1
מאי 1863.
חנה וצבי שנישאו אך אמש, עומדים שכם לשכם, שלה גבוהה כשם ששלו נמוכה, ומביטים על חוף יפו ההולך ומתרחק. מחר בערב ירדו באל־אִיסְכַּנְדַרִיָּה.
‘חנה, בבקשה ממך, שימי את השָׁל על הכתפיים, בים הרוח קרה.’ בהיסוס הוא מושיט לה צעיף משובץ כחול ירוק, מתנה מהוריו שנשארו בירושלים. מוהר לכלה.
‘תקשיב צבי, יש מנגינה לגלים,’ חנה מדברת אליו בערבית־יהודית והוא עונה לה בערבית מצרית.
‘מנגינה? השמלה שלך נרטבת. נרד לירכתיים, בואי, את עלולה להצטנן.’
‘זה מתייבש מהר,’ היא עונה בהיסח הדעת, מצמידה את החצאית אל גופה.
אוניית הקיטור נעה מעלה מטה על פני הגלים, כגולשת על גב חיה ענקית זועמת. גל גדול עולה ומרסס במים מלוחים את הנוסעים. הרוח מיללת והודפת גלים להתנפץ על דופן הספינה. צבי בוהה בחנה, מחזיק בתרבוש האדום שלא יעוף. צריך לשלוט באישה. הוא אוחז בזרועה ומושך אותה אל המדרגות. ‘בואי, בואי,’ הוא ממלמל, שארה, כסותה, ועונתה לא יגרע, אמר הרב.
‘מה זה היה בחופה כשהרב צחק?’ נזכר פתאום.
‘צחק? לא שמעתי שצחק. רק אמר שטעית.’ היא יורדת אחריו אל בטן האונייה.
‘בכל זאת לא היה צריך לצחוק. מפאת ההתרגשות עמדתי עם הפנים לדרום ולא למזרח. למה לצחוק?’ ידו מלטפת את זקנו הקצר.
בחופה, לפני השקיעה, כיסה אותה בהינומה. היצר דחק בו להציץ בה. יבוא הזמן שלך, צבי יעקב, כמו שאומרים, מי שרוצה הכול מייד — מאבד הכול מייד. הריח שלה, ריח חלב חם וחציר קצוץ, משך אותו.
שני העדים שעמדו לידם, מבחורי יפו, הסתכלו בה בלי בושה.
השכנים העמידו את החופה בחצר, תחת כוכבי השמיים. צבי, עטוף בטלית מצויצת חדשה, התפלל, מתנועע כמו לולב. מהמטבח עלו ריחות בישול חריפים שהכבידו עליו את הצום. כשדודה אַגְנֵתָה הושיטה לפי הכלה את כוס היין, ניתזו כמה טיפות על השמלה הלבנה. ‘סימן למזל, סימן לברכה,’ שרו הנשים. חנה נבהלה. ‘שום דבר,’ אמרה הדודה, ‘אני מנקה לך את זה, אני מנקה לך את זה, אל תדאגי.’
הטלטולים באונייה מעלים בה קולות משונים, המיצים של הבטן עולים, איזו בושה, כף היד על הפה, עוצרת לא להקיא. עשן שחור נפלט מהארובות, וריח חזק של שרפה.
‘מה קרה חנה?’
‘אני לא רגילה להפליג. מתי כבר תיגמר ההפלגה הזאת?’
‘רוצה לשתות מים?’
היא שותה מנאד המים, הברכיים רועדות. איפה תשב? סביב הסיפון עומדים צעירים וזקנים, שואפים רוח. מחדר הקיטור נשמעים קולות המבער מחמם את המים, ותנועת הבוכנה שנדחפת קדימה ואחורה. ‘פנו דרך, נור א־דין אפנדי, פנו דרך!’ קורא נער שמגיח מהמדרגות ואחריו גבר צעיר וגבוה, לבוש בסגנון אירופאי, פנים כהות, עיניים בורקות ושפם. האיש נעצר מול חנה ומביט בה, מתעלם מנוכחותו של צבי. יופי כזה ראה רק בציורים. כמה תמירה ופלאית. והעיניים, הזוהר שבעיניים הכחולות, הטוהר, הסקרנות.
חנה קופאת במקומה. כפות ידיה אוחזות בשָל מאחור. היא מפנה את המבט. אילו יכלה הייתה מסתתרת מהמבט החקרני של המכובד הזה.
‘פנו דרך, פנו דרך,’ האפנדי מתרחק.
‘מי האפנדי הזה?’ שואל צבי.
‘לא מכירה.’
‘מה רצה ממך?’
‘אני לא יודעת. טוב שהלך.’ צבי מתבונן באפנדי המתרחק. ככה זה כשאשתך יפה. הוא מביט בה, גבוהה ממנו וזקופה כשושנת הנילוס. עורה לבן ועיניה טובלות במים כחולים, נקודות זהובות שטות בהן. כשראה אותה בפעם הראשונה, לא הבחין כמה ארוכות זרועותיה וכמה חזקות כפות ידיה. עכשיו, כשהיא רואה אותו מתבונן בהן, היא ממהרת להחביא את כפות הידיים מאחורי גבה. שני גברים שעומדים לידם משוחחים בתורכית, מגלגלים בין האצבעות מחרוזת תפילה מוסלמית. סופרים את התפילות.
‘את רואה את הנזיר ההוא שם?’ לוחש לה צבי, ‘הוא קופטי ממצרים.’
‘איך אתה יודע?’
‘שמעתי אותו מדבר עם הצליין.’
‘מה אמר?’
‘אמר שהתורכים יבטלו את מס הגולגולת. כבר חושך, בואי נרד למטה, נמצא את החדר שלנו ונאכל משהו. הבאתי כמה תפוחי זהב, יש עוד מים בנאד.’ חנה פורשת מחצלת בתא הקטן שקיבלו, והם עוטפים את עצמם בכסתות.
‘שמעתי שהסולטאן עבד אל עזיז חידש את הרפורמות רק בגלל הלחץ של הצרפתים,’ אומר צבי.
חנה מפהקת, עיניה נעצמות.
הוא מנסה לעורר את השיחה. ‘מה דעתו של אביך על הרפורמות?’
‘אבי לא דברן גדול, הוא בעיקר אוהב לשיר כשהוא עובד בשדות.’
צבי מאוכזב. ‘מה הוא שר?’
‘כתב מילים למנגינה של זֶמר עם פרוסי.’
‘איזה מילים?’
‘כתונת מכנסיים, בד על מותניים,’ שרה, ‘עור רגלי נעליים, הרוח מפוח.’[1]
הקול שלה נעים ועמוק כמו נובע ממעמקי גופה הגבעולי. הנה עוד מעלה של אשתו הטרייה שלא הכיר. ‘כתב חרוזים! תשירי עוד, זה משעשע.’
חנה ממשיכה. לשיר היא יודעת. ‘ואני עת אקומה, לא אתן מאומה, בגרני הסלומה.’
‘מה זה סלומה?’
‘שלומית. שם של אישה.’
‘מי האישה ששר לה?’
‘אמי. היא מתה כשהייתי קטנה.’ עיניה כמו טובלות במים. הנקודות הזוהרות נעלמות, טבעו במעיין הכחול.
‘ממה מתה?’ הוא שואל.
רגע דומייה. היא בולעת את הדמעות, צרידות בקול שלה. ‘נפלה לבאר.’ שקט מעיק רובץ ביניהם, צבי מצטער שהביא אותה לידי עצב.
‘חנה, אקרא לך ‘סלומה’, אם תסכימי.’ הוא מחייך חיוך מבויש, מתנצל.
‘בילדות הייתי אנה, אחר כך חנה, ועכשיו אני סלומה?’
האווירה ביניהם שוב נעימה, בחושך כשהראש שלה קרוב אליו והוא אפוף בריח שלה, הגוף רוצה את שלו, כמה זמן אפשר לחכות?
‘חנה.’
‘כן.’
‘מה חשבת עלינו כשבאנו לבית שלכם, לפני החתונה, בפעם הראשונה? מה חשבת עליי?’
[1] השיר של דוד קלאסן, נמצא בידי הגר דוברובין והושר בפי האיכרים בעת החרישה ברוסית, ובמקומות אחרים ביידיש ובעברית. בתוך: אפרים טובנהויז, ‘גרי צדק בישראל’, הד המזרח, 7 אוקט’ 1949.
