בגן של אלוהים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בגן של אלוהים
הוספה למועדפים

בגן של אלוהים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אירית רוזנבלום (נולדה ב-1959) היא עורכת דין ישראלית, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", המבוסס על רעיון "משפחה חדשה" שהגתה, ומגדיר את מטרתו כקידום זכות האדם לייסד משפחה כלבבו, ושהחברה אחראית לדאוג לו ולסייע לו. על פי תפיסת עולמה, אדם המגיע לכדי שלמות זוגית או הורית, הוא אדם טוב יותר לעצמו ולסביבתו.

תקציר

“זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני יכול להכתיב את רצוני לעולם במקום להיכנע לו. כבר שלושה חודשים לא חייכתי. ועכשיו, כשאני יודע שאני מנצח, אני באמת יכול למות רגוע.״ כך אמר ע‘ לעו״ד רוזנבלום, בעריכת צוואתו הביולוגית לפני מותו.
 
• האם יכול להיוולד תינוק לאדם שכבר נפטר?
 
• האם העולם מסוגל להכיל אהבה אסורה על פי דת ודין?  
 
• כיצד שינוי חברתי מתחיל ממעשי האנשים ומהו מקומנו במהפכה?
 
אי אפשר להישאר אדישים אל מול מפעל חייה של עו״ד אירית רוזנבלום, המחוללת מזה שני עשורים מהפכה חברתית וחוקית מהחשובות ביותר בתחום המשפחה.
 
החזון האנושי המרגש בספר זה, מבטא גישה פילוסופית חדשה ורב־תחומית בלשון בהירה וקולחת. זוהי דוגמה כיצד הופכים חלומות למציאות וכיצד באמת עוד לא אבדה תקוותנו. 

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
"העתיקה מכל החברות והיחידה שהיא טבעית - המשפחה" (ז'אן־ז'אק רוסו)1
 
 
היה זה יום קריר. צעדתי באחד הרחובות הקטנים באזור הסינמטק. הלכתי לאיטי והירהרתי בדבר מה כשלפתע שמעתי קול נשי מאחורי גבי. הקול היה נמוך ומעושן, חדור בביטחון עצמי. ההברות היו ברורות ומופרדות, הנימה פסקנית. מצאתי את עצמי מקשיבה לאישה הזו; קולה הקרין סמכותיות רבה. ואז נשמע גם קול גברי, מהוסס ועדין, ששאל:
 
"את חושבת שאתמנה לשופט הפעם?"
 
סקרנותי התעוררה, ותשובתה לא איחרה לבוא: "לא הייתי בונה על זה," אמרה בקולה הנמוך. הגבר כנראה נעצר, שכן קולו נשמע רחוק ופגוע: "למה?" שאל, "שמעת משהו ואת לא מספרת לי?"
 
שתיקה קצרה השתררה, ואני עצרתי את נשימתי, נרגשת מכך שנקלעתי לדיאלוג דרמטי באמצע היום. האישה פסעה שני צעדים, עקבי נעליה נקשו בכעס ואז, בנימה שטופת שנאה מילמלה במהירות, אבל בקול רם דיו שהרוח תישא את מילותיה עד אלי: "תאמין לי שאם הגברת רוזנבלום לא הייתה צועדת לפנינו, הייתי מספרת לך."
 
עברו כמה שניות בטרם הבנתי שהיא מדברת עלי. גופי נשטף בזיעה קרה. מימיי לא שמעתי מישהו אומר את שמי בנימה כזו. הייתי מוכרחה לראות מי מתעבת אותי כך, ולמה. הסתובבתי לאחור.
 
לתדהמתי הרבה לא הכרתי את הדוברת. למעשה, לא ראיתי אותה מעולם. המשכתי לצעוד עוד כמה צעדים, עד שהבנתי: כנראה ייצגתי את בעלה או מישהו אחר ממשפחתה במסגרת אחד מתיקי הגירושים שלי.
 
פתאום נעשיתי מודעת לסביבה. המדרכה הבוצית של אמצע ינואר, העלים שנרמסו על ידי העוברים והשבים, העצים שצמרותיהם נעו ברוח, העננים חורשי הרעות, האור שדעך.
 
הנחתי לזוג לעקוף אותי והתיישבתי על הספסל הראשון שמצאתי. הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן. איך זה קרה? שאלתי את עצמי. איך קרה שאני, שמשחר ילדותי ידעתי שאעשה כל שביכולתי כדי לעזור לאנשים, כדי להציל מאפליה ומכאב, ושלשם כך הלכתי ללמוד משפטים, איך הגעתי למקום הזה שבו במקום לעשות צדק אני עוסקת בפירוק משפחות ומתעלת את כישוריי היצירתיים ואת שכלי לאפיקים שבסופו של דבר מעוררים כלפי שנאה עזה?
 
חזרתי הביתה שקועה בדכדוך.
 
 
באותה תקופה שימשתי גם כעורכת דין של ארגון ויצו וייצגתי נשים שהגיעו למקלט לנשים מוכות. ר', אישה ממוצא אתיופי, הגיעה למקלט כזה, וצינור ניקוז מחובר לחזהּ. בעלה שנהג להכות אותה מכות רצח במשך שנים, נעץ יום אחד סכין בליבה ופיספס אותו בסנטימטרים ספורים.
 
היא שהתה במקלט כעשרה חודשים. כשעמדה בפני גירושים התנהל גם דיון משפטי בעניינה בבית הדין הרבני הגדול. במהלך הדיון המשפטי אמר לפתע הבעל לאשתו, "את בכלל לא יהודייה." האישה הביטה בו ואמרה: "אני לא יהודייה? אתה לא יהודי!" הרבנים לא היססו לרגע: "לכו מכאן," ציוו, "אנחנו לא עוסקים במי שאינו יהודי."
 
בתוך פחות מעשרים וארבע שעות הוצא צו גירוש מהארץ נגד הזוג. המשמעות הייתה ברורה: ברגע שהזוג יעלה על המטוס, ירצח הבעל את אשתו.
 
השנה הייתה 1996. שיגרתי מכתב בהול לשר הפנים דאז והצלחתי לבטל את צו הגירוש נגדה; רק בעלה גורש. האישה הזאת ניצלה אמנם, אבל המקרה הזה טילטל אותי מאוד. הבנתי שמשהו גדול מאוד חייב להשתנות, קודם כול בעולם שלי ואחר כך בעולם כולו.
 
יצאתי לחופשה של שבוע מעבודתי. שתיתי עשרות כוסות קפה ובהיתי בחלל. ראשי המה ברעש נוראי. השאלה ששאלתי נותרה ללא מענה: מה אני, שהתמחיתי בדיני משפחה, יכולה לעשות כדי לעזור?
 
מילמלתי את המילה 'משפחה' עד שהידהדה שוב ושוב בין כותלי דמיוני.
 
 
נכנסתי לאינטרנט והקלדתי את המילה 'משפחה'. חיפשתי הגדרה ראויה. ואשר יגורתי בא לי:
 
משפחה? מסתבר שלא כל אחד יכול. המדינה קבעה מהי מהות המשפחה בעיניה, וכל מי שלא הולך בתלם הזה בדיוק, ניטלת ממנו חירותו להקים משפחה שהמדינה מכירה בה. כדי לדייק עוד, רשמתי לפני את הנוסחה ל"משפחה מנצחת" על פי המדינה: גבר ואישה יהודים הנשואים כדת משה וישראל. זהו. ומה עם כל היתר?
 
 
את הסיפור הזה הזכירה לי אמי כמה שנים לאחר שהקמתי את ארגון 'משפחה חדשה': כשהייתי בת עשר, המורה לגיאוגרפיה ביקשה שנגיש לה עבודה על אפריקה. כל התלמידים הגישו עבודות על הנוף, על המשקעים, על החקלאות, ועל נושאים נוספים שהמורה העלתה בכיתה. חוץ ממני. זה נראה לי משעמם. אני התעניינתי באדם ופתחתי את העבודה במשפט הבא: "האישה האפריקאית היא אישה מדוכאת".
 
כמה שנים לוקח לתודעה להבין שאינה יכולה להתחמק מייעודה? מכירים את התחושה המטרידה הזו כאשר המחשבות אינן פוסקות ואנחנו לא מצליחים להירדם בלילות?
 
מרבית חיי עקבתי אחריהן ותהיתי מדוע הן כל כך מפריעות לי. תחילה ניסיתי להתנגד, אחר כך כעסתי נורא, היום אני כבר משלימה איתן ולמדתי לאהוב אותן. המחשבות האלה הן התודעה, והיא החברה הכי טובה שלי.
 
 
בצעירותי חשבתי שכשאגדל אהיה מדענית, כי בתפקיד זה אוכל לפתח ולהמציא דברים שישפיעו על העולם. אך עם השנים התברר לי שבכל מקצוע אפשר לחולל שינויים. אני בחרתי ללמוד משפטים, התמחיתי בדיני משפחה, הפכתי לעורכת דין, הקמתי משפחה, הייתה לי עבודה ועשיתי בה חיל.
 
אבל משהו היה חסר, משהו מעניין, משמעותי, כי בחיים האלה, בן אדם מעניין הוא בן אדם שיש לו סיפור. העולם נחלק לשני סוגי בני אדם: אלה שיש להם סיפור ואלה שממציאים אותו.
 
 
זה לא קרה לי ביום אחד. לא זכיתי להארה פתאומית כמו בודהא מתחת לעץ או ארכימדס באמבטיה. רצף של אירועים שהיבהבו לנגד עיניי, גרמו לי להבין שמשהו בחיי המקצועיים אינו מתנהל כמו שתיכננתי. ידעתי שמעכשיו גם אני יוצרת סיפור, סיפור משמעותי.
 
ככל שהתקדמתי בתחקיר שלי, כך חילחלה בי ההכרה: אני רוצה לשנות את התפיסות המקובעות והמפלות האלה ולצקת משמעות לתא המשפחתי החדש. אני הולכת להציל את האישה האפריקאית המדוכאת מהעבודה של כיתה ה', ואני הולכת לעשות זאת גם אם יידרש ממני לשלם מחיר כבד. וידעתי שיידרש.
 
 
חשבו למשל על הרגע שבו בן זוגי פותח את דלת ביתנו ומוצא על השטיח בכניסה גוויית חתול.
 
זה היה בשנת 2000, כאשר הפעילות שלי כבר קרמה עור וגידים ודיברתי באופן גלוי על זכותו של כל אדם להקים משפחה, בין שהוא לא יהודי, בין שהוא אוהב את בן מינו ובין שהוא מסרב להסדיר את זוגיותו באופן הלכתי.
 
הפכתי לנושאת הדגל של הזוגיות החדשה. כתבתי מאמרים, השתתפתי בתוכניות בתקשורת, העברתי הרצאות ופשוט שחיתי נגד הזרם. באותה העת התגוררתי ביישוב שוהם, שהיה בשנות התהוותו הראשונות. יחד התגבשה לה קהילה חילונית ודתית, אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, רובם בעלי השכלה אקדמאית.
 
אני הצלחתי להרגיז אותם, דיברתי על מה שאסור לדבר, דברים שהיו בבחינת טאבו בזמנו: נישואי בני זוג מאותו המין, נישואי תערובת, כפייה דתית, נישואים אזרחיים.
 
דבריי הרגיזו הרבה מאוד אנשים. הייתי דמות מוכרת ביישוב, ומצאתי את עצמי בוויכוח אינטנסיבי עם זרמים דתיים, שמרניים ובעלי דעות מנוגדות. אינני יכולה להצביע על אשמים, אבל היו מספיק מסרים שקדמו להטלת גופתו של החתול בפתח ביתי אשר לא השאירו מקום רב לספק. עם זאת, החלטתי שלא אעשה מזה עניין. אין לי פנאי לעסוק במלחמות מהסוג הזה וכל עיסוק בהן רק מעצים אותן. ויתרתי על הקרב המיותר הזה. "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", אמר ניטשה.
 
התחושה שליוותה את החלטתי לשנות את חיי ולהקדיש אותם מכאן והלאה להגשמת החזון שראיתי בעיני רוחי, סייעה בידי לעבור את האתגרים העצומים שעמדו בפני במהלך השנים הקשות שבאו. לאורך הדרך קיבלתי לא מעט מכתבי נאצה, קיללו אותי בקללות רבות ומגוונות, כינו אותי עוכרת ישראל, והציעו שאתאסלם או שאתנצר.
 
בין מאשימיי היו כאלו שטענו שאני מבקשת להרוס את סדרי המדינה ולחולל אנרכיזם, שאין לי כל כבוד לדת ושאני סכנה לקיום היסודות שעליהם נשענת המדינה.
 
ובכן, אין רחוק מכך. החזון שלי, חלומי ומטרתי היו להרחיב את ההגדרה של משפחה ולעודד את המדינה להעניק חירות לכל מי שרוצה להקים כאן משפחה ולהעמיד צאצאים. למעשה, לא חידשתי דבר, אף תורתנו הקדושה רואה ברעיון ההולדה מצווה גדולה, שנאמר בספר בראשית, פרק ט פסוק ז: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ", אלא שאני מבקשת לאפשר זאת לכולם, גם למי שנחשבים מחוץ למחנה, אנשים שהחברה דחתה אותם או אילצה אותם לחיות על פי תכתיביה.
 
 
חשוב לי לציין שהמאבק שלי הוא מאבק תודעתי, שמהותו 'משפחה לכל אחד'. זהו כתב הגנה המכוון לנועם ולשלווה אישית וחברתית. אני חושבת כך בעיקר בגלל היתרון העצום שהמשפחה יכולה לתת לנו בנושא חופש הבחירה והביטוי העצמי. ראשיתה של כל משפחה בבחירה: אדם בוחר לו זוגיות או הורות או את שניהם גם יחד, וכבר בשלב זה הוא בא לידי ביטוי. בקהילה גדולה אין ליחיד שום בחירה, והוא פשוט נטמע בתוכה. במקרה הטוב, הוא נגרר אחרי רעיונותיה, ובמקרה הרע, כשאינו רוצה להיטמע, הוא מתבדל ונדחה. לדעתי דווקא מי שחי בקהילה קטנה, נהנה מגיוון ומחופש רבים יותר ממי שחי בקהילה גדולה. אם לומר זאת במילים ברורות: עלינו לשמור ולהבטיח את קיומן של יותר ויותר משפחות מתוך ידיעה שהן המסגרת היוצרת רב־גוניות ועניין בחיים, ועלינו להסיר כל חשש שמא עקב שינוי בצורתה החיצונית של המשפחה, תיפגע מהותה ומשמעותה החברתית.
 
 
והפתעה קטנה לסיום: גדלתי בבית מסורתי, ואף על פי שאני מנהלת חיים חילוניים לחלוטין אני לא מתכחשת ליהדות שלי. נהפוך הוא, אני קשורה ליהדות, גאה בערכיה, אוהבת את המסורת ומוצאת בה תוכן וערך רב. אלא שהיא נהייתה כלי שרת בידי ראשי חצרות ששולטים בהמון. חוקי ההמון הם חוקי העדר. התנהלותו היא אינטרסנטית, כוחנית ונטולת רגישות. הוא מסוכן, רומס את הפרט ושואב אותו לתוכו. מדינת ישראל קמה על ידי יחידים אמיצים, שידעו לפרוץ גבולות, אולם מאז הקמתה היא מאבדת את חיוניותה בגלל השתלטות ההמון, המון הנשלט על ידי מנהיגות דתית. השתלטות הדת על חיי הפרט נוגעת גם לחיי המשפחה, ואם יש מקום שבו אדם צריך להביא את עצמו לידי ביטוי זו המסגרת המשפחתית. אדם מתאהב ואדם אוהב, ואין אדם אחר רשאי לפגוע בו. בהשתלטות הדתית על התא המשפחתי יש כוח מדכא, וצריך לעשות הכול כדי למנוע זאת.
 
 
בשלב מסוים של פעילותי, הבנתי מיהו הנשלט ומיהו השולט, מי האדון ומי העבד, מונחים שכמובן לא אני המצאתי, אבל ניסיתי להבין אותם ולברר ביני לביני מי הוא מי בסדר העולמי, מתוך הנחה ברורה שאם אמצא את הדרך להשפיע, חשוב שאדע על מי אני משפיעה ועם מי אעשה זאת.
 
את התשובה מצאתי מתוך התבוננות, והיא הביאה אותי למסקנה שבין כוחות השליטה שאליהם עלי לחבור, אפשר למצוא את בעלי הממון ואת בעלי החזון. אני בחרתי בבעלי החזון.
 
 
החזון, השליחות והמטרה שלמענם הקדשתי את שני העשורים האחרונים בחיי מובאים בסיפורים שנקבצו בספר זה — הם חלק קטן, אבל מייצג, מהמקרים שבהם טיפלתי ומהמשפטים שניהלתי נגד המדינה. כל המאבקים, כל הדרמות, כל הקשיים וכל רגעי האושר הקטנים מקופלים בין דפיו. עמדתי ואעמוד תמיד לצד מי ששואף באומץ רב לממש את זכותו ואת חירותו להקים משפחה ולזכות בהמשכיות. אמשיך בשליחותי זו למען פריצת דרך לעולם נאור יותר וחופשי יותר.
 
 
הסיפורים שלפניכם חשובים ומשמעותיים כל אחד בפני עצמו, אולם אין הם אלא אבני דרך שנאספו בקפדנות ובמסירות כדי ליצור את השינוי המיוחל, את הפריצה לתודעה הקולקטיבית. במובן זה אפשר אפילו לומר שאין הם אלא מעין צללים על קיר המערה. הם שיקוף גשמי של החשיבה המופשטת הגבוהה, שאם לא הייתה קיימת שם בחוץ, גם צלליה לא היו מתממשים.
 
הסיפורים האלה חשובים משום שרק צירופם יחד יביא בסופו של דבר לפריצת הדרך ולהבנה שאנו מחוללים שינוי רק משום שאנו זקוקים לו.
 
זהו לא רק סיפורי האישי וגם לא רק סיפורן של אותן משפחות, זהו סיפורה של החברה שלנו כולה, חברה שחייבת לבחון את היסודות האנושיים שעליהם היא נשענת בכל פעם מחדש.
 
לקבל את האחר, לגלות יותר חמלה, הרבה יותר הבנה, להתגבר על הפחד ועל הדעות הקדומות ולהרחיב את הלב.
 
 
 
אירית רוזנבלום
 
סתיו 2015
 
 
 
פרק ראשון
המהפכה המשפחתית 
 
 
ארגון 'משפחה חדשה' - מתחילים
 
הייתי בת שש בערך. נסענו כל ילדי כיתה א' לבריכה העירונית בירושלים. המורה שאל מי יודע לשחות. הייתי משוכנעת שכולם יודעים ורק אני לא, ולכן הרמתי מייד את ידי.
 
"את יודעת לשחות?" שאל המורה.
 
הבטתי במים העמוקים, ליבי פעם במהירות. "כן," אמרתי.
 
"בואי תדגימי לנו," ביקש המורה.
 
הבנתי שלא אוכל לסגת ונכנסתי. תחילה הרגשתי תחת רגליי את המדרגות בכניסה למים הרדודים, אך לפתע לא הרגשתי קרקע יציבה מתחת לרגליי. כל הכיתה נעצה בי מבטים. נשמתי נשימה עמוקה וצללתי מתחת למים. רק אלוהים יודע אילו תנועות עשיתי כדי להתקדם אבל יצאתי מצידה השני של הבריכה.
 
כך נהגתי גם כשהחלטתי שאני הולכת לשנות את התפיסות החברתיות־דתיות המגבילות שנוגעות למהות המשפחה. כן, אני, אירית מירושלים, שהוריה ניצלו מהתופת של המלחמה הנוראית באירופה והקימו משפחה נגד כל הסיכויים. אני רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה זוג אחד שירצה להקים משפחה והמדינה לא תכיר בו. שלא יהיה אדם אחד שרוצה להעמיד דור המשך גם לאחר מותו — ושלא תינתן לו האפשרות, הזכות והחירות לעשות כך.
 
***
 
מי עמדו לנגד עיניי? כל אלו שאינם עונים להגדרה שקבעה המדינה בהגדרת המושג 'משפחה' - כאמור, גבר ואישה יהודים נשואים כדת משה וישראל. חשבתי שמבחינה משפטית קיימים תאים משפחתיים רבים אחרים: גבר וגבר, אישה ואישה, זוגות לא נשואים, זוגות נשואים בנישואים אזרחיים, בני זוג בני דתות שונות ומשפחות חד־הוריות. כשבדקתי את הסטטיסטיקה מצאתי כי 48% (!) מהתאים המשפחתיים לא עונים על הגדרת המבנה המשפחתי המקובל על המדינה.
 
 
היו כאלו שאמרו שאני הוזה, שיצאתי מדעתי, נתנו לי "לשחק" כמה חודשים וניבאו שאחזור עם הזנב מקופל בין הרגליים לעיסוקי הנוח. הם טעו כמובן. בשנים שעברו מאז הקמתי את הארגון, ובעקבות התיקים שבהם טיפלתי, הבקשות שהגשתי, הדחיות שספגתי אבל גם המודעות שעוררתי בעקבותיהם, בזכות כל אלו התחוללה בארץ המהפכה שאני מכנה "המהפכה המשפחתית". מהפכה שחוללנו כשהתחלנו להאמין בכוחנו כיחידים, כאינדיבידואלים המסוגלים להשפיע על גורלם בעצמם.
 
 
הארגון שהקמתי היה רק שלב בתהליך אל עבר המהפכה החברתית שביקשתי לחולל. המהפכה הזו ריתקה אותי והיא ממלאת את עולמי. היה לי ברור שלמענה אני מקדישה את מרצי, את כישרונותיי, את ימיי וגם את לילותיי. ידעתי שכאן טמונה משמעות חיי. גם אם בדרך איאלץ למלא מיליוני טפסים, לעבור משפטים מייגעים, להילחם בדעות קדומות, בהתנגדות של גופים חשוכים, בקנאה ובמה לא, לעולם לא אשכח את המטרה שלשמה אני פועלת ולא אחדל מלהתבונן בתהליך המופלא הזה ממעוף הציפור.
 
היה עלי למצוא בתוכי שני כוחות מנוגדים, לגייס אותם ולשלב ביניהם: מבט פילוסופי, ובה בעת גם יכולת מעשית וקונקרטית להתמודד עם המהמורות הצפויות לי בדרך: בבתי המשפט, בכנסת, בתקשורת ובציבור.
 
***
 
מאז שהקמתי את ארגון 'משפחה חדשה', אני מנסה לגשר בין הרעיונות המופשטים שלי ובין מאבקי ליישומם המעשי בשטח. לקשר בין מציאת פתרון מעשי לאי הצדק שנעשה לאישה מאפריקה, ובין החשיבה והמבט הכללי על החברה שבה חיה האישה הזו, ואיך אפשר לשנות את התפיסות המקובעות, את הגזענות, את חוסר החמלה לאחר, לשונה, ואת חוקי המשחק החברתיים.
 
 
 
חיסון פוליטי נגד ציד מכשפות
 
עברנו לשוהם כשילדיי היו קטנים. מראשית ימי היישוב התנדבתי לקדם בו את מערכת החינוך שהייתה אז בחיתוליה. פעולותיי משכו את תשומת לב התושבים, והוצע לי לרוץ למועצת העיר.
 
מעולם לא היו לי יומרות פוליטיות. למעשה, היום אני יודעת שפוליטיקה היא מתכון לאומללות עבורי. אבל בזכות אותה תקופה, בזכות אותן מלחמות שנאלצתי לנהל, בזכות התושייה והיצירתיות שמצאתי בעצמי להפתעתי הרבה, אגרתי מספיק כוחות לכל השנים שיבואו. וזה לא יהיה בלתי מדויק לומר שאני חבה רבות לפוליטיקה ולניסיון הקצר שרכשתי כחברת מועצת שוהם בגיבוש חוסני הנפשי והמקצועי, ובגיבוש הביטחון העצמי שלי והאמונה ביכולותיי מול ההתנגדויות שקמו לי. נזקקתי לביטחון ולכוחות האלו שוב ושוב. הדבר מוכר מן הסתם לכל מי שמבקש לפלס דרכים חדשות.
 
בצעירותי הייתי ספורטאית מצטיינת. אני מניחה שהדבר הטמיע בי את יצר התחרותיות ואת כושר ההתמדה או ליתר דיוק, את כושר הסבל. שתי עוצמות אלו חייבות להופיע אצל יזמים. הקמת 'משפחה חדשה' הייתה סטארט־אפ לכל דבר — חברה שיש לה חזון, בין שהוא עסקי ובין שהוא חברתי, עוברת למעשה את אותם שלבים בדרכה לקדם אותו.
 
יוזמה זו חייבה אותי להשקיע כוחות עצומים, ואין לי ספק שהעבר הספורטיבי שלי העניק לי את הכלים החשובים הללו בהחלטתי להקדיש את חיי למהפכה הזו. שום דבר ואף אחד לא היו יכולים לעצור בעדי.
 
איך אפשר לתאר דרך של 17 שנים? איך מתארים את החלום, את הכאב, את המלחמות, את המשברים, את הבדידות, את האושר, את האכזבות, את הכעס, את השמחה? החוויה חזקה מהמילים המתארות אותה. ובכל זאת מצאתי לכל אלו מכנה משותף: המהפכה הזו מעניקה משמעות לחיים.
 
כדי ליצור מהפכות היסטוריות צריך לגבש תוכנית אסטרטגית מעמיקה. לא סתם להיגרר.
 
 
 
כיצד הגענו למצב הזה? היסטוריה על קצה המזלג
 
חזרתי אל התהליך ההיסטורי. אל סוף ימי הביניים, אל ימי המהפכה התעשייתית ותחילת הרנסאנס, אל תקופת הרומנטיקה,2 שהעלתה על נס את חופש הדמיון. שאלתי את עצמי בתדהמה איך ייתכן שדווקא את המשפחה שכחו לשחרר? מה עם חופש המשפחתיות?
 
הבחירה החופשית3 חלה אז כמעט על הכול: על הזכות להצביע ולבחור את הריבון, על חופש הביטוי, חופש ההגירה, חופש העיסוק ועוד. אבל הזוגיות, המשפחה, ההורות — אלו נותרו תחת מרותה של הכנסייה. הפרדוקס שנוצר היה עצום: אנשים החלו לנהל את חיי היומיום שלהם בחופשיות, אבל חיי המשפחה שלהם נותרו בחשכה המפלה והמגבילה. גבר לא יכול לבחור לשאת כל אישה, ואישה לא יכולה להתחתן עם כל גבר אם אינם עונים על תנאי ודרישות הכנסייה.
 
כנראה בשל כך, בסוף המאה השמונה־עשרה הפסיקו אנשים להתחתן. הם פשוט חיו יחד גם ללא היתר הכנסייה. המדינות השונות החלו להבחין בשינוי, בירידת הכנסייה מגדולתה, בחילוניות המתעצמת. המדינה הבינה שהפקרת תחום זה גורמת לאובדן השליטה של המדינה על נתיניה.4 התוצאה הייתה שמדינות רבות באירופה החלו לייסד נישואים אזרחיים. זו הייתה לדעתי טעות איומה, שכן על פי חוקי הנישואים האזרחיים, רק שני אנשים מאותה מדינה יכולים להינשא זה לזה, ואם קודם לכן חוקי הכנסייה התירו לגבר ואישה להינשא גם אם לא היו מאותה מדינה, עכשיו נוספה עוד מגבלה. אך לא רבים הבינו מייד את גודל הבעיה.
 
לאדם יש חירות מחשבתית וזכותו לקבוע בינו לבין עצמו, ועם בן או בת זוגו, את הבחירות האינטימיות שלו, ולא באמצעות גורם חיצוני. נישואים אזרחיים הם אותה גברת בשינוי אדרת. הבעיה היא לא החילוניות אלא הפגיעה בפרטיות! אף אחד לא רוצה שיחליטו בשבילו.
 
 
 
חשבתי שהדבר הנכון ביותר הוא להתחיל מהמקום שבו מגדירים את הבעיה, כלומר בבית המחוקקים. על כן, זמן קצר אחרי שהקמתי את 'משפחה חדשה' ישבתי וניסחתי הצעת חוק תחת השם 'חוק יסוד: המשפחה'. חיפשתי דרך לממש את הרעיון הגדול הזה לפיו לכל אדם זכות למשפחה והגעתי למסקנה שהגדרה חוקית תחולל את השינוי.
 
 
 
 

אירית רוזנבלום (נולדה ב-1959) היא עורכת דין ישראלית, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", המבוסס על רעיון "משפחה חדשה" שהגתה, ומגדיר את מטרתו כקידום זכות האדם לייסד משפחה כלבבו, ושהחברה אחראית לדאוג לו ולסייע לו. על פי תפיסת עולמה, אדם המגיע לכדי שלמות זוגית או הורית, הוא אדם טוב יותר לעצמו ולסביבתו.

בגן של אלוהים אירית רוזנבלום
פתח דבר
 
 
"העתיקה מכל החברות והיחידה שהיא טבעית - המשפחה" (ז'אן־ז'אק רוסו)1
 
 
היה זה יום קריר. צעדתי באחד הרחובות הקטנים באזור הסינמטק. הלכתי לאיטי והירהרתי בדבר מה כשלפתע שמעתי קול נשי מאחורי גבי. הקול היה נמוך ומעושן, חדור בביטחון עצמי. ההברות היו ברורות ומופרדות, הנימה פסקנית. מצאתי את עצמי מקשיבה לאישה הזו; קולה הקרין סמכותיות רבה. ואז נשמע גם קול גברי, מהוסס ועדין, ששאל:
 
"את חושבת שאתמנה לשופט הפעם?"
 
סקרנותי התעוררה, ותשובתה לא איחרה לבוא: "לא הייתי בונה על זה," אמרה בקולה הנמוך. הגבר כנראה נעצר, שכן קולו נשמע רחוק ופגוע: "למה?" שאל, "שמעת משהו ואת לא מספרת לי?"
 
שתיקה קצרה השתררה, ואני עצרתי את נשימתי, נרגשת מכך שנקלעתי לדיאלוג דרמטי באמצע היום. האישה פסעה שני צעדים, עקבי נעליה נקשו בכעס ואז, בנימה שטופת שנאה מילמלה במהירות, אבל בקול רם דיו שהרוח תישא את מילותיה עד אלי: "תאמין לי שאם הגברת רוזנבלום לא הייתה צועדת לפנינו, הייתי מספרת לך."
 
עברו כמה שניות בטרם הבנתי שהיא מדברת עלי. גופי נשטף בזיעה קרה. מימיי לא שמעתי מישהו אומר את שמי בנימה כזו. הייתי מוכרחה לראות מי מתעבת אותי כך, ולמה. הסתובבתי לאחור.
 
לתדהמתי הרבה לא הכרתי את הדוברת. למעשה, לא ראיתי אותה מעולם. המשכתי לצעוד עוד כמה צעדים, עד שהבנתי: כנראה ייצגתי את בעלה או מישהו אחר ממשפחתה במסגרת אחד מתיקי הגירושים שלי.
 
פתאום נעשיתי מודעת לסביבה. המדרכה הבוצית של אמצע ינואר, העלים שנרמסו על ידי העוברים והשבים, העצים שצמרותיהם נעו ברוח, העננים חורשי הרעות, האור שדעך.
 
הנחתי לזוג לעקוף אותי והתיישבתי על הספסל הראשון שמצאתי. הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן. איך זה קרה? שאלתי את עצמי. איך קרה שאני, שמשחר ילדותי ידעתי שאעשה כל שביכולתי כדי לעזור לאנשים, כדי להציל מאפליה ומכאב, ושלשם כך הלכתי ללמוד משפטים, איך הגעתי למקום הזה שבו במקום לעשות צדק אני עוסקת בפירוק משפחות ומתעלת את כישוריי היצירתיים ואת שכלי לאפיקים שבסופו של דבר מעוררים כלפי שנאה עזה?
 
חזרתי הביתה שקועה בדכדוך.
 
 
באותה תקופה שימשתי גם כעורכת דין של ארגון ויצו וייצגתי נשים שהגיעו למקלט לנשים מוכות. ר', אישה ממוצא אתיופי, הגיעה למקלט כזה, וצינור ניקוז מחובר לחזהּ. בעלה שנהג להכות אותה מכות רצח במשך שנים, נעץ יום אחד סכין בליבה ופיספס אותו בסנטימטרים ספורים.
 
היא שהתה במקלט כעשרה חודשים. כשעמדה בפני גירושים התנהל גם דיון משפטי בעניינה בבית הדין הרבני הגדול. במהלך הדיון המשפטי אמר לפתע הבעל לאשתו, "את בכלל לא יהודייה." האישה הביטה בו ואמרה: "אני לא יהודייה? אתה לא יהודי!" הרבנים לא היססו לרגע: "לכו מכאן," ציוו, "אנחנו לא עוסקים במי שאינו יהודי."
 
בתוך פחות מעשרים וארבע שעות הוצא צו גירוש מהארץ נגד הזוג. המשמעות הייתה ברורה: ברגע שהזוג יעלה על המטוס, ירצח הבעל את אשתו.
 
השנה הייתה 1996. שיגרתי מכתב בהול לשר הפנים דאז והצלחתי לבטל את צו הגירוש נגדה; רק בעלה גורש. האישה הזאת ניצלה אמנם, אבל המקרה הזה טילטל אותי מאוד. הבנתי שמשהו גדול מאוד חייב להשתנות, קודם כול בעולם שלי ואחר כך בעולם כולו.
 
יצאתי לחופשה של שבוע מעבודתי. שתיתי עשרות כוסות קפה ובהיתי בחלל. ראשי המה ברעש נוראי. השאלה ששאלתי נותרה ללא מענה: מה אני, שהתמחיתי בדיני משפחה, יכולה לעשות כדי לעזור?
 
מילמלתי את המילה 'משפחה' עד שהידהדה שוב ושוב בין כותלי דמיוני.
 
 
נכנסתי לאינטרנט והקלדתי את המילה 'משפחה'. חיפשתי הגדרה ראויה. ואשר יגורתי בא לי:
 
משפחה? מסתבר שלא כל אחד יכול. המדינה קבעה מהי מהות המשפחה בעיניה, וכל מי שלא הולך בתלם הזה בדיוק, ניטלת ממנו חירותו להקים משפחה שהמדינה מכירה בה. כדי לדייק עוד, רשמתי לפני את הנוסחה ל"משפחה מנצחת" על פי המדינה: גבר ואישה יהודים הנשואים כדת משה וישראל. זהו. ומה עם כל היתר?
 
 
את הסיפור הזה הזכירה לי אמי כמה שנים לאחר שהקמתי את ארגון 'משפחה חדשה': כשהייתי בת עשר, המורה לגיאוגרפיה ביקשה שנגיש לה עבודה על אפריקה. כל התלמידים הגישו עבודות על הנוף, על המשקעים, על החקלאות, ועל נושאים נוספים שהמורה העלתה בכיתה. חוץ ממני. זה נראה לי משעמם. אני התעניינתי באדם ופתחתי את העבודה במשפט הבא: "האישה האפריקאית היא אישה מדוכאת".
 
כמה שנים לוקח לתודעה להבין שאינה יכולה להתחמק מייעודה? מכירים את התחושה המטרידה הזו כאשר המחשבות אינן פוסקות ואנחנו לא מצליחים להירדם בלילות?
 
מרבית חיי עקבתי אחריהן ותהיתי מדוע הן כל כך מפריעות לי. תחילה ניסיתי להתנגד, אחר כך כעסתי נורא, היום אני כבר משלימה איתן ולמדתי לאהוב אותן. המחשבות האלה הן התודעה, והיא החברה הכי טובה שלי.
 
 
בצעירותי חשבתי שכשאגדל אהיה מדענית, כי בתפקיד זה אוכל לפתח ולהמציא דברים שישפיעו על העולם. אך עם השנים התברר לי שבכל מקצוע אפשר לחולל שינויים. אני בחרתי ללמוד משפטים, התמחיתי בדיני משפחה, הפכתי לעורכת דין, הקמתי משפחה, הייתה לי עבודה ועשיתי בה חיל.
 
אבל משהו היה חסר, משהו מעניין, משמעותי, כי בחיים האלה, בן אדם מעניין הוא בן אדם שיש לו סיפור. העולם נחלק לשני סוגי בני אדם: אלה שיש להם סיפור ואלה שממציאים אותו.
 
 
זה לא קרה לי ביום אחד. לא זכיתי להארה פתאומית כמו בודהא מתחת לעץ או ארכימדס באמבטיה. רצף של אירועים שהיבהבו לנגד עיניי, גרמו לי להבין שמשהו בחיי המקצועיים אינו מתנהל כמו שתיכננתי. ידעתי שמעכשיו גם אני יוצרת סיפור, סיפור משמעותי.
 
ככל שהתקדמתי בתחקיר שלי, כך חילחלה בי ההכרה: אני רוצה לשנות את התפיסות המקובעות והמפלות האלה ולצקת משמעות לתא המשפחתי החדש. אני הולכת להציל את האישה האפריקאית המדוכאת מהעבודה של כיתה ה', ואני הולכת לעשות זאת גם אם יידרש ממני לשלם מחיר כבד. וידעתי שיידרש.
 
 
חשבו למשל על הרגע שבו בן זוגי פותח את דלת ביתנו ומוצא על השטיח בכניסה גוויית חתול.
 
זה היה בשנת 2000, כאשר הפעילות שלי כבר קרמה עור וגידים ודיברתי באופן גלוי על זכותו של כל אדם להקים משפחה, בין שהוא לא יהודי, בין שהוא אוהב את בן מינו ובין שהוא מסרב להסדיר את זוגיותו באופן הלכתי.
 
הפכתי לנושאת הדגל של הזוגיות החדשה. כתבתי מאמרים, השתתפתי בתוכניות בתקשורת, העברתי הרצאות ופשוט שחיתי נגד הזרם. באותה העת התגוררתי ביישוב שוהם, שהיה בשנות התהוותו הראשונות. יחד התגבשה לה קהילה חילונית ודתית, אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, רובם בעלי השכלה אקדמאית.
 
אני הצלחתי להרגיז אותם, דיברתי על מה שאסור לדבר, דברים שהיו בבחינת טאבו בזמנו: נישואי בני זוג מאותו המין, נישואי תערובת, כפייה דתית, נישואים אזרחיים.
 
דבריי הרגיזו הרבה מאוד אנשים. הייתי דמות מוכרת ביישוב, ומצאתי את עצמי בוויכוח אינטנסיבי עם זרמים דתיים, שמרניים ובעלי דעות מנוגדות. אינני יכולה להצביע על אשמים, אבל היו מספיק מסרים שקדמו להטלת גופתו של החתול בפתח ביתי אשר לא השאירו מקום רב לספק. עם זאת, החלטתי שלא אעשה מזה עניין. אין לי פנאי לעסוק במלחמות מהסוג הזה וכל עיסוק בהן רק מעצים אותן. ויתרתי על הקרב המיותר הזה. "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", אמר ניטשה.
 
התחושה שליוותה את החלטתי לשנות את חיי ולהקדיש אותם מכאן והלאה להגשמת החזון שראיתי בעיני רוחי, סייעה בידי לעבור את האתגרים העצומים שעמדו בפני במהלך השנים הקשות שבאו. לאורך הדרך קיבלתי לא מעט מכתבי נאצה, קיללו אותי בקללות רבות ומגוונות, כינו אותי עוכרת ישראל, והציעו שאתאסלם או שאתנצר.
 
בין מאשימיי היו כאלו שטענו שאני מבקשת להרוס את סדרי המדינה ולחולל אנרכיזם, שאין לי כל כבוד לדת ושאני סכנה לקיום היסודות שעליהם נשענת המדינה.
 
ובכן, אין רחוק מכך. החזון שלי, חלומי ומטרתי היו להרחיב את ההגדרה של משפחה ולעודד את המדינה להעניק חירות לכל מי שרוצה להקים כאן משפחה ולהעמיד צאצאים. למעשה, לא חידשתי דבר, אף תורתנו הקדושה רואה ברעיון ההולדה מצווה גדולה, שנאמר בספר בראשית, פרק ט פסוק ז: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ", אלא שאני מבקשת לאפשר זאת לכולם, גם למי שנחשבים מחוץ למחנה, אנשים שהחברה דחתה אותם או אילצה אותם לחיות על פי תכתיביה.
 
 
חשוב לי לציין שהמאבק שלי הוא מאבק תודעתי, שמהותו 'משפחה לכל אחד'. זהו כתב הגנה המכוון לנועם ולשלווה אישית וחברתית. אני חושבת כך בעיקר בגלל היתרון העצום שהמשפחה יכולה לתת לנו בנושא חופש הבחירה והביטוי העצמי. ראשיתה של כל משפחה בבחירה: אדם בוחר לו זוגיות או הורות או את שניהם גם יחד, וכבר בשלב זה הוא בא לידי ביטוי. בקהילה גדולה אין ליחיד שום בחירה, והוא פשוט נטמע בתוכה. במקרה הטוב, הוא נגרר אחרי רעיונותיה, ובמקרה הרע, כשאינו רוצה להיטמע, הוא מתבדל ונדחה. לדעתי דווקא מי שחי בקהילה קטנה, נהנה מגיוון ומחופש רבים יותר ממי שחי בקהילה גדולה. אם לומר זאת במילים ברורות: עלינו לשמור ולהבטיח את קיומן של יותר ויותר משפחות מתוך ידיעה שהן המסגרת היוצרת רב־גוניות ועניין בחיים, ועלינו להסיר כל חשש שמא עקב שינוי בצורתה החיצונית של המשפחה, תיפגע מהותה ומשמעותה החברתית.
 
 
והפתעה קטנה לסיום: גדלתי בבית מסורתי, ואף על פי שאני מנהלת חיים חילוניים לחלוטין אני לא מתכחשת ליהדות שלי. נהפוך הוא, אני קשורה ליהדות, גאה בערכיה, אוהבת את המסורת ומוצאת בה תוכן וערך רב. אלא שהיא נהייתה כלי שרת בידי ראשי חצרות ששולטים בהמון. חוקי ההמון הם חוקי העדר. התנהלותו היא אינטרסנטית, כוחנית ונטולת רגישות. הוא מסוכן, רומס את הפרט ושואב אותו לתוכו. מדינת ישראל קמה על ידי יחידים אמיצים, שידעו לפרוץ גבולות, אולם מאז הקמתה היא מאבדת את חיוניותה בגלל השתלטות ההמון, המון הנשלט על ידי מנהיגות דתית. השתלטות הדת על חיי הפרט נוגעת גם לחיי המשפחה, ואם יש מקום שבו אדם צריך להביא את עצמו לידי ביטוי זו המסגרת המשפחתית. אדם מתאהב ואדם אוהב, ואין אדם אחר רשאי לפגוע בו. בהשתלטות הדתית על התא המשפחתי יש כוח מדכא, וצריך לעשות הכול כדי למנוע זאת.
 
 
בשלב מסוים של פעילותי, הבנתי מיהו הנשלט ומיהו השולט, מי האדון ומי העבד, מונחים שכמובן לא אני המצאתי, אבל ניסיתי להבין אותם ולברר ביני לביני מי הוא מי בסדר העולמי, מתוך הנחה ברורה שאם אמצא את הדרך להשפיע, חשוב שאדע על מי אני משפיעה ועם מי אעשה זאת.
 
את התשובה מצאתי מתוך התבוננות, והיא הביאה אותי למסקנה שבין כוחות השליטה שאליהם עלי לחבור, אפשר למצוא את בעלי הממון ואת בעלי החזון. אני בחרתי בבעלי החזון.
 
 
החזון, השליחות והמטרה שלמענם הקדשתי את שני העשורים האחרונים בחיי מובאים בסיפורים שנקבצו בספר זה — הם חלק קטן, אבל מייצג, מהמקרים שבהם טיפלתי ומהמשפטים שניהלתי נגד המדינה. כל המאבקים, כל הדרמות, כל הקשיים וכל רגעי האושר הקטנים מקופלים בין דפיו. עמדתי ואעמוד תמיד לצד מי ששואף באומץ רב לממש את זכותו ואת חירותו להקים משפחה ולזכות בהמשכיות. אמשיך בשליחותי זו למען פריצת דרך לעולם נאור יותר וחופשי יותר.
 
 
הסיפורים שלפניכם חשובים ומשמעותיים כל אחד בפני עצמו, אולם אין הם אלא אבני דרך שנאספו בקפדנות ובמסירות כדי ליצור את השינוי המיוחל, את הפריצה לתודעה הקולקטיבית. במובן זה אפשר אפילו לומר שאין הם אלא מעין צללים על קיר המערה. הם שיקוף גשמי של החשיבה המופשטת הגבוהה, שאם לא הייתה קיימת שם בחוץ, גם צלליה לא היו מתממשים.
 
הסיפורים האלה חשובים משום שרק צירופם יחד יביא בסופו של דבר לפריצת הדרך ולהבנה שאנו מחוללים שינוי רק משום שאנו זקוקים לו.
 
זהו לא רק סיפורי האישי וגם לא רק סיפורן של אותן משפחות, זהו סיפורה של החברה שלנו כולה, חברה שחייבת לבחון את היסודות האנושיים שעליהם היא נשענת בכל פעם מחדש.
 
לקבל את האחר, לגלות יותר חמלה, הרבה יותר הבנה, להתגבר על הפחד ועל הדעות הקדומות ולהרחיב את הלב.
 
 
 
אירית רוזנבלום
 
סתיו 2015
 
 
 
פרק ראשון
המהפכה המשפחתית 
 
 
ארגון 'משפחה חדשה' - מתחילים
 
הייתי בת שש בערך. נסענו כל ילדי כיתה א' לבריכה העירונית בירושלים. המורה שאל מי יודע לשחות. הייתי משוכנעת שכולם יודעים ורק אני לא, ולכן הרמתי מייד את ידי.
 
"את יודעת לשחות?" שאל המורה.
 
הבטתי במים העמוקים, ליבי פעם במהירות. "כן," אמרתי.
 
"בואי תדגימי לנו," ביקש המורה.
 
הבנתי שלא אוכל לסגת ונכנסתי. תחילה הרגשתי תחת רגליי את המדרגות בכניסה למים הרדודים, אך לפתע לא הרגשתי קרקע יציבה מתחת לרגליי. כל הכיתה נעצה בי מבטים. נשמתי נשימה עמוקה וצללתי מתחת למים. רק אלוהים יודע אילו תנועות עשיתי כדי להתקדם אבל יצאתי מצידה השני של הבריכה.
 
כך נהגתי גם כשהחלטתי שאני הולכת לשנות את התפיסות החברתיות־דתיות המגבילות שנוגעות למהות המשפחה. כן, אני, אירית מירושלים, שהוריה ניצלו מהתופת של המלחמה הנוראית באירופה והקימו משפחה נגד כל הסיכויים. אני רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה זוג אחד שירצה להקים משפחה והמדינה לא תכיר בו. שלא יהיה אדם אחד שרוצה להעמיד דור המשך גם לאחר מותו — ושלא תינתן לו האפשרות, הזכות והחירות לעשות כך.
 
***
 
מי עמדו לנגד עיניי? כל אלו שאינם עונים להגדרה שקבעה המדינה בהגדרת המושג 'משפחה' - כאמור, גבר ואישה יהודים נשואים כדת משה וישראל. חשבתי שמבחינה משפטית קיימים תאים משפחתיים רבים אחרים: גבר וגבר, אישה ואישה, זוגות לא נשואים, זוגות נשואים בנישואים אזרחיים, בני זוג בני דתות שונות ומשפחות חד־הוריות. כשבדקתי את הסטטיסטיקה מצאתי כי 48% (!) מהתאים המשפחתיים לא עונים על הגדרת המבנה המשפחתי המקובל על המדינה.
 
 
היו כאלו שאמרו שאני הוזה, שיצאתי מדעתי, נתנו לי "לשחק" כמה חודשים וניבאו שאחזור עם הזנב מקופל בין הרגליים לעיסוקי הנוח. הם טעו כמובן. בשנים שעברו מאז הקמתי את הארגון, ובעקבות התיקים שבהם טיפלתי, הבקשות שהגשתי, הדחיות שספגתי אבל גם המודעות שעוררתי בעקבותיהם, בזכות כל אלו התחוללה בארץ המהפכה שאני מכנה "המהפכה המשפחתית". מהפכה שחוללנו כשהתחלנו להאמין בכוחנו כיחידים, כאינדיבידואלים המסוגלים להשפיע על גורלם בעצמם.
 
 
הארגון שהקמתי היה רק שלב בתהליך אל עבר המהפכה החברתית שביקשתי לחולל. המהפכה הזו ריתקה אותי והיא ממלאת את עולמי. היה לי ברור שלמענה אני מקדישה את מרצי, את כישרונותיי, את ימיי וגם את לילותיי. ידעתי שכאן טמונה משמעות חיי. גם אם בדרך איאלץ למלא מיליוני טפסים, לעבור משפטים מייגעים, להילחם בדעות קדומות, בהתנגדות של גופים חשוכים, בקנאה ובמה לא, לעולם לא אשכח את המטרה שלשמה אני פועלת ולא אחדל מלהתבונן בתהליך המופלא הזה ממעוף הציפור.
 
היה עלי למצוא בתוכי שני כוחות מנוגדים, לגייס אותם ולשלב ביניהם: מבט פילוסופי, ובה בעת גם יכולת מעשית וקונקרטית להתמודד עם המהמורות הצפויות לי בדרך: בבתי המשפט, בכנסת, בתקשורת ובציבור.
 
***
 
מאז שהקמתי את ארגון 'משפחה חדשה', אני מנסה לגשר בין הרעיונות המופשטים שלי ובין מאבקי ליישומם המעשי בשטח. לקשר בין מציאת פתרון מעשי לאי הצדק שנעשה לאישה מאפריקה, ובין החשיבה והמבט הכללי על החברה שבה חיה האישה הזו, ואיך אפשר לשנות את התפיסות המקובעות, את הגזענות, את חוסר החמלה לאחר, לשונה, ואת חוקי המשחק החברתיים.
 
 
 
חיסון פוליטי נגד ציד מכשפות
 
עברנו לשוהם כשילדיי היו קטנים. מראשית ימי היישוב התנדבתי לקדם בו את מערכת החינוך שהייתה אז בחיתוליה. פעולותיי משכו את תשומת לב התושבים, והוצע לי לרוץ למועצת העיר.
 
מעולם לא היו לי יומרות פוליטיות. למעשה, היום אני יודעת שפוליטיקה היא מתכון לאומללות עבורי. אבל בזכות אותה תקופה, בזכות אותן מלחמות שנאלצתי לנהל, בזכות התושייה והיצירתיות שמצאתי בעצמי להפתעתי הרבה, אגרתי מספיק כוחות לכל השנים שיבואו. וזה לא יהיה בלתי מדויק לומר שאני חבה רבות לפוליטיקה ולניסיון הקצר שרכשתי כחברת מועצת שוהם בגיבוש חוסני הנפשי והמקצועי, ובגיבוש הביטחון העצמי שלי והאמונה ביכולותיי מול ההתנגדויות שקמו לי. נזקקתי לביטחון ולכוחות האלו שוב ושוב. הדבר מוכר מן הסתם לכל מי שמבקש לפלס דרכים חדשות.
 
בצעירותי הייתי ספורטאית מצטיינת. אני מניחה שהדבר הטמיע בי את יצר התחרותיות ואת כושר ההתמדה או ליתר דיוק, את כושר הסבל. שתי עוצמות אלו חייבות להופיע אצל יזמים. הקמת 'משפחה חדשה' הייתה סטארט־אפ לכל דבר — חברה שיש לה חזון, בין שהוא עסקי ובין שהוא חברתי, עוברת למעשה את אותם שלבים בדרכה לקדם אותו.
 
יוזמה זו חייבה אותי להשקיע כוחות עצומים, ואין לי ספק שהעבר הספורטיבי שלי העניק לי את הכלים החשובים הללו בהחלטתי להקדיש את חיי למהפכה הזו. שום דבר ואף אחד לא היו יכולים לעצור בעדי.
 
איך אפשר לתאר דרך של 17 שנים? איך מתארים את החלום, את הכאב, את המלחמות, את המשברים, את הבדידות, את האושר, את האכזבות, את הכעס, את השמחה? החוויה חזקה מהמילים המתארות אותה. ובכל זאת מצאתי לכל אלו מכנה משותף: המהפכה הזו מעניקה משמעות לחיים.
 
כדי ליצור מהפכות היסטוריות צריך לגבש תוכנית אסטרטגית מעמיקה. לא סתם להיגרר.
 
 
 
כיצד הגענו למצב הזה? היסטוריה על קצה המזלג
 
חזרתי אל התהליך ההיסטורי. אל סוף ימי הביניים, אל ימי המהפכה התעשייתית ותחילת הרנסאנס, אל תקופת הרומנטיקה,2 שהעלתה על נס את חופש הדמיון. שאלתי את עצמי בתדהמה איך ייתכן שדווקא את המשפחה שכחו לשחרר? מה עם חופש המשפחתיות?
 
הבחירה החופשית3 חלה אז כמעט על הכול: על הזכות להצביע ולבחור את הריבון, על חופש הביטוי, חופש ההגירה, חופש העיסוק ועוד. אבל הזוגיות, המשפחה, ההורות — אלו נותרו תחת מרותה של הכנסייה. הפרדוקס שנוצר היה עצום: אנשים החלו לנהל את חיי היומיום שלהם בחופשיות, אבל חיי המשפחה שלהם נותרו בחשכה המפלה והמגבילה. גבר לא יכול לבחור לשאת כל אישה, ואישה לא יכולה להתחתן עם כל גבר אם אינם עונים על תנאי ודרישות הכנסייה.
 
כנראה בשל כך, בסוף המאה השמונה־עשרה הפסיקו אנשים להתחתן. הם פשוט חיו יחד גם ללא היתר הכנסייה. המדינות השונות החלו להבחין בשינוי, בירידת הכנסייה מגדולתה, בחילוניות המתעצמת. המדינה הבינה שהפקרת תחום זה גורמת לאובדן השליטה של המדינה על נתיניה.4 התוצאה הייתה שמדינות רבות באירופה החלו לייסד נישואים אזרחיים. זו הייתה לדעתי טעות איומה, שכן על פי חוקי הנישואים האזרחיים, רק שני אנשים מאותה מדינה יכולים להינשא זה לזה, ואם קודם לכן חוקי הכנסייה התירו לגבר ואישה להינשא גם אם לא היו מאותה מדינה, עכשיו נוספה עוד מגבלה. אך לא רבים הבינו מייד את גודל הבעיה.
 
לאדם יש חירות מחשבתית וזכותו לקבוע בינו לבין עצמו, ועם בן או בת זוגו, את הבחירות האינטימיות שלו, ולא באמצעות גורם חיצוני. נישואים אזרחיים הם אותה גברת בשינוי אדרת. הבעיה היא לא החילוניות אלא הפגיעה בפרטיות! אף אחד לא רוצה שיחליטו בשבילו.
 
 
 
חשבתי שהדבר הנכון ביותר הוא להתחיל מהמקום שבו מגדירים את הבעיה, כלומר בבית המחוקקים. על כן, זמן קצר אחרי שהקמתי את 'משפחה חדשה' ישבתי וניסחתי הצעת חוק תחת השם 'חוק יסוד: המשפחה'. חיפשתי דרך לממש את הרעיון הגדול הזה לפיו לכל אדם זכות למשפחה והגעתי למסקנה שהגדרה חוקית תחולל את השינוי.