החבר'ה הטובים 4 - בריגס ואוסטין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החבר'ה הטובים 4 - בריגס ואוסטין
מכר
אלפי
עותקים
החבר'ה הטובים 4 - בריגס ואוסטין
מכר
אלפי
עותקים

החבר'ה הטובים 4 - בריגס ואוסטין

4.8 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

אומרים שכדי למצוא את עצמך, אתה צריך לחזור הביתה.
אבל מה עליך לעשות במקרה שהבית הוא המקום שממנו ברחת?

כל חיי צפיתי מעברה השני של הגדר – מסתכל מהחוץ אל הפנים, שואף להיות מישהו אחר, מישהו שלא יכולתי להיות.

ברחתי כדי לחפש את עצמי, למצוא תשובות ולהכניס מעט שלווה לנפש המיוסרת שלי. 

עד שיום אחד פגשתי אותה. 

פרועה ומשוחררת, בעלת שיער סגול מהפנט ומלאת קעקועים. כשהיא חייכה ופתחה את הפה החצוף שלה ידעתי שהיא האחת.

בריגס ואני נסקנו לגבהים, דהרנו למרחקים על כנפי האהבה, אבל כשהכול החל להסתבך... מצאנו את עצמנו מגרדים את נקודת השפל.

בריגס ואוסטין הוא הספר הרביעי והאחרון בסדרת החבר'ה הטובים מאת מוניקה רובינסון, סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, יו. אס. איי. טודיי ועוד... קדמו לו הספרים: אלכס ולוקאס, לילי וג'ייקוב ו־אוברי ודילן.  

פרק ראשון

הקדמה
 
 
אוסטין
 
 
הידקתי את החגורה סביב הזרוע שלי כדי לעצור את הדם.
 
כיווצתי את האגרוף ושחררתי אותו בכל כמה שניות כדי לנפח את הווריד, הצלחתי למצוא את החבר הוותיק שלי די מהר. זה תמיד היה ככה. נשענתי לאחור על הספה הישנה, המלוכלכת, המעופשת, במעומעם שמעתי את Mad World בביצוע של מייקל אנדרוז מבעד לאפלולית הקודרת. המילים העלו בי מייד זיכרונות ישנים — תקופות טובות, תחושות של שמחה, כשבמציאות היה הכול, חוץ מפאקינג שמחה.
 
לא תמיד הייתי כזה.
 
לפני שנים היו זמנים שבהם ניסיתי למצוא לי דרך עצמאית, אבל אי־שם לאורכם מצאתי נחמה דווקא בערפל של ההתמכרות, והנה אני כאן עכשיו.
 
לא טרחתי לשים לב לסביבה.
 
היא תמיד הייתה אותו הדבר.
 
פנים מוכרות התערבבו יחד ולא השתנו מעולם, תמיד רוצים, תמיד צריכים, תמיד משתוקקים.
 
עוד. עוד. עוד.
 
ואף פעם זה לא מספיק.
 
כבר לא רק בשביל להיות בהַיי. האופוריה ותחושת החופש נעלמו מזמן. כל מה שנשאר הוא המרדף. יום אחר יום החלקתי לארץ לעולם לא בלי יכולת לעצור, תמיד ניסיתי לברוח, לרדוף אחר דרקון לא קיים שהוביל אותי רק למחשכים.
 
מאוחר מדי.
 
נתפסתי.
 
התמכרתי.
 
ההתמכרות תפסה אותי חזק בנשמה ודחפה אותי עמוק יותר ויותר לתהום החשוכה. מה שעולה חייב לרדת. זה חוק פיזיקלי, זה הצופן של החיים. הייתי בנסיקה מאז שאני זוכר את עצמי. טיפסתי כל כך גבוה שכבר לא נשאר לי לאן להגיע, רק ליפול ישר למטה. כל מה שרציתי זה להטביע את התחושה שכל הגוף שלי קורס לתוכי. להרגיע את הכאב, לחמם את הקור, להקל על הבחילה.
 
הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי להרגיש שאני לא עומד למות היה...
 
להרוג את עצמי עוד קצת.
 
נעצתי את המחט והתענגתי על העקצוץ. הדם שלי געש ולאט־לאט לחצתי על הבוכנה.
 
רציתי שהתחושה הזאת תימשך.
 
תמיד רציתי את זה.
 
זה היה החלק הכי פאקינג טוב.
 
משכתי את הבוכנה החוצה והסתכלתי בעפעפיים כבדים ובאישונים מכווצים בדם שלי המסתחרר שוב פנימה למזרק.
 
גן עדן וגיהינום. אלוהים ושטן. אהבה ושנאה. הכול התערבב יחד. בלגן אטומי של תקווה וייאוש.
 
עכשיו...
 
עכשיו כיווצתי את האגרוף.
 
ההצפה המיידית.
 
דגדוגים חלפו בי מהאצבעות ועד לזרוע ואז, ואז...
 
זה הכה בי.
 
עיניי נעצמו בבת אחת והראש שלי נשמט לאחור על הספה.
 
לא עניין אותי שהיא הייתה מלוכלכת.
 
לא עניין אותי שהיא הייתה מסריחה.
 
לא עניין אותי פאקינג כלום ושום דבר.
 
כל הסבל נעלם ברגע. כאילו לא היה קיים מלכתחילה. נשארה רק תחושת עונג משחררת, משכרת, מבורכת, שרק ככה הצלחתי להשיג אותה. הלב שלי עלה על גדותיו ומילא את כל הריקנות הקיומית של חיי. הכאב קהה.
 
גם אם רק באופן זמני.
 
כמה דקות בַּזמן שבהן העולם התפוגג ונמוג ואני שחיתי בבריכה אינסופית של אפשרויות. לא טבעתי באכזבות, בשיפוטיות ובחרטות. לא הרגשתי כאילו אני מת מבפנים ואני רק הורג את עצמי עוד קצת. שמעתי הדים מכל הכיוונים. צבעים התערבבו יחד והקשו עליי להתרכז בדבר אחד. מצמצתי כמה פעמים ובלי שום אזהרה...
 
ראיתי את הפנים שלה, כמו שתמיד ראיתי.
 
כאילו עמדה ממש מולי.
 
מחייכת.
 
שמחה.
 
צוחקת.
 
כל עולמי...
 
הבחורה שלי.
 
השפתיים שלי התעקלו קצת למעלה למראה דמותה, ושלחתי יד אליה. רציתי לגעת בה, הייתי חייב לחבק אותה, כמהתי לנשק אותה. השתוקקתי, אלוהים, פאקינג השתוקקתי לאהוב אותה.
 
"אני מצטער," מלמלתי בקול לאף אחד חוץ מאשר לאשליה שבמוח המסומם שלי. "אני כל כך פאקינג מצטער," חזרתי ואמרתי בחרטה, וקיוויתי שהיא תאמין לי.
 
רציתי עד כאב שהיא תאהב אותי שוב, כמו פעם.
 
אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם, בהיתי בפנים היפות שלה מולי ובלי לשים לב שפשפתי את הקעקוע עם השם דייזי, שנמצא מעל הלב שלי. לא יכולתי לשאת את זה עוד, התשוקה התגברה על הערפול.
 
זה היה כל כך חזק.
 
זה היה כל כך חי.
 
תפסתי את הטלפון שלי. "מותק," אמרתי אל המיקרופון. קול הצלצול נשמע כמעט מייד, ועבר ישר למענה הקולי. ניתקתי וניסיתי שוב. "מותק," אמרתי בדחיפות, בקול מיואש.
 
עדיין כלום.
 
ניסיתי שוב ושוב.
 
הייתי מוכן לנסות את זה עד המוות אם זה מה שצריך לעשות כדי שהיא תענה לי.
 
תדבר איתי.
 
תציל אותי.
 
תרצה אותי.
 
נדמה שהזמן עצר מלכת והחיים שלי עברו לנגד עיניי בהילוך איטי. ניסיתי לאזן בין האור והחושך, וכל מה שהצלחתי לראות היה רק אפור.
 
"מה?!" היא צרחה כשענתה לי סוף־סוף אחרי אני לא יודע כמה ניסיונות. "מה לעזאזל אתה רוצה עכשיו?"
 
"מותק," התנשמתי בהקלה.
 
"מה אתה רוצה, אוסטין? למה אתה מתקשר אליי? אנחנו גמרנו! אני לא יכולה להמשיך ככה!"
 
עצמתי את העיניים והנחתי למחשבות שלי לנדוד, לעבור לימים אחרים, ימים שבהם היא לא שנאה אותי.
 
"אני זוכר את הפעם הראשונה שחייכת בזכותי," צחקקתי כאילו זה קרה ממש עכשיו.
 
העצבים שלי עלו באש. אפילו לקולות הנשימה שלה מבעד לטלפון הייתה השפעה עצומה עליי. לא דיברתי איתה כל כך הרבה זמן. ליקקתי את השפתיים, הפה שלי התייבש פתאום.
 
"אני זוכר שהיית מחייכת רק בשבילי. זוכרת את זה, מותק? זוכרת את האהבה שלי?"
 
שמעתי את הנשימה שלה נעתקת.
 
"זוכרת את הידיים שלי עלייך? את השפתיים? את הלשון? את הפעם הראשונה שגמרת על הפה שלי? זוכרת את כל הפעמים שבאו אחר כך? תגידי לי שלא שכחת אותי. תגידי לי שאת זוכרת, מותק."
 
שתיקה.
 
"אני אוהב אותך, בריגס. אני כל כך פאקינג אוהב אותך. את הורגת אותי, את לא רואה את זה? אני מת בלעדייך."
 
"לא, אוסטין. היית מת כשהיית איתי," לחשה בקול צרוד, ואני ידעתי שזה הורג אותה להגיד את זה.
 
"בפעם הראשונה שראיתי את הפנים שלך חשבתי לעצמי, לעזאזל, הבחורה היפה הזאת תהרוג אותך. היית מושלמת בכל מובן. אני הייתי בן זונה שחצן, והייתי צריך אותך אז בדיוק כמו שאני צריך אותך עכשיו."
 
עוד שתיקה.
 
"חלמתי עלייך, מותק. אני תמיד פאקינג חולם עלייך, בחלום שלי הייתה לך טבעת על האצבע. טבעת שאני נתתי לך. את שייכת לי. רק לי. פאקינג שלי לתמיד. היית בהיריון, בריגס. פאק, נראית כל כך מאושרת. ראיתי אור בקצה המנהרה בפעם הראשונה בשנים האחרונות."
 
דרך הטלפון שמעתי שהיא מושכת באף.
 
"עשיתי איתך אהבה. לאט, בדיוק כמו שאת אוהבת. לא מיהרתי, נגעתי בכל נקודה בגוף שלך. רשמתי בזיכרון שלי כל פרט בך. גרמתי לך לגמור עד שהתחננת שאפסיק. לא הפסקתי."
 
"אני לא יכולה —" היא ניסתה לקטוע אותי, אבל לא הנחתי לה.
 
"נישקתי את הבטן שלך. את התינוקת שלנו. השפתיים שלי התעכבו שם, לחשתי לה שיר ערש מתוק, כדי שהיא תדע שאבא שלה תמיד יהיה לצידה. מותק, זה היה כל כך אמיתי. לשנייה אחת נתתי לך את הדבר היחיד שכל כך רצית, הדבר היחיד שאני כנראה לא יכול לתת לך."
 
"למה אתה —"
 
"אחרי שגמרנו, פשוט שכבתי לידך וליד העוברית שלנו ועטפתי את שתיכן בידיים שלי, לשם את שייכת, רק לשם. כשהזזתי אותך ממני בעדינות, שלא תתעוררי, חדרו לי למוח מחשבות קשות. נכנסתי לחדר האמבטיה והזרקתי. מצאת אותי. תמיד מצאת אותי. אבל בפעם הזאת... מתי לך בין הידיים. לא יכולת להציל אותי, אבל זה כבר לא היה משנה, כי החלק הכי טוב שלי כבר גדל בתוכך. כשהתעוררתי, הייתי לבד. אני כל הזמן לבד, בריגס, גם כשאת קרובה אליי. אני יכול להבטיח לך את כל העולם. אני יכול להבטיח לך את כל החיים. אבל מותק, אפילו בחלומות שלי אני רדוף."
 
"אלוהים אדירים, אוסטין." היא בכתה. "איפה אתה?"
 
פקחתי את העיניים וסוף־סוף הסתכלתי על המקום שבו הייתי. כאילו התעוררתי מחלום אל תוך חלום. לא יכולתי לומר מה אמת ומה הזיה. הייתי מבולבל מהמציאות. ורק אז הסתכלתי למטה וראיתי שהמחט עדיין נעוצה בידי.
 
"איפה אתה?" שאלה שוב בקול רועד.
 
נענעתי בראש וניסיתי להצטלל קצת. "אני כל כך פאקינג מצטער, מותק. אני אוהב אותך, בריגס. אני אוהב אותך בכל מה שנשאר ממני."
 
 
 
"אוסטין, איפה אתה? בבקשה תגיד לי, איפה אתה?" היא ייללה בקול מלא אימה.
 
נשמתי נשימה עמוקה ומלמלתי, "במקום שאני שונא."
 
ועוד פעם...
 
דחפתי פנימה את המזרק.
 
 
 
 
בריגס
 
 
נסעתי, וכל הנסיעה הרגשתי שהלב שלי תקוע לי בגרון כמו גוש גדול, כמו בכל הפעמים המזוינות שלפני כן.
 
שנאתי אותו.
 
אהבתי אותו.
 
אני אוהבת אותו.
 
לחצתי חזק על הבלמים ופתחתי את הדלת לפני שאפילו הספקתי להעביר את המכונית למצב חניה. הסירחון של מאורת הסמים הציף אותי מייד, והרגשתי בחילה כשחשבתי עליו במקום הזה.
 
עברתי בריצה את המחסן הנטוש שהוא סיפר לי עליו כל כך הרבה פעמים במשיבון שלי. התעלמתי מכל המכורים שצרחו אליי והתחננו לעוד סם, לעוד מנה. ניסיתי ככל האפשר להתעלם מהזוהמה, מריח השתן, מהחרא ומהזבל שסביבי. חלפתי על פני קירות מכוסים גרפיטי וכיסיתי את האף ואת הפה. ניסיתי בכל הכוח לא לשאוף את האוויר המעופש והרעיל שאפף את החור המזוין הזה. ערמות של אשפה הקיפו את המזרנים המלוכלכים ואת הכיסאות ושרצו עכברושים ונרקומנים שנראו כמו רוחות רפאים, שנראו מתים אבל אולי עדיין היו בחיים. ידעתי איפה אמצא אותו. הוא תמיד היה מתקשר אליי מאותה נקודה, השאיר לי עוד ועוד הודעות קוליות. הוא היה מתאר את החלק האחורי של המחסן, שהשקיף אל הנמל.
 
פניתי לשם וראיתי אותו. כובע הגרב הבורדו שלו, שפעם היה הכי אהוב עליי, היה מהודק לראשו. לא יכולתי לשלוט ברגשותיי.
 
באותו רגע שנאתי אותו.
 
באותו רגע בזתי לאהבה שעדיין רחשתי כלפיו בלב השבור והדפוק שלי.
 
האטתי כשהתקרבתי אליו ופסעתי לעברו בצעדים מחושבים ומדויקים. רציתי להתייצב מולו. רציתי להסתכל לתוך עיניו כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר, למרות שידעתי שאמצא שם רק ריקנות קיומית ולא שום דבר אחר. קליפה של הגבר שפעם הכרתי תבהה בי בחזרה.
 
האמת אכלה אותי מבפנים כאילו מתי ממש שם, לצידו.
 
לא יכולתי לעשות את זה.
 
כבר לא.
 
נעמדתי מאחורי הספה המרופטת והסתכלתי על ראשו מאחור. הוא נמנם. ההשתוקקות הציפה אותי, פילסה לה דרך אל החלל הריק שעכשיו שכנה בו הנשמה שלו.
 
טלטלתי את ראשי בגועל ובתדהמה ודמעות שטפו את פניי. זה כל מה שנשאר ממנו.
 
אין עוד "אני אוהב אותך."
 
אין עוד הבטחות.
 
אין עוד מחר ועוד אחד.
 
אין. עוד. אוסטין.
 
"למה?!" צעקתי, החזה שלי עלה וירד והלב שלי נקרע חתיכה אחר חתיכה. "למה אתה עושה לי את זה? למה אתה ממשיך לעשות לי את זה?" בכיתי בלי שליטה. "אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה לראות אותך מת! אני כבר לא יכולה יותר לראות אותך הורג את עצמך!" התייפחתי וכל גופי רעד.
 
"אני שונאת אותך! אתה שומע אותי, אוסטין? אני פאקינג שונאת אותך!" צרחתי בקול כל כך גבוה שיכול היה לנפץ זכוכיות.
 
נאנחתי וגחנתי אליו. הנחתי את ידיי על ברכיי כדי להיתמך והתאמצתי לשאוף ולנשוף.
 
"למה אתה עושה לי את זה? בבקשה, אוסטין, בבקשה, פאקינג תסביר לי! אני מצטערת! אני כל כך פאקינג מצטערת!" ייללתי בהיסטריה.
 
הוא לא ניסה לנחם אותי כמו תמיד. הוא לא ניסה לחבק אותי, לגעת בי, לנשק אותי, לחזק אותי.
 
לשקר לי.
 
כלום.
 
ניגבתי את פניי והתרוממתי כדי להסתכל עליו שוב. הוא לא זז מהמקום שבו ישב. הגוף שלו היה חסר חיים.
 
"אוסטין," מלמלתי כל כך בשקט שבקושי שמעתי את עצמי. "אוסטין," קראתי קצת יותר בקול.
 
כפות רגליי זזו מעצמן, סנטימטר אחר סנטימטר. הלכתי מסביב לספה ומעכתי בדרך מחטים ישנות, שקיות ואלוהים יודע מה עוד. הרגשתי כמו בחוויה חוץ־גופית. הייתי נוכחת אבל לא הייתי שם. עצמתי את העיניים, בלעתי חזק והתייצבתי מולו.
 
"בבקשה, אלוהים," אמרתי בלי לחשוב ופקחתי את העיניים.
 
כל גופי הזדעזע כשקלטתי את המחט שעדיין הייתה נעוצה בווריד שלו, עיניו היו עצומות וראשו היה שעון הצידה.
 
"לא!" נכנסתי לפעולה בקדחתנות. שלפתי את המזרק מזרועו וזרקתי אותו הכי חזק שיכולתי לאורך המקום הזה, שכיניתי אותו גיהינום עלי אדמות.
 
"לא! לא! לא! לא!" חזרתי וקראתי, תפסתי את פניו והכרחתי אותו להסתכל עליי. כל הצבע אזל מגופו והשפתיים שלו הכחילו.
 
"אוסטין!" טלטלתי אותו. "אוסטין!" טלטלתי אותו יותר חזק. "אוסטין!" סטרתי לרוחב פניו.
 
כלום.
 
"פאק! פאק! פאק!"
 
הוא לא נשם.
 
"אל תעשה לי את זה! אל תעשה לי את זה עוד פעם! אתה פאקינג שומע אותי! בבקשה! אל תעזוב אותי!"
 
שלפתי את הטלפון שלי.
 
"כאן מוקד, מה מצב החירום שלך?"
 
"הוא לא נושם! אני לא יודעת מה לעשות! בבקשה, בבקשה, תעזרו לו!" הסברתי הכי טוב שיכולתי למוקדנית, אבל הייתי מבולבלת.
 
"איפה בדיוק את נמצאת?"
 
"אנחנו בחלק האחורי במחסן שמול הנמל בפינה של רחוב וואלאס וגרנט אווניו."
 
"גברתי, שלחתי עזרה. את חייבת להירגע. את יכולה לעשות את זה בשבילי?"
 
"אני לא יודעת! הוא לא נושם. בבקשה אל תיתנו לו למות!"
 
"גברתי, את חייבת להירגע. לא תוכלי לעזור לו אם לא תירגעי."
 
הנהנתי למרות שהיא לא יכלה לראות אותי.
 
"גברתי, את עדיין שם?"
 
"כן."
 
"תשכיבי אותו על הצד ותכופפי לו את הברכיים כדי שיהיה יציב. תוודאי שהפנים שלו מופנות הצידה. את יכולה לעשות את זה?"
 
"אני חושבת שכן."
 
השכבתי אותו בעדינות על הספה ועשיתי את מה שאמרו לי. הידיים שלי רעדו בלי שליטה.
 
"הפרמדיקים כבר מגיעים."
 
ההמשך קרה כמו בהילוך איטי.
 
פרמדיקים מילאו את החלל ודחפו אותי הצידה. הזריקו לאפו מנה של נרקַן. ניסו להחיות אותו בסדרה של מכות חשמל על החזה.
 
"אחת, שתיים, שלוש, שוֹק."
 
הגוף שלו קפץ.
 
"אחת, שתיים, שלוש, שוֹק."
 
הגוף שלו הזדעזע שוב.
 
"הוא נושם."
 
מניחים אותו על אלונקה.
 
מריצים אותו לאמבולנס.
 
אני מחזיקה בידו במשך כל הנסיעה.
 
חדר מיון...
 
ניירת...
 
ביטוח...
 
"בריגס," קול מוכר קרא לי ומשך אותי מתוך הערפל.
 
הטיתי את הראש הצידה.
 
"בריגס, את זוכרת אותי? אני אימא של אוברי."
 
הנהנתי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
 
"הם לא ייתנו לך לחזור לשם, מותק שלי. את לא בת משפחה. זאת המדיניות של בית החולים. הוא בידיים טובות. אני מבטיחה לך שאני אעשה הכול כדי לוודא שהוא יֵצא מזה בחיים. ולמרות זאת, קיים סיכוי שהוא לא... הוא היה במצב של מוות קליני יותר מדי..." היא הניחה את ידה על כתפי וניסתה לנחם אותי בהיסוס, היא לא ידעה בדיוק איך להמשיך. "מותק שלי, את חייבת להתקשר למשפחה שלו הכי מהר שאפשר, יכול להיות שאין לנו הרבה זמן. הם צריכים להיות כאן עכשיו."
 
הנהנתי שוב, והיא לחצה את כתפי בעידוד. יצאתי מבעד לדלתות חדר המיון, רציתי קצת פרטיות. שמחתי על הרוח הקרירה שנשבה על פניי הלוהטות. הכאוס סביבי היה גדול מדי ולא יכולתי להתעלם ממנו. הושטתי יד אל הטלפון שלי ורק אז שמתי לב שאני רועדת. לא יכולתי לחשוב בצלילות כשהקשתי את המספר שלו. בושה וחרטה הציפו אותי ומשכו אותי עמוק למטה, ואני התקשיתי לנשום.
 
"הלו," ענה.
 
פתחתי את הפה כדי לומר משהו, מה שזה לא יהיה, אבל שום צליל לא יצא.
 
"חמודה, את שם?"
 
"דילן," לחשתי את שמו בשקט בטלפון. הוא היה החבר הכי טוב של אוסטין, והיחיד שידע את האמת.
 
"בריגס? את בסדר?"
 
"זה... זה אוסטין," פלטתי בקול שבור, והמילים גרמו לבטן שלי להתהפך.
 
"מה?"
 
"זה אוסטין, דילן. מצאתי אותו. הוא התקשר אליי אחרי שאתה התקשרת."
 
"הוא —"
 
"הוא לקח מנת יתר. הוא בטיפול נמרץ. הם לא יודעים אם הוא יֵצא מזה." עדכנתי אותו במה שידעתי בטון מרוחק, מנותק.
 
"אלוהים אדירים," אמר בקול צרוד. "וואט דה פאק, בריגס? הבטחת לי. פאקינג הבטחת לי ש —"
 
"אני מצטערת," בכיתי, והדמעות זרמו בשטף במורד פניי. "אני כל כך פאקינג מצטערת."
 
"איך המצב נהיה כל כך גרוע? איך זה הידרדר ככה? איך נתת לזה לקרות?" הוא נהם שאלה אחר שאלה וביקש תשובות שלא יכולתי לתת לו.
 
הנעתי את הראש בכוח מצד לצד. "ניסיתי. אני נשבעת באלוהים שפאקינג ניסיתי! אתה חייב להאמין לי, דילן."
 
"לא, בריגס. לא ניסית מספיק. בגללך הוא שם. אם הוא ימות, זאת אשמתך, את פאקינג שומעת אותי? אשמתך!"
 
עצמתי את העיניים, האצבעות שלי רעדו והטלפון החליק מהן והתרסק על הרצפה. כל הגוף שלי הזדעזע, עמוק בלב ידעתי שהוא צדק.
 
זה לא תמיד היה ככה.
 
לפחות...
 
לא בהתחלה.

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

החבר'ה הטובים 4 - בריגס ואוסטין מוניקה רובינסון
הקדמה
 
 
אוסטין
 
 
הידקתי את החגורה סביב הזרוע שלי כדי לעצור את הדם.
 
כיווצתי את האגרוף ושחררתי אותו בכל כמה שניות כדי לנפח את הווריד, הצלחתי למצוא את החבר הוותיק שלי די מהר. זה תמיד היה ככה. נשענתי לאחור על הספה הישנה, המלוכלכת, המעופשת, במעומעם שמעתי את Mad World בביצוע של מייקל אנדרוז מבעד לאפלולית הקודרת. המילים העלו בי מייד זיכרונות ישנים — תקופות טובות, תחושות של שמחה, כשבמציאות היה הכול, חוץ מפאקינג שמחה.
 
לא תמיד הייתי כזה.
 
לפני שנים היו זמנים שבהם ניסיתי למצוא לי דרך עצמאית, אבל אי־שם לאורכם מצאתי נחמה דווקא בערפל של ההתמכרות, והנה אני כאן עכשיו.
 
לא טרחתי לשים לב לסביבה.
 
היא תמיד הייתה אותו הדבר.
 
פנים מוכרות התערבבו יחד ולא השתנו מעולם, תמיד רוצים, תמיד צריכים, תמיד משתוקקים.
 
עוד. עוד. עוד.
 
ואף פעם זה לא מספיק.
 
כבר לא רק בשביל להיות בהַיי. האופוריה ותחושת החופש נעלמו מזמן. כל מה שנשאר הוא המרדף. יום אחר יום החלקתי לארץ לעולם לא בלי יכולת לעצור, תמיד ניסיתי לברוח, לרדוף אחר דרקון לא קיים שהוביל אותי רק למחשכים.
 
מאוחר מדי.
 
נתפסתי.
 
התמכרתי.
 
ההתמכרות תפסה אותי חזק בנשמה ודחפה אותי עמוק יותר ויותר לתהום החשוכה. מה שעולה חייב לרדת. זה חוק פיזיקלי, זה הצופן של החיים. הייתי בנסיקה מאז שאני זוכר את עצמי. טיפסתי כל כך גבוה שכבר לא נשאר לי לאן להגיע, רק ליפול ישר למטה. כל מה שרציתי זה להטביע את התחושה שכל הגוף שלי קורס לתוכי. להרגיע את הכאב, לחמם את הקור, להקל על הבחילה.
 
הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי להרגיש שאני לא עומד למות היה...
 
להרוג את עצמי עוד קצת.
 
נעצתי את המחט והתענגתי על העקצוץ. הדם שלי געש ולאט־לאט לחצתי על הבוכנה.
 
רציתי שהתחושה הזאת תימשך.
 
תמיד רציתי את זה.
 
זה היה החלק הכי פאקינג טוב.
 
משכתי את הבוכנה החוצה והסתכלתי בעפעפיים כבדים ובאישונים מכווצים בדם שלי המסתחרר שוב פנימה למזרק.
 
גן עדן וגיהינום. אלוהים ושטן. אהבה ושנאה. הכול התערבב יחד. בלגן אטומי של תקווה וייאוש.
 
עכשיו...
 
עכשיו כיווצתי את האגרוף.
 
ההצפה המיידית.
 
דגדוגים חלפו בי מהאצבעות ועד לזרוע ואז, ואז...
 
זה הכה בי.
 
עיניי נעצמו בבת אחת והראש שלי נשמט לאחור על הספה.
 
לא עניין אותי שהיא הייתה מלוכלכת.
 
לא עניין אותי שהיא הייתה מסריחה.
 
לא עניין אותי פאקינג כלום ושום דבר.
 
כל הסבל נעלם ברגע. כאילו לא היה קיים מלכתחילה. נשארה רק תחושת עונג משחררת, משכרת, מבורכת, שרק ככה הצלחתי להשיג אותה. הלב שלי עלה על גדותיו ומילא את כל הריקנות הקיומית של חיי. הכאב קהה.
 
גם אם רק באופן זמני.
 
כמה דקות בַּזמן שבהן העולם התפוגג ונמוג ואני שחיתי בבריכה אינסופית של אפשרויות. לא טבעתי באכזבות, בשיפוטיות ובחרטות. לא הרגשתי כאילו אני מת מבפנים ואני רק הורג את עצמי עוד קצת. שמעתי הדים מכל הכיוונים. צבעים התערבבו יחד והקשו עליי להתרכז בדבר אחד. מצמצתי כמה פעמים ובלי שום אזהרה...
 
ראיתי את הפנים שלה, כמו שתמיד ראיתי.
 
כאילו עמדה ממש מולי.
 
מחייכת.
 
שמחה.
 
צוחקת.
 
כל עולמי...
 
הבחורה שלי.
 
השפתיים שלי התעקלו קצת למעלה למראה דמותה, ושלחתי יד אליה. רציתי לגעת בה, הייתי חייב לחבק אותה, כמהתי לנשק אותה. השתוקקתי, אלוהים, פאקינג השתוקקתי לאהוב אותה.
 
"אני מצטער," מלמלתי בקול לאף אחד חוץ מאשר לאשליה שבמוח המסומם שלי. "אני כל כך פאקינג מצטער," חזרתי ואמרתי בחרטה, וקיוויתי שהיא תאמין לי.
 
רציתי עד כאב שהיא תאהב אותי שוב, כמו פעם.
 
אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם, בהיתי בפנים היפות שלה מולי ובלי לשים לב שפשפתי את הקעקוע עם השם דייזי, שנמצא מעל הלב שלי. לא יכולתי לשאת את זה עוד, התשוקה התגברה על הערפול.
 
זה היה כל כך חזק.
 
זה היה כל כך חי.
 
תפסתי את הטלפון שלי. "מותק," אמרתי אל המיקרופון. קול הצלצול נשמע כמעט מייד, ועבר ישר למענה הקולי. ניתקתי וניסיתי שוב. "מותק," אמרתי בדחיפות, בקול מיואש.
 
עדיין כלום.
 
ניסיתי שוב ושוב.
 
הייתי מוכן לנסות את זה עד המוות אם זה מה שצריך לעשות כדי שהיא תענה לי.
 
תדבר איתי.
 
תציל אותי.
 
תרצה אותי.
 
נדמה שהזמן עצר מלכת והחיים שלי עברו לנגד עיניי בהילוך איטי. ניסיתי לאזן בין האור והחושך, וכל מה שהצלחתי לראות היה רק אפור.
 
"מה?!" היא צרחה כשענתה לי סוף־סוף אחרי אני לא יודע כמה ניסיונות. "מה לעזאזל אתה רוצה עכשיו?"
 
"מותק," התנשמתי בהקלה.
 
"מה אתה רוצה, אוסטין? למה אתה מתקשר אליי? אנחנו גמרנו! אני לא יכולה להמשיך ככה!"
 
עצמתי את העיניים והנחתי למחשבות שלי לנדוד, לעבור לימים אחרים, ימים שבהם היא לא שנאה אותי.
 
"אני זוכר את הפעם הראשונה שחייכת בזכותי," צחקקתי כאילו זה קרה ממש עכשיו.
 
העצבים שלי עלו באש. אפילו לקולות הנשימה שלה מבעד לטלפון הייתה השפעה עצומה עליי. לא דיברתי איתה כל כך הרבה זמן. ליקקתי את השפתיים, הפה שלי התייבש פתאום.
 
"אני זוכר שהיית מחייכת רק בשבילי. זוכרת את זה, מותק? זוכרת את האהבה שלי?"
 
שמעתי את הנשימה שלה נעתקת.
 
"זוכרת את הידיים שלי עלייך? את השפתיים? את הלשון? את הפעם הראשונה שגמרת על הפה שלי? זוכרת את כל הפעמים שבאו אחר כך? תגידי לי שלא שכחת אותי. תגידי לי שאת זוכרת, מותק."
 
שתיקה.
 
"אני אוהב אותך, בריגס. אני כל כך פאקינג אוהב אותך. את הורגת אותי, את לא רואה את זה? אני מת בלעדייך."
 
"לא, אוסטין. היית מת כשהיית איתי," לחשה בקול צרוד, ואני ידעתי שזה הורג אותה להגיד את זה.
 
"בפעם הראשונה שראיתי את הפנים שלך חשבתי לעצמי, לעזאזל, הבחורה היפה הזאת תהרוג אותך. היית מושלמת בכל מובן. אני הייתי בן זונה שחצן, והייתי צריך אותך אז בדיוק כמו שאני צריך אותך עכשיו."
 
עוד שתיקה.
 
"חלמתי עלייך, מותק. אני תמיד פאקינג חולם עלייך, בחלום שלי הייתה לך טבעת על האצבע. טבעת שאני נתתי לך. את שייכת לי. רק לי. פאקינג שלי לתמיד. היית בהיריון, בריגס. פאק, נראית כל כך מאושרת. ראיתי אור בקצה המנהרה בפעם הראשונה בשנים האחרונות."
 
דרך הטלפון שמעתי שהיא מושכת באף.
 
"עשיתי איתך אהבה. לאט, בדיוק כמו שאת אוהבת. לא מיהרתי, נגעתי בכל נקודה בגוף שלך. רשמתי בזיכרון שלי כל פרט בך. גרמתי לך לגמור עד שהתחננת שאפסיק. לא הפסקתי."
 
"אני לא יכולה —" היא ניסתה לקטוע אותי, אבל לא הנחתי לה.
 
"נישקתי את הבטן שלך. את התינוקת שלנו. השפתיים שלי התעכבו שם, לחשתי לה שיר ערש מתוק, כדי שהיא תדע שאבא שלה תמיד יהיה לצידה. מותק, זה היה כל כך אמיתי. לשנייה אחת נתתי לך את הדבר היחיד שכל כך רצית, הדבר היחיד שאני כנראה לא יכול לתת לך."
 
"למה אתה —"
 
"אחרי שגמרנו, פשוט שכבתי לידך וליד העוברית שלנו ועטפתי את שתיכן בידיים שלי, לשם את שייכת, רק לשם. כשהזזתי אותך ממני בעדינות, שלא תתעוררי, חדרו לי למוח מחשבות קשות. נכנסתי לחדר האמבטיה והזרקתי. מצאת אותי. תמיד מצאת אותי. אבל בפעם הזאת... מתי לך בין הידיים. לא יכולת להציל אותי, אבל זה כבר לא היה משנה, כי החלק הכי טוב שלי כבר גדל בתוכך. כשהתעוררתי, הייתי לבד. אני כל הזמן לבד, בריגס, גם כשאת קרובה אליי. אני יכול להבטיח לך את כל העולם. אני יכול להבטיח לך את כל החיים. אבל מותק, אפילו בחלומות שלי אני רדוף."
 
"אלוהים אדירים, אוסטין." היא בכתה. "איפה אתה?"
 
פקחתי את העיניים וסוף־סוף הסתכלתי על המקום שבו הייתי. כאילו התעוררתי מחלום אל תוך חלום. לא יכולתי לומר מה אמת ומה הזיה. הייתי מבולבל מהמציאות. ורק אז הסתכלתי למטה וראיתי שהמחט עדיין נעוצה בידי.
 
"איפה אתה?" שאלה שוב בקול רועד.
 
נענעתי בראש וניסיתי להצטלל קצת. "אני כל כך פאקינג מצטער, מותק. אני אוהב אותך, בריגס. אני אוהב אותך בכל מה שנשאר ממני."
 
 
 
"אוסטין, איפה אתה? בבקשה תגיד לי, איפה אתה?" היא ייללה בקול מלא אימה.
 
נשמתי נשימה עמוקה ומלמלתי, "במקום שאני שונא."
 
ועוד פעם...
 
דחפתי פנימה את המזרק.
 
 
 
 
בריגס
 
 
נסעתי, וכל הנסיעה הרגשתי שהלב שלי תקוע לי בגרון כמו גוש גדול, כמו בכל הפעמים המזוינות שלפני כן.
 
שנאתי אותו.
 
אהבתי אותו.
 
אני אוהבת אותו.
 
לחצתי חזק על הבלמים ופתחתי את הדלת לפני שאפילו הספקתי להעביר את המכונית למצב חניה. הסירחון של מאורת הסמים הציף אותי מייד, והרגשתי בחילה כשחשבתי עליו במקום הזה.
 
עברתי בריצה את המחסן הנטוש שהוא סיפר לי עליו כל כך הרבה פעמים במשיבון שלי. התעלמתי מכל המכורים שצרחו אליי והתחננו לעוד סם, לעוד מנה. ניסיתי ככל האפשר להתעלם מהזוהמה, מריח השתן, מהחרא ומהזבל שסביבי. חלפתי על פני קירות מכוסים גרפיטי וכיסיתי את האף ואת הפה. ניסיתי בכל הכוח לא לשאוף את האוויר המעופש והרעיל שאפף את החור המזוין הזה. ערמות של אשפה הקיפו את המזרנים המלוכלכים ואת הכיסאות ושרצו עכברושים ונרקומנים שנראו כמו רוחות רפאים, שנראו מתים אבל אולי עדיין היו בחיים. ידעתי איפה אמצא אותו. הוא תמיד היה מתקשר אליי מאותה נקודה, השאיר לי עוד ועוד הודעות קוליות. הוא היה מתאר את החלק האחורי של המחסן, שהשקיף אל הנמל.
 
פניתי לשם וראיתי אותו. כובע הגרב הבורדו שלו, שפעם היה הכי אהוב עליי, היה מהודק לראשו. לא יכולתי לשלוט ברגשותיי.
 
באותו רגע שנאתי אותו.
 
באותו רגע בזתי לאהבה שעדיין רחשתי כלפיו בלב השבור והדפוק שלי.
 
האטתי כשהתקרבתי אליו ופסעתי לעברו בצעדים מחושבים ומדויקים. רציתי להתייצב מולו. רציתי להסתכל לתוך עיניו כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר, למרות שידעתי שאמצא שם רק ריקנות קיומית ולא שום דבר אחר. קליפה של הגבר שפעם הכרתי תבהה בי בחזרה.
 
האמת אכלה אותי מבפנים כאילו מתי ממש שם, לצידו.
 
לא יכולתי לעשות את זה.
 
כבר לא.
 
נעמדתי מאחורי הספה המרופטת והסתכלתי על ראשו מאחור. הוא נמנם. ההשתוקקות הציפה אותי, פילסה לה דרך אל החלל הריק שעכשיו שכנה בו הנשמה שלו.
 
טלטלתי את ראשי בגועל ובתדהמה ודמעות שטפו את פניי. זה כל מה שנשאר ממנו.
 
אין עוד "אני אוהב אותך."
 
אין עוד הבטחות.
 
אין עוד מחר ועוד אחד.
 
אין. עוד. אוסטין.
 
"למה?!" צעקתי, החזה שלי עלה וירד והלב שלי נקרע חתיכה אחר חתיכה. "למה אתה עושה לי את זה? למה אתה ממשיך לעשות לי את זה?" בכיתי בלי שליטה. "אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה לראות אותך מת! אני כבר לא יכולה יותר לראות אותך הורג את עצמך!" התייפחתי וכל גופי רעד.
 
"אני שונאת אותך! אתה שומע אותי, אוסטין? אני פאקינג שונאת אותך!" צרחתי בקול כל כך גבוה שיכול היה לנפץ זכוכיות.
 
נאנחתי וגחנתי אליו. הנחתי את ידיי על ברכיי כדי להיתמך והתאמצתי לשאוף ולנשוף.
 
"למה אתה עושה לי את זה? בבקשה, אוסטין, בבקשה, פאקינג תסביר לי! אני מצטערת! אני כל כך פאקינג מצטערת!" ייללתי בהיסטריה.
 
הוא לא ניסה לנחם אותי כמו תמיד. הוא לא ניסה לחבק אותי, לגעת בי, לנשק אותי, לחזק אותי.
 
לשקר לי.
 
כלום.
 
ניגבתי את פניי והתרוממתי כדי להסתכל עליו שוב. הוא לא זז מהמקום שבו ישב. הגוף שלו היה חסר חיים.
 
"אוסטין," מלמלתי כל כך בשקט שבקושי שמעתי את עצמי. "אוסטין," קראתי קצת יותר בקול.
 
כפות רגליי זזו מעצמן, סנטימטר אחר סנטימטר. הלכתי מסביב לספה ומעכתי בדרך מחטים ישנות, שקיות ואלוהים יודע מה עוד. הרגשתי כמו בחוויה חוץ־גופית. הייתי נוכחת אבל לא הייתי שם. עצמתי את העיניים, בלעתי חזק והתייצבתי מולו.
 
"בבקשה, אלוהים," אמרתי בלי לחשוב ופקחתי את העיניים.
 
כל גופי הזדעזע כשקלטתי את המחט שעדיין הייתה נעוצה בווריד שלו, עיניו היו עצומות וראשו היה שעון הצידה.
 
"לא!" נכנסתי לפעולה בקדחתנות. שלפתי את המזרק מזרועו וזרקתי אותו הכי חזק שיכולתי לאורך המקום הזה, שכיניתי אותו גיהינום עלי אדמות.
 
"לא! לא! לא! לא!" חזרתי וקראתי, תפסתי את פניו והכרחתי אותו להסתכל עליי. כל הצבע אזל מגופו והשפתיים שלו הכחילו.
 
"אוסטין!" טלטלתי אותו. "אוסטין!" טלטלתי אותו יותר חזק. "אוסטין!" סטרתי לרוחב פניו.
 
כלום.
 
"פאק! פאק! פאק!"
 
הוא לא נשם.
 
"אל תעשה לי את זה! אל תעשה לי את זה עוד פעם! אתה פאקינג שומע אותי! בבקשה! אל תעזוב אותי!"
 
שלפתי את הטלפון שלי.
 
"כאן מוקד, מה מצב החירום שלך?"
 
"הוא לא נושם! אני לא יודעת מה לעשות! בבקשה, בבקשה, תעזרו לו!" הסברתי הכי טוב שיכולתי למוקדנית, אבל הייתי מבולבלת.
 
"איפה בדיוק את נמצאת?"
 
"אנחנו בחלק האחורי במחסן שמול הנמל בפינה של רחוב וואלאס וגרנט אווניו."
 
"גברתי, שלחתי עזרה. את חייבת להירגע. את יכולה לעשות את זה בשבילי?"
 
"אני לא יודעת! הוא לא נושם. בבקשה אל תיתנו לו למות!"
 
"גברתי, את חייבת להירגע. לא תוכלי לעזור לו אם לא תירגעי."
 
הנהנתי למרות שהיא לא יכלה לראות אותי.
 
"גברתי, את עדיין שם?"
 
"כן."
 
"תשכיבי אותו על הצד ותכופפי לו את הברכיים כדי שיהיה יציב. תוודאי שהפנים שלו מופנות הצידה. את יכולה לעשות את זה?"
 
"אני חושבת שכן."
 
השכבתי אותו בעדינות על הספה ועשיתי את מה שאמרו לי. הידיים שלי רעדו בלי שליטה.
 
"הפרמדיקים כבר מגיעים."
 
ההמשך קרה כמו בהילוך איטי.
 
פרמדיקים מילאו את החלל ודחפו אותי הצידה. הזריקו לאפו מנה של נרקַן. ניסו להחיות אותו בסדרה של מכות חשמל על החזה.
 
"אחת, שתיים, שלוש, שוֹק."
 
הגוף שלו קפץ.
 
"אחת, שתיים, שלוש, שוֹק."
 
הגוף שלו הזדעזע שוב.
 
"הוא נושם."
 
מניחים אותו על אלונקה.
 
מריצים אותו לאמבולנס.
 
אני מחזיקה בידו במשך כל הנסיעה.
 
חדר מיון...
 
ניירת...
 
ביטוח...
 
"בריגס," קול מוכר קרא לי ומשך אותי מתוך הערפל.
 
הטיתי את הראש הצידה.
 
"בריגס, את זוכרת אותי? אני אימא של אוברי."
 
הנהנתי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
 
"הם לא ייתנו לך לחזור לשם, מותק שלי. את לא בת משפחה. זאת המדיניות של בית החולים. הוא בידיים טובות. אני מבטיחה לך שאני אעשה הכול כדי לוודא שהוא יֵצא מזה בחיים. ולמרות זאת, קיים סיכוי שהוא לא... הוא היה במצב של מוות קליני יותר מדי..." היא הניחה את ידה על כתפי וניסתה לנחם אותי בהיסוס, היא לא ידעה בדיוק איך להמשיך. "מותק שלי, את חייבת להתקשר למשפחה שלו הכי מהר שאפשר, יכול להיות שאין לנו הרבה זמן. הם צריכים להיות כאן עכשיו."
 
הנהנתי שוב, והיא לחצה את כתפי בעידוד. יצאתי מבעד לדלתות חדר המיון, רציתי קצת פרטיות. שמחתי על הרוח הקרירה שנשבה על פניי הלוהטות. הכאוס סביבי היה גדול מדי ולא יכולתי להתעלם ממנו. הושטתי יד אל הטלפון שלי ורק אז שמתי לב שאני רועדת. לא יכולתי לחשוב בצלילות כשהקשתי את המספר שלו. בושה וחרטה הציפו אותי ומשכו אותי עמוק למטה, ואני התקשיתי לנשום.
 
"הלו," ענה.
 
פתחתי את הפה כדי לומר משהו, מה שזה לא יהיה, אבל שום צליל לא יצא.
 
"חמודה, את שם?"
 
"דילן," לחשתי את שמו בשקט בטלפון. הוא היה החבר הכי טוב של אוסטין, והיחיד שידע את האמת.
 
"בריגס? את בסדר?"
 
"זה... זה אוסטין," פלטתי בקול שבור, והמילים גרמו לבטן שלי להתהפך.
 
"מה?"
 
"זה אוסטין, דילן. מצאתי אותו. הוא התקשר אליי אחרי שאתה התקשרת."
 
"הוא —"
 
"הוא לקח מנת יתר. הוא בטיפול נמרץ. הם לא יודעים אם הוא יֵצא מזה." עדכנתי אותו במה שידעתי בטון מרוחק, מנותק.
 
"אלוהים אדירים," אמר בקול צרוד. "וואט דה פאק, בריגס? הבטחת לי. פאקינג הבטחת לי ש —"
 
"אני מצטערת," בכיתי, והדמעות זרמו בשטף במורד פניי. "אני כל כך פאקינג מצטערת."
 
"איך המצב נהיה כל כך גרוע? איך זה הידרדר ככה? איך נתת לזה לקרות?" הוא נהם שאלה אחר שאלה וביקש תשובות שלא יכולתי לתת לו.
 
הנעתי את הראש בכוח מצד לצד. "ניסיתי. אני נשבעת באלוהים שפאקינג ניסיתי! אתה חייב להאמין לי, דילן."
 
"לא, בריגס. לא ניסית מספיק. בגללך הוא שם. אם הוא ימות, זאת אשמתך, את פאקינג שומעת אותי? אשמתך!"
 
עצמתי את העיניים, האצבעות שלי רעדו והטלפון החליק מהן והתרסק על הרצפה. כל הגוף שלי הזדעזע, עמוק בלב ידעתי שהוא צדק.
 
זה לא תמיד היה ככה.
 
לפחות...
 
לא בהתחלה.