המפתחות 3 - המפתח לליבה

פרולוג

 

 

אני לא סובלת את הקיץ. חם לי כל כך. אני בוערת. אני שונאת את ריח הזיעה שלי, לא משנה כמה פעמים ביום אכנס להתקלח, הריח עדיין דבוק אליי. הלוואי שיכולתי לבלות יום שלם בתוך האמבטיה או לקפוץ ראש לבריכה ולא לצאת משם עד החורף. היומיים האחרונים היו בלתי נסבלים עבורי. המזגן החליט לשבוק חיים בדיוק בזמן הכי לא מתאים, בתחילת חודש יולי. הילדים שלי שיגעו אותי, הם סבלו והיו בטוחים שאני נהנית מכל רגע. התעניתי! זה עינוי רציני. המזגנים החדשים שקנינו הגיעו היום בצהריים ותקועים באמצע הסלון, המנועים שלהם במרפסת. הבלגן הזה מטריף אותי. מחר יגיע אבנר, איש המזגנים שלנו, ויתקין אותם. לקחתי יומיים חופש מהעבודה כדי שאוכל לנקות אחרי שאבנר יסיים. ידעתי שזה עומד להיות כאב ראש אמיתי. הלוואי שיכולתי לשלוח את הילדים לכמה ימים לסבים ולסבתות שלהם, אבל זה בלתי אפשרי. לצערי, אין לנו על מי לסמוך. זה מתסכל, אבל מתרגלים לכל דבר.

 

"אימא, גל מציק לי. הוא כל הזמן נכנס לחדר שלי ולוקח דברים שלי מבלי לשאול אותי. אני שונא אותו," צווח שי. בזמן האחרון הקול שלו התחיל להשתנות ולהזכיר את הקול של אביו.

 

"אתה לא שונא אותו, הוא אח שלך. תפסיק לדבר שטויות." הוא כבר כמעט בן שתים־עשרה, אבל מתנהג עדיין כמו ילד ולא כמו נער בוגר. הייתי צריכה להשאיר אותו עוד שנה בגן החובה ולא למהר להכניס אותו לבית הספר, בדיעבד זו הייתה טעות.

 

"אבל הוא מציק לי. למה ילדת אותו בכלל?" הוא שוב צווח.

 

"ילדתי אותו בדיוק בשביל זה, רציתי שיציק לך." החום הזה התיש אותי כל כך שאין לי סבלנות להתבכיינות שלו ולמריבות האלו. בעוד פחות מחודשיים הוא עולה לחטיבת הביניים, ואני מבועתת מכך. הוא ילמד בבית הספר שבו למדתי אני. אהבתי את בית הספר שלי, אבל זה היה בחיים אחרים. הנוער היום אכזרי יותר. מה אם הוא יהיה ילד כאפות? המחשבה שמישהו יפגע בילד שלי גורמת לי לרצות להפוך את השולחן ולצרוח בקולי קולות. כשמדובר בהם אני לביאה, אני מגוננת מדי, ולכן הם עדינים יחסית. שי מתמודד רק עם אחיו גל, שצעיר ממנו בשלוש שנים ועולה לכיתה ג'. הם רבים בלי הפסקה. אני אוהבת את הילדים שלי, ועם זאת פעמים רבות מתחשק לי לברוח מהבית.

 

"גל, בוא לפה מהר. עכשיו!" צרחתי כמו מטורפת. השכנים בטוח חושבים שצריך לאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש, אני לא מתמודדת יותר עם החופש הגדול, זה עונש לכל האימהות. מי המטומטם שהחליט על אורך החופשה הזו? חודשיים?! פאקינג חודשיים! שישים ושניים ימים של סבל! הייתי מוכנה להמר על כל מה שיש לי שהמטומטם הזה היה גבר, וכמובן רווק. אני אוהבת מאוד את הילדים שלי, אבל בחודשיים האלו פתאום האהבה הזו לא מספיקה כדי לשמור על שפיותי.

 

גל הופיע בכניסה לחדר האמבטיה, הוא הסתכל עליי במבט מסכן, וכבר הייתי מוכנה למהלך הבא שלו, התבכיינות ארוכה וחיבוקים דביקים, אך במקומם הופיע חיוך ערמומי ומייד הבנתי למה. תורם הזרע נזכר שהוא אבא שלו והופיע ברגע הלא נכון. המושג הזה נדבק אליי מאז שאני חברה בקבוצת אימהות בפייסבוק. הפוסטים הם הנחמה הקטנה שלי ביום־יום. כשעצוב לי אני נכנסת לשם וקוראת פוסטים של נשים אחרות שגורמים לי לצחוק ולהתעודד. בכל פעם שאני מעלה לשם פוסט, המנהלות לא מאשרות אותו. אני כבר לא יודעת מה לעשות שיהיה מספיק מצחיק עבורן. אולי אתקע מיני מלפפון בכל נחיר, עגבניית שרי בפה ואכסה את השיער שלי בעלי חסה, ואז אעשה תמונת סלפי ואעלה בקבוצה? החום הזה בהחלט הטריף את דעתי. דחוף לחופשה באברבנאל.

 

"דניאל, מה את צורחת? תלכי לחדר שלו ודברי איתו בשקט. למה את תמיד עושה הכול רועש ומבולגן?" נזף בי תורם הזרע. ברצינות?! הוא תמיד מתערב בחינוך הילדים, אף שהוא יודע שזה כמו לנופף בבד אדום בפני שור. מרוב כעס שכחתי שיש לי בידיים כביסה רטובה והתזתי לכל עבר מים וסבון. נרטבתי כהוגן, אבל זה לא עזר לי להצטנן מהחום הכבד. גל כמובן ניצל את ההופעה של אביו כדי לברוח מהזעם שלי.

 

"דני, אולי במקום לנזוף בי תדבר עם הבנים שלך? נמאס לי מהכול. אני כבר לא יכולה לשמוע אותם רבים." השם המלא שלו הוא דניאל, בדיוק כמו השם שלי. פעם זה היה מצחיק אותנו שאנחנו דניאל ודניאל. מאז זרמו הרבה מים בנהר, והבדיחה הזו לא משעשעת אותי יותר. כבר שנים שאני קוראת לו דני, בעיקר כשהוא מרגיז אותי.

 

"אני שומר על פאני. אנחנו צופים יחד בסרט מצויר." זה התירוץ הקבוע שלו. בכל פעם שאני רוצה ממנו משהו הוא מייד מזכיר את הבת שלנו.

 

"שוב פעם דורה? אם אתה לא מועיל בכלום, אז אל תתערב בשום דבר." ידעתי שדבריי יפגעו בו. דני בן אדם טוב ולא מגיע לו יחס כזה ממני. הוא פשוט אבא נורא, והגרוע מכול הוא שאני אשמה בזה. כששי נולד דני רצה מאוד לעזור לי בכול, אבל אני הייתי אימא טרייה והיסטרית, לא נתתי לו להתקרב לילד. מהר מאוד הוא הפנים את זה והפסיק להציע עזרה. כשגל נולד הוא מראש לא ניסה לעזור. היה לו נוח שהסתדרתי בעצמי, וברור לי שהוא תפס טרמפ על זה. מאז התבגרתי, ושלושה ילדים זה כבר סיפור אחר מילד אחד. לצערי, הבנתי מאוחר מדי שאני בהחלט זקוקה לעזרה שלו.

 

"את חושבת שאני נהנה לצפות בסרטים מצוירים? פאני זקוקה לי. אני רואה אותה רק בערב, וזה לא מספיק לנו. הילדה שלנו זקוקה לתשומת לב, ולך אין מספיק זמן בשבילה, אז אני צריך להשקיע בה יותר." מאז שהפנצ'רית הקטנה שלי נולדה, דני מנסה להוכיח שהוא אבא נפלא. כלפי חוץ זה נראה כך, ואולי איתה הוא באמת משתדל יותר. כבר בתחילת הקשר שלנו הוא חלם שתהיה לו בת קטנה בשם פאני, על שם סבתא שלו, לא אהבתי את השם הזה, אבל ויתרתי לו הפעם. הוא אוהב אותה מאוד ומשקיע בה יותר זמן מאשר בבנים שלנו. הוא כמעט לא מעורב בחיים של שי וגל, הוא לא יודע עליהם כלום, לא התעניין בהם יותר מדי כשנולדו, ולא מתעניין בהם גם היום. אני זו שלוקחת אותם לחוגים, אני הולכת לאספות הורים בבית הספר. הפעילות היחידה שדני עושה עם הבנים היא לשחק איתם בפלייסטיישן. לפעמים כשהוא יוצא עם פאני לפארק, אני מצליחה לשכנע אותו שייקח את גל איתם. שי תקוע כל הזמן בחדר שלו, לכן כשאני נשארת רק איתו בבית זה כמו חופשה אמיתית, זמן קצר של שקט ושלווה. הלוואי שהחופש הזה ייגמר מהר. באחד בספטמבר תתחיל פאני ללכת לגן טרום חובה, המעבר ממעון לגן גדול מלחיץ אותי. שנת הלימודים הקרובה עומדת להיות לא פשוטה עבור כל אחד מילדיי, וזה כמובן ישפיע ישירות עליי.

 

בשבוע האחרון של יוני הכנתי 'טבלת ייאוש' שהזכירה לוח שנה, אבל היו בה רק חודשי הקיץ. הדפסתי אותה על מגנט ותליתי במשרד, רשמתי עליה פעילויות שאעשה עם הילדים במהלך החופשה, אך לבסוף לא עשינו כמעט דבר ממה שתכננתי, ורק סימנתי בטוש איקס על כל יום שעבר, ממש כמו שאסירים עושים בזמן שהם מרצים את עונשם בכלא. טבלת הייאוש הצבעונית והיפה שלי זכתה להצלחה רבה בעבודה שלי. אולי הייתי צריכה למכור אותה לכל ההורים שאני מכירה, זו יכולה להיות הכנסה צדדית לא רעה בכלל. זה בטוח יהיה להיט.

 

"אין לי מספיק זמן בשבילה כי אני עובדת מחוץ לבית וגם בבית. הבנים שלך משגעים אותי, הם לא עוזרים בכלום. אני אתמוטט אם אמשיך בקצב הזה."

 

"את צודקת. במה אני יכול לעזור לך?" הייתי בדיוק במצב רוח לוחמני מאוד, ודני הבין זאת, לכן הוא הסכים איתי מייד.

 

"תדבר עם גל ותבקש ממנו שיפסיק להציק לשי. אולי תעסיק אותו במשהו? ולא בפלייסטיישן," השתדלתי לדבר בקול רגוע ולהיות סבלנית יותר אליו.

 

"במה אני יכול להעסיק אותו?" הוא פאקינג רציני?!

 

"דני, אתה ילד גדול, תחשוב על משהו לבד," רציתי לצרוח מרוב תסכול.

 

"תפסיקי להגיד את זה. את מתנהגת כאילו אני אחד הילדים שלך, ולא אבא שלהם. את בלתי נסבלת."

 

"אני בלתי נסבלת? אני לא זוכרת מה זה לנוח. אני עובדת כל היום בעבודה, ואז מגיעה הביתה וממשיכה לעבוד גם פה. מתי בפעם האחרונה רחצת כלים או בישלת משהו או התעסקת בכביסה? אתה לא עוזר אפילו בשיעורי הבית של גל. אני לא יכולה כך יותר. לפחות תעזור עם הילדים קצת," צעקתי עליו מרוב ייאוש. המריבות האלו חזרו בכל פעם מחדש. השִגרה הזו נעשתה בלתי נסבלת עבורי. תמיד הצגתי את עצמי כבחורה קלילה, אופטימית ומלאה בשמחת חיים, מה קרה לי? למה השתניתי כל כך?

 

"דניאל, זה לא נכון. אני עוזר לך בעבודות הבית. אני לא מבשל או רוחץ כלים, אבל אני מקפל כביסה ולפעמים גם תולה, ואני מוציא את הזבל בכל בוקר." אילו רק ידע שאחרי כל פעם שהוא תולה כביסה אני נאלצת לתלות אותה מחדש, ושאחרי כל קיפול כזה שלו, הכביסה מקומטת כל כך שאין לי ברירה ואני חייבת לגהץ אותה. לפחות את פח הזבל הוא מוציא בדיוק למקום הנכון. הוא חיכה שאענה לו, אבל העדפתי לא לענות בכלל מאשר להיגרר להמשך המריבה הזו. "בסדר, אני אקח את פאני ואת גל לפארק כדי שלא יפריעו לך. את יכולה להכין אותם ליציאה?" הוא יודע שעדיף לתת לי זמן להירגע בשקט.

 

"בסדר." דני השאיר אותי לבד ולא הבחין בחיוך הניצחון הקטן שעלה על פניי, המחשבה שיהיה לי קצת שקט שימחה אותי. התבוננתי בעצמי בראי, הפנים שלי עדיין היו יפות מאוד, שמעתי את זה מגברים רבים, הייתי רגילה למחמאות שלהם. גם נשים החמיאו לי, ידעתי שהן מקנאות בשיער הבלונדיני הטבעי שלי ובעיניים הכחולות. פעם, אחת הנערות בכיתה שלי קראה לי ברבי ואמרה שהכול הולך לי בקלות בגלל היופי שלי. היא לא הבינה שיופי הוא קללה. נשים יפות, הן נשים אומללות. מעולם לא הייתי מאושרת. האמת היא שזה לא לגמרי נכון. הייתי מאושרת, אבל האושר שלי נגזל, ומאז אני אומללה.

 

סיימתי לכבס את החולצה ותליתי אותה על מתקן הייבוש שבמרפסת. הלכתי לחדר של פאני ושל גל והוצאתי מהארון שלהם בגדים. גל שיחק בקלפי כדורגל, והבנתי מייד שאלו הקלפים ששי אוסף. יש לו קטע כזה שהוא מקנא באחיו הבכור. דיברתי איתו פעמים רבות על כך, אך זה לא עזר בכלום. הוא לא מבין שאני לא יכולה או אמורה לקנות לו כל דבר שאני קונה לשי. לפחות הוא לא מקנא בפאני, אחרת הייתי נאלצת לקנות לו בובות של בנות וסיכות לשיער.

 

"תחליף בגדים, אבא ייקח אותך ואת פאני לפארק. אם תתנהג יפה הוא יקנה לך גלידה," אמרתי בכוונה תחילה, ככה הם יהיו זמן רב יותר מחוץ לבית.

 

"אני רוצה פיצה."

 

"ואני רוצה לאכול פיצה ולשתות לימונצ'לו באיטליה, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות. אז תתנהג יפה, ואבא יקנה לך גלידה."

 

"אבא, אימא אמרה שאתה תקנה לי פיצה אם אתנהג יפה," השועל הקטן שלי בחר את מה שמתאים לו לומר לאביו שבדיוק נכנס לחדר עם פאני.

 

"את רוצה שאקנה להם פיצה?" השאלה הזו מטופשת. דני אמור להחליט דברים כאלו לבד. חוסר ההחלטיות שלו מעצבן אותי.

 

"כן. תיקח גם מגש הביתה בשביל שי."

 

"אוקיי. מותק, את יודעת שאני אוהב אותך?" הלוואי שיכולתי לומר לו שגם אני מרגישה כך.

 

"אני יודעת." הוא מתוסכל לא פחות ממני. לפתע תחושת אשם איומה השתלטה עליי, התקרבתי אליו וליטפתי את פניו. דני זקוק לגילויי חיבה, ואני ממעיטה בהם. אסור שהוא ירגיש כמה אני אומללה. הוא כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי חזק. האהבה שלו חונקת אותי. אף אחד לא יודע מה מתחולל בתוכי בכל יום ויום, כמה רע לי. הרגשתי כמו שחקנית תיאטרון. בכל פעם עטיתי על פניי מסכה אחרת. מגיל צעיר מאוד הבנתי שעליי להסתיר דברים כדי לשרוד את העולם המכוער הזה. אנשים אכזרים מדי.

 

"את רוצה שאקנה פיצה גם בשבילך? אולי גלידה בטעם ריבת חלב?"

 

"עדיף שלא, השמנתי קצת. אכין לעצמי סלט ירקות."

 

"אל תדברי שטויות, את נראית נפלא. אביא לך גלידה," הוא שחרר אותי ויצא מהחדר. הכנתי תיק עם מגבונים ובקבוקי מים לילדים וגם לדני. הפנצ'רית הקטנה שלי אפילו לא חיבקה אותי כשהם יצאו מהבית, אולי זו הנקמה שלה על כך שלא רציתי ללדת אותה. היא בהחלט הייתה ההפתעה הגדולה של חיי. בדיוק כשתפסתי אומץ וחשבתי להיפטר מהמסכות, גיליתי שאני בהיריון. מי יודע, אולי יכולתי אפילו להיות מאושרת עכשיו.

 

יצאתי למרפסת והתיישבתי בפינת הישיבה האדומה שאהבתי כל כך. בהיתי בסיגריה שבידי ונהניתי מהשקט הזמני שלי. היו לי מלא משימות לעשות עד שהם יחזרו, אבל הייתי זקוקה למנוחה הזו. סיימתי לעשן סיגריה אחת ומייד הדלקתי לעצמי את השנייה. עישון זה חרא של דבר, אבל אני מכורה לזה, ולא אכפת לי מה כולם אומרים. צלצול הנייד שלי הפר את השקט. זה בטח דני מתקשר, הוא בטוח שכח לקחת את הארנק או משהו אחר. כבר הכנתי את עצמי נפשית לזה שאצטרך לבקש משי לצאת לפארק ולעזור לאביו. הרמתי את הנייד וליבי החסיר פעימה כשראיתי את השם של גלי, החברה הכי טובה שלי. לא דיברנו כבר כמה ימים. לרוב אנחנו מדברות כל יום, אבל בימים האחרונים הייתי עסוקה מכדי להתקשר אליה, וגם היא לא התקשרה אליי. הנחתי שגם היא עסוקה, ידעתי שהיא נמצאת שעות רבות בעבודה, מאז שהתגרשה היה לה קשה לחזור לבית הריק. הייתי צריכה להתקשר אליה, היא בתקופה רעה ולא הייתי שם עבורה.

 

"מותק שלי, אני מתנצלת שלא התקשרתי אלייך, התגע..." קולות הבכי שלה גרמו לי לעצור באמצע המילה. "מה קרה? למה את בוכה?" היא לא הגיבה, וקולות הבכי שלה רק התגברו. הרגשתי כאילו ליבי נעקר ממקומו. גלי היא המשפחה שלי, היא הכול עבורי, ואם כואב לה, כואב גם לי. מאות תסריטי אימה חלפו בראשי. גלי היא לא הטיפוס שבוכה ככה. היא לא בכתה אפילו כשסיפרה לי שהנישואים שלה נגמרו. בטוח קרה לה משהו נורא. "איבדתי אותה, זה עונש..." בקושי הבנתי את מה שהיא אמרה.

 

"על מה את מדברת? איזה עונש? את מי איבדת?" אולי היא אמרה איבדתי אותו ולא הבנתי אותה? אולי היא מתכוונת לאמיר?

 

"חשבתי שאני יכולה להיות מאושרת, אבל זה בלתי אפשרי. ילד תמורת ילד. זה עונש על מה שעשיתי אז," היא החלה לבכות שוב. האם היא מדברת על כך שהיא בהיריון? ידעתי את זה כמובן. לפתע הבנתי הכול, הייתה לה הפלה. גלי המסכנה שלי. ליבי נשבר. ההפלה הזו גרמה לה להיזכר בעבר. בילד של שחר. בהפלה שהיא עשתה בגללי. רק רציתי שהיא תהיה מאושרת. רק רציתי ששתינו נהיה מאושרות, אבל שתינו אומללות. כל החיים אהבנו רוחות רפאים ושילמנו על כך מחיר כבד מאוד.

 

"אהובה שלי, הלוואי שיכולתי להיות עכשיו לצידך. תבכי עד שהדמעות ייגמרו, אני כאן בשבילך. אני תמיד כאן בשבילך," בכיתי בשקט בעוד גלי בוכה בקול. בכיתי על שתינו ועל מה שאיבדנו, ומבעד לכאב ולדמעות החלה לצמוח בתוכי תקווה חדשה לאושר.