לפני הסערה
החיים שלי מתחלקים לשניים: עד גיל שלוש-עשרה ומגיל שלוש-עשרה.
עד גיל שלוש-עשרה היו לי חיים נורמטיביים. בתחילתם, עד סוף כיתה א' גרתי עם משפחתי בגני תקווה, ובסופם, מתחילת כיתה ב' עברנו כולנו לגור בשוהם.
בגני תקווה הבתים היו ישנים, הקירות מתקלפים, והחיים — חיי שכונה של אנשים אפורים. כאלו שקמים בבוקר לעבודה, חוזרים אחר הצהריים הביתה, בוהים בטלוויזיה עד שנרדמים, זהו...
ואני, כל היום הייתי בגן השעשועים השכונתי עם החברות שלי. ואף שהייתי רק בת חמש, לא היה אף אחד לידי. מדי פעם בפעם, מהחלון של הבית בקומה השנייה, אימא שלי הציצה ו"השגיחה".
הייתם מאמינים? הייתי רק בת חמש והיא לא הייתה כל הזמן לידי. האמת, אפשר להבין, כי האנשים של פעם לא היו מפחידים כמו שהם היום.
כשהגעתי לגיל שבע ועברנו לשוהם, גיליתי אנשים אחרים. גם שם קמו, עבדו, חזרו, בהו בטלוויזיה ונרדמו, אבל בשוהם, לפני שהלכו לישון עברו על מיילים, בדקו את חשבונות הבנק, את שערי המטבע ואז, רק אז, נרדמו.
לילדי שוהם היה פחות זמן לשחק בגנים מאשר לילדי גני תקווה, בעיקר בגלל שהם היו בחוגים ובשיעורים פרטיים. ואם כבר היה להם זמן ללכת לגנים, זה היה בהשגחה צמודה, גם של ההורים אבל בעיקר של סבתות ומטפלות. ברחובות ובחניות היו הרבה מאוד מרצדסים, הרבה מאוד.
בזמן שבגני תקווה הציפייה הייתה שאני אהיה ילדה טובה, בשוהם הציפייה הייתה שתהיה לי כמות גדולה יותר של חולצות בית ספר, רצוי צבעוניות. אימא שלי ממש השתדלה, אבל היא לא יכלה לקנות לי יותר משתיים או שלוש חולצות בשנה. בכל זאת, ההורים שלי עברו מדירה עלובה לווילה ביישוב יוקרתי, ולא יכלו לאפשר לי אז את ה"צבעוניות" שהייתה לשאר הילדים.
אף על פי שמבחינה כלכלית היה פער גדול ביני לבין שאר הילדים, בבית הספר היסודי הייתי ילדה מאושרת. המשפחה שלי הייתה די נורמלית. אימא קצת קריזיונרית ואבא קצת אדיש; כמו אצל כולם.
שוהם של אותה תקופה הייתה מועצה קטנה שמוקפת בטבע יפהפה. עם סיום בית הספר נהגתי ללכת לנחל, לשבת על הסלעים ולהסתכל שעות על ההתנהגות של הקרפדות והראשנים. באחד הימים מורן מילר, החברה הכי טובה שלי, ועוד שני בנים מהכיתה הצטרפו אליי ושיחקנו מחבואים בשדות גבוהים של חיטה. כל כך נהנינו והחלטנו שמאותו היום נהפוך לחבורה קטנה ומגובשת.
באחד הימים, בזמן ששיחקנו מחבואים, אני והחבורה החדשה שלי, מצאתי בין שני סלעים מחבוא מושלם. נשכבתי על האדמה, עצמתי את העיניים ותוך שנייה נרדמתי. מתוך חלום התחלתי לשמוע את שלושתם צועקים: "רותם? רותם?!" וכשהם מצאו אותי, הם סיפרו לי שזה לקח להם חצי שעה למצוא אותי בתוך השדה ושהם ממש דאגו.
מורן מילר ואני כמעט כל הזמן היינו ביחד, אפילו התקלחנו וישנו ביחד. איך אהבנו זו את זו. את הגילויים המיניים הראשונים עשינו ביחד, כשחקרנו את הגוף שלנו עם הדוש במקלחת או עם השלט של הטלוויזיה וגילינו שזה עושה נעים.
ההורים של מורן היו עיתונאים מפורסמים, ולכן נעדרו הרבה מהבית. כמעט כל יום ישנתי אצלה. היא הייתה עשירה בעיניי. למרות שהייתה לה וילה ענקית ומפוארת עם מלא חדרים, תמונות ענקיות בקירות, מטפלת ומבשלת, היא אף פעם לא נתנה לי להרגיש את הפערים בינינו, כי כסף אף פעם לא דיבר אליה, היא נולדה לתוך חיי עושר. הרגשתי אצלה כמו בבית, כל מה שהיה שלה היה שלי. אחרי בית הספר היא הייתה קונה לי ארוחות במקדונלדס, כי הפרוסות שאימא שלי הכינה לי לא היו משהו: פרוסה עם שוקולד, פרוסה עם חומוס, פרוסה עם גבינה צהובה... יבשות עד מוות.
ככה עברנו כמה שנים עד שבסוף כיתה ו', בחופש הגדול, ההורים שלחו אותי לקייטנה.
שיחקנו שם "אמת או חובה", "שבע דקות בגן עדן" (למי שלא מכיר, בן ובת נכנסים לחדר למשך שבע דקות ונוגעים אחד בשני) ועוד משחקים שמושכים ילדים כשמתחילה אצלם ההתפתחות המינית, וכשהם מבינים שכל מה שחינכו אותם, על זה שבנות ובנים זה לא הולך ביחד, לא תמיד נכון.
סובבנו את הבקבוק ואמרתי "חובה".
"חובה עלייך לתת לנועם נשיקה בפה".
הפנים שלי האדימו. לא ידעתי אפילו איך עושים את זה. התקרבתי אליו, הצמדתי את השפתיים שלי לשפתיים שלו ונישקתי אותו בפה. זה היה מגעיל! להרגיש רוק של ילד אחר בתוך הפה שלי.
הבקבוק שוב הסתובב.
"חובה עלייך לתת לישראל לגעת לך בציצי".
הסכמתי. היד שלו רעדה, הוא נגע לי בציצי מעל החולצה ואחרי בערך שנייה לקח את היד שלו מהר בחזרה.
ככה, שישה ילדים, שלוש בנות ושלושה בנים, חקרנו את המיניות שלנו בפעם הראשונה. הספקתי שם אפילו להתאהב בילד מקריית שמונה, והרגשתי ממש כמו שגדולים מרגישים: התלהבות, פרפרים, ובסוף פרידה, בכי וכל השיט הזה.
ככה זה המשיך עד תחילת כיתה ז' — החיים היו בסך הכול שלווים ורגועים.
אבל אז עליתי לחטיבה והכול התחיל...
החרם הגדול
ההתפתחות המינית שלי הייתה מוקדמת משל אחרים והחשקים המיניים שלי בהתאם.
אני הייתי הבת היחידה בכל השכבה שנתנה לילד נשיקה בפה. כולם ידעו שב"אמת או חובה" אני תמיד בוחרת "חובה", גם כי רציתי להתנסות בעוד דברים, אבל בעיקר כי רציתי שבנים ייגעו בי.
בזמן שהבנים אהבו את זה ו"כרכרו" סביבי, הבנות שנאו את זה ו"קרקרו" עליי.
מילדה שבסדר עם כולם, משהו התחיל להשתנות. בהפסקות, חלק מהבנות התחילו להתרחק ממני. בשיעורי ספורט, כשהמורה אמרה להתחלק לזוגות, נשארתי אחרונה ובודדה, ובאופן כללי התחילה להיווצר בי תחושה של ילדה לא רצויה ודחויה. אף על פי שהבנתי שמשהו לא טוב קורה סביבי, הדחקתי ולא התייחסתי ברצינות לכל הדברים האלו, עד לאותו הבוקר.
כמו תמיד, נכנסתי בשעה רבע לשמונה בשער של בית הספר. בזמן שאני הולכת בין המבנים, שמתי לב למשהו מוזר: מצד אחד כולם התרחקו ממני אבל מצד שני לא הפסיקו להסתכל עליי. זה היה מוזר ובעיקר מפחיד. הלכתי ברחבת בית הספר והעיניים של כולם רק עליי. אף אחד לא התקרב, אף אחד לא דיבר איתי, כולם רק הסתכלו, התלחששו וצחקו.
ואז, כשהגעתי לבניין של שכבת ז', השכבה שלי, הבנתי.
על הקיר היה גרפיטי ענק של הכיתוב:
רותם פאר שרמוטה
קפאתי במקום, ממש נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שהדמעות מתחילות לעלות מהגרון לכיוון העיניים, אבל לא רציתי שיראו אותי בוכה, אז הלכתי מהר לשירותים. הסתכלתי על עצמי במראה ונגעלתי מעצמי. נכנסתי לאחד התאים, התיישבתי על האסלה, עצמתי עיניים ובכיתי. זה לא היה בכי של צער או כאב, זה היה בכי של פחד, ממש פחדתי לצאת מהשירותים. לא ידעתי מה יגידו, מה עוד יעשו לי, הייתי מבוהלת! הרגשתי שאין לי מקום אחר בעולם חוץ מהאסלה שעליה אני יושבת. יכולתי ממש להתחבר לזוהמה ולסירחון שהיו שם.
אם אי פעם היה לי איזה שהוא רגש טוב כלפי עצמי, באותו רגע הוא נעלם.
ניסיתי לחשוב מה לא בסדר בי ולמה ילדים מתעללים בי ככה...
המחשבות התרוצצו לי בראש בלי סדר, לא הצלחתי להתרכז. לרגע קיוויתי שזה חלום, שעוד מעט אתעורר ושהכול יהיה בסדר, אבל ידעתי שזאת המציאות. רציתי שאימא תבוא, תחבק אותי ותיקח אותי הביתה, אבל גם ידעתי שאם היא תבוא ותחקור, היא תגלה שהתנשקתי עם בנים ואז רק תצעק עליי ותאשים אותי.
חיכיתי שכולם ייכנסו לכיתות, ואחרי שקצת נרגעתי, הלכתי לקוּלר לשתות מים ונכנסתי לכיתה.
המורה לתנ"ך שאלה למה איחרתי. אמרתי לה שהייתי בשירותים, היא עשתה לי "נו נו נו" בעיניים ואמרה לי: "שבי".
התיישבתי, הוצאתי את הספרים, ומאותו הרגע, אף על פי שהיא דיברה בלי הפסקה, לא שמעתי כלום.
מדי פעם בפעם הסתכלתי על מורן מילר, החברה הכי טובה שלי, זאת שיחד איתה גיליתי את המיניות והנשיות שלי. רציתי שהיא תהיה איתי, אבל היא אפילו לא הסתכלה לכיווני.
כשהמורה דיברה על רחב הזונה, כמה תלמידים התחילו להעביר ביניהם פתקים ולגחך בשקט.
רציתי שהשיעור כבר ייגמר ושנצא להפסקה, אבל כשיצאתי להפסקה הבנתי שעדיף היה לי להישאר בשיעור.
אף אחד לא התייחס אליי, הסתובבתי בבית הספר כמו ילדה אבודה. חשבתי שאולי מישהו בהנהלה הספיק כבר למחוק את הגרפיטי, אבל לא. השמש של שעות הבוקר המאוחרות רק האירה והבליטה אותו ודאגה שחס וחלילה אף אחד לא יפספס.
ניסיתי להתקרב לחבורה של בנות שהיו איתי ביסודי, אבל הן התחמקו.
המשכתי להסתובב בחצר ובין המבנים, ובכל מקום ילדים הסתכלו עליי וצחקו. רציתי להתרחק מהם אז הלכתי לחלק האחורי של בית הספר ונכנסתי לתוך השיחים. גיליתי שיש שם "מחששה" עם שני כיסאות וספה זוגית. על הספה ישבו שני נערים מכיתה ט' ועישנו סיגריות. אף על פי שעד אותו רגע לא עישנתי, התיישבתי על אחד הכיסאות, ובביטחון של מעשנת כבדה ביקשתי סיגריה. כנראה הרגשתי שזה רגע מצוין להמשיך למלא את עצמי בסירחון שאני גם ככה מרגישה.
אחד מהנערים נתן לי סיגריה. לקחתי שאכטה, נחנקתי והשתעלתי והשתעלתי. זה היה מביך, כי הם הבינו שזו הפעם הראשונה בחיים שאני לוקחת שאכטה מסיגריה.
אחרי שנרגעתי מהסיגריה חזרתי לכיתה, כמובן באיחור. כשהגעתי לדלת של הכיתה שמעתי את המורה צועקת על כולם שההתנהגות שלהם היא מתחת לכל ביקורת. חשבתי שהיא נוזפת בהם על ההתנהגות שלהם כלפיי, לרגע הרגשתי מוגנת.
פתחתי לאט את הדלת. המורה הפסיקה לדבר והסתכלה עליי במבט מופתע וכועס. היא צעקה: "רותם, מה זה האיחור הזה? מה זה צריך להיות?" הדמעות התחילו לעלות לי, רציתי לספר לה הכול, אבל לפני שפתחתי את הפה היא אמרה: "לכי מיד למנהלת וספרי לה שאיחרת לכיתה בלי שום הצדקה".
הרגשתי שאפילו המערכת עושה עליי חרם. חשבתי לעצמי, מה יותר ברור מהכיתוב הענקי על הקיר "רותם פאר שרמוטה"? למה איחור של כמה דקות יותר חשוב מהסירחון הזה שאני מרגישה עכשיו? כל כך רציתי להגיד למורה: "את לא רואה שאני עצובה? למה את כועסת?! למה את שולחת אותי למנהלת? למה את הופכת אותי להיות יותר אאוטסיידרית? למה את עושה לי את זה? ואם זאת הייתה הילדה שלך, גם אותה היית שופטת בלי לבדוק מה עובר עליה?!"
אבל לא אמרתי כלום.
יצאתי החוצה והתחלתי לנשום מהר ועמוק. ניסיתי בכוח לעצור את הבכי, כי לא רציתי שהוא יצא באמצע המסדרון.
המזכירה הכניסה אותי לחדר של המנהלת וסגרה את הדלת. המנהלת ישבה על כיסא שחור וגבוה והקלידה במחשב. לא ידעתי אם גם אני יכולה לשבת, אז נשארתי לעמוד ליד הדלת. היא הסתכלה עליי ואמרה תוך כדי הקלדה: "כן, רותם, מה קרה? למה את אצלי?" אמרתי לה שלא טוב לי בבית הספר ושהילדים פה לא מתנהגים אליי יפה. לא סיפרתי לה על הכתובת שעל הקיר, כי פחדתי שהיא תשאל למה הם כתבו את זה, והאמת? זה גם ככה היה גדול מספיק בשביל שהיא תראה בעצמה.
היא הפסיקה להקליד, חייכה, הניחה את הידיים על השולחן ואמרה: "רותם, אל תדאגי. זה יעבור", ואז סובבה את הראש ימינה ולמעלה, הרימה את היד מהשולחן, נופפה באצבע ואמרה בקול רם: "אבל הגיע הזמן שגם את תחשבי מה את צריכה לעשות בשביל שהילדים יתחילו לאהוב אותך, לא יכול להיות שרק הם אשמים בכול!" היא החזירה את היד לשולחן, חייכה רק עם השפתיים ואמרה: "ועכשיו קדימה, תחזרי מהר לכיתה, את מפסידה חומר לימודי חשוב". הרגשתי שהיא "מורחת" אותי. רגע... מה זה אומר? שאני אשמה? שהיחס שלהם אליי מוצדק?
התכוונתי לצאת, אבל פתאום היא הזדקפה, מחקה את החיוך ואמרה: "רגע, רותם, זה שהילדים אולי לא אוהבים אותך, זה עניין אחד, אבל למה המורה שלחה אותך אליי?" אמרתי לה שאיחרתי לשיעור. "למההה?!" היא אמרה בקול עוד יותר רם.
רציתי לספר לה את כל מה שעובר עליי, אבל ה"למה" שלה היה כל כך ארוך וחזק שממש פחדתי, אז הרכנתי את הראש ושתקתי. היא הרימה את הקול עוד יותר ואמרה: "רותם, שאלתי למה אז לכל הפחות תעני!" הרגשתי שוב שהדמעות מתחילות לעלות והתאמצתי בכל הכוח שהן לא יֵצאו.
המזכירה פתחה בזהירות את הדלת ואמרה למנהלת שהמפקחת רוצה לדבר איתה בטלפון. המנהלת אמרה לה להעביר את השיחה, ובזמן שהמזכירה חזרה לטלפון, המנהלת אמרה לי בפנים זועפות ובדיבור שקט ומהיר: "קדימה, תחזרי מהר לכיתה ושלא תאחרי שוב".
יצאתי מחדר המנהלת והתחלתי לבכות. חשבתי על סבתא שלי, היא הייתה האישה היחידה בעולם שרציתי שתהיה לידי עכשיו, אבל ידעתי שהיא רחוקה ושהיא לא תבוא. בין נשימה לבכי גם שאלתי את עצמי מה אני צריכה לעשות בשביל שהילדים יאהבו אותי.
בזמן שהחרם נמשך ונמשך, באחד הימים אחד מהבנים בשכבה הזמין אותי לפגוש אותו בגן היובל בשוהם. שמחתי שמישהו מתייחס אליי וחשבתי שיש בהצעה שלו כוונות טובות. כשנפגשנו, הוא לקח אותי לאחת הפינות החבויות שבגן, הצמיד אותי לחומה שמאחורי השיחים והתחיל לגעת לי בפות. אמרתי לו שיפסיק, אבל הוא המשיך. רציתי שהוא רק יחבק אותי, אפילו הייתי מוכנה שהוא ייגע לי בציצי, אבל לא רציתי שהוא ייגע לי בפות. הוא שאל: "מה... זה לא נעים לך?" דחפתי אותו ממני בכל הכוח והתחלתי לחפש את היציאה מהשיחים. כשיצאתי, ראיתי שני חברים שלו עומדים בצד ומציצים. הוא עשה להם תנועה עם היד ואמר: "יאללה בואו נלך, היא לא זורמת", ושלושתם הלכו משם.
נשארתי לעמוד באמצע גן השעשועים מבוהלת ולבד. לא ידעתי מה לעשות ורק בכיתי.
אפילו שהכרתי טוב מאוד את הדרך מגן השעשועים הביתה, ואפילו שעשיתי אותה מאות פעמים, לא הצלחתי לזכור איך מגיעים הביתה. נעמדתי ביציאה מהגן, בהיתי בכביש ולא הצלחתי להתרכז. אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח, כנראה משהו במוח שלי חזר לתפקד, ונזכרתי בדרך הביתה. התחלתי ללכת וכל הדרך בכיתי. שני נערים בכיתה י' או י"א, שעברו מולי ראו שאני בוכה ושאלו: "ילדה, מה קרה?" השאלה שלהם רק הגבירה את הבכי. אחד מהם היה דומה לנער שנגע לי בפות וזה ממש הבהיל אותי, אז התחלתי לרוץ. הם הסתכלו עליי במבט מופתע והמשיכו ללכת.
הגעתי הביתה. לא היה שם אף אחד. שמחתי, כי לא רציתי שיראו שבכיתי. עליתי לחדר שלי, התכסיתי בשמיכה והלכתי לישון. בערב, כשאימא חזרה, היא שאלה אם הכול בסדר ועניתי: "כן, הכול בסדר". העדפתי לא לספר לה. התביישתי ופחדתי מהתגובה שלה כשהיא תגלה שבן נגע לי בפות.
למחרת, כשהגעתי לבית הספר, הבנתי שהילד מגן השעשועים החליט לנקום בי וסיפר לכולם שהוא נגע לי בפות, למרות שהוא ידע שלא רציתי. מוצפת ברגשות קשים של פחד, מבוכה וכעס, נכנסתי לכיתה.
