ההצגה של מיסיס לורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההצגה של מיסיס לורה

ההצגה של מיסיס לורה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 100 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 40 דק'

חנה קב רוט

תושבת הרצליה, בסוף העשור השמיני של חייה. ילידת הארץ, היתה חברת קיבוץ עין גדי במשך עשר שנים, שימשה מורה באוניברסיטת תל אביב, בסמינר הקיבוצים ובבית ברל.  מעידה על עצמה כמי שתמיד כתבה למגירה. כשיצאה לפנסיה התחילה לפרסם שירים וסיפורים באתרים מקוונים ובכתבי עת.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

קובץ הסיפורים "ההצגה של מיסיס לורה" כמוהו כקפסולת זמן, שנותרה שמורה ללא דופי במשך כמה עשרות שנים. בקול אותנטי ובצבעים עשירים הנאמנים למקור פורצים מתוכה סיפוריה של חנה קב רוט, המתרחשים בימים שאחרי קום המדינה – במושבה ובקיבוץ, בתנועת הנוער ובצבא. קב רוט מכניסה אותנו לעולם שהיה ואיננו עוד – ארץ ישראל היפה, הצנועה, העובדת, המפזמת והשרה, בזמן שזה היה קיבוץ, עם אספות, פינת חי ובתי ילדים הומים.
סיפוריה של קב רוט קטנים, עדינים, כמו צוירו בצבעי אקוורל – לעתים הם תופסים תמונה חולפת, דילמה או פגישה המזכירה נשכחות, אך בסופם נדמה שהקורא עובר מטמורפוזה; בין השאר אחראים לכך חוכמת החיים הצלולה והמפוקחת והתפנית העלילתית המפתיעה שבהם. הגם שהסיפורים מתרפקים על ישראל הישנה והטובה של פעם, לא נעדר מהם קולו של הילד המנודה, החריג, המוכה או המהגר. 
כתיבתה של חוה קב רוט קולחת ומפעימה בפשטותה, בתבונתה ובאהבה השזורה בין המילים, המראות, הצלילים והטעמים. בסיפור "העששית", מופקדת ילדה לשמור על אחיה הקטן לאורה של עששית, בשעה שהוריה צופים בסרט בבית הקולנוע המקומי. אלו ימים שבהם טרם חוברו בתי המושבה לזרם החשמל, והילדה אינה עוצמת את עיניה כל הלילה. רק כשהעששית מתנפצת ודלקה קטנה מתפשטת, היא נגאלת מהמטלה המבעיתה, ויכולה שוב לישון לילה שלם בבטחה. בסיפור "זה לא אתה, זה אני", מבקשת אישה מבוגרת מנער צעיר: "אל תאהב אותי," ותשובתו גורמת לה לראות אותו לפתע באור אחר בתכלית. בסיפור ששמו כשם הספר, "ההצגה של מיסיס לורה", מבקרת כיתה בביתה המפואר של המורה לאנגלית. גיבורת הסיפור מבחינה להרף עין, במדרגות הבית, בילד קטן וביישן, בנה של המורה האהובה. לימים תפגוש הילדה שהפכה לאישה באותו ילד שהתבגר אף הוא, ובבת אחת תראה באור אחר בתכלית את מורתה האהובה – וכמוה את ההצגה שלימדה אותה אז, בימים הרחוקים ההם.

פרק ראשון

פרחים מיובשים
 
 
נדמה היה לה שמישהו מתבונן בה שעה שבחנה את הספרים על המדף, ואכן כשהסתובבה ראתה גבר נועץ בה עיניים מן הקצה השני של חנות הספרים. הוא התבונן בה בריכוז. לא היתה חמדנות במבטו וגם לא סקרנות אלא משהו שלא יכלה לפרש. כאילו הכיר אותה וציפה שתזהה אותו. גם כשניגשה לקופה לשלם והעיפה מבט מהיר לעברו, ראתה שהוא ממשיך לנעוץ בה מבט בלי שום ניסיון לטשטש את זה.
 
היא שילמה ויצאה מהחנות, ואז בדחף שלא יכלה להסביר לעצמה שבה אל החנות, ניגשה אליו ושאלה, "אנחנו מכירים?"
 
"את ילידת פולין?" שאל.
 
"כן," השיבה.
 
"מהעיר בנדזין?"
 
"כן," אמרה בפליאה.
 
"הלה?" שאל.
 
"פעם הלה," אמרה, "היום הילה."
 
"הלה טננבאום," אמר. נעם לה לשמוע את שמה הישן נאמר בשמץ של מבטא הזכור לה כל כך.
 
"ומי אתה?" שאלה.
 
"את בטח לא מזהה אותי," אמר. "השתניתי, אבל את היית ונשארת יפהפייה. הייתי מזהה אותך בכל מקום."
 
איזו אבירות פולנית, ליגלגה בלבה, עוד מעט גם ינשק את ידי. אבל הוא הסתפק בלחיצת יד איתנה. "אני יצחק הורביץ. פעם איצקו." היא ניסתה להדביק לו את השם איצקו, שצילצל מוכר באוזניה, ולא הצליחה. לפניה עמד גבר בגיל העמידה, בעל קומה, כסוף שיער ונאה למראה. זה לא התחבר לה עם יצחק הורביץ או איצקו או מי שלא יהיה. "למדתי איתך בכיתה כל שנות היסודי," אמר. הזכיר את שם המחנך האהוב עליהם והם דיברו בו בהתלהבות. "אני ממהרת," ציינה. "הייתי משוחחת איתך שעות. היום איני יכולה." נתנה לו את מספר הטלפון שלה. "תתקשר מחר אחרי הצהריים ונמשיך לדבר. נעים להיזכר."
 
משום מה לא סיפרה לבעלה על הפגישה.
 
בלילה, כשניסתה להיזכר וכבר כמעט התייאשה, צצה לפניה פתאום דמותו של איצקו כנער נמוך קומה, חיוור, שערו השחור נופל על עיניו. ישב תמיד בשורה הראשונה בכיתה בגלל קומתו הנמוכה. ואז הוסיפה ונזכרה. מישהו הניח מדי פעם פרח מיובש בספר הלימוד שלה. היא לא ידעה מי ולא שאלה. גם היא היתה ביישנית בילדותה. תמיד הונח פרח באותו ספר לימוד. היא היתה מצפה לו. מדי פעם דיפדפה וחיפשה. שמחה מאוד כשנמצא. התאכזבה כשלא מצאה. אפשר שתעלומת המחזר האלמוני לא היתה נפתרת אלמלא יוזמתו של מחנך הכיתה. הוא הציע שלקראת סיום השנה יציגו התלמידים את תחביביהם לכל תלמידי הכיתה. "אפשר שנערוך תערוכה מהם בסוף השנה," הוסיף.
 
ביום המיועד הובאו אלבומי בולים, אוספים של מטבעות, מצבור של חיות קטנות מזכוכית, אוספי בובות מחרסינה, עטיפות ממתקים צבעוניות. איצקו הביא איתו אלבום גדל מידות, וכשפתח אותו נשמעה אנקת התפעלות מילדי הכיתה. שורות־שורות של פרחים מיובשים מכל הגדלים והצבעים יצרו אוסף מרהיב עין. היא הציצה לעברו כאומרת, נתגלה הסוד. הוא הסמיק כולו, ולבקשת התלמידים הסביר בקול ביישני, כמעט בלחישה, את התהליך של ייבוש הפרחים ומה עושים כדי שהצבעים המקוריים יישמרו בחיות כזו.
 
באותו קיץ עלו שניהם לארץ ישראל. היא עשתה הכול כדי להתנער מהעבר הפולני שלה. החליפה את שמה לשם ישראלי, סירבה לדבר פולנית ונישאה לצבר, שהדבר שקסם לה בו יותר מכול היתה צבריותו הילידית.
 
 
 
למחרת צילצל איצקו. "אתה עדיין מייבש פרחים?" שאלה. הוא צחק צחוק חם ואמר בנימת ניצחון, "נזכרת, מה?"
 
"כן," השיבה.
 
"את יודעת שהייתי מאוהב בך כל שנות בית הספר היסודי. כשנעלמת מחיי הייתי עצוב ימים רבים." "זה היה כל כך מזמן. מה קורה איתך היום?" התעניינה.
 
הוא סיפר לה שהתאלמן לפני ארבע שנים. "אני מצטערת לשמוע," אמרה. "כן, זה היה קשה," הודה, "אבל התחלתי סוף סוף להתאושש. אני פנוי כבר לאהבה חדשה," הוסיף. כמי שמנסה לטשטש את הרושם של מה שזה עתה אמר הזדרז לבקש, "ספרי על עצמך."
 
"אני נשואה," נענתה. "יש לנו שלושה ילדים, נכד אחד והשני בדרך." "יופי לך," אמר בטון שסתר את האמירה. לאחר מכן נפרדו והבטיחו להמשיך להיות בקשר.
 
יותר לא צילצל.
 
לפעמים כשנזכרה באירוע הפגישה המאוחרת והמפתיעה היתה מושכת בכתפה ושואלת את עצמה, מעניין מה היה קורה אילו — מבלי לסיים אף פעם את ניסוח השאלה.

חנה קב רוט

תושבת הרצליה, בסוף העשור השמיני של חייה. ילידת הארץ, היתה חברת קיבוץ עין גדי במשך עשר שנים, שימשה מורה באוניברסיטת תל אביב, בסמינר הקיבוצים ובבית ברל.  מעידה על עצמה כמי שתמיד כתבה למגירה. כשיצאה לפנסיה התחילה לפרסם שירים וסיפורים באתרים מקוונים ובכתבי עת.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 100 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 40 דק'
ההצגה של מיסיס לורה חנה קב רוט
פרחים מיובשים
 
 
נדמה היה לה שמישהו מתבונן בה שעה שבחנה את הספרים על המדף, ואכן כשהסתובבה ראתה גבר נועץ בה עיניים מן הקצה השני של חנות הספרים. הוא התבונן בה בריכוז. לא היתה חמדנות במבטו וגם לא סקרנות אלא משהו שלא יכלה לפרש. כאילו הכיר אותה וציפה שתזהה אותו. גם כשניגשה לקופה לשלם והעיפה מבט מהיר לעברו, ראתה שהוא ממשיך לנעוץ בה מבט בלי שום ניסיון לטשטש את זה.
 
היא שילמה ויצאה מהחנות, ואז בדחף שלא יכלה להסביר לעצמה שבה אל החנות, ניגשה אליו ושאלה, "אנחנו מכירים?"
 
"את ילידת פולין?" שאל.
 
"כן," השיבה.
 
"מהעיר בנדזין?"
 
"כן," אמרה בפליאה.
 
"הלה?" שאל.
 
"פעם הלה," אמרה, "היום הילה."
 
"הלה טננבאום," אמר. נעם לה לשמוע את שמה הישן נאמר בשמץ של מבטא הזכור לה כל כך.
 
"ומי אתה?" שאלה.
 
"את בטח לא מזהה אותי," אמר. "השתניתי, אבל את היית ונשארת יפהפייה. הייתי מזהה אותך בכל מקום."
 
איזו אבירות פולנית, ליגלגה בלבה, עוד מעט גם ינשק את ידי. אבל הוא הסתפק בלחיצת יד איתנה. "אני יצחק הורביץ. פעם איצקו." היא ניסתה להדביק לו את השם איצקו, שצילצל מוכר באוזניה, ולא הצליחה. לפניה עמד גבר בגיל העמידה, בעל קומה, כסוף שיער ונאה למראה. זה לא התחבר לה עם יצחק הורביץ או איצקו או מי שלא יהיה. "למדתי איתך בכיתה כל שנות היסודי," אמר. הזכיר את שם המחנך האהוב עליהם והם דיברו בו בהתלהבות. "אני ממהרת," ציינה. "הייתי משוחחת איתך שעות. היום איני יכולה." נתנה לו את מספר הטלפון שלה. "תתקשר מחר אחרי הצהריים ונמשיך לדבר. נעים להיזכר."
 
משום מה לא סיפרה לבעלה על הפגישה.
 
בלילה, כשניסתה להיזכר וכבר כמעט התייאשה, צצה לפניה פתאום דמותו של איצקו כנער נמוך קומה, חיוור, שערו השחור נופל על עיניו. ישב תמיד בשורה הראשונה בכיתה בגלל קומתו הנמוכה. ואז הוסיפה ונזכרה. מישהו הניח מדי פעם פרח מיובש בספר הלימוד שלה. היא לא ידעה מי ולא שאלה. גם היא היתה ביישנית בילדותה. תמיד הונח פרח באותו ספר לימוד. היא היתה מצפה לו. מדי פעם דיפדפה וחיפשה. שמחה מאוד כשנמצא. התאכזבה כשלא מצאה. אפשר שתעלומת המחזר האלמוני לא היתה נפתרת אלמלא יוזמתו של מחנך הכיתה. הוא הציע שלקראת סיום השנה יציגו התלמידים את תחביביהם לכל תלמידי הכיתה. "אפשר שנערוך תערוכה מהם בסוף השנה," הוסיף.
 
ביום המיועד הובאו אלבומי בולים, אוספים של מטבעות, מצבור של חיות קטנות מזכוכית, אוספי בובות מחרסינה, עטיפות ממתקים צבעוניות. איצקו הביא איתו אלבום גדל מידות, וכשפתח אותו נשמעה אנקת התפעלות מילדי הכיתה. שורות־שורות של פרחים מיובשים מכל הגדלים והצבעים יצרו אוסף מרהיב עין. היא הציצה לעברו כאומרת, נתגלה הסוד. הוא הסמיק כולו, ולבקשת התלמידים הסביר בקול ביישני, כמעט בלחישה, את התהליך של ייבוש הפרחים ומה עושים כדי שהצבעים המקוריים יישמרו בחיות כזו.
 
באותו קיץ עלו שניהם לארץ ישראל. היא עשתה הכול כדי להתנער מהעבר הפולני שלה. החליפה את שמה לשם ישראלי, סירבה לדבר פולנית ונישאה לצבר, שהדבר שקסם לה בו יותר מכול היתה צבריותו הילידית.
 
 
 
למחרת צילצל איצקו. "אתה עדיין מייבש פרחים?" שאלה. הוא צחק צחוק חם ואמר בנימת ניצחון, "נזכרת, מה?"
 
"כן," השיבה.
 
"את יודעת שהייתי מאוהב בך כל שנות בית הספר היסודי. כשנעלמת מחיי הייתי עצוב ימים רבים." "זה היה כל כך מזמן. מה קורה איתך היום?" התעניינה.
 
הוא סיפר לה שהתאלמן לפני ארבע שנים. "אני מצטערת לשמוע," אמרה. "כן, זה היה קשה," הודה, "אבל התחלתי סוף סוף להתאושש. אני פנוי כבר לאהבה חדשה," הוסיף. כמי שמנסה לטשטש את הרושם של מה שזה עתה אמר הזדרז לבקש, "ספרי על עצמך."
 
"אני נשואה," נענתה. "יש לנו שלושה ילדים, נכד אחד והשני בדרך." "יופי לך," אמר בטון שסתר את האמירה. לאחר מכן נפרדו והבטיחו להמשיך להיות בקשר.
 
יותר לא צילצל.
 
לפעמים כשנזכרה באירוע הפגישה המאוחרת והמפתיעה היתה מושכת בכתפה ושואלת את עצמה, מעניין מה היה קורה אילו — מבלי לסיים אף פעם את ניסוח השאלה.