תזרח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תזרח
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

אכתוב כמה שורות שיזכירו לי
את העוצמות הגלומות בתוכי
ואת המים האדירים שיסחפו את חיי
כשהסכרים ייפרצו, החומות יתמוטטו
והמלך ישוב אל כיסאו..."
 
תזרח הוא ספר שירים אינטימי על נפש שסועה וגוף חרד הכמהים לתיקון, אמונה עצמית וחזרה הביתה. הספר מכיל שירים, הרהורים, ומחשבות העוסקים בלשון פשוטה במהויות הבסיסיות של הקיום - אהבה, ניכור, שמחת חיים ומוות; מסע לריפוי הילד הפנימי שבתוכנו המחפש לעד אחר המוכר, הקרוב, הבטוח. הכותב מהרהר ביכולתו של האדם להקשיב ללבו, לקבל מפלותיו, וקורא לרוממות הרוח ולהעצמת האור דווקא ברגעי התבוסה והשפל.
 
זהו ספרו הראשון של אייל אלימן, יוצר, קופירייטר, סולן להקת הרוק סינגפור, ובודהיסט. אייל נולד ב־1981, נשוי לסיגל ואב לזוהר.

פרק ראשון

שמחת החיים
 
 
שום דבר לא השתנה, זה רק הצער שלובש את כל מה שלקחה שמחת החיים
 
זה נכון שהלכתְ, זה נכון שנשארתי וכלום לא נכון באהבה שמתפזרת.
 
אני שותק מתוך כניעה ובחלום אני קצת כמו נפוליאון שמציל אותך
 
מתוך הכלא בארמון, מתוך הסבל של היום
 
זה יום כזה שמשתמשים בווילונות הישנים שאמא קושרת.
 
אני רץ אל המטבח בצעדים אטיים
 
זהו יום שישי, 17 ביוני 2005
 
השעה כבר לא חשובה, היא הייתה כאן גם אתמול
 
וגם אז לא קרה שום דבר.
 
רואה משפחה יפה מטיילת בפארק
 
ואבא מנשק בת
 
ובעגלה תינוק קטן חסר שיניים, אך מלא חוכמה
 
והקיץ נכנס בלי לדפוק על הדלת. אני מתגעגע לחורף ולקשת
 
והאמת - שגם אלייך.
 
יש משהו בחיוך שלך שעושה אותי אידיוט
 
יש בינינו אהבה גדולה ולא דיברנו כבר ימים
 
אני חותך את הידיים לאט ורואה איך הדם מכסה את הכול
 
עוצם עיניים ומרגיש עילפון.
 
תזמורת ענקית של נגנים מלווה את הכבשות החולות.
 
אני רואה אותך והתמונה מטושטשת
 
נפוליאון כבר מת ואת ברחת מהארמון.

עוד על הספר

נושאים

תזרח אייל אלימן
שמחת החיים
 
 
שום דבר לא השתנה, זה רק הצער שלובש את כל מה שלקחה שמחת החיים
 
זה נכון שהלכתְ, זה נכון שנשארתי וכלום לא נכון באהבה שמתפזרת.
 
אני שותק מתוך כניעה ובחלום אני קצת כמו נפוליאון שמציל אותך
 
מתוך הכלא בארמון, מתוך הסבל של היום
 
זה יום כזה שמשתמשים בווילונות הישנים שאמא קושרת.
 
אני רץ אל המטבח בצעדים אטיים
 
זהו יום שישי, 17 ביוני 2005
 
השעה כבר לא חשובה, היא הייתה כאן גם אתמול
 
וגם אז לא קרה שום דבר.
 
רואה משפחה יפה מטיילת בפארק
 
ואבא מנשק בת
 
ובעגלה תינוק קטן חסר שיניים, אך מלא חוכמה
 
והקיץ נכנס בלי לדפוק על הדלת. אני מתגעגע לחורף ולקשת
 
והאמת - שגם אלייך.
 
יש משהו בחיוך שלך שעושה אותי אידיוט
 
יש בינינו אהבה גדולה ולא דיברנו כבר ימים
 
אני חותך את הידיים לאט ורואה איך הדם מכסה את הכול
 
עוצם עיניים ומרגיש עילפון.
 
תזמורת ענקית של נגנים מלווה את הכבשות החולות.
 
אני רואה אותך והתמונה מטושטשת
 
נפוליאון כבר מת ואת ברחת מהארמון.