עג'מי
בחוץ יורד גשם. ברקים מתפרקים אל תוך הים. יעלה עדיין לא חזרה מהעבודה. אני עוזר לאמיל להכין שיעורי בית במתמטיקה. הוא לא באמת צריך עזרה. אני שומע דפיקות על הדלת. אני מציץ דרך העינית. הייתי בטוח שזה השכן, אבל עומדת שם אישה בשנות הארבעים לחייה. היא לובשת ג'ינס וחולצה שחורה ארוכה וז'קט עור שחור עם פייטים מוכספים. לוקח לי זמן לקלוט שהיא ערבייה.
"אני השכנה מרחוב איבן סינא", היא אומרת, "מספר ארבעים וחמש", היא מצביעה לכיוון דרום. היא מתנצלת על ההפרעה ומסבירה שבעלה עדיין לא חזר מהעבודה והבן שלה מאושפז באיכילוב ושהיא תקועה בלי מזומן ואולי אני יכול לעזור לה.
אני אומר לה שבטח. אני בודק כמה יש לי בארנק ומושיט לה שטר של חמישים. היא נראית מאוכזבת.
"מונית עולה שבעים וחמש", היא מתנצלת.
יכול להיות שבשלב הזה כבר הייתי אמור לקלוט שהיא נרקומנית. היא רזה מדי ויש משהו מנותק במבט שלה ומרבית הפייטים ממעיל העור שלה נפלו, וגם, איזה ערבייה בדיוק תדפוק על דלת של יהודי ותבקש ממנו כסף למונית?
אני עושה שטות ונותן לה שטר של מאה. הנחתי שהיא תחזיר את החמישים, אבל היא לוקחת את השטר, ממלמלת ברכה בערבית ועדיין לא נראית מרוצה.
"מה עם המונית בחזרה?" היא שואלת בהיסוס.
אני עדיין מייחס משמעות רציונלית לטיעונים שלה. אני מהנהן ואומר "הלוך חזור זה ביחד מאה חמישים".
"חזור זה תעריף לילה", היא מתקנת אותי. "ביחד זה יוצא מאה תשעים".
הארנק שלי ריק. אני יכול לגרד כמה מטבעות של שקלים. בשלב הזה כבר ברור לי שהיא עובדת עלי, אבל אני כבר בתוך הסיטואציה ויש גם משהו בישירות ובחוצפה של האישה הזאת שמונע ממני להגיד לה שזה מה שיש לי ולסגור את הדלת.
"אני יכול לתת לך צ'ק", אני מציע.
ההנחה שלי שהיא תסרב מתבדה והיא אומרת שזה בסדר. אני מוציא פנקס צ'קים מאחת המגרות במטבח ורושם עליו מאה תשעים. היא לוקחת את הנייר ומציצה על הסכום ואז מודה לי על העזרה ומתנצלת, אבל מאה תשעים לא יכולים לעזור לה, כי היא צריכה לפדות את הצ'ק בשביל לקבל את המזומן והבן אדם שפודה לוקח עמלה ואחריה יישאר לה רק מאה שלושים.
"אז כמה את צריכה", אני קורע את הצ'ק.
"מאתיים חמישים", היא אומרת.
אני רושם את הסכום על צ'ק חדש. היא מתחייבת שמחר באותה שעה היא מחזירה לי את כל הסכום.
אחרי שאני סוגר את הדלת אמיל שואל אם אני מכיר אותה.
"לא", אני עונה.
הוא מניד בראש בחוסר אמון ושואל, "אז למה נתת לה?" וכשאני לא עונה הוא שואל מה אני מתכוון לעשות אם היא לא תחזיר.
"לא יודע", אני עונה ומוסיף, "בטח כלום".
אמיל מסתכל עלי טוב לראות אם אני רציני ואז מהנהן ומתיישב על הספה ואומר שאני פראייר.
לפני כמה חודשים יעלה זכתה במכרז להקמה של ארכיון היסטורי עבור "שיכון ובינוי", תאגיד בנייה שבעבר היה "סולל בונה", הקואופרטיב שבנה את המדינה. מטה התאגיד יושב באיירפורט-סיטי, קרייה של תאגידים שנבנתה סמוך לשדה התעופה בן גוריון ומהווה את מרכז העצבים של העושק והניצול. מדובר בשלוש שעות של נהיגה מתישה בפקקים מהבית שלנו בצפון, אבל גם בכסף טוב ובקפיצת מדרגה בקריירה שלה כאוצרת היסטורית. בחודשים הראשונים היא ישנה שני לילות אצל אימא שלה במרכז. כמה שבועות לפני שהסתיימה שנת הלימודים היא אמרה שהנסיעות מתישות אותה ושהיא בקושי רואה אותי ואת אמיל ושזה דווקא יכול להיות רעיון טוב לעבור למרכז ולקחת חופשה מהחיים בטבע ומנטיעת עצים וגלגול אבנים ובנייה של טרסות וממחשבות על האקולוגיה ועל מיחזור ועל צמצום ועל קומפוסט וגינת ירקות ולול תרנגולות וכל שאר הפרקטיקות שמאפיינות את החיים בקרבת האדמה.
האינסטינקט הראשון שלי היה להתנגד. עזבנו את העיר לפני עשר שנים. ההנחה שלנו אז הייתה שיותר טוב לגדל את הילדים על הר בגליל, בלי עשן וכמה שפחות דימויים. החיים בטבע ממכרים. המחזוריות. החיבור לאדמה ולעצי הזית שנטעתי ולגפן ולתאנה ולפריחה ולאבנים המסותתות שעדיין לא גלגלתי. אחר כך הודיתי בכך שהרגלים הם גזר דין מוות לנפש ושהתגעגעתי אל העיר. אמיל כמובן התנגד למעבר. היה ברור שהוא יעשה לנו בעיות. הוא התקשה להאמין שאנחנו מעיזים לעשות לו דבר כזה. בשלב מסויים הוא הצליח לגרום לנו להתחייב שאנחנו עוברים רק לשנה אחת, למרות שלשנינו היה ברור שאנחנו לא יכולים להתחייב על דבר כזה. הפרוייקט של יעלה יכול להתארך לשנתיים ואולי אפילו לשלוש, ואנחנו גם עלולים לגלות שאנחנו מעדיפים לגור בעיר ושאין שום בעיה עם דימויים, ובאופן כללי החיים הם דבר הפכפך והמציאות בדרך כלל יותר חזקה מכל ההתחייבויות.
אמיל שואל אם הוא יכול להישאר בבית. יעלה יצאה היום מוקדם. בדרך כלל היא מורידה אותו בבוקר בבית הספר וממשיכה לעבודה ואני מחזיר אותו בצהריים. מדובר בהליכה של עשרים דקות. אני מכין לו שוקו ולי קפה שחור ומתיישב מולו על דלפק העץ שצמוד לחלון המטבח שפונה מערבה. הים כחול. השמים בהירים. הסתיו בעיר שונה מהסתיו בגליל המערבי. סירת דייגים חוצה את הפריים לכיוון הנמל. נער ערבי עומד על החרטום ואוחז בחבל.
"אתה לא יכול", אני עונה.
"למה", הוא שואל.
"אתמול נשארת", אני אומר.
"אני שונא את הבית ספר הזה", הוא אומר.
"אתה תתרגל", אני עונה.
"אין סיכוי", הוא טובל ביסקוויט בשוקו. הביסקוויט מתמוסס פנימה. אמיל מסרב להשלים עם המציאות החדשה שנכפתה עליו. עדיין אין לו חברים והוא לא מצליח להשלים עם הפוזיציה של "הילד החדש" בבית הספר. מצד שני הוא מודע ליתרונות של הים שנמצא שלוש דקות הליכה מהדירה ואפשר לראות אותו מכל החלונות שפונים מערבה. הוא מאוד מרוצה מכך שיש חשמל בלתי מוגבל ומזגן וטלוויזיה רב ערוצית ואינטרנט מהיר ואימא שחוזרת הביתה כל יום בשעה סבירה. כל זה לא היה לו ביישוב האקולוגי. הוא מתנדנד בין כעס ותסכול מכך ששלפנו אותו מתוך מה שהוא מכנה "החיים המושלמים שהיו לי", ובין החשש שאם הוא יגלה סימני הנאה אנחנו עלולים לא לחזור הביתה.
הלימודים בבית הספר הדמוקרטי מתחילים בשעה שמונה וחצי. אנחנו יוצאים בשעה שמונה. הדלת של השכן פתוחה. האישה שלו מסתובבת בסלון רק עם תחתונים וגופייה ומנסה להרגיע תינוקת שצורחת.
השכן הזה דפק על הדלת שלנו יום אחרי שעברנו ונכנס פנימה כאילו אנחנו מכירים ושאל אם אני רוצה להסניף ריטלין.
אנחנו יורדים במעלית. הבלונדינית עם הכלב מסוג פרינס קוולאייר שגרה בפנטהאוז עומדת במבואת הכניסה ומדברת עם בעל הבניין הערבי שגר בקומת במרתף. הבלונדינית מחליקה כיף לאמיל ובעל הבניין שואל אותי אם הכול בסדר ומזכיר לי שאני יכול לפנות אליו בכל דבר.
הריח החזק של הים הוא הדבר הראשון שמריחים כשיוצאים אל הרחוב. אחר כך שומעים את הצווחות של השחפים שמלווים את סירות הדייג שחוזרות אל הנמל ואת קולה הענוג של הזמרת הלבנונית פיירוז שמגיע מהחצר של בית הספר "חסן ערפה".
אמיל נעצר בפינת הרחוב ושואל אם הזמנתי מונית.
"בוא נלך ברגל", אני עונה.
הוא רוצה להגיד משהו, אבל אני כבר מתחיל ללכת. הוא נשאר לעמוד עוד כמה שניות ואז צועק "חכה לי, אבא".
הבניין ששכרנו בו דירה נמצא ברחוב קדם. מול הבניין יש מסגד שאת הצריח שלו אפשר לראות דרך הוויטרינה בחדר השינה. לא רחוק נמצא בית הספר חסן ערפה ומיד אחריו מאפייה של יהודי שאפשר לקנות בה בייגל עם זעתר וסומסום ופיצות בסגנון יפואי.
עג'מי תחומה בין שני רחובות אורך. רחוב יפת ממזרח ורחוב קדם ממערב. שניהם מתחילים במפגש עם רחוב שערי ניקנור בצפון ומסתיימים בדרום בבית הקברות המוסלמי, במסגד ג'בלייה ובמרכז פרס לשלום - הפנינה הארכיטקטונית החלה להיבנות בשנות התשעים במקביל ליישומם של הסכמי אוסלו ולרוח שנשבה אז, שהייתה אופטימית. הארכיטקט האיטלקי שזכה במכרז פעל לפי העקרונות של האדריכלות הפוסט קולוניאליסטית, שמבקשת לייצג את המתח שבין היציבות והשינוי, ובין המשוכפל והחד פעמי. הקירות החיצוניים של המבנה הורכבו משכבות רוחביות ומעוגלות של בטון יצוק בגוון ירקרק, שהונחו אחת על השנייה והיו אמורות לדמות את שכבות ההיסטוריה. האור הטבעי חודר פנימה דרך זכוכיות מזוגגות שמוקמו במרווחים שבין שכבות הבטון, וקרני האור נשברות ומתעקלות ומתפצלות ומתעוותות, ומייצגות את המורבידיות של הזיכרון.
אמיל הולך באיטיות מעצבנת. הוא נעצר בכוונה כל כמה שניות. הוא שונא את ההליכה הכפויה ברחובות של העיר הסואנת שאני כל כך התגעגעתי למקצב שלה. הוא שונא את הרעש ואת האוטובוסים ואת העשן ואת האנשים שתמיד ממהרים. הוא משוכנע שאם הוא יתעכב ואנחנו נאחר לא תהיה לי ברירה אלא לקחת מונית.
בית הספר הדמוקרטי נמצא במתחם בניינים ישן על שדרות בן צבי, ששימש בעבר כבית ספר לשוטרים. צמוד למתחם נטועה חורשת אורנים. בין העצים מפוזרים פסלים. אני חושב שאחד מהם הוא של הפסל יגאל תומרקין. גוש פלדה מעוותת שהאומן התעלל בה וזיקק צורה חדשה של חצי חייל חצי תותח זועק באימה.
תפיסת החינוך בבית הספר הדמוקרטי מבוססת על שני עקרונות: בחירה ומחויבות. בתחילת השנה כל תלמיד בוחר לעצמו את מערכת השעות ואת השיעורים שהוא רוצה ללמוד ושאליהם הוא מתחייב להיכנס. אל שני עקרונות הליבה מצטרף עיקרון דמוקרטי שלישי והוא השוויון בפני החוק. המשמעות העיקרית היא שגם התלמידים וגם המורים כפופים לאותו תקנון ואל אותם כללי התנהגות וחוקי עזר, שמתקבלים לאחר הצבעה במליאה. מלבד שלושת העקרונות האלה מדובר בבית ספר פרטי שעולה אלף מאתיים שקלים לחודש ומיועד בעיקר לילדים שנולדו למשפחות מהשבט הלבן.
לפני תחילת שנת הלימודים התקיימה פגישת הכרות עם מנהלת בית הספר ועם צוות החונכים. המנהלת היא אישה בגיל העמידה שהייתה פעם מורה במערכת החינוך הממלכתית והתפכחה מהאשליה שהמערכת המשומנת שמעודדת יעילות וצייתנות וחשיבה מתמטית מסוגלת לייצר אזרחים חופשיים, שיקחו אחריות ולא ייסחפו אחרי הרוע שמשגשג בעולם. היא הציגה את החונכים שעתידים ללוות את קבוצת הגיל של אמיל ונתנה קצת רקע על אורח החיים בבית הספר והציעה לתת הזדמנות אמיתית לילד לבחור מתוך רשימת הקורסים שמוצעים ולזרום איתו, גם אם הוא מחליט לבחור לא להיכנס לאף שיעור. כל ההורים הסכימו איתה ומחאו לה כפיים וסיננו קללות על מערכת החינוך הממלכתית.
אמיל החליט לבחור כלום. יעלה אמרה שמצידה זה בסדר. אני התנגדתי. יותר מדי זמן פנוי מוביל לאנומליה. בסופו של דבר הוא בחר ארבע שעות בשבוע מתמטיקה ושעתיים בשבוע היסטוריה בטכניקה שמבוססת על המשחק מבוכים ודרקונים, ואומנות לחימה, ושיעור שמכונה משחקי חשיבה.
בקבוצת הגיל של אמיל יש בסביבות שלושים ילדים שמחולקים לכמה קבוצות. החללים שמיועדים לכיתות ג' ו- ד' ממוקמים בקומה השנייה של הבניין הדרומי. מדובר בארבעה חללים גדולים שמחוברים זה לזה. באחד מהם יש מטבח ושולחנות אוכל. באחד מהם תאים ופינות עבודה ובשניים הנותרים מדפים עמוסים במשחקים ובחומרי יצירה. נקודת המפגש של קבוצת החונכות של אמיל נמצאת בחדרון קטן בקצה הקומה שעומדות בו כוננית ספרים וספה ישנה וכמה פופים וכריות על הרצפה. לחונך שלו קוראים עמית. הוא מגיע לבית הספר על אופניים חשמליים. הוא לובש בגדים יד שניה ויש לו זקן היפסטרי, ובניגוד למורות שלמדו בסמינר הקיבוצים הוא וכל שאר החונכים משדרים ביטחון מופרז בכך שמערכת החינוך הממלכתית רקובה והדמוקרטייה בסכנה, והם בחרו להיות כאן למרות שהייתה להם אפשרות לעבוד בהייטק או במדייה ולהרוויח יותר.
כמה ילדים מקבוצת הגיל של אמיל משחקים כדורגל במגרש שברחבת הכניסה לבית הספר. לאחד מהם קוראים יואב. הוא הילד המקובל. בדרך כלל הוא מוקף בחבורה של ילדים נאמנים. כבר ביום הראשון אמיל קיטלג אותו כמאנייק עם חבורת שפוטים. לאחד מהם קוראים אלקלעי ויש גם את הלל שהוא ילד שמן ולא כריזמטי שאותו אמיל שונא במיוחד. מרבית הילדים בבית הספר הזה הם ילדים מושקעים להורים שמעורבים בגידול הילדים שלהם, אבל ביואב יש עוד משהו נוסף שכנראה מושך את אמיל. הוא גר בנווה צדק באחד מהבתים האלה שנבנו בסוף המאה התשע עשרה, שתי קומות, קשתות מעל חלונות מברזל בלגי מגלוון, תריסי עץ, מזכיר בתים בישובים כמו עין כרם ועין הוד ובעוד מספר מצומצם של מקומות שעברו טיהור אתני וגרים בהם אנשים מיוחדים. אבא שלו גבוה ומקריח ותמיד לבוש בגדי מעצבים. בעמוד הפסייבוק שלו כתוב שהוא אמן רב תחומי ושעבודות הווידיאו (האנמיות מהבחינה הפוליטית) שהוא יוצר משתתפות בתערוכות קבוצתיות בעולם. בכל הפעמים שראיתי אותו הוא התנהל בנינוחות של אדם שלוקח את הזמן ומאפשר לעצמו להשקיע הרבה זמן ומשאבים להתבונן במציאות בניסיון לתפוס איזה רגע שישקף את המצב הקיומי.
אני משער שאמיל היה מאוד שמח להיות חבר של יואב, אבל ליואב כבר יש את חבורת השפוטים שלו ואמיל הוא ילד חדש וברור שהוא לא מסוג הילדים שיסכימו להרכין את הראש ולהיות שפוטים, מה שהופך אותו לסכנה. בשלב הזה אמיל לא מתקשר עם אף אחד, מלבד ילד רוסי שגם הגיע השנה ושבדיוק נכנס לחצר. קוראים לו מקס והוא מגיע בכל בוקר מחובק עם דובי גדול, ולמרות הפוטנציאל, באופן מפתיע אף אחד לא צוחק עליו. הוא מניח בעליצות את הידיים על הכתפיים של אמיל במחווה של קומרד רוסי ושניהם הולכים ביחד אל הבניין ונעלמים בתוך חדר המדרגות.