ביקורת בפעולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביקורת בפעולה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אפריל 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 516 עמ' מודפסים

תקציר

הספר ביקורת בפעולה מהווה תיעוד ראשוני של פרקטיקות ביקורתיות בעת הזאת בישראל. הוא מתאר עשייה מגוונת של אקדמאים, אנשי מקצוע, פעילים חברתיים ואזרחים מהשורה, עשייה השואבת את השראתה מניתוח ביקורתי של מנגנוני הכוח היוצרים ניצול ודיכוי בחברה הקפיטליסטית המערבית. הספר מאגד דוגמאות מפורטות של פרקטיקות ביקורתיות בזירות של עבודה סוציאלית, חינוך, מגדר, סוציולוגיה, ניהול, משאבי אנוש, ייעוץ ארגוני ומשפטים. המשותף לפרקטיקות המתוארות הוא ערעור על ה"טבעיות" ועל ה"נורמליות" כביכול של הסדר החברתי ההגמוני, לצד ניסיון להציע אלטרנטיבה לפעולות קיימות, במטרה ליצור פלטפורמות מוּבְנות לביטויים של התנגדות. באמצעות תיעוד והמשגה של פעולות התנגדות עכשוויות, ולטובת שחרור אישי וקולקטיבי, הכותבים מבקשים להציף את השיח הציבורי בדרכי פעולה מוחשיות וממשיות הנובעות מהיכולת לדמיין עולם הוגן, צודק ואנושי יותר.
 
 
העורכים:
פרופ' מיכל קרומר-נבו היא חברת סגל במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ונשיאת הכבוד של המרכז הישראלי למחקר איכותני; חוקרת עוני, מגדר ופרקטיקות ביקורתיות בעבודה סוציאלית. 
פרופ' רוני סטריאר הוא חבר סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית וראש המרכז הבינתחומי לחקר העוני וההדרה החברתית באוניברסיטת חיפה; מחקריו עוסקים בעוני, הדרה חברתית ואי שוויון, בגישות ביקורתיות בעבודה סוציאלית ובפיתוח שירותי רווחה למען קהילות מודרות.
פרופ' עידית וייס-גל היא חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב; חוקרת את הקשר הרב-ממדי בין עבודה סוציאלית למדיניות חברתית מפרספקטיבה לאומית ובינלאומית משווה.

פרק ראשון

מבוא
רוני סטריאר, מיכל קרומר־נבו, עידית וייס־גל
 
 
פרקטיקה ביקורתית היא עשייה של אנשי מקצוע ושל פעילים חברתיים ואזרחים מהשורה, השואבת את השראתה מהתיאוריה הביקורתית. תיאוריה זו, אשר התפתחה במאה ה-20 באירופה ושורשיה בהגותו של קרל מרקס, היא למעשה שם כולל לתיאוריות שונות מתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הספרות והאומנות, הפסיכואנליזה והסוציולוגיה, שהמשותף להן הוא ביקורת חברתית מקיפה המבקשת לחשוף את מנגנוני הכוח היוצרים ניצול ודיכוי בחברה הקפיטליסטית המערבית (ברונר 2008). ביקורת זו מצביעה על היחסים החברתיים כעל יחסי כוח המתקיימים על צירים שונים: מעמד חברתי, מגדר, אתניות, גיל, גוף והגבל, נטייה מינית ותרבות.
 
פרקטיקה ביקורתית אינה היישום השטוח של תיאוריה ביקורתית. אילו היו בין פרקטיקה ובין תיאוריה יחסים הייררכיים שמצידם האחד התיאוריה - מופשטת, בעלת עקרונות, יודעת כול, קובעת מה אמת ומתווה הנחיות על הראוי לעשותו ומצידם האחר הפרקטיקה - מוחשית, קונקרטית, יישומית (שלא לומר חקיינית) וחסרת דעה משל עצמה, הרי היו שוררים ביניהן אותם יחסי כוח שהתיאוריה הביקורתית מבקשת להתנגד להם. העמדה הבינרית המפרידה בין תיאוריה לפרקטיקה או מכפיפה את הפרקטיקה לתיאוריה או להיפך מזכירה הבחנות מסורתיות בין "ראש" ובין "גוף", בין "גברי" ובין "נשי", בין "תרבות" ובין "טבע" - ההבחנות שהתיאוריה הביקורתית מבקשת לערער עליהן. במקום יחסים הייררכיים, היחסים בין תיאוריה לפרקטיקה ביקורתית הם יחסים מעגליים, ואין בהם אחת שקודמת לאחרת אלא הזנה הדדית של "פרקסיס" הכוללת תיאוריה אשר מומשגת על בסיס הניסיון הפרקטי ופרקטיקה שמסתמכת על התיאוריה ושואבת ממנה השראה. גם התיאוריה וגם הפרקטיקה מקבלות משנה תוקף מתוך היחסים ההדדיים הללו, שכן הן מאפשרות מרחב לסוגים שונים של ידע שיכולים לדור בכפיפה אחת - ידע תיאורטי, ידע אמפירי, ידע פרקטי שמקורו בפעולה של אנשי מקצוע ושל אקטיביסטים, ידע רפלקסיבי וכן ידע של בני אדם בעלי ניסיון חיים בתופעות החברתיות הנחקרות.
 
ספר זה מציג מגוון ניסיונות לקיים פרקטיקה ביקורתית בדיסציפלינות שונות בעידן הניאו־ליברלי העכשווי בישראל. אנו רואים בהנכחה של פעולות התנגדות לתהליכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העת הנוכחית, המחריפים אי־שוויון, שיח מפלג ושסעים חברתיים, פרקטיקה ביקורתית בפני עצמה. לצד הכיוון הביקורתי שחוקרים רבים מאמצים ושבמסגרתו הם מזהים תהליכים חברתיים ממאירים של אי־שוויון ושל הדרה חברתית ותרבותית ומצביעים על השפעותיהם, אנו רואים חשיבות מכרעת בהצפת השיח הציבורי באפשרויות להתנגדות, בפעולות הנובעות מהיכולת לדמיין עולם הוגן, צודק ואנושי יותר, בפיתוח ידע ובזיהוי דרכים מוחשיות וממשיות לשחרור אישי וקולקטיבי (Muller-Doohm 2017).
 
אם כן, מטרתו של ספר זה היא לעורר תקווה, להציע אלטרנטיבות ולעודד את הקהילה המקצועית והאקדמית בישראל לקדם עשייה ביקורתית הנחוצה לבניין חברה צודקת וסולידרית המאפשרת איכות חיים לכלל חבריה וחברותיה. הפעולות המתוארות בספר ממחישות עקרונות תיאורטיים ומתודולוגיים של פרקטיקה ביקורתית ואת המורכבות הכרוכה ביישומם. תרומתן היא בראש ובראשונה באפשרות לקדם דיון בשאלות מהי פרקטיקה ביקורתית? כיצד היא מתבטאת בהקשרים דיסציפלינריים שונים? מהם התנאים המאפשרים את קיומה?
 
בפרק המבוא אנו מבקשים להציג בקצרה את עקרונותיה של פרקטיקה ביקורתית ולהציע כיווני תשובה אפשריים לשאלות מהי פרקטיקה ביקורתית? מה הם האתגרים שהיא מציבה לפני המעורבים בה? מכיוון שפרקטיקה ביקורתית קשורה קשר הדוק לתיאוריה ביקורתית, נתחיל בדיון קצר בזו.
 
 
תיאוריה ביקורתית
 
הניסיון לתאר בקצרה תיאוריה ביקורתית או לספק לה הגדרה מוסכמת נועד מראש לכישלון. עם זאת, אפשר לטעון שתיאוריה ביקורתית היא פרויקט אינטלקטואלי רחב יריעה שמשתייכים אליו הוגי דעות חברתיים רדיקליים מרקע פוליטי ודיסציפלינרי מגוון אשר תורמים בכתיבתם למגוון תיאוריות, כגון מרקסיזם, ניאו־מרקסיזם, פמיניזם, פסיכואנליזה, פוסט־קולוניאליזם ופוסט־סטרוקטורליזם. ההוגים חלוקים ביניהם בסוגיות מכריעות, בהן מקורו של הדיכוי החברתי, טיבה של המציאות החברתית, משמעותו של צדק וכן בעמדותיהם כלפי רציונליזם, מודרניזם ופרויקט הנאורות (Strydom 2011).
 
מבחינה היסטורית אפשר לאגד את הוגי הדעות תחת כותרת אחת, שנוצרה בעת הקמתו של המכון למחקר חברתי בעיר פרנקפורט שבגרמניה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. מאז היווסדו ועד היום המכון משמש מסגרת לאינטלקטואלים ניאו־מרקסיסטים אשר מבקשים לתרום בעבודותיהם לפיתוח תיאוריה ביקורתית של החברה ולקידום "האינטרס האמנציפטורי של בני האדם" (ברונר 2008: 8). זאת מתוך ערעור על החלוקות הדיסציפלינריות המקובלות ועל ההבחנות בין מחקר, הגות ואקטיביזם. דור המייסדים של המכון למחקר חברתי, ובראשם תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין ואריך פרום, הושפעו רבות מהמחשבה המרקסיסטית ומהתיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. עם זאת, הם טיפחו ספקות בנוגע להנחותיהן ולדרכי יישומן. הם תפסו את עצמם כמשוקעים באירועים ההיסטוריים המרכזיים של זמנם וכמי שתפקידם להגיב על תהליכים חברתיים, כגון התפתחות תנועת העבודה האירופית, שינויים במבנה המשפחה הגרעינית, התפתחות הקומוניזם הסובייטי והקפיטליזם המערבי, התפתחותן של תנועות לשחרור לאומי מקולוניאליזם, עליית האוטוריטריזם והתפתחות האנטישמיות, הפשיזם והנאציזם בעולם (Ingram and Simon-Ingram 1992). קבוצה זו של אינטלקטואלים כונתה בדיעבד, בשנות ה-60 של המאה ה-20, בשם "אסכולת פרנקפורט".
 
אפשר לאפיין את פועלם התיאורטי של חברי אסכולת פרנקפורט בשלושה מאפיינים עיקריים. ראשית, הם ביקרו את הדמוקרטיות המערביות כחברות לא־שוויוניות ודכאניות. שנית, הם זיהו כבר באותן שנים מוקדמות באירופה את גרעיני הגזענות, האלימות והאפליה המובְנים בחברה האנושית. שלישית, חברי האסכולה סברו שמציאות זו איננה נסמכת על חוק טבע בלתי־נמנע, אלא שהיא נוצרת בהתמדה באמצעות הפצת האידיאולוגיה השלטת, כך שהמצב הקיים נראה לרבים נורמלי ונתפס כמציאות טבעית ובלתי־נמנעת (Brookfield 2014).
 
במשך השנים הצטרפו לדור המייסדים של המכון למחקר חברתי חוקרים נוספים. אפשר למנות עמם את יורגן הברמאס (Habermas), אקסל הונת (Honneth), ננסי פרייזר (Frazer) וג'סיקה בנג'מין (Benjamin). לעקרונותיהם התיאורטיים שותפים עוד חוקרים משפיעים, בהם מישל פוקו (Foucault), פייר בורדיה (Bourdieu), סלבוי ז'יז'ק (Žižek), ג'ודית באטלר (Butler) ואחרים. המכנה המשותף לכולם הוא ניתוח ביקורתי של ההקשר החברתי, זיהוי תהליכים וסיבות לקיומם של מצבי דיכוי, ניצול ושליטה וניתוח התפקיד של מנגנוני הכוח של התרבות המערבית והדרכים שבהן היא מעצבת את חיי היום־יום ומותירה את רישומה בתודעה ובעולם הרגשי. הניתוח הביקורתי של ההקשר החברתי ושל מנגנוני הכוח כרוך גם בהשתתפות אמפתית ואקטיבית בעיצוב דרכי מאבק והתנגדות לשורשי הסבל החברתי (ברונר 2008; Deranty 2014; Rensmann 2017). בעיני הורקהיימר, התיאוריה הביקורתית נועדה לממש את הייעוד הטמון באופיו התבוני של האדם, הבא לידי ביטוי בניתוח ובפעולה חברתית ופוליטית לשינוי מצבי דיכוי (Horkheimer 1947). לצד אלה, חוקרים ביקורתיים חולקים ביקורת על דרכי המחקר הפוזיטיביסטיות. הידע המדעי, המוסרי או האסתטי נתפס כביטוי לאינטרסים חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים, וחשיפתם של אינטרסים אלו היא חיונית כדי לבסס ידע אמין שאינו כפוף להסדרים חברתיים לא־צודקים.
 
 
פרקטיקה ביקורתית
 
בדומה לדיון בתיאוריה ביקורתית, גם המושג פרקטיקה ביקורתית לא זכה להגדרה מוסכמת. עם זאת, ניתן להצביע על כמה מרכיבים תיאורטיים, ערכיים ומתודולוגיים המסייעים לתת תשובות מסוימות לשאלה מהי פרקטיקה ביקורתית.
 
מבחינה תיאורטית, הפרקטיקה הביקורתית שואבת את השראתה מתיאוריות ביקורתיות. היא ספקנית ובוחנת את עצמה ואת הנחות היסוד שלה שוב ושוב. בהשראת אסכולת פרנקפורט, זו פרקטיקה פסימית אך סקרנית ולא־דוגמטית (גור זאב 1995). היא שמה דגש על ניתוח מבני של שורשיהן של בעיות חברתיות, כגון עוני, הדרה, גזענות, אלימות, פטריארכליות, אפליה וצורות אחרות של אי־שוויון ושל דיכוי (Gray and Webb 2009). היא מעוגנת בהבנה עמוקה של מנגנוני הכוח החברתיים ושל דרכי פעולתם וברצון ובמחויבות לקרוא עליהם תיגר ולשנותם (Gray et al. 2012).
 
מבחינה ערכית, פרקטיקה ביקורתית שואפת לקדם צדק חברתי, והיא פועלת לשחרור האדם והחברה מכל כבלי הדיכוי, הניצול והשליטה. הפרקטיקה מודעת למרכזיותם של ההֶקשרים ההיסטוריים, הכלכליים, המוסדיים והתרבותיים שבתוכם מתרחשת העשייה המקצועית, והיא פועלת מתוך עמדה של מחויבות אתית להתייצב לצד קבוצות חברתיות מוחלשות. פרקטיקה ביקורתית מבקשת לזהות את הסטטוס קוו ולקרוא עליו תיגר. היא מבוססת על ערכי שוויון וכבוד להבדלים ולשונוּת ועל חתירה למאבק בכל ביטויי הדיכוי בחברה. במובן זה, פרקטיקה ביקורתית היא פרקטיקה פוליטית, לא ניטרלית, המייחסת משמעות פוליטית לחיים החברתיים ולעשייה המקצועית.
 
מבחינה מעשית, שיטות הפרקטיקה הביקורתית הן השתתפותיות, שוויוניות, טרנספורמטיביות ומשחררות (אמנציפטוריות). מדובר בשיטות המדגישות רפלקסיביות, התנגדות להאחרה (Othering) (וייס־גל ועמיתים 2012), אימוץ עמדה של אי־ידיעה (Not knowing stance) והכרה בקיומה של אי־ודאות לנוכח המורכבות החברתית (Brechin et al. 2000; Glaister 2008). להלן נרחיב מעט על מאפייניה של הפרקטיקה הביקורתית, שפרקי הספר מוקדשים לניסיונות ליישמם במציאות בצורות שונות ובהתאמה לזירות ייחודיות.
 
 
פרקטיקה ביקורתית היא פרקטיקה של שחרור (אמנציפטורית)
 
הפרקטיקה הביקורתית חותרת לשחרר את היחיד ואת החברה כולה מצורות שונות של דיכוי ושליטה. יחסי דיכוי ושליטה מתקיימים על צירים מעמדיים, אתניים, מגדריים, גזעיים ותרבותיים אשר מצטלבים זה בזה. התיאוריה הביקורתית מפנה זרקור המאפשר לזהות את האופנים שבהם יחסי הדיכוי והשליטה מתקיימים בין יחידים ובקרב קבוצות ומוטמעים במבנה חלוקת הכוח בחברה באמצעות מנגנונים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ותודעתיים. זרקור זה מכתיב תפיסה הרואה את השינוי המיוחל בהשתחררות מכבלי הדיכוי. אם כן, לא מדובר בתפיסת שינוי הדומה לטיפול או לשיקום שעיקרו תיקון האדם, המשפחה או הקהילה אלא בתפיסה המדגישה את הפוטנציאל שלהם לחיים טובים ומוסריים ואת הצורך בשחרור מתנאי דיכוי כדי לאפשר לפוטנציאל להתממש. תפיסת השחרור מבוססת גם על ההכרה ביכולת הפעולה של היחיד לעצב את המציאות ועל דחייה של כל סוג של דטרמיניזם (היסטורי, מעמדי, מגדרי, תרבותי או אחר). בדומה, הפרקטיקה הביקורתית דוחה תפיסות א־היסטוריות וא־פוליטיות של בעיות חברתיות (Kellner 1990) או הסברים מהותניים להתנהגויות אנושיות, כלומר היא אינה רואה בהתנהגות תוצר של תכונות אישיות, משפחתיות או קהילתיות אלא תוצר של נסיבות חברתיות תלויות הֶקשר. אם כן, פעולת השחרור מכוונת לחולל שינוי בהקשר החברתי מתוך הכרה בנסיבות הייחודיות שבהן נוצרו בעיות חברתיות ושבהן הן הוגדרו.
 
פרקטיקות ביקורתיות יכולות לפעול לשחרור כבלי הדיכוי בדרכים שונות. הן יכולות להיות מכוונות לזיהוי מנגנוני הדיכוי החברתיים והתרבותיים ולחשיפתם ובכך לערער של ה"טבעיות" ועל "הנורמליות" כביכול של הסדר החברתי ההגמוני. בהקשר זה פרקטיקות ביקורתיות מכוונות להתריע על מנגנונים של אי־צדק ושל חלוקת כוח לא שוויונית בחברה ועל האופנים שבהם מנגנונים אלו יוצרים ומשעתקים התנהגויות דכאניות בפרטים או בקרב משפחות, קבוצות או קהילות. בד בבד, פרקטיקות ביקורתיות מכוונות לזיהוי ביטויים של התנגדות לסדר החברתי ההגמוני המתקיימים תמיד בצורות כאלו או אחרות גם בזירות של דיכוי. אנשים הנוקטים פרקטיקות ביקורתיות מבקשים לזהות ביטויים של התנגדות כדי לחבור אליהם, לעודדם ולחזקם וכדי ליצור פלטפורמות מובְנות לקידומם.
 
 
פיתוח מתודולוגיות שינוי משחררות
 
פרקטיקה ביקורתית משחררת היא בעיקרה חשיבה מתמשכת על הדרכים להשגת שחרור ממנגנוני הדיכוי, כלומר על המתודולוגיה של השינוי החברתי, מתוך מטרה לפלס דרכים לשחרור שאינן משעתקות את מבני הכוח הקיימים. הוגי דעות של הפדגוגיה המשחררת, ובהם פריירה (Freire 1998), ג'ירו (Giroux 2018) ומקלרן (McLaren and Jaramillo 2006), שייסדו את הבסיס התיאורטי למתודולוגיה של שחרור, מדגישים את חשיבותם של הדיאלוג ושל עקרונות של השתתפות בתהליך השחרור, של יצירת דיאלוג בין חשיבה ופעולה (פרקסיס) באמצעות רפלקסיה ביקורתית ואת התפתחותה של תודעה ביקורתית בקרב אנשים מוחלשים ופריווילגיים כאחד (תידוע).
 
פרקטיקה ביקורתית פועלת באמצעות מתודולוגיות המבוססות על דיאלוג. דיאלוג הוא עיקרון מרכזי שנועד להבטיח שפעולת השחרור לא תושג תוך כדי הפעלת כוח או ניצול של כוח או באמצעים של כפייה אלא מתוך אתגור מבני הכוח החברתי הקיימים. אחד הקשיים הגדולים הניצבים לפני המבקשים ליישם פרקטיקה ביקורתית קשור לכך שהם עלולים לזהות דיכוי בהקשרים שבהם המדוכאים־לכאורה אינם מזהים אותו ככזה או אינם מסכימים על האמצעים להגיע לשחרור ממנו. בהקשרים כאלה רב הפיתוי לרצות להביא לשחרורם של אחרים גם אם הם אינם רוצים בשחרור המוצע להם או בדרכי השחרור המוצעות להם. אולם מצב כזה מביא באחת להנצחת יחסי הכוח, ליצירת הייררכיות של ידע ולביטול הידע ואופן הניתוח של המשתתפים, החווים את הבעיות החברתיות כסובייקטים פעילים. כך לדוגמה ידועה התנגדותן של נשים מוסלמיות לניסיון של פעילות פמיניסטיות ליברליות מערביות לשחררן מכבלי הלבוש המסורתי, בטענה שעצם הגדרת המטרה הזאת היא ביטוי לפטרנליזם מערבי ולזלזול ביכולתן של נשים מוסלמיות להגדרה עצמית של שחרור, ושהיא מבוססת על חוסר בהבנה מעמיקה של תרבותן ושל ההקשר שהן חיות בו. הבסיס לדיאלוג ולשותפות הוא הרצון לאתגר את חלוקת הכוח בין אנשי המקצוע ובין מקבלי הטיפול/הסיוע/ההתערבות ולאפשר לצדדים השתתפות בכוח. פרקטיקה כזו תשאף להשתתפות בהיבטים מגוונים, בבחירת יעדי השינוי, תחומי הסיוע והדרכים לשינוי, ויהיו לה גם ביטויים מוסדיים (למשל השתתפות הן של אנשי מקצוע והן של פעילים חברתיים ומשתמשי שירותים בוועד המנהל או בוועדת ההיגוי של תוכנית התערבות מסוימת או בהנהלה של תנועה חברתית לשינוי).
 
מכאן נובע העיקרון השני של המתודולוגיות הביקורתיות, פרקסיס, הנוגע ליצירת דיאלוג בין חשיבה לפעולה באמצעות רפלקסיה ביקורתית. תפיסת הידע הביקורתית והדמוקרטית מכשירה את התנאים לעריכת דיאלוג דינמי, פתוח ושוויוני בין התיאוריה לפרקטיקה. הפרקטיקה הביקורתית מתמודדת עם סוגיות חברתיות מורכבות בתוך הקשר חברתי־פוליטי משתנה. לכן היא זקוקה לפעילים ולאנשי מקצוע שניחנו ביכולת לניתוח ביקורתי של החברה. ניתוח כזה אינו מתבסס על מודלים ליניאריים, אוניברסליים ומוכתבים מראש אלא על עמדה רפלקסיבית, העוסקת בפירוק (deconstruction) השיח הדומיננטי ובהבנייתו מחדש בדרכים חדשות (reconstruction) מתוך תשומת לב לשאלות על התנאים החברתיים שהידע נוצר במסגרתם - כגון מה נחשב לאמת, למי יש הכוח להגדיר את האמת, והאמת של מי מודרת מההגדרות המקובלות - ובדגש על יכולת הפעולה של השותפים (Morley 2004). הרפלקסיביות נחוצה לפעולה ביקורתית מכיוון שהיא תנאי לכינון העצמי והזהות של הסובייקט הנאבק בדיכוי (Zienkowski 2017). עיקרה של הרפלקסיביות הביקורתית היא בהתבוננותה באופן הפקת הידע ובבחינה באיזו מידה הידע מסייע לתהליכי שחרור משליטה ומדיכוי או לחלופין חוסם אותם.
 
העיקרון האחרון - עקרון התידוע - הוא עיקרון מרכזי בחשיבותו, אם כי נוכחותו בפרקטיקות הביקורתיות המתוארות בספר זה שולית יחסית. המונח "תידוע" עניינו בקידום תהליכי שינוי התודעה כדי להתמודד עם ביטויים תודעתיים של דיכוי (Diemer et al. 2016). עיקרון זה פותח בפרקטיקה על ידי פריירה (Freire 1970). הרעיון שעומד בבסיסו הוא שאנשים החיים בתנאי דיכוי מתמשכים לעיתים קרובות מטמיעים את הדימויים, את התפיסות ואת הדעות הקדומות המשמשים את החברה כדי להצדיק את מצבם הנחות ולהעניק לגיטימציה תרבותית למצבם החברתי (Sakamoto 2005). הדגש הוא על צורות שיח שונות המכוננות את התפיסות ביחס למציאות החברתית, משמרות אידיאולוגיות של שליטה ודיכוי ומצדיקות אותן. לדוגמה דוורין ובומר (Dworin and Bomer 2008) מראים שאופני שיח הגמוניים הטמיעו בקרב אנשי מקצוע תפיסה מוטעית ומעוותת של אנשים החיים בעוני. מחקר זה הראה שאוצר המילים והרטוריקה יוצרים בקרב מורים תפיסות מקצועיות מתייגות שלפיהן אנשים החיים בעוני אחראים למצוקתם.
 
הדרך להתמודד עם דיכוי במישור התודעה היא באמצעות יצירת תהליכי תידוע ביקורתי הכולל "למידה של הגורמים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים העומדים בבסיס תנאי הדיכוי ונקיטת עמדה אקטיבית נגד אותם יסודות דכאניים" (Freire 1970: 17). כלומר בפרקטיקה ביקורתית, לצד השאיפה לארגון מחדש של החברה באופן שוויוני וצודק יותר מיוחסת חשיבות רבה גם להגברת מודעותם של פרטים, של קבוצות ושל קהילות למנגנוני הדיכוי הסמויים בחברה ולאופן שבו האוכלוסיות שהדיכוי מופנה נגדן מפנימות אותו. הפרקטיקה הביקורתית מבקשת לפתח ראייה ביקורתית בקרב השותפים, מתוך הבנה שהאידיאולוגיה השלטת משרה עמעום ומיסוך מכוונים, ואילו חינוך משחרר פועל כדי להאיר, לזהות ולחדור מבעד לעיוורון החברתי לקראת קריאת מציאות חדשה ופיתוח התודעה.
 
פרקטיקה ביקורתית: אתגרים
 
העקרונות שהוצגו לעיל מייצגים נושאים עיקריים שמעסיקים את הפרקטיקה הביקורתית: המאבק בדיכוי; השאיפה לשינוי בחלוקת הכוח; החתירה לפיתוח ידע לשינוי; המחויבות לגישה קונטקסטואלית ומבנית של בעיות חברתיות; ההכרה ביכולתם של בני אדם להתנגד למצבם; הרצון להתגבר על הניגוד בין תיאוריה לפרקטיקה; קריאת התיגר על שיח הגמוני; ההתמודדות עם ביטויים תודעתיים של דיכוי ושליטה; והדבקות בקידום פוליטיקה של הכרה בנוגע לזהויות (Recognition). עקרונות אלו מציבים אתגרים רבים לפני העוסקים בפרקטיקה ביקורתית. מהאתגרים הללו נדגיש במיוחד את האתגרים המתוארים בפרקי ספר זה.
 
האתגר הראשון נוגע למתח הקיים בין התיאוריה הביקורתית, המכילה רעיונות מופשטים, מורכבוּת, סתירות ואי־ודאות ומבוססת על תהליך של התבוננות, השתהות, ניתוח ופירוק המציאות, ובין הפרקטיקה המקצועית, המחייבת מעשיות ויישומיות ודורשת הכרעות ופעולות, לעיתים באופן מיידי. במילים אחרות, על נוקטי הפרקטיקות הביקורתיות להתמודד עם האתגר של תרגום רעיונות מורכבים, רחבים ומופשטים לכדי פעולות ביום־יום עם פרטים ומשפחות ובקרב קהילות. לפיכך האתגר הוא בשאלה כיצד לתרגם ביקורת חברתית מורכבת, המביאה בחשבון את ההקשר ואת ריבוי הקולות של השותפים השונים לפעולה אחת או לסדרת פעולות?
 
אתגר נוסף קשור למקום הפעולה של הפרקטיקה הביקורתית. פעמים רבות נדמה שקל יותר להפעיל פרקטיקות ביקורתיות מחוץ לממסד המדינתי. מחד גיסא, הרציונל למיקום הפעולה מחוץ לממסד מובן מאליו, שכן הפעולה הביקורתית מבקשת לקרוא תיגר על הממסד ולערער עליו. ואכן, לפעולה חוץ־ממסדית ישנם יתרונות של ממש, אך היא גם מוגבלת ביכולת השפעתה. מאידך גיסא, פעולה ביקורתית בתוך הממסד נתקלת בקשיים רבים, בעיקר כשקיימות הגבלות מוסדיות וחוקיות על הבעת ביקורת בקרב אנשי מקצוע המועסקים על ידי השלטון המרכזי והמקומי (Rocha et al. 2010). נקודת המוצא שלנו היא ששינוי הממסד מבפנים באמצעות פרקטיקות ביקורתיות הוא נחוץ ואפשרי אך מעמיד אתגרים רבים. פרקי הספר המציגים פרקטיקות ביקורתיות מתוך שירותי הרווחה של השלטון המקומי או באקדמיה מספקים דוגמאות טובות לכך.
 
עוד אתגר קשור לשינוי השיח. גילוי כוחו של השיח כביטוי אידיאולוגי המשפיע על עיצוב התודעה האישית והקולקטיבית מצביע על כך שהפעולה הביקורתית נועדה בין השאר לשנות את השיח. אולם נראה שהצבת מטרה זו עלולה להתגלות כחרב פיפיות, שכן אחד מאמצעי העמידות של מערכות ממסדיות הוא אימוץ שיח ביקורתי תוך כדי ריקונו מתכניו הרדיקליים. ואכן ניתן לקבוע במקרים שונים שמערכות ממסדיות מעדיפות לשנות את השיח שלהן אך לא לערוך שינוי של ממש באופן פעולתן. במקרים כאלה אפשר לראות אנשי מקצוע שרותמים שפה ביקורתית להסוואת פעולות בעלות אופי שמרני המשרת את יחסי הכוחות החברתיים הקיימים. מציאות זו מעוררת מחשבה על הפעולות שיש לנקוט כדי לא לאפשר אימוץ שטחי של שיח ביקורתי.
 
אתגר נוסף של פרקטיקות ביקורתיות קשור במתח בין שינוי בזירה של חלוקת המשאבים לבין שינוי בזירה של השיח וההכרה. פרייזרFraser, 2006) ) מציגה את שתי הזירות הללו כשתי זירות עיקריות לשינוי חברתי - בזירה של חלוקת המשאבים נערכים מאבקים מעמדיים על תקציבים ועל אופן הקצאתם, ואילו בזירה המקבילה נערכים מאבקים בשליטה תרבותית הדורשים הכרה בזהות התרבותית של קבוצות על רקע של לאומיות, אתניות, גזע, מגדר ומיניות. בין שתי הזירות יש מתח ולעיתים אף סתירה. המאבק על חלוקת המשאבים לעיתים כרוך בדרישה לשוויון ולטשטוש ההבדלים בין קבוצות, ואילו המאבק להכרה כרוך בתיקון עוולות תרבותיות באמצעות הדגשת המאפיינים הקבוצתיים הייחודיים. אם כן, מהי המטרה של פרקטיקה ביקורתית? כיצד מאזנים בין התביעות לצדק בכל אחת מהזירות?
 
 
המאמרים בספר
 
הכותבים השותפים בספר זה מייצגים מגוון דיסציפלינות: חינוך, מגדר, עבודה סוציאלית, סוציולוגיה, ניהול, משאבי אנוש וייעוץ ארגוני ומשפטים. כולם ניסו לפתח פעולה ביקורתית שצמחה מתוך אי־נחת וספקות הנוגעים להנחות היסוד של הסדר החברתי הקיים.
 
תהליך העבודה על הספר החל בפרסום קול קורא ל"חוקרימות־אקטביסטימות מתחומים חברתיים". בקול הקורא הודגש שתחומים אלו כוללים עבודה סוציאלית, סוציולוגיה, חינוך ביקורתי, קרימינולוגיה, פסיכולוגיה ביקורתית, גיאוגרפיה ותכנון עירוני, מקצועות הבריאות והרפואה. בקול הקורא קראנו לאנשי מקצוע אשר מעורבים בצורות שונות של פרקטיקה של התנגדות, במעורבות ישירה כמפתחים וכפעילים, כחוקרים או כבעלי עניין בנושא להצטרף אלינו לפיתוח ספר על פרקטיקה ביקורתית. בהמשך הדרך הוזמנו כותבי ההצעות שהתקבלו לסדרת מפגשים אשר ליוו את כתיבת המאמרים.
 
הגיוון הדיסציפלינרי, הנושאי והמתודולוגי של התיאוריה הביקורתית ניכר במאמרים המרכיבים את הספר הזה. בהתאם לכך, היה אפשר להשתמש במגוון עקרונות מארגנים כדי לסדר את המאמרים. אולם הגלישה בין נושאים ודיסציפלינות לא אפשרה החלה של עיקרון מארגן אחד שיקיף את כל הפרויקטים המתוארים בספר. עם זאת, חשיפת האפשרויות השונות לארגון המאמרים מעניינת כשלעצמה ומעידה, אם גם לא באופן מלא, על מצב התחום בישראל בעת הזאת.
 
אילו היינו בוחרים לסדר את המאמרים בהתאם לשיוך הדיסציפלינרי של הכותבים, הייתה מתאפשרת הבחנה בין פרקטיקות ביקורתיות המתקיימות בתחומי החינוך, המגדר, העבודה הסוציאלית, הניהול והארגון או הסוציולוגיה. אילו היינו בוחרים בעיקרון מארגן נושאי, על פי הארגון שהפרקטיקה מתקיימת בו או על פי האוכלוסייה שבקרבה התבצעה הפרקטיקה הביקורתית, הייתה מתאפשרת הבחנה בין פרקטיקה המתקיימת בארגונים שונים (ארגונים עסקיים, ארגוני מגזר שלישי, ארגונים ממסדיים כמו מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות), פרקטיקה בהקשר של הוראה והכשרה בבתי ספר ובאקדמיה (בית ספר יסודי, תוכניות להכשרת מורים, תוכניות להכשרת עובדים סוציאליים באוניברסיטאות ובמכללות), פרקטיקה עם נערות ונשים צעירות ולמענן (בקורס משותף לצעירות במצבי סיכון ולסטודנטיות באקדמיה, במרכז בקהילה "החצר הנשית", במדיניות הבריאות ובמחקר פעולה משתף), פרקטיקה עם קבוצות אתניות שוליות (נשים בדואיות בנגב, מבקשי מקלט, תושבי דרום תל־אביב), פרקטיקה בהקשר של מיניות ומגדר (בהקשר של קהילת האינטרסקס וכן בהקשר של תוכנית הוראה באקדמיה), ופרקטיקה של עובדים סוציאליים הפועלים לקידום משפחות החיות בעוני ומשפחות שילדיהן מוגדרים ילדים במצבי סיכון.
 
הבחנה מושגית מעניינת נוספת היא ההבחנה בין מגוון המתודולוגיות הביקורתיות המתוארות בפרקי הספר, החל בפרקטיקות ברמת המקרו המתמקדות בשינוי מדיניות, דרך פרקטיקות ברמת המזו המתמקדות בפיתוח אקטיביזם חברתי בקרב קבוצות מוחלשות או בפיתוח תוכניות הוראה ביקורתיות וכלה במיקרו־פרקטיקה המתמקדת בפיתוח תודעה ביקורתית של פרטים או בעיצוב היחסים הבין־אישיים כדי לערער על יחסי הכוח המַבְנים אותם.
 
ההחלטה נפלה בסופו של דבר על ארגון המאמרים שלא לפי סדר קבוע מראש, בסדר אקראי המעלה על נס את עצם המגוון. כך הקריאה הרצופה בספר תהיה לקורא/ת מסע בין דיסציפלינות, נושאים ומתודולוגיות.
 
המאמר הראשון בספר, מאת אסף משולם, עוסק בפרקטיקות ביקורתיות בחינוך ומדגים את ההתמודדות עם יישומן בבתי ספר דו־לשוניים בישראל בהתבסס על מחקרי מקרה רבים של בתי ספר אלו. המאמר נפתח בתיאור קצר של התפתחות החינוך הביקורתי והגישות התיאורטיות בתחום. הוא דן במורכבותה של מערכת החינוך בישראל ובכלל, בשחקנים הפועלים בקרבה ובביטויים ליחסי כוח בה. בהמשך המאמר מוצגים שלושה מאפיינים של חינוך ביקורתי: מבנה דמוקרטי, תוכניות לימוד ביקורתיות ופדגוגיה רלוונטית־תרבות. חלק זה מסתמך בעיקר על עבודותיהם פורצות הדרך של פאולו פריירה (Freire), מייקל אפל (Apple) וגלוריה לדסון־בילינגס (Ladson-Billings), אך גם על עוד הוגות והוגים בתחום החינוך הביקורתי. בתי ספר שבהם מתקיימים שלושת המאפיינים המוצעים מכונים כאן בתי ספר דמוקרטיים במובן הרחב, ועל פי זאת מתוארת פעולתם ליצירת חברה שוויונית, צודקת ודמוקרטית יותר. בחלקו השני של המאמר מודגמות דרכי יישומן של פרקטיקות ביקורתיות במסגרת תוכניות החינוך הדו־לשוני הערבי־עברי בישראל. המאמר נחתם בדיון באתגרים העומדים לפני בתי הספר הדו־לשוניים ולפני החינוך הביקורתי בכלל. הטענה היא שהחינוך הביקורתי השואף להניע שינוי חברתי החורג אל מעבר לגבולות קהילת בית הספר אל החברה בכללותה מחייב פעולה רב־ממדית שתחולל שינוי מערכתי.
 
המאמר השני, מאת יובל סער־הימן, עוסק במערכת הגנת הילד, אחת מזירות ההתערבות הקשות, המורכבות והמאתגרות ביותר בעבודה סוציאלית בכלל ובעבודה סוציאלית ביקורתית בפרט. קושי זה נובע מחוסר האיזון החריף ביחסי הכוח בין עובדים סוציאליים ובין משתמשי השירותים, מהתפקיד המפקח שעובדים סוציאליים ממלאים ביחסים אלו ומהכוחות החברתיים והמוסדיים המופעלים על כל המשתתפים במערכת. בפרק זה המחבר מציג את האפשרות ליישם עקרונות של עבודה סוציאלית מודעת־עוני, המקשרת בין תיאוריות חדשות על עוני ובין עבודה סוציאלית ביקורתית, במסגרת התערבויות במערכת הגנת הילד. המאמר מציג שתי התערבויות שביצע המחבר במסגרת עבודתו בתור עובד סוציאלי במערכת הגנת הילד ומנתח אותן. הניתוח מבוסס על תהליך של רפלקסיביות ביקורתית וכולל פירוק והבניה מחדש של ההתערבויות. פירוק ההתערבויות חושף שני מתחים עיקריים הנוצרים במהלך הניסיון לתרגם עבודה סוציאלית מודעת־עוני לפרקטיקה בזירה זו: האחד, מתח בין התערבות המתמקדת בהורות לבין התערבות המתמקדת בעוני; והאחר, המתח בין הבנת הסיכון מתוך הקשר לבין טובת הילד. ההבניה מחדש כוללת המשגה של פרקטיקות שיאפשרו יישום עקרונות של עבודה סוציאלית מודעת־עוני במערכת הגנת הילד. הדיון עוסק בחסמים ובהזדמנויות שעובדים סוציאליים ואנשי מקצוע נתקלים בהם בבואם ליישם פרקטיקות ביקורתיות במערכת הגנת הילד.
 
המאמר השלישי, מאת לימור מעודד דנון, עוסק במאבקם של אינטרסקסואלים להכרה חברתית ורפואית לשינוי המדיניות הטיפולית השוללת את זכויותיהם לאוטונומיה גופנית. אינטרסקסואלים הם מי שנולדו בגוף הכולל איברי מין פנימיים או חיצוניים או כרומוזומי מין שאינם נקביים או זכריים נורמטיביים. הם נאבקים להכרה חברתית בגופם כגופים בעלי ריבוי מיני או כגופניות א־בינרית ונגד המדיניות הרפואית שאפשרה לבצע בהם ניתוחים כשהיו תינוקות וילדים בלי שיכלו להביע עמדה על גופם. בעת האחרונה חלו שינויים במקומות שונים בעולם האוסרים ניתוחים בלתי־הפיכים בתינוקות אינטרסקסואלים או מגבילים אותם. פרק זה, המבוסס על ראיונות עם מומחים שונים בבתי חולים בישראל ובמרכזים טיפוליים בגרמניה, בוחן את דרכי המאבק של אינטרסקסואלים באמצעות חשיפת נרטיבים אישיים, העלאת המודעות ברשתות חברתיות ובערוצי תקשורת אחרים וכן באמצעות פנייה לוועדות ממשלתיות ולוועדות לזכויות אדם כדי לחשוף את העוול הטמון בדרכי הטיפול הקיימות וכן את השינויים שחלו במדיניות הטיפולית בעקבות מאבקם.
 
המאמר הרביעי, מאת שחר תימור־שלוין, יוצא מנקודת הנחה שעד כה לא נבחנה בחינה ראויה האפשרות לשלב פרקטיקה ביקורתית בהרחבה בשדרה המרכזית של מקצוע העבודה הסוציאלית. המפגש הישיר בין שיח ביקורתי ובין שיחים הגמוניים הוזנח במחקר בשל מיעוט המגע בין שיחים אלו בשטח. המאמר מציג מחקר שביקש להתמודד עם מחסור זה ולבחון הן את האפשרות של שיח ביקורתי להשתלב בפרקטיקה של עובדות סוציאליות בשירות הציבורי והן את המפגש הישיר בין השיח הביקורתי לבין השיחים השמרניים והניאו־ליברליים בשטח כדי לעמוד על יחסי הכוחות ביניהם בפועל. לשם כך נבחן תהליך חדש המתרחש בשטח, שבמסגרתו משרד הרווחה והשירותים החברתיים בישראל מאמץ את השיח הביקורתי של "עבודה סוציאלית מודעת־עוני" ומטמיע אותו בכמה תוכניות חלוציות במחלקות לשירותים חברתיים. המחקר כלל ראיונות עם עובדות סוציאליות, עם מנהלות צוות ועם מנהלות מחלקה בכמה יישובים שבהם תוכניות אלו פועלות. העובדות מציגות שני צירים של פרקטיקה ביקורתית: ציר בין־אישי העוסק ביחסים ומתמקד ביצירת קשר קרוב עם הפונות, קשר המאתגר את ההייררכייה; וציר מבני, העוסק במשאבים ומציג את המחויבות היצירתית של העובדות להשגת משאבים בתוך הקשר מוסדי המתאפיין במחסור במשאבים. הפרקטיקות הביקורתיות המוצגות במחקר זה נחשפות גם הן כמינוריות וכסמויות. כך הן מעידות על ההגמוניה היחסית של השיחים השמרניים והניאו־ליברליים בשדה מחד גיסא, ומאידך גיסא גם על האופן שבו השיח הביקורתי מכונן לעצמו מעמד פרופסיונלי בשטח. המאמר מציג ניתוח של פרקטיקות אלו, של יחסי הכוחות בין השיחים הנחשפים ומתוך כך מוצעות בו מסקנות למחקר ולפרקטיקה.
 
המאמר החמישי, מאת שני קונה ורונית נדיב, עוסק בפרקטיקות ארגוניות של גיוון. פרקטיקות אלו מכוונות לעודד את שילובן בשוק העבודה של קבוצות מוחלשות, הסובלות מעצם הגדרתן מאפליה תעסוקתית ומהדרה חברתית. הודות לתאגידים הרב־לאומיים, החתירה לגיוון היא צו השעה בשל ההנחה שהטרוגניות במצבת העובדים תשפר את רווחיהם. הגיוון בשוק העבודה בישראל והמחקר על אודותיו נמצאים בחיתוליהם. פרק זה מציג מחקר שנועד להבין פרקטיקות גיוון בארגונים עסקיים באמצעות בחינת התפקיד המתהווה של ניהול הגיוון. המחברות ערכו ראיונות עומק עם שלושים ממונות על גיוון במסגרת תפקידן במערך ניהול משאבי אנוש בארגונים עסקיים גדולים. הממצאים לימדו שניהול הגיוון הוא תחום רגיש וטעון, ושארגונים מגלים כלפיו אמביוולנטיות עמוקה. מחד גיסא, המרואיינות ביטאו נאמנות לרצונו המוצהר של הארגון בגיוון והן פועלות בלהט ובמסירות כדי לקדמו. מאידך גיסא, פערים ניכרים מסתמנים בין הרטוריקה הארגונית אוהדת הגיוון לבין התגייסותו בפועל של הארגון למאמצים אלו. דווקא הרטוריקה מקדמת הגיוון והניסיונות לממשהּ - המניבים הצלחות פרטניות - עלולים לטשטש יחסי כוח ארגוניים סמויים "ולהכשיר" פרקטיקות המנציחות אותם במסווה של התנועה לפירוקם. לנוכח דואליות זו המחברות בוחנות את מעשיהן של ממונות הגיוון כפרקטיקה ארגונית ביקורתית. לממצאי המחקר חשיבות מכרעת לעתידן התעסוקתי של קבוצות מודרות ממרכזי הכוח בחברה הישראלית, לארגונים ולהבנת השדה החברתי בסוגיות של הכללה והדרה.
 
המאמר השישי, מאת אביטל קאי־צדוק ורונית ראובן אבן זהב, מתאר קורס שנערך במחלקה לעבודה סוציאלית במרכז האקדמי רופין ושבמסגרתו למדו במשותף נערות בנות 16-18 עם סטודנטיות לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. התפיסות התיאורטיות שעמדו בבסיס הקורס היו פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית לצד עבודה סוציאלית ביקורתית פמיניסטית. מתוך תפיסות תיאורטיות אלו נגזרו שלושה עקרונות מנחים ללמידה בקורס: עבודה על יחסי כוח והשטחת הייררכיות; אתגור הדיכוי המבני־חברתי; למידה הדדית ויצירה משותפת של ידע. בפרק פורטו הפרקטיקות שיושמו במסגרת הלמידה בקורס וכן נידונו המתחים והאתגרים הכרוכים ביישומן.
 
המאמר השביעי, מאת נור שמעי, מבקש להציע התבוננות על פרקטיקות התנגדות אינדיווידואליות של נערות וצעירות במצבי סיכון ומצוקה במפגש עם עובדות סוציאליות ועם גורמי טיפול וממסד, עם בני משפחה, עם בני זוג או עם חברות. פרקטיקות אלו נחשפו בראיונות שנערכו במסגרת מחקר פעולה משתף עם צעירות שהוגדרו "נערות בסיכון ובמצוקה" על ידי מערכת הרווחה והוצאו למסגרות חוץ־ביתיות בהיותן נערות. בראיונות זוהו ארבע פרקטיקות התנגדות: אי־שיתוף פעולה; התקפה לשם הגנה; סִנגוּר עצמי; וסיוע לזולת. פרקטיקות אלו יתוארו וינותחו בפרק באמצעות קריאה פמיניסטית של סיפור החיים של לירז, אחת המרואיינות. מופעי ההתנגדות בסיפור חייה של לירז נערכו במרחבים שונים ועם דמויות שונות, בהן גורמי טיפול, בני משפחה ובני זוג. בפרק יוצע דיון במשמעויות השונות של מופעי ההתנגדות כמרחב חדש שיש בו הזדמנות להרחבת האפשרויות לפעולה והוא חשוב לבריאות הנפשית ומשמש הצעה לפרקטיקה ביקורתית טיפולית טיפולית. הפרקטיקה מייחסת חשיבות להתבוננות בהתנגדות של נערות וצעירות ולהכרה בה והזדמנות לעובדות סוציאליות להצטרף אליהן ולפעול יחד לשינוי: "המדריך להתנגדות".
 
המאמר השמיני, מאת יעל בן דוד ותמי רובל־ליפשיץ, מציע מסגרת קונספטואלית ומעשית לייעוץ ארגוני מתוך גישה ביקורתית. מוצעת בחינה של חלוקת הכוח במבנה חברתי או ארגוני נתון תוך כדי התבוננות בחלופות למבנה ההייררכי והרחבת המנגנונים הקובעים את מטרות הארגון ואת דרכי התנהלותו. למרות הספרות הענפה העוסקת במחקר וניתוח ביקורתי של המרחב הארגוני, חסרים מחקרים המציעים דרכים ליישם גישות ביקורתיות אלו הלכה למעשה. בפרק הנוכחי המחברות ממשיגות ארבעה עקרונות מנחים לייעוץ ארגוני מתוך גישה ביקורתית: (1) זיהוי יחסי הכוחות בארגון ואתגורם; (2) הבניה מחודשת של האמת הארגונית; (3) יצירת מרחבים של דיאלוג כמנוף לשינוי; ו־(4) התנעת תהליכים ארגוניים מתוך תפיסה של התהוות ארגונית מתמדת. אופן היישום של עקרונות אלו מוצג תוך כדי שימוש בדוגמאות מעבודתן של המחברות עם ארגונים עסקיים, ציבוריים וחברתיים.
 
המאמר התשיעי, מאת אבתסאם מרעי־סרואן, דורית רואר־סטריאר ורוני סטריאר, עוסק בפעולה המחקרית כמנוף לפרקטיקה ביקורתית. המאמר מתאר מחקר אשר בחן תפיסות סיכון ומוגנוּת של ילדים בקרב אימהות מכפרים בדואיים בלתי־מוכרים בנגב, ואשר שימש בו בזמן אתר ליצירת ידע ומרחב לפרקטיקה ביקורתית. המחקר התבסס על מתודולוגיית מחקר אנטי־דכאני בעבודה סוציאלית. המחקר המוצג בפרק הוא ייחודי בכך שהוא ערער תפיסות בינריות מקובלות של הגבולות בין מחקר לבין פרקטיקה, בין ידע אקדמי לבין ידע מקומי, בין תפקיד החוקר בפרקטיקה מחקרית לבין תפקידו כמארגן קהילתי ובין תפקיד המשתתפות כמספקות ידע לבין תפקידן כפעילות חברתיות. המאמר קורא לחוקרים ולאנשי מקצוע לקדם מתודולוגיות מחקריות אנטי־דכאניות המאתגרות את הגבול בין מחקר לפרקטיקה ומיישמות פרקטיקות ביקורתיות שיש בכוחן לתרום לקידום איכות החיים של הקהילה.
 
המאמר העשירי, מאת גל הרמט, מספק מסגרת תיאורטית ומתודית להטמעת פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית בקורסי חובה בלימודי מגדר. המתודה הנבחנת היא הצגת ניתוחים מגדריים שיצרו סטודנטיות לחפצים מחיי היום־יום כאמצעי המאפשר להתמודד עם התנגדויות ללימודי מגדר ולחשיבה פמיניסטית וליצור בקרב המשתתפות בקורס חוויה לימודית משנת־תודעה. המאמר מבוסס על תיעוד של קורסים שלימדה המחברת בשלושה מוסדות להשכלה גבוהה בשנים 2012-2018. במאמר מוצגות דוגמאות לחפצים שסטודנטיות הציגו ולשיח שהתפתח בעקבות הצגתם. המחברת דנה באופן ניתוחם של החפצים על הממדים החומריים, החברתיים והסימבוליים הגלומים בהם. ״פירוקם״ ו״הרכבתם מחדש״ מאפשרים הטמעה של כישורי התבוננות מגדרית ביקורתית רחבה ושינוי תודעתי עמוק בקרב קהילת הלומדות. המחברת טוענת שהשימוש בניתוח מגדרי של חפץ מחיי היום־יום מקדם הבנה מגדרית של כל סיטואציה במציאות מבחינת השפעתה על גברים, על נשים ועל בני אדם שאינם מזוהים במערך המגדרי הבינרי, מתוך תשומת לב מרבית להבדלים תרבותיים ולהיבטים של הצטלבות דיכויים. מבנה המאמר מבוסס על תהליך הלמידה בקורס. המאמר נפתח בדיון קצר במעמדם המשתנה של לימודי המגדר באקדמיה ובאתגרים המיוחדים שמזמן המפגש עם סטודנטים ועם סטודנטיות בקורסי חובה. בסעיף העוקב מוצעות אבני היסוד של הפדגוגיה הביקורתית והפמיניסטית והמענה שהיא מציעה לאתגרים אלה. חלק הארי של המאמר מתמקד במתודה עצמה. מוצגים בו המסגרת הרעיונית לעבודה עם חפצי יום־יום ודיון באופן שבו היא מאפשרת למרצות להתמודד עם התנגדויות ולהוביל תהליך למידה משפיע.
 
המאמר האחד עשר, מאת אורית ברשטלינג, מיכל קומם ונירית פסח, מדגים פרקטיקה ביקורתית דרך עבודתה הרפלקסיבית של קבוצת עובדות סוציאליות בחמישה מרכזים רפואיים, אשר התכנסה בשנים 2008-2011 לשם הובלת תהליכי שינוי במדיניות הטיפול של משרד הבריאות בנערות הרות הפונות לוועדות להפסקת היריון. התהליך הרפלקסיבי בקבוצה מסתמך על המודל שהציעה ג'אן פוק (Fook), הכולל שלושה שלבים: תיאור אפיזודה מהעבודה בשטח, פירוק (Deconstruction) והרכבה מחדש (Reconstruction). בפרק הוסיפו המחברות למודל של פוק שלב רביעי, פרגמטי, החורג מניתוח השיח ומוביל לפעולות ממשיות ברמה הפרטנית וברמת המדיניות הארצית. התהליך הרפלקסיבי־ביקורתי מאיר את חלקם של השיחים הדומיננטיים על אודות אימהוּת, גיל הנעורים, סיכון, מיניות או הפלות בעיצוב הידע המקצועי ואת השפעת המיקומים הזהותיים השונים של משתתפות הקבוצה על הפרשנויות שהן מעניקות למפגש עם הנערה. התהליך הרפלקסיבי מלמד גם על הדינמיות של יחסי הכוח בוועדה להפסקת היריון, המנוגדת לתפיסה הרווחת הרואה בעובדת הסוציאלית מקור סמכות ודיכוי בלבדי או הרואה בחוסר האיזון בכוח בין העובדת הסוציאלית ובין הנערות דבר יציב וקבוע.
 
ערן צין, בפרק השנים עשר, עוסק בניסיון לאתגר את תהליכי היווצרות העיר הגלובלית. המאמר עוסק בפרט ביחסים הנרקמים בין תושבים מקבוצות שונות החיים בחצר האחורית של העיר תל אביב ובהתערבות למען השמעת זעקת התושבים לזכותם על העיר בעזרת סטודנטים בקורס אקדמי. בבסיס הפעילות עמד הרעיון ליצור מרחב של חיים יחד כאמצעי לקידום התעוררות חברתית. לנוכח הצלחתה המוגבלת של ההתערבות, המאמר בוחן בחינה ביקורתית את מגבלותיה של פרקטיקה ביקורתית המבוססת על תמונה דיכוטומית של שסע בין הקהילה הוותיקה של התושבים ובין התושבים החדשים ומציעה במקומה פרקטיקה הכרוכה בתהליכי בנייה, ארגון ושכנוע מתמידים.
 
המאמר החותם את הספר, מאת מירית סידי ומיכל קרומר־נבו, שתי עובדות סוציאליות מהשטח ומהאקדמיה, מתאר את הפרקטיקה של "החצר הנשית", מרכז בקהילה לנערות ולצעירות במצבי סיכון שהוקם ביפו בשנת 2003. המאמר מתאר את תהליך הקמת "החצר" וממשיג שישה עקרונות של עבודה סוציאלית ביקורתית - מרחב פתוח, הנוגע לאופן עיצוב המרחב הפיזי והשימוש בו לטובת הנערות; איתור הפוך, שעניינו בדרך הייחודית שבה הציעו את עצמן נשות הצוות בחצר לנערות ובאופן יצירת הקשר הראשוני; עזרה הומניטרית, שעניינה בסיוע חומרי, לדוגמה, מתן בגדים, תרופות או כסף למימון צרכים בסיסיים, בעבודת החצר; שותפות, המתארת את תהליכי קבלת ההחלטות בחצר; ניהול מקרה באופן ביקורתי, הנוגע לאופן העבודה הפרטנית עם נערה אחת; וסִנגור ביקורתי, הנוגע לאופן שבו סנגרו נשות הצוות על הנערות. על בסיס העקרונות הללו נעשתה "החצר הנשית" מרחב בטוח לנערות ולצעירות המתמודדות עם עוני ועם הדרה חברתית.
 
 
מקורות
 
ברונר, ז', 2008. "אתיקה של תביעה ונתינה - הקדמה", בתוך: א' הונת (עורך), זלזול ומתן הכרה: לקראת תיאוריה ביקורתית חדשה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 7-34.
 
גור זאב, א', 1995. "הנרי ג'ירו, תורת חינוך ביקורתית?", עיון רבעון פילוסופי (מ"ד): 419-442.
 
וייס־גל, ל', ע' לוין ומ' קרומר־נבו, 2012. "המבקר, המבוקר, והביקורתי: התבוננות בדוח סוציאלי ביקורתי בעבודה סוציאלית", ביטחון סוציאלי 95: 89-119.
 
פרייזר, נ', 2006. "מחלוקה להכרה? דילמות של צדק בעידן 'פוסט־סוציאליסטי'", בתוך: א' רם וד' פילק (עורכים), שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד (מהדורה שנייה), עמ' 270-297.
 
 
 
Baldwin, M., 2017. Care Management and Community Care: Social Work Discretion and the Construction of Policy, London: Routledge.
 
Bohman, J., 2016. "Critical Theory", The Stanford Encyclopedia of Philosophy at https://plato.stanford.edu/archives/fall2016/entries/critical-theory
 
Buchanan, I., 2010. A Dictionary of Critical Theory, Oxford: Oxford University Press.
 
Brechin, A., H. Brown & M. A. Eby (eds.), 2000. Critical Practice in Health and Social Care, London: Sage.
 
Brookfield, S. D., 2014. "Foundations of Critical Theory", Advances in Developing Human Resources, 16(4): 417-428.‏
 
Deranty, J. P., 2014. "Feuerbach and the Philosophy of Critical Theory", British Journal for the History of Philosophy, 22(6): 1208-1233.‏
 
Diemer, M. A., L. J. Rapa, A. M. Voight & E. H. McWhirter, 2016. "Critical Consciousness: A Developmental Approach to Addressing Marginalization and Oppression", Child Development Perspectives 10(4): 216-221.‏
 
Freire, P., 1970. Pedagogy of the Oppressed, New York: Herder & Herder.‏
 
Giroux, H., 2018. Pedagogy and the Politics of Hope: Theory, Culture, and Schooling. A Critical Reader, London: Routledge.
 
Glaister, A., 2008. "Introducing Critical Practice", in: S. Fraser & S. Matthews (eds.), The Critical Practitioner in Social Work and Health Care, London: Sage, pp. 8-26.
 
Gray, M. & S. A. Webb, 2009. "The Return of the Political in Social Work", International Journal of Social Welfare 18(1): 111-115.
 
Gray, M., J. Midgley & S. A. Webb (eds.), 2012. The SAGE Handbook of Social Work, Thousand Oaks, CA: Sage.
 
Horkheimer, M., 1947. Eclipse of Reason, Oxford: Oxford University Press.
 
Ingram, D. & J. Simon-Ingram (eds.), 1992. Critical Theory: The Essential Readings, New York: Paragon House.
 
Kellner, D., 1990. "Critical Theory and the Crisis of Social Theory", Sociological Perspectives 33(1): 11-33.
 
McLaren, P. & N. Jaramillo, 2006. Pedagogy and Praxis in the Age of Empire: Towards a New Humanism, Rotterdam: Sense Publishers.
 
Morley, C., 2004. "Critical Reflection in Social Work: A Response to Globalisation?", International Journal of Social Welfare 13(4): 297-303.
 
Müller-Doohm, S., 2017. "Member of a School or Exponent of a Paradigm? Jürgen Habermas and Critical Theory", European Journal of Social Theory 20(2): 252-274.
 
Rensmann, L., 2017. "Critical Theory of Human Rights", in: M. J. Thompson (ed.), The Palgrave Handbook of Critical Theory, New York: Palgrave Macmillan, pp. 631-653.
 
Rocha, C., B. Poe & V. Thomas, 2010. "Political Activities of Social Workers: Addressing Perceived Barriers to Political Participation", Social Work 55: 317- 325.
 
Sakamoto, I., 2007. "An Anti-oppressive Approach to Cultural Competence", Canadian Social Work Review/Revue Canadienne de Service Social 24(1): 105-114.
 
Steinberg, S. R. & J. L. Kincheloe, 2010. "Power, Emancipation, and Complexity: Employing Critical Theory", Power and Education 2(2): 140-151.
 
Strydom, P., 2011. Contemporary Critical Theory and Methodology, London: Routledge.
 
Zienkowski, J., 2017. Articulations of Self and Politics in Activist Discourse, Cham: Springer.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אפריל 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 516 עמ' מודפסים
ביקורת בפעולה מיכל קרומר-נבו, רוני סטריאר ועידית וייס-גל
מבוא
רוני סטריאר, מיכל קרומר־נבו, עידית וייס־גל
 
 
פרקטיקה ביקורתית היא עשייה של אנשי מקצוע ושל פעילים חברתיים ואזרחים מהשורה, השואבת את השראתה מהתיאוריה הביקורתית. תיאוריה זו, אשר התפתחה במאה ה-20 באירופה ושורשיה בהגותו של קרל מרקס, היא למעשה שם כולל לתיאוריות שונות מתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הספרות והאומנות, הפסיכואנליזה והסוציולוגיה, שהמשותף להן הוא ביקורת חברתית מקיפה המבקשת לחשוף את מנגנוני הכוח היוצרים ניצול ודיכוי בחברה הקפיטליסטית המערבית (ברונר 2008). ביקורת זו מצביעה על היחסים החברתיים כעל יחסי כוח המתקיימים על צירים שונים: מעמד חברתי, מגדר, אתניות, גיל, גוף והגבל, נטייה מינית ותרבות.
 
פרקטיקה ביקורתית אינה היישום השטוח של תיאוריה ביקורתית. אילו היו בין פרקטיקה ובין תיאוריה יחסים הייררכיים שמצידם האחד התיאוריה - מופשטת, בעלת עקרונות, יודעת כול, קובעת מה אמת ומתווה הנחיות על הראוי לעשותו ומצידם האחר הפרקטיקה - מוחשית, קונקרטית, יישומית (שלא לומר חקיינית) וחסרת דעה משל עצמה, הרי היו שוררים ביניהן אותם יחסי כוח שהתיאוריה הביקורתית מבקשת להתנגד להם. העמדה הבינרית המפרידה בין תיאוריה לפרקטיקה או מכפיפה את הפרקטיקה לתיאוריה או להיפך מזכירה הבחנות מסורתיות בין "ראש" ובין "גוף", בין "גברי" ובין "נשי", בין "תרבות" ובין "טבע" - ההבחנות שהתיאוריה הביקורתית מבקשת לערער עליהן. במקום יחסים הייררכיים, היחסים בין תיאוריה לפרקטיקה ביקורתית הם יחסים מעגליים, ואין בהם אחת שקודמת לאחרת אלא הזנה הדדית של "פרקסיס" הכוללת תיאוריה אשר מומשגת על בסיס הניסיון הפרקטי ופרקטיקה שמסתמכת על התיאוריה ושואבת ממנה השראה. גם התיאוריה וגם הפרקטיקה מקבלות משנה תוקף מתוך היחסים ההדדיים הללו, שכן הן מאפשרות מרחב לסוגים שונים של ידע שיכולים לדור בכפיפה אחת - ידע תיאורטי, ידע אמפירי, ידע פרקטי שמקורו בפעולה של אנשי מקצוע ושל אקטיביסטים, ידע רפלקסיבי וכן ידע של בני אדם בעלי ניסיון חיים בתופעות החברתיות הנחקרות.
 
ספר זה מציג מגוון ניסיונות לקיים פרקטיקה ביקורתית בדיסציפלינות שונות בעידן הניאו־ליברלי העכשווי בישראל. אנו רואים בהנכחה של פעולות התנגדות לתהליכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העת הנוכחית, המחריפים אי־שוויון, שיח מפלג ושסעים חברתיים, פרקטיקה ביקורתית בפני עצמה. לצד הכיוון הביקורתי שחוקרים רבים מאמצים ושבמסגרתו הם מזהים תהליכים חברתיים ממאירים של אי־שוויון ושל הדרה חברתית ותרבותית ומצביעים על השפעותיהם, אנו רואים חשיבות מכרעת בהצפת השיח הציבורי באפשרויות להתנגדות, בפעולות הנובעות מהיכולת לדמיין עולם הוגן, צודק ואנושי יותר, בפיתוח ידע ובזיהוי דרכים מוחשיות וממשיות לשחרור אישי וקולקטיבי (Muller-Doohm 2017).
 
אם כן, מטרתו של ספר זה היא לעורר תקווה, להציע אלטרנטיבות ולעודד את הקהילה המקצועית והאקדמית בישראל לקדם עשייה ביקורתית הנחוצה לבניין חברה צודקת וסולידרית המאפשרת איכות חיים לכלל חבריה וחברותיה. הפעולות המתוארות בספר ממחישות עקרונות תיאורטיים ומתודולוגיים של פרקטיקה ביקורתית ואת המורכבות הכרוכה ביישומם. תרומתן היא בראש ובראשונה באפשרות לקדם דיון בשאלות מהי פרקטיקה ביקורתית? כיצד היא מתבטאת בהקשרים דיסציפלינריים שונים? מהם התנאים המאפשרים את קיומה?
 
בפרק המבוא אנו מבקשים להציג בקצרה את עקרונותיה של פרקטיקה ביקורתית ולהציע כיווני תשובה אפשריים לשאלות מהי פרקטיקה ביקורתית? מה הם האתגרים שהיא מציבה לפני המעורבים בה? מכיוון שפרקטיקה ביקורתית קשורה קשר הדוק לתיאוריה ביקורתית, נתחיל בדיון קצר בזו.
 
 
תיאוריה ביקורתית
 
הניסיון לתאר בקצרה תיאוריה ביקורתית או לספק לה הגדרה מוסכמת נועד מראש לכישלון. עם זאת, אפשר לטעון שתיאוריה ביקורתית היא פרויקט אינטלקטואלי רחב יריעה שמשתייכים אליו הוגי דעות חברתיים רדיקליים מרקע פוליטי ודיסציפלינרי מגוון אשר תורמים בכתיבתם למגוון תיאוריות, כגון מרקסיזם, ניאו־מרקסיזם, פמיניזם, פסיכואנליזה, פוסט־קולוניאליזם ופוסט־סטרוקטורליזם. ההוגים חלוקים ביניהם בסוגיות מכריעות, בהן מקורו של הדיכוי החברתי, טיבה של המציאות החברתית, משמעותו של צדק וכן בעמדותיהם כלפי רציונליזם, מודרניזם ופרויקט הנאורות (Strydom 2011).
 
מבחינה היסטורית אפשר לאגד את הוגי הדעות תחת כותרת אחת, שנוצרה בעת הקמתו של המכון למחקר חברתי בעיר פרנקפורט שבגרמניה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. מאז היווסדו ועד היום המכון משמש מסגרת לאינטלקטואלים ניאו־מרקסיסטים אשר מבקשים לתרום בעבודותיהם לפיתוח תיאוריה ביקורתית של החברה ולקידום "האינטרס האמנציפטורי של בני האדם" (ברונר 2008: 8). זאת מתוך ערעור על החלוקות הדיסציפלינריות המקובלות ועל ההבחנות בין מחקר, הגות ואקטיביזם. דור המייסדים של המכון למחקר חברתי, ובראשם תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין ואריך פרום, הושפעו רבות מהמחשבה המרקסיסטית ומהתיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. עם זאת, הם טיפחו ספקות בנוגע להנחותיהן ולדרכי יישומן. הם תפסו את עצמם כמשוקעים באירועים ההיסטוריים המרכזיים של זמנם וכמי שתפקידם להגיב על תהליכים חברתיים, כגון התפתחות תנועת העבודה האירופית, שינויים במבנה המשפחה הגרעינית, התפתחות הקומוניזם הסובייטי והקפיטליזם המערבי, התפתחותן של תנועות לשחרור לאומי מקולוניאליזם, עליית האוטוריטריזם והתפתחות האנטישמיות, הפשיזם והנאציזם בעולם (Ingram and Simon-Ingram 1992). קבוצה זו של אינטלקטואלים כונתה בדיעבד, בשנות ה-60 של המאה ה-20, בשם "אסכולת פרנקפורט".
 
אפשר לאפיין את פועלם התיאורטי של חברי אסכולת פרנקפורט בשלושה מאפיינים עיקריים. ראשית, הם ביקרו את הדמוקרטיות המערביות כחברות לא־שוויוניות ודכאניות. שנית, הם זיהו כבר באותן שנים מוקדמות באירופה את גרעיני הגזענות, האלימות והאפליה המובְנים בחברה האנושית. שלישית, חברי האסכולה סברו שמציאות זו איננה נסמכת על חוק טבע בלתי־נמנע, אלא שהיא נוצרת בהתמדה באמצעות הפצת האידיאולוגיה השלטת, כך שהמצב הקיים נראה לרבים נורמלי ונתפס כמציאות טבעית ובלתי־נמנעת (Brookfield 2014).
 
במשך השנים הצטרפו לדור המייסדים של המכון למחקר חברתי חוקרים נוספים. אפשר למנות עמם את יורגן הברמאס (Habermas), אקסל הונת (Honneth), ננסי פרייזר (Frazer) וג'סיקה בנג'מין (Benjamin). לעקרונותיהם התיאורטיים שותפים עוד חוקרים משפיעים, בהם מישל פוקו (Foucault), פייר בורדיה (Bourdieu), סלבוי ז'יז'ק (Žižek), ג'ודית באטלר (Butler) ואחרים. המכנה המשותף לכולם הוא ניתוח ביקורתי של ההקשר החברתי, זיהוי תהליכים וסיבות לקיומם של מצבי דיכוי, ניצול ושליטה וניתוח התפקיד של מנגנוני הכוח של התרבות המערבית והדרכים שבהן היא מעצבת את חיי היום־יום ומותירה את רישומה בתודעה ובעולם הרגשי. הניתוח הביקורתי של ההקשר החברתי ושל מנגנוני הכוח כרוך גם בהשתתפות אמפתית ואקטיבית בעיצוב דרכי מאבק והתנגדות לשורשי הסבל החברתי (ברונר 2008; Deranty 2014; Rensmann 2017). בעיני הורקהיימר, התיאוריה הביקורתית נועדה לממש את הייעוד הטמון באופיו התבוני של האדם, הבא לידי ביטוי בניתוח ובפעולה חברתית ופוליטית לשינוי מצבי דיכוי (Horkheimer 1947). לצד אלה, חוקרים ביקורתיים חולקים ביקורת על דרכי המחקר הפוזיטיביסטיות. הידע המדעי, המוסרי או האסתטי נתפס כביטוי לאינטרסים חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים, וחשיפתם של אינטרסים אלו היא חיונית כדי לבסס ידע אמין שאינו כפוף להסדרים חברתיים לא־צודקים.
 
 
פרקטיקה ביקורתית
 
בדומה לדיון בתיאוריה ביקורתית, גם המושג פרקטיקה ביקורתית לא זכה להגדרה מוסכמת. עם זאת, ניתן להצביע על כמה מרכיבים תיאורטיים, ערכיים ומתודולוגיים המסייעים לתת תשובות מסוימות לשאלה מהי פרקטיקה ביקורתית.
 
מבחינה תיאורטית, הפרקטיקה הביקורתית שואבת את השראתה מתיאוריות ביקורתיות. היא ספקנית ובוחנת את עצמה ואת הנחות היסוד שלה שוב ושוב. בהשראת אסכולת פרנקפורט, זו פרקטיקה פסימית אך סקרנית ולא־דוגמטית (גור זאב 1995). היא שמה דגש על ניתוח מבני של שורשיהן של בעיות חברתיות, כגון עוני, הדרה, גזענות, אלימות, פטריארכליות, אפליה וצורות אחרות של אי־שוויון ושל דיכוי (Gray and Webb 2009). היא מעוגנת בהבנה עמוקה של מנגנוני הכוח החברתיים ושל דרכי פעולתם וברצון ובמחויבות לקרוא עליהם תיגר ולשנותם (Gray et al. 2012).
 
מבחינה ערכית, פרקטיקה ביקורתית שואפת לקדם צדק חברתי, והיא פועלת לשחרור האדם והחברה מכל כבלי הדיכוי, הניצול והשליטה. הפרקטיקה מודעת למרכזיותם של ההֶקשרים ההיסטוריים, הכלכליים, המוסדיים והתרבותיים שבתוכם מתרחשת העשייה המקצועית, והיא פועלת מתוך עמדה של מחויבות אתית להתייצב לצד קבוצות חברתיות מוחלשות. פרקטיקה ביקורתית מבקשת לזהות את הסטטוס קוו ולקרוא עליו תיגר. היא מבוססת על ערכי שוויון וכבוד להבדלים ולשונוּת ועל חתירה למאבק בכל ביטויי הדיכוי בחברה. במובן זה, פרקטיקה ביקורתית היא פרקטיקה פוליטית, לא ניטרלית, המייחסת משמעות פוליטית לחיים החברתיים ולעשייה המקצועית.
 
מבחינה מעשית, שיטות הפרקטיקה הביקורתית הן השתתפותיות, שוויוניות, טרנספורמטיביות ומשחררות (אמנציפטוריות). מדובר בשיטות המדגישות רפלקסיביות, התנגדות להאחרה (Othering) (וייס־גל ועמיתים 2012), אימוץ עמדה של אי־ידיעה (Not knowing stance) והכרה בקיומה של אי־ודאות לנוכח המורכבות החברתית (Brechin et al. 2000; Glaister 2008). להלן נרחיב מעט על מאפייניה של הפרקטיקה הביקורתית, שפרקי הספר מוקדשים לניסיונות ליישמם במציאות בצורות שונות ובהתאמה לזירות ייחודיות.
 
 
פרקטיקה ביקורתית היא פרקטיקה של שחרור (אמנציפטורית)
 
הפרקטיקה הביקורתית חותרת לשחרר את היחיד ואת החברה כולה מצורות שונות של דיכוי ושליטה. יחסי דיכוי ושליטה מתקיימים על צירים מעמדיים, אתניים, מגדריים, גזעיים ותרבותיים אשר מצטלבים זה בזה. התיאוריה הביקורתית מפנה זרקור המאפשר לזהות את האופנים שבהם יחסי הדיכוי והשליטה מתקיימים בין יחידים ובקרב קבוצות ומוטמעים במבנה חלוקת הכוח בחברה באמצעות מנגנונים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ותודעתיים. זרקור זה מכתיב תפיסה הרואה את השינוי המיוחל בהשתחררות מכבלי הדיכוי. אם כן, לא מדובר בתפיסת שינוי הדומה לטיפול או לשיקום שעיקרו תיקון האדם, המשפחה או הקהילה אלא בתפיסה המדגישה את הפוטנציאל שלהם לחיים טובים ומוסריים ואת הצורך בשחרור מתנאי דיכוי כדי לאפשר לפוטנציאל להתממש. תפיסת השחרור מבוססת גם על ההכרה ביכולת הפעולה של היחיד לעצב את המציאות ועל דחייה של כל סוג של דטרמיניזם (היסטורי, מעמדי, מגדרי, תרבותי או אחר). בדומה, הפרקטיקה הביקורתית דוחה תפיסות א־היסטוריות וא־פוליטיות של בעיות חברתיות (Kellner 1990) או הסברים מהותניים להתנהגויות אנושיות, כלומר היא אינה רואה בהתנהגות תוצר של תכונות אישיות, משפחתיות או קהילתיות אלא תוצר של נסיבות חברתיות תלויות הֶקשר. אם כן, פעולת השחרור מכוונת לחולל שינוי בהקשר החברתי מתוך הכרה בנסיבות הייחודיות שבהן נוצרו בעיות חברתיות ושבהן הן הוגדרו.
 
פרקטיקות ביקורתיות יכולות לפעול לשחרור כבלי הדיכוי בדרכים שונות. הן יכולות להיות מכוונות לזיהוי מנגנוני הדיכוי החברתיים והתרבותיים ולחשיפתם ובכך לערער של ה"טבעיות" ועל "הנורמליות" כביכול של הסדר החברתי ההגמוני. בהקשר זה פרקטיקות ביקורתיות מכוונות להתריע על מנגנונים של אי־צדק ושל חלוקת כוח לא שוויונית בחברה ועל האופנים שבהם מנגנונים אלו יוצרים ומשעתקים התנהגויות דכאניות בפרטים או בקרב משפחות, קבוצות או קהילות. בד בבד, פרקטיקות ביקורתיות מכוונות לזיהוי ביטויים של התנגדות לסדר החברתי ההגמוני המתקיימים תמיד בצורות כאלו או אחרות גם בזירות של דיכוי. אנשים הנוקטים פרקטיקות ביקורתיות מבקשים לזהות ביטויים של התנגדות כדי לחבור אליהם, לעודדם ולחזקם וכדי ליצור פלטפורמות מובְנות לקידומם.
 
 
פיתוח מתודולוגיות שינוי משחררות
 
פרקטיקה ביקורתית משחררת היא בעיקרה חשיבה מתמשכת על הדרכים להשגת שחרור ממנגנוני הדיכוי, כלומר על המתודולוגיה של השינוי החברתי, מתוך מטרה לפלס דרכים לשחרור שאינן משעתקות את מבני הכוח הקיימים. הוגי דעות של הפדגוגיה המשחררת, ובהם פריירה (Freire 1998), ג'ירו (Giroux 2018) ומקלרן (McLaren and Jaramillo 2006), שייסדו את הבסיס התיאורטי למתודולוגיה של שחרור, מדגישים את חשיבותם של הדיאלוג ושל עקרונות של השתתפות בתהליך השחרור, של יצירת דיאלוג בין חשיבה ופעולה (פרקסיס) באמצעות רפלקסיה ביקורתית ואת התפתחותה של תודעה ביקורתית בקרב אנשים מוחלשים ופריווילגיים כאחד (תידוע).
 
פרקטיקה ביקורתית פועלת באמצעות מתודולוגיות המבוססות על דיאלוג. דיאלוג הוא עיקרון מרכזי שנועד להבטיח שפעולת השחרור לא תושג תוך כדי הפעלת כוח או ניצול של כוח או באמצעים של כפייה אלא מתוך אתגור מבני הכוח החברתי הקיימים. אחד הקשיים הגדולים הניצבים לפני המבקשים ליישם פרקטיקה ביקורתית קשור לכך שהם עלולים לזהות דיכוי בהקשרים שבהם המדוכאים־לכאורה אינם מזהים אותו ככזה או אינם מסכימים על האמצעים להגיע לשחרור ממנו. בהקשרים כאלה רב הפיתוי לרצות להביא לשחרורם של אחרים גם אם הם אינם רוצים בשחרור המוצע להם או בדרכי השחרור המוצעות להם. אולם מצב כזה מביא באחת להנצחת יחסי הכוח, ליצירת הייררכיות של ידע ולביטול הידע ואופן הניתוח של המשתתפים, החווים את הבעיות החברתיות כסובייקטים פעילים. כך לדוגמה ידועה התנגדותן של נשים מוסלמיות לניסיון של פעילות פמיניסטיות ליברליות מערביות לשחררן מכבלי הלבוש המסורתי, בטענה שעצם הגדרת המטרה הזאת היא ביטוי לפטרנליזם מערבי ולזלזול ביכולתן של נשים מוסלמיות להגדרה עצמית של שחרור, ושהיא מבוססת על חוסר בהבנה מעמיקה של תרבותן ושל ההקשר שהן חיות בו. הבסיס לדיאלוג ולשותפות הוא הרצון לאתגר את חלוקת הכוח בין אנשי המקצוע ובין מקבלי הטיפול/הסיוע/ההתערבות ולאפשר לצדדים השתתפות בכוח. פרקטיקה כזו תשאף להשתתפות בהיבטים מגוונים, בבחירת יעדי השינוי, תחומי הסיוע והדרכים לשינוי, ויהיו לה גם ביטויים מוסדיים (למשל השתתפות הן של אנשי מקצוע והן של פעילים חברתיים ומשתמשי שירותים בוועד המנהל או בוועדת ההיגוי של תוכנית התערבות מסוימת או בהנהלה של תנועה חברתית לשינוי).
 
מכאן נובע העיקרון השני של המתודולוגיות הביקורתיות, פרקסיס, הנוגע ליצירת דיאלוג בין חשיבה לפעולה באמצעות רפלקסיה ביקורתית. תפיסת הידע הביקורתית והדמוקרטית מכשירה את התנאים לעריכת דיאלוג דינמי, פתוח ושוויוני בין התיאוריה לפרקטיקה. הפרקטיקה הביקורתית מתמודדת עם סוגיות חברתיות מורכבות בתוך הקשר חברתי־פוליטי משתנה. לכן היא זקוקה לפעילים ולאנשי מקצוע שניחנו ביכולת לניתוח ביקורתי של החברה. ניתוח כזה אינו מתבסס על מודלים ליניאריים, אוניברסליים ומוכתבים מראש אלא על עמדה רפלקסיבית, העוסקת בפירוק (deconstruction) השיח הדומיננטי ובהבנייתו מחדש בדרכים חדשות (reconstruction) מתוך תשומת לב לשאלות על התנאים החברתיים שהידע נוצר במסגרתם - כגון מה נחשב לאמת, למי יש הכוח להגדיר את האמת, והאמת של מי מודרת מההגדרות המקובלות - ובדגש על יכולת הפעולה של השותפים (Morley 2004). הרפלקסיביות נחוצה לפעולה ביקורתית מכיוון שהיא תנאי לכינון העצמי והזהות של הסובייקט הנאבק בדיכוי (Zienkowski 2017). עיקרה של הרפלקסיביות הביקורתית היא בהתבוננותה באופן הפקת הידע ובבחינה באיזו מידה הידע מסייע לתהליכי שחרור משליטה ומדיכוי או לחלופין חוסם אותם.
 
העיקרון האחרון - עקרון התידוע - הוא עיקרון מרכזי בחשיבותו, אם כי נוכחותו בפרקטיקות הביקורתיות המתוארות בספר זה שולית יחסית. המונח "תידוע" עניינו בקידום תהליכי שינוי התודעה כדי להתמודד עם ביטויים תודעתיים של דיכוי (Diemer et al. 2016). עיקרון זה פותח בפרקטיקה על ידי פריירה (Freire 1970). הרעיון שעומד בבסיסו הוא שאנשים החיים בתנאי דיכוי מתמשכים לעיתים קרובות מטמיעים את הדימויים, את התפיסות ואת הדעות הקדומות המשמשים את החברה כדי להצדיק את מצבם הנחות ולהעניק לגיטימציה תרבותית למצבם החברתי (Sakamoto 2005). הדגש הוא על צורות שיח שונות המכוננות את התפיסות ביחס למציאות החברתית, משמרות אידיאולוגיות של שליטה ודיכוי ומצדיקות אותן. לדוגמה דוורין ובומר (Dworin and Bomer 2008) מראים שאופני שיח הגמוניים הטמיעו בקרב אנשי מקצוע תפיסה מוטעית ומעוותת של אנשים החיים בעוני. מחקר זה הראה שאוצר המילים והרטוריקה יוצרים בקרב מורים תפיסות מקצועיות מתייגות שלפיהן אנשים החיים בעוני אחראים למצוקתם.
 
הדרך להתמודד עם דיכוי במישור התודעה היא באמצעות יצירת תהליכי תידוע ביקורתי הכולל "למידה של הגורמים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים העומדים בבסיס תנאי הדיכוי ונקיטת עמדה אקטיבית נגד אותם יסודות דכאניים" (Freire 1970: 17). כלומר בפרקטיקה ביקורתית, לצד השאיפה לארגון מחדש של החברה באופן שוויוני וצודק יותר מיוחסת חשיבות רבה גם להגברת מודעותם של פרטים, של קבוצות ושל קהילות למנגנוני הדיכוי הסמויים בחברה ולאופן שבו האוכלוסיות שהדיכוי מופנה נגדן מפנימות אותו. הפרקטיקה הביקורתית מבקשת לפתח ראייה ביקורתית בקרב השותפים, מתוך הבנה שהאידיאולוגיה השלטת משרה עמעום ומיסוך מכוונים, ואילו חינוך משחרר פועל כדי להאיר, לזהות ולחדור מבעד לעיוורון החברתי לקראת קריאת מציאות חדשה ופיתוח התודעה.
 
פרקטיקה ביקורתית: אתגרים
 
העקרונות שהוצגו לעיל מייצגים נושאים עיקריים שמעסיקים את הפרקטיקה הביקורתית: המאבק בדיכוי; השאיפה לשינוי בחלוקת הכוח; החתירה לפיתוח ידע לשינוי; המחויבות לגישה קונטקסטואלית ומבנית של בעיות חברתיות; ההכרה ביכולתם של בני אדם להתנגד למצבם; הרצון להתגבר על הניגוד בין תיאוריה לפרקטיקה; קריאת התיגר על שיח הגמוני; ההתמודדות עם ביטויים תודעתיים של דיכוי ושליטה; והדבקות בקידום פוליטיקה של הכרה בנוגע לזהויות (Recognition). עקרונות אלו מציבים אתגרים רבים לפני העוסקים בפרקטיקה ביקורתית. מהאתגרים הללו נדגיש במיוחד את האתגרים המתוארים בפרקי ספר זה.
 
האתגר הראשון נוגע למתח הקיים בין התיאוריה הביקורתית, המכילה רעיונות מופשטים, מורכבוּת, סתירות ואי־ודאות ומבוססת על תהליך של התבוננות, השתהות, ניתוח ופירוק המציאות, ובין הפרקטיקה המקצועית, המחייבת מעשיות ויישומיות ודורשת הכרעות ופעולות, לעיתים באופן מיידי. במילים אחרות, על נוקטי הפרקטיקות הביקורתיות להתמודד עם האתגר של תרגום רעיונות מורכבים, רחבים ומופשטים לכדי פעולות ביום־יום עם פרטים ומשפחות ובקרב קהילות. לפיכך האתגר הוא בשאלה כיצד לתרגם ביקורת חברתית מורכבת, המביאה בחשבון את ההקשר ואת ריבוי הקולות של השותפים השונים לפעולה אחת או לסדרת פעולות?
 
אתגר נוסף קשור למקום הפעולה של הפרקטיקה הביקורתית. פעמים רבות נדמה שקל יותר להפעיל פרקטיקות ביקורתיות מחוץ לממסד המדינתי. מחד גיסא, הרציונל למיקום הפעולה מחוץ לממסד מובן מאליו, שכן הפעולה הביקורתית מבקשת לקרוא תיגר על הממסד ולערער עליו. ואכן, לפעולה חוץ־ממסדית ישנם יתרונות של ממש, אך היא גם מוגבלת ביכולת השפעתה. מאידך גיסא, פעולה ביקורתית בתוך הממסד נתקלת בקשיים רבים, בעיקר כשקיימות הגבלות מוסדיות וחוקיות על הבעת ביקורת בקרב אנשי מקצוע המועסקים על ידי השלטון המרכזי והמקומי (Rocha et al. 2010). נקודת המוצא שלנו היא ששינוי הממסד מבפנים באמצעות פרקטיקות ביקורתיות הוא נחוץ ואפשרי אך מעמיד אתגרים רבים. פרקי הספר המציגים פרקטיקות ביקורתיות מתוך שירותי הרווחה של השלטון המקומי או באקדמיה מספקים דוגמאות טובות לכך.
 
עוד אתגר קשור לשינוי השיח. גילוי כוחו של השיח כביטוי אידיאולוגי המשפיע על עיצוב התודעה האישית והקולקטיבית מצביע על כך שהפעולה הביקורתית נועדה בין השאר לשנות את השיח. אולם נראה שהצבת מטרה זו עלולה להתגלות כחרב פיפיות, שכן אחד מאמצעי העמידות של מערכות ממסדיות הוא אימוץ שיח ביקורתי תוך כדי ריקונו מתכניו הרדיקליים. ואכן ניתן לקבוע במקרים שונים שמערכות ממסדיות מעדיפות לשנות את השיח שלהן אך לא לערוך שינוי של ממש באופן פעולתן. במקרים כאלה אפשר לראות אנשי מקצוע שרותמים שפה ביקורתית להסוואת פעולות בעלות אופי שמרני המשרת את יחסי הכוחות החברתיים הקיימים. מציאות זו מעוררת מחשבה על הפעולות שיש לנקוט כדי לא לאפשר אימוץ שטחי של שיח ביקורתי.
 
אתגר נוסף של פרקטיקות ביקורתיות קשור במתח בין שינוי בזירה של חלוקת המשאבים לבין שינוי בזירה של השיח וההכרה. פרייזרFraser, 2006) ) מציגה את שתי הזירות הללו כשתי זירות עיקריות לשינוי חברתי - בזירה של חלוקת המשאבים נערכים מאבקים מעמדיים על תקציבים ועל אופן הקצאתם, ואילו בזירה המקבילה נערכים מאבקים בשליטה תרבותית הדורשים הכרה בזהות התרבותית של קבוצות על רקע של לאומיות, אתניות, גזע, מגדר ומיניות. בין שתי הזירות יש מתח ולעיתים אף סתירה. המאבק על חלוקת המשאבים לעיתים כרוך בדרישה לשוויון ולטשטוש ההבדלים בין קבוצות, ואילו המאבק להכרה כרוך בתיקון עוולות תרבותיות באמצעות הדגשת המאפיינים הקבוצתיים הייחודיים. אם כן, מהי המטרה של פרקטיקה ביקורתית? כיצד מאזנים בין התביעות לצדק בכל אחת מהזירות?
 
 
המאמרים בספר
 
הכותבים השותפים בספר זה מייצגים מגוון דיסציפלינות: חינוך, מגדר, עבודה סוציאלית, סוציולוגיה, ניהול, משאבי אנוש וייעוץ ארגוני ומשפטים. כולם ניסו לפתח פעולה ביקורתית שצמחה מתוך אי־נחת וספקות הנוגעים להנחות היסוד של הסדר החברתי הקיים.
 
תהליך העבודה על הספר החל בפרסום קול קורא ל"חוקרימות־אקטביסטימות מתחומים חברתיים". בקול הקורא הודגש שתחומים אלו כוללים עבודה סוציאלית, סוציולוגיה, חינוך ביקורתי, קרימינולוגיה, פסיכולוגיה ביקורתית, גיאוגרפיה ותכנון עירוני, מקצועות הבריאות והרפואה. בקול הקורא קראנו לאנשי מקצוע אשר מעורבים בצורות שונות של פרקטיקה של התנגדות, במעורבות ישירה כמפתחים וכפעילים, כחוקרים או כבעלי עניין בנושא להצטרף אלינו לפיתוח ספר על פרקטיקה ביקורתית. בהמשך הדרך הוזמנו כותבי ההצעות שהתקבלו לסדרת מפגשים אשר ליוו את כתיבת המאמרים.
 
הגיוון הדיסציפלינרי, הנושאי והמתודולוגי של התיאוריה הביקורתית ניכר במאמרים המרכיבים את הספר הזה. בהתאם לכך, היה אפשר להשתמש במגוון עקרונות מארגנים כדי לסדר את המאמרים. אולם הגלישה בין נושאים ודיסציפלינות לא אפשרה החלה של עיקרון מארגן אחד שיקיף את כל הפרויקטים המתוארים בספר. עם זאת, חשיפת האפשרויות השונות לארגון המאמרים מעניינת כשלעצמה ומעידה, אם גם לא באופן מלא, על מצב התחום בישראל בעת הזאת.
 
אילו היינו בוחרים לסדר את המאמרים בהתאם לשיוך הדיסציפלינרי של הכותבים, הייתה מתאפשרת הבחנה בין פרקטיקות ביקורתיות המתקיימות בתחומי החינוך, המגדר, העבודה הסוציאלית, הניהול והארגון או הסוציולוגיה. אילו היינו בוחרים בעיקרון מארגן נושאי, על פי הארגון שהפרקטיקה מתקיימת בו או על פי האוכלוסייה שבקרבה התבצעה הפרקטיקה הביקורתית, הייתה מתאפשרת הבחנה בין פרקטיקה המתקיימת בארגונים שונים (ארגונים עסקיים, ארגוני מגזר שלישי, ארגונים ממסדיים כמו מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות), פרקטיקה בהקשר של הוראה והכשרה בבתי ספר ובאקדמיה (בית ספר יסודי, תוכניות להכשרת מורים, תוכניות להכשרת עובדים סוציאליים באוניברסיטאות ובמכללות), פרקטיקה עם נערות ונשים צעירות ולמענן (בקורס משותף לצעירות במצבי סיכון ולסטודנטיות באקדמיה, במרכז בקהילה "החצר הנשית", במדיניות הבריאות ובמחקר פעולה משתף), פרקטיקה עם קבוצות אתניות שוליות (נשים בדואיות בנגב, מבקשי מקלט, תושבי דרום תל־אביב), פרקטיקה בהקשר של מיניות ומגדר (בהקשר של קהילת האינטרסקס וכן בהקשר של תוכנית הוראה באקדמיה), ופרקטיקה של עובדים סוציאליים הפועלים לקידום משפחות החיות בעוני ומשפחות שילדיהן מוגדרים ילדים במצבי סיכון.
 
הבחנה מושגית מעניינת נוספת היא ההבחנה בין מגוון המתודולוגיות הביקורתיות המתוארות בפרקי הספר, החל בפרקטיקות ברמת המקרו המתמקדות בשינוי מדיניות, דרך פרקטיקות ברמת המזו המתמקדות בפיתוח אקטיביזם חברתי בקרב קבוצות מוחלשות או בפיתוח תוכניות הוראה ביקורתיות וכלה במיקרו־פרקטיקה המתמקדת בפיתוח תודעה ביקורתית של פרטים או בעיצוב היחסים הבין־אישיים כדי לערער על יחסי הכוח המַבְנים אותם.
 
ההחלטה נפלה בסופו של דבר על ארגון המאמרים שלא לפי סדר קבוע מראש, בסדר אקראי המעלה על נס את עצם המגוון. כך הקריאה הרצופה בספר תהיה לקורא/ת מסע בין דיסציפלינות, נושאים ומתודולוגיות.
 
המאמר הראשון בספר, מאת אסף משולם, עוסק בפרקטיקות ביקורתיות בחינוך ומדגים את ההתמודדות עם יישומן בבתי ספר דו־לשוניים בישראל בהתבסס על מחקרי מקרה רבים של בתי ספר אלו. המאמר נפתח בתיאור קצר של התפתחות החינוך הביקורתי והגישות התיאורטיות בתחום. הוא דן במורכבותה של מערכת החינוך בישראל ובכלל, בשחקנים הפועלים בקרבה ובביטויים ליחסי כוח בה. בהמשך המאמר מוצגים שלושה מאפיינים של חינוך ביקורתי: מבנה דמוקרטי, תוכניות לימוד ביקורתיות ופדגוגיה רלוונטית־תרבות. חלק זה מסתמך בעיקר על עבודותיהם פורצות הדרך של פאולו פריירה (Freire), מייקל אפל (Apple) וגלוריה לדסון־בילינגס (Ladson-Billings), אך גם על עוד הוגות והוגים בתחום החינוך הביקורתי. בתי ספר שבהם מתקיימים שלושת המאפיינים המוצעים מכונים כאן בתי ספר דמוקרטיים במובן הרחב, ועל פי זאת מתוארת פעולתם ליצירת חברה שוויונית, צודקת ודמוקרטית יותר. בחלקו השני של המאמר מודגמות דרכי יישומן של פרקטיקות ביקורתיות במסגרת תוכניות החינוך הדו־לשוני הערבי־עברי בישראל. המאמר נחתם בדיון באתגרים העומדים לפני בתי הספר הדו־לשוניים ולפני החינוך הביקורתי בכלל. הטענה היא שהחינוך הביקורתי השואף להניע שינוי חברתי החורג אל מעבר לגבולות קהילת בית הספר אל החברה בכללותה מחייב פעולה רב־ממדית שתחולל שינוי מערכתי.
 
המאמר השני, מאת יובל סער־הימן, עוסק במערכת הגנת הילד, אחת מזירות ההתערבות הקשות, המורכבות והמאתגרות ביותר בעבודה סוציאלית בכלל ובעבודה סוציאלית ביקורתית בפרט. קושי זה נובע מחוסר האיזון החריף ביחסי הכוח בין עובדים סוציאליים ובין משתמשי השירותים, מהתפקיד המפקח שעובדים סוציאליים ממלאים ביחסים אלו ומהכוחות החברתיים והמוסדיים המופעלים על כל המשתתפים במערכת. בפרק זה המחבר מציג את האפשרות ליישם עקרונות של עבודה סוציאלית מודעת־עוני, המקשרת בין תיאוריות חדשות על עוני ובין עבודה סוציאלית ביקורתית, במסגרת התערבויות במערכת הגנת הילד. המאמר מציג שתי התערבויות שביצע המחבר במסגרת עבודתו בתור עובד סוציאלי במערכת הגנת הילד ומנתח אותן. הניתוח מבוסס על תהליך של רפלקסיביות ביקורתית וכולל פירוק והבניה מחדש של ההתערבויות. פירוק ההתערבויות חושף שני מתחים עיקריים הנוצרים במהלך הניסיון לתרגם עבודה סוציאלית מודעת־עוני לפרקטיקה בזירה זו: האחד, מתח בין התערבות המתמקדת בהורות לבין התערבות המתמקדת בעוני; והאחר, המתח בין הבנת הסיכון מתוך הקשר לבין טובת הילד. ההבניה מחדש כוללת המשגה של פרקטיקות שיאפשרו יישום עקרונות של עבודה סוציאלית מודעת־עוני במערכת הגנת הילד. הדיון עוסק בחסמים ובהזדמנויות שעובדים סוציאליים ואנשי מקצוע נתקלים בהם בבואם ליישם פרקטיקות ביקורתיות במערכת הגנת הילד.
 
המאמר השלישי, מאת לימור מעודד דנון, עוסק במאבקם של אינטרסקסואלים להכרה חברתית ורפואית לשינוי המדיניות הטיפולית השוללת את זכויותיהם לאוטונומיה גופנית. אינטרסקסואלים הם מי שנולדו בגוף הכולל איברי מין פנימיים או חיצוניים או כרומוזומי מין שאינם נקביים או זכריים נורמטיביים. הם נאבקים להכרה חברתית בגופם כגופים בעלי ריבוי מיני או כגופניות א־בינרית ונגד המדיניות הרפואית שאפשרה לבצע בהם ניתוחים כשהיו תינוקות וילדים בלי שיכלו להביע עמדה על גופם. בעת האחרונה חלו שינויים במקומות שונים בעולם האוסרים ניתוחים בלתי־הפיכים בתינוקות אינטרסקסואלים או מגבילים אותם. פרק זה, המבוסס על ראיונות עם מומחים שונים בבתי חולים בישראל ובמרכזים טיפוליים בגרמניה, בוחן את דרכי המאבק של אינטרסקסואלים באמצעות חשיפת נרטיבים אישיים, העלאת המודעות ברשתות חברתיות ובערוצי תקשורת אחרים וכן באמצעות פנייה לוועדות ממשלתיות ולוועדות לזכויות אדם כדי לחשוף את העוול הטמון בדרכי הטיפול הקיימות וכן את השינויים שחלו במדיניות הטיפולית בעקבות מאבקם.
 
המאמר הרביעי, מאת שחר תימור־שלוין, יוצא מנקודת הנחה שעד כה לא נבחנה בחינה ראויה האפשרות לשלב פרקטיקה ביקורתית בהרחבה בשדרה המרכזית של מקצוע העבודה הסוציאלית. המפגש הישיר בין שיח ביקורתי ובין שיחים הגמוניים הוזנח במחקר בשל מיעוט המגע בין שיחים אלו בשטח. המאמר מציג מחקר שביקש להתמודד עם מחסור זה ולבחון הן את האפשרות של שיח ביקורתי להשתלב בפרקטיקה של עובדות סוציאליות בשירות הציבורי והן את המפגש הישיר בין השיח הביקורתי לבין השיחים השמרניים והניאו־ליברליים בשטח כדי לעמוד על יחסי הכוחות ביניהם בפועל. לשם כך נבחן תהליך חדש המתרחש בשטח, שבמסגרתו משרד הרווחה והשירותים החברתיים בישראל מאמץ את השיח הביקורתי של "עבודה סוציאלית מודעת־עוני" ומטמיע אותו בכמה תוכניות חלוציות במחלקות לשירותים חברתיים. המחקר כלל ראיונות עם עובדות סוציאליות, עם מנהלות צוות ועם מנהלות מחלקה בכמה יישובים שבהם תוכניות אלו פועלות. העובדות מציגות שני צירים של פרקטיקה ביקורתית: ציר בין־אישי העוסק ביחסים ומתמקד ביצירת קשר קרוב עם הפונות, קשר המאתגר את ההייררכייה; וציר מבני, העוסק במשאבים ומציג את המחויבות היצירתית של העובדות להשגת משאבים בתוך הקשר מוסדי המתאפיין במחסור במשאבים. הפרקטיקות הביקורתיות המוצגות במחקר זה נחשפות גם הן כמינוריות וכסמויות. כך הן מעידות על ההגמוניה היחסית של השיחים השמרניים והניאו־ליברליים בשדה מחד גיסא, ומאידך גיסא גם על האופן שבו השיח הביקורתי מכונן לעצמו מעמד פרופסיונלי בשטח. המאמר מציג ניתוח של פרקטיקות אלו, של יחסי הכוחות בין השיחים הנחשפים ומתוך כך מוצעות בו מסקנות למחקר ולפרקטיקה.
 
המאמר החמישי, מאת שני קונה ורונית נדיב, עוסק בפרקטיקות ארגוניות של גיוון. פרקטיקות אלו מכוונות לעודד את שילובן בשוק העבודה של קבוצות מוחלשות, הסובלות מעצם הגדרתן מאפליה תעסוקתית ומהדרה חברתית. הודות לתאגידים הרב־לאומיים, החתירה לגיוון היא צו השעה בשל ההנחה שהטרוגניות במצבת העובדים תשפר את רווחיהם. הגיוון בשוק העבודה בישראל והמחקר על אודותיו נמצאים בחיתוליהם. פרק זה מציג מחקר שנועד להבין פרקטיקות גיוון בארגונים עסקיים באמצעות בחינת התפקיד המתהווה של ניהול הגיוון. המחברות ערכו ראיונות עומק עם שלושים ממונות על גיוון במסגרת תפקידן במערך ניהול משאבי אנוש בארגונים עסקיים גדולים. הממצאים לימדו שניהול הגיוון הוא תחום רגיש וטעון, ושארגונים מגלים כלפיו אמביוולנטיות עמוקה. מחד גיסא, המרואיינות ביטאו נאמנות לרצונו המוצהר של הארגון בגיוון והן פועלות בלהט ובמסירות כדי לקדמו. מאידך גיסא, פערים ניכרים מסתמנים בין הרטוריקה הארגונית אוהדת הגיוון לבין התגייסותו בפועל של הארגון למאמצים אלו. דווקא הרטוריקה מקדמת הגיוון והניסיונות לממשהּ - המניבים הצלחות פרטניות - עלולים לטשטש יחסי כוח ארגוניים סמויים "ולהכשיר" פרקטיקות המנציחות אותם במסווה של התנועה לפירוקם. לנוכח דואליות זו המחברות בוחנות את מעשיהן של ממונות הגיוון כפרקטיקה ארגונית ביקורתית. לממצאי המחקר חשיבות מכרעת לעתידן התעסוקתי של קבוצות מודרות ממרכזי הכוח בחברה הישראלית, לארגונים ולהבנת השדה החברתי בסוגיות של הכללה והדרה.
 
המאמר השישי, מאת אביטל קאי־צדוק ורונית ראובן אבן זהב, מתאר קורס שנערך במחלקה לעבודה סוציאלית במרכז האקדמי רופין ושבמסגרתו למדו במשותף נערות בנות 16-18 עם סטודנטיות לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. התפיסות התיאורטיות שעמדו בבסיס הקורס היו פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית לצד עבודה סוציאלית ביקורתית פמיניסטית. מתוך תפיסות תיאורטיות אלו נגזרו שלושה עקרונות מנחים ללמידה בקורס: עבודה על יחסי כוח והשטחת הייררכיות; אתגור הדיכוי המבני־חברתי; למידה הדדית ויצירה משותפת של ידע. בפרק פורטו הפרקטיקות שיושמו במסגרת הלמידה בקורס וכן נידונו המתחים והאתגרים הכרוכים ביישומן.
 
המאמר השביעי, מאת נור שמעי, מבקש להציע התבוננות על פרקטיקות התנגדות אינדיווידואליות של נערות וצעירות במצבי סיכון ומצוקה במפגש עם עובדות סוציאליות ועם גורמי טיפול וממסד, עם בני משפחה, עם בני זוג או עם חברות. פרקטיקות אלו נחשפו בראיונות שנערכו במסגרת מחקר פעולה משתף עם צעירות שהוגדרו "נערות בסיכון ובמצוקה" על ידי מערכת הרווחה והוצאו למסגרות חוץ־ביתיות בהיותן נערות. בראיונות זוהו ארבע פרקטיקות התנגדות: אי־שיתוף פעולה; התקפה לשם הגנה; סִנגוּר עצמי; וסיוע לזולת. פרקטיקות אלו יתוארו וינותחו בפרק באמצעות קריאה פמיניסטית של סיפור החיים של לירז, אחת המרואיינות. מופעי ההתנגדות בסיפור חייה של לירז נערכו במרחבים שונים ועם דמויות שונות, בהן גורמי טיפול, בני משפחה ובני זוג. בפרק יוצע דיון במשמעויות השונות של מופעי ההתנגדות כמרחב חדש שיש בו הזדמנות להרחבת האפשרויות לפעולה והוא חשוב לבריאות הנפשית ומשמש הצעה לפרקטיקה ביקורתית טיפולית טיפולית. הפרקטיקה מייחסת חשיבות להתבוננות בהתנגדות של נערות וצעירות ולהכרה בה והזדמנות לעובדות סוציאליות להצטרף אליהן ולפעול יחד לשינוי: "המדריך להתנגדות".
 
המאמר השמיני, מאת יעל בן דוד ותמי רובל־ליפשיץ, מציע מסגרת קונספטואלית ומעשית לייעוץ ארגוני מתוך גישה ביקורתית. מוצעת בחינה של חלוקת הכוח במבנה חברתי או ארגוני נתון תוך כדי התבוננות בחלופות למבנה ההייררכי והרחבת המנגנונים הקובעים את מטרות הארגון ואת דרכי התנהלותו. למרות הספרות הענפה העוסקת במחקר וניתוח ביקורתי של המרחב הארגוני, חסרים מחקרים המציעים דרכים ליישם גישות ביקורתיות אלו הלכה למעשה. בפרק הנוכחי המחברות ממשיגות ארבעה עקרונות מנחים לייעוץ ארגוני מתוך גישה ביקורתית: (1) זיהוי יחסי הכוחות בארגון ואתגורם; (2) הבניה מחודשת של האמת הארגונית; (3) יצירת מרחבים של דיאלוג כמנוף לשינוי; ו־(4) התנעת תהליכים ארגוניים מתוך תפיסה של התהוות ארגונית מתמדת. אופן היישום של עקרונות אלו מוצג תוך כדי שימוש בדוגמאות מעבודתן של המחברות עם ארגונים עסקיים, ציבוריים וחברתיים.
 
המאמר התשיעי, מאת אבתסאם מרעי־סרואן, דורית רואר־סטריאר ורוני סטריאר, עוסק בפעולה המחקרית כמנוף לפרקטיקה ביקורתית. המאמר מתאר מחקר אשר בחן תפיסות סיכון ומוגנוּת של ילדים בקרב אימהות מכפרים בדואיים בלתי־מוכרים בנגב, ואשר שימש בו בזמן אתר ליצירת ידע ומרחב לפרקטיקה ביקורתית. המחקר התבסס על מתודולוגיית מחקר אנטי־דכאני בעבודה סוציאלית. המחקר המוצג בפרק הוא ייחודי בכך שהוא ערער תפיסות בינריות מקובלות של הגבולות בין מחקר לבין פרקטיקה, בין ידע אקדמי לבין ידע מקומי, בין תפקיד החוקר בפרקטיקה מחקרית לבין תפקידו כמארגן קהילתי ובין תפקיד המשתתפות כמספקות ידע לבין תפקידן כפעילות חברתיות. המאמר קורא לחוקרים ולאנשי מקצוע לקדם מתודולוגיות מחקריות אנטי־דכאניות המאתגרות את הגבול בין מחקר לפרקטיקה ומיישמות פרקטיקות ביקורתיות שיש בכוחן לתרום לקידום איכות החיים של הקהילה.
 
המאמר העשירי, מאת גל הרמט, מספק מסגרת תיאורטית ומתודית להטמעת פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית בקורסי חובה בלימודי מגדר. המתודה הנבחנת היא הצגת ניתוחים מגדריים שיצרו סטודנטיות לחפצים מחיי היום־יום כאמצעי המאפשר להתמודד עם התנגדויות ללימודי מגדר ולחשיבה פמיניסטית וליצור בקרב המשתתפות בקורס חוויה לימודית משנת־תודעה. המאמר מבוסס על תיעוד של קורסים שלימדה המחברת בשלושה מוסדות להשכלה גבוהה בשנים 2012-2018. במאמר מוצגות דוגמאות לחפצים שסטודנטיות הציגו ולשיח שהתפתח בעקבות הצגתם. המחברת דנה באופן ניתוחם של החפצים על הממדים החומריים, החברתיים והסימבוליים הגלומים בהם. ״פירוקם״ ו״הרכבתם מחדש״ מאפשרים הטמעה של כישורי התבוננות מגדרית ביקורתית רחבה ושינוי תודעתי עמוק בקרב קהילת הלומדות. המחברת טוענת שהשימוש בניתוח מגדרי של חפץ מחיי היום־יום מקדם הבנה מגדרית של כל סיטואציה במציאות מבחינת השפעתה על גברים, על נשים ועל בני אדם שאינם מזוהים במערך המגדרי הבינרי, מתוך תשומת לב מרבית להבדלים תרבותיים ולהיבטים של הצטלבות דיכויים. מבנה המאמר מבוסס על תהליך הלמידה בקורס. המאמר נפתח בדיון קצר במעמדם המשתנה של לימודי המגדר באקדמיה ובאתגרים המיוחדים שמזמן המפגש עם סטודנטים ועם סטודנטיות בקורסי חובה. בסעיף העוקב מוצעות אבני היסוד של הפדגוגיה הביקורתית והפמיניסטית והמענה שהיא מציעה לאתגרים אלה. חלק הארי של המאמר מתמקד במתודה עצמה. מוצגים בו המסגרת הרעיונית לעבודה עם חפצי יום־יום ודיון באופן שבו היא מאפשרת למרצות להתמודד עם התנגדויות ולהוביל תהליך למידה משפיע.
 
המאמר האחד עשר, מאת אורית ברשטלינג, מיכל קומם ונירית פסח, מדגים פרקטיקה ביקורתית דרך עבודתה הרפלקסיבית של קבוצת עובדות סוציאליות בחמישה מרכזים רפואיים, אשר התכנסה בשנים 2008-2011 לשם הובלת תהליכי שינוי במדיניות הטיפול של משרד הבריאות בנערות הרות הפונות לוועדות להפסקת היריון. התהליך הרפלקסיבי בקבוצה מסתמך על המודל שהציעה ג'אן פוק (Fook), הכולל שלושה שלבים: תיאור אפיזודה מהעבודה בשטח, פירוק (Deconstruction) והרכבה מחדש (Reconstruction). בפרק הוסיפו המחברות למודל של פוק שלב רביעי, פרגמטי, החורג מניתוח השיח ומוביל לפעולות ממשיות ברמה הפרטנית וברמת המדיניות הארצית. התהליך הרפלקסיבי־ביקורתי מאיר את חלקם של השיחים הדומיננטיים על אודות אימהוּת, גיל הנעורים, סיכון, מיניות או הפלות בעיצוב הידע המקצועי ואת השפעת המיקומים הזהותיים השונים של משתתפות הקבוצה על הפרשנויות שהן מעניקות למפגש עם הנערה. התהליך הרפלקסיבי מלמד גם על הדינמיות של יחסי הכוח בוועדה להפסקת היריון, המנוגדת לתפיסה הרווחת הרואה בעובדת הסוציאלית מקור סמכות ודיכוי בלבדי או הרואה בחוסר האיזון בכוח בין העובדת הסוציאלית ובין הנערות דבר יציב וקבוע.
 
ערן צין, בפרק השנים עשר, עוסק בניסיון לאתגר את תהליכי היווצרות העיר הגלובלית. המאמר עוסק בפרט ביחסים הנרקמים בין תושבים מקבוצות שונות החיים בחצר האחורית של העיר תל אביב ובהתערבות למען השמעת זעקת התושבים לזכותם על העיר בעזרת סטודנטים בקורס אקדמי. בבסיס הפעילות עמד הרעיון ליצור מרחב של חיים יחד כאמצעי לקידום התעוררות חברתית. לנוכח הצלחתה המוגבלת של ההתערבות, המאמר בוחן בחינה ביקורתית את מגבלותיה של פרקטיקה ביקורתית המבוססת על תמונה דיכוטומית של שסע בין הקהילה הוותיקה של התושבים ובין התושבים החדשים ומציעה במקומה פרקטיקה הכרוכה בתהליכי בנייה, ארגון ושכנוע מתמידים.
 
המאמר החותם את הספר, מאת מירית סידי ומיכל קרומר־נבו, שתי עובדות סוציאליות מהשטח ומהאקדמיה, מתאר את הפרקטיקה של "החצר הנשית", מרכז בקהילה לנערות ולצעירות במצבי סיכון שהוקם ביפו בשנת 2003. המאמר מתאר את תהליך הקמת "החצר" וממשיג שישה עקרונות של עבודה סוציאלית ביקורתית - מרחב פתוח, הנוגע לאופן עיצוב המרחב הפיזי והשימוש בו לטובת הנערות; איתור הפוך, שעניינו בדרך הייחודית שבה הציעו את עצמן נשות הצוות בחצר לנערות ובאופן יצירת הקשר הראשוני; עזרה הומניטרית, שעניינה בסיוע חומרי, לדוגמה, מתן בגדים, תרופות או כסף למימון צרכים בסיסיים, בעבודת החצר; שותפות, המתארת את תהליכי קבלת ההחלטות בחצר; ניהול מקרה באופן ביקורתי, הנוגע לאופן העבודה הפרטנית עם נערה אחת; וסִנגור ביקורתי, הנוגע לאופן שבו סנגרו נשות הצוות על הנערות. על בסיס העקרונות הללו נעשתה "החצר הנשית" מרחב בטוח לנערות ולצעירות המתמודדות עם עוני ועם הדרה חברתית.
 
 
מקורות
 
ברונר, ז', 2008. "אתיקה של תביעה ונתינה - הקדמה", בתוך: א' הונת (עורך), זלזול ומתן הכרה: לקראת תיאוריה ביקורתית חדשה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 7-34.
 
גור זאב, א', 1995. "הנרי ג'ירו, תורת חינוך ביקורתית?", עיון רבעון פילוסופי (מ"ד): 419-442.
 
וייס־גל, ל', ע' לוין ומ' קרומר־נבו, 2012. "המבקר, המבוקר, והביקורתי: התבוננות בדוח סוציאלי ביקורתי בעבודה סוציאלית", ביטחון סוציאלי 95: 89-119.
 
פרייזר, נ', 2006. "מחלוקה להכרה? דילמות של צדק בעידן 'פוסט־סוציאליסטי'", בתוך: א' רם וד' פילק (עורכים), שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד (מהדורה שנייה), עמ' 270-297.
 
 
 
Baldwin, M., 2017. Care Management and Community Care: Social Work Discretion and the Construction of Policy, London: Routledge.
 
Bohman, J., 2016. "Critical Theory", The Stanford Encyclopedia of Philosophy at https://plato.stanford.edu/archives/fall2016/entries/critical-theory
 
Buchanan, I., 2010. A Dictionary of Critical Theory, Oxford: Oxford University Press.
 
Brechin, A., H. Brown & M. A. Eby (eds.), 2000. Critical Practice in Health and Social Care, London: Sage.
 
Brookfield, S. D., 2014. "Foundations of Critical Theory", Advances in Developing Human Resources, 16(4): 417-428.‏
 
Deranty, J. P., 2014. "Feuerbach and the Philosophy of Critical Theory", British Journal for the History of Philosophy, 22(6): 1208-1233.‏
 
Diemer, M. A., L. J. Rapa, A. M. Voight & E. H. McWhirter, 2016. "Critical Consciousness: A Developmental Approach to Addressing Marginalization and Oppression", Child Development Perspectives 10(4): 216-221.‏
 
Freire, P., 1970. Pedagogy of the Oppressed, New York: Herder & Herder.‏
 
Giroux, H., 2018. Pedagogy and the Politics of Hope: Theory, Culture, and Schooling. A Critical Reader, London: Routledge.
 
Glaister, A., 2008. "Introducing Critical Practice", in: S. Fraser & S. Matthews (eds.), The Critical Practitioner in Social Work and Health Care, London: Sage, pp. 8-26.
 
Gray, M. & S. A. Webb, 2009. "The Return of the Political in Social Work", International Journal of Social Welfare 18(1): 111-115.
 
Gray, M., J. Midgley & S. A. Webb (eds.), 2012. The SAGE Handbook of Social Work, Thousand Oaks, CA: Sage.
 
Horkheimer, M., 1947. Eclipse of Reason, Oxford: Oxford University Press.
 
Ingram, D. & J. Simon-Ingram (eds.), 1992. Critical Theory: The Essential Readings, New York: Paragon House.
 
Kellner, D., 1990. "Critical Theory and the Crisis of Social Theory", Sociological Perspectives 33(1): 11-33.
 
McLaren, P. & N. Jaramillo, 2006. Pedagogy and Praxis in the Age of Empire: Towards a New Humanism, Rotterdam: Sense Publishers.
 
Morley, C., 2004. "Critical Reflection in Social Work: A Response to Globalisation?", International Journal of Social Welfare 13(4): 297-303.
 
Müller-Doohm, S., 2017. "Member of a School or Exponent of a Paradigm? Jürgen Habermas and Critical Theory", European Journal of Social Theory 20(2): 252-274.
 
Rensmann, L., 2017. "Critical Theory of Human Rights", in: M. J. Thompson (ed.), The Palgrave Handbook of Critical Theory, New York: Palgrave Macmillan, pp. 631-653.
 
Rocha, C., B. Poe & V. Thomas, 2010. "Political Activities of Social Workers: Addressing Perceived Barriers to Political Participation", Social Work 55: 317- 325.
 
Sakamoto, I., 2007. "An Anti-oppressive Approach to Cultural Competence", Canadian Social Work Review/Revue Canadienne de Service Social 24(1): 105-114.
 
Steinberg, S. R. & J. L. Kincheloe, 2010. "Power, Emancipation, and Complexity: Employing Critical Theory", Power and Education 2(2): 140-151.
 
Strydom, P., 2011. Contemporary Critical Theory and Methodology, London: Routledge.
 
Zienkowski, J., 2017. Articulations of Self and Politics in Activist Discourse, Cham: Springer.