גירשתי אותה / אורית פטקין
זה קרה. זה לא יקרה שוב לעולם.
היא ישבה שם מעבר לגדר וגוננה על האדמה. אדמתה. עבר קצת מעל עשור, אך היא לא שכחה את רחש הגלים שאופייני רק למקום שהיה ביתה. החול והאדמה שרגל איש מבני דתה לא תדרוך עליהם עד לפעם הבאה, שמי שיושב למעלה יבין את הטעות שנעשתה. לא ניתן לשפוט אותה. לא ניתן לשפוט אותי.
במדים ירוקים עם נשק לפיזור הפגנה גירשתי אותה מביתה. היא בכתה על האדמה שבה קבור סבא, האדמה שבה לא ייקבר אביה וגם לא היא בעצמה. היא הביטה בעיניי ודמעותיה לא פסקו, הכחול העמוק רק שידר תחינה. ואני?! אני רק מילאתי פקודה.
"בוגד!" היא קראה לכיווני. שפתיה הוורודות הגו את המילה אך ראשי סירב לקבלה. אינני בוגד, זה לא אני שמגרש אותה מביתה אלא חייל שמבצע פקודה.
שנתי סירבה להגיע הלילה. התהלכתי בין עמדות השמירה וניסיתי להבין את פשר המילה - בוגד. הסתכלתי על חבריי, שאתם רק לפני כמה ימים שתיתי בירה וצחקתי על הא ועל דא. הם שלווים בתפקידם, אינם מוטרדים מהעובדה שהיום בבוקר גירשנו אותה מביתה.
והנה היא יושבת ליד אותה גדר ובאותה שמלה. הדמעות לא יבשו בעיניה וגם לא בעיני משפחתה. ניגשתי אליהם, רציתי לנחם, אך אביה סירב להקשיב למילים שפי לא אמר.
חשתי בושה.
"חכה," אל תוך החושך היא עקבה אחריי בלי לחשוב על הסכנה.
"אל תסתובבי כאן בלילה, הסכנה גדולה," רציתי להגן עליה, אך היא מיד תיקנה אותי והבנתי את גודל העוולה.
"בביתי איני חשה סכנה. כאן נולדתי וזה הבית היחידי שאני מכירה."
שבוע שלם היא ישבה ליד הגדר, צפתה בנו הורסים את ביתה. הדמעות יבשו, אך השנאה נותרה בעיניה הכחולות שכבר לא יראו את החול והאדמה עליהם נולדה.
כעבור חודש פגשתי בה. פניה מתוסכלות ומלאות טינה כלפי מדינתה. היא ישבה בפתח המאחז ששימש ביתה בתקופה האחרונה. שוב אני ניצב מולה, חייל שקיבל פקודה. הבטתי בעיניה והרגשתי את הצער שנשקף מהן. הצער היה מופנה כלפיי ולא על כך שהיא שוב מפונה.
קיבלנו תדרוך וידעתי שבלילה עליי להחליט האם לבצע פקודה. שוב עיניי לא נעצמו, כמו באותו הלילה של פינוי ביתה. אדמתה.
בבוקר מוקדם כף רגלי נחתה על אדמתה. אדמה שאינה ביתה, אך כעת משמשת תחליף זמני למה שאני גזלתי ממנה. היא יצאה מהמבנה והביטה בי, חייכה.
"להכין לך קפה?" הופתעתי מעצם ההצעה. כך ישבנו שנינו, מוקדם בבוקר, מעט אחרי זריחה ולגמנו משקה שהיא הכינה לי בביתה. חיכינו לפקודה שתגיע מלמעלה, חיכינו לגזרה שהתעכבה. כולם היו במתח. לובשי מדים ויושבי הבית כאחד. אף לא אחד רצה בזה, אף לא אחד יכול היה לעצור את זה.
כשהגיעה הפקודה ידעתי שלא אוכל לעקור אותה בשנית מביתה. ניגשתי אליה, הזהרתי אותה. לא רציתי שחלילה תיפצע.
"המדינה נתנה והמדינה לקחה," היא אמרה והפעם לא הזילה דמעה.
בשעות שנותרו עזרתי לה לפנות את ביתה.
התיישבנו מול הים והבטנו בשקיעה. זה לא הים שלה, זה לא החול שלה. מעל עשור חלף, אך היא לא שכחה איך לקחו את אדמתה. הילדים רצו בין רגלינו כאשר השמש התחבאה והדחפורים יצאו לפעולה.
החייל ניצב מולי עם דמעה בעינו, ממלא אחר פקודה. הפעם אלוקים הוא זה שנתן, אך המדינה היא זאת שלקחה.
לא נשברנו - אהבתנו חזקה.
מעולם לא היינו רצויים ואם זה תלוי באחרים, אנחנו מיותרים על פני האדמה. השכלתי רבות במהלך השנים, הבנתי את מה שלא חונכתי להבין על ידי הוריי אשר אינם חשים זיקה לאדמה. האהבה תמיד תנצח. אהבתי לכחולת העיניים גרמה לי להבין את כל הצדדים ולא לשנוא ולנטור טינה.
לא נלחמנו ולא הזלנו דמעה. ארזנו את חפצינו ועברנו למקום ממנו נפונה בפעם הבאה.
"אמרי לי אהובה, כיצד את משלימה עם העובדה שזה קורה כל פעם מהתחלה?"
היא השיבה לשאלתי תשובה קשה, "הטבעת מתהדקת ולא נותר אוויר לנשימה. אולי בסוף כולנו נחיה בהרמוניה על אותה משבצת קטנטנה."
התאהבתי בה כבר בפעם הראשונה. התאהבתי בטוב לבה. היא הייתה ילדה שנולדה לסיטואציה. ילדה שהואשמה על לא עוול בכפה. גירשתי אותה מאדמתה ונלחמתי אתה על ביתה.
"אין לי ארץ אחרת," היא תמיד הזכירה לי, אפילו בזמן שגירשו אותה בבושת פנים מביתה.
בפעם האחרונה שזה קרה היא אמרה, "אין לי בית ואין לי אדמה, אך יש לי דבר שאיש לא יוכל לגזול ממני. יש לי את אהבתך." היא נשקה לשפתיי והמשיכה בדבריה, "אילולא גירשת אותי מביתי, לא הייתי מכירה אותך ויודעת מהי אהבת אמת טהורה."
בנינו משכן שכולו אהבה. אין לנו אדמה וגם לא בית קבוע אך יש לנו טוב לב, רצון לעזור ואהבה גדולה.
השכלנו להבין שלא משנה לאן נלך תמיד נהיה לא רצויים ובהמתנה עד לפינוי הבא. לכן ללא הבדל דת, מין וצבע תמיד תתקבלו אצלנו בברכה.
ביתנו - ביתכם.
אדמתנו - אדמתכם.
וכל מה שיש לנו לחלק זאת אהבה.
