הילדים משם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילדים משם

הילדים משם

4 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

יהודית זיו

בשנת 1934 כשהייתי בסך הכל בת ארבע הגעתי לבת-ים. 85 שנים אני בבת-ים עוד כשקראו לה בית וגן.
נולדתי בגרמניה, וכשהיטלר עלה לשלטון עזבנו. את הדרך לישראל עשינו במסע מפרך באנייה שארך חודש ימים. 

במקצועו אבי היה סנדלר ולאחר תקופה של אי ודאות כלכלית וניסיון להתפרנס מתחומים אחרים, פתח את חנות הנעליים הראשונה בבת-ים- נעלי שפרבר. לימים היה אבי חבר מועצת העיר בת-ים ואיש מאוד פעיל בקהילה. היום המשפחה שלי כבר דור חמישי בבת-ים והנינה שלי לומדת בבי"ס ברחוב חיים שפרבר. 

תקציר

"הילדים משם" מספר את סיפורם של ניצולי השואה שמגיעים בשנות החמישים לשכונת הדר יוסף, מתמזגים עם תושבי הארץ ועם מהגרים מארצות שונות, בונים מחדש את חייהם, ונוצרים בתוכם את סוד השואה.
 
לא ההורים ולא הילדים מדברים על הזוועות שעברו עליהם 'שם' ורק שברי מילים ומשפטים מסתוריים דולפים מדי פעם החוצה, לאוזניה של יהודית בת האחת עשרה, שבונה בדמיונה את 'שם' כמקום אפל, לא ברור ומסקרן מבלי להבין מה קרה שם באמת. 
 
יחד עם זאת האנשים והילדים מ'שם' שובים את ליבה, פרידה שאותה היא מלמדת עברית, כריסטינה אתה היא יוצרת ארמון קסום מצעיפים, ברוך הסנדלר שמברך אותה לשלום בכל בוקר, ועוד רבים אחרים שהרצון שלהם לבנות ולהיבנות בארץ מתגבר על כל הזוועות.
 
הספר נכתב בהשראת זיכרונות הילדות של יהודית זיו שכתבה בעבר שני ספרים - "סיפורה של איזבל" ו"נויה והבלון האדום".

פרק ראשון

 
היום הראשון בבית הספר החדש
 
 
למחרת בבוקר אבא העיר אותי מוקדם. הוא כבר היה לבוש ואמר לי, "בואי ילדתי הולכים היום לביה"ס."
הייתי עייפה והמשכתי להתכסות בשמיכה עד מעל לראש "עוד רגע..."
לבסוף נאלצתי לקום והתלבשתי. הסנדוויץ' שלי כבר היה מוכן, נתתי יד לאבא ויחד הלכנו לבית הספר. "אבא אני לא מכירה את המורה ואת הילדים ואני לא יודעת איך יקבלו אותי."
"יהיה בסדר ילדתי, אל תדאגי." היד של אבא חיזקה אותי אבל הלב פעם בקצב מהיר מאד ונדמה היה לי שכל העולם שומע את הפעימות.
הגענו לצריף ארוך עם מרפסת צרה וארוכה ומספר מדרגות. הכתה שלי, כתה ה', היתה בצד שמאל של הצריף. אבא עדיין אחז בידי, וכשהגענו לפתח הכתה המורה הביטה בי בחיוך.
"שלום יהודית, ברוך בואך לכיתתנו, אבא אתה יכול ללכת כעת ויהודית תיכנס איתי לכיתה."
המשכתי להחזיק בידו של אבא וסירבתי לשחרר, אבל הוא חיבק אותי, והבטיח שיחכה לי בבית, "את זוכרת איך לחזור הביתה"? לא עניתי.
נכנסתי לכתה, המורה הניחה את ידיה על כתפי, הכתה היתה אפלולית ולקח לי זמן להתרגל ולהבחין בילדים.
"ילדים היום באה אלינו...."
המורה הציגה אותי אבל לא הצלחתי לשמוע מה היא מספרת, הייתי עסוקה בלהביט בילדים שישבו מולי, חלקם ישבו קשובים, חלקם חייכו, חלקם התלחשו, לא הצלחתי לשמוע מה הם אומרים, חלקם היו רציניים וחלקם ממש לא התעניינו בי.
הצלחתי לשמוע את סוף דבריה של המורה, "יהודית, את מוזמנת לשבת ליד יהודה". התיישבתי לידו והילדים זמרו בלחש "יהודית ויהודה חתן וכלה, יהודית ויהודה חתן וכלה."
"תפסיקו כבר," אמר יהודה במבוכה, "אני אפילו לא מכיר אותה". התיישבתי בשקט והקשבתי לדבריה של המורה.
השיעור הראשון היה שיעור חשבון. "בשיעור שעבר למדנו את לוח הכפל והיום נתרגל אותו מי יכול להגיד לי כמה זה 2X2? אני מבקשת לענות אך ורק בהצבעה"
הצבעתי מיד.
"כן יהודית?"
"4 המורה."
"יפה יהודית."
"מי יכול להגיד לי כמה זה 2X5?"
שוב אני מצביעה ראשונה "10 המורה."
"מי יכול להגיד לי כמה זה 4X5?
ושוב אני, "20 המורה"
"יפה יהודית" .
השיעור המשיך ואני המשכתי להיות הראשונה שפתרה את כל התרגילים. המורה התרשמה וכך גם הילדים שהפסיקו לשיר, 'יהודית ויהודה חתן וכלה'.
בבית הספר הקודם, הייתי תלמידה טובה אבל לא כל כך מבריקה, שם בשכונת התקווה הילדים ידעו עברית ורובם היו עולים ותיקים או ילידי הארץ. קצב הלימודים היה מהיר יותר ומשום כך כבר הכרתי את החומר שלמדו הילדים בהדר יוסף. ידעתי את לוח הכפל בע"פ והתשובות שלי נשלפו מהשרוול. מה איכפת לי שיחשבו שאני חכמה? הייתי מרוצה מעצמי והודיתי בליבי למורה ברוך דובדבני.
השמש עבר ליד הכתה וצלצל בפעמון הגדול והשיעור הראשון הסתיים בהצלחה, כשיצאתי לחצר, כבר חיכו לי שם חמש בנות. "יהודית, בואי, בואי" כולן ידעו את שמי ואני ידעתי רק את שמו של יהודה שישב לידי ולא העז לדבר אתי כי חשש שיתחילו שוב עם השיר המביך.
"איך זה שאת יודעת כל כך טוב חשבון?"
"אני יודעת," משכתי בכתפי.
"את רוצה להיות חברה שלנו?"
"כן, אבל אני לא יודעת איך קוראים לכן."
כל הבנות סובבו אותי במעגל ואחת מהן הציגה את עצמה, "אני פרידה." לפרידה היו משקפי ראייה, שיער חלק עם פוני דבוק למצחה ושיערה הדליל היה אסוף בקוקו.
"אני טובה."
טובה היתה הרחבה והגבוהה שבחבורה, בעלת שיער ארוך בצבע חום כהה שהיה אסוף בקוקו, ועיניים חומות גדולות.
"אני אתי ח."
אתי הייתה מאד יפה בעיניי, עורה היה שחום, עיניה גדולות חומות, שיערה מקורזל ושחור, והיה לה גם פה מחייך עם שיניים לבנות יפות .
"נכון שנולדת במצרים"? שאלה אתי ואני הופתעתי, "איך את יודעת?"
"אמרו לי," ענתה, "אם את רוצה אני יכולה להזמין אותך אלינו הביתה, אמא שלי מכינה מולוחיה מאד טעימה, את יודעת מה זה מולוחיה נכון?"
"בטח, אני מאד אוהבת מולוחיה, גם אני נולדתי במצרים."
"אני יודעת".
"אני צילה א. ונולדתי בארץ, ההורים שלי באו מפולניה, ואבא שלי נגר, אני גרה מעל אתי, את יכולה לבוא לראות את הנגרייה של אבא שלי."
"גם אני וגם הוריי נולדנו בפולין" אמרה פרידה.
"אני נולדתי בטורקיה וגם כל המשפחה שלי," הוסיפה טובה ומיד שאלה "את יודעת לקפוץ בחבל?"
"כן".
"אז קחי את החבל."
"שירלי טמפל קופצת ככה, שירלי טמפל קופצת ככה...."בהתחלה החזקתי את החבל וסובבתי אותו בזמן שהן קפצו, ולאחר מכן העברתי אותו והצטרפתי לקופצות, תוך כדי שירה בנוסח המוכר, "שירלי טמפל קופצת ככה..." קפצנו וקפצנו עד שנשמע הצלצול.
בתום ההפסקה חזרתי לכתה והרגשתי שנפתחה לי דלת לחברויות חדשות. כשהתיישבתי ליד יהודה חברי לשולחן, הבחנתי בעיני התכלת הגדולות והפעורות שלו. היה בהן משהו מפחיד, עיניים פקוחות לרווחה שכמעט ואינן ממצמצות. מוזר. עד היום אני זוכרת את העיניים המיוחדות האלה שהטרידו אותי .

יהודית זיו

בשנת 1934 כשהייתי בסך הכל בת ארבע הגעתי לבת-ים. 85 שנים אני בבת-ים עוד כשקראו לה בית וגן.
נולדתי בגרמניה, וכשהיטלר עלה לשלטון עזבנו. את הדרך לישראל עשינו במסע מפרך באנייה שארך חודש ימים. 

במקצועו אבי היה סנדלר ולאחר תקופה של אי ודאות כלכלית וניסיון להתפרנס מתחומים אחרים, פתח את חנות הנעליים הראשונה בבת-ים- נעלי שפרבר. לימים היה אבי חבר מועצת העיר בת-ים ואיש מאוד פעיל בקהילה. היום המשפחה שלי כבר דור חמישי בבת-ים והנינה שלי לומדת בבי"ס ברחוב חיים שפרבר. 

עוד על הספר

הילדים משם יהודית זיו
 
היום הראשון בבית הספר החדש
 
 
למחרת בבוקר אבא העיר אותי מוקדם. הוא כבר היה לבוש ואמר לי, "בואי ילדתי הולכים היום לביה"ס."
הייתי עייפה והמשכתי להתכסות בשמיכה עד מעל לראש "עוד רגע..."
לבסוף נאלצתי לקום והתלבשתי. הסנדוויץ' שלי כבר היה מוכן, נתתי יד לאבא ויחד הלכנו לבית הספר. "אבא אני לא מכירה את המורה ואת הילדים ואני לא יודעת איך יקבלו אותי."
"יהיה בסדר ילדתי, אל תדאגי." היד של אבא חיזקה אותי אבל הלב פעם בקצב מהיר מאד ונדמה היה לי שכל העולם שומע את הפעימות.
הגענו לצריף ארוך עם מרפסת צרה וארוכה ומספר מדרגות. הכתה שלי, כתה ה', היתה בצד שמאל של הצריף. אבא עדיין אחז בידי, וכשהגענו לפתח הכתה המורה הביטה בי בחיוך.
"שלום יהודית, ברוך בואך לכיתתנו, אבא אתה יכול ללכת כעת ויהודית תיכנס איתי לכיתה."
המשכתי להחזיק בידו של אבא וסירבתי לשחרר, אבל הוא חיבק אותי, והבטיח שיחכה לי בבית, "את זוכרת איך לחזור הביתה"? לא עניתי.
נכנסתי לכתה, המורה הניחה את ידיה על כתפי, הכתה היתה אפלולית ולקח לי זמן להתרגל ולהבחין בילדים.
"ילדים היום באה אלינו...."
המורה הציגה אותי אבל לא הצלחתי לשמוע מה היא מספרת, הייתי עסוקה בלהביט בילדים שישבו מולי, חלקם ישבו קשובים, חלקם חייכו, חלקם התלחשו, לא הצלחתי לשמוע מה הם אומרים, חלקם היו רציניים וחלקם ממש לא התעניינו בי.
הצלחתי לשמוע את סוף דבריה של המורה, "יהודית, את מוזמנת לשבת ליד יהודה". התיישבתי לידו והילדים זמרו בלחש "יהודית ויהודה חתן וכלה, יהודית ויהודה חתן וכלה."
"תפסיקו כבר," אמר יהודה במבוכה, "אני אפילו לא מכיר אותה". התיישבתי בשקט והקשבתי לדבריה של המורה.
השיעור הראשון היה שיעור חשבון. "בשיעור שעבר למדנו את לוח הכפל והיום נתרגל אותו מי יכול להגיד לי כמה זה 2X2? אני מבקשת לענות אך ורק בהצבעה"
הצבעתי מיד.
"כן יהודית?"
"4 המורה."
"יפה יהודית."
"מי יכול להגיד לי כמה זה 2X5?"
שוב אני מצביעה ראשונה "10 המורה."
"מי יכול להגיד לי כמה זה 4X5?
ושוב אני, "20 המורה"
"יפה יהודית" .
השיעור המשיך ואני המשכתי להיות הראשונה שפתרה את כל התרגילים. המורה התרשמה וכך גם הילדים שהפסיקו לשיר, 'יהודית ויהודה חתן וכלה'.
בבית הספר הקודם, הייתי תלמידה טובה אבל לא כל כך מבריקה, שם בשכונת התקווה הילדים ידעו עברית ורובם היו עולים ותיקים או ילידי הארץ. קצב הלימודים היה מהיר יותר ומשום כך כבר הכרתי את החומר שלמדו הילדים בהדר יוסף. ידעתי את לוח הכפל בע"פ והתשובות שלי נשלפו מהשרוול. מה איכפת לי שיחשבו שאני חכמה? הייתי מרוצה מעצמי והודיתי בליבי למורה ברוך דובדבני.
השמש עבר ליד הכתה וצלצל בפעמון הגדול והשיעור הראשון הסתיים בהצלחה, כשיצאתי לחצר, כבר חיכו לי שם חמש בנות. "יהודית, בואי, בואי" כולן ידעו את שמי ואני ידעתי רק את שמו של יהודה שישב לידי ולא העז לדבר אתי כי חשש שיתחילו שוב עם השיר המביך.
"איך זה שאת יודעת כל כך טוב חשבון?"
"אני יודעת," משכתי בכתפי.
"את רוצה להיות חברה שלנו?"
"כן, אבל אני לא יודעת איך קוראים לכן."
כל הבנות סובבו אותי במעגל ואחת מהן הציגה את עצמה, "אני פרידה." לפרידה היו משקפי ראייה, שיער חלק עם פוני דבוק למצחה ושיערה הדליל היה אסוף בקוקו.
"אני טובה."
טובה היתה הרחבה והגבוהה שבחבורה, בעלת שיער ארוך בצבע חום כהה שהיה אסוף בקוקו, ועיניים חומות גדולות.
"אני אתי ח."
אתי הייתה מאד יפה בעיניי, עורה היה שחום, עיניה גדולות חומות, שיערה מקורזל ושחור, והיה לה גם פה מחייך עם שיניים לבנות יפות .
"נכון שנולדת במצרים"? שאלה אתי ואני הופתעתי, "איך את יודעת?"
"אמרו לי," ענתה, "אם את רוצה אני יכולה להזמין אותך אלינו הביתה, אמא שלי מכינה מולוחיה מאד טעימה, את יודעת מה זה מולוחיה נכון?"
"בטח, אני מאד אוהבת מולוחיה, גם אני נולדתי במצרים."
"אני יודעת".
"אני צילה א. ונולדתי בארץ, ההורים שלי באו מפולניה, ואבא שלי נגר, אני גרה מעל אתי, את יכולה לבוא לראות את הנגרייה של אבא שלי."
"גם אני וגם הוריי נולדנו בפולין" אמרה פרידה.
"אני נולדתי בטורקיה וגם כל המשפחה שלי," הוסיפה טובה ומיד שאלה "את יודעת לקפוץ בחבל?"
"כן".
"אז קחי את החבל."
"שירלי טמפל קופצת ככה, שירלי טמפל קופצת ככה...."בהתחלה החזקתי את החבל וסובבתי אותו בזמן שהן קפצו, ולאחר מכן העברתי אותו והצטרפתי לקופצות, תוך כדי שירה בנוסח המוכר, "שירלי טמפל קופצת ככה..." קפצנו וקפצנו עד שנשמע הצלצול.
בתום ההפסקה חזרתי לכתה והרגשתי שנפתחה לי דלת לחברויות חדשות. כשהתיישבתי ליד יהודה חברי לשולחן, הבחנתי בעיני התכלת הגדולות והפעורות שלו. היה בהן משהו מפחיד, עיניים פקוחות לרווחה שכמעט ואינן ממצמצות. מוזר. עד היום אני זוכרת את העיניים המיוחדות האלה שהטרידו אותי .