הנסיכה של הצרפתי

1

 

 

"צדקת כשביטלת את אירוסייך," מלמל נתניאל ג'ירוד, מטה את ראשו בעצלות לרחבת הריקודים, למקום שבו הנסיך הליוס וכלתו רקדו יחדיו, נהנים בבירור. "הליוס היה גורם לך לאומללות."

הנסיכה קטלינה פרננדז שתתה ארוכות מהשמפניה שלה. רעד קל חלף בידה. "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

"אין ביניכם כימיה." הוא עצר לפני שהוסיף, "לא כמו הכימיה שבינך לביני."

סנטרה דמוי הלב הזדקר בהתרסה והיא דחפה את כיסאה אחורה מהשולחן שבו הם ישבו לבדם, התנועה שולחת משב של ניחוחה החושני.

הוא התאווה להריח כל חלק בה.

"אנחנו לא יכולים לנהל את השיחה הזאת," אמרה בשקט. "מה שאתה מרמז בלתי אפשרי."

הוא הניח את ידו על ידה לפני שיכלה לעמוד על רגליה. "מדוע זה בלתי אפשרי?"

"אתה יודע מדוע," היא משכה את ידה ופגשה את מבטו, "אני חייבת לשמור את עצמי לבעלי. הטוהר שלי הוא המתנה שלי אליו."

"מתנה?" הרעיון היה כה מגוחך שהוא כמעט צחק, אך זה לא היה עניין לצחוק. הוא חשב על אחיה של קטלינה, יורש העצר של מונטה קלר, המתפרפר בכל אירופה בלי שמץ של חרטה, בעודו מקבל רשות מאביו ומרשה לעצמו את כל התענוגות ההדוניסטים שהוא ימנע מאחותו מהסיבה הפשוטה שהיא נולדה אישה.

כעת משננטשה על ידי הליוס, לא משנה מה אמר הטיוח המעוקר של ההודעה לעיתונות הרשמית, השמועות רמזו שהיא כבר הובטחה לדוכס שוודי מזדקן. לנתניאל לא היו כל נקיפות מצפון לגבי פיתויה. קטלינה רצתה אותו. הוא ידע את זה. ואף היא ידעה זאת.

"אם כך, את אך ורק נכס?"

בלבול הבזיק בעיניה הכהות.

"האם זה מה שאת אומרת?" הוא המשיך ולחץ. "שאין לך אוטונומיה על גופך? האם אינך אלא כלי קיבול לדור הבא?"

"זה לא ככה. אני נסיכה. אלו חיי. לזה נולדתי."

"את גם אישה."

גרונה המעודן נע.

הוא נשען מעט קרוב יותר, מבריש את ידו על ידה, מנחית את מכת הניצחון.

הנסיכה קטלינה הייתה זן שונה מכל הנשים. כמובן, היו לה קלאסה וקור רוח, אך היא הייתה גם יפהפייה להפליא. והיא נשאה את עצמה בדממה. להביט בה היה כמו להתבונן בדיוקן שקם לחיים. גבוהה ושחורת שיער בעלת עיניים חושניות כשוקולד מומס ועור שנראה כאילו מעולם לא נחשף לשמש, כאבן בהט צלולה ומושלמת. היום היא הייתה לבושה בשמלה באורך הברך בצבע אפרסק שהדגישה את שדיה המלאים ואת מותניה הזעירים, מבלי לחשוף סנטימטר של עור מיותר. שערה היה אסוף לפקעת עגולה ורחבה על קדקודה, והאפקט הכללי היה זוהר של שנות השישים. זה היה מראה שרק היא יכלה להשיג.

היא הייתה אישה ללא פגמים.

אך כמובן לכל אדם בעולם יש פגמים, והוא היה להוט לגלות מה יהיו שלה.

השמועות שאביה, המלך של מונטה קלר, תכנן להימנע מחתונתו של הליוס הוכחו כנכונים. כשאחיה של קטלינה נעלם עם חברתו המשופרת, ידע נתניאל שזה יהיה הסיכוי האחד והיחיד שלו איתה.

"הפעם הראשונה שלך צריכה להיות מיוחדת. היא צריכה להיות עם גבר שיסגוד לך וידאג לך, לא אריסטוקרט קר-דם שממלא את חובתו."

"אני אריסטוקרטית," היא אמרה, הרעד שהיה יכול להרגיש בגופה המעודן כה קרוב אליו, מהדהד בקולה.

"אה, אך את שונה – מתחת למעטה הקרח שלך זורם דם של לַבּה."

נתניאל נעמד כשהבחין בדוכס השוודי הנע לכיוונם.

קטלינה הביטה בו, ללא ספק מבולבלת מקימתו הפתאומית.

"הארוס המשוער שלך בא לכיווננו. אני מאמין שהוא הולך לבקש ממך לרקוד איתו."

מבטה דילג לדוכס המזדקן.

"הוא לא הארוס שלי," היא נשפה בתשישות, "עדיין לא."

"אם כך, דבר לא צריך למנוע ממך לרקוד איתי." הוא הושיט אליה את ידו.

כעת נע גרונה בבליעה בולטת. "אחי אמר לי לשמור ממך מרחק." 

הוא היה בטוח בזה. "האם את עושה תמיד מה שאחיך אומר לך?"

"כן."

הוא הרים גבה ומלמל, "והאם את תמיד רוצה לעשות מה שאומרים לך?"

היה הינד קל של ראשה. 

הדוכס היה במרחק של כמה צעדים משולחנם. 

לפתע נורתה ידה לקחת את ידו של נתניאל, ובתנועה חיננית אחת היא קמה על רגליה.

עיניה זינקו לרחבת הריקודים כאילו שחיפשה מישהו, ואז הביטה בו ואמרה, "ריקוד אחד."

הוא קד בראשו. "אם את מתעקשת."

שפתיה התעוותו. "זה מוכרח להיות רק ריקוד אחד. אני חייבת לחשוב על שמי הטוב. יש מרגלים בכל מקום."

ריקוד אחד היה מספיק טוב בשבילו. בלי לתת לה זמן לשנות את דעתה הוביל אותה נתניאל לרחבת הריקודים, משאיר את הדוכס בוהה בגביהם הנסוגים, מגרד בראשו המקריח.

כשמצא מקום עבורם, הוא אחז בידה השזורה בידו, משך אותה קרוב יותר והחליק את ידו על מותניה, מניח את ידו מעל לקו שמלתה כך שנגעה בגבה החשוף. עורה היה במרקם של שמנת משיית.

היא התאימה בצורה מושלמת לזרועותיו.

הגובה הנוסף מעקבי נעליה גרם לראשה לנוח בקיפול צווארו. הוא היה יכול להריח את הריח היקר של השמפו שלה מתערבב עם ניחוחה החושני שהטריף את חושיו.

הוא לחץ את גופו קרוב יותר, קרוב מספיק שתוכל להרגיש את ליבו הדוהר.

"הירגעי," הוא מלמל, מלטף את גבה הנוקשה. "אני לא נושך."

אבל אני חושב שאני רוצה שאת...

במהלך החיזור הקצר של קטלינה והליוס ואירוסיהם הקצרים עוד יותר הם רקדו יחדיו פעמים רבות. היא מעולם לא הרגישה כך. ליבה מעולם לא פעם כה מהר, והיא ממש יכלה להרגיש אותו נוגח בצלעותיה.

החום שנבנה בהתמדה באזור האינטימי ביותר שלה באותו רגע, תחת תשומת ליבו חסרת המנוח של נתניאל, התפרס בנקבוביותיה, תשוקה מעקצצת שריגשה והבעיתה אותה בה-במידה.

היא ראתה תשוקה בעצמה כשהייתה בת חמש-עשרה, נוחה להשפעה. היופי של הרגע גבר בסופו של דבר על מחשבתה במי היא מצאה את ייסורי תשוקתה, מעורר משהו בתוכה; כמיהה... רצון...

הו, כמה קיוותה שהייתה מרגישה את זה עם הליוס, אך הכימיה ביניהם לא הייתה קיימת. הכימיה בינה והדוכס הייתה אף פחותה מזה.

העור על גבה זמזם תחת מגעו של נתניאל. היא יכלה להרגיש כל בליטה בידו, את משטחי אצבעותיו. הכמיהה... הרצון ההוא... אלוהים, היא  הרגישה את זה. 

אך הריקוד שלהם נגמר מהר מדי.

קטלינה התנשמה עמוקות והתכוונה להתרחק, אך אחיזתו התהדקה.

"אני שוהה בארמון הלילה באותו אגף שלך," הוא אמר בשקט, המילים נלחשות על תנוך אוזנה הרגיש. 

"איך...?" זה היה מאבק לנשום, קל וחומר לדבר. "איך אתה יודע באיזה אגף אני?"

"מכיוון שדאגתי לדעת." הוא שאף עמוקות, והיא ידעה שזה היה ניחוחה שהוא שאף בחמדנות כה רבה.

הוא השאיר את ידו עליה כשלקח צעד אחורה והביט בה.

בגיל שלושים-וחמש היו פניו של נתניאל תבנית מסוקסת של חריצים וקווים, גופו הגבוה קשה ורחב ידיים, עדות לגבר שנהנה מפעילויות חוץ מגוונות. אפו היה חזק וגבשושי, עיניו, שנראה שנצנצו תמיד בשעשוע, היו בצבע ירוק חיוור, והיה לו פה נדיב שחייך לעיתים קרובות ויצר גומה בלחיו השמאלית. מעל כל זאת היה שיער חום קצר שנראה שנלחם בכל ניסיון להיות מסודר. 

הייתה לו מגנטיות שהיא הרגישה מההיכרות הראשונה שלהם לפני כל אותן שנים. 

הוא היה הגבר היחידי שהיא תהתה אי פעם לגביו...

"בשעה אחת אבוא לדלתך," הוא שתל נשיקה על פרקי ידיה. "אני יודע שלמלווה שלך יש חדר צמוד, ולכן לא אדפוק. אני אהיה שם, אך אשאיר את הגורל שלנו בידייך. אם לא תפתחי את הדלת אלך ותוכלי להעמיד פנים שמעולם לא הייתי שם. אך לפני שתקבלי את ההחלטה אם לפתוח את הדלת או לא, שאלי את עצמך מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית משהו אך ורק לעצמך שלא היה מתחושת חובה? את נסיכה, קטלינה, אך הלילה אוכל ללמד אותך גם כיצד להיות אישה."

ובמילים אלה הוא עזב את ידה, קד ועזב את רחבת הריקודים.

 

כעבור שלושה שבועות

המקל עם הפס הוורוד הביט בנסיכה קטלינה פרננדז בלעג.

חג-מולד שמח, קטלינה. הנה מתנת ההפתעה שלך. 

כל קור הרוח שאותו שכללה עשרים-וחמש שנים נעלם. כל אשר הרגישה כעת היה אימה שמילאה את כל כולה. 

שתי דקות מאושרות כשנתניאל חדר לתוכה ללא הגנה לפני שיצא וכיסה את עצמו. שתי דקות של טירוף.

מה היא תעשה?

הבחילה עלתה והיא הקיאה, אך בטנה הייתה כה ריקה שכל מה שיצא היה מרה. היא לא ידעה אם זו הייתה האימה שגרמה לזה או ההורמונים החדשים שהשתלטו על גופה.

היא צחצחה את שיניה בפעם השלישית הבוקר אך עדיין יכלה לטעום את החומצה על לשונה. היא ייבשה את פניה והביטה בבבואתה, מנסה נואשות להפיק חיוך על פניה החיוורות. עוד שש שעות היא תשב עם משפחתה למשתה חג-המולד. דודות, דודים, בני דודים; אלו שעבדו בארמון ואלה שלא. כולם יהיו שם. היא התנשמה עמוקות, האוויר יוצא בתנועות צורמניות מריאות שנראה שנסגרו בהלם.

נקישה על דלת חדרה החזירה אותה לעשתונותיה. 

זו צריכה להיות מריון, דודניתה והמלווה הראשית שלה. מריון הביאה לקטלינה את ארוחת הבוקר שלה קודם – המגש נשאר עדיין מיותם – וכעת תהיה מוכנה להכין לה אמבט.

היא לא יכולה לספר לה. למריון היה צד ערמומי שקטלינה מעולם לא חיבבה. כשהגיעה לגיל המתאים והורשתה לבחור את 'מלוותיה', לשון נקייה של בית פרננדז לצוות אישי, היא הייתה מחויבת לקחת את מריון. בארמון מלא במשרתים נבחר צוות אישי תמיד מהמשפחה, ואימה של מריון הייתה אחותו של אביה של קטלינה. 

היא ספרה בראשה עד חמש והשתלטה על עצמה. היא לא תראה שדבר אינו כשורה באף רמז של שפת גוף. 

היא חזרה לחדרה וקראה, "היכנסי," והתיישבה ליד שולחן האיפור שלה.

אלא שזו לא הייתה מריון שפתחה את הדלת. זה היה אחיה, דומיניק.

לא היה דבר חגיגי במראה פניו.

"אז..." הוא אמר בקול משיי, סוגר את הדלת מאחוריו. "זה נכון. את הרה."

תודה לאל שהיא ישבה או שרגליה הרועדות היו קורסות.

כשהבדיקה הייתה חיובית רק לפני חצי שעה, היא ידעה שלא תוכל לשמור את סודה לזמן רב, אך היא קיוותה לכמה ימים של חסד.

היא חשקה את שפתיה והנהנה. לא היה טעם לשקר. ואף לא לתהות כיצד הוא ידע. פרטיות הייתה מושג זר בנוגע לנשים בבית פרננדז. כשלא בטחה במריון, קטלינה נאלצה לסמוך על אליאנה, דודנית שנייה ואחת ממלוותיה החדשות, ושלחה אותה לקנות בדיקת היריון. אליאנה, בקושי בת שמונה-עשרה, עזבה את הארמון באמתלה של קניות אחרונות של חג-המולד, מבטיחה לשמור את זה בסוד.

אך דבר בארמון לא נשאר בסוד זמן רב. לשמור על סוד דרש כוח נפשי שלרוב האנשים אין, לא כאשר למלך וליורשו יש מרגלים רבים וכוח להשתמש בידע שהם גילו לתועלתם.

קטלינה שמרה על סודה היחידי והיקר בכך שלעולם לא סיפרה אותו לאיש.

דומיניק הביט בהופעתה בלעג ביקורתי, ובלי אזהרה, הרים את ידו באוויר וסטר על לחיה. חזק. "חג-מולד שמח."

קטלינה לא הרשתה לעצמה להגיב, ואף לא הניחה יד על עורה הצורב. כל תגובה תיתן לו את מה שרצה.

הוא אהב מאוד לגרום לה לבכות. הוא ניזון מזה.

היא לא בכתה מולו מאז הלווייתה של אימם לפני שבע שנים.

לפתע ייחלה, בייאוש שלא הרגישה מאז ההלוויה, שאימה תהיה כאן. רק כדי שתוכל לחבק אותה ולהתעודד ממילות הנחמה שלה. כמה התגעגעה לקולה הרך ולחיוכה העדין.

היא אף ייחלה שאיזבלה הייתה כאן, אך אחותה הצעירה נמלטה מחגיגות בית פרננדז כדי לבלות את החג עם משפחתו של בעלה.

"מי האב?"

היא הידקה את שפתיה.

"התעברות בתולים? כמה מתאים." פיו התעקל ללעג נתעב נוסף, "נתניאל ג'ירוד?"

על אף מאמציה היא לא יכלה לעצור את הרעד הקל שדהר בתוכה להזכרת שמו של נתניאל.

"כן, זה הוא."

הזעם שעלה על פניו של אחיה היה כה רב, שקטלינה הכינה את עצמה לסטירה נוספת.

במקום זאת, דומיניק התכופף, קרוב מספיק שתוכל להריח את צחנת נשימתו המעופשת. "זונה מגעילה." 

היא לא הגיבה. היא לא תגיב. זה רק יחמיר את המצב. היא אפילו לא נרתעה כשהרוק שלו ניתז על פניה.

"מספיק גרוע שהליוס זרק אותך, נסיך טהור-דם, בשביל פשוטת-עם ושכל העולם יודע על כך, לא חשוב מה נאמר בהודעה לעיתונות, אך שאת תפתחי את רגלייך לחתיכת חלאה...?" רשעות האירה את עיניו. "את מבינה שג'והן התכוון לבקש מאבא את ידך? זה סיכוי נוסף שנהרס." 

מרה עלתה בגרונה, מאיימת לחנוק אותה. 

"את הרוסה, את יודעת את זה? ג'והן לא ירצה אותך עכשיו כשאת סחורה משומשת."

היא לא יכלה לנשום.

"גם ג'ירוד לא ירצה אותך," לעג דומיניק. "הוא דפק אותך כדי לפגוע בי. את היית רק משחק בידיו וקלה להשגה. אמרתי לך לשמור מרחק ממנו וכעת את חייבת לשלם את המחיר."

הוא הביט מטה אליה, פניו מעוותות בעיוות מכוער. "אבא ירצה לדבר איתך. הוא יחליט מה צריך לעשות ומה תהיינה ההשלכות."

הוא עמד לעזוב ואז נעצר, סב חזרה לסטור על לחיה השנייה. "זה על שהמרית את פי כשאמרתי לך לשמור מרחק מנתניאל ג'ירוד."

ובעודו מיישר את עניבתו, עזב את החדר.

לבדה, עצמה קטלינה את עיניה ולקחה נשימה ארוכה ועמוקה. 

הסטירות הדהדו בראשה.

היא הניחה יד מגינה על בטנה והכריחה את עצמה להביט במראה שלצד שולחן האיפור שלה. סימני אצבעות אדומים בהירים כיסו את שתי לחייה.

לא הייתה דרך לתקן את הנזק לפני שמריון תגיע לחדריה. בכל זאת היא מרחה איפור בידיים רועדות, מקווה למתן את הנזק.

תנשמי, קטלינה, תנשמי.

כשנתניאל עזב את חדרה בבוקר לפני שלושה שבועות, היא הרגישה כאב בלתי מוסבר כשהדלת נסגרה מאחוריו.

היא לא שמעה ממנו מאז והיא גם לא ציפתה לשמוע. שניהם ידעו שזה היה יכול להימשך רק לילה אחד.

אך היא הייתה מודעת אליו במשך שנים.  

נתניאל היה חבר של הנסיכים קאליאקיס, אף אם לא של אחיה, ולעיתים קרובות נכח באותם אירועים שהיא השתתפה בהם; דמות גבוהה ומגנטית שעיניה נמשכו אליו תמיד. היא חשה משיכה קטנה בתחתית בטנה בכל פעם שפגשה בעיניו, ומשיכה אף יותר חזקה בכל פעם שהם בירכו זה את זה בנשיקה על שתי הלחיים כנהוג בין ידידים. אך היא מעולם לא הרשתה לעצמה לחשוב על זה. הם היו חלק מאותה רשת חברתית, אך הם לא היו חברים. חברים גברים לא הורשו לנסיכות מבית פרננדז. 

עד לחתונתו של הליוס, כשנתניאל לקח על עצמו להיות המלאך השומר שלה ביום שהיה אמור להיות החתונה שלה, היא מעולם לא החליפה איתו יותר מכמה מילות נימוס.

הוא היה טיפוס פרטי מאוד, על כן היא לא ידעה עליו הרבה, פרט לכך שהוריו מתו בתאונה כשהיה צעיר מאוד – היא לא ידעה את הפרטים – ושדודו גידל אותו, ושהוא למד באותה הפנימייה שבה למדו דומיניק ונסיכי קאליאקיס. הוא היה הבעלים של רשת מלונות ופיתוחים עסקיים ושל מועדון ג'ירוד, מועדון פרטי לעשירים ביותר, שבזכותם הפך לאחד מאנשי צרפת העשירים ביותר ומיליארדר שבנה את עצמו לפני שהגיע לגיל שלושים. הוא היה רודף נשים ידוע לשמצה ושובב אך גם חברותי ומקסים, מישהו שנהנה מסגנון חיים שעושרו הביא, במלואו.

אך הוא הראה לה צד אחר שלו באותו יום. הוא ראה שהיא פגיעה וזו הייתה משימתו לעזור לה לעבור את החתונה כשחיוך על פניה. גם אם המניע שלו היה להיות איתה במיטה, לא היה לה אכפת. אף היא רצתה אותו. לראשונה בחייה היא לא נענתה לכללי הזהירות ואימצה צד שדיכאה כל חייה.

אפילו אם היא הייתה נסיכה והוא היה מפשוטי-העם שאחיה כל כך תיעב, היא לעולם לא הייתה מצפה ליותר מלילה אחד. מחויבות הייתה מושג זר לו.

אך היא לא הייתה מסוגלת להוציא אותו מראשה. בכל פעם שעצמה את עיניה היא יכלה לראות אותו. היא יכלה לטעום אותו. היא יכלה להרגיש את עורו מתחת לאצבעותיה. בפרטיות מיטתה היא חייתה מחדש את הלילה שלהם יחדיו, רואה את זה ברוחה שוב ושוב כמו סרט. כל מגע. כל ליטוף.

היא הניחה שבפעם הבאה שתראה אותו זה יהיה באירוע כלשהו. היא הניחה שהוא יקבל את פניה בנשיקה הרגילה ושאולי ידו תילחץ לצידה זמן רב יותר מהרגיל, הכרה מעודנת לזמן שלהם יחדיו. היא הניחה שהיא תחבוק את סודם לעצמה לשארית חייה.

מאז שהיא יכלה לזכור, היה ברור שבתוליה מקודשים, משהו שיש לשמור עליו ליום חתונתה. במשך עשרים-וארבע שנים היא קיבלה על עצמה את כל חוקי המלכות.

היא הייתה נסיכה. היא חיה חיי עושר והיו לה זכויות יתר. היא הייתה נציגה של בית פרננדז, והיה מצופה ממנה להינשא למשפחה שתחזק את הכוח ואת הקשרים התרבותיים של משפחתה. כמו כן ציפו ממנה להתנהג בצניעות ובצורה נאותה כל הזמן, והיא אף פעם לא נכשלה בזאת. היא מעולם לא אמרה מילה אחת של תלונה כשאחיה הורשה לעשות מה שרצה ועם מי שרצה, ואף לא כשאחותה איזבלה בעלת הרוח החופשית פונקה על ידי אחיה ואביה. 

דומיניק מעולם לא הרים יד על איזבלה.

קטלינה מעולם לא עשתה דבר שלא היה מיטיב עם בית פרננדז. אף לא פעם אחת.

ואז היא העזה.

היא השליכה הצידה את האיסור ללילה סוער אחד. 

וכעת היא תיענש על רגע הטירוף המאושר הזה לשארית חייה.

מה שלא ידעה ולא יכלה לצפות כלל הוא מה יהיה העונש.

 

חג-המולד היה הזמן היחידי בשנה שנתניאל תיעב. כל הלבביות המזויפת הזאת, המסחור, הקרבה הכפויה לאלה שנקראו אהוביך. הכול.

שלושת האנשים שנתניאל אהב בחייו מתו כבר לפני עשרים-ושמונה שנים. בבוקר חג-המולד, הזמן שבו בדרך כלל פותחים מתנות ומשאירים שובל של עטיפות בכל מקום, האובדן הרגיש טרי כפי שהיה בבוקר שבו התעורר בלעדיהם.

השנה החליט לבלות את החג במונטה קלר ולא באחד משאר בתיו. פרט לכך שזה היה אתר הפיתוח האחרון שלו, היה במונטה קלר אקלים קר פחות יחסית, ממוקם בגבול הדרומי של צרפת עם ספרד, ופירושו שאין שום סיכוי לשלג.

הוא נמנע משלג כבר הרבה שנים.

הסימן היחידי לחג בדירתו היה בקבוק הוויסקי הריק על הרצפה ליד הספה, שם מצא את עצמו כשהתעורר פתאום בבוקר מהקול הצווחני של האינטרקום.

הוא התיישב, לופת את ראשו הפועם ומקלל את עצמו על שלא ישן במיטתו. אם לא היה נותן לצוות ביתו ארבעה ימי חופש לבלות את החג עם משפחותיהם, הוא היה נותן לאחד מהם להתמודד עם האורח.

נעמד על רגליו, הוא חבט באינטרקום.

"כן?" הוא נהם. הוא השאיר הוראות לקונסיירז' שאין להפריע לו עד מחר בבוקר כשהטירוף של חג-המולד ייגמר.

"מסיה ג'ירוד, הוד מעלתו הנסיך דומיניק מבית פרננדז נמצא כאן לראותך."

"מה הוא רוצה?"

קולו של הקונסיירז' ירד למלמול מפוחד. "זה לא מתפקידי לשאול." נתניאל אולי הבוס והבעלים של כל הבניין, אך דומיניק היה יורש העצר של המדינה כולה. 

נתניאל לא הביע בקול את מחשבותיו על הנסיך.

"שלח אותו למעלה."

כשהמתין שהמעלית תעלה את דומיניק אליו, הוא דידה אל המטבח ושתה כוס מים.

לא משנה מה הנסיך רצה, זה לא יכול להיות טוב.

טפיחה חזקה על הדלת הכריזה על בואו.

נתניאל פתח את הדלת. דמותו החסונה של יורש העצר של מונטה קלר נכנסה פנימה, ובעקבותיה שומר ראשו.

"מה אוכל לעשות בשבילך, דומיניק?" הוא שאל, לא משתמש בתוארו במכוון. ואז, גם במכוון, הוא הפנה את גבו והלך לעבר אזור המגורים. "באת לחגוג איתי?"

כשלא הייתה תשובה, הוא אמר, "אוכל להציע לך משקה?"

"מהמראה והריח שלך, נראה שכבר שתית מספיק," לעג דומיניק. הוא נראה כגורילה קטנה שמכריזה על עליונותה. אם ראשו לא היה כואב כל כך, נתניאל היה רואה את זה כמשעשע.

"אם הייתי יודע שתבוא, הייתי מתקלח. אז, משקה?"

"אני לא כאן לביקור חברתי."

"לא חשבתי כך. אולם אני מאמין שאפילו שיחות העסקים המשעממות ביותר יכולות להיעזר בקפה קולומביאני טרי." זה היה יכול לעזור לראשו הפועם.

"אני כאן גם לא לפגישת עסקים."

"אם כך, מדוע שלא תאמר לי מה כל כך דחוף לך להופיע בביתי מבלי להודיע."

"הבית  שלך?"

"נקנה ושולם. שטרי הקניין אצל עורך-הדין שלי אם תרצה לראותם?" נתניאל לא שכר בית מאז דירתו הראשונה כשהיה בן שבע-עשרה, ובעל הבית שלו התעכב לתקן את מערכת החימום השבורה בגל קור קשה במיוחד. 

הוא אהב להיות אדון לגורלו, להסתמך אך ורק על עצמו. כל נכסיו העסקיים והאישיים – והיו לו רבים כל כך שהוא כבר לא ספר – היו שלו בלבד. הוא לא היה חייב פרוטה לאף אדם, לבנק או לארגון כלשהו. עסקיו היו שלו, ושלו בלבד. אף אחד לא יוכל לקחת אותם ממנו. הוא סמך על לבנים וטיח; אביזרים קבועים בעולם שברירי מלא זוועות.

"שטרי קניין שווים משהו רק אם אתה הבעלים של האדמה שעליו הנכס בנוי. קח לדוגמה את הפיתוח שלך בארצי." 

"בטח," הוא הסכים בחביבות. הוא ידע שזה הרתיח את דומיניק שאביו עקף את ההתנגדויות שלו והעניק לנתניאל את כל האישורים הדרושים. "אך אני חושב שתצטרך להשתמש בדוגמה אחרת כדי להבהיר את הנקודה שלך. אני רוכש תמיד את השטח לפיתוחים שאני מבצע."

נתניאל היה באמצע בנייה של מלון ומתחם עסקים שיהיה אתר חשוב במונטה קלר. זה היה הפרויקט השאפתני ביותר שלו עד כה, גורד-שחקים של פאר ויופי. המגזין 'אדריכל חודשי' הכריז עליו כמועמד אפשרי לבניין העשור. 

עד כה הוא השקיע מאה מיליון יורו בפיתוח וציפה להוציא שוב את אותו הסכום עד שהפרויקט יושלם.

"למה שלא נפסיק ללכת סחור סחור ותגיד לי מדוע אתה כאן, ואז אוכל לחזור למיטה?"

"אחותי."

"איזו מהן?" הוא שאל במשיכת כתף נונשלנטית, על אף שראשו החל מייד להסתחרר.

דומיניק התנפח כבלון, ועיניו הפכו אכזריות וכהות יותר. "קטלינה."

נתניאל דאג לשמור על הבעת פנים ניטראלית. 

הוא לא דיבר על הלילה עם הנסיכה עם אף אחד. לרגע לא חשב שאף קטלינה הייתה מדברת על זה, לא כשהיה עליה להגן על שמם הטוב של בתוליה. מהרגע שהכניסה אותו לחדרה, היא הבהירה שזה משהו שלא יהיה ניתן לדבר עליו לעולם או לרמוז עליו.

זה היה סטוץ ללילה אחד מושלם, כזה שלעולם לא תהיה סכנה שהאישה תתעורר בבוקר ותזרוק רמזים אקראיים על כך שייפגשו שנית.

הוא עזב את חדרה של קטלינה כשהשמש עלתה, שניהם יודעים שנשיקת פרידתם תהיה האחרונה.

שהלילה הנפלא שהם חלקו לא יוכל לעולם לקרות שוב.

דומיניק מוכרח להיות כאן כדי לנסות לדוג מידע. המרגלים שלו ככל הנראה דיווחו לו שנתניאל וקטלינה רקדו יחדיו בחתונתו של הליוס. 

הוא לא ראה אותה מאז. היא לא הגיעה לטקס ההכתרה של הליוס ואיימי בשבוע שעבר. כמה בירורים דיסקרטיים שערך הוכיחו שהיה לה חיידק בבטן... 

משהו קר טיפס בגבו.

הוא נשען אחורה בכיסאו ושאף אוויר. "מה איתה?"

עיניו של דומיניק נצצו ברשעות. "היא בהיריון."