הירק"ן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הירק"ן
הוספה למועדפים

הירק"ן

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

זהו סיפורו המדהים של האיש שעבד שלושים שנה במשרד המשפטים, הגיע לתפקיד "מנהל מדור" ואף הגיש מועמדות לתפקיד "סגן מנהל". הוא היה ב"אזור נוחות", היו לו תנאים מצוינים של עובד מדינה. ביום בהיר אחד עשה את ההחלטה של חייו, פרישה מ"אזור הנוחות" וחיפוש אחר "חיים אחרים", לא עוד אותה שגרה של קבלת קהל ורישומים, מחשב, מקלדת וניירת. מחשבות רבות עלו במוחו: "לא באתי לעולם הזה רק כדי לעבוד מהבוקר ועד הערב, להרוויח כסף ולחזור הבייתה מותש, ושוב לעבוד מהבוקר ושוב לחזור מותש".
"קול פנימי" הדהד בתוכו והוא הרגיש דחף עצום לעזוב הכל ולחפש את האמת והאושר בחיים האלה, אולי "משהו" שלא רואים בעיניים, "משהו" פנימי בלב, בנשמה, אולי שם מסתתר איזה ידע שמיועד לבני האדם והם פשוט לא יודעים איפה לחפש, נשארים מאוכזבים ומתוסכלים מהשגרה. הספר הזה מספר את מסע חייו בחיפוש אחר האושר בהרבה מקומות ופגישות עם "אנשי אור" ו"מיסטיקנים".
הפגישה הכי גורלית במסע הזה הייתה עם "האיש המיסטי" גואל רצון, ההתלהבות מהכוחות שלו, מ"הכפתור הרוחני" ששתל במוחו, השקט המסתורי בתוכו, האכזבה הגדולה, הנפילה...
המחבר זהר שקדי, מטפל ב"הילינג קבלי", מעביר אנרגיה רוחנית דרך כפות ידיו למטופלים, נומרולוג, סוכן נדל"ן וגם סופר ומשורר.
במסע חייו עבד כמעט בכל עבודה, בין היתר היה גם ירקן בחנות טבע ולכן החליט לקרוא לספר שלו: "הירק"ן" , גם ירקן אמיתי וגם הירק"ן בראשי תיבות: "האיש ידיו רק נתינה", האיש שנותן מעצמו ועוזר לזולת, לאורך כל חייו.  
מאחר והמחבר פונה לכלל הציבור, הוא כתב לאורך כל הספר את שם הבורא עם האות ק' והתחשב ברגשות המגזר המסורתי, הדתי והחרדי, כדי שכולם יקראו את הספר. כמו כן, אין מילים "לא יפות", הכל כתוב בהוד והדר ובשפה מכובדת, למען שמו באהבה ולמען כל בני האדם, קריאה נעימה ומחכימה לכולם, ללא יוצא מהכלל.
 
באהבה מהלב והנשמה, איתכם ולמענכם, 
המחבר, זהר שקדי     

פרק ראשון

 
החיפוש אחר האמת
 
 
במסגרת שירותי הצבאי קרו לי כמה ניסים.
הייתי נהג טנק ובאחד האימונים עליתי על גבעה גבוהה והטנק התהפך על הצד, חשבתי שזה הסוף שלי, אך, לשמחתי יצאתי מזה בנס.
יצאתי מהפתח של הטנק, לא מאמין למראה עיניי, הייתי ממש המום, בדקתי את כל הגוף שלי, "תודה לאל", "יש לי ידיים ורגליים, שום איבר לא כאב לי", אכן, נס אמיתי.
עוד מקרה שקרה לי בצבא, שירתי באזור רמאללה והיינו יוצאים למבצעים בתוך רמאללה, עושים מה שעושים וחוזרים.
יום אחד נכנסנו לשם 4 חיילים, עם רכב צבאי, הגענו לאיזו סמטה צרה ולפתע אנחנו רואים קבוצה של מחבלים רעולי פנים רצים אלינו, זורקים אבנים וצועקים: "אללה וואכבר".
באותם רגעים ראיתי את המוות מול עיניי, "זהו, הגיע הסוף שלי", "אני עומד למות", חשבתי בליבי, קראתי בקול רם וברעד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ועצמתי את עיניי לכמה שניות, מחכה למוות, אך, המוות לא בא, כי היה שם, באותן השניות איזה "כח עליון", שלא רצה שאמות והוא דאג לעשות לי נס ולהציל אותי שוב ממוות. לפתע, שמעתי יריות באוויר וקולות של חיילים שצועקים בעברית "סעו אחרינו, סעו אחרינו". פקחתי את עיניי וראיתי ארבעה רכבים צבאיים עם חיילים שיורים באוויר וצועקים לעברינו שניסע אחריהם מיד. צעקתי: "יש אלוקים!" ל"כח העליון" הזה ולנהג הרכב שלנו: "סע", סע אחרי החיילים! בואו נצא מכאן מהר!" נסענו מהר בעקבות החיילים שנשלחו להציל אותנו והובילו אותנו למקום מבטחים. כולנו נרגענו ופלטנו אנחת רווחה. "כנראה שאלוקים אוהב אותנו", אמרתי וחייכתי וכולם חייכו איתי. כולם הסכימו איתי ואף לא אחד שלל את דבריי...
עוד כמה ניסים קרו לי במסגרת שירותי הצבאי, ומיום ליום התחזקה בי האמונה שיש איזה "כח עליון" שנמצא ביקום ומשגיח עליי ולא רוצה שאמות. כנראה שיש לי איזה ייעוד, איזה משימות לעשות בעולם הזה, איזו שליחות לעשות ולא למות בגיל כזה צעיר.
התחילו לעלות לי הרבה מחשבות לגבי מעשיי בעולם הזה.
"מה בעצם אני עושה כאן?", "למה נבראתי?", "מה הכח העליון הזה רוצה ממני?", "למה נבראו כל בני האדם?", "מה קורה כאן?", "למה יש בני אדם שסובלים כ"כ הרבה ועצובים ויש בני אדם שמחים ומאושרים?", "האם אותו כח עליון צריך שבני האדם יתפללו אליו, ישימו ציצית, יניחו תפילין, יקימו סוכה ויקדשו על יין?", "מה זה בעצם נותן לו, הרי זה לא איזה כח גשמי?" לא רואים אותו, לא שומעים אותו, ו"האם לא מספיק שהלב שלנו יהיה נקי ונהיה אנשים ישרים וטובים?" שאלות כאלה ואחרות הציקו לי בכל שירותי הצבאי, במיוחד כשחוויתי וראיתי הרבה ניסים למול עיניי וידעתי, והייתי בטוח במאה אחוז, ללא כל צל של ספק שישנו איזה "כח עליון" שמשגיח ובוחן את בני האדם ושום דבר לא קורה סתם בעולם הזה...
החלטתי ביני לבין עצמי כשאסיים את השירות הצבאי, אני לוקח על עצמי פרויקט שאקרא לו: "החיפוש אחר האמת", או "החיפוש אחר האושר" ואעשה איזה מסע אישי, לגלות את סודות היקום ואת הכח שמכוון ושולט בכל.
לאחר סיום שירות הצבאי, החזרתי את "הציוד הגשמי" ויצאתי לחפש "ציוד רוחני" ומענה לכל השאלות שלי.
התחלתי לקרוא "ספרים רוחניים" של "אנשי אור" דתיים ולא דתיים, יהודים ולא יהודים, רבנים, נזירים, בודהיסטים ומה לא?
קראתי עשרות ספרים, החכמתי, למדתי ועשיתי השוואות בין דעות לדעות ובין דת לדת.
המסקנות שהגעתי אליהן היו חד משמעיות. אצל כולם יש הבנה שיש איזה אלוקים, איזה "כח עליון" ששומר ומגן על בני האדם והטבע.
כולם אומרים ש"אהבה" היא מילת המפתח לאחדות האדם באשר הוא, האהבה מקשרת בין כולם, ברגע שיש "אהבה" בין בני האדם, יש אחדות ואנרגיה טובה המחברת ביניהם.
אסור שתהיה שנאה, כי זאת אנרגיה שלילית שפוגעת בבני האדם ומביאה איתה רק סבל וצרות.
בתורה של כולם יש הסכמה ש"צריך להיות אנשים טובים בעולם הזה ואז מקבלים טוב", "אם עושים רע, מקבלים רע".
החלטתי לצאת למסע אישי, ארזתי כמה בגדים וחפצים קטנים בתיק גב עם בקבוק מים ומעט אוכל. שמתי מבטחי ב"כח העליון" שיובילני לדרך הנכונה למציאת האמת.
נתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי בליבי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח בדרכי.
מבלי לחשוב הרבה ומבלי להתמהמה עליתי לאוטובוס שנוסע לעיר צפת דווקא.
קראתי שבעיר הזאת יש הרבה מקובלים שיודעים את האמת על העולם הזה ואולי אחד מהם יידע לתת לי תשובות לשאלותיי.
הגעתי לצפת כשירדה כבר החשיכה, לא ידעתי מה לעשות ולאן לפנות, התחלתי ללכת, ללכת וללכת.
התעייפתי והחלטתי לנוח, סתם ככה בשולי הדרך, הרגשתי שעיניי נעצמות לאט לאט, ראיתי ערימה של קליפות תירס לא רחוק ממני, ליד השביל המוליך למירון. שכבתי ליד קליפות התירס ומשכתי אותן ושמתי על גופי כמעין "שמיכה", היה לילה קריר ורעדתי מקור, שמתי על עצמי עוד קליפות תירס וניסיתי להירדם...
לפתע, שמעתי יללות של תנים ונביחות של כלבים, רעדתי ממש, כבר לא ידעתי אם זה מהקור או אם זה מיללות התנים ונביחות הכלבים.
אמנם, זה נשמע לי די רחוק, אבל היה חשש בליבי שמא יריחו אותי ויתקרבו אליי ומי יודע איך זה יסתיים...
לא הצלחתי להירדם והייתי דרוך לכל רעש, ולו הכי קטן שנשמע באזור.
חיכיתי לזריחה בקוצר רוח ומתח רב.
בליבי התפללתי כל הזמן הזה שאף אחד לא יפגע בי ושהלילה יעבור בשלום.
התפללתי לאלוקים: "אנא עזור לי", "אם הצלת אותי מלינץ ברמאללה, מה זה בשבילך להציל אותי משיני כלבים ותנים?" ואכן, עבר הלילה בשלום והנה הגיע הבוקר והשמש בצבצה מלמעלה על כל הר מירון.
התפעלתי מהנוף המדהים באור יום ואמרתי: "איזה יופי בראת בעולם אלוקים!" "זה כל כך ברור שיש איזה כח עליון שברא את כל זה, בטוח שלא בן אנוש יכול לברוא דבר נפלא שכזה".
"תודה שזכיתי לראות את היופי שבראת!" ניערתי מעליי את כל קליפות התירס ונשארו עליי קצת "שיערות תירס". זה לא הפריע לי בכלל, הרגשתי שאני חלק מהטבע, חלק ממה שברא אלוקים. התחלתי ללכת לכיוון קברי צדיקים באזור מירון, קראתי בספרים שחשוב ללכת לקברי צדיקים, להתפלל ולבקש עזרה לפתיחת המזל, לפרנסה, לזוגיות ולכל דבר שהאדם זקוק לו בחיים, במיוחד אם רע לאדם ויש לו הרבה צרות.
החלטתי ללכת לקברי צדיקים, להתפלל לחיים טובים ומוצלחים וגם כדי למצוא שם אולי איזה מורה דרך או איזה מסר, או סימן כלשהו לשאלות שלי על החיים בכלל ועל ה"כח העליון" שסובב אותנו ומשגיח עלינו. הגעתי ל"צומת דרכים", לפניי היו 3 שבילים וכל שביל מוביל למקום מסוים.
התלבטתי באיזה שביל לבחור וללכת בו ולאן הוא יוביל אותי, לפתע בא מולי אדם צעיר עם זקן והצביע לעבר השביל הימני ואמר לי: "לך בשביל הזה, הוא יוביל אותך למקום רוחני ותקבל בו ברכה".
הודיתי לו ונתתי לו כמה מטבעות שהיו בכיסי, מעין "טיפ", הוא דווקא שמח לקבל ממני את המטבעות ואמר: "תודה", חייך והמשיך לדרך אחרת...
הלכתי במורד השביל הימני, כפי שהורה לי "האיש עם הזקן", הגעתי לקברי צדיקים.
היו שם הרבה אנשים שהתפללו ליד הקברים, חלקם צעקו, התחננו וחלקם אף בכו בקול וביקשו עזרה לחיים שלהם.
ראיתי הרבה נרות לא דלוקים, לא הייתה שלהבת אחת שדולקת.
כמה אנשים ניסו להדליק את הנרות ולא הצליחו, כי נשבה רוח חזקה וכיבתה את האש, אם מהמציתים ואם מהגפרורים, אף אחד לא הצליח להדליק את הנרות!
החלטתי לנסות גם אני, שמא אצליח להדליק את אחד מהנרות.
ניגשתי לנר הימני ביותר, ניסיתי להדליק אותו עם גפרור והנה, הוא נדלק! רוח חזקה נשבה, אבל הנר נשאר דולק.
כל האנשים מסביבי הסתכלו והתפלאו, היו פעורי פה!
הרוח המשיכה ונשבה חזק, אך, הנר שהדלקתי בשלו, לא נכבה!
מישהו נתן לי ספר תהילים ואמר לי לקרוא כמה מזמורים.
קראתי 10 מזמורים וליבי זימר, הרגשתי מן "התעלות רוחנית", זה עשה לי טוב בנשמה.
הבטתי בנר שהדלקתי, הוא עדיין דלק וכל הנרות מסביב, כולם היו כבויים, ממש נס גלוי.
לפתע, ניגש לנר אדם אחד והחליט להעביר אותו לצד אחר, יותר שמאלה. לא הבנתי מדוע עשה זאת, מה הפריע לו?
ברגע שהוא הניח את הנר במקום אחר, הנר נכבה. לא יאומן!
החלטתי לקחת אותו שוב לצד הימני והדלקתי אותו שוב, והנה, הוא שוב נדלק, שמחתי כל כך וחייכתי מול האיש שהעביר את הנר לפני רגע למקום אחר.
הוא היה המום ואז החליט להדליק נר בעצמו.
ניסה עם גפרור, מצית, והנר עדיין לא נדלק.
הוא ניגש אליי, בירך אותי, וקד בפניי קידה והמליץ לי ללכת ולטבול במקווה של האר"י, כי המים שם מטהרים וישרו עליי ברכה.
לחצנו ידיים ונפרדנו כל אחד לדרכו, והנר שלי המשיך לדלוק, המשיך והמשיך...
המשכתי לדרכי במורד השביל, לעבר המקווה של האר"י.
נכנסתי למקווה, עירום כביום היוולדי וטבלתי 10 פעמים.
המים היו ממש קרים וכמעט "קפאתי למוות", אך, כשיצאתי משם הרגשתי טהור, צח וכאילו "נולדתי מחדש".
המשכתי במסעי באזור צפת והגעתי, מבלי משים, להר גבוה.
הבטתי מההר וראיתי נוף מדהים, עברה בי צמרמורת והרגשתי את "רוח אלוקים" המרחפת על פניי...
חלפה בי איזו מחשבה מוזרה באותם הרגעים: "מעניין אם אקפוץ מההר הגבוה הזה, אם אלוקים יושיט לי יד ויציל אותי, שלא אפול ואתרסק על האבנים הגדולות שבתחתית ההר?" בא לי כל כך לקפוץ ולרחף בין שמיים וארץ ולהרגיש את הכח של אלוקים מחזיק אותי ושומר עליי, אבל הוא לא גשמי, איך יושיט את ידו ויצילני? והאם באמת יצילני או שאתרסק?
אני יודע ומאמין שיש "כח עליון" והוא כל יכול ובוודאי הוא יוכל לתפוס אותי בעודי מרחף, אך, יש גם פסוק שאומר: "ונשמרתם לנפשותיכם", בני האדם צריכים לשמור על עצמם ולא לסמוך רק על הנס.
הנס יקרה כשאלוקים יראה לנכון לעשות נס לבני האדם בשעת סכנה ממשית ובשעת מצוקה ולא "בשעת מעשה בכוונה תחילה", לא עושים מבחן לאלוקים ואומרים לו: "אני קופץ עכשיו, בוא ונראה אם תצליח לתפוס אותי", זה לא משחק "תופסת" או "מחבואים", מדובר פה באלוקים! הוא לא רוצה שתשחק אתו משחקים.
בשעת אמת ובזמן חירום הוא יבוא ויציל את האדם, כי באדם יש נשמה שאלוקים עצמו נפח בו והוא תמיד יבוא לעזרתו כשצריך באמת.
בעודי חושב את המחשבות האלה, אני רואה בחורה מתקרבת אל ההר שעליו עמדתי. הסתכלתי עליה וראיתי בחורה יפהפייה, עיניי שקד חומות וגדולות, פנים זוהרות, שיער ארוך ומסודר להפליא.
היא התקרבה אליי ונדהמתי עוד יותר מיופייה האלוקי.
הייתי סקרן כל כך לדעת מה היא עושה כאן, על ההר, שאלתי אותה בביישנות: "סליחה שאני מפריע לך, אבל מה את עושה כאן?" היא הביטה בי ואמרה: "ומה אתה עושה כאן, על ההר?" "אני, סתם עומד כאן ומסתכל על היופי שברא אלוקים בעולם הזה ואני ממש מתפעל ומודה לו". "ואת?" "אני גם מסתכלת על כל היופי שהוא ברא, ואני מתפעלת, אבל, אומר לך את האמת: אני תוהה, אם אני אקפוץ מההר וארחף באוויר בין שמים וארץ, אם הוא יתפוס אותי ויציל אותי, או שהוא יניח לי להתרסק למטה, על האבנים הגדולות?" הייתי המום באותו הרגע! איך היא חשבה אותה מחשבה שאני חשבתי עליה לפני דקה? כמה מוזר...
"למה שתקפצי בעצם?" שאלתי אותה, "למה שתעשי דבר כזה?" והיא ענתה לי: "אני חולת סרטן ואי אפשר לרפא אותי ולכן חשבתי לקפוץ ולמות וזהו" "אבל, עלתה בי מחשבה שאולי אלוקים אוהב אותי והוא יושיט לי איזו יד מסתורית ויציל אותי..." באותן שניות זלגו לי דמעות והתרגשתי כל כך, "אל תעשי זאת, בבקשה" אמרתי לה, "אם את מאמינה ויודעת שיש כח עליון, תתפללי אליו, תאמיני בו והוא זה שיעזור לך וירפא אותך".
"אל תפגעי בעצמך, קורים ניסים. לי קרו כל כך הרבה ניסים, הקשיבי ואספר לך".
ישבנו על סלע שהיה בקרבת ההר וסיפרתי לה על הניסים שקרו לי בחיים, בצבא בפרט, והגעתי למסקנה שיש איזה "כח עליון" שמשגיח, שומר על בני האדם ושום דבר לא קורה סתם וגם שאנחנו שנינו כאן זה לא סתם.
ראיתי דמעות בעיניה ועצב שפשט על פניה.
ביקשתי רשות לחבק אותה ולנשק את עיניה היפות והיא לא סירבה, רצתה קירבה. נישקתי את עיניה וטעם הדמעות שלה היה מתוק מאוד, דמעות של אנשים בדרך כלל מלוחות ואצלה הטעם היה יוצא דופן בהחלט...
התחלתי לבכות יחד איתה ודמעותיי היו מלוחות, כאחד האדם.
בעיני לא הייתה מתיקות כלל, את המתיקות הרגשתי בליבי, ליבי היה איתה באותם הרגעים, התפללתי וביקשתי מאלוקים: "שלח לה בריאות ולא תרצה לקפוץ מההר", "שמור עליה שלא תאבד את דרכה".
המשכנו להתחבק שם דקות ארוכות, דמעות מלוחות ודמעות מתוקות, החלטנו ביחד שלא קופצים ולא עושים "מבחן" לאלוקים, אלא שומרים על נפשותינו, כמו שנאמר: "ונשמרתם לנפשותיכם".
היא סיפרה לי שהיא בת 30, לא נשואה וגרה בצפת עם ההורים.
שאלה אותי אם אני רוצה לבוא אליהם ולהכיר אותם.
שמחתי על ההזמנה, והעיקר שלא לחשוב על קפיצה מההר...
לאחר שהתארחתי אצלם כשעתיים, נפרדתי מהם והבטחתי ל"עיני שקד" (כך קראתי לה) שאתפלל בשבילה שתבריא במהרה, רשמתי את מספר הטלפון שלה ואמרתי לה שנשמור על קשר.
לא רציתי להתעכב יותר מידי, יש לי מסע אישי ארוך, ועליי להמשיך לתחנה הבאה.
נישקתי את שתי עיניה היפות ואיחלתי לה שהדמעות שירדו לה בפעם הבאה יהיו דמעות של שמחה ואושר.
החלטתי באותו רגע לכתוב לה שיר ולהקדיש אותו במיוחד בשבילה.
תמיד היו בכיסי כמה דפים ועט כי לפעמים באה לי מוזה חזקה ואני חייב לכתוב מיד שלא אשכח. קרה לי עשרות פעמים שהיו לי הברקות ולא היו לי דפים ועט והרעיון נעלם ולא הצלחתי לשחזר אותו, מאז, אני לא יוצא מהבית ללא הציוד החשוב הזה.
קטן עלייך הסרטן,
את תנצחי אותו בכח אמונתך,
יש בך אור אלוקי ואת חסינה מהשטן,
את כל כך יפה בנשמתך ובגופך.
עינייך כמו שקדים,
לא יתכן שאלוקים יקח אותך מהר,
את תתגברי על כל השדים,
שיקח בינתיים מישהו אחר.
את אישה רוחנית ורוצה להרגיש "ריחוף",
אל תמהרי לקפוץ אל הרוח,
אל תעשי לה "אוף",
לא בטוח שהיא תתפוס אותך, לא בטוח...
תמשיכי בדרכך ולעולם אל תתייאשי,
ברגע אחד גורלך יכול להשתנות,
יש כח אחד בעולם, כח ראשי,
הוא יכול להרוס והוא יכול לבנות...
תתפללי אליו ותבקשי להתרפא, בכל נפשך ובכל מאודך, "אנא רפא אותי, אל תרפה", "אני רוצה להמשיך לחיות ולנצח את החושך!" למחרת, נסעתי לירושלים, עיר הקודש. אך לא לפני שנתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח במסעי.
חשבתי לעצמי שמא בעיר הזאת אמצא את שחפצה נפשי.
עיר שיש בה הרבה קדושה. מן אחדות שיש בה 3 דתות: יהדות, נצרות ואסלאם. הרבה אמונה ותפילה ל"כח העליון" וכל דת קוראת לו בשם אחר: אלוקים, ישו, אללה, בודהה. בסופו של דבר מדובר באותו "כח עליון" שמרעיף אהבה על בני האדם ורוצה שכולם יחיו בהרמוניה ובשלווה, ללא מריבות וללא מלחמות.
הגעתי לעיר העתיקה, טיילתי ונהניתי מכל רגע, הרגשתי חופשי, רגוע וגם בטוח בדרכי, ללא פחד או חשש, הרגשתי שאלוקים איתי ומוביל אותי, כמו שנאמר: "לאן שאדם הולך, מוליכין אותו", במיוחד כשהאדם הולך באמונה לחפש את הטוב ואת האושר.
הגעתי לכותל המערבי, היו כאן מאות אנשים שהתפללו וניגשו לקיר הענק הזה ונישקו את האבנים.
הסתכלתי על האבנים וראיתי בין החריצים מלא פתקאות, בקשות ותפילות של אנשים לחיים טובים יותר, בריאות, פרנסה, זוגיות, כל אחד ובקשתו, כל אחת ובקשתה.
גם אני הוצאתי פיסת נייר ועט מכיסי (הכינותי מראש).
כתבתי לאלוקים: "אנא עזור לי לפרוץ קדימה", "אני מבקש להצליח בחיים, לצאת מהעוני, לא להיות יותר שפוט של אף אחד", "עזור לי לכתוב את הספר שלי ולהצליח בכל העולם, שיהיה רב מכר, בבקשה אלוקים", "אני רוצה כל כך להצליח, רוצה ללמד אנשים אחרים שלעולם לא יתייאשו, שתמיד יש תקווה ושאם רוצים מהלב והנשמה, מצליחים!" וכשיש כוונה לעשות טוב בעולם הזה ולעזור לבני האדם בכל כדור הארץ, יש תמיכה מה"כח העליון" ויש רצון להפיץ אור ואהבה לכולם!
החלטתי לכתוב פתק נוסף ובו תפילה להחלמתה של "עיני שקד" שפגשתי בצפת והבטחתי שאתפלל בשבילה.
כתבתי בפתק: "אנא אלוקים, עזור ל"עיני שקד" להתרפא, אינני יודע את שמה האמיתי, אבל אתה יודע למי אני מתכוון, אותה אחת שפגשתי בצפת והיא חולת סרטן. אינני יודע למה היא חלתה בסרטן ומה התיקון שלה בעולם הזה, אבל עזור להקל על סיבלה ולרפא אותה, כי היא נשמה שבאה לעולם וחשוב לעזור לה לעשות תיקון ולהמשיך הלאה".
זה מה שביקשתי עבורה ושמתי את הפתק באחד החריצים שבין האבנים. זלגו דמעות מעיניי, התרגשתי מאוד. רציתי בכל ליבי ומאודי ש"עיני שקד" תתרפא ותרגיש טוב. להציל עוד אדם בעולם הזה.
זאת הייתה תפילה של אדם תמים שמתפלל למען אדם אחר, כמו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" וכאילו, אני עצמי הוא החולה הזה ואני רוצה להתרפא ולהיות בריא ומאושר.
אחד המתפללים שראה אותי בוכה ומצטער, פנה אליי וביקש לברך אותי. הוא שם עליי טלית ועזר לי להניח תפילין. הוא קרא פסוקים מהסידור ואמר לי לחזור אחריו, ואכן, כך עשיתי. הרגשתי הרגשה פנימית טובה, וכאילו השתחרר מתוכי משהו, התפללתי לאלוקים במקום קדוש מלא באנרגיה טובה, מקום שבו המוני אנשים מתפללים, מבקשים, וכולם מבינים את כולם, הרגשתי כמו: "צרת יחיד, נחמת רבים" וכמו: "כולנו באותה סירה".
מן חיבור כזה, אהבה ואחווה. ואלוקים שומע את כולם ואוהב שיש שלום בין בני האדם ולא "שנאת אחים".
רק אהבה מתקנת את העולם הזה, אהבה לכל בני האדם, אהבה לטבע ואהבה לאלוקים.
באותם הרגעים, חשבתי על "עיני שקד", ראיתי אותה למול עיניי, את עיניה היפות והמיוחדות, את היופי הפנימי שלה...
שלחתי לה את ברכתי וגם נשיקה לעיניים שלה מרחוק, זלגו לי דמעות וחשתי את נשמתה, כאילו היא כאן, לידי, הרגשתי מתיקות כלשהיא בפה שלי. טעם הדמעות המתוקות שלה, הייתה לי צמרמורת בגוף והתרגשות עצומה, הייתה בליבי מידת הרחמים וריחמתי עליה כל כך ורציתי שהיא תבריא, התפללתי עליה שוב ושוב ובכיתי שוב ושוב, חשתי את הנשמה שלה שרוצה להבריא ולהיות כאחד האדם. אינני יודע מה הגורל שלה ומה גזר עליה אלוקים, אני רק חושב עליה ומתפלל להמתקת גזר הדין שלה, עד כמה שניתן, אם ניתן.
לפתע, הרגשתי מן סחרחורת מוזרה ונפלתי על הרצפה, ליד האבנים של הכותל, וכאילו יד מסתורית מחזיקה אותי.
ואני נופל כל כך לאט, בעדינות ולא נפצע ושום איבר לא כואב לי.
"יד אלוקים הייתה בעזרי" ככה חשבתי באותו הרגע.
אדם נחמד עם זקן ופנים מאירות, הרים את ראשי בזרועותיו והשקה אותי מים מבקבוק פלסטיק.
הוא התיז על פניי מים, טיפות טיפות. לאט לאט התיישבתי וראיתי את העולם מסתובב מול עיניי, המשכתי לשבת ועצמתי את עיניי לכמה דקות, עד שהסחרחורת עברה. קמתי על רגליי והרגשתי מן התעלות רוחנית, הרגשתי מואר, מן הרגשת אושר ושמחה פנימית שלא ניתן להסביר אותה...הרגשה עילאית.
האיש עם הזקן והפנים המאירות נעלם ולא הספקתי להגיד לו תודה וללחוץ את ידו. הודיתי לו בליבי וברכתי אותו באשר הוא שם, שה"כח העליון" ישמור עליו ויאיר את דרכו.
המשכתי את מסעי בירושלים במנהרות הכותל המערבי, הרגשתי כאילו אני נכנס לבית מקדש, המון אנשים עם טליתות, מתפללים ומדברים בשקט, מן קדושה מיוחדת שהתה במקום הזה.
הסתובבתי קצת ברובע היהודי, עברתי דרך שער שכם, שער הפרחים, שער האריות, שער יפו ושער האשפות והתפללתי: "כי מאשפות ירים אביון" והתכוונתי לכל מילה.
סיימתי את מסעי בירושלים וחזרתי הביתה ושאלתי את עצמי: "מה עכשיו?" "לאן ממשיכים מכאן?" נכון שהייתה לי הרגשה טובה, התעלות רוחנית. אך, אני עדיין מחפש משמעות לחיים שלי, מהי הסיבה שבאתי לעולם הזה? מה הייעוד שלי?
מה ה"כח עליון" הזה רוצה ממני?
החלטתי לנסוע למקום שקט, הרחק ממרכז הארץ, לעיר הצפונית ביותר, להתבודד קצת, להיות בטבע, לנשום אוויר צח, להתחבר לאלוקים. שם העיר: נהריה. בשם של העיר מופיע שם קודש, נהר-יה, הנהר של אלוקים. אולי אפגוש שם שליח רוחני, או אולי אקבל איזה מסר מלמעלה להמשך דרכי. נתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח במסעי.
לא נסעתי במכונית שלי ולא באוטובוס. נסעתי ברכבת, עצמתי את עיניי כל הדרך. הרגשתי חופשי ומאושר, לא חשבתי על כלום.
עשיתי מדיטציה ונכנסתי לשקט ולשלווה, עד שהגעתי לנהריה.
חבר טוב שגר בנהריה שנים רבות חיכה לי עם מכוניתו, מול תחנת הרכבת. הוא הזמין אותי ללון אצלו שישי שבת והבטיח שיסיע אותי למקומות שקטים בחיק הטבע, בנהריה ובמושבים שבאזור.
לנתי אצלו בליל שישי. הייתה דממה מסביב, לא היה בכלל רעש של מכוניות והאנשים היו שקטים ונינוחים בבתים שלהם. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון לי בתקופה הזאת של חיפושים.
לא רציתי לשמוע אף אחד ולא רציתי לנשום עשן של מכוניות או של מפעלים. רציתי רק לנשום אוויר צח ונקי ולהתחבר לטבע.
בשבת בבוקר החבר לקח אותי למסלול טיולים רגלי של שלוש שעות בחיק הטבע, בין עצים וחלוקי נחל ובין עזים וכבשים.
"הלוואי והייתי יכול לבוא לכאן כל שישי שבת", חשבתי בליבי, "אבל, יש לי התחייבויות שונות במרכז הארץ ויש לי ילדים שרגילים לחברים שלהם ולכל הרעש מסביב" לא יהיה להם מה לעשות במקום שקט כזה". מידי פעם החלקתי על האבנים בדרך ונחבלתי קלות, שריטות בידיים וברגליים, אך, ראשי לא נפגע והייתי עירני וצלול.
הייתי מאוד עייף, אך, בהחלט מרוצה מההליכה והצפייה בנוף.
לא כל יום אני זוכה לטייל בחיק הטבע ולהשתטח על אבנים וקוצים.
סוף סוף ראיתי מה יש בצפון הארץ, אני תמיד במרכז.
החבר ידע שאני אדם רוחני והחליט לקחת אותי למשפחה דרוזית, שבראשה עמד מנהיג רוחני, אולי אמצא אתו שפה משותפת ואקבל ממנו ידע מעניין. "המנהיג" הזה היה כמו מלך בביתו, ישב על כורסא גדולה ובנות המשפחה הגישו לו שתיה ואוכל וקדו לו קידה.
הוא היה נעים הליכות, חביב וחייכן, מדבר בגובה העיניים.
האירוח אצלו היה מכובד מאוד, הוא פתח לנו שולחן כיד המלך.
"אני רואה שאתה סובל מכאבי גב תחתון", אמר לי, "אתה יושב מכווץ ולא ישר", "אני מטפל בכוסות רוח ויכול לעזור לך ולהקל על סבלך איש יקר. אתה יכול להשאיר איזה סכום שאתה רוצה, משהו סמלי, אסור לעשות טיפול בחינם, חייבים לתת משהו כדי שהטיפול יעזור". באמת כאב לי הגב התחתון ומעולם לא ניסיתי טיפול בכוסות רוח, הייתי מאוד סקרן לנסות, "אולי זה באמת יעזור לריפוי הגב שלי".
שכבתי על הבטן והוא התחיל להדביק לי כוסות זכוכית לאורך כל הגב שלי. הרגשתי חום והזעתי בכל הגוף. לאחר חצי שעה הוא הוציא את הכוסות מהגב שלי.
"עכשיו נשתה קפה דרוזי אמיתי", אמר לי המנהיג הרוחני, "תשב בנוח ותרגיש טוב יותר, אל תדאג".
הקפה היה חזק, אבל מיוחד וטעים.
"אין קפה כזה במרכז", אמרתי לו, "קפה אמיתי וטרי".
הוא ביקש שיכינו לי שקית גדולה של קפה דרוזי, נתן לי מתנה לדרך ואמר: "עד לפעם הבאה שתבוא אליי, שיהיה לך לבריאות", "תבוא עוד חודש ואעשה לך עוד טיפול בכוסות רוח, זה ישחרר לך את הגב ותרגיש יותר טוב". "לפני שאתה הולך, שב עוד קצת ואבקש מ"הרוח הנבואית" להעביר לך מסר", אני מרגיש שאתה רוצה לדעת לאן הדרך מובילה אותך".
התיישבתי מולו, הוא החזיק בשתי ידיי והתחיל להשמיע קולות..
נראה היה לי שהוא קורא לאיזו "רוח" לבוא אלינו, "אתה הולך בדרך הנכונה, עליך לעבור מסלול לא קל", "הרבה ניסיונות ומבחנים, אתה תצליח בכח האמונה העצום שלך להתגבר על הכל ולפרוץ קדימה, אתה תהייה דוגמה להמוני אנשים, איך מהתחתית שבתחתית עלית למעלה, למעלה.
חזק ואמץ, אלוקים איתך, אתה צדיק וישר ולא תיפול יותר".
אלו היו דבריו, או יותר נכון דברי "הרוח" שיצאו מפיו של המנהיג הרוחני. הוא הביט בי ואמר: "עכשיו אתה יכול ללכת לדרכך, אתה בדרך הנכונה להתקדם קדימה, להצליח בעצמך ולעזור גם לאחרים להצליח". הוא חיבק אותי ולחץ את ידי וככה נפרדנו.
החבר הסיע אותי לביתו ולנתי אצלו גם במוצאי שבת. ביום ראשון בבוקר, הוא הוריד אותי בתחנת הרכבת ונסע לדרכו.
בעודי מחכה לרכבת שתגיע ותאסוף אותי לכיוון המרכז קלטתי משהו מוזר...
ברציף, לידי עמד ילד כבן 13, הרגשתי שהוא מתכנן לעשות מעשה לא טוב. הוא התקרב עד הקצה של הרציף וכמעט נגע בפסי הרכבת.
המפקח שעמד שם צעק לו להתרחק וללכת אחורה. הוא הלך קצת אחורה ונראה שהוא רוצה לזנק אל פסי הרכבת.
לא הייתי שקט וליבי החל לפעום במהירות. הייתה לי הרגשה מוזרה לגבי הילד הזה, "משהו עומד לקרות, אני חייב להיות עירני ולעקוב אחריו", חשבתי בליבי.
לפתע, שמעתי את הרכבת וראיתי אותה מתקרבת לרציף במהירות.
ראיתי בעיני רוחי את הילד מזנק לעבר פסי הרכבת בהבזק של שניה. מיד נצמדתי אליו וחיבקתי אותו חזק בשתי ידיי, שניה לפני שהרכבת נכנסה לרציף שבו עמדנו. משכתי אותו לאחור, הרחק מהרכבת, שלא ינסה לעשות מעשה מטורף ויפגע חלילה.
שנינו נפלנו על הרצפה ואני המשכתי להחזיק בו חזק בשתי ידיי, לא הרפיתי ממנו גם כשצרח, עד שהגיעו שני אנשי אבטחה ועזרו לי לתפוס אותו בכח. הם שאלו אותי לפשר ההתנהגות שלי ולמה נטפלתי לילד הזה והפלתי אותו על הרצפה. הילד פרץ בבכי והודה שבאמת רצה לקפוץ לפסי הרכבת ולמות.
הוא סיפר שהיה לו כלב גזעי מגיל שנה והוא היה ממש קשור אליו.
הבוקר הוא מצא אותו מת בחצר ביתו וזה עשה לו ממש רע. הוא רצה גם למות בעצמו מתחת לרכבת, לא יכול היה לשאת את המחשבה "איך אמשיך לחיות ללא הכלב הזה, החיים שלנו קשים והכלב תמיד שימח אותי ונתן לי תקווה להמשיך", אמר הילד, "עוד חודש אני בן 13 ואין להורים שלי כסף לעשות לי בר מצווה ועכשיו גם כלב שישמח אותי אין לי". "ההורים שלי גרושים, אני גר עם אמא שלי ולאבא בכלל לא איכפת ממני", גם אם הייתי מת מתחת לרכבת הוא לא היה בא להלוויה שלי, אכפת לו רק מעצמו".
באותו הרגע, חיבקתי את הילד והבטחתי לו שאביא לו כלב גזעי בדיוק מאותו הסוג שהיה לו וגם אני אישית אקח אותו לכותל המערבי"בירושלים, לחגוג לו בר מצווה כראוי, עם טלית ותפילין ו"אם ההורים ירצו לבוא שיבואו ואם לא, אני אהיה שם בשבילך, אל תדאג,אתה רק ילד והעתיד לפניך". התקשרתי לחבר שלי וביקשתי ממנו לחזור חזרה לתחנת הרכבת.
"אני צריך ממך טובה", אמרתי לו, "תבוא לכאן ואסביר לך".
החבר הגיע בחזרה לתחנת הרכבת. סיפרתי לו על הילד ועל ההבטחה שהבטחתי לו והוא, ללא היסוס, נרתם לעזרתי.
נסענו יחדיו, החבר, הילד ואני לאגודת צער בעלי חיים למצוא לילד כלב גזעי, שיהיה ממש דומה לכלב שהיה לו.
ואכן, נמצא הכלב המבוקש. לקחנו אותו לביתו של הילד.
הוא שמח מאוד והודה לנו על המאמץ המשותף להצלחת המבצע.
השארתי לאמא שלו את מספר הטלפון שלי ואמרתי לה שאשמח לעזור לה בארגון האירוע של בר המצווה בעוד חודש בירושלים.
ביקשתי מהאמא לשמור היטב על הבן שלה, שלא יעשה שטויות.
"צריך לשמח אותו ולעשות לו מסיבה גדולה לכבוד בר המצווה שלו, "אני, אישית, אבוא איתכם ואעזור עם טלית ותפילין", אמרתי לה.
הודיתי לחבר שלי על הטרחה שלו וחזרתי לתחנת הרכבת הנוסעת לכיוון המרכז.
הרכבת הגיעה בזמן ואף אחד לא התקרב הפעם יותר מידיי לפסי הרכבת. בכל זאת, הייתי עירני, מוכן לכל תעלול...
עליתי על הרכבת, עצמתי את עיניי ונאנחתי אנחת רווחה עמוקה.
"איזה מזל שהייתי עירני ושמתי לב לילד הזה", חשבתי בליבי, "אם היה מצליח לזנק לפסי הרכבת לא הייתי ישן בלילה".
הגעתי למרכז, אל הרעשים, אל עשן המכוניות וזיהום האוויר.
למחרת, התקשרתי לאימו של הילד ואמרתי לה להתחיל לתכנן את האירוע ולא לחכות לרגע האחרון.
ביקשתי ממנה לבדוק עם המשפחה מי יכול להגיע לירושלים ולשמח את הילד. אם יש דודים, בני דודים, דודות. לדבר עם כולם ואם יש צורך לארגן להם הסעה לשם. התברר לי שיש להם רק דוד ודודה, סבא וסבתא, משפחה קטנה. אמרתי לאמא שלו שהכל יסתדר, "אני אדאג להביא עוד אנשים להשלים מניין, אל תדאגי, הם יברכו אותו ויגידו אמן".
ביום של הבר מצווה, הבאתי איתי שישה חברים ונסענו לכותל המערבי בירושלים. האמא, הבן והמשפחה הגיעו לשם בהסעה, ב"מיניבוס". הילד התרגש מאוד לראות אותי. ראיתי בעיניו דמעות. הוא העריך ממש שבאתי במיוחד ודאגתי לעשות לו שמח.
"הבטחתי לך וקיימתי את דבריי", אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"בהצלחה, ילד יקר. תשמור על עצמך ואל תתקרב יותר לפסי רכבת. אם תצטרך ממני עזרה או עצה, אל תתבייש להתקשר אליי, תמיד אהיה שם בשבילך, אני מבטיח. תהיה ילד טוב ואל תעשה שטויות".
נסעתי לעיר צפת
ולאף אחד לא היה איכפת,
לא חיפשו אותי בכלל,
לא המשפחה ולא הקהל.
נסעתי לעיר ירושלים,
לחפש שינוי בחיים,
למצוא אושר ועושר,
אך, מצאתי רק מטיף וכומר.
נסעתי לעיר נהריה,
להתבודד ולשנות "זווית ראיה",
רציתי שקט ושלווה
חיזוק ותקווה.
צפת, ירושלים, נהריה,
בכל עיר ובכל קריה,
ביקשתי להאיר את נשמתי ב"אור אלוקי" אמיתי.
בכל המקומות
הופיעו לפניי נשמות,
הן מסרו לי מסרים
והורו לי לנסוע אל מעבר להרים.

עוד על הספר

הירק"ן זהר שקדי
 
החיפוש אחר האמת
 
 
במסגרת שירותי הצבאי קרו לי כמה ניסים.
הייתי נהג טנק ובאחד האימונים עליתי על גבעה גבוהה והטנק התהפך על הצד, חשבתי שזה הסוף שלי, אך, לשמחתי יצאתי מזה בנס.
יצאתי מהפתח של הטנק, לא מאמין למראה עיניי, הייתי ממש המום, בדקתי את כל הגוף שלי, "תודה לאל", "יש לי ידיים ורגליים, שום איבר לא כאב לי", אכן, נס אמיתי.
עוד מקרה שקרה לי בצבא, שירתי באזור רמאללה והיינו יוצאים למבצעים בתוך רמאללה, עושים מה שעושים וחוזרים.
יום אחד נכנסנו לשם 4 חיילים, עם רכב צבאי, הגענו לאיזו סמטה צרה ולפתע אנחנו רואים קבוצה של מחבלים רעולי פנים רצים אלינו, זורקים אבנים וצועקים: "אללה וואכבר".
באותם רגעים ראיתי את המוות מול עיניי, "זהו, הגיע הסוף שלי", "אני עומד למות", חשבתי בליבי, קראתי בקול רם וברעד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ועצמתי את עיניי לכמה שניות, מחכה למוות, אך, המוות לא בא, כי היה שם, באותן השניות איזה "כח עליון", שלא רצה שאמות והוא דאג לעשות לי נס ולהציל אותי שוב ממוות. לפתע, שמעתי יריות באוויר וקולות של חיילים שצועקים בעברית "סעו אחרינו, סעו אחרינו". פקחתי את עיניי וראיתי ארבעה רכבים צבאיים עם חיילים שיורים באוויר וצועקים לעברינו שניסע אחריהם מיד. צעקתי: "יש אלוקים!" ל"כח העליון" הזה ולנהג הרכב שלנו: "סע", סע אחרי החיילים! בואו נצא מכאן מהר!" נסענו מהר בעקבות החיילים שנשלחו להציל אותנו והובילו אותנו למקום מבטחים. כולנו נרגענו ופלטנו אנחת רווחה. "כנראה שאלוקים אוהב אותנו", אמרתי וחייכתי וכולם חייכו איתי. כולם הסכימו איתי ואף לא אחד שלל את דבריי...
עוד כמה ניסים קרו לי במסגרת שירותי הצבאי, ומיום ליום התחזקה בי האמונה שיש איזה "כח עליון" שנמצא ביקום ומשגיח עליי ולא רוצה שאמות. כנראה שיש לי איזה ייעוד, איזה משימות לעשות בעולם הזה, איזו שליחות לעשות ולא למות בגיל כזה צעיר.
התחילו לעלות לי הרבה מחשבות לגבי מעשיי בעולם הזה.
"מה בעצם אני עושה כאן?", "למה נבראתי?", "מה הכח העליון הזה רוצה ממני?", "למה נבראו כל בני האדם?", "מה קורה כאן?", "למה יש בני אדם שסובלים כ"כ הרבה ועצובים ויש בני אדם שמחים ומאושרים?", "האם אותו כח עליון צריך שבני האדם יתפללו אליו, ישימו ציצית, יניחו תפילין, יקימו סוכה ויקדשו על יין?", "מה זה בעצם נותן לו, הרי זה לא איזה כח גשמי?" לא רואים אותו, לא שומעים אותו, ו"האם לא מספיק שהלב שלנו יהיה נקי ונהיה אנשים ישרים וטובים?" שאלות כאלה ואחרות הציקו לי בכל שירותי הצבאי, במיוחד כשחוויתי וראיתי הרבה ניסים למול עיניי וידעתי, והייתי בטוח במאה אחוז, ללא כל צל של ספק שישנו איזה "כח עליון" שמשגיח ובוחן את בני האדם ושום דבר לא קורה סתם בעולם הזה...
החלטתי ביני לבין עצמי כשאסיים את השירות הצבאי, אני לוקח על עצמי פרויקט שאקרא לו: "החיפוש אחר האמת", או "החיפוש אחר האושר" ואעשה איזה מסע אישי, לגלות את סודות היקום ואת הכח שמכוון ושולט בכל.
לאחר סיום שירות הצבאי, החזרתי את "הציוד הגשמי" ויצאתי לחפש "ציוד רוחני" ומענה לכל השאלות שלי.
התחלתי לקרוא "ספרים רוחניים" של "אנשי אור" דתיים ולא דתיים, יהודים ולא יהודים, רבנים, נזירים, בודהיסטים ומה לא?
קראתי עשרות ספרים, החכמתי, למדתי ועשיתי השוואות בין דעות לדעות ובין דת לדת.
המסקנות שהגעתי אליהן היו חד משמעיות. אצל כולם יש הבנה שיש איזה אלוקים, איזה "כח עליון" ששומר ומגן על בני האדם והטבע.
כולם אומרים ש"אהבה" היא מילת המפתח לאחדות האדם באשר הוא, האהבה מקשרת בין כולם, ברגע שיש "אהבה" בין בני האדם, יש אחדות ואנרגיה טובה המחברת ביניהם.
אסור שתהיה שנאה, כי זאת אנרגיה שלילית שפוגעת בבני האדם ומביאה איתה רק סבל וצרות.
בתורה של כולם יש הסכמה ש"צריך להיות אנשים טובים בעולם הזה ואז מקבלים טוב", "אם עושים רע, מקבלים רע".
החלטתי לצאת למסע אישי, ארזתי כמה בגדים וחפצים קטנים בתיק גב עם בקבוק מים ומעט אוכל. שמתי מבטחי ב"כח העליון" שיובילני לדרך הנכונה למציאת האמת.
נתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי בליבי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח בדרכי.
מבלי לחשוב הרבה ומבלי להתמהמה עליתי לאוטובוס שנוסע לעיר צפת דווקא.
קראתי שבעיר הזאת יש הרבה מקובלים שיודעים את האמת על העולם הזה ואולי אחד מהם יידע לתת לי תשובות לשאלותיי.
הגעתי לצפת כשירדה כבר החשיכה, לא ידעתי מה לעשות ולאן לפנות, התחלתי ללכת, ללכת וללכת.
התעייפתי והחלטתי לנוח, סתם ככה בשולי הדרך, הרגשתי שעיניי נעצמות לאט לאט, ראיתי ערימה של קליפות תירס לא רחוק ממני, ליד השביל המוליך למירון. שכבתי ליד קליפות התירס ומשכתי אותן ושמתי על גופי כמעין "שמיכה", היה לילה קריר ורעדתי מקור, שמתי על עצמי עוד קליפות תירס וניסיתי להירדם...
לפתע, שמעתי יללות של תנים ונביחות של כלבים, רעדתי ממש, כבר לא ידעתי אם זה מהקור או אם זה מיללות התנים ונביחות הכלבים.
אמנם, זה נשמע לי די רחוק, אבל היה חשש בליבי שמא יריחו אותי ויתקרבו אליי ומי יודע איך זה יסתיים...
לא הצלחתי להירדם והייתי דרוך לכל רעש, ולו הכי קטן שנשמע באזור.
חיכיתי לזריחה בקוצר רוח ומתח רב.
בליבי התפללתי כל הזמן הזה שאף אחד לא יפגע בי ושהלילה יעבור בשלום.
התפללתי לאלוקים: "אנא עזור לי", "אם הצלת אותי מלינץ ברמאללה, מה זה בשבילך להציל אותי משיני כלבים ותנים?" ואכן, עבר הלילה בשלום והנה הגיע הבוקר והשמש בצבצה מלמעלה על כל הר מירון.
התפעלתי מהנוף המדהים באור יום ואמרתי: "איזה יופי בראת בעולם אלוקים!" "זה כל כך ברור שיש איזה כח עליון שברא את כל זה, בטוח שלא בן אנוש יכול לברוא דבר נפלא שכזה".
"תודה שזכיתי לראות את היופי שבראת!" ניערתי מעליי את כל קליפות התירס ונשארו עליי קצת "שיערות תירס". זה לא הפריע לי בכלל, הרגשתי שאני חלק מהטבע, חלק ממה שברא אלוקים. התחלתי ללכת לכיוון קברי צדיקים באזור מירון, קראתי בספרים שחשוב ללכת לקברי צדיקים, להתפלל ולבקש עזרה לפתיחת המזל, לפרנסה, לזוגיות ולכל דבר שהאדם זקוק לו בחיים, במיוחד אם רע לאדם ויש לו הרבה צרות.
החלטתי ללכת לקברי צדיקים, להתפלל לחיים טובים ומוצלחים וגם כדי למצוא שם אולי איזה מורה דרך או איזה מסר, או סימן כלשהו לשאלות שלי על החיים בכלל ועל ה"כח העליון" שסובב אותנו ומשגיח עלינו. הגעתי ל"צומת דרכים", לפניי היו 3 שבילים וכל שביל מוביל למקום מסוים.
התלבטתי באיזה שביל לבחור וללכת בו ולאן הוא יוביל אותי, לפתע בא מולי אדם צעיר עם זקן והצביע לעבר השביל הימני ואמר לי: "לך בשביל הזה, הוא יוביל אותך למקום רוחני ותקבל בו ברכה".
הודיתי לו ונתתי לו כמה מטבעות שהיו בכיסי, מעין "טיפ", הוא דווקא שמח לקבל ממני את המטבעות ואמר: "תודה", חייך והמשיך לדרך אחרת...
הלכתי במורד השביל הימני, כפי שהורה לי "האיש עם הזקן", הגעתי לקברי צדיקים.
היו שם הרבה אנשים שהתפללו ליד הקברים, חלקם צעקו, התחננו וחלקם אף בכו בקול וביקשו עזרה לחיים שלהם.
ראיתי הרבה נרות לא דלוקים, לא הייתה שלהבת אחת שדולקת.
כמה אנשים ניסו להדליק את הנרות ולא הצליחו, כי נשבה רוח חזקה וכיבתה את האש, אם מהמציתים ואם מהגפרורים, אף אחד לא הצליח להדליק את הנרות!
החלטתי לנסות גם אני, שמא אצליח להדליק את אחד מהנרות.
ניגשתי לנר הימני ביותר, ניסיתי להדליק אותו עם גפרור והנה, הוא נדלק! רוח חזקה נשבה, אבל הנר נשאר דולק.
כל האנשים מסביבי הסתכלו והתפלאו, היו פעורי פה!
הרוח המשיכה ונשבה חזק, אך, הנר שהדלקתי בשלו, לא נכבה!
מישהו נתן לי ספר תהילים ואמר לי לקרוא כמה מזמורים.
קראתי 10 מזמורים וליבי זימר, הרגשתי מן "התעלות רוחנית", זה עשה לי טוב בנשמה.
הבטתי בנר שהדלקתי, הוא עדיין דלק וכל הנרות מסביב, כולם היו כבויים, ממש נס גלוי.
לפתע, ניגש לנר אדם אחד והחליט להעביר אותו לצד אחר, יותר שמאלה. לא הבנתי מדוע עשה זאת, מה הפריע לו?
ברגע שהוא הניח את הנר במקום אחר, הנר נכבה. לא יאומן!
החלטתי לקחת אותו שוב לצד הימני והדלקתי אותו שוב, והנה, הוא שוב נדלק, שמחתי כל כך וחייכתי מול האיש שהעביר את הנר לפני רגע למקום אחר.
הוא היה המום ואז החליט להדליק נר בעצמו.
ניסה עם גפרור, מצית, והנר עדיין לא נדלק.
הוא ניגש אליי, בירך אותי, וקד בפניי קידה והמליץ לי ללכת ולטבול במקווה של האר"י, כי המים שם מטהרים וישרו עליי ברכה.
לחצנו ידיים ונפרדנו כל אחד לדרכו, והנר שלי המשיך לדלוק, המשיך והמשיך...
המשכתי לדרכי במורד השביל, לעבר המקווה של האר"י.
נכנסתי למקווה, עירום כביום היוולדי וטבלתי 10 פעמים.
המים היו ממש קרים וכמעט "קפאתי למוות", אך, כשיצאתי משם הרגשתי טהור, צח וכאילו "נולדתי מחדש".
המשכתי במסעי באזור צפת והגעתי, מבלי משים, להר גבוה.
הבטתי מההר וראיתי נוף מדהים, עברה בי צמרמורת והרגשתי את "רוח אלוקים" המרחפת על פניי...
חלפה בי איזו מחשבה מוזרה באותם הרגעים: "מעניין אם אקפוץ מההר הגבוה הזה, אם אלוקים יושיט לי יד ויציל אותי, שלא אפול ואתרסק על האבנים הגדולות שבתחתית ההר?" בא לי כל כך לקפוץ ולרחף בין שמיים וארץ ולהרגיש את הכח של אלוקים מחזיק אותי ושומר עליי, אבל הוא לא גשמי, איך יושיט את ידו ויצילני? והאם באמת יצילני או שאתרסק?
אני יודע ומאמין שיש "כח עליון" והוא כל יכול ובוודאי הוא יוכל לתפוס אותי בעודי מרחף, אך, יש גם פסוק שאומר: "ונשמרתם לנפשותיכם", בני האדם צריכים לשמור על עצמם ולא לסמוך רק על הנס.
הנס יקרה כשאלוקים יראה לנכון לעשות נס לבני האדם בשעת סכנה ממשית ובשעת מצוקה ולא "בשעת מעשה בכוונה תחילה", לא עושים מבחן לאלוקים ואומרים לו: "אני קופץ עכשיו, בוא ונראה אם תצליח לתפוס אותי", זה לא משחק "תופסת" או "מחבואים", מדובר פה באלוקים! הוא לא רוצה שתשחק אתו משחקים.
בשעת אמת ובזמן חירום הוא יבוא ויציל את האדם, כי באדם יש נשמה שאלוקים עצמו נפח בו והוא תמיד יבוא לעזרתו כשצריך באמת.
בעודי חושב את המחשבות האלה, אני רואה בחורה מתקרבת אל ההר שעליו עמדתי. הסתכלתי עליה וראיתי בחורה יפהפייה, עיניי שקד חומות וגדולות, פנים זוהרות, שיער ארוך ומסודר להפליא.
היא התקרבה אליי ונדהמתי עוד יותר מיופייה האלוקי.
הייתי סקרן כל כך לדעת מה היא עושה כאן, על ההר, שאלתי אותה בביישנות: "סליחה שאני מפריע לך, אבל מה את עושה כאן?" היא הביטה בי ואמרה: "ומה אתה עושה כאן, על ההר?" "אני, סתם עומד כאן ומסתכל על היופי שברא אלוקים בעולם הזה ואני ממש מתפעל ומודה לו". "ואת?" "אני גם מסתכלת על כל היופי שהוא ברא, ואני מתפעלת, אבל, אומר לך את האמת: אני תוהה, אם אני אקפוץ מההר וארחף באוויר בין שמים וארץ, אם הוא יתפוס אותי ויציל אותי, או שהוא יניח לי להתרסק למטה, על האבנים הגדולות?" הייתי המום באותו הרגע! איך היא חשבה אותה מחשבה שאני חשבתי עליה לפני דקה? כמה מוזר...
"למה שתקפצי בעצם?" שאלתי אותה, "למה שתעשי דבר כזה?" והיא ענתה לי: "אני חולת סרטן ואי אפשר לרפא אותי ולכן חשבתי לקפוץ ולמות וזהו" "אבל, עלתה בי מחשבה שאולי אלוקים אוהב אותי והוא יושיט לי איזו יד מסתורית ויציל אותי..." באותן שניות זלגו לי דמעות והתרגשתי כל כך, "אל תעשי זאת, בבקשה" אמרתי לה, "אם את מאמינה ויודעת שיש כח עליון, תתפללי אליו, תאמיני בו והוא זה שיעזור לך וירפא אותך".
"אל תפגעי בעצמך, קורים ניסים. לי קרו כל כך הרבה ניסים, הקשיבי ואספר לך".
ישבנו על סלע שהיה בקרבת ההר וסיפרתי לה על הניסים שקרו לי בחיים, בצבא בפרט, והגעתי למסקנה שיש איזה "כח עליון" שמשגיח, שומר על בני האדם ושום דבר לא קורה סתם וגם שאנחנו שנינו כאן זה לא סתם.
ראיתי דמעות בעיניה ועצב שפשט על פניה.
ביקשתי רשות לחבק אותה ולנשק את עיניה היפות והיא לא סירבה, רצתה קירבה. נישקתי את עיניה וטעם הדמעות שלה היה מתוק מאוד, דמעות של אנשים בדרך כלל מלוחות ואצלה הטעם היה יוצא דופן בהחלט...
התחלתי לבכות יחד איתה ודמעותיי היו מלוחות, כאחד האדם.
בעיני לא הייתה מתיקות כלל, את המתיקות הרגשתי בליבי, ליבי היה איתה באותם הרגעים, התפללתי וביקשתי מאלוקים: "שלח לה בריאות ולא תרצה לקפוץ מההר", "שמור עליה שלא תאבד את דרכה".
המשכנו להתחבק שם דקות ארוכות, דמעות מלוחות ודמעות מתוקות, החלטנו ביחד שלא קופצים ולא עושים "מבחן" לאלוקים, אלא שומרים על נפשותינו, כמו שנאמר: "ונשמרתם לנפשותיכם".
היא סיפרה לי שהיא בת 30, לא נשואה וגרה בצפת עם ההורים.
שאלה אותי אם אני רוצה לבוא אליהם ולהכיר אותם.
שמחתי על ההזמנה, והעיקר שלא לחשוב על קפיצה מההר...
לאחר שהתארחתי אצלם כשעתיים, נפרדתי מהם והבטחתי ל"עיני שקד" (כך קראתי לה) שאתפלל בשבילה שתבריא במהרה, רשמתי את מספר הטלפון שלה ואמרתי לה שנשמור על קשר.
לא רציתי להתעכב יותר מידי, יש לי מסע אישי ארוך, ועליי להמשיך לתחנה הבאה.
נישקתי את שתי עיניה היפות ואיחלתי לה שהדמעות שירדו לה בפעם הבאה יהיו דמעות של שמחה ואושר.
החלטתי באותו רגע לכתוב לה שיר ולהקדיש אותו במיוחד בשבילה.
תמיד היו בכיסי כמה דפים ועט כי לפעמים באה לי מוזה חזקה ואני חייב לכתוב מיד שלא אשכח. קרה לי עשרות פעמים שהיו לי הברקות ולא היו לי דפים ועט והרעיון נעלם ולא הצלחתי לשחזר אותו, מאז, אני לא יוצא מהבית ללא הציוד החשוב הזה.
קטן עלייך הסרטן,
את תנצחי אותו בכח אמונתך,
יש בך אור אלוקי ואת חסינה מהשטן,
את כל כך יפה בנשמתך ובגופך.
עינייך כמו שקדים,
לא יתכן שאלוקים יקח אותך מהר,
את תתגברי על כל השדים,
שיקח בינתיים מישהו אחר.
את אישה רוחנית ורוצה להרגיש "ריחוף",
אל תמהרי לקפוץ אל הרוח,
אל תעשי לה "אוף",
לא בטוח שהיא תתפוס אותך, לא בטוח...
תמשיכי בדרכך ולעולם אל תתייאשי,
ברגע אחד גורלך יכול להשתנות,
יש כח אחד בעולם, כח ראשי,
הוא יכול להרוס והוא יכול לבנות...
תתפללי אליו ותבקשי להתרפא, בכל נפשך ובכל מאודך, "אנא רפא אותי, אל תרפה", "אני רוצה להמשיך לחיות ולנצח את החושך!" למחרת, נסעתי לירושלים, עיר הקודש. אך לא לפני שנתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח במסעי.
חשבתי לעצמי שמא בעיר הזאת אמצא את שחפצה נפשי.
עיר שיש בה הרבה קדושה. מן אחדות שיש בה 3 דתות: יהדות, נצרות ואסלאם. הרבה אמונה ותפילה ל"כח העליון" וכל דת קוראת לו בשם אחר: אלוקים, ישו, אללה, בודהה. בסופו של דבר מדובר באותו "כח עליון" שמרעיף אהבה על בני האדם ורוצה שכולם יחיו בהרמוניה ובשלווה, ללא מריבות וללא מלחמות.
הגעתי לעיר העתיקה, טיילתי ונהניתי מכל רגע, הרגשתי חופשי, רגוע וגם בטוח בדרכי, ללא פחד או חשש, הרגשתי שאלוקים איתי ומוביל אותי, כמו שנאמר: "לאן שאדם הולך, מוליכין אותו", במיוחד כשהאדם הולך באמונה לחפש את הטוב ואת האושר.
הגעתי לכותל המערבי, היו כאן מאות אנשים שהתפללו וניגשו לקיר הענק הזה ונישקו את האבנים.
הסתכלתי על האבנים וראיתי בין החריצים מלא פתקאות, בקשות ותפילות של אנשים לחיים טובים יותר, בריאות, פרנסה, זוגיות, כל אחד ובקשתו, כל אחת ובקשתה.
גם אני הוצאתי פיסת נייר ועט מכיסי (הכינותי מראש).
כתבתי לאלוקים: "אנא עזור לי לפרוץ קדימה", "אני מבקש להצליח בחיים, לצאת מהעוני, לא להיות יותר שפוט של אף אחד", "עזור לי לכתוב את הספר שלי ולהצליח בכל העולם, שיהיה רב מכר, בבקשה אלוקים", "אני רוצה כל כך להצליח, רוצה ללמד אנשים אחרים שלעולם לא יתייאשו, שתמיד יש תקווה ושאם רוצים מהלב והנשמה, מצליחים!" וכשיש כוונה לעשות טוב בעולם הזה ולעזור לבני האדם בכל כדור הארץ, יש תמיכה מה"כח העליון" ויש רצון להפיץ אור ואהבה לכולם!
החלטתי לכתוב פתק נוסף ובו תפילה להחלמתה של "עיני שקד" שפגשתי בצפת והבטחתי שאתפלל בשבילה.
כתבתי בפתק: "אנא אלוקים, עזור ל"עיני שקד" להתרפא, אינני יודע את שמה האמיתי, אבל אתה יודע למי אני מתכוון, אותה אחת שפגשתי בצפת והיא חולת סרטן. אינני יודע למה היא חלתה בסרטן ומה התיקון שלה בעולם הזה, אבל עזור להקל על סיבלה ולרפא אותה, כי היא נשמה שבאה לעולם וחשוב לעזור לה לעשות תיקון ולהמשיך הלאה".
זה מה שביקשתי עבורה ושמתי את הפתק באחד החריצים שבין האבנים. זלגו דמעות מעיניי, התרגשתי מאוד. רציתי בכל ליבי ומאודי ש"עיני שקד" תתרפא ותרגיש טוב. להציל עוד אדם בעולם הזה.
זאת הייתה תפילה של אדם תמים שמתפלל למען אדם אחר, כמו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" וכאילו, אני עצמי הוא החולה הזה ואני רוצה להתרפא ולהיות בריא ומאושר.
אחד המתפללים שראה אותי בוכה ומצטער, פנה אליי וביקש לברך אותי. הוא שם עליי טלית ועזר לי להניח תפילין. הוא קרא פסוקים מהסידור ואמר לי לחזור אחריו, ואכן, כך עשיתי. הרגשתי הרגשה פנימית טובה, וכאילו השתחרר מתוכי משהו, התפללתי לאלוקים במקום קדוש מלא באנרגיה טובה, מקום שבו המוני אנשים מתפללים, מבקשים, וכולם מבינים את כולם, הרגשתי כמו: "צרת יחיד, נחמת רבים" וכמו: "כולנו באותה סירה".
מן חיבור כזה, אהבה ואחווה. ואלוקים שומע את כולם ואוהב שיש שלום בין בני האדם ולא "שנאת אחים".
רק אהבה מתקנת את העולם הזה, אהבה לכל בני האדם, אהבה לטבע ואהבה לאלוקים.
באותם הרגעים, חשבתי על "עיני שקד", ראיתי אותה למול עיניי, את עיניה היפות והמיוחדות, את היופי הפנימי שלה...
שלחתי לה את ברכתי וגם נשיקה לעיניים שלה מרחוק, זלגו לי דמעות וחשתי את נשמתה, כאילו היא כאן, לידי, הרגשתי מתיקות כלשהיא בפה שלי. טעם הדמעות המתוקות שלה, הייתה לי צמרמורת בגוף והתרגשות עצומה, הייתה בליבי מידת הרחמים וריחמתי עליה כל כך ורציתי שהיא תבריא, התפללתי עליה שוב ושוב ובכיתי שוב ושוב, חשתי את הנשמה שלה שרוצה להבריא ולהיות כאחד האדם. אינני יודע מה הגורל שלה ומה גזר עליה אלוקים, אני רק חושב עליה ומתפלל להמתקת גזר הדין שלה, עד כמה שניתן, אם ניתן.
לפתע, הרגשתי מן סחרחורת מוזרה ונפלתי על הרצפה, ליד האבנים של הכותל, וכאילו יד מסתורית מחזיקה אותי.
ואני נופל כל כך לאט, בעדינות ולא נפצע ושום איבר לא כואב לי.
"יד אלוקים הייתה בעזרי" ככה חשבתי באותו הרגע.
אדם נחמד עם זקן ופנים מאירות, הרים את ראשי בזרועותיו והשקה אותי מים מבקבוק פלסטיק.
הוא התיז על פניי מים, טיפות טיפות. לאט לאט התיישבתי וראיתי את העולם מסתובב מול עיניי, המשכתי לשבת ועצמתי את עיניי לכמה דקות, עד שהסחרחורת עברה. קמתי על רגליי והרגשתי מן התעלות רוחנית, הרגשתי מואר, מן הרגשת אושר ושמחה פנימית שלא ניתן להסביר אותה...הרגשה עילאית.
האיש עם הזקן והפנים המאירות נעלם ולא הספקתי להגיד לו תודה וללחוץ את ידו. הודיתי לו בליבי וברכתי אותו באשר הוא שם, שה"כח העליון" ישמור עליו ויאיר את דרכו.
המשכתי את מסעי בירושלים במנהרות הכותל המערבי, הרגשתי כאילו אני נכנס לבית מקדש, המון אנשים עם טליתות, מתפללים ומדברים בשקט, מן קדושה מיוחדת שהתה במקום הזה.
הסתובבתי קצת ברובע היהודי, עברתי דרך שער שכם, שער הפרחים, שער האריות, שער יפו ושער האשפות והתפללתי: "כי מאשפות ירים אביון" והתכוונתי לכל מילה.
סיימתי את מסעי בירושלים וחזרתי הביתה ושאלתי את עצמי: "מה עכשיו?" "לאן ממשיכים מכאן?" נכון שהייתה לי הרגשה טובה, התעלות רוחנית. אך, אני עדיין מחפש משמעות לחיים שלי, מהי הסיבה שבאתי לעולם הזה? מה הייעוד שלי?
מה ה"כח עליון" הזה רוצה ממני?
החלטתי לנסוע למקום שקט, הרחק ממרכז הארץ, לעיר הצפונית ביותר, להתבודד קצת, להיות בטבע, לנשום אוויר צח, להתחבר לאלוקים. שם העיר: נהריה. בשם של העיר מופיע שם קודש, נהר-יה, הנהר של אלוקים. אולי אפגוש שם שליח רוחני, או אולי אקבל איזה מסר מלמעלה להמשך דרכי. נתתי צדקה לאישה עניה והתפללתי שהצדקה הזאת תציל אותי ממוות ושאצליח במסעי.
לא נסעתי במכונית שלי ולא באוטובוס. נסעתי ברכבת, עצמתי את עיניי כל הדרך. הרגשתי חופשי ומאושר, לא חשבתי על כלום.
עשיתי מדיטציה ונכנסתי לשקט ולשלווה, עד שהגעתי לנהריה.
חבר טוב שגר בנהריה שנים רבות חיכה לי עם מכוניתו, מול תחנת הרכבת. הוא הזמין אותי ללון אצלו שישי שבת והבטיח שיסיע אותי למקומות שקטים בחיק הטבע, בנהריה ובמושבים שבאזור.
לנתי אצלו בליל שישי. הייתה דממה מסביב, לא היה בכלל רעש של מכוניות והאנשים היו שקטים ונינוחים בבתים שלהם. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון לי בתקופה הזאת של חיפושים.
לא רציתי לשמוע אף אחד ולא רציתי לנשום עשן של מכוניות או של מפעלים. רציתי רק לנשום אוויר צח ונקי ולהתחבר לטבע.
בשבת בבוקר החבר לקח אותי למסלול טיולים רגלי של שלוש שעות בחיק הטבע, בין עצים וחלוקי נחל ובין עזים וכבשים.
"הלוואי והייתי יכול לבוא לכאן כל שישי שבת", חשבתי בליבי, "אבל, יש לי התחייבויות שונות במרכז הארץ ויש לי ילדים שרגילים לחברים שלהם ולכל הרעש מסביב" לא יהיה להם מה לעשות במקום שקט כזה". מידי פעם החלקתי על האבנים בדרך ונחבלתי קלות, שריטות בידיים וברגליים, אך, ראשי לא נפגע והייתי עירני וצלול.
הייתי מאוד עייף, אך, בהחלט מרוצה מההליכה והצפייה בנוף.
לא כל יום אני זוכה לטייל בחיק הטבע ולהשתטח על אבנים וקוצים.
סוף סוף ראיתי מה יש בצפון הארץ, אני תמיד במרכז.
החבר ידע שאני אדם רוחני והחליט לקחת אותי למשפחה דרוזית, שבראשה עמד מנהיג רוחני, אולי אמצא אתו שפה משותפת ואקבל ממנו ידע מעניין. "המנהיג" הזה היה כמו מלך בביתו, ישב על כורסא גדולה ובנות המשפחה הגישו לו שתיה ואוכל וקדו לו קידה.
הוא היה נעים הליכות, חביב וחייכן, מדבר בגובה העיניים.
האירוח אצלו היה מכובד מאוד, הוא פתח לנו שולחן כיד המלך.
"אני רואה שאתה סובל מכאבי גב תחתון", אמר לי, "אתה יושב מכווץ ולא ישר", "אני מטפל בכוסות רוח ויכול לעזור לך ולהקל על סבלך איש יקר. אתה יכול להשאיר איזה סכום שאתה רוצה, משהו סמלי, אסור לעשות טיפול בחינם, חייבים לתת משהו כדי שהטיפול יעזור". באמת כאב לי הגב התחתון ומעולם לא ניסיתי טיפול בכוסות רוח, הייתי מאוד סקרן לנסות, "אולי זה באמת יעזור לריפוי הגב שלי".
שכבתי על הבטן והוא התחיל להדביק לי כוסות זכוכית לאורך כל הגב שלי. הרגשתי חום והזעתי בכל הגוף. לאחר חצי שעה הוא הוציא את הכוסות מהגב שלי.
"עכשיו נשתה קפה דרוזי אמיתי", אמר לי המנהיג הרוחני, "תשב בנוח ותרגיש טוב יותר, אל תדאג".
הקפה היה חזק, אבל מיוחד וטעים.
"אין קפה כזה במרכז", אמרתי לו, "קפה אמיתי וטרי".
הוא ביקש שיכינו לי שקית גדולה של קפה דרוזי, נתן לי מתנה לדרך ואמר: "עד לפעם הבאה שתבוא אליי, שיהיה לך לבריאות", "תבוא עוד חודש ואעשה לך עוד טיפול בכוסות רוח, זה ישחרר לך את הגב ותרגיש יותר טוב". "לפני שאתה הולך, שב עוד קצת ואבקש מ"הרוח הנבואית" להעביר לך מסר", אני מרגיש שאתה רוצה לדעת לאן הדרך מובילה אותך".
התיישבתי מולו, הוא החזיק בשתי ידיי והתחיל להשמיע קולות..
נראה היה לי שהוא קורא לאיזו "רוח" לבוא אלינו, "אתה הולך בדרך הנכונה, עליך לעבור מסלול לא קל", "הרבה ניסיונות ומבחנים, אתה תצליח בכח האמונה העצום שלך להתגבר על הכל ולפרוץ קדימה, אתה תהייה דוגמה להמוני אנשים, איך מהתחתית שבתחתית עלית למעלה, למעלה.
חזק ואמץ, אלוקים איתך, אתה צדיק וישר ולא תיפול יותר".
אלו היו דבריו, או יותר נכון דברי "הרוח" שיצאו מפיו של המנהיג הרוחני. הוא הביט בי ואמר: "עכשיו אתה יכול ללכת לדרכך, אתה בדרך הנכונה להתקדם קדימה, להצליח בעצמך ולעזור גם לאחרים להצליח". הוא חיבק אותי ולחץ את ידי וככה נפרדנו.
החבר הסיע אותי לביתו ולנתי אצלו גם במוצאי שבת. ביום ראשון בבוקר, הוא הוריד אותי בתחנת הרכבת ונסע לדרכו.
בעודי מחכה לרכבת שתגיע ותאסוף אותי לכיוון המרכז קלטתי משהו מוזר...
ברציף, לידי עמד ילד כבן 13, הרגשתי שהוא מתכנן לעשות מעשה לא טוב. הוא התקרב עד הקצה של הרציף וכמעט נגע בפסי הרכבת.
המפקח שעמד שם צעק לו להתרחק וללכת אחורה. הוא הלך קצת אחורה ונראה שהוא רוצה לזנק אל פסי הרכבת.
לא הייתי שקט וליבי החל לפעום במהירות. הייתה לי הרגשה מוזרה לגבי הילד הזה, "משהו עומד לקרות, אני חייב להיות עירני ולעקוב אחריו", חשבתי בליבי.
לפתע, שמעתי את הרכבת וראיתי אותה מתקרבת לרציף במהירות.
ראיתי בעיני רוחי את הילד מזנק לעבר פסי הרכבת בהבזק של שניה. מיד נצמדתי אליו וחיבקתי אותו חזק בשתי ידיי, שניה לפני שהרכבת נכנסה לרציף שבו עמדנו. משכתי אותו לאחור, הרחק מהרכבת, שלא ינסה לעשות מעשה מטורף ויפגע חלילה.
שנינו נפלנו על הרצפה ואני המשכתי להחזיק בו חזק בשתי ידיי, לא הרפיתי ממנו גם כשצרח, עד שהגיעו שני אנשי אבטחה ועזרו לי לתפוס אותו בכח. הם שאלו אותי לפשר ההתנהגות שלי ולמה נטפלתי לילד הזה והפלתי אותו על הרצפה. הילד פרץ בבכי והודה שבאמת רצה לקפוץ לפסי הרכבת ולמות.
הוא סיפר שהיה לו כלב גזעי מגיל שנה והוא היה ממש קשור אליו.
הבוקר הוא מצא אותו מת בחצר ביתו וזה עשה לו ממש רע. הוא רצה גם למות בעצמו מתחת לרכבת, לא יכול היה לשאת את המחשבה "איך אמשיך לחיות ללא הכלב הזה, החיים שלנו קשים והכלב תמיד שימח אותי ונתן לי תקווה להמשיך", אמר הילד, "עוד חודש אני בן 13 ואין להורים שלי כסף לעשות לי בר מצווה ועכשיו גם כלב שישמח אותי אין לי". "ההורים שלי גרושים, אני גר עם אמא שלי ולאבא בכלל לא איכפת ממני", גם אם הייתי מת מתחת לרכבת הוא לא היה בא להלוויה שלי, אכפת לו רק מעצמו".
באותו הרגע, חיבקתי את הילד והבטחתי לו שאביא לו כלב גזעי בדיוק מאותו הסוג שהיה לו וגם אני אישית אקח אותו לכותל המערבי"בירושלים, לחגוג לו בר מצווה כראוי, עם טלית ותפילין ו"אם ההורים ירצו לבוא שיבואו ואם לא, אני אהיה שם בשבילך, אל תדאג,אתה רק ילד והעתיד לפניך". התקשרתי לחבר שלי וביקשתי ממנו לחזור חזרה לתחנת הרכבת.
"אני צריך ממך טובה", אמרתי לו, "תבוא לכאן ואסביר לך".
החבר הגיע בחזרה לתחנת הרכבת. סיפרתי לו על הילד ועל ההבטחה שהבטחתי לו והוא, ללא היסוס, נרתם לעזרתי.
נסענו יחדיו, החבר, הילד ואני לאגודת צער בעלי חיים למצוא לילד כלב גזעי, שיהיה ממש דומה לכלב שהיה לו.
ואכן, נמצא הכלב המבוקש. לקחנו אותו לביתו של הילד.
הוא שמח מאוד והודה לנו על המאמץ המשותף להצלחת המבצע.
השארתי לאמא שלו את מספר הטלפון שלי ואמרתי לה שאשמח לעזור לה בארגון האירוע של בר המצווה בעוד חודש בירושלים.
ביקשתי מהאמא לשמור היטב על הבן שלה, שלא יעשה שטויות.
"צריך לשמח אותו ולעשות לו מסיבה גדולה לכבוד בר המצווה שלו, "אני, אישית, אבוא איתכם ואעזור עם טלית ותפילין", אמרתי לה.
הודיתי לחבר שלי על הטרחה שלו וחזרתי לתחנת הרכבת הנוסעת לכיוון המרכז.
הרכבת הגיעה בזמן ואף אחד לא התקרב הפעם יותר מידיי לפסי הרכבת. בכל זאת, הייתי עירני, מוכן לכל תעלול...
עליתי על הרכבת, עצמתי את עיניי ונאנחתי אנחת רווחה עמוקה.
"איזה מזל שהייתי עירני ושמתי לב לילד הזה", חשבתי בליבי, "אם היה מצליח לזנק לפסי הרכבת לא הייתי ישן בלילה".
הגעתי למרכז, אל הרעשים, אל עשן המכוניות וזיהום האוויר.
למחרת, התקשרתי לאימו של הילד ואמרתי לה להתחיל לתכנן את האירוע ולא לחכות לרגע האחרון.
ביקשתי ממנה לבדוק עם המשפחה מי יכול להגיע לירושלים ולשמח את הילד. אם יש דודים, בני דודים, דודות. לדבר עם כולם ואם יש צורך לארגן להם הסעה לשם. התברר לי שיש להם רק דוד ודודה, סבא וסבתא, משפחה קטנה. אמרתי לאמא שלו שהכל יסתדר, "אני אדאג להביא עוד אנשים להשלים מניין, אל תדאגי, הם יברכו אותו ויגידו אמן".
ביום של הבר מצווה, הבאתי איתי שישה חברים ונסענו לכותל המערבי בירושלים. האמא, הבן והמשפחה הגיעו לשם בהסעה, ב"מיניבוס". הילד התרגש מאוד לראות אותי. ראיתי בעיניו דמעות. הוא העריך ממש שבאתי במיוחד ודאגתי לעשות לו שמח.
"הבטחתי לך וקיימתי את דבריי", אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"בהצלחה, ילד יקר. תשמור על עצמך ואל תתקרב יותר לפסי רכבת. אם תצטרך ממני עזרה או עצה, אל תתבייש להתקשר אליי, תמיד אהיה שם בשבילך, אני מבטיח. תהיה ילד טוב ואל תעשה שטויות".
נסעתי לעיר צפת
ולאף אחד לא היה איכפת,
לא חיפשו אותי בכלל,
לא המשפחה ולא הקהל.
נסעתי לעיר ירושלים,
לחפש שינוי בחיים,
למצוא אושר ועושר,
אך, מצאתי רק מטיף וכומר.
נסעתי לעיר נהריה,
להתבודד ולשנות "זווית ראיה",
רציתי שקט ושלווה
חיזוק ותקווה.
צפת, ירושלים, נהריה,
בכל עיר ובכל קריה,
ביקשתי להאיר את נשמתי ב"אור אלוקי" אמיתי.
בכל המקומות
הופיעו לפניי נשמות,
הן מסרו לי מסרים
והורו לי לנסוע אל מעבר להרים.