טבחית ונסיכה

1

 

 

שאון מחריש אוזניים נשמע כשהמסוק הנמיך מהרקיע הכחול-בהיר, ואגל זיעה קטנטן זחל במורד הרווח בין שדיה של סופי.

"הוא הגיע," הכריז לפתע אנדי כשלהבי המסוק חדלו מלהסתובב. "אל תיראי כל כך מודאגת, סופי. נכון שרייף קרטר הוא הבוס הגדול, אבל הוא לא נושך. הוא רק אדם שלא סובל טיפשים בסביבתו, וכל זמן שתזכרי את זה, את תהיי בסדר."

"בסדר," חזרה סופי אחריו כהד. אבל גרונה היה עדיין מכווץ ממתח גם אחרי שאנדי עזב את המרפסת המקורה ורץ לכיוון המסוק שמתוכו הגיחה דמותו של גבר בעל מבנה גוף רב-עוצמה. האיש העביר את אצבעותיו בשערו הכהה שהרוח פרעה. הוא נעצר לרגע, לסרוק במבטו את קו האופק, וניער את ראשו כשבלונדינית בעלת חזה נדיב בחליפת מדים כחולה והדוקה ניסתה למשוך את תשומת ליבו. הוא קפץ אל הקרקע המאובקת, בהותירו מאחור את הבלונדינית שהוסיפה להסתכל עליו – כתפיה שפופות באכזבה. 

גל נוסף של פאניקה שטף את עורה של סופי, אבל כעת נלווה אליו כבר משהו נוסף. משהו שגרם לדופק שלה להתחיל להאיץ כשהאיש עמד שם, דומם מאוד, מתבונן באדמות המקיפות אותו – ויציבתו הקפואה מושכת תשומת לב אל צדודיתו הגאה ואל הצללית הכהה של לסתו.

אפילו ממרחק כזה היא יכלה לראות את מבנה גופו המוצק. בחליפה מחויטת להפליא, שחבקה היטב את גופו השרירי, היה מראהו מהודר ומתוחכם – לא שייך לסביבה המאובקת הזאת של הערבה, בדיוק כמו מסוקו היקר. כל פרט בהופעתו הכריז על היותו הבעלים המיליארדר של אחת מחברות הטלקומוניקציה הגדולות בתבל, שחוות הבקר הענקית הזאת הייתה בשבילו סתם עוד אחד מ"התחביבים" שלו. רייף קרטר. אפילו השם נשמע סקסי להפליא. היא שמעה במקרה את שאר אנשי הצוות מדברים אודותיו. פיסות מלהיבות של רכילות שלכדו את אוזנה – אם כי היא הקפידה לא לחטט ולא להפגין את סקרנותה.

כי סופי למדה מהר מאוד שאם היא רוצה להסתיר את זהותה האמיתית, עדיף לה לדאוג להיראות אך לא להישמע. להתלבש בצניעות ולהיבלע ברקע. לא לשאול שאלות בקשר לבעלים של האדמה הזאת, ושל כל האדמות הרחק ככל שהעין יכולה לראות. היא ידעה רק שהוא אדם עשיר. עשיר מאוד. שהוא אוהב מטוסים ואומנות ונשים יפות – נוסף לאהבתו את חיי הכפר האוסטרלי, שלתוכם הוא צלל מדי פעם כשנח עליו החשק. שדיה עקצצו בהלמות של ציפייה בלתי מוכרת. היא לא ציפתה מהאיש להיות כל כך... מהפנט.

היא התבוננה וראתה איך אנדי נע לכיוונו, ושני הגברים החליפו כמה מילות ברכה לפני שהם פנו לצעוד לעבר בתי החווה, בעוד המסוק ממריא מאחוריהם בחזרה אל הרקיע. האוויר על המרפסת המקורה היה לוהט. אפילו בשעת בוקר כה מוקדמת כבר נמדדו טמפרטורות גבוהות. הקיץ הגיע במלוא עוזו, ולפעמים זה הרגיש כאילו היא חיה בתוך איזו סאונה ענקית. כפות ידיה היו מכוסות במעטה זיעה דקיק, והיא שפשפה אותן במכנסי הכותנה הקצרים שלה, כשהיא מנסה לגרום לליבה להפסיק להלום בעוז – שכן ברור שאיכשהו זה יהפוך את חוסר הנוחות שהיא חשה לנראה לעין.

היא תהתה מה בדיוק יש בהגעתו של רייף קרטר שגורם לה להרגיש כאילו העולם כולו עומד להתמוטט סביבה. החשש שהיא עומדת להיחשף? שהוא עשוי להצליח במקום שבו כל שאר האנשים בחוות הבקר הזאת כשלו – ולהבין מי היא באמת? שהוא יגלה אילו מאמצים מטורפים היא עשתה כדי להשיג לעצמה את המשרה הזאת כאן, בלב הערבה האוסטרלית, בגלל רצונה לברוח מחיי השפע הנוחים שהיו לה, ולמצוא לעצמה קיום בעל משמעות רבה יותר? היא לא פגשה אותו מעולם, אבל זה היה לגמרי אפשרי שהוא ראה את תמונותיה בעיתון – שכן, האם לא הייתה איזו קרבה בין העולמות הזוהרים שבהם הם חיו? מוחה החל לדהור אפילו מהר עוד יותר. ומה אם הוא באמת יגלה מי היא – מה יקרה אז? 

סדרת תרחישים לא נעימה הבזיקה מול עיניה והיא קפצה את אגרופיה בנחישות אשר הציפה אותה. זה לא עומד לקרות. היא לא תיתן לזה לקרות. לראשונה בימי חייה היא החלה לחוות את ההנאה הפשוטה של אנונימיות ואת תחושת הסיפוק של מלאכה קשה והגונה, ומעט אופטימיות זהירה ביחס לעתיד. אף אחד לא ידע מי היא, ולאף אחד גם לא היה אכפת. לא היו שום עיניים שעקבו אחרי כל תנועה שלה. היא הייתה לבדה – ממש לבדה – וזה היה גם מפחיד נורא וגם מרגש להפליא. זה לא היה יכול להימשך לעד. היא הבינה את זה. אחיה הציב בפניה אולטימטום, והמועד שהוא קבע הלך והתקרב במהירות. הוא רצה אותה בחזרה באיזלוורדה – רצוי לפני חג המולד, אך בהחלט בזמן להשתתף בחגיגות יום ההולדת התשע-עשרה של אחותה הקטנה, שיחול בסוף חודש פברואר. בעוד חודשיים הכול כבר יסתיים, והיא תתגעגע לתחושת השלווה והחופש שהייתה לה במקום המבודד הזה. היא תיאלץ לחזור אל העולם שממנו היא ברחה ולהתייצב בפני עתידה, אבל היא רצתה לעשות את זה בדרך שהיא תבחר. לעזוב כאן כמו שהיא הגיעה – ללא שום המולה או טקס.

בעזבה את החום שהיה תלוי על המרפסת המקורה כמו שמיכה עבה, סופי מיהרה אל המטבח, שם מיזוג האוויר לא ממש הצליח לצנן את עורה המלוהט. היא נופפה בכף ידה על פניה כששמעה לפתע צעדים גבריים כבדים, והשתדלה לא לתת לעצביה המתוחים להשתלט עליה.

"סופי? בואי תגידי שלום לבוס."

קולו של אנדי, עם מבטאו האוסטרלי הכבד, ניפץ לפתע את מחשבותיה, וכבר לא היה לה זמן להרהורים מפני שמנהל החווה נכנס אל המטבח, עם חיוך על פניו – בניגוד גמור להבעת פניו של האיש שצעד בעקבותיו. ועד כמה שהיא ניסתה, סופי לא הייתה מסוגלת להתיק את מבטה מהאיש, למרות שחינוכה המעולה הטביע בה את הידיעה שמאוד לא מנומס לבהות.

מקרוב הוא נראה עוד יותר מרהיב. העצמות הקשות של פניו העניקו לו מראה יפה להדהים, וזה היה נכון גם בנוגע לגופו. אבל מתחת לשלמות הפיזית שלו הסתתרה איזו איכות שרטטה סביבו כמו הילה אפלה – מין תחושה של סכנה שגרמה לה להרגיש מודעת מאוד לעצמה. האם הוא יודע איזו השפעה יש לו על נשים? היא תהתה. האם הוא מודע לכך שפיה יבש כמו האבק שמכסה את הגינה בחוץ וששדיה החלו לתפוח, כך שהם נלחצים אל הבד הזול של חזייתה שכאילו התכווצה פתאום? היא תהתה איך הוא מצליח להיראות קריר כל כך בחליפה כהה, וכאילו היה מסוגל לקרוא כל מחשבותיה, הוא החליק את הז'קט מעל כתפיו הרחבות כך שהיא מצאה את עצמה ניצבת מול מראה הטורסו השרירי והחזק – צללית אפלולית מתחת לחולצת המשי הצחורה שהוא לבש.

אגל זיעה נוסף זלג במורד מחשופה והרטיב את חולצת הטריקו שהיא לבשה, כשהיא פגשה את עיני הפלדה האפורות אשר הופנו לכיוונה. הוא הצר את עיניו בהבעה מהורהרת כשסקר אותה מלמעלה למטה ובחזרה, וחששה של סופי פינה את מקומו לכעס. היא לא הייתה רגילה לכך שגברים מביטים בה בכזאת צורה. איש מעולם לא הסתכל עליה באופן כה גלוי, כאילו שיש לו כל זכות שבעולם לעשות את זה. היא בלעה את רוקה בקושי. ונראה היה שברור לו בדיוק מה היא חושבת על פניו היפהפיים ועל גופו...

"רייף," קולו של אנדי היה רגוע בהחוותו לכיוונה. "זוהי סופי – הבחורה שעליה סיפרתי לך. היא מבשלת לנו כבר קרוב לשישה חודשים."

"סופי...?"

זאת הייתה המילה הראשונה שהוא אמר – הצלפה חלקלקה ואפלה שפילחה את האוויר לכיוונה. רייף קרטר הרים את גבותיו בשאלה וסופי הגיבה בחיוך קטן ומתוח. היא ידעה שאסור היה לה להסס כי כל היסוס הוא סכנה. בדיוק כשם שהיא ידעה שתשובתה לשאלה שלו הייתה צריכה להיות שגורה ומוכנה על לשונה – והיא הייתה עונה מייד אם היא לא הייתה כה מבולבלת מהפיתוי של קולו העמוק והערב ומההשפעה המשתקת שהייתה למבטו.

"דוּקָס. שמי הוא סופי דוקס," היא אמרה בהשתמשה בשם המשפחה של סבתה היוונייה. היא ידעה שאין שם איש שיוכל לסתור אותה מפני שהיא לא הראתה לאף אחד את מסמכיה. תחושת אשמה הציפה אותה. היא הצליחה להסיח את דעתם של כל האנשים בחווה למשך זמן ארוך מספיק כדי לשכוח שמעולם הם לא ראו את המסמכים.

 מבט עיני הפלדה נעשה נוקב עוד יותר. "שם יוצא דופן," הוא ציין.

"נכון." וברצונה העז לשנות נושא, היא כחכחה בגרונה והצליחה איכשהו להעלות חיוך על פניה. "אתה ודאי צמא אחרי הטיסה. האם תרצה קצת תה, מר קרטר?"

"כבר חשבתי שלא תציעי לעולם," הוא השיב במין נימה קצת מלגלגת. "ותקראי לי רייף."

"רייף," היא חזרה אחריו, מודעת לכך שנימה מסוימת של נזיפה הסתתרה בקולו השלו. אז קחי את עצמך בידיים. תתחילי לזכור שהוא הבוס שלך ושאת אמורה להיות חביבה וצייתנית. "בסדר." היא אילצה חיוך נוסף. "אכין מייד תה. ומה בנוגע אליך, אנדי?"

"לא לי, תודה." מנהל החווה נד בראשו. "אני אחכה עד הפסקת העישון של אמצע הבוקר. אראה אותך בחוץ אחרי שתשתה את התה, רייף. ואז אערוך לך סיור קצר."

מודעותה העצמית של סופי התעצמה פלאים כשאנדי יצא והיא נותרה עם רייף קרטר בחדר שקירותיו כאילו החלו לסגור עליה. ולמרות שהכנת תה הייתה משימה שהיא ביצעה אינספור פעמים מדי יום ביומו, היא הרגישה כמו קפיץ דרוך בעת שהעסיקה את עצמה ברחבי המטבח, כשהיא מודעת היטב לעיניו שלא חדלו מלעקוב אחרי כל תנועה שלה. מבט הפלדה שלו פילח אותה כמו לייזר רב עוצמה בעת שהיא הרימה את הקומקום, שלפתע הרגיש כבד במידה מגוחכת. למה הוא בכלל נמצא פה? היא חשבה לעצמה בעת שמזגה את המים הרותחים אל תוך קנקן התה. אנדי אמר שהוא לא מצפה לביקור שלו לפני בוא האביב – ועד אז היא הייתה אמורה להפוך כבר לזיכרון עמום. הוא בטח לא היה אמור להגיע קרוב כל כך לחג המולד – שיחול בעוד כמה שבועות בלבד.

היא הורידה ספל מהמדף. קל מאוד היה לשכוח את חג המולד בחלק האקזוטי והטרופי הזה של אוסטרליה, עם הצמחייה העשירה והחום המהביל, ועם מיני הציפורים והחיות שהיא הכירה רק מתמונות ומסרטים דוקומנטריים. אבל בגלל שהגברים דרשו את זה, היא עשתה איזשהו מאמץ לקשט את החווה בשרשרות נייר וענפי צינית מפלסטיק, ועם עץ חג מולד זול ומזויף שהיא קנתה בחנות המקומית. התוצאה הייתה צעקנית מאוד, אך זה היה מספיק שונה כדי להשכיח מליבה את כל הדברים שאליהם היא הייתה רגילה.

אלא שכעת כל המראות של מה שהיא הותירה מאחור חזרו בשטף אל ראשה, כשהיא חשבה על חג המולד באי איזלוורדה, ביתה. היא דמיינה לעצמה את היין המחומם והמתובל ואת הצלחות המוזהבות עם ערימות המטעמים המתוקים. היא חשבה על העץ הענקי שהוצב בגאון בחדר הכס של הארמון. העץ קושט בנרות אמיתיים שהודלקו בשקדנות על ידי צבא של משרתים חרוצים שעמדו לשרתה. ומתחת לעץ הייתה ערימה קטנה של מתנות שהיא ואחיה נהגו לחלק לילדי העיר מדי שנה. היא זכרה איך מבטים להוטים האירו את פניהם הקטנים של הילדים, וללא שום אזהרה הציף את ליבה גל של בדידות. לפתע הרגישה חשופה וחלשה. היא ידעה כמה קל יהיה להיכנע ולחזור הביתה, אבל היא לא הייתה מעוניינת בזה. עדיין לא. לא לפני שהיא תצליח להחליט איזה מין עתיד היא רוצה שיהיה לה...

היא העניקה בחישה קטנה בתוך הקנקן, בקוותה שרייף יעדיף לשתות את התה שלו בחוץ, או שפשוט ילך לחדריו המפוארים, שתפסו חלק נפרד לגמרי של מבנה החווה הענקי. אבל ליבה צנח כשהוא השעין את מותניו הצרים על אדן החלון, ונראה כמו מי שאין לו שום רצון ללכת לשום מקום אחר. ובניגוד לרוב האנשים, נראה היה שממש לא אכפת לו להניח לשתיקה להתארך לה עוד ועוד. האם הוא לא שם לב לכך שעצבנותה גוברת עם כל רגע שחולף, למרות העובדה שבמשך כל חייה אנשים התבוננו בה? רק שבדרך כלל זה לא השפיע עליה בכזאת צורה. זה לא גרם לשדיה לעקצץ, או לגוש החום המטריד הזה להתחיל להצטבר עמוק בתוך בטנה...

אז תגידי משהו. תעמידי פנים שזהו אחד מאינספור האנשים הזרים שאת פגשת במהלך ימי חייך, שאיתם את נאלצת להחליף מילות נימוסין.

"הגעת בטיסה מאנגליה היום?" היא שאלה, תוך מזיגת חלב לתוך קנקן חרסינה.

הוא לא חייך אליה בחזרה. "לא. אני אחרי מסע נרחב במזרח הרחוק, והגעתי לבריסביין כבר אתמול. זה כל כך קרוב, שנראה לי שיהיה ממש טירוף לא לקפוץ לבקר." עיניו האפורות ברקו. "ורק למען הסדר הטוב, אני לא מתגורר באנגליה."

היא פגשה את הפלדה של מבטו. "אבל חשבתי ש – "

"שיש לי מבטא אנגלי?"

היא חייכה חיוך קלוש. "בעצם, כן."

"אומרים שלעולם לא מצליחים להשתחרר מהמבטא שאיתו נולדים, אבל כבר מזמן שאני לא חי שם. שנים, בעצם." הוא הזעיף פנים. "ואם כבר מדברים על מבטאים – אני לא ממש מצליח למקם את המבטא שלך. נראה לי שמעולם לא שמעתי מבטא כזה. את יוונייה?"

סופי הרימה את הספל כדי להסיח את דעתו, נימת קולה העליזה תאמה את החיוך המאיר שהיא שלחה לעברו. "חלב? סוכר?"

"לא זה ולא זה. אני אשתה את התה כמו שהוא."

היא הושיטה לו את הספל, ובליבה חשבה שהלוואי שהוא לא היה פושט כך את רגליו קדימה – תנועה שגרמה לבד הכהה של מכנסיו להימתח על גבי ירכיו רבות העוצמה. האם הייתה זאת כוונתו לגרום למבטה להשתהות שם, כמו איזו מציצנית חסרת ברירה? אבל לנעוץ בגברים מבטים מלאי תשוקה לא היה דבר שהיא נהגה לעשות. זה לא היה מטבעה להתנהג כמו איזו חיה טורפת. כל גילוי של התנהגות כזאת היה נקלט מייד בעדשות המצלמות אשר עקבו אחריה לכל מקום, וגורר מייד נזיפה. אפילו הגבר שהייתה מאורסת לו – מי שנחשב בקרב הציבור לאחד הגברים הסקסיים ביותר בעולם – לא עורר בה מעולם כזה עניין וכזאת הלמות לב שממש גרמה לאצבעותיה להתחיל לרעוד.

היא הברישה בידה כמה פירורים דמיוניים מעל השולחן במאמץ להסתיר את עצבנותה. "אז איפה אתה כן מתגורר?" היא שאלה.

"בעיקר בניו-יורק. חייתי כאן בחווה בהתחלה כשרק קניתי אותה, אבל לרוב אני נע ונד בין ערים – כמעט בלי הפסקה. אני מה שניתן לכנות 'צועני עירוני מודרני'." הוא לקח לגימה מהתה שלו, ועיניו המהתלות הביטו בה מעבר לשפת הספל. "ואת עדיין לא ענית לי על השאלה."

"סליחה?" היא עפעפה לעברו בריסיה בהבעה מבולבלת, מאחר שהיא קיוותה שהוא שכח. "על איזו שאלה?"

"שאלתי אם את יוונייה."

סופי לא רצתה לשקר, אבל אם היא תגיד לו את האמת, זה יהיה כמו להשליך פצצה בחדר הקטן. האנונימיות שלה תאבד, והיא תאבד את מקום המבטחים הזה. שאלות יישאלו. שאלות רבות מאוד. כי מה היא כבר יכלה להגיד?

אני נסיכה שלא רוצה להיות יותר נסיכה. אני אישה שגדלה בארמון שבו היא לא נאלצה להתמודד מעולם עם החיים האמיתיים. אישה שהושפלה ונפגעה. שיצאה אל העולם הגדול כדי לגלות אם היא מסוגלת להתמודד עם החיים ללא ההגנה שליוותה אותה במשך כל חייה.

היא פגשה את הבוהק הקר של מבטו. "סבתא שלי הייתה יוונייה," היא אמרה, "ויוונית היא שפת אימי."

מבטו נעשה עוד יותר בוחן כעת. "נוסף לעוד שפות?"

"אנגלית, כמובן."

"כמובן." עיניו נצצו. "וזהו זה?

היא ליקקה את שפתה התחתונה. "אני מסוגלת להסתדר גם באיטלקית ובצרפתית."

"וואו, את ממש רב-לשונית, מה?" הוא שאל. "את בהחלט מתבזבזת פה בחודשים האחרונים בצליית סטייקים ומריחת חמאה על פרוסות הלחם של חבורת פועלי חוות בקר."

"לא ידעתי שידיעת שפות יכולה להוות מכשול למי שרוצה להיות טבחית בחוות בקר, מר קרטר."

מבטיהם התנגשו, ורייף השתדל לא להיות מושפע מההתגרות שהבליחה לפתע בעיניה, שהיו מסיחות דעת בדיוק כמו ההזדקרות הגאה של שדיה. ברמה מסוימת הוא היה מודע לכך שהיא משחקת איתו משחקים ומתחמקת מלהשיב על שאלותיו, ולא היה ברור לו למה זה בדיוק. הוא הזדעף. אבל היו דברים רבים שבהם הוא לא היה בטוח ברגע זה. הרבה בחורות צעירות נוהגות להגיע מחו"ל כדי לעבוד בחלקים הנידחים של אוסטרליה – אך מעולם הוא לא נתקל באף אחת כמו סופי דוקס. הוא תהה מה בדיוק היא עושה כאן. היא נראתה פה חריגה ממש כמו יהלום בערימת אשפה. אנדי סיפר לו שכשהיא הגיעה, היא הייתה תמימה וחסרת כל ניסיון, אך להוטה מאוד ללמוד. רייף תהה מדוע מנהל החווה האוסטרלי המחוספס שלו קיבל לעבודה מישהי שחסרה אפילו את היכולות הבסיסיות ביותר – אם כי היה לו רעיון ברור למדי מדוע בדיוק.

גרונו נעשה יבש מאוד.

כי היא הייתה יפהפייה.

ממש יפהפייה.

לא יופי כזה שנובע מבילוי של שעות מול המראה או מהיכרות מעמיקה עם מיטב המנתחים הפלסטיים. משהו אמר לו שככה היא נראית בלי לנסות בכלל. עצמות לחייה היו גבוהות, עיניה כחולות כמו השמיים מעל קווינסלנד, ושערה הכהה היה קשור על עורפה בקוקו בוהק. לא היה שום איפור על פניה – אך עם ריסים כה ארוכים, הוא תיאר לעצמו שהיא לא זקוקה לשום איפור. ושפתיה. הו, השפתיים הללו. חלציו החלו להתקשות. מבט אחד בשפתיים הללו והוא היה מסוגל לחשוב על אלפי דברים שהוא היה שמח לעשות איתן, שלא היו בכלל תמימים – וגם בלשון הוורדרדה החמודה הזאת, שלא הפסיקה להלך עליו קסם.

אבל המשיכה שלה לא התמצתה בפניה בלבד. היא ניחנה בגוף מהסוג הזה שנראה טוב בבגדים, אך בלעדיהם נראה בוודאי הרבה יותר נפלא. אפילו חולצת הטריקו הלבנה והזולה שלה ומכנסי הכותנה הקצרים, חסרי הייחוד, לא הצליחו להסתיר את רגליה הארוכות ואת ישבנה החטוב, והיא התנועעה בחן טבעי של רקדנית. היא הייתה אישה נחשקת מאוד, בלי שום ספק – ורייף דמיין לעצמו את תגובתו של אנדי בראותו אותה לראשונה. איזה גבר יכול לעמוד בפני אישה שנראית ככה, שמופיעה משום מקום כמו מענה לכל חלומותיו?

ואנדי גם סיפר לו שהיא שמרה מרחק מסוים מכולם. היא לא הייתה מהתרמילאיות הזרות הללו שלהוטות לקחת חלק בכל דבר חדש – כולל סקס. לפי מה שנאמר לו, היא לא פלירטטה עם הגברים ולא נתנה שום סימנים שהיא עשויה להיות מעוניינת באיזה מפגש בשעת לילה מאוחרת. מנהל החווה שלו אמר לו שהיא נראית קצת זהירה ושהיא מסוגלת לשדר צינה מוחלטת בלי להתאמץ בכלל, ושלכן אף אחד מהעובדים לא עשה שום ניסיון להתחיל איתה. רייף הזדעף. אכן. היא בהחלט זהירה. היא הביטה בו כעת באופן שהזכיר לו ציפור שעפה פעם בטעות אל תוך בניין החווה – כנפיה היפהפיות התנפנפו מול זגוגית החלון בחוסר ישע בנסותה להימלט החוצה. 

הוא לקח לגימה נוספת מהתה שלו. העניין שלו התעורר מכמה וכמה בחינות, קודם כול כי הוא הרגיש שהיא מנסה לשמור מרחק ממנו, דבר שלא קרה בדרך כלל. הוא היה רגיל להיענות מיידית מצד בנות המין הנשי, בכל עת שהוא חפץ בכך. לתשוקה פורצת לספר לו כל מה שהוא רוצה לשמוע – ועוד הרבה יותר מכך.

אך לא מצידה של סופי דוקס, כפי הנראה. הוא תהה מדוע היא כה זהירה ומסוגרת. והאם חוסר רצונה לדבר הוא מה שאחראי להלמות התשוקה העזה שהגבירה עוד ועוד את המתח שבחלציו.

"לא," הוא הודה ביובש. "יכולותייך הלשוניות ראויות להערכה, למרות שהסיכוי לנצל כאן, בערבה, את ידיעת השפות שלך אינו גדול במיוחד." הוא שינה במעט את תנוחתו. "אני מבין שאת ואני עומדים לחלוק את אותו מרחב מִחיה."

היא נראתה קצת לחוצה. "אנחנו לא חייבים. אני מתגוררת בקצה המרוחק של הבניין הראשי מאז שהגעתי הנה. אנדי אמר שזה נראה טירוף להשאיר את המקום ריק לגמרי, וששם יהיה קריר הרבה יותר. אבל עכשיו כשאתה חזרת..."

היא הביטה ישר אל תוך עיניו ללא שום רמז של פלירטוט מהסוג שהוא היה מצפה מכל אישה אחרת בנסיבות הללו.

"אין לי שום בעיה לעבור לאחד מהמבנים היותר קטנים," היא הוסיפה ואמרה בנוקשות. "לא הייתי רוצה להרגיש שאני מפריעה לך בשום צורה."

רייף כמעט חייך. לא, היא בהחלט לא פלירטטה. לעזאזל. מתי הייתה הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה לו? "זה לא יהיה נחוץ," הוא אמר. "המבנה הזה בהחלט מספיק גדול בשביל שני אנשים. אני בטוח שלא תהיה לנו שום בעיה לדאוג לא להסתובב זה לזה בין הרגליים. וממילא אני פה רק לזמן קצר – מקסימום לילה אחד. מה שמזכיר לי." הוא נשען לאחור, על החלון, ונתן בה מבט מהורהר. "אני לא זוכר שאנדי אמר לי, כמה זמן את מתכוונת להישאר פה?"

הוא ראה איך שפת הגוף שלה השתנתה פתאום. היא נטלה את הכפית שהיא הותירה על השולחן ונשאה אותה אל הכיור כאילו היא עלולה להתפוצץ אם לא יעלה בידה להכניסה במהירות לתוך קערה של מים.

"אני... עוד לא ממש החלטתי," היא אמרה כשגבה המתוח עדיין מופנה אליו. "בקרוב. מייד אחרי חג המולד, כפי הנראה."

"אבל האם לא תחסרי למשפחה שלך בחג?" הוא חקר. "או שמא את לא נוהגת לחגוג את חג המולד?"

היא פנתה בחזרה לכיוונו, ורייף ראה שפניה החווירו. עיניה הכחולות האפילו כך שפתאום היא נראתה כמעט שבירה, והוא חש מהלומה בלתי צפויה של אשמה – כאילו עשה משהו לא בסדר. עד שהוא הזכיר לעצמו שבסך הכול הוא שאל אותה שאלה פשוטה לגמרי, ובהיותו האדם שמשלם את שכרה, הייתה לו זכות מלאה לעשות זאת.

"כן. אני חוגגת את חג המולד," היא אמרה בשקט. "אבל הוריי אינם בחיים."

"אני מצטער."

היא הרכינה את ראשה. "תודה."

"ואין לך אחים או אחיות?"

סופי חשבה לעצמה כמה עיקש האיש הזה – וכמה היא לא רגילה להיחקר בצורה כזאת. מפני שבדרך כלל אף אחד לא היה מעז. היא תהתה מדוע זה מעניין אותו כל כך. האם הוא שם לב לכך שמנהל החווה שלו לא ממש הקפיד בעת שראיין אותה לפני קבלתה לעבודה – או שמא יש לזה סיבה אחרת? היא בהתה בקנקנן התה וראתה איך הוא מיטשטש ושב להיראות ממוקד לפני עיניה. היא הייתה תמימה, נכון – אבל היא לא הייתה טיפשה לגמרי. היא הבחינה במבט שהוא נתן בה כשהיא נכנסה אל המטבח – מבט מופתע שהפך לרגע למבט מלא הערכה. היא זכתה לבחינה קצרה, אבל מעמיקה מאוד, של פניה ושל גופה – בחינה שלא היה לה ספק שהוא היה נמנע מלעשות לה לו היה יודע מי היא באמת. אבל הוא לא יודע, נכון? והוא גם לא יֵדע.

כי האינסטינקטים הראשוניים שלה צדקו, כמו שקורה לרוב עם אינסטינקטים. היא נמלאה חשש כשראתה אותו לראשונה, ולא היה לה שום מושג מדוע. אבל עכשיו היא כבר ידעה. כשהוא הביט בה, היא הרגישה משהו לא מוכר. תחושה שלא היה לה שום קשר לפחד שלה שתתגלה, אבל הייתה לא פחות מטרידה. כבדות פתאומית של שדיה והתפשטות חום עמוק בשיפולי בטנה. עורה הרגיש פתאום מתוח מאוד, כאילו נעשה קטן מדי לגופה, ותחתוניה הזולים כאילו חתכו את בשרה.

ובדיוק כשם שהייתה מזהה כוויות שמש אילו לא חוותה אותן לפני כן, כך היא ידעה שמה שהיא מרגישה כלפי רייף קרטר זאת תשוקה. תשוקה לוהטת וממשית מאוד שגרמה לליבה להלום בקצב לא יציב. גרמה לה לתהות איך זה ירגיש להיות חבוקה בזרועותיו של רייף קרטר כשהוא נוגע בה בכל מקום. איך זה ירגיש כשהוא יעביר את אצבעותיו הארוכות על פני עורה שנעשה פתאום כל כך רגיש, כדי להפחית במעט את תחושת הכמיהה הנוראית הזאת. וזה היה דבר שכמוהו היא לא הרגישה מעולם. עם אף אחד.

היא נמלאה תחושת אשמה.

אפילו לא עם לוציאנו.

היא קלטה שהוא ממתין עדיין לתשובה, והתאמצה לחלץ איזה מענה הגיוני מתוך הערפל הארוטי הלא מוכר של מחשבותיה. "יש לי אחות צעירה ויש לי אח."

"והם לא יצפו לשובך הביתה לחג?"

סופי נדה בראשה. היא התקשרה אל אחיה מיירון, אחרי עזיבתה את איזלוורדה, הודיעה לו שהיא שלמה ובריאה, והתחננה בפניו לא לשלוח שום משלחות חיפוש. היא אמרה לו שהיא הייתה חייבת להימלט קצת מהלחץ של כל מה שקרה, ועד עתה הוא נענה לתחינתה. במקרים המעטים שבהם עלה בידה להתחבר לרשת ולבדוק את אתרי החדשות, לא הייתה שם שום הודעה רשמית על העלמותה הפתאומית, ומרי-בל, אחותה הקטנה, נכנסה לנעליה ומילאה את תפקידיה בכל האירועים הרשמיים. ייתכן שמיירון הבין שגאוותה נפגעה ושהיא צריכה להתרחק כדי ללקק את פצעיה בעקבות הדחייה המאוד פומבית שהיא חוותה מצד האיש שהיא נועדה להינשא לו. שהיא בהחלט תשמח לשוב וליטול על כתפיה את העול של כל תפקידיה כנסיכה, אך היא צריכה קצת זמן לפני כן כדי להסדיר את מחשבותיה. או שאולי הוא פשוט עסוק מדי במלאכת השלטון על ממלכת האי הקטנה, ואין לו זמן להקדיש לה תשומת לב רבה במיוחד. הוא לקח את תפקידו כמלך של איזלוורדה ברצינות רבה מאוד, ומזה זמן רב הוא בעצמו נמצא תחת לחץ די משמעותי למצוא לעצמו כלה ראויה. 

"יש לך בדיוק שישה חודשים לחוות את המרידה הקטנה הזאת שלך," הוא הכריז בפסקנות, בקו הטלפון המשובש למדי. "ואם לא תהיי פה בחזרה עד פברואר, אז כבר כן אשלח אחרייך משלחות חיפוש כדי להשיבך הביתה. שלא יהיו לך שום ספקות בנוגע לזה, סופי."

בהיזכרה כעת בנטייתו השתלטנית של אחיה – ובאופן שבו ניסו אנשים מאז שהיא זוכרת לשלוט על מהלך חייה – סופי פנתה לפגוש את מבטו החוקר של רייף קרטר, בידיעה שהיא חייבת למנוע גם ממנו לנהוג בה באותה הצורה. אז תהיי חזקה. תשאלי אותו משהו, היא חשבה לעצמה. תעמידי אותו תחת אור הזרקורים.

"ומה בנוגע לחג המולד שלך? האם תחגוג אותו עם משפחתך?" היא שאלה. "עם ארוחה חגיגית ומזמורי חג מסורתיים?"

פניו התקשו, וסופי ראתה כעת במעמקי עיניו משהו שנראה כמעט כמו כאב. היא מצמצה. לא ייתכן. היא לא יכלה לדמיין לעצמה שגבר רב-עוצמה כמוהו בכלל מסוגל לחוש כאב.

"חג מולד כזה קיים רק בסיפורי אגדות," הוא אמר, ולפתע קולו נעשה קשה ורווי ציניות. "ואני לא האמנתי מעולם בסיפורי אגדות."

ואז הוא קם והתרחק מהחלון, ופתאום הוא היה קרוב מספיק, כך שסופי יכלה לשלוח יד ולגעת בו. קרוב מספיק כדי שהיא תראה שהצללית הכהה על לסתו הייתה בגלל צמיחת זיפי זקן חדשה, למרות שלא יכלו לחלוף יותר מכמה שעות מאז קומו מהמיטה. רמז לאון ולחיוניות שלו, רמז ברור לכל מה שהוא היה יכול לשדר, ופרץ נוסף של תשוקה לא מוכרת הציף אותה.

"הו, תראי," הוא ציין ועיני הפלדה שלו נצצו, בטרם הוצלו על ידי ריסיו השחורים כפחם, בהשפילו את מבטו אל אצבעותיה. "הידיים שלך רועדות. מה העניין, סופי? יש משהו שמציק לך?"

היא ניחשה שהיא יודעת בדיוק מה מציק לה, אבל בחרה להסתיר את מבוכתה מאחורי ניד ראש פסקני.

"האמת היא שכן," היא אמרה. "אני נוטה להילחץ כשמישהו עומד ומסתכל איך אני עובדת – ובעיקר אם המישהו הזה הוא במקרה הבוס. אני עומדת להתחיל להכין את האוכל להפסקת אמצע הבוקר של העובדים, ואתה יודע כמה רעבים הם נעשים." היא העניקה לו חיוך קטנטן, בתקווה שזה יסתיר את מה שהיא הרגישה. בתקווה שהוא לא ישים לב לכך שפטמותיה נלחצו אל בד חולצת הטריקו שלה כמו צמד אבנים קטנות וקשות, או שלחייה הלכו והתלהטו מרגע לרגע. "כך שאולי תוכל לסלוח לי?"

"אני מתרשם בבירור שמגרשים אותי," הוא אמר בנימה חלקלקה. "דבר שדי מהווה כאן תקדים. ובכל זאת, מאחר שמסירות לעבודה היא מעלה שהערכתי מאז ומעולם, את לא תראי אותי מגלה שום התנגדות."

אבל לפני הגיעו אל הדלת הוא עצר, ולפתע הוא כבר לא היה הבוס החביב והטיפה סקרן ששואל שאלות כלליות על הרקע שלה או מציין את העובדה שאצבעותיה רועדות. פתאום הוא שב להיות בעל החווה המיליארדר בעל המסוק הנוצץ שהביט בה כאילו יש לו כל זכות להתנשא עליה.

"אין לי שום התנגדות לחלוק איתך את המבנה הראשי, כל עוד את מבינה שאני אוהב להיות בחברת עצמי. אז בבקשה אל תרגישי כאילו את חייבת לחפש את חברתי או לפתוח איתי בשיחה, בעיקר כשאני עובד. במקרה יש לנו יום יפה, ואנחנו נקבל את זה כמו שזה, בסדר?" קולו התקשה. "אין לי שום צורך לשמוע את דעתך על השמש הזורחת, או את השאלות העליזות שלך בנוגע לאופן שבו אני מעוניין לבלות את יומי. ברור?"

סופי פגשה את מבטו האפור החודר, ובליבה חשבה שזהו כנראה היחס הגס ביותר שמישהו הפגין כלפיה אי-פעם. לפתוח בשיחה איתו? היא הייתה מעדיפה לפתוח בשיחה עם אחד החרקים הענקיים שנקבצו בכל בוקר על המרפסת המקורה! אבל פניה לא הסגירו שום דבר בהנהנה, למרות שקולה היה נוקשה. "כמובן."

היא שמחה כשהדלת נטרקה אחרי גבו. הוא היה האיש היהיר ביותר שהיא פגשה אי-פעם – יהיר יותר אפילו מאחיה – אך הוא היה גם הגבר המושך ביותר. ללא שום מתחרים. היא עצמה לרגע את עיניה בהיזכרה בהשפעה שהייתה לו עליה. היא הייתה לחוצה ומבולבלת בחברתו, וזה היה לגמרי לא אופייני לה. בדיוק כמו שאצבעות רועדות ושדיים דואבים אינם אופייניים לה. היא נתנה לו להשפיע עליה רק מפני שהוא נראה כמו איזה אל יווני שהתברך במנה מוגזמת בהחלט של סקס-אפיל, ואסור היה לה לתת לזה לקרות שוב. הוא הבוס שלה – לא יותר מזה. גבר שרק חולף כאן לתקופה קצרה מאוד.

אבל למרות מיטב הכוונות שלה, משהו גרם לה לגשת אל החלון בזמן שהוא חצה את החצר, ומשהו הותיר אותה שם מתבוננת בו.

אור השמש של הבוקר נגע בשערו השחור עם הבזקים של אדום כהה, והיא יכלה להבחין בתנועה רבת העוצמה של ירכיו בצעדו. הלמות החלה לפעום עמוק במפשעתה, והיא נמלאה כמיהה עזה כל כך שהייתה חייבת להיאחז באדן החלון כדי לייצב את עצמה.

רק חבל שבדיוק ברגע זה בחר רייף קרטר להסתובב אחורה, והוא תפש אותה צופה בו.

ולא הייתה לה שום אפשרות לטעות בנוגע ליהירות העצלה של חיוכו.