הנס ומיכל

פרק 1

 

 

בדרך לשדה התעופה, הגשם מכה בחוזקה על שמשת המכונית והמגבים משאירים סימנים על השמשה. הנהיגה קשה. 'אני צריכה להחליף את המגבים' - אני חושבת לעצמי. זו שעת בוקר חשוכה. קודרת. הכבישים עמוסים לעייפה והתנועה מזדחלת לאיטה.

 

לפתע השמש זורחת וקשת צבעים רחבה מופיעה בשמיים בגוונים של אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, ובצידה הפנימי סגול. בעיניי, זו אחת מתופעות הטבע הנפלאות. אני פותחת את החלון ונושמת את האוויר הצח לתוך ריאותיי. השעה תשע בבוקר וברדיו מושמעות החדשות. "ג'ון איוואן דמיאניוק, שכונה "איוואן האיום", אשר הורשע ונידון למוות על ידי בית המשפט, זוכה. בערעור שהוגש בפני בית משפט העליון על ידי סנגוריו, החליטו שופטי העליון לזכותו מחמת הספק". סנגוריו הצליחו לעורר ספקות באשר לזיהויו. היכול להיות כדבר הזה? תור ארוך של מכוניות משתרך לו בכניסה לשדה התעופה. אני ממתינה בסבלנות ומנמיכה את עוצמת הקול של הרדיו. תורי הגיע והמאבטח מנופף לי בידו להמשיך לתוך מתחם שדה התעופה.

 

החניתי את המכונית בחניון הקרוב לטרמינל, נטלתי את מזוודתי הקטנה והלכתי לעברו בצעדים מהירים. זו הפעם הראשונה שאני טסה לבדי לברלין ואני נלהבת ומתרגשת. ניגשתי ללוח הטיסות וחיפשתי את המועד בו אעלה לטיסה לפי מספר הטיסה. עוקבת, קוראת, מצאתי. עדיין אין ציון שעה. יש לי זמן לשבת ולשתות קפה אספרסו ואפילו לאכול משהו קטן. התיישבתי במזנון הקרוב ביותר ונהניתי מריחו ומטעמו של הקפה. מדי פעם נגסתי נגיסות קטנות בכדור השוקולד המצופה פירורי קוקוס.

 

משסיימתי, קמתי ושוב הלכתי לכיוון לוח הטיסות. הנה, בשעה 14:10. התור לדלפק התקדם בסבלנות ודי במהירות. לאחר התשאול הביטחוני וקבלת כרטיס העלייה למטוס, פניי לעבר השערים. נוצר עיכוב ואני נאלצתי להמתין עוד כשעה באולם הנוסעים היוצאים. קראתי בעיון רב את העיתון שהונח במושב לידי. הרמתי את עיניי והבטתי בעוברים ושבים. אנשים שונים חולפים על פניי. אישה יושבת לידי ומניקה את תינוקה, ואלה היושבים מאחוריי דוברי ערבית. שני ילדים כבני שלוש רבים ביניהם. במבט שני, נראה שהם תאומים. אימם כועסת עליהם. פניה חמורות סבר ואצבעה מורמת כמאיימת אליהם. הנחתי את העיתון על המושב, הוצאתי את בקבוק המים שלי מהתיק ולגמתי לגימות קטנות. מדי פעם נשמעה הודעה במערכת הכריזה.

 

חסרת סבלנות קמתי והתהלכתי הלוך ושוב. בטני קרקרה וסימנה לי תחושת רעב. החלטתי להשתיק אותה. קניתי לי כוס קפה נוסף וכריך עם ביצה קשה ומלפפון חמוץ בתוכו, התיישבתי ואכלתי לי בתיאבון רב. משהגיעה השעה, תור ארוך השתרך לפני העלייה למטוס ושוב המתנתי בסבלנות. בתורי, עליתי בחדווה למטוס והתרווחתי במושב שהוקצה לי. מתוך התיק הוצאתי את הכרית הקטנה המצופה בציפית מנוקדת אותה תפרתי במו ידיי, בצעירותי. כרית זו מלווה אותי בכל טיסה. מעין תזכורת לבית. הנחתי אותה לצדי. אני מביטה וסוקרת את האנשים הנכנסים למטוס ומלאת סקרנות לדעת מי ישב לידי. פתחתי את שקית הניילון שהונחה על מושבי והוצאתי ממנה את השמיכה הדקה. אני מוכנה לטיסה.

 

בשבועות האחרונים ציפיתי בקוצר רוח לטיסה זו. שנים שלא ראיתי את דודה אסתר'קה.

 

בפעם האחרונה התראינו לפני כשש עשרה שנים, בשנת 1977, טרם התגרשתי מדוד. אסתר'קה הגיעה ארצה לביקור מברלין ושהתה בבית הוריי ואחרי כן בביתנו כשבועיים ימים. באותה העת, רחלי שלי הייתה בת ארבע, עומרי בן שמונה ושי בן שתיים עשרה. זכור לי אותו הרגע בו כיסתה רחלי את פניה בכף ידה הקטנה, הסתתרה מאחוריי ואחזה במכנסיי כאשר ראתה את דודה אסתר'קה לראשונה. במשך הזמן התרגלה לנוכחותה של הדודה ונקשרה אליה מאוד.

 

בבוקר, דודה אסתר'קה הקיצה משנתה ושתתה את הקפה שלה בסלון. רחלי התעוררה והצטרפה אליה, ואז הדודה שאלה, "את אוהבת ללכת לגן?", ורחלי השיבה, "כן". ואז שאלה אותה שאלה נוספת, "את אוהבת לשמוע סיפורים?", ורחלי הנהנה בראשה. לאחר השיחה ליצירת אמון דודה אסתר'קה הזמינה את רחלי לשבת על ברכיה והחלה לספר לה סיפור בסבלנות רבה. זו הקטנה אהבה לשבת על ברכיה המלאות של אסתר'קה ולהאזין בתשומת לב לסיפורים הנפלאים. או הו, בכך הייתה מומחית דודתי אסתר'קה ורחלי יכולה הייתה לשבת במשך שעה שלמה מבלי לנוע. מזמן לא ראיתי את רחלי מרוכזת כך, עיניה פעורות ומחשבותיה מצטיירות על מצחה, כשצמתה מלפניה וראשה הקטן והחכם נשען קלות על זרועה של דודה אסתר'קה. ודודה אסתר'קה מספרת בקולה המיוחד בעל הצליל הנמוך, במבטא יקי כבד. מדי פעם היא לוגמת מתה הקינמון שהכינה לעצמה. כשאיבדה רחלי את סבלנותה, היא זזה באי שקט, ביקשה לשבת על ברכה השנייה של הדודה, מצמצה בעיניה ולבסוף ביקשה לרדת מהברכיים. ואז ידעה אסתר'קה להפסיק את סיפורה.

 

המטוס הראה סימני תזוזה. שתי דיילות עברו בין כל הנוסעים ווידאו שאכן כולם חגורים. הדיילת הבלונדית היפה העירה לבחור שישב על ידי. הוא הוציא את האוזניות כדי שיוכל לשמוע אותה והיא ביקשה ממנו ליישר את גב מושבו. לאחר שעשה כך, הדיילות התיישבו במקומן וחגרו את עצמן. האורות כובו. עוצמת המזגן הוחלשה. אני מעט מתוחה. התפללתי בליבי לאלוהים שהטיסה תעבור בשלום והכול יהיה בסדר. אחזתי בכיסאי בחוזקה. ברקע נשמע קול נקישת הגלגלים. המטוס החל בנסיעתו. כעבור דקות אחדות ניתק עצמו מהאדמה והמריא מעל הבתים, השדות והכבישים הרבים. הוא עלה עוד ועוד, הסתובב מעט וטס מעל הים התיכון הכחול והשקט. מעט סירות מפרש נראו בו. סחרחורת קלה אחזה בי, עצמתי את עיניי. למזלי לאחר שניות אחדות היא חלפה כלא הייתה. אוזניי נסתמו. נטלתי סוכריית מנטה שהייתה בכיסי למקרה הצורך. הבתים והשדות נראו מיניאטוריים מגובה הטיסה, עד שנעלמו מטווח הראייה כליל. אנחנו שטים בין העננים ואני המשכתי להפליג במחשבותיי.

 

עומרי הצטיין בהכנסת אורחים. ממש יצא מגדרו כשאורח הגיע לביתנו. הוא תמיד התעניין בשלומה של דודה אסתר'קה ושאל שוב ושוב, "דודה, רוצה לשתות משהו? להכין לך כריך? את צריכה כרית?" - הוא רק רצה לפנק. טוב ליבו ניגר ממנו. איזה ילד יש לי, ילד שמתייחס כל כך יפה לאנשים. עומרי היה גבוה ורזה. כשעמד ליד דודה אסתר'קה, היא נראתה כל כך נמוכה. כך אביו - רזה וגבוה. בחיצוניותו הוא כל כך דומה לאביו. לשניהם עיניים שחורות כפחם ושיער שחור מתולתל. מלבד הפה, שהיה שונה. לעומרי שפתיים מלאות ולדוד שפתיים דקות.

 

שי היה פעיל מאוד בכיתתו. כחלק מהשתייכותו לוועדת התרבות, היו לו תמיד מטלות לבצע בבית, וכשסיים מטלות אלו יצא עם חבריו לשחק כדורגל. המורה נעזרה בו לעיתים קרובות - היא נהגה לבקש את עזרתו בקישוט הכיתה לאחר שעות הלימודים, ובאיסוף כספים להצגות ולתרומות. כל מה שביקשה ממנו - ביצע נאמנה. שי אהב מאוד את אחותו, רחלי הקטנה. כששיחקה בחוץ, שמר עליה. לא פעם מצאתי אותם ישנים זה ליד זה באותה המיטה, אוחזים יד ביד. כשהלך לבקר חבר, לעיתים ביקש את אישורי לכך שרחלי תצטרף אליו והבטיח לשמור עליה. כשיצאתי לקניות, סמכתי על שי שישמור על אחיו וכך היה. לפי מה שאומרים, שי דומה לי בחיצוניותו. כשהיה בן שלוש, היה מלא בגופו ועכשיו הוא רזה. השרירים שברגליו מזכירים שרירים של כדורגלן מקצועי.

 

בביקורה אצלנו, דודה אסתר'קה חשה מייד במתיחות ביני לבין דוד. בוקר אחד, כאשר התווכחנו בחדר השינה, דוד יצא ממנו כשפרצופו זועף, נתקל בדודה ושפך את הקפה שאחזה בידה. "תיזהר! מה, אתה לא רואה?", שאלתי אותו. והוא בכעס השיב, "את לא רואה שזה בלי כוונה? אולי תנמיכי את טון הדיבור שלך?". הוא נטל את הארנק ואת המפתחות, טרק את הדלת והלך לעבודה - למוסך שלנו, שאותו ניהל. דודתי הייתה מופתעת, ובכל זאת מיהרה ונטלה סמרטוט וניגבה את הקפה שנשפך על הרצפה. אני נזקקתי לכוס מים קרים. לאחר ששתיתי היא שאלה, כשבקולה נימת דאגה, "הכול בסדר?". אז נפרץ הסכר ושיתפתי אותה במה שקורה ביני לבין דוד. ישבתי במטבח ליד השולחן, והיא ישבה מולי מצידו השני של השולחן. זה עולה בזיכרוני כמו תמונה בסרט רע. אני יושבת ומספרת לה כמה אני אומללה איתו, "נמאס לי ממנו! נגמרה לי הסבלנות!", ודודה אסתר'קה קמה וחיבקה אותי, "צריך סבלנות חביבתי. אין ברירה. רק ככה תעלו על הגל הנכון". ואני המשכתי, "כל מה שאני אומרת לילדים - הוא אומר להם אחרת. אם אני אומרת שעכשיו יום - הוא אומר שעכשיו לילה. אין לי כוח לריב איתו, נמאסו עליי הוויכוחים איתו. אין לי אנרגיות יותר! אני אתגרש ממנו!". ודודה אסתר'קה בדרכה הנעימה, העדינה והמיוחדת אמרה לי, כשהיא מנענעת קמעה את ראשה מטה, "צריך לפעמים להתגמש, לוותר, יש לכם ילדים קטנים, חבל, זה משפיע עליהם קשות. שלא יסבלו. למענם, מיכלי. את חושבת שאני ויוהאן לא רבנו? אמנם לא היו לנו ילדים, אבל רבנו, התפשרנו, למדנו לחיות זה עם זה, ידענו לוותר, כל אחד היה עסוק בענייניו. העיקר שיש אהבה". ואני הבטתי בה ולא ידעתי מה להגיד. אהבתי אותו?? תהיתי. אני כבר לא בטוחה אם אי פעם אהבתי אותו... והיא חיזקה אותי בחוכמתה, בניסיון חייה, במילים שחדרו לליבי. נתנה לי כוח. בתחילת היכרותנו, איזה כבוד דוד נתן לי. כשיצאנו לבלות, הוא פתח לי את הדלת ורק אחר כך נכנס אחריי. מדי שישי הגיע הביתה עם זר פרחים, וקנה לי מתנות קטנות מדי פעם. מיום שנישאנו הכול פסק! כבר לא בילינו יחד. דוד שב מהעבודה ורצה להיות רק בבית. אהב לשכב על הספה בסלון ואז הטריח אותי, "איפה החולצה הלבנה שלי?", "למה הכנסת אותה לסל הכביסה?", "כמה פעמים אמרתי לך שאם את לוקחת אותה לכביסה, אז תכבסי אותה מייד, כי אני אוהב את החולצה הזאת!", "ואל תשכחי לעמלן את הצווארון!". ועוד נהג לומר לי, "איך את נותנת לי לאכול בשר מאתמול?", "קשה לך לבשל לנו משהו טרי?". וכך עייף אותי עם בקשות וטענות ללא הרף. ממש התעלל בי. ניתקנו קשרים עם חברים ולא יצרנו קשרים חדשים. התביישתי להיות איתו בין חברינו. דוד לא כיבד אותי. הוא זלזל בי. לא העריך את כל מה שעשיתי למענו.

 

כשנולד שי, בכורנו, התגברו המריבות. הנקתי את שי כל שלוש־ארבע שעות. היה חשוב לי להניק אותו, למרות שהייתי חלשה ואנמית, חיוורת כרוח רפאים ועייפה עד מאוד. דוד לא היה שותף בגידולו של שי. מששב מהעבודה ביקשתי ממנו לעזור לי, ממש התחננתי שיהיה עם שי בזמן שאנוח ואולי אעצום את עיניי מעט. הוא פשוט סירב. "מיכל, למה את מתנהגת אליי ככה? אני עייף. אני עובד. יש לי לקוחות שאני צריך לשרת אותם. את חושבת שאני משחק?".

 

שי הכניס אור לחיי. שי ילד יפה ונבון, בלונדיני עם עיניים תכולות כמו הים. הוא מילא אותי באנרגיה. קיימת בו שלווה וחיוכו ממיס אותי עד היום. שי הוציא אותי מהחושך של המריבות. במיוחד כשהנקתי אותו, שרו עליי שלווה ורוגע. מגע עורו בעורי הרגיע אותי. כשהיה בפעוטון הגננת סיפרה לי עד כמה שי ילד טוב, חכם וממושמע. היא שמחה איתי על התפתחותו הטובה ולא חסכה במילות שבח.

 

כשהריתי עם עומרי הבעתי בפני דוד את רצוני להפסיק את ההיריון, אבל דוד שכנע אותי, "מיכל, יהיה בסדר, יהיה בסדר. אני אעזור לך".

 

יום ולילה הבטיח לי שיהיה בסדר והוא יעזור לי. הלחץ שלו השפיע עליי והסכמתי להישארותו של עומרי בבטני.

 

משילדתי את עומרי, הבטחותיו לא קוימו. עומרי הרבה לבכות בלילות, אני זו שקמתי אליו, מטושטשת, לעיתים עם עין אחת פקוחה ועין אחת סגורה מרוב עייפות. הזוגיות הייתה בשפל, אינטימיות לא הייתה בינינו כמעט וכשהייתה - זה היה בכוח. איבדתי את החשק לחלוטין. כשהיה מניח יד על שדיי, הורדתי אותה מייד ממני. אז התרגז ושיחק איתי ברוגז וזה יכול היה להימשך אפילו יומיים. האווירה בבית הייתה עכורה. עייפתי. עייפתי מלעשות הכול כמעט לבד. דוד לא היה שותף בכלל. הרגשתי בודדה מאוד. התקשיתי להתמודד עם כל המטלות, ניקיון הבית, הבישולים. אם היה צורך בתיקון כלשהו בבית, דאגתי להזמין בעל מקצוע. לדוד לא אכפת היה איך הבית נראה.

 

באותה תקופה הוריי נהרגו בתאונת דרכים. הייתי ממש בדיכאון. בכיתי לעיתים קרובות. עיניי היו נפוחות ואדומות מעייפות, מצער ומבכי. אף אחד לא עזר לי. ציפיתי שדוד ייקח חופשה של יום או יומיים מהעבודה לאחר השבעה, כדי שאוכל לנוח, להתגבר על העייפות. זה לא קרה. דוד כהרגלו שב הביתה מהעבודה בשעות הערב המאוחרות, עייף.

 

כעבור כארבע שנים גיליתי ששוב הריתי, עם רחלי. שוב הבעתי בפניו את רצוני לסיים את ההיריון והוא חיבק אותי, הניח את ראשו על כתפי והבטיח לי שיהיה בסדר, "אביא לך מטפלת ועוזרת בית. יש לנו מספיק כסף", אמר לי כשהוא מלטף את שיערי, ולוחש לי, "אני אוהב אותך". משך דקות ארוכות היינו חבוקים וצמודים זה לזה. אני זוכרת זאת כאילו זה היה היום. "אעזור לך", אמר לי. הוא נשמע משכנע. נדירים היו הרגעים הללו, רגעים של הבעת חיבה ואהבה. החיבוק שלו היה נעים. אהבתי את זה. השתוקקתי למגע חם.

 

הטלטלות והרעידות של המטוס החזירו אותי למציאות. הקברניט מזכיר לנו להיחגר. התחגרתי ומייד חזרתי שוב להפליג במחשבותיי.

 

אחרי הרגעים הטובים הללו עם דוד, שוב הגיעו ימים לא כל כך טובים. ואז, במיוחד ברגעים ששכבתי לידו, התעוררו אצלי המחשבות. מה אעשה? התחבטתי ביני לבין עצמי. האם להשאיר את ההיריון או לא? ומה אם לא ישתפר המצב ודוד לא יעזור לי? וההתנהגות הגסה שלו כלפיי וכלפי הילדים, מה יהיה? התפללתי לאלוהים. ביקשתי ממנו שיעזור לי. שיעזור לי לקבל החלטה נכונה. שיכוון אותי לטוב. עקרונית, הייתי נגד הפלות. אך מה אם המריבות יימשכו, חשבתי לעצמי. וכך נדדה שנתי משך ימים רבים. קמתי עייפה מאוד וקשה היה לי לתפקד ודוד לא הרפה, ביקש והתחנן שאשאיר את ההיריון. לבסוף, לאחר התלבטויות רבות, גמלה בליבי ההחלטה. אני זוכרת את אותו הבוקר. גשם שוטף ירד בחוץ. קר. חשוך ואפל בחוץ. דוד קם מהמיטה ואני אמרתי לו, "החלטתי. אשאיר את ההיריון. אני מקווה מאוד שתקיים את הבטחותיך". הוא ניגש אליי, ליטף את פניי ואמר, "תראי שהפעם יהיה בסדר".

 

ההיריון עם רחלי היה קשה. היו בחילות והקאות לרוב. ריחות של בישול גרמו לי סבל, ולכן בישלתי מעט מאוד. דוד התלונן שאין אוכל. לא יכולתי לנקות את הבית וביקשתי מדוד כסף לעוזרת בית והוא סירב. אמר שהוא ינקה. אבל הוא לא ניקה והבית נראה כל כך מלוכלך. הוא שכח את כל מה שהבטיח לי. בטני תפחה. רגליי התנפחו וגם בימים שהרגשתי טוב, לא יכולתי לנקות. לא יכולתי לשאת את הריחות של חומרי הניקוי.

 

דוד סירב לקחת את הילדים בבוקר לגן ולבית הספר, בתואנה שהוא מאחר לעבודה. קמתי יחד איתם, הכנתי להם את הכריכים וכמובן שאני היא זו שהסיעה אותם לגן ולבית הספר.

 

דוד מתנהג בחוסר סבלנות לילדים. כשעומרי מרעיש בשעה שהוא צופה בטלוויזיה, הוא מבקש ממנו שישחק בחדר שלו. עומרי ממשיך לשחק עם אמבולנס־צעצוע שמרעיש ומצפצף, דוד צועק. עומרי לא מקשיב. דוד קם מהכורסא וסוטר בפניו של עומרי. אחר כך צועק עליו שייכנס לחדר. עומרי מתייפח ונכנס לחדר.

 

בימים של אסיפת הורים בגן ובבית ספר, דוד מסרב ללכת, ואומר שהוא עייף מדי.

 

וקניות לבית, המשימה הפכה להיות קשה עבורי. אני כבדה. רגליי כואבות לי. דוד מסרב לצאת לקניות.

 

כל שכנה שהוא פוגש ברחוב, הוא משוחח איתה ארוכות והוא כל כך סימפטי אליה. אישה יפה וחטובה, שחולפת על פניו, הוא מסובב את הראש ומביט בה ולא אכפת לו אם אני נמצאת לידו.

 

חיים קשים היו לי עם דוד.

 

לדבר אחד הוא הסכים. לבקשתי יצאנו בחיפוש משותף אחר דירה גדולה יותר, כי הרי המשפחה מתרחבת. עם בטן תופחת חיפשנו בית שיתאים לצרכינו וממש סמוך ללידה מצאנו דירה יפיפייה. דירת חמישה חדרים, מוארת, עם מרפסת גדולה, שבצידה אדנית מרובעת ובה שתולים פרחי העונה, הפרחים שאני אוהבת - ורד הבר ומרגנית השדה.

 

שנינו התלהבנו מהדירה. למרות שחשתי שהמוכר מסתיר דבר מה מאיתנו, מיהרנו לרכוש את הדירה. לימים, שכנה רכלנית סיפרה לי שבדירה זו בעל רצח את אשתו. רעד וצמרמורת אחזו בי כשהיא סיפרה לי זאת.

 

עם לידתה של רחלי נוכחתי לדעת שדוד שוב הוליך אותי שולל, ואני לתומי האמנתי להבטחותיו הכוזבות. כמו כל התנהלותו בבית ומחוצה לו, דוד לא עזר לי כלל וכלל, לא ביום ולא בלילה. כל שלוש שעות רחלי אכלה והוא לא הסכים לקום אליה ולתת לה את ארוחתה. הרגשתי עייפה ותשושה. עיגולים שחורים סביב עיניי. תיאבון לא היה לי ורזיתי מאוד. התחננתי שיביא לי מטפלת לעזרה בבית והוא סירב. אמר שחבל על הכסף.

 

וככל שחלף הזמן המצב הפך לגרוע הרבה יותר. חילוקי הדעות נעשו רמים, והוא העליב וגידף אותי. צעקות וויכוחים לעיתים הידרדרו והגיעו לכדי הרמת יד של דוד עליי. הוא לא שלט בעצמו. נשמתי צרחה בתוכי. אף אחד לא עזר לי. הילדים הסתגרו בחדרם.

 

באחת הפעמים, בעת ויכוח שהעביר אותי על דעתי, נטלתי את מפתחות הרכב, טרקתי את הדלת וברחתי. לבדי. ללא הילדים. שנאתי אותו. שנאתי את האדם הזה, שגרם לי להרגיש רע. שנאתי שהכאיב לי ולילדינו שסבלו מחרדות עקב התנהגות אביהם. הייתי בסערת רגשות. הרגשתי כמאבדת כיוון. לא ידעתי מה לעשות. למי אפנה? לאן אלך? לאן אסע? לא היה לי בפני מי לשפוך את ליבי. לא בטחתי בשכנות ולא רציתי לשמוע את הרכילות סביבי. חברת נפש לא הייתה לי. לא סמכתי על אף אחד. נסעתי. לא ידעתי אנה. עצרתי בחניון ונכנסתי לסופרמרקט. קניתי לי מעדן חלב ושתייה. לאחר ששילמתי על המצרכים בקופה, חזרתי למכונית. היה קר בחוץ, כשבע מעלות. הידיים שלי קפאו. אני רגישה מאוד לקור. הפעלתי את מזגן הרכב על חימום בעוצמה גבוהה. לבשתי את העליונית שהייתה לי ברכב, ונסעתי בתוך העיר. איבדתי את תחושת הזמן. על השמשות הצטברו אדים. כיוונתי את המזגן אחרת כדי שהאדים יתנדפו. אבל תחושותיי הרעות לא התנדפו. הן חנקו אותי. הלכו יחד איתי. דמעות זלגו מעיניי. עצרתי בפינת רחוב, מקום שאין בו הרבה אנשים, ואין סיכוי שאיש יכיר אותי שם. הבטתי בבבואתי במראה. בשיערי הפזור, הארוך והשחור מבצבצות שערות לבנות פה ושם. 'מהצרות שדוד עושה לי', חשבתי לעצמי. תווי פנים יפים, גבות מושלמות, אף קטן ויפה, עיניים כחולות, ריסים שחורים, אבל נראיתי עייפה. עייפה מאוד. שקיות כהות מתחת לעיניי. עצובה מאוד. כואבת. כשהיינו רווקים דוד היה אומר לי, "אני אוהב את האף הזה שלך, ואת העיניים האלה - מאיפה הן? איזה עיניים! אני אוהב אותך!", אמר לי לא אחת. איך נראיתי אז ואיך אני כיום. דוד מתיש אותי. השכבתי את משענת הכיסא ושכבתי, נמנמתי, מנסה לנתק את עצמי ממחשבות, מנסה להירגע. פתחתי קצת את החלון, נשמתי את האוויר הקר לתוכי. 'אני צריכה להיות שם בשביל הילדים' שכנעתי עצמי, כמו שדודה אסתר'קה הייתה אומרת לי. קולה הדהד בראשי 'בשביל הילדים'. השעות נקפו. הלילה ירד. שבתי הביתה. השעה הייתה עשר בלילה. שבתי הביתה בלב שבור ומדמם. פתחתי את הדלת. הילדים ישבו על הספה ליד אביהם, מודאגים, מבוהלים. רחלי הקטנה רצה אליי. הקיפה את רגליי בידיה הקטנות. המגע הזה איתה הרגיע אותי, חימם אותי ואת ליבי. ליטפתיה בפניה. כזו חלקה. ליטפתיה בגבה. כזו חמה ונעימה ועומרי שאל בדאגה, "איפה היית, אימא?" ושי אמר, "דאגנו לך". אני זוכרת את זה כמו היום.

 

ודוד ישב בפינת הספה, לוגם מכוס הקפה שהכין לעצמו ושילב את ידיו. הוא פשוט שתק ושפתיו הדקות קפוצות. הבטתי בו, אמרתי לעצמי 'איזה מכוער. איזה רוע!'. הוא לא אמר מילה וזה קומם אותי. גופי געש מבפנים, ניסיתי להירגע למען הילדים. נטלתי כוס מהמגירה שבמטבח, כשידיי רועדות מעצבים, מילאתי מים קרים מהכד שבמקרר ולגמתי בבת אחת.

 

ואז דוד פצה את פיו ואמר, "צריך להשכיב את הילדים. מאוחר". כאילו כלום לא קרה. הכול שגרתי. ואני לא הגבתי. פשוט כעסתי. לא דיברתי כדי שהילדים לא יפחדו.

 

הדיילת החזירה אותי למציאות בהציעה לי כוס קפה ועוד משהו קר לשתות. אחר הגישה לי את מגש האוכל. גמעתי את מיץ התפוזים. טעם הבשר מופלא. רך ונעים לחיך. תפוח האדמה אפוי בדיוק כמו שאני אוהבת. זריתי מלח מעליו ומעט חמאה. יותר לא הייתי צריכה. לגמתי מהקפה השחור. נהניתי. התמלאתי. זרקתי מבט על השכן שיושב לידי. נראה שסיים מזמן לאכול. הוא קורא בעיתון. שקעתי שוב במחשבות. מחשבותיי נדדו לאירוע שאי אפשר לשכוח אותו.

 

היה בוקר רגיל, הילדים הלכו לגן ולבית הספר. ואז פרצה שוב מריבה ביני לבין דוד. היום, כשאני חושבת על זה, זה נראה לי קטע גרוטסקי. שמתי לב שאני צוחקת ואז הנחתי את ידי על פי והבטתי הצידה לכיוון שכני למושב. הוא היה מנומנם ולא שם לב. אני אפילו לא זוכרת על מה התווכחנו, מה היה הנושא שגרם להתלקחות ולצעקות הרמות. אני חושבת שכל השכנים שמעו. "נמאס לי ממך! רודן!", צעקתי והורדתי מאצבעי את טבעת הנישואין וזרקתיה מבעד לחלון. דוד רתח מזעם, "לי את קוראת רודן?! איך את מעיזה לזרוק את הטבעת? תתביישי לך! עלית לי על כל העצבים! אני שונא אותך!". הוא גחן מעליי כשפניו מביעות אכזריות ורוע, ועיניו הגדולות בולטות, כאילו עוד מעט הן יוצאות מחוריהן. הצלחתי להשתחרר מאחיזתו בצווארי. אני לא יודעת מאין שאבתי כוח באותו הרגע. רצתי מחדר לחדר בתוך הבית, מבוהלת ומפוחדת, והוא רץ אחריי. הספקתי לפתוח את דלת היציאה ורצתי במדרגות כשאני מתנשפת והוא רודף אחריי וצועק, "אני אהרוג אותך!", ואני זועקת, "הצילו! אימא'לה! הצילו! הוא רוצה להרוג אותי!". דלתות השכנים נפתחו ושכן אחד שעט אחריו. שלושתנו רצנו, אני בראש רצה כאחוזת טירוף, דוד אחריי והשכן אחריו. הקפנו את השכונה שלוש פעמים. ליבי פעם בחוזקה ובמהירות. השכנים הציצו מהחלונות ומהמרפסות. אנשים ברחוב עצרו והביטו בנו בתימהון. הרגשתי שאני עוד מעט מתעלפת. נשימותיי היו חזקות ומהירות ורגליי — בדיוק ההיפך. חלשות. למזלי הטוב, לפתע פתאום הגיחה ניידת משטרה ושני שוטרים השיגו את דוד ואיימו עליו באקדחיהם. הוא נעצר על ידם והם אזקו אותו בידיו, העלו אותו לניידת והוא נלקח למעצר. נותרתי במקומי, בוכה, רטובה מזיעה, וגופי רועד. לא אשכח זאת לעולם. השכן אחז בידי הרועדת והוביל אותי לביתו, הושיב אותי על הספה בסלון והציע לי כוס מים קרים. במגבת קטנה ניגב לי את הדמעות ואת הזיעה בפניי. אשתו הציצה אליי מהמטבח. היא קרבה אליי ושאלה, "את בסדר"?, הנהנתי בראשי ולגמתי מהמים. משנרגעתי קמעה הודיתי לשניהם ורק אז עליתי לביתי. הדמעות זלגו על פניי ללא שליטה וגופי היה מותש. חשתי כמו אחרי ריצת מרתון. נכנסתי לחדר האמבטיה והבטתי בבבואתי הנשקפת אליי מהמראה. שיערי היה פרוע. על צווארי בלט סימן אדום. פניי היו שטופות דמעות. החלטתי להתקלח טרם ישובו ילדיי מבית הספר ומהגן. מים תמיד הרגיעו אותי. הצלחתי לנוח ולהירגע מעט עוד לפני שובם.

 

כעבור שלושה ימים דוד שוחרר בערבות וחזר הביתה רגוע כאילו כלום לא קרה. פחדתי ממנו. פחדתי ממנו פחד מוות. לא יכולתי לישון בשקט. ניסיתי לישון על הספה בסלון. התקשיתי להירדם. אם עצמתי עיניים אזי לא לכל הלילה. לעיתים קרובות התעוררתי.

 

לפנות בוקר הקצתי משנתי. כנראה בכל זאת שקעתי בשינה לכמה שעות. הבטתי בשעון היד שלי, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. כולם עדיין ישנים. הבית שקט. חשתי מאוד מאוד עייפה. שטפתי את פניי והבטתי שוב במראה. ראיתי במראה דמות עייפה ועצובה. לא יכולתי להתעלם מהשקעים העמוקים והכהים שמתחת לעיניי. נראיתי הרבה יותר מבוגרת מגילי ורזיתי עוד בזמן האחרון. 'מה יהיה?', שאלתי את עצמי. הלכתי למטבח, הנחתי את הקומקום על הכיריים, ומשרתחו המים, הכנתי לי כוס קפה שחור. הייתי ממש בדיכאון. לא שלטתי בבכיי. כשעתיים לאחר מכן דוד התעורר. שמעתי אותו נכנס למקלחת. אחרי המקלחת הוא הלך למטבח, נטל את כוס הקפה שהכין לעצמו ואת הפאוץ' שלו ויצא לעבודה. ישבתי במרפסת כשאני עוקבת אחריו במבטי. הייתי ממורמרת מאוד, קיללתי אותו בתוך ליבי, והרהרתי בגורל נישואינו. 'מה הטעם לחיי?' שאלתי את עצמי. בשביל הילדים? להמשיך לסבול? להמשיך לבטל את עצמי? אולי לילדים יהיה יותר טוב אם ניפרד? אולי סוף כל סוף אוכל לחיות בשקט? המתח הזה בבית לא בריא. לא בריא לי ולא לילדים. רחלי החלה לגמגם. עומרי קופץ מכל רעש קטן. המתח והמועקה שחשתי גרמו לי לחרדות. פגשתי בכך בפעם הראשונה כשהלכתי עם רחלי לצפות בהצגה. כשכבו האורות חשתי את ליבי מאיץ, לא הייתה לי שליטה על כך ונעשיתי אדומה. חשתי חום עז בפניי לכמה רגעים. אחר כך זה חלף. מדי פעם זה קרה לי. לא שיתפתי אף אדם בתחושה זו ולמזלי עם הזמן התגברתי על החרדות בעצמי.