שלי עתיד להקביל את פנַי גם למחרת היום, ומדי בוקר הקצתי מסוחרר מרוב שמחה על כי אני עומד לשוב ולחוש את החסד המזומן לי מדי יום ביומו, השייך לי בלי שום תנאי (ולעולם ועד).
 
בתחילה לא היה קל. כשאמא ואני הגענו לתחנת הרכבת של זגרב, העולם לא נראה יפה. אנשים דחפו אותנו, כולם מיהרו לאיזה מקום, החשיכה ירדה כבר, פתותי שלג ריחפו באוויר, היה קר. הנורות פזלו באור לא נעים, האוויר הדיף ריחות עשן, פיח ולכלוך. עמדנו ללא ניע על הרציף (בדומה לפסלוני המַיוֹלִיקָהי[1] שבארון הזכוכית של דודה פאולינה). בידה האחת אחזה אמא במזוודת קרטון גדולה ובשנייה חיבקה אותי ואימצה בחזקה אל ירֵכהּ, כנראה כדי לגונן עלי מפני הלחות והקור. היא אמרה: "דודה פאולינה הבטיחה שתבוא לקבל את פנינו. אני בטוחה שהיא תגיע. הדודה שלנו מאחרת תמיד ולכל מקום".
 
רציף רכבת קודר ומצחין, שאינו מסביר פנים, מבהיל בזרותו, ייעשה לאחד החלומות המכוערים ביותר שירדפו אותי בלילות רבים של נדודי שינה, מבשרים על עוד אסון בלתי מוגדר הממשמש ובא.
 
כעבור המתנה ממושכת למדי, שבמהלכה הזמן כמו עצר מלכת, הופיעה דודה פאולינה, אשה גדולה ומגושמת, שעל שפתיה חיוך רחב הפורק אדם מנשקו. "נראה שהרכבת הקדימה להגיע", אמרה כמתלוננת, "אני תמיד מגיעה בזמן".
 
אמא לא אמרה כלום. היא הכירה את פאולינה דודתה, שתמיד חייבת להיות הצודקת.
 
פאולינה היתה הצעירה שבאחיות לבית שׁראיֶיר, שנחשבו בזמנו ליפות שבכלות המחוזרות בעיר סוּבּוֹטיצָה. גם הנדוניה שהביאו עִמן לא היתה קטנה, וכדרך הטבע המה בית משפחת שראייר (למשך זמן מה) משדכנים ומחזרים. תחילה נישאה הבכורה, פלורה, כנהוג וכפי שראוי, לאחר מכן נישאה סבתא הֶלֶנָה לסבא אדולף זַיידנֶר, ואז הכול נעצר. המחזרים גילו דבקות במשימה והמשיכו בניסיונותיהם, אך פאולינה נותרה מבצר שאינו בר כיבוש. "אנשֵׂא למי שיכבוש את לבי" (אמרה בימים ההם). כבר מלאו לה עשרים וחמש שנים, גבול מסוכן שלאחריו הופכת הנערה מ"כלה מיועדת" ל"רווקה", ואז הופיע המועמד הנכון (יפה תואר, עשיר, משכיל, מצטיין בגינונים אריסטוקרטיים). שמו היה תיאודור, בן יחיד לאחת המשפחות העשירות שבבירת הקיסרות. לסוּבּוֹטיצָה הגיע לביקור אצל אחותו, שנישאה לאחד מ"אצילי" העיר. במשפחת זיידנר הרבו לדבר על איך "תיאודור המושלם בהליכותיו ופאולינה היפהפייה הכירו זה את זו", איך בלִבה הקר, הבלתי ניתן לכיבוש, של פאולינה ניצתה לפתע אש האהבה, איזו התרגשות זה עורר ברחבי העיר, איך נראתה מסיבת האירוסין המפוארת והראוותנית, איך ליוו את הדודה פאולינה לווינה כדי שתינשא שם לבחיר לִבּהּ (כמעט בן אצולה). אהבתי את הסיפורים הללו וביקשתי לדעת מה קרה בהמשך, אך במקום לענות לי פטרו אותי כולם בהינף יד. את האמת לא ידע איש. אומרים שפאולינה, כעבור חודש ימים של חיי נישואים, דרשה בבית המשפט "הפרדה משולחן האוכל ומן המיטה הזוגית", היות שבעלה מעשן מקטרת במיטה הזוגית. כנראה היה לה עורך דין טוב (או שחוקי הקיסרות עמדו לצִדה) והיא זכתה במשפט ואף אישרו לה חדר נפרד (שבלילות היה תמיד נעול). כעבור חודשיים נמאסו נישואים שכאלה על תיאודור והוא תבע גירושים, ופאולינה קיבלה את ההצעה ברוחב לב (כמובן, בתוספת פיצויים נדיבים עד מאוד). תיאודור הסכים לכל התנאים שהציבה הדודה רק כדי להשתחרר מכבלי הנישואים. פאולינה שיגרה מברק אל הוריה בסוּבּוֹטיצָה: "נפטרתי מהצרות, לפרק זמן קצר אשאר בווינה". היא נשארה שם עשר שנים (עד לפרוץ המלחמה). מאמא שמעתי כי ביתה בווינה היה מלא אורחים בכל עת, בעיקר מחוגי האמנים ואנשי הבוהמה שחיו בבירה בימים ההם. היא היתה אשה יפה, גם עשירה, רבים חשקו בה ובכספה ופנו אליה בהצעות נישואים, אך פאולינה חזרה להציב "חומת מגן" סביב לִבה (ששלהבת האהבה דעכה בו לעולמים). לאחר מלחמת העולם הראשונה התגוררה זמן מה בסוּבּוֹטיצָה, ניהלה חיים מסוגרים יחסית והוסיפה לדחות את המחזרים הנדירים. בתחילת שנות העשרים עקרה באופן פתאומי לזגרב (לא ידוע מדוע בחרה דווקא בזגרב; קרוב לוודאי מכיוון שהיתה דומה ביותר לווינה, העיר שבה חייתה בימי תפארתה). היא קנתה דירה גדולה בכיכר יֶלאצִ'יץ', ואת הסכום הנותר השקיעה במסעדה כשרה שניהלה ברחוב פַּלְמוֹטיץ', לא רחוק מבית הקהילה היהודית. איש בזגרב לא ידע מאומה על חייה הסוערים בעבר. הכול חשבו שהיא "רווקה זקנה" ונהגו לפנות אליה בתואר "העלמה", שנעם לאוזניה. כאשר שמעה פאולינה שאמי התגרשה, שיגרה אליה מכתב ובו פקדה עליה, שכן היא מעולם לא ביקשה או הציעה, אלא רק פקדה: "עזבי תכף ומיד את החור המאובק הזה ובואי אלי, לחיות בזגרב".
 
 
 
התמקמנו בחדר האורחים שבדירתה הגדולה של דודה פאולינה בכיכר יֶלאצ'יץ', אשר דמתה למוזאון. כך או אחרת, הדירה של דודה פאולינה מצאה חן בעינַי. "דע לך שהריהוט הוא בסגנון בּידֶרְמַאיֶיר, אוריגינלי מווינה", הסבירה הדודה, "הכול פשוט, בקווים שקטים, עיבוד מקצועי סולידי".
 
הכורסאות והכיסאות היו מרופדים באריגים בצבע בהיר, מעוטרים בזרי פרחים קטנים. על הרצפה נפרשו מרבדים עבים, רכים, שכמו נועדו שיתגלגלו עליהם. כדים, אגרטלים ופסלוני חרסינה (שקשה לעמוד בפני הפיתוי להטיחם ברצפה על מנת שיתנפצו) גדשו את מדפי ארונות הזכוכית. על הקירות נתלו שפע תמונות במסגרות עבות מוזהבות. "כולן רק עבודות של אמנים מהוללים מווינה, בודפשט ופראג. אני יודעת לבחור אותן; סתם זבל לא יעבור אצלי!" (התפארה הדודה).
 
החלונות בדירתה דמוית המוזאון נשקפו אל פסלו של בּאן יֶלאצ'יץ'.י[2] "כשאני שולח מבט דרך החלון, אני כל הזמן רואה את אחורי הסוס", סנט סבא אדולף באחות אשתו המנוחה.
 
"מהחלון שלי לפחות רואים משהו, ודרך האשנב שלך בסוֹמבּוֹר מרוב אבק אי אפשר להבחין בשום דבר", נענה סבא בתשובתה הבוטה של דודה פאולינה.
 
היא פנתה אלי: "ילדי היקר, פסל הברונזה של הבּאןי[3] הרכוב על סוסו, שחרב שלופה בידו, מצביע בכיוון סבתא מריה שלך, כלומר לעבר בודפשט", בישרה לי. היא סיפרה שבּאן יֶלאצ'יץ', שבידו חרב שלופה, הוא המצביא הקרואטי הגדול והמהולל ביותר, שהובס בכל הקרבות שניהל נגד ההונגרים (התגאיתי בכך שזיהיתי אותו).
 
לדודה פאולינה היו הסברים מפורטים בכל עניין ודבר, והם היו או משעממים או בלתי מובנים. אלַי התייחסה כאילו הגעתי לעולם בעצם אותו רגע וראשי ריק לחלוטין, כמו "דלעת מיובשת".
 
"זו חשמלית, היא פועלת על חשמל, מספר אחת נוסע לדרך סאווה; זה סוס, בפועל הוא משמש בהמת משא, ויש סוסים שאפשר לרכוב עליהם, כמו הסוס בפסל של בּאן יֶלאצ'יץ'; זוהי כנסייה קתולית, המכונה קתדרלה, שנבנתה בשנים אלה ואלה... לא, לא ניכנס, זה לא בית התפילה שלנו".
 
"פה גר איזשהו אלוהים אחר, לא שלנו?", שאלתי.
 
"לא", ענתה הדודה. "אלוהים הוא אחד, אבל אנחנו שונים".
 
לא הבנתי את דבריה, שתקתי, חשבתי שכך תמהר לסיים, אבל היא מעולם לא הפסיקה להסביר עוד ועוד: "זו צלחת עמוקה למרק ואלה צלחות שטוחות, הכחולה לבשר והלבנה למוצרי חלב. אף פעם אסור לשים בשר על הצלחת הלבנה ואת הגבינה על הכחולה. זאת עבֵרה חמורה, זה לא כשר".
 
סבא אדולף סיפר שבעבר לא נהגה פאולינה לבדוק אם המזון כשר או לא. קשריה עם אלוהים (שאליו פנתה בגוף שני רבים, אמר סבא) העידו על הכבוד שרחשה לו, בד בבד עם שמירה על מרחק נאות. כשעקרה לזגרב ופתחה את המסעדה הכשרה, הפכה לפתע לאשה אדוקה בדתה. "היא חייבת להיות אדוקה אם היא מחזיקה במסעדה כשרה, שאלמלא כן האורחים יעזבו", אמר סבא. "מה פתאום", אמרה אמא, "הדודה פתחה את המסעדה הכשרה מכיוון שהיא אדוקה בדתה, ואתה, אבא, רואה הכול הפוך".
 
האמנתי לאמא. דודה פאולינה היתה באמת אשה אדוקה. מדי שבת הדליקה נרות והתפללה בכַסותה את פניה בכפות ידיה, כנראה כדי שאלוהים לא יראה את פניה. הדודה אמרה "שבת שלום ומבורך", ולאחר מכן התיישבנו כולנו אל השולחן. באמצע, על המפה הלבנה, היתה מונחת חלה קלועת שתי צמות, מכוסה במפית לשם כבוד, כדי שהלחם לא יתבייש, כי "הברכה הראשונה" מיועדת ליין, כך הסבירה לי הדודה. היא היתה מתיישבת מאחורי הפמוט עם הנרות הדולקים, בידיה סידור התפילה וראשה מכוסה במטפחת, שקצותיה רטטו קמעה. זה נראה לי משונה ושאלתי אותה, שתסביר לי מה קורה. "אלה המלאכים שמנופפים בכנפיהם, ומשק כנפיהם יוצר משב רוח קל. מכאן הרטט שבקצות המטפחת שלי" (הסבירה לי הדודה, ואני האמנתי לה).
 
המסעדה הכשרה שברחוב פאלמוטיץ' שכנה באולם צר, ארוך מאוד, שבו כשלושים שולחנות מחופים במפה צחורה מעומלנת. האורחים היו יהודים, רובם רווקים, ששמרו באדיקות על מצוות הדת. בשבת הגיעו לארוחת צהריים גם משפחות שלמות, לאכול מה"צ'ולנט המפורסם של פאולינה". לעתים קרובות הגיעו גם לא־יהודים כדי ליהנות מן השעועית היהודית, שהוכנה בנוסח וינה, לכאורה (למען האמת – את השׁוֹלֶט הכינו בנוסח סוֹמבּוֹר, ואמי היתה זו שהכינה אותו.)
 
לעתים קרובות היתה דודה פאולינה לוקחת אותי אִתה בלכתה לערוך קניות בשוק, לשם יצאה מלווה בשתי משרתות.
 
"אלה צנוניות. עליך לרחוץ אותן היטב לפני שתאכל אותן. אלה מלפפונים... לא, הם לא חמוצים, הם טריים, אבל אני אשים אותם בצנצנת זכוכית ואוסיף חומץ, והם יהיו כבושים. זה כרוב־עלים... לא, זה לא כרוב רגיל, זה רק דומה לכרוב, אבל איננו כרוב". הדודה בחרה בירקות והמשרתות תחבו אותם אל תוך סלים גדולים. במרחק מה המשיכה (היא דיברה מהר, ללא הפסקה לנשימה, על פניה הגדולים הבעה חידתית), כאילו הביאה לידיעתי סודות שמורים בקפידה: "זה ברווז, הוא מגעגע. זה תרנגול, שקורא קוקוריקו, וזה תרנגול הודו. הוא מקרקר... לא, אני לא יכולה להראות לך איך הוא מקרקר, לא כאן, אולי בבית. לא, השוקיים לא מקרקרים. אלה דגים, אתה רואה, פה דגי הנהר וכאן דגי הים, ואלה סרטנים, צריך לזכור שהם הולכים אחורה".
 
"ואיך מדברים הדגים?" שאלתי, משתדל להישמע נחמד.
 
"הם לא מדברים. הם שותקים", היתה התשובה.
 
"למה הם שותקים?", שאלתי (הוספתי לשאול, בתקווה לזכות במערכה). למרבה הפלא הדודה לא התבלבלה. קיבלתי תשובה:
 
"הדגים חיים במים. אילו דיברו, היו המים נכנסים לפה שלהם".
 
ההסבר מצא חן בעינַי, ועוד ביום ההוא אמרתי במטבח לאחת הטבחיות, הפטפטנית שביניהן: "תשתקי, המים ייכנסו לך לפה". הטבחיות והמלצריות צחקו והריעו לי. "הוא חכם מאוד", אמרו. "יש לו עֵיצֶס – כמו לאמא שלו". ההצלחה עודדה אותי, וחזרתי על המופע שלי בחדר האוכל המלא אורחים. כקורבן בחרתי אִשה שמנמונת, כפולת סנטר, בעלת חזה דמוי מחבת וידיים קטנות מתנחשלות, שלא סגרה את פיה אפילו בשעת האכילה. קירבתי את פנַי אל פניה העגולים ואמרתי את משפט הקסם, בתוספת קטנה: "תשתקי, המים ייכנסו לך לפה ואת תיחנקי". כל יושבי השולחן צחקו (מלבדה, כמובן), ולאחר מכן יושבי השולחן הסמוך, ועד מהרה נמלאה המסעדה שאגות צחוק. הייתי מרוצה מהופעתי, וגם בימים הבאים השתדלתי להוכיח את חוכמתי והבָנתי בבדיחות. (זה עלה יפה בידי, והיה גם תלוי במזל המשתנה; מכל מקום נמצאתי במרכז תשומת הלב וזה נעם לי). את הכישרון שלי לא יכולתי, למרבה הצער, לפתח במלואו כי אמא החליטה לעזוב את מסעדתה הכשרה של דודה פאולינה ולהֵעשות לעצמאית. היה בכוונתה לפתוח פנסיון פרטי משלה עם מטבח ביתי, המיועד רק ל"אורחים נכבדים". הצרה היתה שלצורך זה נדרש לה הון התחלתי שלא נמצא ברשותה. היא היתה בעצם חסרת אמצעים משלה.
 
 
 
אמי חיכתה להזדמנות מתאימה, כשסבא אדולף הגיע לזגרב כדי לחגוג עמנו את יום הולדתי הרביעי, ואז שטחה בפניו את מה שהציק לה וביקשה את עזרתו. במזומנים. לא הרבה, רק מה שדרוש לה כדי להתחיל. בלי שמץ היסוס הצהיר סבא: "אין לי".
 
לסבא אדולף היה תמיד הון עתק, אלא שהוא לא העניק ממנו לאיש, לא בחפץ לב ולא בקלות. מַתְיָה בנו, ורק הוא, היה במובן זה יוצא דופן, ותמיד הצליח לסחוט ממנו את מה שנדרש לו, מהלך שהיה מלוּוה ב"אחזיר ברגע שאוכל" מחויב המציאות. כמובן, הרגע הזה לא הגיע מעולם. "כל אחד צריך להסתדר בכוחות עצמו", נהג סבא לומר. "גם אבא שלי לא נתן לי כלום. התקדמתי בלי עזרה מאיש". למרבה הפליאה בזגרב, ביום הולדתי הרביעי, הוא לא אמר לאמא כמו תמיד "לא נותן", אלא בקיצור: "אין לי". אמא לא היתה רגילה לתשובה שכזאת.
 
"מה קרה שפתאום אין לך?", מחתה.
 
"הספקולציות הכזיבו, זה מה שקרה", ענה סבא בזעף, כאילו אמי אשמה בכך שאיבד את כל הונו בבורסה. אמא ישבה כשכפות ידיה שלובות בחיקה, בלי לומר מילה. היא שותקת, שלא ייכנסו לה מים לפה, אמרתי בתוכי, אבל צחקתי בקול, כמו תמיד לשמע הבדיחה הזאת שלי. סבא אדולף חשב שאני צוחק עליו ועל אובדן כספו, ומכיוון שהיה אדם בלתי צפוי, במקום לכעוס הצטרף אלי בצחוק רם ובקול גדול, "ממש מהקרביים", כפי שדודה פאולינה היתה אומרת. הוא הרים אותי למעלה והצמיד נשיקה ללחיי, דבר שלא אהבתי, כי הזקָן שלו דקר את לחיי... "מגוחך, נכון? Donnerwetter,י[4] איך שבא, ככה הלך. כל הבורסות נפלו, כל העולם נפל".
 
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה אמא. "אמכור את הבית, אשלם את החובות", אמר סבא, "וממה שישאר אקנה בפרברי העיר בית קטן עם גינה ובוסתן. את יודעת שכבר מזמן אני חולם על כך". אמא, שמן הסתם עדיין ציפתה למהפך לטובה, שאלה: "ולא יישארו לך אפילו קצת מזומנים?". סבא מסכים: "קצת יישאר, אבל את הסכום הזה אצטרך לתת למַתיָה". אמא נאבקת עד נשימתה האחרונה: "למה לו ולא לי?". סבא אומר: "כי הכסף דרוש לו יותר מאשר לך. הוא החליט סוף כל סוף להתבסס כאן, בזגרב. החדשות האלה צריכות לשמח אותך. אחיך יימצא בקרבתך, תהיה לך משענת".
 
לא הבחנתי בשום שמחה אצל אמא. "מה הוא יעשה כאן?" שאלה. "יפתח חנות לתיקון מקלטי רדיו. הוא אומר שלעיסוק בתחום הזה יש עתיד". סבא תמיד מאמין למַתיָה ואמא שלי אף פעם לא. "לא ידעתי שמַתיָה מתמצא במקלטי רדיו", אומרת אמא. "אם למד לטוס, ילמד גם לתקן מקלטי רדיו. מה שחשוב זה שהוא הסכין עם הרעיון. מספיק ודי עם כל הניסיונות", סיכם סבא.
 
מאוחר יותר בערב ההוא, כשהם מסבים לכוס תה המנתה מחויב המציאות לפני השינה, שאלה אמא את סבא איך יחיה לבדו בפרברי העיר, הפעם דואגת יותר לאביה מאשר לעצמה. "אל דאגה", ניחם אותה סבא, "אני אסתדר. אם לא אחזיק מעמד לבדי, אתחתן. הנה, אשאל את פאולינה, אולי תרצה להינשא לי?". ראיתי אותו קורץ לה בשובבות, אז קרצתי גם אני, כביכול הבנתי את הבדיחה. "אתה מחפש אש בתנור מהשנה שעברה", אמרה הדודה, שהתייחסה לכל דבר ברצינות גמורה (לא היה לה חוש הומור).
 
"למה, פאולינה? את עדיין רעננה ובריאה כמו שור", המשיך סבא להתלוצץ עמה. "אני כן, אבל אתה לא", אמרה. "מאז שאחותי איננה, הזנחת את עצמך. הבטן שלך מתחילה כבר בצוואר".
 
"לידיעתֵך, גם את כבר לא כל כך חטובה. התרחבת ותָפחתְּ כמו פשטידה בתנור".
 
"לעצמי אני טובה, ואשר לבעל, ברוך השם אין לי צורך בו. אני מעדיפה לשרת את האורחים שלי תמורת תשלום מאשר את הבעל בחינם". "אני יודע שתמיד אהבת כסף יותר מכול", צחק סבא. "אלמלא איבדתי את כספי, היית מתחתנת אִתי. כבר הלילה היית מנשקת אותי".
 
"בחיי האלוהים האחד והיחיד, אותך לא הייתי מנשקת אפילו מבעד לעשרה שטיחים", אמרה הדודה בכעס.
 
דודה פאולינה לא אהבה את סבא. למען האמת, היא לא אהבה שום יצור חי לובש מכנסיים. אני הייתי היוצא מן הכלל האחד והיחיד. אמנם לבשתי מכנסיים קצרים. "גברים זה בזבוז זמן נורא", היתה אומרת לאִמי. "הם ממציאים כל מיני תירוצים כדי לא לעבוד. יודעים רק לחולל מהומות ולנהל מלחמות. אלמלא אנחנו, הנשים, כבר מזמן היה העולם נחרב".
 
האמנתי שדודה פאולינה יודעת מה שהיא מדברת.
 
 
 
סבא נסע ואמא לא קיבלה ממנו פרוטה. "בסדר", אמרה לאביה, "תן הכול למַתיָה, ולעולם לא תראה יותר את הכסף. אני כבר אסתדר בכוחות עצמי". אמרה ועשתה. תחילה התעניינה אם יש בזגרב מנהל בנק ממוצא יהודי. היא לא מצאה את מבוקשהּ. לאחר מכן חיפשה מנהל בנק סרבי. גם סרבי לא נמצא. כולם רק קרואטים וגרמנים, ואחד מהם סלובני. "זה כמו גרגר חיטה בערימת גרגרי תירס", אמרה אמא, לבשה חליפה אפורה, שנהגה ללבוש רק בהזדמנויות חגיגיות, התאפרה, התבשמה והלבישה אותי בבגדי שבת, שאותם כינתה "בגדי הארון" מכיוון שלרוב היו מונחים בארון, ויצאנו לדרך.
 
"אנחנו הולכים לבית הכנסת?", שאלתי.
 
"לא. הולכים לבנקאי".
 
"מה זה בנקאי?"
 
"זה סוחר שמוכר כסף".
 
ידעתי שבכסף אפשר לקנות הכול, אבל לא היה לי מושג שגם כסף אפשר לקנות. הייתי שבע רצון מכך שאני עומד להיוודע איך קונים כסף.
 
הסוחר בכספים קיבל אותנו במשרדו, שהיה מרווח כמו חדר האוכל של דודה פאולינה. הוא היה נמוך קומה, וראשו הקרח הבהיק כמצוחצח למשעי.
 
"אני זקוקה להלוואה", אמרה אמא ללא כל הקדמה. (תמיד נהגה כך. היתה עוברת לנושא מיד וישירות). הנה כך התנהלה השיחה ביניהם:
 
"הלוואה לשם מה?"
 
"בכוונתי לפתוח פנסיון".
 
"בית מלון?"
 
"לא, בלי לינה. רק ארוחות".
 
"כלומר מסעדה?"
 
"לא, פנסיון. אוכל ביתי".
 
"בדירה?"
 
"כן. אני זקוקה להון כדי לרכוש דירה ולצייד את המטבח וחדר האוכל".
 
"זה לא נשמע אמין דיו. למה שמישהו יאכל את הארוחות שלו בפנסיון אם בכל מסעדה הוא יכול לקבל מזון מגוון ובזול?"
 
"מכיוון שהמזון שלי, אדוני, יהיה טעים יותר ומגוון יותר. ועוד משהו. הם יזכו גם באווירה ביתית חמה".
 
"זה עדיין לא נשמע משכנע".
 
"האם אתה נשוי?", ענתה אמא בשאלה.
 
"כן, גברתי, ואין בכוונתי להינשא בשנית".
 
אמא צחקה ואני הצטרפת אליה, אף על פי שלא ידעתי מה הסיבה לעליזותה הפתאומית. "אל דאגה", אמרה "אני לא באה אליך בהצעת נישואים, אלא מזמינה אותך לארוחת יום ראשון, עם רעייתך".
 
היא רשמה על פתק את כתובתה של דודה פאולינה ולאחר מכן יצאנו מחנות הבנקאי, אבל לא קנינו כסף.
 
ביום ראשון הגיע הסוחר בכספים עם רעייתו לארוחת הצהריים. השולחן הערוך היה הארוך, Bidermajer aus Vienי[5] המקורי, בחדר האוכל המלא תמונות ומקושט בזרי פרחים על פי בחירתה של אמא. הארוחה הוגשה על פי מתכונת מחוז הולדתה בבַּצְ'קָה, כפי שפעם אכלו על שולחנה של סבתא הלנה, אמהּ: מנה ראשונה, מרק, מנת ביניים, המנה העיקרית עם תוספות וסלטים, לפתן, עוגות. בתום הסעודה אמר הבנקאי הקרח לאמי: "הבנתי אותך. בואי מחר למשרדי ונחתום על חוזה".
 
 
 
"כל הדרכים לגן העדן מובילות דרך הקיבה", נהגה לומר דודה פאולינה, בעלת "המסעדה הכשרה". זו היתה גם תורת החיים של אחותה הלנה, סבתא שלי, אלא שזה עלה לה בחייה. למרבה המזל לאמי היא לא גרמה שום נזק, כי אם סייעה בידה לפתוח את הפנסיון המפורסם. בתחילה הוא לא היה מפורסם. התקבצו בקושי כעשרה מנויים, כפי שאמא נהגה לכנות את אורחיה. "כל ההתחלות קשות" (כפי שהתבטא דודי מַתיָה).
 
אמא שכרה דירה בת ארבעה חדרים בבניין רב קומות בכיכר לאנג, שמהחצר שלו ואילך החל (או הסתיים) אחד המורדות של אזור שַׁלַטָה ההררי.י[6] מבעד לחלון בחדרי נראה מורד מיוער וקצהו של אחו מוצף בחיזיון המכושף של שפע פרחי בר ססגוניים. זה היה Kindercimer (חדר הילדים), ואילו חדרה של אמא נקרא Šlafcimer (חדר השינה), וביניהם היה חדר המגורים. לאורך שלושת החדרים השתרע ה־Špajzcimer (חדר האוכל)י[7] ובו שולחן האכילה הארוך, שסביבו אפשר היה להושיב בנוחות כעשרים איש. המטבח גם הוא היה חדר גדול, מרווח, מצויד בכמה כירות ותנורי אפייה ובשני ארגזי קרח, שהבחור היה מביא מדי בוקר גושי קרח לשים בתוכם. על הקירות נתלו בצורה מסודרת, בשורה ארוכה, כלי המטבח: סירי בישול, אילפסים וקלחות, קערות, קדֵרות, כּבָרות, מחבתות צלייה ואידוי, דפוסי עוגות ופשטידות, תבניות אפייה, קנקנים וקומקומים, מסננות ומגררות. הייתי רשאי להסתובב במטבח, ועד מהרה למדתי את שמו של כל אחד מהכלים (זה היה השיעור הראשון בחיי שלמדתי בעל פה).
 
אמא בחרה בקפידה רבה את צוות עוזריה: המבשלת, מדיחת הכלים והמגישה. בפנסיון עבד רק גבר אחד, שמוצאו מאחד האיים בדלמטיה: "הבחור". הוא היה רזה ומגויד, גבה קומה "כאילו יפרוץ את התקרה עם הראש שלו" (סבא אדולף). תפקידו היה לבצע את כל העבודות הגבריות, להביא מזון ומשקאות, להוריד את הזבל, לשאת אותי על גבו ולצבוט את המבשלת והמגישה.
 
בתחילה היו כעשרה אורחים קבועים, לאחר מכן נוספו עליהם עוד עשרה, ובהמשך עוד חמישה, ואז אמרה אמא: "עכשיו מספיק ודי", ומעתה לא קיבלה עוד תשלומים מראש. אף על פי כן היו האנשים מגיעים, דורשים מאמא לקבלם כמקרים חריגים, מביאים המלצות בכתב מדודה פאולינה, מהקצב ומבעל המכולת של אמא, גם מטעם הקהילה היהודית ואפילו מהרב הראשי, למרות שהמזון בפנסיון של אמא לא היה כשר. "מי שרוצה לאכול כשר, שיאכל על שולחנה של דודתי", נהגה אמא לומר, ועד אז – כמו כולם. אני מאמינה שאלוהים יסלח לי". כשמקומו של מישהו ליד השולחן נותר ריק, נמצאו כמה וכמה מועמדים לרשת אותו. מי שאמא בחרה בו היה מתפאר בעיר על שהצליח להימנות עם הסועדים "על שולחנה של היפהפייה מסוֹמבּוֹר".
 
סדרי הבית היו תמיד מחמירים. כשהשמיע שעון הקיר הגדול של סבתא הלנה מעץ מהגוני שעה אחת, הִכּתה אמא בגונג שקיבלה במתנה מסבא אדולף, תרומתו לפנסיון של אמא (שבהצלחתו הכספית לא האמין אף פעם) וארוחת הצהריים החלה. מי שאיחר יכול היה רק להצטרף אל "התפריט"; לא היתה לו זכות לדרוש כי יוגשו לו המנות שהפסיד. לאחר הארוחה הוגש קפה בתוספת ברנדי, או תה ברוּם. רק אז הורשו האורחים להצית סיגריה או מקטרת. עד לאותו רגע נאסר העישון. בעת הארוחה שוחחו המסובים חרש, כמעט בלחש, ומי שהיה שוכח את עצמו ומקלל בקול רם, היתה אמא בו ביום "מוציאה לו דרכון" (ביטוי של סבא). "פה שורר שקט כמו בחדר ניתוח", אמר אחד המנויים של אמא, כירורג מבית החולים בשַׁלַטָה.
 
מעולם לא הייתי בחדר ניתוח, אך בחדר האוכל של אמא נשמע רק קולה שלה. היו אלה פקודות קצרות וחותכות למגישה ולטבחית, לפעמים גם לאורחיה. רק עלַי לא פקדה מעולם. מעולם לא אמרה לי מה אני חייב לעשות, כי אם מה מן הראוי שייעשה, בלשון "ילדי הקטן יואיל ברוב טובו ללכת לישון בחדר שלו". הגם שאמא החמירה עם כל האנשים למעט ביחסה אלַי, היו כולם מרוצים. "את ממש מחוללת נסים, קוסמת, מלכת המטבח", היו אומרים לה.
 
הייתי גאה שהיא אִמי. בלכתי עִמה ברחוב, אוחז בחזקה בידה, התחשק לי לצעוק אל העוברים ושבים: "תראו, זאת אמא שלי! היא קוסמת, מלכת המטבח". מעולם לא עשיתי זאת אף על פי שהשתוקקתי לכך; ידעתי שזה עלול להכעיס אותה.
 
אורחיה הקבועים של אמא היו רווקים כבוּדים, אמידים, רובם ככולם בעלי תארים גבוהים, או כפי שסבא אדולף אמר פעם, "זללנים חלקלקים ונוכלים זעירים". כולם גברים, למעט הגברת וֶלִינְקָה, אף שגם היא דמתה לגבר: דיברה בקול עמוק, לבשה מכנסיים, לעתים קרובות כרכה לצווארה עניבה ושערה היה גזוז בתספורת קצרה משלי. היא העלתה עשן ממקטרת דקה ארוכה, וסבא אדולף נהג לומר כי "הסיגריה יותר ארוכה ממנה". כל כך נמוכה היתה, שצריך היה להניח על המושב שלה שתי כריות כדי שתוכל להסב לשולחן האוכל. שם משפחתה היה קון, אבל היא לא היתה יהודייה כי אם סרבית אמתית, מורה לשעבר שנולדה בבֶּזְדָן. בעבר היתה נשואה לסוחר יהודי במוצרי עץ, אחד מעשירי זגרב, אלברט קון, אך לא למשך זמן רב. לאחר גירושיהם רכש עבורה דירה נאה ברחוב זְווֹנִימִיר שליד מַקְסִימִיר וסידר לה מִשׂרת הוראה בבית הספר הממלכתי. "עם הגברים קל להסתדר לפני הנישואים ולאחר הגירושים, הבעיה היא להסתדר באמצע", הצהירה הגברת וֶלינקה, על סמך ניסיונה האישי.
 
"אני לא זקוקה לגברים, לא הייתי מתנגדת שיגוועו כולם כמו הדינוזאורים", אמרה דודה פאולינה, שלא הסכימה עם וֶלינקה.
 
מדי פעם נהג מר אלברט להזמין את גרושתו יחד עם אמי לאופרה או לקונצרטים יקרים, ולי העניק לעתים קרובות מטבעות של כסף קטן, לשים במה שנקרא "הבנק", ואני שמחתי לשלשל אותן לקופת החיסכון שלי. פעם שמעתי אותו אומר לאמי: "וֶלינקה היא אישיות נהדרת! מעולם לא שמעתי מישהו מקלל באופן עסיסי כמוה. ממש הפילה אותי מהרגליים... למרבה הצער לא יכולתי לסבול את העשן המיתמר בלי הפסק מפיה ומאפה. ואת, תרזה היקרה, לא מעשנת? אולי תינשאי לי? יש לי בעיר שלושה בתים. אחד מהם ארשום על שמך תכף ומיד".
 
"מר קון, אני נישאתי פעם וזה הספיק לי לכל החיים. אילו הייתי נישאת בשנית, באיזה חיים אחרים, הייתי בוחרת רק בך". כך אמרה, וקרצה לי בהיחבא. אז כבר ידעתי מה פירושה של אותה קריצה: "עכשיו שיקרתי, אבל אין דבר". זו היתה רק מין "בדיחה פרטית" קטנה. בשומעהּ על הצעת הנישואים אמרה הגברת וֶלינקה לבעלה לשעבר, כשהיא מביטה בו בלעג (ככה במצודד, כפי שרק היא ידעה): "איזה טמבל אתה, אַלְבּי. רוצה להעלות זאבה בחכתך".
 
הגברת וֶלינקה קון העריצה את אמי ואת המטבח שלה. "זה מטבח מלכותי!" הרעימה בקולה, "והיא הקיסרית תרזה. רק שהיא שווה יותר מהקיסרית האמתית, כי קל יותר לנהל מדינה מאשר לנהל מטבח". כך או אחרת, על אף אהבתה הגדולה לאמי, גם הדודה פאולינה וגם סבא אדולף לא העריכו אותה במיוחד. היו אומרים עליה שהיא "שיאנית ברכילויות, שמאה כלבים נובחים לא ישתוו אליה", וכי "בלשון הארוכה שלה היא יכולה לשמש מופת למוכרת־הכרוב הראשית בשוק".
 
מכל מקום אותי חיבבה מאוד. אכן, הייתי חביב על כל אורחיה של אמא. דיקלמתי, שרתי, סיפרתי בדיחות שלמדתי מגברת וֶלינקה ושיחקתי לפניהם, בעיקר כליצן.
 
המופע האהוב עלי היה להסביר את צבעי הפרחים וריחותיהם. מיומנות זו למדתי מאמא, שההשכלה שלה כללה נושא חשוב כמו "פרחים בגינה ובבית". היא ידעה הכול על אותם "יצורים עדינים שופעי חן", כפי שכינתה אותם, ואת ידיעותיה העבירה אלי. חדר האוכל שפע פרחים, ואני עברתי מאגרטל או עציץ אל משנהו ודיברתי: "הנרקיס מאוהב בעצמו, הניחוח שלו עצוב; הבקעצור, שהוא למעשה השושנה הסינית – נושא את ריח הרוח; הקמֶליה, שהיא השושנה היפנית – תמיד מנומנמת; הרקפת – גבירה אלגנטית, הניחוח שלה חידתי; החרצית – זו שושנת החורף; הרוזמרין – נושא את ריחו של הים, ולכן הוא נקרא שושנת הים". באחד הימים תפס אותי מרצה לשפה הסרבית בגימנסיה לבנים, אדם חמור סבר, והציג לי שאלה: "הגד לנו לאיזה פרח – וזה דבר נדיר – יש עלי כותרת שחורים? אם תענה, אתן לך מטבע כסף". בלי שמץ היסוס עניתי: "לצבעוני". "נכון", קרא הפרופסור ותחב לידי מטבע כסף. כל המסובים לשולחן הריעו לי וקראו "בראוו", והגברת וֶלינקה אמרה: "תראו, וזכרו זאת! ממנו יצא שחקן, סופר... או משהו כזה". בעת ההיא לא ידעתי עדיין מהו סופר, אבל שחקנים כבר ראיתי בתיאטרון ואחד מהם הִכַּרתי אישית, הוא היה אחד האורחים הקבועים בפנסיון של אמא. "הוא יהיה שחקן, אני אומר לכם", החרה החזיק השחקן אחרי הגברת וֶלינקה. "יש לי חוש ריח לדברים כאלה". ואכן היה לו אף משונה, דמוי תפוח אדמה: שמן, מגושם ואדום כסלק (סלק אמנם לא אהבתי, ואילו השחקן מצא חן בעיני).
 
על שולחנה של אמא הסבו עוד כמה אישים: פקיד גבוה במיניסטריון, אינני יודע איזה מהם, סוחר סיטונאי או à la grosso (כפי שהיה מציג את עצמו), הפרופסור לסרבית שהזכרתי, שלא חדל לתקן את ההיגוי הנקרא אֶקַבְסְקִי שבפי, זה הנהוג בסרביה ובווֹיְווֹדִינָה, להיגוי האִיֶיקַבְסְקִי, זה הנהוג בבוסניה ובקרואטיה.י[8] וגם רופא, עיתונאי, עורך דין (מי שתולה ומוריד מעמוד התלייה, כפי שתיארה אותו הגברת וֶלינקה), וכמה סטודנטים ממשפחות אמידות. הסרבי היחידי בין אורחיה הקבועים של אמא היה קצין בדרגת אלוף־משנה שהתהלך בקומה זקופה, אדם שלסתותיו חזקות ובולטות. הוא ידע לספר יפה וגם להתלוצץ, אך בנוכחות אמא שלי נשאר תמיד אילם וקפוא. אל השולחן הסבו גם שני זרים. אחד מהם היה דיפלומט מבודפשט, שעִמו שוחחתי בהונגרית ועוררתי את התפעלות הנוכחים, והאחר רופא כירורג מווינה, ששימש מרצה אורח בפקולטה לרפואה. הוא היה יהודי, שמו היה גרינוולד, משמע "יער ירוק" בגרמנית. שערותיו היו אכן דמויות יער, אבל לא ירוק אלא שחור ומתולתל. גבה קומה היה, בעל תווי פנים עדינים. "גבר נאה", אמרה הגברת וֶלינקה, "הייתי שמחה ללכת עמו ביחידוּת ליער ירוק". אדון גרינוולד נהג בכולם אדיבות יתרה (ורק פניו הביעו דאגה גדולה). שמתי לב שאמי מעדיפה לדבר עִמו מאשר עם שאר האורחים וכי בגישתה אליו היא אדיבה מאוד.
 
באחד הימים הזמינה אמא את אדון גרינוולד לארוחת הערב, ואז שמעתי אותו מדבר באופן משונה, מקוטע, כפי שלא נהג מעולם ליד השולחן המשותף: "גבירתי, אנחנו שרויים בסכנה גדולה, על סף אסון כבד. דברים מכוערים ביותר עומדים להתרחש... הם אכזריים, חסרי רחמים. מרושעים... לא ירחמו על אף אחד".
 
לא הבנתי מי נתון בסכנה, מיהם האכזריים, אבל על פי קולו וכלל מנהגו של אדון גרינוולד הסקתי שהסכנה גדולה וחמורה מאוד. "אני חושב שצריך לעקור בהקדם האפשרי לאמריקה", אמר אדון גרינוולד. "זה המקום היחידי הבטוח עבורנו, כפי שאני רואה ומעריך. הינשאי לי וסעי עמי אל העולם החדש. ביכולתי להבטיח לך ולבנך חיים שקטים ושאננים".
 
אמא חייכה בעצב וחיוכה הנוגה לא סר מפניה גם למחרת היום. "אדון גרינוולד, תודה לך על הצעתך הנדיבה", אמרה, "אבל אני לא יכולה ולא רוצה להינשא, אם כי אני רוחשת לך כבוד רב ואינך זר לי". הפעם לא קרצה אלי. כעבור ימים אחדים נסע אדון גרינוולד. כך לא הפכה אמי ל"גברת יער ירוק" ואני לא הגעתי אל "העולם החדש".
 
 
 
דֶדי שלי יצאה מחלון הראווה של החנות ברחוב יוּרִישִׁיץ', ידיה מלאות צעצועים. לעתים קרובות הייתי רואה אותה שם. היא לבשה חצאיות תחתוניות ססגוניות ורבות, שאמא כינתה אותן unterrock. אולי עשר, או אפילו יותר. לראשה עטתה מטפחת בצבע אדום לוהט באופן שלא יכולתי לראות את שערותיה, וחולצתה היתה רקומה בחוטים צבעוניים ועטורה בכפתורי כסף קטנים. שאלתי את אמא מי היא. "טוֹטיצָה" אמרה אמא. (לעתים קרובות שמעתי את סבא אדולף אומר: "היא רוקדת כמו טוֹטיצָה על הצלחת".)
 
"מי זאת טוֹטיצָה ולמה היא רוקדת על הצלחת?" שאלתי ואמא הסבירה לי: ראשית כול, טוֹטיצָה לא רוקדת על הצלחת. שנית – אלה הסלובקיות. אני הוספתי ושאלתי מיהן הסלובקיות, ואמא אמרה: "אל תשאל שאלות מיותרות". כך לא נודע לי מיהן הסלובקיות ולמה הן קרויות טוֹטיצָה.
 
ואז, באחד מימי הקיץ הלוהטים, יצאה דֶדי מחלון הראווה והגיעה אלינו. היא לבשה את עשר התחתוניות וחולצה צבעונית (שזכתה בפיה של אמא לשֵם rekla), ראשה היה עטוף במטפחת צבעונית אדומה, היא גרבה ברכוני צמר לבנים ורגליה היו נתונות בנעלי לכּה שחורה, הנרכסות בכפתור. בידה החזיקה מזוודת קרטון כדוגמת זו שאמא החזיקה בהגיענו לרציף הרכבת בזגרב. נבוכה עמדה בחדר המבוא, ממש כמו אמי בתחנת הרכבת. כך עמדה שם, עיניה המושפלות מביטות בקצות נעלי הלכּה שלה. "איך עברה עלייך הנסיעה?" שאלה אמא. היא לא ענתה, רק הנידה בראשה כמה פעמים. חשבתי שהיא לא מסוגלת לדבר, וזה טבעי, כי בובות אינן מדברות. ואז שאלה אמא: "את רעבה?". שוב הניעה הבובה את ראשה לשלילה. אמא שאלה: "צמאה?" מנוד ראש. "לא חם לך?" התפלאה אמא, והנה הבובה לפתע פותחת את פיה ומדברת: "אני חושבת שלא, אבל אולי כן". הייתי מופתע מכך שהיא בכל זאת מסוגלת לדבר, אם כי הדיבור היה שונה, דומה יותר לשירה. זה הצחיק אותי מאוד, פרצתי בצחוק רם ואמרתי: "אמא, הבובה הזאת שרה", ואמא אמרה: "לך לשחק". לאחר מכן אחזה בידה של הבובה והובילה אותה לחדר האמבטיה.
 
שיחקתי ברכבת. אני הייתי הקטר, הנהג והמכונאי, וגם כל הקרונות על נוסעיהם. נסענו לים. לא ידעתי איפה הים וגם לא איך הוא נראה, אבל הנחתי שנחמד שם. דודה פאולינה היתה אומרת מדי פעם שהיתה רוצה לנסוע לים כל יום כדי לנוח כהוגן. פעם אמרה גם לאמי: "למה את לא באה אִתי לים? זה יהיה טוב גם לך וגם לילד", ואמא ענתה: "השנה אינני יכולה, מצבי לא מאפשר לי הוצאה כזאת". לי זה לא עלה פרוטה. נהגתי על פני המסילה דרך חדר האוכל, חדר המגורים, החדר של אמא והמטבח, ושוב לאחור. עצרתי בתחנות, כלומר ברציף הרכבת, הנוסעים ירדו מהרכבת, אחרים עלו לקרונות ואני שרקתי ודהרתי הלאה. עד מהרה הגענו לים, כששמעתי את אמא קוראת: "בוא הנה". בשקשוק הגעתי אל חדר המבוא, מצפצף ושורק, ואז קפאתי על עומדי. הרכבת נעצרה ונגוזה. ליד אמא, בפתח חדר האמבטיה, עמדה נערה יפהפייה. שערה היה בלונדיני בהיר, קלוע בשתי צמות ארוכות, פניה אדמדמים, כמצוירים. הכרתי אותה. זו היתה שלגיה שברחה מהאם החורגת המרשעת וחייתה בעומק היער בין גמדים, ועתה היא לבושה בשמלת הקיץ הצבעונית של אמא ונועלת סנדלים של אמא. את עיניה לא ראיתי – מבטה היה מושפל כל העת. כך חזרתי והכרתי אותה. היתה זו טוֹטיצָה מחלון הראווה, הפעם בלי התחתוניות, בלי מטפחת הראש ונעלי הלכּה המכופתרות. רציתי לשאול את אמא אם זו הבובה מחלון הראווה, אך היא הקדימה אותי: "חמודי, מעתה זו האומנת שלך".
 
לא ידעתי מה זאת אומנת. רציתי לשאול, ובאותו רגע נשאה טוֹטיצָה את מבטה והישירה אותו אלי, ואני נאלמתי דום. עיניה היו כחולות כהות, כמו פרח זכריני, כמו האבן היקרה המשובצת בתליון של אמא. מרוב התפעלות לא גרעתי עין מעיניה והבחנתי בגיצים קסומים שהתנוצצו בתוכן ככוכבים רחוקים. היא חייכה, לראשונה מאז יצאה מחלון הראווה עם הצעצועים, והושיטה אלי את שתי ידיה. רצתי אליה וחיבקתי את רגלה. לא הגעתי אפילו לגובה מותניה, והיא חיבקה אותי בחוזקה. ריח היקינתון הציף אותי. את ניחוח היקינתון אהבתי יותר מכל דבר בעולם. וגם את האומנת, את דָדִי שלי,י[9] התחלתי לאהוב יותר מכל דבר בעולם. לאהוב אותה "בלב שלם" (כפי שאמא נהגה לומר כשסיפרה לי אגדות על נסיכים ובנות מלך), "לאהוב אותה כל חיי, לתמיד ולעולמי עולמים".
 
גן העדן שלי היה מושלם. אמא היתה רק שלי עוד לפני כן, וכעת היתה גם דָדי שייכת רק לי. זו היתה דָדי שלי, רק שלי. היינו יחד בלי הפסק, יומם ולילה. ישנו ואכלנו יחד, התרחצנו, יצאנו לטיולים ארוכים. בתחילה היתה דָדי לוקחת אותי למגרשי משחקים לילדים למעלה על גבעת שַׁלַטָה, או בגן הציבורי בזְרינְיֶיבָץ. הילדים שיחקו ודָדי היתה אומרת לי: "לך, שאל אם הם רוצים לשחק אתך... תרגיש חופשי לשאול". אני הנעתי את ראשי לשלילה. אמרתי: "אני אוהב יותר להיות לבד אִתך. אל תקחי אותי יותר לבלגן הזה".
 
טיילנו, או שיחקנו, רק שנינו, התגלגלנו בדשא, שרנו, ולפעמים ישבנו על הספסל, חבוקים בדומייה.
 
עברנו בכל הגנים הציבוריים, בשַׁלַטָה, בטוּשְׁקֶנָץ, במַקְסִימִיר, שוטטנו ברחובות, סקרנו את חלונות הראווה, נכנסנו לחנויות. זבניות חייכו אלינו, שאלו לשמי, ואני הצגתי את עצמי פעם בשם אחד ופעם בשם אחר, כפי שעלה בדעתי באותו רגע. דָדי צחקה, נהנינו. פעם סירב מבקר כרטיסים בחשמלית לקבל מאתנו תשלום באומרו: "למלאכים הנסיעה בחינם".
 
בחורף גלשנו על מורדות שַׁלַטָה או קראנו בספרים בחדר החם בבית, ויותר מכול אהבנו את שמים מכוכבים שקיבלתי במתנה מהמורה ללשון. למדנו את שמות מערכות הכוכבים שקל לזוכרן ואת שמות הכוכבים הנוצצים ביותר. בלילות בהירים היינו מתבוננים בשמים ומגלים בהם את קבוצות הכוכבים וכוכבים בודדים. רבים הכרנו בשמותיהם ולאחרים המצאנו שמות. השמים היו לנו כספר שופע סיפורים, שאֵלים וגיבורי קדם שוכנים בהם. אנדרומדה, קַסיופֵּאָה, פֶּרסֶאוּס, פֶּגָסוּס, הֶרקולֶס. הכי קל היה להסתדר עם שמות בעלי החיים. הדובה הגדולה והדובה הקטנה, הנשר, הברבור, האריה, גמל־החברבורות (Camelopardalis), ובלשון ימינו: ג'ירף. ידענו את שמות הכוכבים הגדולים ביותר והשתדלנו לאתרם ביער־העד המכוכב: סיריוס, רֶגוּלוּס, ריגֶל, אַנְטָרֶס, דֶנֶבּ ובֶּטֶלְגֶזי[10] האדמדם, שהדבקתי לו את הכינוי "שושנת הרקיע".
 
בהגיע הימים הראשונים מופזי השמש היינו הולכים אל גן החיות. הצגתי בפני דדי את ידיעותַי על בעלי החיים שרכשתי מדודה פאולינה הידענית. הכרתי את כולם. שאגתי כאריה, צחקתי כצבוע, ייללתי כזאב, פעיתי כעז, נהמתי ככלב הים. דָדי התפקעה מצחוק, צחקה עד שדמעות זלגו על לחייה. הייתי מאושר שביכולתי לשמח את דָדי שלי.
 
יותר מכול אהבנו לבקר בגן הבוטני שליד תחנת הרכבת הראשית. הסתובבנו בין החממות המזוגגות ואני הסברתי בהתלהבות את ריח הפרחים ואת דיבורם. כדי להקסים ככל האפשר את דָדי המצאתי להם תכונות חדשות: החבצלת הדיפה ניחוח אביבי, עלי הכותרת של פרחי אמנון ותמר היו קטיפתיים; הצבעוני נראה כלהבה; הקמליות רכות ועדינות, וריחן כריח מלאכי מרום; הכרכום – כמטבחה של אמא, והיקינתון, כך אמרתי, את היקינתון אני אוהב יותר מכול, כי הוא מדיף ניחוח כשל דָדי שלי. היא הרימה אותי למעלה, הרעיפה עלי נשיקות ואני חיבקתי אותה ובאהבתי לחשתי לה: "אַת היקינתונית שלי, אַת הפרחים הריחניים שלי, האבן היקרה שלי".
 
אהבתי את דָדי שלי, והיא אהבה אותי. היתה זו אהבה הדדית, כנה, טהורה, חפה מרכושנות וצורך בשליטה. חפה מתשוקה, לא מכירה בקנאה, גם לא בחשדות, לא נתונה לפיתוי לבגוד. היא לא היתה עשויה לדהות, להֵחלש, להתפוגג ולהֵעלם, גם לא נידונה לשִכחה: "זו אהבה שתימשך לעד" (אמרה אמא), "קצרת מועד בחיים, נצחית בחלומות".
 
בלילה שקדם למהפך חלמתי על סבא יוסף. ישבתי על שפת נהר גדול, מתבונן במים הזורמים, שעלים מתים צפו על פניהם. חשתי בריח הלחות ובטעם טיפות המים שהרוח נשאה אל החוף. עוד מרחוק הבחנתי בכלי השיט, ספינת דיג קהת־חרטום, נישאת בזרם המים, שטה באמצע הנהר. בתוכה ישב סבא יוסף. לא ראיתי את פניו, גופו היה מכווץ, ראשו מושפל, פניו חבויים בין ברכיו. בכל זאת ידעתי כי זהו סבא יוסף. משהגיעה הספינה למקום שבו ישבתי, הזדקף סבא יוסף בבת אחת, זקף את ראשו והסתכל בי. הכרתי את מבטו (אף שלפני כן מעולם לא הסתכלתי בפניו). זה נמשך רק רגע, להרף עין ואולי פחות. כך או אחרת, ראיתי בבירור שבכף ידו הימנית כיסה את מצחו, ואז נעלמה הסירה מעינַי. נעלם גם הנהר עם שלל העלים המתים שצפו על פניו. נעלמתי גם אני.
 
בבוקר, בשבתי לארוחת הבוקר, אמרתי לאמא:
 
"חלמתי על סבא יוסף יושב בסירת דיג, כמו אלה שמתאר סבא אדולף, שט בנהר הגדול שמסיע עלים מתים".
 
"מנין לך שזה היה סבא יוסף? אתה לא מכיר אותו", אמרה אמא.
 
זו היתה האמת, ובכל זאת, חזרתי על דברַי בלי לוותר.
 
"אני בטוח שזה היה סבא יוסף. אני בטוח..."
 
אמא נהגה בי תמיד בסבלנות. "בני, אפילו אני לא ראיתי אותו. כשהתחתנתי עם אבא שלך, הוא כבר הסתלק", אמרה.
 
"הסתלק בתוך סירה?" שאלתי.
 
אמא נבוכה תחילה ואז חייכה וענתה:
 
"אינני יודעת, איש אינו יודע איך מסתלקים לשם".
 
אף שאמרה "שם", ידעתי על מה היא חושבת. היא חשבה על העולם הבא, לשם הסתלקה גם סבתא הלנה. עוד אז, מזמן, בסוֹמבּוֹר, שאלתי את סבא אדולף אם באחד הימים סבתא תשוב אלינו. "משם איש אינו חוזר לעולם", ענה. לא מזמן אמרה לי דודה פאולינה שסבא אדולף לא יודע כלום ושאין זו האמת שסבתא הלנה לא תשוב. "זה יהיה", הסבירה, "בבוא המשיח, כשמלאכי מרום יתקעו בשופר לבשר על יום הדין". האמנתי לסבא אדולף יותר משהאמנתי לדודה פאולינה (את סבא הבנתי), ועל כן החלטתי בבוקר ההוא לבשר לאמא ולהסביר לה. "לא אמרתי שסבא יוסף חזר מהעולם הבא. אמרתי רק שחלמתי עליו".
 
"בסדר, אני מסכימה", אמרה אמא. הוויכוח תם.
 
 
 
בבוקר ההוא החלימה דָדי. שלושה ימים היתה חולה, השתעלה, משכה באפה והתעטשה. אמא אמרה לי שהצטננה מפני שאכלה גלידה. זה לא היה נכון, כי גם אני אכלתי גלידה ובכל זאת לא הצטננתי, אבל על הפרט הזה עברתי בשתיקה. לא הצטערתי במיוחד. בחוץ היה לח, ערפלי, רוח חזקה נשבה (בלילה יללה כצבוֹע בגן החיות). הודות למשבי רוח עזים התפזרו העננים, השמים התבהרו והקיצונו אל יום אביבי נפלא. דָדי אמרה שהיא מרגישה יותר טוב ושנוכל לצאת לטייל. "בואי נלך לגן החיות", הצעתי בצאתנו. "לא, לא נרחיק, כדי שלא אתעייף..." אמרה דָדי והניעה ראשה בשלילה. עלינו על השַׁלַטָה. השמש כבר ברקה ולהטה במרום השמים והחלטנו לחפש את "הספסל שלנו". הוא נמצא בשביל המקביל, מוסתר בשיחי יסמין. אהבתי את הספסל שקראנו לו "שלנו" – בגלל ריח היסמין והנוף שנגלה לעין מפסגת הגבעה, החל בקצה השביל שממנו השתפל המורד התלול עד למרגלות הגבעה.
 
על הספסל כבר ישב לו המכר שלנו, בחור בעל בלורית חומה פרועה ועיניים כחולות. כבר זמן רב שאנו פוגשים בו (הוא היה מופיע במקרה דווקא במקום שבו טיילנו). לרוב ישב עִמנו ולפעמים הזמין אותנו למגדנייה להתכבד בעוגות וגלידה. סיפר לנו כי הוא סטודנט ומוצאו מסלובקיה, בדומה לדָדי, והם דיברו בשפה הסלובקית, שהתנגנה בפיהם כאילו היו שרים.
 
ביום ההוא השארתי אותם יושבים על הספסל שלנו כשהם שקועים בשיחתם. הנחתי להם לדבר ויצאתי לסקור את השטחים שצריך היה להגן עליהם מפני מתקפת האינדיאנים. אני הייתי מפקד חיל הפרשים שעמד בראש פלוגת פרשים נועזים, ודהרתי כדי לראות אם בין השיחים לא מסתתר אחד מאדומי העור המסוכנים. לא היה שם איש, הכול היה שקט. בשיפולי הצוק ראיתי מטיילים שחלפו בצעד קל על שביל החצץ. ואז הבחנתי בפרח שצמח ממש על שפת המורד. פרח יחיד, בודד, דומה לפעמון, בצבע סגול. מה זה יכול להיות? שאלתי את עצמי. אולי אוכל לזהותו על פי הריח, חשבתי קצת והחלטתי להתקרב אליו כדי להתבונן בו מקרוב ולהריחו. איך? שפת המורד, לכל אורך השביל, היתה מוקפת בגדר שלא יכולתי לעבור מעליה. כמפקד מנוסה בחיל הפרשים, בחנתי בשׂוֹם לב ובקפידה את הגדר ובאחד המקומות גיליתי פִּרצה. שניים מכלונסאות הגדר היו שבורים. צריך היה רק להרחיב במקצת את הפִּרצה כדי להשתחל לצד השני. מצאתי את עצמי על שפת המורד.
 
לא התכוונתי לקטוף את הפרח, רק להריחו כדי לקבוע על פי הריח את שמו ומקורו. התכופפתי וקיפלתי את גווי במקצת, ממש קצת, לאחר מכן עוד קצת ועוד קצת. בנחירַי עלה ריח ריקבון – ואז נסקתי לעבר השמים. עפתי בזרועות פרושות בקלות שהיתה מרהיבה בעינַי, שהרי קודם לכן לא עפתי מעודי, חוץ מאשר בחלום. השמים התהפכו, ירדו כלפי מטה, ואילו האדמה זינקה כלפי מעלה. ראיתי את העשב הקצור ואת פרחי שן הארי, חשתי בריחו העז של עפר האדמה. ניסיתי לפענח את הסוד: איך זה האדמה עפה לשמים, ואז היא שבה למקומהּ והשמים למקומם? רגע אחד היו השמים למעלה ורגע למטה, ואני עפתי רגע לעברם ורגע לעבר האדמה. ראיתי פרחים צהובים, מיד לאחר מכן קרעי עננים הרודפים זה אחר זה על כיפת השמים, ושוב את העשב והפרחים. ואז ראיתי את סבא יוסף, יושב בספינת הדיג הנישאת על פני המים, מלאה עלים מתים, ראיתי את החצר שבביתנו בדרך אפּאטין ואת סבתא הלנה יושבת על ספסל חסר משענת: "אל תפחד, יקירי, אל תפחד" (שמעתי אותה מדברת), ושוב ראיתי את הספינה ואת סבא יוסף – שבְּבַת אחת סובב את ראשו אלי והניח את כף ידו על מצחו. כאילו ביקש לסמן לי "עשה כך", אף על פי שבפועל לא אמר כלום. הנחתי את כף ידי הימנית על מצחי ובתוך רגע הפסקתי לעוף. בתחתית המורד ציפה לי הסלע. הוא ניצב באותו מקום במשך שנים, קבור באדמה, ללא ניע (מחכה לי). רק קצהו בלט מתוך האדמה, מוצק, חשוף, חודיו כעין משושים האורבים לקורבנם. החוד שהיה מיועד לי, בדומה לחודו של מברג, חדר לתוך כף ידי, בין האצבע לאמה, מה שהקהה את המכה במטרה העיקרית – מצחי. קצה החוד שיסע את העור ונעצר בדיוק לפני עצם המצח. עתה שוב נסקתי. הפעם אל החשֵכה.
 
 
 
אני חולם. החלומות ברורים, חדים, בעוד המציאות עכורה, כל כולה בקווי מִתאר מעורפלים, זולגים. אני רץ עם דָדי שלי על פני השדה. העשב גבוה, מגיע עד לגובה החזה שלי, ירוק ורך, ריחו כריח הטל, כשחר של יום אביב. דָדי אוחזת בידי, מחזיקה בה כה חזק עד שאני חש כאב.
 
אנחנו שוכבים בשדה, מתבוננים בשמים. השמש בנקודת הזֶנית, בורקת, האור המסנוור צורב את עינַי. אני עוצם אותן, השמש עדיין לוהטת. אני שומע את אמא אומרת לי: "פקח את העיניים! פקח את העיניים!" אני פוקח את עינַי. השמים מעלַי אינם כחולים עוד, אלא בוהקים בלובנם.
 
אני שוכב במיטתי. ראשי עטוף בתחבושת עבה, וכך גם ידי הימנית. היד כואבת, הרקה פועמת כשעון. לובן התקרה מעלי מסנוור. אני מנסה לומר "הסתירו את השמש", אבל אינני שומע את קולי. פניה של אמא נכנסים אל חוג המבט שלי. "כואב לך, מלאכי?", היא שואלת. בקושי אני מכיר את קולה. לידה עומד אדם בלתי מוכר. עיניים כהות, גבות עבות, אף גדול, שפתיים מתוחות בחיוך רחב. כל פניו צוחקים. הפה, העיניים ואפילו האף. הוא אומר: "שלום, קטנצ'יק. למדת לעוף, מה?" אני רוצה לשאול את אמא מי זה, אבל הלשון נשארת קפואה, רק השפתיים נעות בלי להשמיע הגה. אך אמא מבינה אותי. "זה דוד אַנְדְרִיָיה. הוא נשא אותך למרפאה, ואחרי החבישה הביא אותך הביתה".
 
אני ישן. חולם על שמים, אבל לא כחולים, גם לא לבנים, כי אם שמים כהים זרועי כוכבים. "ספרי לי על אנדרומדה", אני אומר לדָדי. היא יושבת לצדי, מביטה בשמים, מושיטה את ידה אל הכוכבים, כאילו ביקשה לנסוק כלפי מעלה ולעוף אליהם. "הייתי רוצה להיות כוכב ולנדוד לעד על פני הרקיע האינסופי", היא אומרת, ואני צוחק, כי מה שאמרה נשמע משוגע לגמרי. מבעד לצחוק אני אומר: "דָדי, את לא יכולה להיות כוכב. את לא אנדרומדה". היא מלטפת את שערי וחוזרת: "אני כן, אני כן..." אני מניח את ראשי על חזהּ. "ספרי, ספרי לי..."
 
אני שוכב בחיקה של דָדי שלי והיא קוראת לי מתוך הספר שמים מכוכבים, בפעם המי־יודע־כמה: "אנדרומדה היתה בתו של המלך קֶפֶאוֹס רב־הכוח. אִמהּ, המלכה קַסִיוֹפֵּאָה, היתה כה גאה ביופיה של בתה עד שהתפארה שיופיה עולה על יפי נימפות הים. הנימפות כעסו והתלוננו בפני אביהן נפטון מלך הים. נפטון הגיב בזעם, ובחמתו נעץ את קִלשונו בעל שלוש השיניים בגלי הים ויצר מפלצת איומה ונוראה, הלוויתן. זו התנפלה על ארצו של המלך קֶפֶאוֹס, בהותירה אחריה חורבן מחריד. המלך ביקש את עצת החכמים, ואלה אמרו לו כי יוכל להציל את בני עמו רק אם יכבול את בתו אנדרומדה בשלשלאות אל צוק סלעי[11] וישאיר אותה להיות טרף למפלצת. המלך התקשה לעשות זאת והיה אומלל מאוד, אך את אנדרומדה הביאו אל חוף הים, כבלו אותה בשלשלאות אל הסלע והשאירו אותה שם, מחכה שתגיע המפלצת..."
 
אני מקיץ. רואה הכול באופן ברור. בחדר אין איש, הדלת פתוחה לרווחה. יום יפה. מבעד לחלון הפתוח ניבטות צמרותיהם הענֵפות של העצים על מורד הגבעה. קולות נשמעים מחדר המגורים הסמוך. תחילה קולה העצבני, העמוק, של גברת וֶלינקה, ואז קולה של אמי.
 
וֶלינקה: "בושה וחרפה! מצאה לה מקום להניף את הדגל שלה! ואני הבטחתי להורים שלה שאֶפקח עליה עין!"
 
אמא: "וֶלינקה, את לא אשמה".
 
וֶלינקה: "מובן שאני לא אשמה, אלא המתחזה הזאת. לכן אני רוצה להחזיר אותה הביתה, שלא תעשה שוב איזו שטות".
 
אמא: "היא לא תעשה. הבטיחה לי".
 
וֶלינקה: אני לא מאמינה לה יותר, גם אם תישבע בכל היקר לה".
 
אני שומע גם את דודה פאולינה. גם היא כמובן נוכחת.
 
פאולינה: "גם אני לא מאמינה לה. גברים מסתובבים סביבה כמו זבובים ליד הדבש, והיא, טיפשה, מאמינה לכל מילה שלהם. אז מה תעשי?"
 
אמא: "היא לא טיפשה, אני בטוחה בכך. אם שוב יקרה משהו כזה, אשקול מה ואיך".
 
סבא אדולף: "איזו סיבה יש לך לקבל אחריות על הפרחחית הזאת? זה לא הגיוני..."
 
סבא אדולף פה, בזגרב? ממתי? אין ספק, זה הוא, אני חש בריח הטבק החריף של מקטרתו.
 
וֶלינקה: "זה לא הגיוני, כמובן. שההורים שלה ישברו את הראש. מוטב שתעזוב תכף ומיד".
 
אמא: "אם היא תעזוב, אשאר בלי אומנת".
 
סבא אדולף: "נמצא אחרת. את תוציאי לה דרכון, aber sofort".י[12]
 
אמא: "אבא, הילד מעריץ אותה, הוא יתקשה לשאת את הפרידה".
 
וֶלינקה: "עזבי, ילד הוא ילד. בִּן רגע ישכח אותה".
 
איני שומע עוד כלום. האם הלכו? או שהם רק שותקים? אני עוצם את עינַי. "דָדי שלי, דָדי שלי", אני חוזר ואומר חמש פעמים, עשר פעמים. ושוב נרדם וישן. אני חולם על ים, והוא כהה כעלי כותרתו של צבעוני שחור. שורק, מרעים בקול גדול. מהמים מגיחה מפלצת. אינני רואה אותה בבירור, אבל אני יודע שהיא ענקית ומחרידה, זו שברא אֵל הים. היא יוצאת אל החוף ושמה פעמיה לעבר הסלע שאליו כבולה בשלשלאות אנדרומדה היפהפייה. אני מכיר בדמותה את דָדי שלי. המפלצת קרובה להתנפל עליה. אני צועק: "דָדי, דָדי, דָדי!"
 
אני שומע את קולה של דָדי שלי: "אני כאן, מלאכי, אני כאן", היא אומרת ורוכנת על מיטתי. עיניה לחות, גדולות מתמיד: "דָדי, חלמתי שקשרו אותך בשרשרת אל הסלע". אני מדבר באופן ברור, הלשון כבר לא מאובנת, הגרון לא מכווץ. היא שותקת. אני רואה את הדמעות זולגות על לחייה. "למה את בוכה?" אני שואל. "אני לא בוכה, אהוב שלי", היא אומרת אבל מתייפחת ודמעותיה זולגות וזולגות. גם אני רוצה לבכות אבל אינני יכול. אני משתדל, לשווא. העיניים יבשות והלב הולם בחזקה, בקול, אני ממש שומע אותו פועם בחזה, כמבקש לפרוץ מתוכו. "אַל תלכי", אני לוחש, אבל הייתי רוצה לצעוק. דָדי רוכנת, נושקת לי על לחיי. אני חש בריחה, ריח היקינתון המכשף, ואז היא מסתובבת ויוצאת. בבת אחת, מהר, כמעט בריצה. "אל תעזבי אותי!", אני רוצה לצעוק, אבל קולי בוגד בי.
 
אני שוכב ומחכה. דממה, רק לבי דופק ודופק... הדלת שוב נפתחת. איש אינו נכנס. לא מישהו הנראה לעין. "סבא", אני לוחש – "סבא יוסף?"
 
אין תשובה. אני שוכב בדממה. דָדי שלי עזבה. עזבה אל הלא־כלום. כשגדלתי למדתי שה"לא כלום" הזה קרוי "חידלון". כעבור חודשיים נישאה אמא לאַנדרִיָיה, האיש שהציל אותי, שבריצה מטורפת נשא אותי זב דם אל בית החולים. גן העדן שלי נגוז, נעלם, נותר לעדי עד בחביון הזיכרונות.
 
 
 
רשימה במחברת הכחולה החדשה, כעבור חצי יובל שנים (אפריל 1983)
 
 
 
לאחר הנפילה הקשה, כשהידרדרתי במורד שַׁלַטָה בהיותי בן פחות מחמש שנים, נודע לי מקצת ממה שאבא שלי כינה בשם "אמיתוֹת החיים", הדוד בּאלָה בשם "חוקי האל" והדוד סטֶוואן "תרגילים של הגורל".
 
נחרדתי נוכח התוודעותי לקשר האימתני שבין הסיבות לתוצאות. החלטה לכאורה חסרת חשיבות, צעד שגוי שלי, תנועה אחת ויחידה שחמקה מן העין, עתידה היתה לשנות לא רק את חיי אלא את חייהם של מאות אנשים אחרים, אם קרובים ואם זרים, אולי אפילו כאלה שטרם נולדו.
 
 
 
באותו תאריך
 
 
 
שום גן עדן אינו נמשך לנצח, כל שכן גן העדן הפרטי שלי. על הגיהינום עדיין לא ידעתי אז מאומה, אבל הייתי קרוב, קרוב מאוד, לגלות אותו.
 
 
 
רשימה. זיכרונות: דמויות מהילדות. דָדי שלי (ללא תאריך)
 
 
 
את דדי שלי, לאחר עזיבתה והיעלמותה מגן העדן הפרטי שלי, לא ראיתי עוד לעולם. היא נגוזה ונעלמה. איש לא זכר את שמה ולא שמע עליה. כולם שכחו אותה. רק אני זוכר את דמותה המצטיירת לעינַי בבירור, בכל ערב קיצי בהיר, על פני שמי הצפון, בקבוצת כוכבי אנדרומדה.
 
[1] היו אלה פסלוני חרס המצופים בשכבת זיגוג דקה. [חזרה]
[2] בכיכר המרכזית של זגרב ניצב פסלו של הנסיך יֶלאצ'יץ', גיבור ההתקוממות של שנת 1847. בימי שלטון המפלגה הקומוניסטית הורידו את הפסל וגם שֵם הכיכר שונה. לאחר התפרקות הפדרציה היוגוסלבית וסילוק הקומוניסטים מהשלטון הוחזרו הפסל והשם המקורי. [חזרה]
[3] בּאן בקרואטית: מושל מחוז. [חזרה]
[4] לעזאזל, בגרמנית. [חזרה]
[5] בידרמאייר מקורי, בגרמנית. [חזרה]
[6] שַׁלַטָה – אזור מגורים יוקרתי בזגרב. [חזרה]
[7] המילים גרמניות, אך הן כתובות בכתיב הסרבי. [חזרה]
[8] בשתי השפות, הנפרדות כיום, משמשות אותן מילים, אבל נֶהגות באופן שונה במקצת. כך למשל המילה "יפה" – בהיגוי אֶקַבְסְקִי (הנהוג בסרביה) תישמע lep (לֶפְּ) ובאִיֶיקַבְסְקִי – lijep (לִיֶיפְּ). [חזרה]
[9] אומנת בסרבית היא dadilja (דָדילְיָה), ומכאן הכינוי דָדִי. [חזרה]
[10] מקור השם (שוודאי לא היה ידוע למחבר) הוא "בית אל־ג'וּז", "בית־אגוז" בערבית של ימי הביניים. [חזרה]
[11] לאגדת אנדרומדה והמפלצת יש כמה נוסחים; היא נכבלת אל צוק סלע, טרף למפלצת קֶטוֹס, שהיא דג־דרקון יורה אש, או לווייתן, אך כל הנוסחים גורסים שאותו צוק הוא סלע אנדרומדה שבחוף יפו. [חזרה]
[12] תכף ומיד, בגרמנית. [חזרה]