כתוב באהבה - רגעים של נחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כתוב באהבה - רגעים של נחת

כתוב באהבה - רגעים של נחת

3.6 כוכבים (12 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: מיכלי
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 70 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 10 דק'

תקציר

כתוב באהבה - רגעים של נחת הוא הפרויקט השלישי של אריאלה באום ואורית פטקין, אשר אספו בקפידה סיפורים על אהבה בשלל גווניה וצורותיה.
את הסיפורים כתבו נשים אמיצות וחזקות, וכל מטרתו של הספר הזה הוא להעצים נשים אחרות.

פרק ראשון

סוויט סיקרט / אריאלה באום
פרק 0
 
אני מוציאה את עותק השמש מהמעטפה, והפעם ההתרגשות שאוחזת בי רבה יותר מאשר בפעמים הקודמות. זה לא הספר הראשון שכתבתי, ולמרות זאת אני חשה רעד בכפות ידיי, יובש בשפתיי ודפיקות לב עוצמתיות ומהירות. אני רוצה להקפיא את הרגע הזה. אני מפחדת להרים את הכריכה ולהתבונן בעמודים המלאים במילים שאני כתבתי. זה לא קרה לי מעולם.
 
פעם יכולתי לברוח אל המילים. הכוח שהן נתנו לי היה נפלא והתמכרתי אליו. רציתי עוד ועוד. לא הפסקתי לכתוב גם כשהגוף דרש ממני מנוחה. המשכתי במרוץ המטורף הזה גם כשנשמתי זעקה מהעומס הרב וידעתי שהנפילה הגדולה עוד תגיע, ובכל זאת המשכתי. לא היה דבר שיכול היה למנוע ממני להמשיך לכתוב. לפחות כך חשבתי.
 
למילים יש כוחות־על. הן קסומות. הן חשובות. הן יקרות. לכל מילה יש מחיר. אנחנו ממהרים להשליך אותן מראשינו ולא עוצרים לרגע לחשוב. מילים הן נשק. אנחנו לא מסתובבים עם אקדח בכיס ויורים לכל כיוון. אם כך, למה הלשון והאצבעות שלנו כה קלות כשאנחנו יורים את המילים?
 
צמרמורת עברה בגופי כאשר הצמדתי את הספר אל ליבי. אילו רק יכולתי להישאר כך לנצח. שוב אני יורה את המילים מבלי לחשוב עליהן. אני לא רוצה להישאר כך לנצח! אני רוצה לחיות וליהנות מכל דקה שיש לי בעולם הזה, הדקות הללו יקרות כפנינים נדירות. אי אפשר להקפיא את הזמן. אפשר רק לחרוט בתוך גלגל הזיכרונות שלנו את הדברים שאנחנו רוצים לשמור לתמיד; אנשים שאהבנו וכבר אינם, מקומות שהיינו בהם, רגשות ותחושות שחווינו בעבר. הטוב והרע יחד יוצרים את מי שאנחנו ברגע הנתון הזה. אנחנו משתנים לפי החוויות שלנו. זו דרך החיים.
 
פעם חשבתי שספר הוא הדרך לחיות חיי נצח, עכשיו אני מבינה שאין דבר כזה. לא משנה כמה ספרים, ציורים, יצירות מוזיקליות יראו אור תחת השם שלנו, ברגע שנמות יסתיים הקיום שלנו עבורנו. לא נרגיש יותר דבר, ולכן אנחנו צריכים לחיות כאן ועכשיו. האם החיים שלנו יהיו טובים יותר מעצם הידיעה שאולי בעוד מאתיים שנה מישהו יזכור אותנו בזכות היצירה שלנו? אני יכולה לכתוב רשימה אין־סופית של אנשים מפורסמים שלעולם לא ייעלמו מדפי ההיסטוריה, אך לא אוכל לענות על השאלה הפשוטה ביותר, האם הם היו מאושרים? האם אתם מאושרים? האם אני מאושרת?
 
אני רוצה להיות מאושרת, ואני משתדלת לעשות זאת. אני רוצה שאתם תלמדו להיות מאושרים. הדרך אל האושר היא בחירה נכונה של מילים. אם נשדר ליקום אושר, שמחה ובריאות, זה מה שנקבל ממנו בתמורה. אני מאמינה בזה. נסו גם אתם להאמין. זה הסוד הגדול של כולם.
 
אני מומחית לסודות. חבויים, נחשפים ואפילו ללא סודות. אני נושאת את הסודות על צרור מפתחות דמוי נחש קוברה, עם מיה, רוזה וגם קסנדרה, אנחנו יוצאות לחגיגה מתוקה. חגיגה שבה משתתפים סוויט טומי והסוויט ליידי שלו.
 
סוויט סיקרט. הסוד המתוק שרק אני יודעת. ידיי רועדות מההבנה שעליי להמשיך לשמור על הסוד הזה. הסוד הגדול ביותר שהתבקשתי אי־פעם לשמור. מה אעשה כשהספר יֵצא לאור וישאלו אותי אם זה סיפור אמיתי? מה אענה כשידרשו לדעת אם טומי קיים? הבטחתי לו שאומר לכולם שזה רק הדמיון המפותח שלי שהמציא אותו ואת הקונדיטוריה המטריפה שלו. איך אפשר להמציא דבר כזה? חשבתי על זה בכל פעם שנגסתי באחד המקרונים שהוא דאג לשלוח לי בזמן כתיבת הספר. לעזאזל, אני לא יודעת לשקר. האם אצליח לעשות זאת מבלי שקולי ירעד? אני יודעת שעיניי יסגירו את האמת. טומי המתוק. סוויט טומי שלי. טוב, הוא ממש לא שלי. הוא שלה. תמיד שלה, של הליידי שלו, ואני – לטוב ולרע – שייכת לגבר שלי, לסלביק אהובי, בעלי וחברי הטוב ביותר.
 
שביל החיים שלי ושביל החיים של טומי הובילו אותנו למצוא זה את זה כדי לתקן משהו שנשבר אצל כל אחד מאיתנו. אצלי הבריאות ואצלו הלב. בעזרתו למדתי שהחיים קצרים וכמה קל לאבד אדם אהוב וכמה קשה ללמוד לחיות בלעדיו. הסיפור שהוא סיפר לי שבר את ליבי. שקעתי בכתיבתו ושכחתי לכמה רגעים מהכאב הפרטי שלי. האובדן שחוויתי התחבר לאובדן שהוא חווה, ויצר את המילים הנכונות. לא ידעתי אז שאני חולה, אך התת־מודע שלי שלח אל המקלדת את מה שלא הבנתי. הגעגוע לסבתא סופה והפחד שחשתי בימים שטיפלנו בה זרמו אל המקלדת ואף איימו להטביע אותי ואת המחשב. נפשי זעקה עם הכאב שהוא הרגיש, שהשתלב בכאבי. מילה אחר מילה, פרק אחר פרק, ופתאום ספר שהפך לדואט ועכשיו לטריו. שוב טרילוגיה. המילים הפכו לים של בדידות, והים הזה הפך לעולם של בדידות שאיש אינו יכול להבין מלבדו ומלבדי. התעוררתי אי־שם במהלך הכתיבה וגיליתי שהאמת הייתה שקר. טומי שיקר לי בנוגע לאמה, ואני שיקרתי לעצמי שהכול בסדר איתי. לפתע איבדתי את הקרקע המוצקה שעליה עמדתי, ומה שהחזיק אותי מעל פני הים גרם לי לטבוע. המילים, שקודם עזרו לי לצאת מהבור העמוק של הצער, התגלו כביצה טובענית, ואני שקעתי לתוכה. עולם הכתיבה בשילוב מרוץ החיים היו מעמסה גדולה מדי עבור גופי וחליתי במחלה הארורה. זימנתי את מר סרטן לתוכי ולא הבנתי שזה המחיר שעליי לשלם על כך שהזנחתי את הבריאות שלי. שקעתי עמוק יותר בכל רגע עד שלא הייתה דרך חזרה. עד שגופי זעק והתריע על הנזק שנעשה לו, אבל כבר היה מאוחר מדי. המילים נדמו. השקר הכאיב לי, אך האמת היא זו שפצעה אותי. טומי שיקר לי כדי להציל את משפחתו. אני שיקרתי לעצמי כי רציתי להשאיר משהו אחריי ולא הבנתי את האמת הפשוטה שזה כבר קיים. ילדיי. משפחתי. האנשים שאוהבים אותי. כל אדם שנגעתי בחייו ובליבו. מה שווה המרוץ שלי אחרי עוד מילה, פרק או ספר, ובכלל המרתון הזה של החיים, אם שוכחים לחיות? אם שוכחים לאהוב את הסובבים כאילו שהמחר לא קיים? מי הבטיח לנו שנספיק לחבק אותם שוב ולומר להם 'אני אוהבת אתכם'? למה הייתי צריכה להתעורר עם סרטן כדי להבין כמה אני רוצה לחיות? למה חשבתי שאם אפסיק לכתוב, כוחי יופנה למלחמה במחלה ואצליח להבריא? אז לא כתבתי יותר משנה, ואולי זה היה נכון עבורי, אבל הרגשתי שחלק ענקי ממני לא קיים פתאום. הכתיבה היא אני, בדיוק כפי שאני גם אימא של ליאור, מיכל ורוני או אשתו של סלביק והבת של אסיה וסם. ובכלל, למה יש לי יותר שאלות מתשובות? אולי זו השאלה החשובה ביותר, והתשובה עליה היא הפשוטה ביותר. החיים מלאים חידות, והדבר הנפלא ביותר הוא לפתור אותן כשלצידנו האנשים שאנחנו אוהבים.
 
אני מתבוננת בעמוד הראשון בספר וקוראת את המילים הראשונות. המילים שלה. הן לא היו נכתבות פה אילולא סלחתי לטומי על השקר שלו. יכולתי להתמקד בכעס, לבחור בעלבון ולאטום את אוזניי לתחינה השקטה שלו לספר לי הפעם רק את האמת. בימים הראשונים אחרי שיחת הטלפון שלו, שבה הוא התוודה ששיקר, התנהגתי בדיוק כך. לא הבנתי אותו. איך הוא יכול היה לשקר לי כך? בכיתי פעמים רבות בגלל הסיפור שלהם, ופתאום מתברר שטומי שיקר לי בנוגע לדבר החשוב ביותר. ניסיתי לשחזר פעם אחר פעם את שיחת הטלפון שלנו וקיוויתי למצוא משהו שיצדיק את השקר, בהתחלה לא מצאתי.
 
"ערב טוב, אריאלה. אני לא יכול להמשיך בזה יותר. אני מקווה שתסלחי לי. אני מרגיש שטעיתי. הייתי צריך לספר לך את האמת מייד ולא לחכות עד עכשיו. את טובה אליי, ואני ניצלתי זאת לרעה. האהבה יכולה להוביל אותנו לעשות מעשים לא טובים."
 
"על מה אתה מדבר?" לא רציתי לשמוע את דבריו. פחדתי מהאמת שלו, ועדיין גברה הסקרנות על הפחד.
 
"שיקרתי לך. היא חיה." המילים שלו פצעו אותי. שמחתי וכעסתי.
 
"מי חיה?" ידעתי על מי הוא מדבר, אך הייתי חייבת שיאמר את שמה כדי להבין את גודל השקר. הוא שתק, אבל שמעתי את הנשימות הכבדות שלו וידעתי שטומי יאמר עכשיו את שמה.
 
"אמה. סוויט ליידי שלי."
 
לא הייתי מסוגלת להמשיך לשמוע את דבריו וניתקתי את השיחה. פעם אחר פעם שאלתי את עצמי, למה הוא שיקר לי בנוגע למוות של אמה. קראתי את היומן שלה וחשבתי שזה יומן של אישה שאיננה בחיים, ופתאום הוא מגלה לי שזה היה שקר. איך הוא יכול היה לעשות לנו את זה? האם אמה ידעה שהוא סיפר לי את הסיפור שלהם? האם הוא המציא את כל הסיפור הזה? אולי אמה בכלל לא קיימת ואת היומן הזה הוא כתב? לא ידעתי כבר מה לחשוב והבנתי שאני חייבת לשמוע את האמת. עבר שבוע עד שהיה לי מספיק אומץ להתקשר אליו ולהקשיב לדבריו. טומי הצליח שוב להותיר אותי ללא מילים, והבנתי את הסיבה לשקר שלו. החלטתי לעזור לו בתוכנית שלו וקיוויתי שהמילים שלי ימצאו את הדרך אל הלב הנכון.
 
 
מילים אלו נכתבו לפני יותר משנה, ביוני 2018. בדיוק נודע לי שהמחלה חזרה. זה היה חודש אחרי שסיימתי חצי שנה של טיפולים כימותרפיים קשים. שמחתי שאני נקייה, ולפתע הכתה בי המחלה שנית. אני לא יכולה לתאר לכם כמה זה מפחיד. בפעם הראשונה שחליתי לא חשבתי על המוות, לא העזתי. היה לי סרטן שלב ארבע וידעתי שהמצב רע, למרות זאת חשבתי רק על כך שאנצח ואחיה עוד שנים רבות. זה לא השתנה כשהופיעה המחלה שוב, אך הפעם באמת פחדתי. האוויר יצא לי מהריאות והרגשתי מרוקנת. מה אם אמות? מה אם ילדיי יישארו יתומים? מה אם הוריי ייאלצו לקבור ילד נוסף, מספיק שהם ישבו שבעה על אחי אילן, יהי זכרו ברוך. ומה עם בעלי? אני יודעת כמה הוא אוהב אותי. לכל זוג יש משברים במהלך חיי הנישואין, למזלי הרב המשברים שלנו רק חיזקו את אהבתנו. סלביק, הוא האושר הגדול ביותר שלי, החצי השני האמיתי שלי. אני רוצה כל כך להזדקן לצידו. אני מאחלת לשנינו שיבה טובה, בבריאות כמובן.
 
הפחד גרם לי להבין שטעיתי כשהסתבכתי עם הקארמה. לא התחרטתי על הסוף שכתבתי ל"סוויט ליידי", אבל טעיתי. בתחילת הספר "סוויט טומי" הענקתי לאמה את תאריך יום ההולדת שלי ולא ידעתי שבעתיד אחליט שהסוף הנכון הוא לא הפי אנד. הרגתי אותה, וזה היה קשה, אבל לא התחרטתי על כך. זה היה, ולדעתי עודנו, הסוף הנכון. הבעיה היחידה היא שקארמה איז א ביץ'. אנחנו לא באמת יודעים מה גורם למה, אני רק יודעת שהמחלה הגיעה אי־שם כשכתבתי את "סוויט טומי", ואני יודעת שאמה קיבלה את יום הולדתי ואז הרגתי אותה. והמחלה חזרה. הרגשתי שאני חייבת לכתוב סוף אחר שהוא גם התחלה לספר הבא.
 
אנשים נאחזים באמונה. אנשים זקוקים לתקווה. כתבתי התחלה חדשה שמשנה את הסוף. כולי תקווה ואמונה שזה מה ששינה את המציאות שלי או לפחות היה אחד הגורמים לכך. זה שאני מקלידה ברגע זה את המילים האלה אינו מובן מאליו. תודה לאל על כך. תודה גם לכל האנשים שאהבתם מחזקת אותי בכל רגע נתון.

עוד על הספר

  • הוצאה: מיכלי
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 70 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 10 דק'
כתוב באהבה - רגעים של נחת סופרים שונים
סוויט סיקרט / אריאלה באום
פרק 0
 
אני מוציאה את עותק השמש מהמעטפה, והפעם ההתרגשות שאוחזת בי רבה יותר מאשר בפעמים הקודמות. זה לא הספר הראשון שכתבתי, ולמרות זאת אני חשה רעד בכפות ידיי, יובש בשפתיי ודפיקות לב עוצמתיות ומהירות. אני רוצה להקפיא את הרגע הזה. אני מפחדת להרים את הכריכה ולהתבונן בעמודים המלאים במילים שאני כתבתי. זה לא קרה לי מעולם.
 
פעם יכולתי לברוח אל המילים. הכוח שהן נתנו לי היה נפלא והתמכרתי אליו. רציתי עוד ועוד. לא הפסקתי לכתוב גם כשהגוף דרש ממני מנוחה. המשכתי במרוץ המטורף הזה גם כשנשמתי זעקה מהעומס הרב וידעתי שהנפילה הגדולה עוד תגיע, ובכל זאת המשכתי. לא היה דבר שיכול היה למנוע ממני להמשיך לכתוב. לפחות כך חשבתי.
 
למילים יש כוחות־על. הן קסומות. הן חשובות. הן יקרות. לכל מילה יש מחיר. אנחנו ממהרים להשליך אותן מראשינו ולא עוצרים לרגע לחשוב. מילים הן נשק. אנחנו לא מסתובבים עם אקדח בכיס ויורים לכל כיוון. אם כך, למה הלשון והאצבעות שלנו כה קלות כשאנחנו יורים את המילים?
 
צמרמורת עברה בגופי כאשר הצמדתי את הספר אל ליבי. אילו רק יכולתי להישאר כך לנצח. שוב אני יורה את המילים מבלי לחשוב עליהן. אני לא רוצה להישאר כך לנצח! אני רוצה לחיות וליהנות מכל דקה שיש לי בעולם הזה, הדקות הללו יקרות כפנינים נדירות. אי אפשר להקפיא את הזמן. אפשר רק לחרוט בתוך גלגל הזיכרונות שלנו את הדברים שאנחנו רוצים לשמור לתמיד; אנשים שאהבנו וכבר אינם, מקומות שהיינו בהם, רגשות ותחושות שחווינו בעבר. הטוב והרע יחד יוצרים את מי שאנחנו ברגע הנתון הזה. אנחנו משתנים לפי החוויות שלנו. זו דרך החיים.
 
פעם חשבתי שספר הוא הדרך לחיות חיי נצח, עכשיו אני מבינה שאין דבר כזה. לא משנה כמה ספרים, ציורים, יצירות מוזיקליות יראו אור תחת השם שלנו, ברגע שנמות יסתיים הקיום שלנו עבורנו. לא נרגיש יותר דבר, ולכן אנחנו צריכים לחיות כאן ועכשיו. האם החיים שלנו יהיו טובים יותר מעצם הידיעה שאולי בעוד מאתיים שנה מישהו יזכור אותנו בזכות היצירה שלנו? אני יכולה לכתוב רשימה אין־סופית של אנשים מפורסמים שלעולם לא ייעלמו מדפי ההיסטוריה, אך לא אוכל לענות על השאלה הפשוטה ביותר, האם הם היו מאושרים? האם אתם מאושרים? האם אני מאושרת?
 
אני רוצה להיות מאושרת, ואני משתדלת לעשות זאת. אני רוצה שאתם תלמדו להיות מאושרים. הדרך אל האושר היא בחירה נכונה של מילים. אם נשדר ליקום אושר, שמחה ובריאות, זה מה שנקבל ממנו בתמורה. אני מאמינה בזה. נסו גם אתם להאמין. זה הסוד הגדול של כולם.
 
אני מומחית לסודות. חבויים, נחשפים ואפילו ללא סודות. אני נושאת את הסודות על צרור מפתחות דמוי נחש קוברה, עם מיה, רוזה וגם קסנדרה, אנחנו יוצאות לחגיגה מתוקה. חגיגה שבה משתתפים סוויט טומי והסוויט ליידי שלו.
 
סוויט סיקרט. הסוד המתוק שרק אני יודעת. ידיי רועדות מההבנה שעליי להמשיך לשמור על הסוד הזה. הסוד הגדול ביותר שהתבקשתי אי־פעם לשמור. מה אעשה כשהספר יֵצא לאור וישאלו אותי אם זה סיפור אמיתי? מה אענה כשידרשו לדעת אם טומי קיים? הבטחתי לו שאומר לכולם שזה רק הדמיון המפותח שלי שהמציא אותו ואת הקונדיטוריה המטריפה שלו. איך אפשר להמציא דבר כזה? חשבתי על זה בכל פעם שנגסתי באחד המקרונים שהוא דאג לשלוח לי בזמן כתיבת הספר. לעזאזל, אני לא יודעת לשקר. האם אצליח לעשות זאת מבלי שקולי ירעד? אני יודעת שעיניי יסגירו את האמת. טומי המתוק. סוויט טומי שלי. טוב, הוא ממש לא שלי. הוא שלה. תמיד שלה, של הליידי שלו, ואני – לטוב ולרע – שייכת לגבר שלי, לסלביק אהובי, בעלי וחברי הטוב ביותר.
 
שביל החיים שלי ושביל החיים של טומי הובילו אותנו למצוא זה את זה כדי לתקן משהו שנשבר אצל כל אחד מאיתנו. אצלי הבריאות ואצלו הלב. בעזרתו למדתי שהחיים קצרים וכמה קל לאבד אדם אהוב וכמה קשה ללמוד לחיות בלעדיו. הסיפור שהוא סיפר לי שבר את ליבי. שקעתי בכתיבתו ושכחתי לכמה רגעים מהכאב הפרטי שלי. האובדן שחוויתי התחבר לאובדן שהוא חווה, ויצר את המילים הנכונות. לא ידעתי אז שאני חולה, אך התת־מודע שלי שלח אל המקלדת את מה שלא הבנתי. הגעגוע לסבתא סופה והפחד שחשתי בימים שטיפלנו בה זרמו אל המקלדת ואף איימו להטביע אותי ואת המחשב. נפשי זעקה עם הכאב שהוא הרגיש, שהשתלב בכאבי. מילה אחר מילה, פרק אחר פרק, ופתאום ספר שהפך לדואט ועכשיו לטריו. שוב טרילוגיה. המילים הפכו לים של בדידות, והים הזה הפך לעולם של בדידות שאיש אינו יכול להבין מלבדו ומלבדי. התעוררתי אי־שם במהלך הכתיבה וגיליתי שהאמת הייתה שקר. טומי שיקר לי בנוגע לאמה, ואני שיקרתי לעצמי שהכול בסדר איתי. לפתע איבדתי את הקרקע המוצקה שעליה עמדתי, ומה שהחזיק אותי מעל פני הים גרם לי לטבוע. המילים, שקודם עזרו לי לצאת מהבור העמוק של הצער, התגלו כביצה טובענית, ואני שקעתי לתוכה. עולם הכתיבה בשילוב מרוץ החיים היו מעמסה גדולה מדי עבור גופי וחליתי במחלה הארורה. זימנתי את מר סרטן לתוכי ולא הבנתי שזה המחיר שעליי לשלם על כך שהזנחתי את הבריאות שלי. שקעתי עמוק יותר בכל רגע עד שלא הייתה דרך חזרה. עד שגופי זעק והתריע על הנזק שנעשה לו, אבל כבר היה מאוחר מדי. המילים נדמו. השקר הכאיב לי, אך האמת היא זו שפצעה אותי. טומי שיקר לי כדי להציל את משפחתו. אני שיקרתי לעצמי כי רציתי להשאיר משהו אחריי ולא הבנתי את האמת הפשוטה שזה כבר קיים. ילדיי. משפחתי. האנשים שאוהבים אותי. כל אדם שנגעתי בחייו ובליבו. מה שווה המרוץ שלי אחרי עוד מילה, פרק או ספר, ובכלל המרתון הזה של החיים, אם שוכחים לחיות? אם שוכחים לאהוב את הסובבים כאילו שהמחר לא קיים? מי הבטיח לנו שנספיק לחבק אותם שוב ולומר להם 'אני אוהבת אתכם'? למה הייתי צריכה להתעורר עם סרטן כדי להבין כמה אני רוצה לחיות? למה חשבתי שאם אפסיק לכתוב, כוחי יופנה למלחמה במחלה ואצליח להבריא? אז לא כתבתי יותר משנה, ואולי זה היה נכון עבורי, אבל הרגשתי שחלק ענקי ממני לא קיים פתאום. הכתיבה היא אני, בדיוק כפי שאני גם אימא של ליאור, מיכל ורוני או אשתו של סלביק והבת של אסיה וסם. ובכלל, למה יש לי יותר שאלות מתשובות? אולי זו השאלה החשובה ביותר, והתשובה עליה היא הפשוטה ביותר. החיים מלאים חידות, והדבר הנפלא ביותר הוא לפתור אותן כשלצידנו האנשים שאנחנו אוהבים.
 
אני מתבוננת בעמוד הראשון בספר וקוראת את המילים הראשונות. המילים שלה. הן לא היו נכתבות פה אילולא סלחתי לטומי על השקר שלו. יכולתי להתמקד בכעס, לבחור בעלבון ולאטום את אוזניי לתחינה השקטה שלו לספר לי הפעם רק את האמת. בימים הראשונים אחרי שיחת הטלפון שלו, שבה הוא התוודה ששיקר, התנהגתי בדיוק כך. לא הבנתי אותו. איך הוא יכול היה לשקר לי כך? בכיתי פעמים רבות בגלל הסיפור שלהם, ופתאום מתברר שטומי שיקר לי בנוגע לדבר החשוב ביותר. ניסיתי לשחזר פעם אחר פעם את שיחת הטלפון שלנו וקיוויתי למצוא משהו שיצדיק את השקר, בהתחלה לא מצאתי.
 
"ערב טוב, אריאלה. אני לא יכול להמשיך בזה יותר. אני מקווה שתסלחי לי. אני מרגיש שטעיתי. הייתי צריך לספר לך את האמת מייד ולא לחכות עד עכשיו. את טובה אליי, ואני ניצלתי זאת לרעה. האהבה יכולה להוביל אותנו לעשות מעשים לא טובים."
 
"על מה אתה מדבר?" לא רציתי לשמוע את דבריו. פחדתי מהאמת שלו, ועדיין גברה הסקרנות על הפחד.
 
"שיקרתי לך. היא חיה." המילים שלו פצעו אותי. שמחתי וכעסתי.
 
"מי חיה?" ידעתי על מי הוא מדבר, אך הייתי חייבת שיאמר את שמה כדי להבין את גודל השקר. הוא שתק, אבל שמעתי את הנשימות הכבדות שלו וידעתי שטומי יאמר עכשיו את שמה.
 
"אמה. סוויט ליידי שלי."
 
לא הייתי מסוגלת להמשיך לשמוע את דבריו וניתקתי את השיחה. פעם אחר פעם שאלתי את עצמי, למה הוא שיקר לי בנוגע למוות של אמה. קראתי את היומן שלה וחשבתי שזה יומן של אישה שאיננה בחיים, ופתאום הוא מגלה לי שזה היה שקר. איך הוא יכול היה לעשות לנו את זה? האם אמה ידעה שהוא סיפר לי את הסיפור שלהם? האם הוא המציא את כל הסיפור הזה? אולי אמה בכלל לא קיימת ואת היומן הזה הוא כתב? לא ידעתי כבר מה לחשוב והבנתי שאני חייבת לשמוע את האמת. עבר שבוע עד שהיה לי מספיק אומץ להתקשר אליו ולהקשיב לדבריו. טומי הצליח שוב להותיר אותי ללא מילים, והבנתי את הסיבה לשקר שלו. החלטתי לעזור לו בתוכנית שלו וקיוויתי שהמילים שלי ימצאו את הדרך אל הלב הנכון.
 
 
מילים אלו נכתבו לפני יותר משנה, ביוני 2018. בדיוק נודע לי שהמחלה חזרה. זה היה חודש אחרי שסיימתי חצי שנה של טיפולים כימותרפיים קשים. שמחתי שאני נקייה, ולפתע הכתה בי המחלה שנית. אני לא יכולה לתאר לכם כמה זה מפחיד. בפעם הראשונה שחליתי לא חשבתי על המוות, לא העזתי. היה לי סרטן שלב ארבע וידעתי שהמצב רע, למרות זאת חשבתי רק על כך שאנצח ואחיה עוד שנים רבות. זה לא השתנה כשהופיעה המחלה שוב, אך הפעם באמת פחדתי. האוויר יצא לי מהריאות והרגשתי מרוקנת. מה אם אמות? מה אם ילדיי יישארו יתומים? מה אם הוריי ייאלצו לקבור ילד נוסף, מספיק שהם ישבו שבעה על אחי אילן, יהי זכרו ברוך. ומה עם בעלי? אני יודעת כמה הוא אוהב אותי. לכל זוג יש משברים במהלך חיי הנישואין, למזלי הרב המשברים שלנו רק חיזקו את אהבתנו. סלביק, הוא האושר הגדול ביותר שלי, החצי השני האמיתי שלי. אני רוצה כל כך להזדקן לצידו. אני מאחלת לשנינו שיבה טובה, בבריאות כמובן.
 
הפחד גרם לי להבין שטעיתי כשהסתבכתי עם הקארמה. לא התחרטתי על הסוף שכתבתי ל"סוויט ליידי", אבל טעיתי. בתחילת הספר "סוויט טומי" הענקתי לאמה את תאריך יום ההולדת שלי ולא ידעתי שבעתיד אחליט שהסוף הנכון הוא לא הפי אנד. הרגתי אותה, וזה היה קשה, אבל לא התחרטתי על כך. זה היה, ולדעתי עודנו, הסוף הנכון. הבעיה היחידה היא שקארמה איז א ביץ'. אנחנו לא באמת יודעים מה גורם למה, אני רק יודעת שהמחלה הגיעה אי־שם כשכתבתי את "סוויט טומי", ואני יודעת שאמה קיבלה את יום הולדתי ואז הרגתי אותה. והמחלה חזרה. הרגשתי שאני חייבת לכתוב סוף אחר שהוא גם התחלה לספר הבא.
 
אנשים נאחזים באמונה. אנשים זקוקים לתקווה. כתבתי התחלה חדשה שמשנה את הסוף. כולי תקווה ואמונה שזה מה ששינה את המציאות שלי או לפחות היה אחד הגורמים לכך. זה שאני מקלידה ברגע זה את המילים האלה אינו מובן מאליו. תודה לאל על כך. תודה גם לכל האנשים שאהבתם מחזקת אותי בכל רגע נתון.