ספר הנשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר הנשים
מכר
מאות
עותקים
ספר הנשים
מכר
מאות
עותקים

ספר הנשים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

שירה פנקס

שירה פנקס, סיימה לימודי תואר ראשון באדריכלות ותואר שני בשימור מורשת המזרח התיכון ומגרב בצרפת. עם חזרתה לארץ סיימה תואר שני בחוג לספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב. פרסמה סיפורים קצרים במגזין התרבות "העוקץ" וב"עיתון 77".

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/nhct359v

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
הנשים העוצמתיות הנשקפות מדפּיו של 'ספר הנשים' באות מעולמות שונים: יפה יעקוביאן, שעלתה לארץ מאיראן וזכתה בגיל מאוחר לילד שאיננו שלה; ה"מדונה", שבעלה עזב את הבית והיא מוצאת עצמה הופכת מודל לצייר; אדל, חוזרת בתשובה שמבקשת לחדש את קשריה עם חברת ילדותה, ועוד. כל אחת מהן נמצאת במצור חברתי אבל מצליחה לפעור בו סדק, פתח של תקווה – בכוח תשוקתה, בעוצמת הגופניות שלה וביכולתה להשמיע את קולה.
 
אלו נשים השקועות עמוק בחיים אבל גם גדולות מהם; נשים בנות זמננו ומקומנו, שמבלי דעת נושאות אחריהן את שובֶל המיתולוגיה, את הטרגדיה ואת הגאולה, את הד הקדומים המעלים אותן מעל פני השטח של מציאותן. בכך נטווים חוטים סמויים הקושרים אותן אל הדמויות הנזכרות ב׳ספר הנשים׳ (או 'קטלוג הנשים') שיוחס למשורר היווני הֵסִיוֹדוֹס, בן המאה השמינית לפני הספירה.
 
זהו ספרה השני של שירה פנקס – אדריכלית וסופרת. ספרה הראשון, 'אוריאן' (2014), זכה בפרס שרת התרבות והספורט לספרי ביכורים. תרגומה לספרו של ז'ורז' פרק 'לחשוב / למיין' ראה אור בהוצאת בבל (2020).

פרק ראשון

מדונה
 
ביום ההולדת שלי יצאתי לבר ליד השוק, ישבתי בחוץ והסתכלתי על המדרכה ממול. השמש הייתה אדומה, עוד נגעה בבתים הנמוכים, המוזנחים, נאחזה בחוטי החשמל הפרועים, הנִּגלים, אבל אז נפלה אל הים. גברים עמדו והשתינו עם הפנים אל הקיר ועם הגב אל הרחוב. גם על המדרכה, בלי שריח השתן שלהם יגיע אלי. וכשהחשיך נכנסתי פנימה אל הבר וראיתי שם גברים עם נשים אבל הייתי אישה לבד, בת חמישים ואחת, בדיוק ביום ההולדת שלי. לפני ארבע שנים בעלי עזב את הבית עם בחורה שעבדה אתו במשרד. יש לי שתי בנות שגרות באותה עיר קטנה ופעם בשבוע אני רואה אותן, אבל כשהן רצו שנחגוג את יום ההולדת שלי כמו בכל שנה, במרפסת עם ארוחה ועוגה, אמרתי להן שהפעם אני רוצה לצאת עם חברה והסברתי שנצא לסרט ואחר כך לבית קפה ושזה יחסוך להן את ההכנות. יום ההולדת הגיע. לא הלכתי לסרט עם חברה, אלא לבר שאני רואה כל יום שישי כשאני עושה קניות בשוק.
 
גברים יושבים שם סביב שולחנות בחוץ, שותים בירות בכוסות גדולות. מעשנים ומעשנים. הדלת נפתחת. המלצרית יוצאת מתוך הבר ויחד אִתה מוזיקה יוונית יוצאת אל הרחוב. גברים יוצאים מהבר, גברים משתינים על קיר ממול, ממלאים אותו בכתמים שחורים. אני מסתכלת עליהם עומדים עם הגב, המדרכה מתחת לרגליים שלהם, הפשׂוקות. השנה אין עוגת שוקולד עם הבנות שלי, יש בירה ומוזיקה ברחובות רחוקים מהמשרד שאני עובדת בו ומהבית שלי, כי השנה, השמש תיפול על הבתים והלילה יבוא וישתלט כשהוא לוקח את מקומה, ואני אהיה עם אלכוהול, גברים, רחובות מתקלפים, מוזיקה יוונית שיוצאת עם מלצרית, דלת פתוחה, עד שאפול גם אני אל מיטה בסוף יום ההולדת שלי אדומה מאלכוהול כמו השמש הזאת שנשמטת אל הלילה אחרי שלא הצליחה להחזיק בחשמל והוא הולך ומשתלט עלי ועליה, מפסידה את עצמי אל תוכו, לילה מנצח.
 
בהתחלה ישבתי בחוץ והסתכלתי על הרחוב, על האנשים, וכשהחשיך נכנסתי פנימה והתיישבתי מול הבר. הזמנתי עוד כוס בירה, כדי שאשתכר עוד, והקשבתי למוזיקה היוונית. המלצרית יצאה אל הרחוב ונתנה לקולות הגברים בחוץ להיכנס. הם צחקו ודיברו בקול. ואז הדלת נסגרה עליהם והמוזיקה היוונית חזרה להיות שלמה ואני נזכרתי בחופשה ביוון עם בעלי והילדות כשהיו עדיין קטנות. טיול לאחד האיים. שטנו במעבורת. בעלי לא הרגיש טוב בגלל הים, הילדות רצו במסדרונות המעבורת. מזגתי לבעלי ולי אוּזוֹ שקנינו באחת מחנויות התיירים. אמרתי לו שזה טוב לבטן ושתיתי יחד אתו. הסתכלתי מדי פעם על הבנות רצות, משתעשעות במסדרונות. גם הים הסתכל עליהן דרך החלונות. שתינו אוזו עד שהתחלנו לצחוק יחד עם הים שמסתכל. האנשים במעבורת גם הם הסתכלו עלינו. הבנות רצו במסדרונות. אני יושבת בבר ומחייכת אל העבָר שלי שהתעורר ממוזיקה יוונית. נשים יושבות לצדי על הבר יחד עם הגברים וכשאני מסיימת את כוס הבירה, אני מזמינה מהברמן כוס אוזו עם קרח. זוג קם ויוצא אל הרחוב ובמקומם מתיישב בחור צעיר. אני שומעת אותו מבקש בירה ורואה אותו מדפדף במסך הנייד שלו. המסך המואר בבר האפל מושך את המבט שלי ואני מסתכלת. אני רואה על המסך ציור ומזהה אותו מייד. טיציאן, המדונה של הדובדבנים.
 
אני שותה מהאוזו עוד כמה לגימות ואומרת לבחור שלציור יש שם יפה והוא מרים עיניים ומחייך אלי אז אני ממשיכה ואומרת לו שלפני הרבה שנים הייתי סטודנטית לתולדות האמנות, והוא מסתכל עלי סקרן, מקשיב לי, אני אומרת שכשהתחתנתי זרקתי את כל ספרי האמנות שהיו לי, אבל אני לא מספרת לו שכשנולדה הבת הראשונה בעלי אמר שצריך לזרוק את כל הספרים כי אין מקום לכולנו בדירה הקטנה. החיוך שלי נעלם. העבר חוזר כמו כלב פצוע. זרקתי את הספרים כדי שיהיה מקום למשפחה. הקול של הבחור הצעיר מוציא אותי משיני הכלב, אומר לי בחיוך שהוא סטודנט לתולדות האמנות ואני מסתכלת על הפנים היפות שלו והוא מראה לי ציורים אחרים של טיציאן על מסך הטלפון שלו, אהבה קדושה ואהבה טמאה, ואת ונוס מאורבינו, וגם את המדונות הוא מראה לי, את הצוענייה עם השיער השחור ושוב את זו שהילד מגיש לה דובדבנים, ואני אומרת לו שהמדונה במרכז רק בציורים המוקדמים, ושאחר כך הן עוברות לצדדים. והוא צוחק משועשע, אומר לי שאני אישה חכמה, אישה חכמה, ואני ממשיכה, מראה לו את הבעות הפנים של הקדושות ואיך טיציאן עשה אותן אנושיות והוא מסתכל עלי ומחייך, כל פעם יותר קרוב, יותר קרוב, אומר לי שאני מזכירה לו מישהי, שאני מזכירה לו מישהי שאהב מאוד, וכשהפנים שלו קרובות אני אומרת שוב, מתעקשת, שזאת לא רק מדונה קדושה וקפואה, זאת אישה בשר ודם, ומראה לו על המסך את הגוף שלהן עגול. הבטן. השדיים. אחת מהן מניחה יד על הערווה והוא שוב מדבר אתי על מישהי אחרת, אני שותה לגימה ומבקשת ממנו שיפסיק, כי זה יום ההולדת שלי, אני אומרת לו, זה יום ההולדת שלי, והוא מבטיח להפסיק לדבר עליה, ואנחנו ממשיכים להסתכל על ציורים יפים עם נשים לבושות בדי זהב וארגמן, עיניים, שפתיים, והמבט האנושי, אתה רואה את המבט, אני אומרת, ואת צבעי הארגמן. האצבעות שלנו נוגעות בציורים על המסך והוא נוגע בפנים שלי. טיציאן. שנים עברו מאז דיברתי על אמנות. שנים מאז נגעו בי. המעבורת ליוון עם בעלי והילדות. הים שמסתכל. אנשים מסתכלים. מה הם יגידו, אישה מבוגרת ובחור צעיר. ציורים יפים, צבעים, פנים, גוף. שדיים. ערווה. אני מבקשת קרח, מכניסה יד אל הכוס ומוציאה משם קוביית קרח לקרר את הלחיים שבוערות מהפנים היפות שלו, מהאצבעות, מהציורים, בוערות בארגמן הבדים שעל הבטן העגולה של המדונות, והפנים של הבחור הצעיר קרובות. הוא כבר לא אומר לי שאני מזכירה לו מישהי אחרת, לא מזכיר אותה בכלל, מקשיב לי מדברת על הציורים ועל הדברים שלמדתי כשהייתי בת עשרים, מסתכל עלי ומקשיב ואני מרגישה חכמה כמו אישה שיש לה עניין גדול בחיים, וכשהלילה מתחיל להשתלט, הוא נוגע בי ואומר לי לבוא אתו, אומר לי, בואי, בואי אתי, בואי ואראה לך את ספרי האמנות שיש לי, יש לי הרבה ספרים כי אבא שלי הוא צייר מפורסם.
 
אני הולכת אתו לא כמו מדונה בתולה, אלא כמו אישה אחרי השנים, אחרי החלומות, אחרי שבעלי עזב, אחרי שהבנות הלכו, בפליאה הולכת אחריו, שיכורה הולכת אתו ממשקה לבן שהזכיר לי חופשות עם אדם אחר, צוחקת ומאושרת אני מתנדנדת כמו ילדה, כי זאת מתנה ליום ההולדת שלי, והוא רק לקח אותי משם כשהוא ממשיך לדבר על ארגמן, לנשק את השפתיים שלי ולהגיד ארגמן שפתיים, ארגמן ושהוא אוהב את זה שאני אומרת ארגמן ויודעת לדבר על ציורים, שהוא חושב שאני יפה וחכמה ושבבית יחפש את בד הקטיפה כדי לעטוף אותי, והייתי בטוחה שייקח אותי לדירת סטודנטים, לא חשבתי שיביא אותי לבית שגדל בו עם האבא הצייר המפורסם, אבל הוא הביא אותי לשם. ועוד בדרך חשבתי עליה פתאום ושאלתי אותו על אמא שלו, אשתו של הצייר המפורסם, והוא אמר לי שהיא מתה, מתה בתאונת דרכים לפני עשר שנים. אמא מתה. ועם הלילה והכוכבים בדרך אל הבית שלו, לשכב אתו בצבעי ארגמן וציור שפתיים, נרעדתי לרגע מהעָבר שיֵּש גם אצלו כמו כלב.
 
בהתחלה לא ראיתי את הבית הגדול ואת כל היופי שבתוכו כי היה רק לילה ורק אותו ראיתי בולעני וטעים אחרי כל השנים, ובחשכת הלילה הכניס אותי אל חדרי חדרים ואל חדר אחד קטן עם מזרן על רצפה ושם השכיב אותי והפשיט אותי להלבין את הכהות של הלילה, זה שבזכותו הצניעות שלי נשמרה, שלא יראה אותי הבחור הצעיר לגמרי, הפשיט אותי אליו ואותו אלי ואפילו צחקתי כשראיתי את הקעקוע שעל הזרוע שלו, אישה עירומה שנדמה לי שלבשה גלימה כהה אבל לא הייתי בטוחה כי הוא זז באור החלון, לחש לי ארגמן שפתיים, שכב אתי בגעגוע שהיה גם בי גדול, וכל הילדותיות שלו, שלא הצליחה לקפל מעלי שכבות יבשות ועבות, לא הצליחה לענג אותי כמו מאהב גדול, לא הפריעה לי בכלל, כי ליטפתי את העור החם עד שנרדם אלי, ילד עירום, בזרועות המדונה שהייתי לרגע.
 
קמתי אל האור והילד עוד ישן, הבית המפתיע והגדול היה שם עם כל החדרים שבו, הסלון, המרפסת, צמחים נתלים מעל רחובות תל אביב, והשמש נכנסה והאירה ציורים, פסלים וספרי אמנות, כל מה שזרקתי ושפתאום היה שם שוב כמו זיכרון של מה שיכולתי להיות, והלכתי בסלון הגדול מסתכלת על כל מה שבתוכו, בצבעים ובצורות, נוגעת בברונזה, באבן, בברזל מלובן, בעץ מגולף, עד שפתאום שמעתי קול שקשוק צלחות במטבח ובבהלה רציתי לחזור אל חדר הילדים אבל מישהו עמד כבר בפתח המטבח והסתכל עלי, בחן אותי, אמר לי שלום, אמר שיש קפה חם, התבונן עוד ואז חזר פנימה אל המטבח שממנו בא, בטוח שאבוא אחריו אל המטבח, כשהוא בלי מכחול, בלי עט או עיפרון, רק עם ספל קפה, האבא, הצייר המפורסם, זה שבפּנים שלו מצאתי את הפנים של הבן שלו.
 
ונכנסתי אחריו כמו שאמר לי, באתי אליו אל המטבח, כי הסתקרנתי ולא רציתי לקחת את עצמי משם ולברוח, לחזור כל כך מהר אל הבית שלי המוּכּר, עם בית ורהיטים והבנות שלא באות, רק אני באה לבקר אותן, נבוכות להיכנס ולראות את ההרגלים ספוגים ברהיטים של אישה שפעם הן הסתכלו עליה מלמטה, בנות קטנות וצוחקות והיא מרימה אותן, אבל עכשיו מנורות הלילה סגורות, הטלוויזיה מפטפטת והעציצים פורחים או לא פורחים באדישות, וזאת אני שבאה לבקר כי אצלן החיים, הלימודים, האהבות הטריות, ובכול יש זיק התחלה ואילו אצלי הדברים כבר נופלים אל הלילה, נאחזים ונופלים בְּשאלה מבלי שאבין את המשמעות שחולפת, ובגלל זה נכנסתי אחריו אל המטבח, כי לא רציתי ללכת מהבית היפה עם הציורים והפסלים ושני הגברים, אב ובן, ונכנסתי אחריו למטבח כמו בטרגדיה יוונית והוא מזג לי קפה שחור בספל והניח פרוסת לחם וכשהתיישבתי הוא שׂם לידי צנצנת ריבת פירות יער אדומה, כהה. ארגמן, מלמלתי לעצמי, ארגמן, והוא הסתכל עלי, האבא הצייר, בלי להגיד כלום, בלי לשאול מאיזה חדר יצאתי, רק התיישב ואכל לצדי בשולחן המטבח וכשסיים קם ואמר שהוא ירצה לצייר אותי אם אני מוכנה, אם ארצה, אם זה מעניין אותי, ושאני מזכירה לו מישהי מהעבר. היה לו שיער לבן. הוא היה גדול ומוצק יותר מהבן הצעיר. והלכתי אחרי האבא עם השיער הלבן והגוף המוצק, כמו שהלכתי אחרי הבן הצעיר אל החדר עם המזרן על הרצפה, הלכתי אחרי האבא אל הסטודיו שלו, להתפשט גם שם, המדונה של הדובדבנים ושל הזיכרונות, הפיתיונות, החלומות, ורק כשנכנסתי אל הסטודיו שלו פתאום ראיתי אותה על השידה ממוסגרת והבנתי מייד מי זו, והנשימה הלכה ממני, במהירות נקטעה ממני, כי ראיתי אותה עירומה, עטופה בגלימת ארגמן כהה, יושבת על ספה, ולצדה על שולחן נמוך קערה גדולה עם פירות, והצטמררתי כי אלוהים או השטן הביא אותה אליהם אתי, ביום ההולדת שלי, כאילו קמתי לתחייה בצורה אחרת.
 
ועשיתי כל מה שהוא ביקש, כל מה שרצה. לבשתי אותה הקטיפה וישבתי באותה תנוחה של זו שיושבת מתה על השידה, וכששמעתי רעשים בבית הבנתי שהילד קם מהמזרן שעל הרצפה, נכנס אל הסטודיו מאחורי הגב של האבא המפורסם, מסתכל עלי ומחייך, רואה אותי לפניו על הספה ומביט בי בקנבס, ואז מסתכל אל אמא שעל השידה ומחייך לעצמו, מחייך אל שתינו, ופתאום בתוך המבטים שמעתי אותו אומר לאבא שלו המפורסם, שהוא מצא אותי בבר ליד השוק, זה של הזונות, האיש מהאטליז שמוכר בשר בשוק מסרסר אותן בלילה כשברקע מוזיקה יוונית. הבחור הצעיר צחק ואמר שאין אפילו חדרים, מזדיינים ברחוב ליד השוק, איפה שכולם משתינים. נשענים על קירות של בתים. מחזיקים במרזבים. עכשיו האבא והבן הסתכלו עלי, בוחנים, ואני כמו מדונה קפואה, משותקת. הילד אמר, היא דומה לה, נכון שזה מדהים כמה שהיא דומה לה, והאבא לא אמר כלום, רק קבר את המבט בקנבס והמשיך לצייר אותי עטופה בגלימה, בתנועות חדות הוא מצייר אותי, רוצה לשרוט את הקנבס ואת הדמות שלי שהולכת ומתגבשת, ואז הילד צחק ואמר כאילו אני לא נמצאת בחדר, הבאתי לךָ מישהי חכמה, זונה של תולדות האמנות. מסתכל עלי ואומר, אולי למדה לפני שנהייתה כזאת, אולי באה ממשפחה טובה. מספר לאבא שלו איך דיברנו על טיציאן, היא זיהתה את המדונה של הדובדבנים, אתה מאמין, אבא, אתה מאמין, מדברת על טיציאן, ולא אמרתי כלום, רק ישבתי על הספה משותקת מהמילים של הילד, מהמילה שהוא זרק עלי בלי סוף, זונה, זונה, עם התמונה של האמא על השידה מסתכלת על כולנו כמו מדונה קדושה, והאיש שמצייר אותי, בעלה, אלמן מדמותה, מצייר אותי, עם כעס בידיים וכאב שטני בעיניים, מרים מבט זועם אל הבן שלו וצועק עליו איך אתה מדבר, איך אתה מדבר, היא הרי פה, היא פה, איך אתה מדבר, מקלל אותו, לך מפה צועק האבא, לך מפה, תניח לה, ואז הקול של האבא נשבר והוא ממלמל, מה פתאום, מה פתאום היא פה, ושוב הקול של האבא מתרומם בכעס, ועוד נגעת בה, נגעת בה, אני לא מבין, אני לא מבין בשביל מה, והילד עונה לו, היא זונה, אבא, היא זונה, עכשיו אני נותן לך אותה, היא שלך, אבא, שלך, אז האבא זורק עליו את הספל של הקפה, זורק עליו מכחולים, זורק עליו פירות ודובדבנים, ורק אני יושבת קפואה ומכוּוצת עטופה בארגמן, נעוצה לספה בלי להגיד כלום, בלי להכניס אל הבית את האמת, שאני אישה רגילה, עם בית רגיל ועבודה, אישה לפי אמות המידה, כי לא יכולתי להגיד להם את האמת, הייתי אילמת מול האלמן ובנו, וככה נשארתי כי בראש עשיתי מהר את החישוב. להיות אמא ואישה לגבר בבית יפה מלא באמנות, עטופה בארגמן שהוא שׂם עלי, הצייר המפורסם, בימים ובלילות, עוטף אותי אליו בגלימה כמו מדונה שבאה אליו מהרחובות.

שירה פנקס

שירה פנקס, סיימה לימודי תואר ראשון באדריכלות ותואר שני בשימור מורשת המזרח התיכון ומגרב בצרפת. עם חזרתה לארץ סיימה תואר שני בחוג לספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב. פרסמה סיפורים קצרים במגזין התרבות "העוקץ" וב"עיתון 77".

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/nhct359v

סקירות וביקורות

הרי זאת אני שבוערת 'ספר הנשים' של שירה פנקס מסמן רגע מעניין בפרוזה הישראלית

עבודה של סינדי שרמן, ‭ 1994 ‬

לוקח זמן להתרגל ל'ספר הנשים'. בגלל האינטנסיביות, בגלל המבנה של סיפורים קצרים שדוהרים לא פעם לפואנטה שנראית זולה או סנסציונית. אבל ברגע שלומדים להעריך את השילוב בין גסות לעידון, בין הגזמה לתחכום - אפשר ליהנות ממנו ולהתפעל ממנו.

16 סיפורים מכונסים בספר הפרוזה השני של פנקס (אחרי 'אוריאן' מ-2014)‬ השמות של רובם היו יכולים להתאים לדמויות של נשים בסרטי בונד. לרשימת מופיעות בערב דראג. "החתולה", "הליידי", "אשת העכביש". כותרת כמו "בלאנש" היא כבר מחווה ישירה ומוצהרת ל'חשמלית ושמה תשוקה' של טנסי ויליאמס. ויותר נכון, לסוג המסוים של נשיות איקונית, שמזוהה עם גיבורות כמו בלאנש דיבואה. חיים על הגבול שבין עליבות ופאר, הזיה ויופי טרגי.

"היא נתנה לעצמה לחלום הרבה חלומות", כותבת פנקס בסיפור הזה, מלווה פנימה לתוך מועדון הריקודים את הגיבורה שלה. "היא תרקוד והם כולם יסתכלו איך שהיא מתנועעת. הם ירצו לרקוד איתה. היא תפגוש אותו. הם ייסעו לקאריביים ביחד, לחוף עם חול של גרגירי זהב. לקובה. לקולומביה. לפוארטו ריקו. נינה הגיעה אל שערי המועדון והחלומות נעלמו".

הספרות המערבית המודרנית, הקולנוע המלודרמטי, סוגדים לנשים כאלו. סוגדים ומעלים על המוקד. מביאים אותן לנקודת קיצון שמייצרת צורה אלימה ופרועה של עונג אסתטי. 'ספר הנשים' מצטרף למסורת האמנותית הזאת בעיניים גלויות. העובדה שהוא מעוצב כמין קטלוג של ארכיטיפיים נשיים - מסמנת את החוב שלו לפנתיאון של יוצרות והוגות שבחנו מחדש את הדימויים האלה של נשיות כתוצר של פנטזיה גברית. מקודשת, חוטאת, אימהית וילדותית. עבודות הצילום של סינדי שרמן, לדוגמה. או אותם שירים של יונה וולך שסובבים סביב נשים אגדיות, נימפות ומשוגעות - ומהדהדים בקריאה בספרה של פנקס הרבה לפני שאחד הסיפורים מסתיים בתיאור של ילדה-רוצחת מניחה זר סרפדים ודרדרים על ראשה של גופה טרייה.

הסיפורים הראשונים בקובץ כתובים בדרך כלל בגוף ראשון ויכולים עדיין לשכנע שמדובר בנשים מציאותיות, מכאן ועכשיו. נשים שהיו יכולות להיות השכנות שלנו. למשל, אישה מבוגרת, כביכול חסרת ייחוד, שיוצאת לבר ביום הולדתה מתוך החלטה לעבור איזה סף (מסגרת עלילה שאפשר לפגוש, למשל, בסיפורים של נגה אלבלך ואסתי ג' חיים). עד סוף הסיפור הקצר, האישה הזאת מצליחה להפוך לכפילה מוצהרת של זונה, של המדונה, של פורטרט נשי איקוני בתולדות האמנות.

או הסיפור על עולה ותיקה, ילידת איראן, "הליידי" כמו שהיא מכונה בסיפור - סמל לאידיאל בורגני שהיא הצליחה לשמר לעצמה למרות המכות שזימנו לה ולבעלה החיים בישראל. "קוראים לי יפה", היא פותחת את המונולוג שלה שהוא משחק במסכה של נשיות. "לאחיות שלי קוראים פלורה, לילי ואליזבת, אבל לי קראו יפה, ולאמא מלכה, ואנחנו מדברות בסקייפ כשאני בראשון לציון והיא בטהראן".

בהמשך הספר משתלט הדיבור בגוף שלישי. "היא". ואפשר לומר, מתעצם הרישיון להקצין את ווליום הפנטזיה. להעביר את כובד המשקל ממציאות חיים ריאליסטית, מקומית - לכיוון ההזיה הפיוטית והקלישאה הקולנועית. פנקס מדביקה על הנשים שלה דימויים פלסטיקיים ומפוארים כדי להוביל במהירות את הסיפור לנקודות של קריסה, של פיצוץ, שנובעות לרוב מכוח גברי. היא מציבה את הגיבורות שלה מול המראה, וסודקת אותה. "לילה חם אחד היא אפילו הצליחה לראות שם לרגע אישה יפה וחושנית", היא כותבת, "אבל אז היא פרצה בצחוק גדול, צחקה וצחקה אל תוך הלילה".

אנחנו רגילים לעולם המוסכמות של אמנות כזאת כשהיא מוגשת לנו באנגלית, בספרדית. הסרטים של אלמודובר מתקבלים בישראל באהבה גדולה. אבל בעברית ובהקשר ספרותי, נדמה לי שההבנה של "קאמפ" כסגנון וכצורת קריאה עדיין לא מבוססת. במובן הזה, 'ספר הנשים' של פנקס מצליח לעשות משהו ייחודי בהקשר ישראלי. לייצר תשומת לב להיבטים של פנטזיה ואלימות באופן שבו אנחנו רגילים לקרוא ולצרוך נשיות. אם בתחילת הספר נרתעתי מהאופן שבו הסיפורים מאותתים מיד: כבר פגשת את הנשים האלה ואתה יודע מה צפוי להן, הנה זה בא - ככל שהספר מתקדם, רמת המורכבות של הסיפורים עולה. ואולי, רמת השיפוט כלפיהם יורדת. בכל מקרה, 'ספר הנשים' מסמן כיוון מעניין ורגע מעניין בפרוזה הישראלית. הצהרה אמנותית גלויה שמשלבת בין תפיסה קאמפית של ספרות - למסורת הטרגית של דיוקן נשי בוער.

יוני ליבנה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יוני ליבנה 7 לילות 10/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"ספר הנשים" מחמיץ את העיקרון הבסיסי ביותר של הסיפור הקצר גפי אמיר הארץ 11/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
השאלון של העוקץ: שירה פנקס העוקץ העוקץ 01/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

הרי זאת אני שבוערת 'ספר הנשים' של שירה פנקס מסמן רגע מעניין בפרוזה הישראלית

עבודה של סינדי שרמן, ‭ 1994 ‬

לוקח זמן להתרגל ל'ספר הנשים'. בגלל האינטנסיביות, בגלל המבנה של סיפורים קצרים שדוהרים לא פעם לפואנטה שנראית זולה או סנסציונית. אבל ברגע שלומדים להעריך את השילוב בין גסות לעידון, בין הגזמה לתחכום - אפשר ליהנות ממנו ולהתפעל ממנו.

16 סיפורים מכונסים בספר הפרוזה השני של פנקס (אחרי 'אוריאן' מ-2014)‬ השמות של רובם היו יכולים להתאים לדמויות של נשים בסרטי בונד. לרשימת מופיעות בערב דראג. "החתולה", "הליידי", "אשת העכביש". כותרת כמו "בלאנש" היא כבר מחווה ישירה ומוצהרת ל'חשמלית ושמה תשוקה' של טנסי ויליאמס. ויותר נכון, לסוג המסוים של נשיות איקונית, שמזוהה עם גיבורות כמו בלאנש דיבואה. חיים על הגבול שבין עליבות ופאר, הזיה ויופי טרגי.

"היא נתנה לעצמה לחלום הרבה חלומות", כותבת פנקס בסיפור הזה, מלווה פנימה לתוך מועדון הריקודים את הגיבורה שלה. "היא תרקוד והם כולם יסתכלו איך שהיא מתנועעת. הם ירצו לרקוד איתה. היא תפגוש אותו. הם ייסעו לקאריביים ביחד, לחוף עם חול של גרגירי זהב. לקובה. לקולומביה. לפוארטו ריקו. נינה הגיעה אל שערי המועדון והחלומות נעלמו".

הספרות המערבית המודרנית, הקולנוע המלודרמטי, סוגדים לנשים כאלו. סוגדים ומעלים על המוקד. מביאים אותן לנקודת קיצון שמייצרת צורה אלימה ופרועה של עונג אסתטי. 'ספר הנשים' מצטרף למסורת האמנותית הזאת בעיניים גלויות. העובדה שהוא מעוצב כמין קטלוג של ארכיטיפיים נשיים - מסמנת את החוב שלו לפנתיאון של יוצרות והוגות שבחנו מחדש את הדימויים האלה של נשיות כתוצר של פנטזיה גברית. מקודשת, חוטאת, אימהית וילדותית. עבודות הצילום של סינדי שרמן, לדוגמה. או אותם שירים של יונה וולך שסובבים סביב נשים אגדיות, נימפות ומשוגעות - ומהדהדים בקריאה בספרה של פנקס הרבה לפני שאחד הסיפורים מסתיים בתיאור של ילדה-רוצחת מניחה זר סרפדים ודרדרים על ראשה של גופה טרייה.

הסיפורים הראשונים בקובץ כתובים בדרך כלל בגוף ראשון ויכולים עדיין לשכנע שמדובר בנשים מציאותיות, מכאן ועכשיו. נשים שהיו יכולות להיות השכנות שלנו. למשל, אישה מבוגרת, כביכול חסרת ייחוד, שיוצאת לבר ביום הולדתה מתוך החלטה לעבור איזה סף (מסגרת עלילה שאפשר לפגוש, למשל, בסיפורים של נגה אלבלך ואסתי ג' חיים). עד סוף הסיפור הקצר, האישה הזאת מצליחה להפוך לכפילה מוצהרת של זונה, של המדונה, של פורטרט נשי איקוני בתולדות האמנות.

או הסיפור על עולה ותיקה, ילידת איראן, "הליידי" כמו שהיא מכונה בסיפור - סמל לאידיאל בורגני שהיא הצליחה לשמר לעצמה למרות המכות שזימנו לה ולבעלה החיים בישראל. "קוראים לי יפה", היא פותחת את המונולוג שלה שהוא משחק במסכה של נשיות. "לאחיות שלי קוראים פלורה, לילי ואליזבת, אבל לי קראו יפה, ולאמא מלכה, ואנחנו מדברות בסקייפ כשאני בראשון לציון והיא בטהראן".

בהמשך הספר משתלט הדיבור בגוף שלישי. "היא". ואפשר לומר, מתעצם הרישיון להקצין את ווליום הפנטזיה. להעביר את כובד המשקל ממציאות חיים ריאליסטית, מקומית - לכיוון ההזיה הפיוטית והקלישאה הקולנועית. פנקס מדביקה על הנשים שלה דימויים פלסטיקיים ומפוארים כדי להוביל במהירות את הסיפור לנקודות של קריסה, של פיצוץ, שנובעות לרוב מכוח גברי. היא מציבה את הגיבורות שלה מול המראה, וסודקת אותה. "לילה חם אחד היא אפילו הצליחה לראות שם לרגע אישה יפה וחושנית", היא כותבת, "אבל אז היא פרצה בצחוק גדול, צחקה וצחקה אל תוך הלילה".

אנחנו רגילים לעולם המוסכמות של אמנות כזאת כשהיא מוגשת לנו באנגלית, בספרדית. הסרטים של אלמודובר מתקבלים בישראל באהבה גדולה. אבל בעברית ובהקשר ספרותי, נדמה לי שההבנה של "קאמפ" כסגנון וכצורת קריאה עדיין לא מבוססת. במובן הזה, 'ספר הנשים' של פנקס מצליח לעשות משהו ייחודי בהקשר ישראלי. לייצר תשומת לב להיבטים של פנטזיה ואלימות באופן שבו אנחנו רגילים לקרוא ולצרוך נשיות. אם בתחילת הספר נרתעתי מהאופן שבו הסיפורים מאותתים מיד: כבר פגשת את הנשים האלה ואתה יודע מה צפוי להן, הנה זה בא - ככל שהספר מתקדם, רמת המורכבות של הסיפורים עולה. ואולי, רמת השיפוט כלפיהם יורדת. בכל מקרה, 'ספר הנשים' מסמן כיוון מעניין ורגע מעניין בפרוזה הישראלית. הצהרה אמנותית גלויה שמשלבת בין תפיסה קאמפית של ספרות - למסורת הטרגית של דיוקן נשי בוער.

יוני ליבנה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יוני ליבנה 7 לילות 10/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"ספר הנשים" מחמיץ את העיקרון הבסיסי ביותר של הסיפור הקצר גפי אמיר הארץ 11/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
השאלון של העוקץ: שירה פנקס העוקץ העוקץ 01/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר הנשים שירה פנקס
מדונה
 
ביום ההולדת שלי יצאתי לבר ליד השוק, ישבתי בחוץ והסתכלתי על המדרכה ממול. השמש הייתה אדומה, עוד נגעה בבתים הנמוכים, המוזנחים, נאחזה בחוטי החשמל הפרועים, הנִּגלים, אבל אז נפלה אל הים. גברים עמדו והשתינו עם הפנים אל הקיר ועם הגב אל הרחוב. גם על המדרכה, בלי שריח השתן שלהם יגיע אלי. וכשהחשיך נכנסתי פנימה אל הבר וראיתי שם גברים עם נשים אבל הייתי אישה לבד, בת חמישים ואחת, בדיוק ביום ההולדת שלי. לפני ארבע שנים בעלי עזב את הבית עם בחורה שעבדה אתו במשרד. יש לי שתי בנות שגרות באותה עיר קטנה ופעם בשבוע אני רואה אותן, אבל כשהן רצו שנחגוג את יום ההולדת שלי כמו בכל שנה, במרפסת עם ארוחה ועוגה, אמרתי להן שהפעם אני רוצה לצאת עם חברה והסברתי שנצא לסרט ואחר כך לבית קפה ושזה יחסוך להן את ההכנות. יום ההולדת הגיע. לא הלכתי לסרט עם חברה, אלא לבר שאני רואה כל יום שישי כשאני עושה קניות בשוק.
 
גברים יושבים שם סביב שולחנות בחוץ, שותים בירות בכוסות גדולות. מעשנים ומעשנים. הדלת נפתחת. המלצרית יוצאת מתוך הבר ויחד אִתה מוזיקה יוונית יוצאת אל הרחוב. גברים יוצאים מהבר, גברים משתינים על קיר ממול, ממלאים אותו בכתמים שחורים. אני מסתכלת עליהם עומדים עם הגב, המדרכה מתחת לרגליים שלהם, הפשׂוקות. השנה אין עוגת שוקולד עם הבנות שלי, יש בירה ומוזיקה ברחובות רחוקים מהמשרד שאני עובדת בו ומהבית שלי, כי השנה, השמש תיפול על הבתים והלילה יבוא וישתלט כשהוא לוקח את מקומה, ואני אהיה עם אלכוהול, גברים, רחובות מתקלפים, מוזיקה יוונית שיוצאת עם מלצרית, דלת פתוחה, עד שאפול גם אני אל מיטה בסוף יום ההולדת שלי אדומה מאלכוהול כמו השמש הזאת שנשמטת אל הלילה אחרי שלא הצליחה להחזיק בחשמל והוא הולך ומשתלט עלי ועליה, מפסידה את עצמי אל תוכו, לילה מנצח.
 
בהתחלה ישבתי בחוץ והסתכלתי על הרחוב, על האנשים, וכשהחשיך נכנסתי פנימה והתיישבתי מול הבר. הזמנתי עוד כוס בירה, כדי שאשתכר עוד, והקשבתי למוזיקה היוונית. המלצרית יצאה אל הרחוב ונתנה לקולות הגברים בחוץ להיכנס. הם צחקו ודיברו בקול. ואז הדלת נסגרה עליהם והמוזיקה היוונית חזרה להיות שלמה ואני נזכרתי בחופשה ביוון עם בעלי והילדות כשהיו עדיין קטנות. טיול לאחד האיים. שטנו במעבורת. בעלי לא הרגיש טוב בגלל הים, הילדות רצו במסדרונות המעבורת. מזגתי לבעלי ולי אוּזוֹ שקנינו באחת מחנויות התיירים. אמרתי לו שזה טוב לבטן ושתיתי יחד אתו. הסתכלתי מדי פעם על הבנות רצות, משתעשעות במסדרונות. גם הים הסתכל עליהן דרך החלונות. שתינו אוזו עד שהתחלנו לצחוק יחד עם הים שמסתכל. האנשים במעבורת גם הם הסתכלו עלינו. הבנות רצו במסדרונות. אני יושבת בבר ומחייכת אל העבָר שלי שהתעורר ממוזיקה יוונית. נשים יושבות לצדי על הבר יחד עם הגברים וכשאני מסיימת את כוס הבירה, אני מזמינה מהברמן כוס אוזו עם קרח. זוג קם ויוצא אל הרחוב ובמקומם מתיישב בחור צעיר. אני שומעת אותו מבקש בירה ורואה אותו מדפדף במסך הנייד שלו. המסך המואר בבר האפל מושך את המבט שלי ואני מסתכלת. אני רואה על המסך ציור ומזהה אותו מייד. טיציאן, המדונה של הדובדבנים.
 
אני שותה מהאוזו עוד כמה לגימות ואומרת לבחור שלציור יש שם יפה והוא מרים עיניים ומחייך אלי אז אני ממשיכה ואומרת לו שלפני הרבה שנים הייתי סטודנטית לתולדות האמנות, והוא מסתכל עלי סקרן, מקשיב לי, אני אומרת שכשהתחתנתי זרקתי את כל ספרי האמנות שהיו לי, אבל אני לא מספרת לו שכשנולדה הבת הראשונה בעלי אמר שצריך לזרוק את כל הספרים כי אין מקום לכולנו בדירה הקטנה. החיוך שלי נעלם. העבר חוזר כמו כלב פצוע. זרקתי את הספרים כדי שיהיה מקום למשפחה. הקול של הבחור הצעיר מוציא אותי משיני הכלב, אומר לי בחיוך שהוא סטודנט לתולדות האמנות ואני מסתכלת על הפנים היפות שלו והוא מראה לי ציורים אחרים של טיציאן על מסך הטלפון שלו, אהבה קדושה ואהבה טמאה, ואת ונוס מאורבינו, וגם את המדונות הוא מראה לי, את הצוענייה עם השיער השחור ושוב את זו שהילד מגיש לה דובדבנים, ואני אומרת לו שהמדונה במרכז רק בציורים המוקדמים, ושאחר כך הן עוברות לצדדים. והוא צוחק משועשע, אומר לי שאני אישה חכמה, אישה חכמה, ואני ממשיכה, מראה לו את הבעות הפנים של הקדושות ואיך טיציאן עשה אותן אנושיות והוא מסתכל עלי ומחייך, כל פעם יותר קרוב, יותר קרוב, אומר לי שאני מזכירה לו מישהי, שאני מזכירה לו מישהי שאהב מאוד, וכשהפנים שלו קרובות אני אומרת שוב, מתעקשת, שזאת לא רק מדונה קדושה וקפואה, זאת אישה בשר ודם, ומראה לו על המסך את הגוף שלהן עגול. הבטן. השדיים. אחת מהן מניחה יד על הערווה והוא שוב מדבר אתי על מישהי אחרת, אני שותה לגימה ומבקשת ממנו שיפסיק, כי זה יום ההולדת שלי, אני אומרת לו, זה יום ההולדת שלי, והוא מבטיח להפסיק לדבר עליה, ואנחנו ממשיכים להסתכל על ציורים יפים עם נשים לבושות בדי זהב וארגמן, עיניים, שפתיים, והמבט האנושי, אתה רואה את המבט, אני אומרת, ואת צבעי הארגמן. האצבעות שלנו נוגעות בציורים על המסך והוא נוגע בפנים שלי. טיציאן. שנים עברו מאז דיברתי על אמנות. שנים מאז נגעו בי. המעבורת ליוון עם בעלי והילדות. הים שמסתכל. אנשים מסתכלים. מה הם יגידו, אישה מבוגרת ובחור צעיר. ציורים יפים, צבעים, פנים, גוף. שדיים. ערווה. אני מבקשת קרח, מכניסה יד אל הכוס ומוציאה משם קוביית קרח לקרר את הלחיים שבוערות מהפנים היפות שלו, מהאצבעות, מהציורים, בוערות בארגמן הבדים שעל הבטן העגולה של המדונות, והפנים של הבחור הצעיר קרובות. הוא כבר לא אומר לי שאני מזכירה לו מישהי אחרת, לא מזכיר אותה בכלל, מקשיב לי מדברת על הציורים ועל הדברים שלמדתי כשהייתי בת עשרים, מסתכל עלי ומקשיב ואני מרגישה חכמה כמו אישה שיש לה עניין גדול בחיים, וכשהלילה מתחיל להשתלט, הוא נוגע בי ואומר לי לבוא אתו, אומר לי, בואי, בואי אתי, בואי ואראה לך את ספרי האמנות שיש לי, יש לי הרבה ספרים כי אבא שלי הוא צייר מפורסם.
 
אני הולכת אתו לא כמו מדונה בתולה, אלא כמו אישה אחרי השנים, אחרי החלומות, אחרי שבעלי עזב, אחרי שהבנות הלכו, בפליאה הולכת אחריו, שיכורה הולכת אתו ממשקה לבן שהזכיר לי חופשות עם אדם אחר, צוחקת ומאושרת אני מתנדנדת כמו ילדה, כי זאת מתנה ליום ההולדת שלי, והוא רק לקח אותי משם כשהוא ממשיך לדבר על ארגמן, לנשק את השפתיים שלי ולהגיד ארגמן שפתיים, ארגמן ושהוא אוהב את זה שאני אומרת ארגמן ויודעת לדבר על ציורים, שהוא חושב שאני יפה וחכמה ושבבית יחפש את בד הקטיפה כדי לעטוף אותי, והייתי בטוחה שייקח אותי לדירת סטודנטים, לא חשבתי שיביא אותי לבית שגדל בו עם האבא הצייר המפורסם, אבל הוא הביא אותי לשם. ועוד בדרך חשבתי עליה פתאום ושאלתי אותו על אמא שלו, אשתו של הצייר המפורסם, והוא אמר לי שהיא מתה, מתה בתאונת דרכים לפני עשר שנים. אמא מתה. ועם הלילה והכוכבים בדרך אל הבית שלו, לשכב אתו בצבעי ארגמן וציור שפתיים, נרעדתי לרגע מהעָבר שיֵּש גם אצלו כמו כלב.
 
בהתחלה לא ראיתי את הבית הגדול ואת כל היופי שבתוכו כי היה רק לילה ורק אותו ראיתי בולעני וטעים אחרי כל השנים, ובחשכת הלילה הכניס אותי אל חדרי חדרים ואל חדר אחד קטן עם מזרן על רצפה ושם השכיב אותי והפשיט אותי להלבין את הכהות של הלילה, זה שבזכותו הצניעות שלי נשמרה, שלא יראה אותי הבחור הצעיר לגמרי, הפשיט אותי אליו ואותו אלי ואפילו צחקתי כשראיתי את הקעקוע שעל הזרוע שלו, אישה עירומה שנדמה לי שלבשה גלימה כהה אבל לא הייתי בטוחה כי הוא זז באור החלון, לחש לי ארגמן שפתיים, שכב אתי בגעגוע שהיה גם בי גדול, וכל הילדותיות שלו, שלא הצליחה לקפל מעלי שכבות יבשות ועבות, לא הצליחה לענג אותי כמו מאהב גדול, לא הפריעה לי בכלל, כי ליטפתי את העור החם עד שנרדם אלי, ילד עירום, בזרועות המדונה שהייתי לרגע.
 
קמתי אל האור והילד עוד ישן, הבית המפתיע והגדול היה שם עם כל החדרים שבו, הסלון, המרפסת, צמחים נתלים מעל רחובות תל אביב, והשמש נכנסה והאירה ציורים, פסלים וספרי אמנות, כל מה שזרקתי ושפתאום היה שם שוב כמו זיכרון של מה שיכולתי להיות, והלכתי בסלון הגדול מסתכלת על כל מה שבתוכו, בצבעים ובצורות, נוגעת בברונזה, באבן, בברזל מלובן, בעץ מגולף, עד שפתאום שמעתי קול שקשוק צלחות במטבח ובבהלה רציתי לחזור אל חדר הילדים אבל מישהו עמד כבר בפתח המטבח והסתכל עלי, בחן אותי, אמר לי שלום, אמר שיש קפה חם, התבונן עוד ואז חזר פנימה אל המטבח שממנו בא, בטוח שאבוא אחריו אל המטבח, כשהוא בלי מכחול, בלי עט או עיפרון, רק עם ספל קפה, האבא, הצייר המפורסם, זה שבפּנים שלו מצאתי את הפנים של הבן שלו.
 
ונכנסתי אחריו כמו שאמר לי, באתי אליו אל המטבח, כי הסתקרנתי ולא רציתי לקחת את עצמי משם ולברוח, לחזור כל כך מהר אל הבית שלי המוּכּר, עם בית ורהיטים והבנות שלא באות, רק אני באה לבקר אותן, נבוכות להיכנס ולראות את ההרגלים ספוגים ברהיטים של אישה שפעם הן הסתכלו עליה מלמטה, בנות קטנות וצוחקות והיא מרימה אותן, אבל עכשיו מנורות הלילה סגורות, הטלוויזיה מפטפטת והעציצים פורחים או לא פורחים באדישות, וזאת אני שבאה לבקר כי אצלן החיים, הלימודים, האהבות הטריות, ובכול יש זיק התחלה ואילו אצלי הדברים כבר נופלים אל הלילה, נאחזים ונופלים בְּשאלה מבלי שאבין את המשמעות שחולפת, ובגלל זה נכנסתי אחריו אל המטבח, כי לא רציתי ללכת מהבית היפה עם הציורים והפסלים ושני הגברים, אב ובן, ונכנסתי אחריו למטבח כמו בטרגדיה יוונית והוא מזג לי קפה שחור בספל והניח פרוסת לחם וכשהתיישבתי הוא שׂם לידי צנצנת ריבת פירות יער אדומה, כהה. ארגמן, מלמלתי לעצמי, ארגמן, והוא הסתכל עלי, האבא הצייר, בלי להגיד כלום, בלי לשאול מאיזה חדר יצאתי, רק התיישב ואכל לצדי בשולחן המטבח וכשסיים קם ואמר שהוא ירצה לצייר אותי אם אני מוכנה, אם ארצה, אם זה מעניין אותי, ושאני מזכירה לו מישהי מהעבר. היה לו שיער לבן. הוא היה גדול ומוצק יותר מהבן הצעיר. והלכתי אחרי האבא עם השיער הלבן והגוף המוצק, כמו שהלכתי אחרי הבן הצעיר אל החדר עם המזרן על הרצפה, הלכתי אחרי האבא אל הסטודיו שלו, להתפשט גם שם, המדונה של הדובדבנים ושל הזיכרונות, הפיתיונות, החלומות, ורק כשנכנסתי אל הסטודיו שלו פתאום ראיתי אותה על השידה ממוסגרת והבנתי מייד מי זו, והנשימה הלכה ממני, במהירות נקטעה ממני, כי ראיתי אותה עירומה, עטופה בגלימת ארגמן כהה, יושבת על ספה, ולצדה על שולחן נמוך קערה גדולה עם פירות, והצטמררתי כי אלוהים או השטן הביא אותה אליהם אתי, ביום ההולדת שלי, כאילו קמתי לתחייה בצורה אחרת.
 
ועשיתי כל מה שהוא ביקש, כל מה שרצה. לבשתי אותה הקטיפה וישבתי באותה תנוחה של זו שיושבת מתה על השידה, וכששמעתי רעשים בבית הבנתי שהילד קם מהמזרן שעל הרצפה, נכנס אל הסטודיו מאחורי הגב של האבא המפורסם, מסתכל עלי ומחייך, רואה אותי לפניו על הספה ומביט בי בקנבס, ואז מסתכל אל אמא שעל השידה ומחייך לעצמו, מחייך אל שתינו, ופתאום בתוך המבטים שמעתי אותו אומר לאבא שלו המפורסם, שהוא מצא אותי בבר ליד השוק, זה של הזונות, האיש מהאטליז שמוכר בשר בשוק מסרסר אותן בלילה כשברקע מוזיקה יוונית. הבחור הצעיר צחק ואמר שאין אפילו חדרים, מזדיינים ברחוב ליד השוק, איפה שכולם משתינים. נשענים על קירות של בתים. מחזיקים במרזבים. עכשיו האבא והבן הסתכלו עלי, בוחנים, ואני כמו מדונה קפואה, משותקת. הילד אמר, היא דומה לה, נכון שזה מדהים כמה שהיא דומה לה, והאבא לא אמר כלום, רק קבר את המבט בקנבס והמשיך לצייר אותי עטופה בגלימה, בתנועות חדות הוא מצייר אותי, רוצה לשרוט את הקנבס ואת הדמות שלי שהולכת ומתגבשת, ואז הילד צחק ואמר כאילו אני לא נמצאת בחדר, הבאתי לךָ מישהי חכמה, זונה של תולדות האמנות. מסתכל עלי ואומר, אולי למדה לפני שנהייתה כזאת, אולי באה ממשפחה טובה. מספר לאבא שלו איך דיברנו על טיציאן, היא זיהתה את המדונה של הדובדבנים, אתה מאמין, אבא, אתה מאמין, מדברת על טיציאן, ולא אמרתי כלום, רק ישבתי על הספה משותקת מהמילים של הילד, מהמילה שהוא זרק עלי בלי סוף, זונה, זונה, עם התמונה של האמא על השידה מסתכלת על כולנו כמו מדונה קדושה, והאיש שמצייר אותי, בעלה, אלמן מדמותה, מצייר אותי, עם כעס בידיים וכאב שטני בעיניים, מרים מבט זועם אל הבן שלו וצועק עליו איך אתה מדבר, איך אתה מדבר, היא הרי פה, היא פה, איך אתה מדבר, מקלל אותו, לך מפה צועק האבא, לך מפה, תניח לה, ואז הקול של האבא נשבר והוא ממלמל, מה פתאום, מה פתאום היא פה, ושוב הקול של האבא מתרומם בכעס, ועוד נגעת בה, נגעת בה, אני לא מבין, אני לא מבין בשביל מה, והילד עונה לו, היא זונה, אבא, היא זונה, עכשיו אני נותן לך אותה, היא שלך, אבא, שלך, אז האבא זורק עליו את הספל של הקפה, זורק עליו מכחולים, זורק עליו פירות ודובדבנים, ורק אני יושבת קפואה ומכוּוצת עטופה בארגמן, נעוצה לספה בלי להגיד כלום, בלי להכניס אל הבית את האמת, שאני אישה רגילה, עם בית רגיל ועבודה, אישה לפי אמות המידה, כי לא יכולתי להגיד להם את האמת, הייתי אילמת מול האלמן ובנו, וככה נשארתי כי בראש עשיתי מהר את החישוב. להיות אמא ואישה לגבר בבית יפה מלא באמנות, עטופה בארגמן שהוא שׂם עלי, הצייר המפורסם, בימים ובלילות, עוטף אותי אליו בגלימה כמו מדונה שבאה אליו מהרחובות.