השמיים הם לא הגבול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השמיים הם לא הגבול
הוספה למועדפים

השמיים הם לא הגבול

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נורית פלג-וולברג, ילידת 1977, בוגרת תואר שני במידענות ותעודה בעיתונאות. ספרה הראשון, "אהבה על גלגלים" ראו אור ב-2006, זכה להצלחה רבה ואף הומחז להצגה בחטיבת ביניים בצפון הארץ. נורית, המתמודדת עם מוגבלות, פעילה מאוד בקרב קהילת בעלי המוגבלויות.

תקציר

רבים נוקטים ביטויים כגון "אנשים עם צרכים מיוחדים" או "אנשים עם מוגבלויות", כדי לתאר אנשים נכים, אולם למעשה, כולנו אנשים, כולנו יכולים להיפגע ולפגוע, כולנו שונים זה מזה, ועלינו ללמוד לכבד זה את זה ולעזור זה לזה.
בספר ייחודי, נוגע ללב ואותנטי זה נקבצו להם שירים וסיפורים שנכתבו על ידי סופרים מוכָּרים, כותבים על אנשים עם צרכים מיוחדים, יוצרים עם מוגבלויות ומשפחותיהם. בשפה עשירה מתארים המחברים התמודדויות שונות, אולם לבסוף המסר הוא שכולם, ללא יוצא מן הכלל, יכולים להגשים את חלומותיהם ולממש את רצונותיהם. 
 
נורית פלג וולברג, בוגרת תואר שני במידענות, פעילה חברתית וסופרת ישראלית. פלג פועלת רבות למען אנשים עם מוגבלויות בישראל. זהו ספרה השלישי של נורית פלג לאחר "אהבה על גלגלים" ו"המלאכית של עינב". פלג עצמה היא אישה עם מוגבלות וסובלת ממחלה גנטית - דיסאוטונומיה משפחתית. את הקטעים שבספר אספה כשלנגד עיניה שאיפה אחת בלבד: שוויון מלא, שבו כולם משולבים, לוקחים חלק ופועלים, ואף אחד אינו עומד בצד. 
 
בספר, בין עשרות יוצרים מוכשרים, כתבו: זוהר אביב, ליהיא לפיד, סמדר שיר, פז מושקוביץ, שושנה ויג ועמי גדליה.
 
תודה מיוחדת לעמותת יחדיו ובנק הפועלים, שתרמו להוצאת הספר.

פרק ראשון

להקשיב לשקט / ליהיא לפיד 
 
 
אנחנו חיים בעולם שלא עוצר. 
מציאות שבה אנשים טסים במסלול המהיר, מנסים להשיג עוד, להיות ראשונים. 
אבל בעולם הזה יש אנשים שהמציאות שלהם היא אחרת. 
אנשים שבשבילם כל צעד הוא ניצחון, וגם להגיע אחרונים זה הישג ענק. 
בעולם שבו הרבה אנשים לא מקשיבים וצועקים, יש מי שנאבקים לשמוע או שישמעו אותם, גם כשאין להם קול. 
בעולם שבו יש אנשים שעסוקים בכמה יש להם, יש מי שמנסים להגיע לצד השני או לקומה הראשונה, כי אין רמפה או מעלית. 
בעולם שבו יש אנשים שמשתמטים מאחריות, יש מי שנלחמים על זכותם לתרום. כמו כולם. אפילו שלהם יותר קשה. 
יש מי שבודקים מה יש לשכן — ויש מי שאינם יכולים לצאת מהבית, ואם השכן רק יבוא פעם בשבוע וישב איתם, הבדידות תהיה פחות קשה. 
יש אנשים שאינם מזיזים את המבט מהמסך בשביל להסתכל סביבם, ויש מי שיעשו הכול כדי לראות. 
ובתוך העולם הזה, שרץ וממהר — ישנם ילדים שצריך לעצור ולחכות להם. 
יש מבוגרים שצריך לפנות להם דרך.
יש אנשים שצריכים שיושיטו להם יד, ושעבורם זה כל ההבדל כולו. 
והנה אני כאן, מתארת עבורכם במילים עד כמה זה חשוב להקשיב ולראות את האנשים שעבורם המציאות היא אחרת. מילים שהן הדבר היחיד שאין לבת שלי. 
פעם ילדה אחת שאלה אותי איך אני מבינה אותה אם היא לא מדברת.
אמרתי לילדה הזו שאני פשוט מקשיבה לה טוב-טוב. 
זה לוקח זמן, זה דורש סבלנות והרבה רגישות, אבל בסוף אפשר לשמוע מילים גם כשהן אינן נאמרות.
כמו שאפשר להתקדם גם בלי לצעוד. 
ואפשר לדמיין גם בלי לראות. 
ואפשר לחלום גם בלי מילים. 
אני מזמינה אתכם להקשיב לשקט. 
להושיט יד. להתקרב. 
זה ישנה את החיים של הרבה אנשים. וזה ישנה גם את החיים שלכם. 
 
 
ליהיא לפיד היא סופרת ועיתונאית, אימא של ליאור ושל יעל, בוגרת עם אוטיזם, פעילה חברתית ונשיאת “עמותת שקל״ (שירותים קהילתיים לאנשים עם מוגבלויות.
 
 
 
בית הספר שבו הנאומים הכי קצרים / ליהיא לפיד
(לצוותי החינוך המיוחד) 
 
חזרתי ממסיבת הסיום בבית ספר אופק, בית הספר לחינוך מיוחד של הבת שלי, וחשבתי על זה שכאן הילדות לא על עקבים, המופע לא מלוטש והנאומים לא ארוכים מדי.
להפך, בית הספר הזה הוא המקום היחיד בעולם שבו הנאומים תמיד קצרים הרבה יותר מדי.
כי דווקא הם, האנשים שלהם מגיעה התודה הכי גדולה — הם שבחרו ללמד את התלמידים שלא יודעים להגיד תודה.
ואני רוצה להודות להם ולהצדיע להם. 
להצדיע לאלה שהכי פחות מצדיעים להם, למורים ולאנשי הצוות של החינוך המיוחד.
אלה שתלמידיהם לא יהיו המנהיגים שיספרו עליהם, אלה שתלמידיהם לא ישברו את תקרת השכר. 
מורים שיודעים שעבור התלמיד הזה לכתוב את שמו זו עבודת גמר, עבור התלמידה ההיא לנגן רבע שיר זו בגרות באומנות, ועבור הילד הזה לקנות לבד קרטיב בקיוסק זו תעודת בגרות.
אלו מורים וצוותים שנלחמים ובכל יום שוברים שיאים שאינם נכללים בשום סטטיסטיקה. שיאים שבהם נרחצת כוס, נערך שולחן, כאלה שרק הם ואנחנו יודעים להעריך, שלא נכתבים בשום דוח מלבד זה שנאסף אי שם בשמיים, בתעודה של מעלה. תעודה שדבר לא יוכל למחוק את קדושתה.
המורים שתלמידיהם יגדלו, יתבגרו, אבל תמיד יישארו ילדים. 
תמיד יהיו זקוקים לעזרה, לתיווך, להגנה.
מורים שבחרו ללמד תלמידים שתמיד יצטרכו ללמוד עוד, שלא יגיעו אל קו הגמר לעולם.
צוותים שהופכים את בתי הספר של החינוך המיוחד לעולם שבו הערכים הכי מהותיים של האנושות — אלה שנמצאים בבסיס הנתינה הטהורה — מטיילים בחופשיות בחצר. 
מייצרים עולם תמים, נוטף הקשבה, שבו סובלנות וסבלנות הן לא סיסמאות, אלא האוויר שנושמים, כלי העבודה שאיתו מלמדים.
עבודת קודש עושים המורים והצוותים של החינוך המיוחד.
ובשם ילדינו, אלו שלא יודעים איך להגיד תודה, אבל שעבורם אתם עולם ומלואו, אני רוצה להצדיע לכם.
אני יודעת כמה אתם רגישים, ושאתם רואים את התודה שלנו ושל ילדינו במבט, בדמעה, אבל מגיע לכם כל כך הרבה יותר.
אז תדעו שאנחנו מעריכים ומודים יותר ממה שאנחנו מצליחים לומר, כי אין מילים שיכולות להודות למי שכמוכם בחרו לעשות עבודת קודש. 
אתם מקדשים את החיים. 
ואת המילה חינוך.
 
 
לא רואים עליו / סמדר שיר
 
זה לא שאני לא יודע איך קוראים לי.
ברור שאני יודע איך קוראים לי. 
רק פעם, מזמן, כשהייתי תינוק, לא ידעתי איך קוראים לי. 
או שאולי ידעתי מה השם, אבל לא ידעתי איך הוגים אותו. כשהייתי תינוק וגם אחרי זה, כשהייתי בגן, היו לי המון בעיות בדיבור. הוא היה מאוד מאוד לא ברור. 
עכשיו הכול בסדר. כמעט. יש מורה שבאה לבית שלנו, כל יום, אפילו בשבת, ויש קלינאית תקשורת שאימא מסיעה אותי אליה, ויש עוד כמה אנשים שנכנסים ויוצאים, לפעמים לפני ששאלתי אותם איך קוראים להם. 
העיקר שאת השם שלי אין לי שום בעיה לזכור. הוא קצר. והוא מצלצל נעים. 
 
* * *
 
“חמוד שלי״, אומרת אימא בערב. זה הטקס הקבוע שלנו, לפני השינה. 
אני לא זוכר מתי הטקס הזה החל. איך אני יכול לזכור את כל מה שקרה לי מאז שנולדתי? אפילו ילד רגיל, שאין לו שום בעיות — לא בדיבור ולא בריכוז ולא במחשבה ולא בכלל — לא יכול לזכור את כל מה שעבר עליו.
אבל אני מקווה שהטקס הזה, עם אימא, אף פעם לא ייגמר. הלוואי שאימא שלי תשב על המיטה שלי גם כשאהיה בן עשר, ממש גדול.
כי רק אימא יודעת איך לעזור לי להירדם. 
לאבא אין סבלנות לזה. כשאני יוצא מהמקלחת הוא אומר לי “לילה טוב, חלומות פז״ ומכבה את האור.
אני לא יכול להירדם ככה. בגלל המחשבות. גם בחושך הן ממשיכות להתרוצץ בתוכי. הן כמו יויו שלא מסוגל לעמוד במקום אחד וכל הזמן חייב לקפוץ. 
אבל לאימא יש סבלנות. המון. אימא יודעת שאני אוהב לדבר. הדיבורים מרגיעים את המחשבות, לאט לאט. אימא אומרת שהמילים עוזרות לי לכבות את הראש.
זה לא המילים. זה בזכות אימא.
הכול היא יודעת. הכול.
 
* * *
 
“חמוד שלי״, אומרת אימא ומעבירה את אצבעותיה לאורך הלחי שלי, מלמעלה למטה. ככה הולך הטקס שלנו. 
קודם לחי ימין ואחר כך לחי שמאל.
“על מה אתה רוצה לדבר?״ שואלת אימא. 
יש לה עיניים יפות. כחולות.
“לא יודע״, אני עונה, ופיהוק גדול בורח לי מהפה. 
בדרך כלל, בסוף היום, אני עייף. עייף מאווווד. ודווקא כשאני הכי עייף הכי קשה לי להירדם. 
בגלל היויו.
נו, המחשבות.
“מה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?״ שואלת אימא.
“היום?״ אני נועץ את העיניים שלי — חומות, כמו שוקולד פרה — בתקרה. “שומדבר״.
“אני לא מאמינה״, אומרת אימא ומחייכת אליי.
אימא תמיד מחייכת אליי. אפילו כשנדמה לי שהיא קצת עצובה.
“שומדבר״, אני אומר לה. “שומדבר טוב״.
אימא עוברת ללטף את הלחי השנייה. “חמוד שלי, היה לך יום רע?״
“לא״, אני מניע את הראש מצד לצד.
“אז איזה יום היה לך?״ היא שואלת.
“סתם״, אני אומר. “לא רע ולא טוב״.
אימא מיישרת את השמיכה שלי. אני אוהב אותה חלקה ומתוחה. בערב, כשאימא מתיישבת על המיטה השמיכה קצת מתקווצ׳צ׳ת, אבל אימא תמיד יודעת להחזיר אותה למקום. 
“חבל״, אומרת אימא כשהיא מיישרת כל קפל וכל קמט. “בבוקר, כשהלכתי לעבודה, חשבתי שיהיה לך יום יפה״.
שתקתי. מה יש לי להגיד על זה? 
אז היא חשבה. לא על כל דבר אני חייב לענות. 
“שמעתי שהלכת עם רותי לקניון״, מזכירה לי אימא.
למה נדמה לה ששכחתי? רותי היא המטפלת שלי. יש לה מכונית אדומה. 
“גם הלכנו לסרט״, אני מזכיר לאימא.
“נכון, נכון״, היא מתלהבת. 
“תור!״ אני קורא פתאום. לתוך החושך.
“איפה?״ שואלת אימא, “היה תור בכניסה לקולנוע?״
“כן״, גם אני קצת מתלהב. “הרבה ילדים. תור ארוך״.
והלב שלי שמח. 
כשאני מספר לאימא על התור אני יכול לכבות את המחשבות על הקולנוע. אם אמשיך לחשוב עליו לא אצליח לישון.
“ואיך היה הסרט?״ שואלת אימא. 
אני שוב מפהק. “סתם״.
“הסרט היה מצחיק?״
“לא״.
“הוא היה עצוב?״
“לא״. רותי אף פעם לא לוקחת אותי לסרטים עצובים. רותי אומרת שיש מספיק צרות בעולם. ומספיק דמעות. היא לא רוצה שניכנס לקולנוע ונתחיל לבכות.
תמיד היא אומרת “נתחיל לבכות״, אבל אני תמיד חושב שרק אליי היא מתכוונת. כי רק אצלי הבכי בא ברעש. בקולי קולות. אפילו כשאין לי דמעות. 
“חמוד שלי״, אומרת אימא, “אני יכולה לשאול אותך משהו?״
“מצחיק מאוד״, אני אומר. ולא צוחק. “כבר שאלת המון שאלות״.
 
* * *
 
אימא שוב מסדרת את השמיכה, כמו שאני אוהב, וגם את הכרית היא מיישרת. ככה זה כל ערב, בטקס.
“חמוד שלי״, האצבעות שלה מלטפות לי את המצח, “איך קוראים לך?״
בבת אחת אני מתיישב. והשמיכה מתקווצ׳צ׳ת לגמרי. ככה זה כשכל המחשבות מתעוררות. הן מסתדרות בתור, בשורה, אחת אחרי השנייה, אבל תמיד יש כמה מחשבות שובבות שדוחפות את אלה שעומדות לפניהן. 
ואז מתחיל הסלט בראש שלי. מי הייתה הראשונה? אני חוקר אותן. זה לא יפה לדחוף, אני גוער בהן. 
“איך קוראים לך?״ חוזרת אימא בקול המתוק שלה.
הלחיים שלי מתנפחות. זה מה שקורה כשהמחשבות עושות לי סלט בראש. לא סלט של עגבניות ומלפפונים.
למה אימא שואלת איך קוראים לי? מה, היא לא יודעת איך קוראים לי? הרי היא נתנה לי את השם שלי.
היא ואבא.
אחרי הלחיים, שהתנפחו כמו שני תפוחים, מתחילות הרעידות.
אימא לא נבהלת מהידיים שקופצות. גם לא מהרגליים שבועטות. היא מכירה אותי. זה סימן שאני כועס. 
ואני באמת כועס. אפילו מאוווווד. אימא חושבת שאני לא יודע איך קוראים לי? ברור שאני יודע מה השם שלי. אני גם יודע להגיד אותו. בלי בעיות. 
אימא נוגעת בשרשרת שעל הצוואר שלה. שרשרת עם לב. כשהיא משחקת עם הלב שתלוי על השרשרת זה סימן שהיא מחכה. יש לה סבלנות. המון. 
“את רוצה...?״ אני מתחיל. המילים נתקעות לי בגרון. “את רוצה שאני אגיד לך...?״ 
“כן״, מהנהנת אימא. “בבקשה״.
“דין!״ אני צועק. “קוראים לי דין! דין! דין!״
מאחורי הדלת יש צעדים. אני שומע אותם. 
זה אבא. כשאני מתחיל לצעוק הוא מתקרב לדלת. ככה הוא בודק שהכול בסדר.
“יופי״, אומרת אימא, ומחייכת, ומלטפת לי את הידיים שרועדות ואת הרגליים שבועטות. גם את הלחיים המנופחות היא מלטפת. נוגעת בתפוחים, תולשת אותם ואחר כך מנערת את כף היד שלה כאילו שהיא מחזירה אותם לעץ. 
היא יודעת שעם תפוחים בלחיים לא אצליח להירדם. 
ואז, כשאימא מלטפת ומחייכת, ומחייכת ומלטפת, המחשבות מתחילות להסתדר בתור, יפה יפה, ופתאום אני מבין הכול. היום שלי היה סתם וגם הסרט היה סתם, אבל אימא לא סתם שאלה אותי איך קוראים לי.
רותי הלשינה לה. רותי המטפלת. 
“בקניון, בתור״, אני מספר לאימא.
היא מהנהנת. כמה שהעיניים שלה יפות. 
“דינדין שלי״, אומרת אימא, “אתה רוצה לספר לי מה קרה בקולנוע?״
“לא!״ בורחת ממני צעקה. “אני רוצה לישון!״
“טוב, דינדין״, אומרת אימא ומכסה אותי בנשיקות. היא מאחלת לי לילה טוב וחלומות פז ושואלת אם היא יכולה לכבות את האור הגדול שבחדר ולהשאיר אור קטן במסדרון. 
זה למקרה שבאמצע הלילה יהיה לי פיפי. האור הקטן במסדרון שומר עליי שלא אפול.
 
* * *
 
רק אחרי שאימא נותנת לי נשיקה אחרונה-חביבה ויוצאת מהחדר, אני מתחיל לחשוב על מה שהבנתי קודם. 
בקניון, בקולנוע, היה תור ארוך. 
ורותי יודעת שאני שונא לעמוד בתור. זה משעמם. אין לי סבלנות לעמוד. בזה אני דומה לאבא. 
אז היום, בקניון, בקולנוע, רותי עשתה את מה שהיא תמיד עושה כשיש תור ארוך. היא לקחה את היד שלי, החזיקה בה חזק ולקחה אותי להתחלת התור. 
היה שם איש. בחור. ולא הייתה לו אף שערה על הראש. קירח.
רותי הוציאה מהתיק שלה את הכרטיס. אנחנו אף פעם לא יוצאים מהבית בלי שרותי תכניס את הכרטיס לתיק. 
זה כרטיס מיוחד. רק שלי.
לילדים רגילים, שיודעים לדבר בלי בעיות ושאין להם סלט של מחשבות, אין כרטיס כזה. רק לי יש. עם תמונה. 
רותי הראתה את הכרטיס לבחור עם הקרחת. בכרטיס הזה כתוב שקשה לי לעמוד בתור. 
ככה אימא אמרה לי. גם כשאני מחזיק את הכרטיס ביד שלי, קרוב קרוב, אני לא מצליח לקרוא. 
“בבקשה, בבקשה״, אמר הבחור עם הקרחת ופתח את השער. 
שמחתי. זה כיף להיכנס לסרט בלי תור. כיף גדול.
“איך קוראים לך?״ הוא שאל אותי. 
הרגליים שלי נעצרו. והילדים שעמדו מאחורינו דחפו. 
“מה שמך?״ הוא שאל. והקרחת שלו נצצה.
רציתי להגיד לו שקוראים לי דין. שם קצר. רציתי לספר לו שרק אימא קוראת לי “דינדין״. לא תמיד. רק בטקס. בערב. לפני השינה. 
אבל פתאום קפצו לי המון מחשבות והתחיל הסלט.
אז במקום להגיד שקוראים לי דין, אמרתי לקרחת, “לא רואים עליו״. כי זה מה שאומר כל מי שקורא את מה שכתוב בכרטיס שאני עוד לא יודע לקרוא. “לא רואים עליו״ זה כמו השם השני שלי. 
פויה, רותי. מחר בבוקר אני אגיד לה שזה לא יפה להלשין. 
 
 
סמדר שיר כתבה מאות ספרים לילדים ולבני נוער, מחזות ופזמונים, שרבים מהם נכללים בתוכנית הלימודים. זכתה בפרס אקו״ם על ספרה “העשירי״, שתורגם לאנגלית ולסינית. ששת הרומנים שלה (האחרון שבהם, “אמא, תחייכי!״) הגיעו למעמד “ספר זהב״. עיתונאית ב״ידיעות אחרנות״. אם לשישה.

נורית פלג-וולברג, ילידת 1977, בוגרת תואר שני במידענות ותעודה בעיתונאות. ספרה הראשון, "אהבה על גלגלים" ראו אור ב-2006, זכה להצלחה רבה ואף הומחז להצגה בחטיבת ביניים בצפון הארץ. נורית, המתמודדת עם מוגבלות, פעילה מאוד בקרב קהילת בעלי המוגבלויות.

השמיים הם לא הגבול נורית פלג וולברג
להקשיב לשקט / ליהיא לפיד 
 
 
אנחנו חיים בעולם שלא עוצר. 
מציאות שבה אנשים טסים במסלול המהיר, מנסים להשיג עוד, להיות ראשונים. 
אבל בעולם הזה יש אנשים שהמציאות שלהם היא אחרת. 
אנשים שבשבילם כל צעד הוא ניצחון, וגם להגיע אחרונים זה הישג ענק. 
בעולם שבו הרבה אנשים לא מקשיבים וצועקים, יש מי שנאבקים לשמוע או שישמעו אותם, גם כשאין להם קול. 
בעולם שבו יש אנשים שעסוקים בכמה יש להם, יש מי שמנסים להגיע לצד השני או לקומה הראשונה, כי אין רמפה או מעלית. 
בעולם שבו יש אנשים שמשתמטים מאחריות, יש מי שנלחמים על זכותם לתרום. כמו כולם. אפילו שלהם יותר קשה. 
יש מי שבודקים מה יש לשכן — ויש מי שאינם יכולים לצאת מהבית, ואם השכן רק יבוא פעם בשבוע וישב איתם, הבדידות תהיה פחות קשה. 
יש אנשים שאינם מזיזים את המבט מהמסך בשביל להסתכל סביבם, ויש מי שיעשו הכול כדי לראות. 
ובתוך העולם הזה, שרץ וממהר — ישנם ילדים שצריך לעצור ולחכות להם. 
יש מבוגרים שצריך לפנות להם דרך.
יש אנשים שצריכים שיושיטו להם יד, ושעבורם זה כל ההבדל כולו. 
והנה אני כאן, מתארת עבורכם במילים עד כמה זה חשוב להקשיב ולראות את האנשים שעבורם המציאות היא אחרת. מילים שהן הדבר היחיד שאין לבת שלי. 
פעם ילדה אחת שאלה אותי איך אני מבינה אותה אם היא לא מדברת.
אמרתי לילדה הזו שאני פשוט מקשיבה לה טוב-טוב. 
זה לוקח זמן, זה דורש סבלנות והרבה רגישות, אבל בסוף אפשר לשמוע מילים גם כשהן אינן נאמרות.
כמו שאפשר להתקדם גם בלי לצעוד. 
ואפשר לדמיין גם בלי לראות. 
ואפשר לחלום גם בלי מילים. 
אני מזמינה אתכם להקשיב לשקט. 
להושיט יד. להתקרב. 
זה ישנה את החיים של הרבה אנשים. וזה ישנה גם את החיים שלכם. 
 
 
ליהיא לפיד היא סופרת ועיתונאית, אימא של ליאור ושל יעל, בוגרת עם אוטיזם, פעילה חברתית ונשיאת “עמותת שקל״ (שירותים קהילתיים לאנשים עם מוגבלויות.
 
 
 
בית הספר שבו הנאומים הכי קצרים / ליהיא לפיד
(לצוותי החינוך המיוחד) 
 
חזרתי ממסיבת הסיום בבית ספר אופק, בית הספר לחינוך מיוחד של הבת שלי, וחשבתי על זה שכאן הילדות לא על עקבים, המופע לא מלוטש והנאומים לא ארוכים מדי.
להפך, בית הספר הזה הוא המקום היחיד בעולם שבו הנאומים תמיד קצרים הרבה יותר מדי.
כי דווקא הם, האנשים שלהם מגיעה התודה הכי גדולה — הם שבחרו ללמד את התלמידים שלא יודעים להגיד תודה.
ואני רוצה להודות להם ולהצדיע להם. 
להצדיע לאלה שהכי פחות מצדיעים להם, למורים ולאנשי הצוות של החינוך המיוחד.
אלה שתלמידיהם לא יהיו המנהיגים שיספרו עליהם, אלה שתלמידיהם לא ישברו את תקרת השכר. 
מורים שיודעים שעבור התלמיד הזה לכתוב את שמו זו עבודת גמר, עבור התלמידה ההיא לנגן רבע שיר זו בגרות באומנות, ועבור הילד הזה לקנות לבד קרטיב בקיוסק זו תעודת בגרות.
אלו מורים וצוותים שנלחמים ובכל יום שוברים שיאים שאינם נכללים בשום סטטיסטיקה. שיאים שבהם נרחצת כוס, נערך שולחן, כאלה שרק הם ואנחנו יודעים להעריך, שלא נכתבים בשום דוח מלבד זה שנאסף אי שם בשמיים, בתעודה של מעלה. תעודה שדבר לא יוכל למחוק את קדושתה.
המורים שתלמידיהם יגדלו, יתבגרו, אבל תמיד יישארו ילדים. 
תמיד יהיו זקוקים לעזרה, לתיווך, להגנה.
מורים שבחרו ללמד תלמידים שתמיד יצטרכו ללמוד עוד, שלא יגיעו אל קו הגמר לעולם.
צוותים שהופכים את בתי הספר של החינוך המיוחד לעולם שבו הערכים הכי מהותיים של האנושות — אלה שנמצאים בבסיס הנתינה הטהורה — מטיילים בחופשיות בחצר. 
מייצרים עולם תמים, נוטף הקשבה, שבו סובלנות וסבלנות הן לא סיסמאות, אלא האוויר שנושמים, כלי העבודה שאיתו מלמדים.
עבודת קודש עושים המורים והצוותים של החינוך המיוחד.
ובשם ילדינו, אלו שלא יודעים איך להגיד תודה, אבל שעבורם אתם עולם ומלואו, אני רוצה להצדיע לכם.
אני יודעת כמה אתם רגישים, ושאתם רואים את התודה שלנו ושל ילדינו במבט, בדמעה, אבל מגיע לכם כל כך הרבה יותר.
אז תדעו שאנחנו מעריכים ומודים יותר ממה שאנחנו מצליחים לומר, כי אין מילים שיכולות להודות למי שכמוכם בחרו לעשות עבודת קודש. 
אתם מקדשים את החיים. 
ואת המילה חינוך.
 
 
לא רואים עליו / סמדר שיר
 
זה לא שאני לא יודע איך קוראים לי.
ברור שאני יודע איך קוראים לי. 
רק פעם, מזמן, כשהייתי תינוק, לא ידעתי איך קוראים לי. 
או שאולי ידעתי מה השם, אבל לא ידעתי איך הוגים אותו. כשהייתי תינוק וגם אחרי זה, כשהייתי בגן, היו לי המון בעיות בדיבור. הוא היה מאוד מאוד לא ברור. 
עכשיו הכול בסדר. כמעט. יש מורה שבאה לבית שלנו, כל יום, אפילו בשבת, ויש קלינאית תקשורת שאימא מסיעה אותי אליה, ויש עוד כמה אנשים שנכנסים ויוצאים, לפעמים לפני ששאלתי אותם איך קוראים להם. 
העיקר שאת השם שלי אין לי שום בעיה לזכור. הוא קצר. והוא מצלצל נעים. 
 
* * *
 
“חמוד שלי״, אומרת אימא בערב. זה הטקס הקבוע שלנו, לפני השינה. 
אני לא זוכר מתי הטקס הזה החל. איך אני יכול לזכור את כל מה שקרה לי מאז שנולדתי? אפילו ילד רגיל, שאין לו שום בעיות — לא בדיבור ולא בריכוז ולא במחשבה ולא בכלל — לא יכול לזכור את כל מה שעבר עליו.
אבל אני מקווה שהטקס הזה, עם אימא, אף פעם לא ייגמר. הלוואי שאימא שלי תשב על המיטה שלי גם כשאהיה בן עשר, ממש גדול.
כי רק אימא יודעת איך לעזור לי להירדם. 
לאבא אין סבלנות לזה. כשאני יוצא מהמקלחת הוא אומר לי “לילה טוב, חלומות פז״ ומכבה את האור.
אני לא יכול להירדם ככה. בגלל המחשבות. גם בחושך הן ממשיכות להתרוצץ בתוכי. הן כמו יויו שלא מסוגל לעמוד במקום אחד וכל הזמן חייב לקפוץ. 
אבל לאימא יש סבלנות. המון. אימא יודעת שאני אוהב לדבר. הדיבורים מרגיעים את המחשבות, לאט לאט. אימא אומרת שהמילים עוזרות לי לכבות את הראש.
זה לא המילים. זה בזכות אימא.
הכול היא יודעת. הכול.
 
* * *
 
“חמוד שלי״, אומרת אימא ומעבירה את אצבעותיה לאורך הלחי שלי, מלמעלה למטה. ככה הולך הטקס שלנו. 
קודם לחי ימין ואחר כך לחי שמאל.
“על מה אתה רוצה לדבר?״ שואלת אימא. 
יש לה עיניים יפות. כחולות.
“לא יודע״, אני עונה, ופיהוק גדול בורח לי מהפה. 
בדרך כלל, בסוף היום, אני עייף. עייף מאווווד. ודווקא כשאני הכי עייף הכי קשה לי להירדם. 
בגלל היויו.
נו, המחשבות.
“מה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?״ שואלת אימא.
“היום?״ אני נועץ את העיניים שלי — חומות, כמו שוקולד פרה — בתקרה. “שומדבר״.
“אני לא מאמינה״, אומרת אימא ומחייכת אליי.
אימא תמיד מחייכת אליי. אפילו כשנדמה לי שהיא קצת עצובה.
“שומדבר״, אני אומר לה. “שומדבר טוב״.
אימא עוברת ללטף את הלחי השנייה. “חמוד שלי, היה לך יום רע?״
“לא״, אני מניע את הראש מצד לצד.
“אז איזה יום היה לך?״ היא שואלת.
“סתם״, אני אומר. “לא רע ולא טוב״.
אימא מיישרת את השמיכה שלי. אני אוהב אותה חלקה ומתוחה. בערב, כשאימא מתיישבת על המיטה השמיכה קצת מתקווצ׳צ׳ת, אבל אימא תמיד יודעת להחזיר אותה למקום. 
“חבל״, אומרת אימא כשהיא מיישרת כל קפל וכל קמט. “בבוקר, כשהלכתי לעבודה, חשבתי שיהיה לך יום יפה״.
שתקתי. מה יש לי להגיד על זה? 
אז היא חשבה. לא על כל דבר אני חייב לענות. 
“שמעתי שהלכת עם רותי לקניון״, מזכירה לי אימא.
למה נדמה לה ששכחתי? רותי היא המטפלת שלי. יש לה מכונית אדומה. 
“גם הלכנו לסרט״, אני מזכיר לאימא.
“נכון, נכון״, היא מתלהבת. 
“תור!״ אני קורא פתאום. לתוך החושך.
“איפה?״ שואלת אימא, “היה תור בכניסה לקולנוע?״
“כן״, גם אני קצת מתלהב. “הרבה ילדים. תור ארוך״.
והלב שלי שמח. 
כשאני מספר לאימא על התור אני יכול לכבות את המחשבות על הקולנוע. אם אמשיך לחשוב עליו לא אצליח לישון.
“ואיך היה הסרט?״ שואלת אימא. 
אני שוב מפהק. “סתם״.
“הסרט היה מצחיק?״
“לא״.
“הוא היה עצוב?״
“לא״. רותי אף פעם לא לוקחת אותי לסרטים עצובים. רותי אומרת שיש מספיק צרות בעולם. ומספיק דמעות. היא לא רוצה שניכנס לקולנוע ונתחיל לבכות.
תמיד היא אומרת “נתחיל לבכות״, אבל אני תמיד חושב שרק אליי היא מתכוונת. כי רק אצלי הבכי בא ברעש. בקולי קולות. אפילו כשאין לי דמעות. 
“חמוד שלי״, אומרת אימא, “אני יכולה לשאול אותך משהו?״
“מצחיק מאוד״, אני אומר. ולא צוחק. “כבר שאלת המון שאלות״.
 
* * *
 
אימא שוב מסדרת את השמיכה, כמו שאני אוהב, וגם את הכרית היא מיישרת. ככה זה כל ערב, בטקס.
“חמוד שלי״, האצבעות שלה מלטפות לי את המצח, “איך קוראים לך?״
בבת אחת אני מתיישב. והשמיכה מתקווצ׳צ׳ת לגמרי. ככה זה כשכל המחשבות מתעוררות. הן מסתדרות בתור, בשורה, אחת אחרי השנייה, אבל תמיד יש כמה מחשבות שובבות שדוחפות את אלה שעומדות לפניהן. 
ואז מתחיל הסלט בראש שלי. מי הייתה הראשונה? אני חוקר אותן. זה לא יפה לדחוף, אני גוער בהן. 
“איך קוראים לך?״ חוזרת אימא בקול המתוק שלה.
הלחיים שלי מתנפחות. זה מה שקורה כשהמחשבות עושות לי סלט בראש. לא סלט של עגבניות ומלפפונים.
למה אימא שואלת איך קוראים לי? מה, היא לא יודעת איך קוראים לי? הרי היא נתנה לי את השם שלי.
היא ואבא.
אחרי הלחיים, שהתנפחו כמו שני תפוחים, מתחילות הרעידות.
אימא לא נבהלת מהידיים שקופצות. גם לא מהרגליים שבועטות. היא מכירה אותי. זה סימן שאני כועס. 
ואני באמת כועס. אפילו מאוווווד. אימא חושבת שאני לא יודע איך קוראים לי? ברור שאני יודע מה השם שלי. אני גם יודע להגיד אותו. בלי בעיות. 
אימא נוגעת בשרשרת שעל הצוואר שלה. שרשרת עם לב. כשהיא משחקת עם הלב שתלוי על השרשרת זה סימן שהיא מחכה. יש לה סבלנות. המון. 
“את רוצה...?״ אני מתחיל. המילים נתקעות לי בגרון. “את רוצה שאני אגיד לך...?״ 
“כן״, מהנהנת אימא. “בבקשה״.
“דין!״ אני צועק. “קוראים לי דין! דין! דין!״
מאחורי הדלת יש צעדים. אני שומע אותם. 
זה אבא. כשאני מתחיל לצעוק הוא מתקרב לדלת. ככה הוא בודק שהכול בסדר.
“יופי״, אומרת אימא, ומחייכת, ומלטפת לי את הידיים שרועדות ואת הרגליים שבועטות. גם את הלחיים המנופחות היא מלטפת. נוגעת בתפוחים, תולשת אותם ואחר כך מנערת את כף היד שלה כאילו שהיא מחזירה אותם לעץ. 
היא יודעת שעם תפוחים בלחיים לא אצליח להירדם. 
ואז, כשאימא מלטפת ומחייכת, ומחייכת ומלטפת, המחשבות מתחילות להסתדר בתור, יפה יפה, ופתאום אני מבין הכול. היום שלי היה סתם וגם הסרט היה סתם, אבל אימא לא סתם שאלה אותי איך קוראים לי.
רותי הלשינה לה. רותי המטפלת. 
“בקניון, בתור״, אני מספר לאימא.
היא מהנהנת. כמה שהעיניים שלה יפות. 
“דינדין שלי״, אומרת אימא, “אתה רוצה לספר לי מה קרה בקולנוע?״
“לא!״ בורחת ממני צעקה. “אני רוצה לישון!״
“טוב, דינדין״, אומרת אימא ומכסה אותי בנשיקות. היא מאחלת לי לילה טוב וחלומות פז ושואלת אם היא יכולה לכבות את האור הגדול שבחדר ולהשאיר אור קטן במסדרון. 
זה למקרה שבאמצע הלילה יהיה לי פיפי. האור הקטן במסדרון שומר עליי שלא אפול.
 
* * *
 
רק אחרי שאימא נותנת לי נשיקה אחרונה-חביבה ויוצאת מהחדר, אני מתחיל לחשוב על מה שהבנתי קודם. 
בקניון, בקולנוע, היה תור ארוך. 
ורותי יודעת שאני שונא לעמוד בתור. זה משעמם. אין לי סבלנות לעמוד. בזה אני דומה לאבא. 
אז היום, בקניון, בקולנוע, רותי עשתה את מה שהיא תמיד עושה כשיש תור ארוך. היא לקחה את היד שלי, החזיקה בה חזק ולקחה אותי להתחלת התור. 
היה שם איש. בחור. ולא הייתה לו אף שערה על הראש. קירח.
רותי הוציאה מהתיק שלה את הכרטיס. אנחנו אף פעם לא יוצאים מהבית בלי שרותי תכניס את הכרטיס לתיק. 
זה כרטיס מיוחד. רק שלי.
לילדים רגילים, שיודעים לדבר בלי בעיות ושאין להם סלט של מחשבות, אין כרטיס כזה. רק לי יש. עם תמונה. 
רותי הראתה את הכרטיס לבחור עם הקרחת. בכרטיס הזה כתוב שקשה לי לעמוד בתור. 
ככה אימא אמרה לי. גם כשאני מחזיק את הכרטיס ביד שלי, קרוב קרוב, אני לא מצליח לקרוא. 
“בבקשה, בבקשה״, אמר הבחור עם הקרחת ופתח את השער. 
שמחתי. זה כיף להיכנס לסרט בלי תור. כיף גדול.
“איך קוראים לך?״ הוא שאל אותי. 
הרגליים שלי נעצרו. והילדים שעמדו מאחורינו דחפו. 
“מה שמך?״ הוא שאל. והקרחת שלו נצצה.
רציתי להגיד לו שקוראים לי דין. שם קצר. רציתי לספר לו שרק אימא קוראת לי “דינדין״. לא תמיד. רק בטקס. בערב. לפני השינה. 
אבל פתאום קפצו לי המון מחשבות והתחיל הסלט.
אז במקום להגיד שקוראים לי דין, אמרתי לקרחת, “לא רואים עליו״. כי זה מה שאומר כל מי שקורא את מה שכתוב בכרטיס שאני עוד לא יודע לקרוא. “לא רואים עליו״ זה כמו השם השני שלי. 
פויה, רותי. מחר בבוקר אני אגיד לה שזה לא יפה להלשין. 
 
 
סמדר שיר כתבה מאות ספרים לילדים ולבני נוער, מחזות ופזמונים, שרבים מהם נכללים בתוכנית הלימודים. זכתה בפרס אקו״ם על ספרה “העשירי״, שתורגם לאנגלית ולסינית. ששת הרומנים שלה (האחרון שבהם, “אמא, תחייכי!״) הגיעו למעמד “ספר זהב״. עיתונאית ב״ידיעות אחרנות״. אם לשישה.