פרשת השבוע הזווית החילונית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרשת השבוע הזווית החילונית
הוספה למועדפים

פרשת השבוע הזווית החילונית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

היהודי החילוני רואה ביהדות עם ותרבות שאליהם הוא שייך, אבל העקרונות המנחים את חייו הם ערכים של חירות האדם וריבונותו על חייו, והחשיבות העליונה שיש ליחסים בין בני אדם בעולם הזה.
 
מטרתו העיקרית של ספר זה הייתה למצוא בכל שבוע ובכל פרשה את הנקודות שאדם חילוני יכול להתחבר אליהן, ולהרגיש שגם בלי להיות אדם מאמין, הוא עדיין יכול למצוא עניין בסיפורי התורה העומדים בבסיס זהותו התרבותית היהודית.
 
ואכן, ייחודה הגדול של התורה כספר מכונן הוא בעיסוק האנושי שלה. אף על פי שמדובר בחיבור דתי בעל מסרים ברורים ביותר, הוא שזור סוגיות אנושיות מרתקות ודמויות מורכבות, ומשופע בלקחים עמוקים, ראויים וחיוביים, וביניהם חשיבותה של הבחירה החופשית, הטלת ספק, ערכי מנהיגות שונים, חשיבותה של הדאגה לחלשים, אחריות אישית וקבוצתית ועוד. זאת גם הסיבה שהוא אומץ בידי עמים כה רבים בחלקים שונים של העולם, שכן אותם סיפורים אנושיים רלוונטיים בכל מקום ולכל קבוצה אנושית.
 
הקוראים יכולים להשתמש בספר זה על מנת להכניס תכנים נוספים לארוחות השבת, בני ובנות מצווה יכולים להשתמש בספר על מנת להתחבר יותר לפרשת השבוע שלהם, אנשי חינוך יכולים להשתמש בספר על מנת לעורר דיון בכיתה או בקבוצה שהם מדריכים, וכמובן, כל אדם המעוניין להרחיב את ידיעתו במיתוסים המכוננים של העם היהודי, מתוך נקודת מבט חילונית הומניסטית ליברלית.

פרק ראשון

ראשית דבר / אני מאמין
 
אני יהודי חילוני. כל חיי ראיתי עצמי ככזה, ומעולם צמד המילים הללו לא הרגיש לי סותר, לא ברור או לא מוגדר. יהדותי היא הלאום שאליו נולדתי, התרבות שעליה גדלתי, השפה שבה אני מדבר, המקום שבו אני חי, והזהות שאליה אני מרגיש שייך. חילוניותי עומדת בבסיס תפיסת עולמי המוסרית, מגדירה את אורח חיי, וכוללת את הערכים שלאורם אני מחליט את החלטותי, בוחר את בחירותי, ומחנך את ילדי.
 
כאשר בתי הבכורה חזרה מהגן בתחילת שנת הלימודים בעודה בת ארבע, וסיפרה בהתרגשות על ששת ימי הבריאה ונפלאות מעשיו של אלוהים, חשתי רגשות מעורבים. מחד, איני רואה כל פסול בכך שהיא תכיר את סיפורי המקרא הנמצאים בבסיס תרבותנו, אך מאידך, הרגשתי שהסיפורים נושאים עמם מסרים נוספים שאינם תואמים את השקפת עולמי, ובראשם הנוכחות והחשיבות של האלוהות ככוח מחליט ומשפיע בעולם.
 
נוסף על כך, בעודי מנסה לתווך את הסיפורים כך שישקפו את השקפתי או לפחות יגרמו לשיח ומחשבה, בהתאם לגילה הרך כמובן, הרגשתי שאיני מכיר את הסיפורים לעומקם כפי שהם מובאים במקור, ולכן היכולת שלי להעביר אותם בצורה הכוללת עומק ועניין, לצד מסרים חינוכיים ראויים, מוגבלת ביותר. החשיפה האחרונה שלי לסיפורי המקרא הייתה לפני שנים לא מעטות, בשנות לימודי בבית הספר, ואז הם נידונו בצורה סלקטיבית ושטחית, וודאי שלא אפשרו חשיבה או דיון מעבר לנורמה או מעבר לתכני מבחן הבגרות הצפוי. כל עיסוק נוסף בספרות המקראית או היהודית־דתית בכללותה נתפס כחזרה בתשובה או הבעת עמדה פוליטית, מה שאינו נכון, ומהווה עוול בלתי יתואר, שכן נוצר מצב שבו החומרים הנמצאים בבסיס תרבות עמנו נוכסו על ידי מגזרים מסוימים או על ידי חלקים מהקשת הפוליטית, אף על פי שהם שייכים לכל עם ישראל, ומעצם ניכוס זה הוכתבו אופן הבנתם, המסרים העולים מהם והשליטה, כביכול, בנכונות ההשקפה העוסקת בהם.
 
מאידך, גם ליהודים החילוניים יד בכך שהם אינם מכירים לעומק את מקורות התרבות היהודית על רבדיה השונים. בגלל אותה מגמה של פוליטיזציה נרתעו מרבית החילונים מלהכיר לעומק את הטקסטים המכוננים הללו, והלכו שבי אחרי המוסכמה שאין בהם אלא הצהרת כוונות דתית בלבד. מכיוון שאינם דתיים, החליטו שהדבר אינו נוגע להם ובחרו לקחת צעד אחורה. מגמה זו לא פסחה גם עלי.
 
מדובר בתופעה ייחודית לעם ישראל, שכן במרבית העמים האחרים אין תפיסה של זהות בין לאום לדת. מה שמאפשר לילד יווני, לדוגמה, להכיר את המיתולוגיה של עמו על בוריה, מבלי שיהיו לכך הקשרים פוליטיים או דתיים. ראוי ורצוי שאנשים ילמדו על יסודות תרבותם, ואין כל פסול בהרגשת גאווה של אדם על התרומה של עמו לתרבות העולם. יתרה מכך, ברור שכאשר אותו ילד יווני ילמד להכיר את מעלליהם של זאוס ושאר בני משפחת האלים, הדבר לא יגרום לו להמיר את דתו לפגאניות ולהתחיל להאמין בהם כיצורים ממשיים. הוא ילמד מהסיפורים לקחים העוסקים בהתנהלותם של בני אנוש, בסוגיות הקשורות לחיי העולם, ולאו דווקא יאמץ את אורחות חייהם של בני יוון העתיקה.
 
כך גם יהודים חילוניים יכולים וצריכים להכיר את הסיפורים שנמצאים בבסיס תרבותנו, ובמידה רבה עומדים ביסוד התרבות המערבית שאנו שייכים אליה, לא פחות מאותן מיתולוגיות יווניות עתיקות. כמו כן, כיוון שאין חלל ריק במחשבה האנושית, יש להבין שאם לא ניצוק תוכן התואם את ערכינו לאותם סיפורים, ימלאו ילדינו את החסר בנרטיבים העומדים לרשותם, בין אם הם עומדים בקנה אחד עם תפיסת עולמם, ובין אם הם שונים לגמרי.
 
לתפיסתי החילונית, ספרי המקרא נכתבו על ידי בני אדם, ואין לייחס להם מקור אלוהי או על טבעי. אין הדבר מוריד מערכם, שכן הם עוסקים בנושאים אנושיים אוניברסליים, וחלקם הגדול עדיין רלוונטי לאופן שאנו מתנהלים בו היום איש עם רעיו או עם בני ביתו, למרות אלפי השנים שחלפו מעת כתיבתם.
 
למעשה, ייחודה הגדול של התורה כספר מכונן הוא בעיסוק האנושי שלה. ודאי שמדובר בטקסט דתי בעל מסרים ברורים ביותר, אבל הוא שזור סוגיות אנושיות מרתקות הכוללות דמויות מורכבות בעלות מעלות ומגרעות, המראות את קשת הרגשות האנושיים, מהנעלים שבהם — אהבה, מסירות ורחמים, עד השפלים ביותר — קנאה, שנאה, חמדנות ועוד. הדמויות המאכלסות את סיפורי המיתולוגיה היהודית אינן גיבורים עשויים ללא חת או צדיקים ללא רבב, אלא בפשטות בני אדם, וסיפוריהם הם סיפורים אנושיים, ולדעתי זו הסיבה שבגינה הם שרדו בניגוד למיתולוגיות או לקבצי חוקים אחרים של העולם העתיק שנשכחו במרוצת הדורות. זאת גם הסיבה שהמיתולוגיה היהודית אומצה בידי עמים כה רבים בחלקים כה שונים של העולם, מפני שאותם סיפורים אנושיים רלוונטיים בכל מקום ולכל קבוצה אנושית.
 
כאמור, התורה ושאר ספרי המקרא הם ספרים דתיים, הבאים לקדם אמונה דתית ואת אופן יישומה הפולחני. מטרת ספר זה לא הייתה להסביר לחילונים את צדקתם או להוכיח דתיים על טעותם, ואף שהכתיבה אינה חפה מביקורת, היכן שנדרש, מטרתה העיקרית הייתה למצוא בכל שבוע ובכל פרשה את הנקודות שאדם חילוני יכול להתחבר אליהן, ולהרגיש שגם בלי להיות אדם מאמין, הוא עדיין יכול לראות קשר ולמצוא עניין בספר שעומד בבסיס זהותו התרבותית היהודית.
 
אמנם ערכים רבים, מנהגים ונורמות המתוארים במקרא אינם רלוונטיים עוד לימינו, וטוב שעברו מן העולם, ביניהם עבדות, הקרבת קורבנות ועוד, ויש כאלה שעדיין קיימים על אף המאמצים למגרם כמו יחס מפלה לנשים ולזרים. אך גם אם הדמויות לא מתנהגות כפי שהיינו מצפים, הן עדיין כאמור בני אדם, ואפשר לדון בבחירותיהם ובמעשיהם, וללמוד גם מטעויותיהם. במקביל, הפרשות משופעות בלקחים עמוקים, ראויים וחיוביים, וביניהם חשיבותה של הבחירה החופשית, הטלת הספק, ערכי מנהיגות שונים, חשיבותה של הדאגה לחלשים, אחריות אישית וקבוצתית ועוד.
 
כאן המקום לציין שספר זה אינו פונה לילדים בגיל הרך. הוא עוסק לעומק בסוגיות שונות שעולות מן הקריאה בתורה ובסיפוריה, הכוללים במקרים רבים תכנים שאינם מתאימים לגילאים צעירים, כגון אלימות, סוגיות מיניות, יחסים בין־אישיים בעייתיים, החלטות קשות ועוד. מצד שני, הוא מתאים בהחלט לבני נוער, אפילו צעירים יחסית, בהתאם ליכולתם להבין את הנושאים הנידונים, וודאי מיועד למבוגרים, הורים וכל אדם אשר רוצה לקבל זווית אחרת, חילונית, על סיפורי התורה.
 
כל שכתבתי נכתב על דעתי בלבד, והדברים משקפים את תפיסת עולמי הפרטית והאישית. מותר ואפשר לחלוק עלי, והדבר רק ישמח אותי, שכן הוא יצריך יצירת דיון, שלא יוכל להתקיים ללא מחשבה עצמאית על הטקסטים הללו מעוד ועוד זוויות.
 
בברכת שבת שלום,
 
יעקב שפיר
 
פרדס חנה כרכור,
 
אדר ה’תשע”ח, מרץ 2018.
 
 
 
על יהדות חילונית
 
העם היהודי עתיק יותר מהתפיסות המודרניות המפרידות בין לאום לדת, מפני שבעת התהוותו הייתה לכל קבוצה אתנית מערכת אמונות משל עצמה, ולכן ישנו קושי להבחין או להגדיר את מהות היהדות ולהבדיל בין לאום, תרבות ואמונה דתית יהודית.
 
באלפי השנים שחלפו מתקופת התהוותו עבר העם היהודי תמורות רבות, שבין המשמעותיות שביניהן ניתן למנות את המעבר מתפיסה של אלוהות מקומית לאלוהות אוניברסלית שחלה בעת גלות בבל, וכן המעבר של צורת הפולחן ממסגרת ריכוזית המבוססת על הקרבת קורבנות במקדש בירושלים אל עבודה דתית המנוהלת בקהילות מבוזרות ברחבי העולם, ובאה לידי ביטוי בתפילה. היו עוד שינויים, התאמות ורפורמות רבות במשך השנים, והם אלו שאפשרו לזהות היהודית להמשיך ולהתקיים בחלוף הדורות, בניגוד לעמים כה רבים שלא הצליחו להתאים את עצמם לזמנים ולתנאי העולם המשתנים, ולכן נעלמו וחדלו מלהתקיים.
 
היהדות הייתה מחולקת תמיד לזרמים שונים בעלי השקפות עולם שונות, אשר היו עדיין חלק מהמהות היהודית הכוללת, ואפילו מהזרם המרכזי שלה. פלגים רבים נעלמו עם השנים בעוד שאחרים נוצרו והתהוו. גל משמעותי של פיצולים ויצירת זרמים חדשים ביהדות נרשם במאתיים השנים האחרונות לערך, כאשר החלו להתפשט הרעיונות של תנועות הנאורות וההשכלה ברחבי אירופה, ועמן מגמות של חילון והתרחקות מהדת שלא פסחו גם על היהודים ברחבי היבשת, שיצרו מגמות נגד של שמרנות בקרב הציבור הדתי. במקביל לתהליכים אלו התפתחו באירופה גם תנועות לאומיות רבות, ויהודים החלו לראות את עצמם כבני תרבות אחת, כעם ולא רק כדת. הציונות מבוססת על ההנחה הרואה ביהדות לאום, ושמה לה למטרה ליצור בית לאומי לעם היהודי. על יסוד הנחה זו קמה מדינת ישראל.
 
תהליכי החילון של קהילות יהודיות רבות, והציונות בפרט, יצרו פרץ אדיר של יצירה יהודית בתחומי הספרות, האמנות, ההגות ועוד תחומים רבים נוספים, שנוצרו בעברית ובשפות יהודיות אחרות. אף שהיצירות התבססו רבות על המקורות, הן לא חלקו את השקפתם והיו חילוניות במהותן.
 
כאן אולי המקום להגדיר מהי חילוניות, שכן היא, כאמור, תופעה חדשה יחסית. החילוניות רואה באדם ריבון על עצמו ועל חייו, ושמה במרכז ענייניה את האדם ויחסיו עם בני אדם אחרים, ורק בעולם הזה. החילוניות אינה שואבת את סמכותה ממקור אלוהי או על טבעי, ולמעשה הכינוי המקורי לחילונים באירופה היה "חופשיים", מלשון חשיבה חופשית, שאינה כבולה להוראות הממסד הדתי. הכינוי "חילוני" שנתבע ככינוי גנאי מלשון "חול", המתאר את הריחוק מה"קדושה" שבדת, אומץ לבסוף והתקבל גם על החילונים עצמם.
 
החילוניות איננה העדר ערכים. להיפך, זוהי השקפת עולם עמוסת ערכים וביניהם חירות הפרט וזכויותיו כערך עליון, שוויון, סובלנות ופתיחות לדעות שונות, ביקורת עצמית, אחריות האדם על חייו, מעשיו והשלכותיהם על אחרים ועל עולמו בכלל. לעתים קשה יותר לאדם חילוני לשמור על תפיסת עולמו או לחנך את ילדיו לאורה מאשר לאדם דתי, שכן אין הוא יכול להצדיק כל היבט שלה באופן מיידי ולייחסה למקור אלוהי בלתי ניתן לערעור, אלא עליו להפעיל מחשבה, ביקורת ובחינה, ולענות על שאלות קשות בנוגע לכל היבט של חייו שהוא בוחר לקיים.
 
החילוניות גם אינה מוגדרת על ידי אי־אמונה. היא כוללת מסכת של אמונות משל עצמה אשר לא ניתן להוכיחן באופן מדעי, אבל הן עומדות בבסיס ההשקפה החילונית, כמו לדוגמה עיקרון הבסיס של חירות הפרט, שלא ניתן ולא צריך להוכיח את אמיתותו אבל בהחלט ראוי לשאוף למימושו.
 
יש לציין שגם בחילוניות ישנם זרמים רבים, והיו גם מקרים של הקצנה במאה שעברה של משטרים אשר היו חילוניים בהווייתם, אך ודאי שלא קידמו את זכויות הפרט. אך משטרים אלו הודחו, נוצחו או קרסו, ובראייה רחבה, החילוניות שחררה ושיפרה את חייהם של מאות מליוני גברים ונשים ברחבי העולם מתחילת התהוותה.
 
היחס של החילונים לאלוהות מורכב ואינו חד משמעי. יש חילונים אתאיסטים השוללים כליל את קיומן של ישויות אלוהיות, ואילו יש אגנוסטים, אשר עמדתם היא אי־ידיעה ואי־יכולת לדעת, ולכן עם השקפה זו הם בוחרים לחיות חיים חילוניים, שאינם מוכתבים מאותה ישות שלדעתם לא ניתן להבין. ישנם עוד זרמים רבים ושונים שהגדרותיהם חופפות או עמומות, כולל אנשים שכן מאמינים באלוהות או בקיום מטאפיזי אחר, שונה מזה שאנו מכירים, אבל לא מאמינים בתקפותה והוראותיה של הדת, או בעניין של אותן אלוהויות בנושאים אנושיים, ולכן בפועל החיים שבעלי אמונות אלו יבחרו לחיות יהיו חיים חילוניים בעיקרם.
 
כלומר, החילוניות אינה מוגדרת באופן שבו האדם תופס את מושג האלוהות או עמדתו לגביו, אלא באופן שהוא בוחר בעצמו לחיות את חייו ואת העקרונות המנחים אותו, אשר שמים בבסיס תפיסתו את האדם וריבונותו על עצמו ועל חייו, יחד עם החופש והאחריות הנובעים מכך.
 
החילוניות אינה עמדה פוליטית, ומפלגות חילוניות קיימות בכל חלקי הקשת הפוליטית. חילוניות מהווייתה הפלורליסטית גם דוגלת בחופש דת, ולכן מקבלת ואינה מתנגדת לקיום מנהגים דתיים, כל עוד הם אינם פוגעים בזכות אחרים לחיות את חייהם על פי בחירתם. במדינת ישראל הנושא מורכב יותר שכן היא נועדה להיות ביתו של העם היהודי, וכאן נסוב הדיון על דרך הביטוי של קיום זה ועל מאפייניה וסממניה היהודיים של המדינה, שבאים לידי ביטוי גם במרחב הציבורי. מדובר בדיון רב שנים שראוי שיתקיים, ויש דעות לכאן ולכאן גם בקרב חילונים, שכן כפי שצוין, החילוניות כשלעצמה אינה עמדה פוליטית. ישנם בנוסף מנהגים רבים שמקורם דתי ויהודים חילוניים בוחרים לקיימם, מפני שעבורם הם מנהגים מסורתיים אשר היו נהוגים בבית שבו גדלו, וקשורים עבורם לזהותם היהודית, לאו דווקא עקב מקור אלוהי או ציווי דתי כלשהו, ואין קיום מנהגים אלו משנה או מבטל את חילוניותם של המקיימים אותם.
 
היהודי החילוני, אם כן, רואה ביהדות עם ותרבות, בעלי הסטוריה וזיקות משותפות ויצירה תרבותית ענפה וייחודית, אבל העקרונות המנחים את חייו אינם הנחיות אלוהיות או סיכויי שכר ועונש בעולם הבא, אלא ערכים של חירות האדם וריבונותו על חייו, וניסיון להיטיב ולשפר את העולם שבו הוא חי. שילוב זה אינו סותר כאמור תחושת גאווה של אדם בזהותו ובהישגים של תרבותו ובתרומתם לתרבות העולם, בד בבד עם התבוננות ביקורתית והסתכלות עצמאית על תכניהם והמסרים העולים מהם.
 
נוסף על המורשת התרבותית היהודית, הדתית והחילונית כאחד, מוסיף היהודי החילוני על עגלתו המלאה את היצירות של שאר עמי העולם, הפילוסופיות, המדעים והאמנויות השונות אשר התפתחו עם השנים, ואשר תורמים לעיצוב תפיסת עולמו הרחבה והרבגונית. אין לומר בזאת שהיצירות של עמי העולם באות להחליף את המורשת היהודית, אף על פי שלעתים זוהי התחושה בשיח הציבורי. למעשה, כל אדם בוחר לעצמו את תמהיל עגלתו שלו, ואיתה, עמוסה בתכנים רבים ומגוונים על פי בחירתו, הוא הולך בדרכו בעולם הזה.
 
 
 
על הספר
 
פרשת השבוע היא אותו חלק של חמשת חומשי התורה שנקרא בשבת בבתי הכנסת. המנהג לקרוא את הפרשות ואופן חלוקתן התהווה במהלך כמה מאות שנים, כאשר לבסוף אומץ מנהג יהדות בבל שבו ישנן חמישים וארבע פרשות, והן מחולקות כך שבכל שנה קוראים את התורה מתחילתה ועד סופה.
 
מעבר לקריאה בפרשה בבתי הכנסת בשבתות או בלמידתן במהלך השבוע במסגרות הדתיות, קיימת סביב הפרשות תרבות ענפה של יצירות, הגות, פרשנות ודרשות, אשר לוקחות את נושאי הפרשה, דנות בהם ובמסריהם, מקבילות אותם לנושאי השעה המעסיקים את הציבור, או מנסות להראות מהם לקחים רלוונטיים לקהלים שונים. כאן מקומו של ספר זה, המתבונן בפרשות השבוע מזווית חילונית, ומתמקד בנושאים האנושיים העולים מהן.
 
חלוקת הפרשות בתורה אינה אחידה, לא מבחינת אורך הפרשות, לא מבחינה מבנית כמו החלוקה לפרקים, ואפילו לא מבחינת התוכן. יש פרשות המסתיימות באמצע עלילת סיפור שממשיך בפרשה שלאחר מכן, ויש פרשות עמוסות בסיפורים, ציוויים או רעיונות, לעומת פרשות קצרות ודלות מבחינת תכנים.
 
כמו כן, יש בכל שנה להתאים את הפרשות לשבתות, מפני שמספר ימי השבת בלוח השנה היהודי משתנה בין שנה לשנה, בעיקר בין שנים רגילות לשנים מעוברות. ישנם חגים שאם הם מתקיימים בשבת פרשת השבוע לא תיקרא בנוסף, או חגים שבהם בכל מקרה לא קוראים את הפרשה. לפיכך, ועל מנת להספיק לקרוא את כל הפרשות במשך שנה אחת, יש כמה זוגות של פרשות שהוצמדו יחד, והן נקראות שתיהן באותה השבת. ספר זה תואם בחלוקתו ל"שנה פשוטה", שנה שאינה מעוברת או מיוחדת מבחינת החלוקה, והיא מתקיימת במרבית השנים.
 
כתיבת הספר החלה כפרסומים שבועיים, כאשר בתחילה קהל היעד העיקרי היה אנשי פלוגת המילואים שאני משרת בה. שמחתי לגלות שלאחר פרסום כל פרשה נוצר עניין ושיח ער בקרב אנשי הפלוגה, הן מצד החילונים והן מצד הדתיים שבהם. הרעיונות שעלו אתגרו את המחשבה, אפשרו לשיח להתקיים ובעיקר עודדו אותי להמשיך ולכתוב. וכך, משבוע לשבוע, התרחבו המעגלים שנחשפו לפרסומים וכללו קוראים בעלי השקפות עולם שונות, שהוסיפו ותרמו לתהליך החשיבה והיצירה.
 
בעת כתיבת דברי על הפרשות שמרתי על כמה כללים על מנת ליצור אחידות, ענייניות ונוחות קריאה. ראשית, התייחסתי לפשט בלבד, כלומר רק לכתוב במקרא עצמו, ולא למיני דרשות ואגדות שנוספו עם השנים על מנת להשלים פערים או נושאים שלא היו נוחים בעיני הקורא המסורתי. שנית, אף על פי שבכל פרשה ישנם מספר נושאים, בחרתי נושא אחד או שניים שהיו משמעותיים ביותר בעיני ולא יותר מכך, על מנת לשמור על היקף אחיד יחסית בין הפרשות. שלישית, התבוננתי בכל פרשה כעומדת בפני עצמה, וניסיתי שהכתוב לא יושפע מאירועים שתוארו בפרשות קודמות או אמורים להתגלות בפרשות הבאות. רביעית, כל הציטוטים המופיעים הנם של אותה פרשה בלבד, ולא לקוחים מחלק אחר במקרא או ממקורות חיצוניים אחרים, על מנת שהם יישארו קרובים ככל האפשר להקשרם המקורי. לבסוף, בנוסף לפרשות השבוע כולל הספר גם דברי הגות לחמשת המגילות, הנקראות בחגים פורים, פסח, שבועות, ט' באב וסוכות, וגם בכתיבתם נצמדתי לאותם כללי כתיבה.
 
כיוון שבדברי התייחסתי לנושא מסוים העולה מהפרשה ולא לכל המתרחש בה, ומשום שאני רואה חשיבות וערך בהיכרות של הקורא עם כלל ההקשרים והסיפורים העולים מהפרשה, הוספתי לכל דרשה את תקציר כל הנושאים הכלולים בה. יש לציין שאין סיכום או תקציר שהנו חף מפרשנות, ואף על פי שניסיתי להיות נאמן לתכנים המקוריים ככל שניתן, שכן כמעט בכל המקרים הסיכום מבוסס על הבנתי בלבד ולא על הפרשנות המסורתית, ייתכן שחלק מהפרטים בתקצירים יכללו נקודות שלא בהכרח יהיו מקובלות עליה.
 
לדעתי, הסיכום של כל חמשת חומשי התורה לשפה מדוברת בת זמננו, יש בו מן התרומה לקורא שאינו מכיר את הנושאים הנידונים לעומק ומעוניין להרחיב את אופקיו, אבל בהחלט אין הסיכום בא להחליף את המקור הכולל ערכים מוספים רבים כשפה ייחודית, מטבעות לשון, מבני סיפורת ושירה, פירוט נושאים, שמות מקומות ואנשים ועוד.
 
הספר מיועד בעיקר לקוראים חילוניים המעוניינים לשוב ולנכס לעצמם אותו חלק יסודי ובסיסי בתרבותם היהודית ולמצוא בו גם את ערכיהם ותפיסת עולמם החילונית, אבל בהחלט מומלץ גם לדתיים הרוצים להכיר את החילונים והשקפתם בצורה מעמיקה יותר, כפי שהם תופסים אותה בעצמם.
 
הקוראים יכולים להשתמש בספר על מנת להכניס תכנים נוספים לארוחות השבת, להציג ערכים הנראים להם מעניינים ולעורר דיון על הנקודות העולות מהפרשה. בני ובנות מצווה יכולים להשתמש בספר על מנת להתחבר יותר לפרשת השבוע שלהם, ולמצוא נקודות השקה משל עצמם לתכנים הכלולים בה, אנשי חינוך יכולים להשתמש בספר על מנת לעורר דיון בכיתה או בקבוצה שהם מדריכים, וכמובן, כל אדם המעוניין להרחיב את ידיעתו במיתוסים המכוננים של העם היהודי, תוך קבלת נקודת השקפה המחברת אותם לתפיסות ולהשקפות חילוניות בנות זמננו.
 
סוגיה שיש להבהיר היא היחס לדמות האל בפרשות. לכאורה, לא אמור להיות הבדל בין היחס לאלוהים בסיפורים אלו לבין דמויות האלים במיתולוגיות אחרות. הקושי נוצר מפני שכיום אין עוד אנשים המאמינים בקיומו של זאוס לדוגמה או סוגדים לו, ואין הוא ממלא תפקיד משמעותי בחייו של איש, ואילו האל המונותאיסטי נתפס על ידי רבים ביהדות ובעמים אחרים כאמיתי ביותר, משפיע ונוכח, ולכן קשה להם לקבל התייחסות אחרת אליו. מאידך, ספר זה מציג השקפה חילונית, לפיה חייו של האדם נתונים לו עצמו, ולכן האל מוצג פשוט כאחת הדמויות שמעשיה, דבריה והשפעתה מוספים לעלילה, לתכנים וללקחים השונים העולים מן הפרשה, ולאו דווקא כדמות אמיתית, אשר מקיומה נגזרים עקרונות חיים ומוסר.
 
פרשות השבוע כוללות נושאים רבים שניתן להתבונן בהם מכיוונים שונים ולראות בכל פעם היבטים אחרים ושונים. הנקודות העולות מתוך הפרשות משתנות גם בהתאם לקורא, לגילו, מצבו המשפחתי, ניסיון חייו, השקפתו ועוד שלל גורמים, אשר מטבע הדברים משתנים במהלך חייו של אדם. לכן בכל שנה מחדש ייתכן שכל אחד מאיתנו יראה משהו נוסף או שונה בכל פרשת שבוע. כל אחד מהקוראים מוזמן לעיין בנושאי הפרשה ואף לקרוא במקור, לנסות לחשוב את מחשבותיו ולגבש את דעתו האישית על הפרשה, לקחת חלק באותה מסורת ארוכת שנים של הגות מתפתחת ונמשכת, וכך לתרום לה את חלקו.
 
 
 
פרשת בראשית
בראשית א, א–ו, ח
 
תקציר הפרשה
 
בתחילה היה העולם אפוף באי סדר, רוח אלוהים ריחפה על פני המים, והעולם היה חשוך. אלוהים החל את תהליך הבריאה ביצירת אור והבדלתו מהחושך אשר שרר בעולם. הוא קרא לאור יום ולחושך לילה וכך תם יום הבריאה הראשון. ביום השני הוא יצר רקיע אשר הבדיל בין המים שמעליו למים שתחתיו. לרקיע הוא קרא שמים. ביום השלישי אלוהים גרם למים להיקוות למקום אחד אשר נקרא ים והיבשה התגלתה. באותו יום גם נבראו הצמחים המכסים את הארץ. ביום הרביעי נוצרו השמש, הירח והכוכבים. ביום החמישי נבראו הדגים, חיות הים האחרות וכן העופות, ואלוהים בירך אותם בברכת פריון ורבייה. ביום השישי נוצרו חיות האדמה וכן בני האדם, שנעשו בדמותו של אלוהים, זכר ונקבה. הם בורכו בברכת פריון ורבייה, ונאמר שכל חיות האדמה והים וכל הצמחים ניתנו להם למאכל. אלוהים התבונן במעשיו והיה מרוצה מהם, וכך תמו ששת ימי הבריאה. ביום השביעי אלוהים עצר ושבת מכל מלאכתו, וקידש אותו משאר הימים.
 
לפני שהסתיימה מלאכת הבריאה, ולפני שנוצר האדם או אפילו שצמחו הצמחים, עלה אד מן האדמה והשקה את כל העולם. אלוהים יצר את האדם בעזרת עפר מן האדמה, ונפח בו נשמת חיים. לאחר מכן נטע אלוהים גן בעדן והניח שם את האדם. הוא הצמיח מיני צמחים וכן את עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. מעדן יצא נהר שהשקה את הגן ואז התפצל לארבעה נהרות: פישון המגיע לארץ החוילה שבה יש זהב, בדולח ואבני שוהם, גיחון, הסובב את ארץ כוש, חידקל שמגיע עד ארץ אשור, ונהר הפרת. אלוהים מטיל על האדם לעבד ולשמור על גן העדן, ומתיר לו לאכול מכל הנמצא בו, פרט לעץ הדעת טוב ורע, כי אם יאכל ממנו, הוא ימות.
 
אלוהים אומר שאין זה טוב שהאדם יהיה לבדו, ולכן יוצר לו מיני חיות ועופות, ומביאן אל האדם. האדם קורא להן בשמות, אבל לא מוצא לעצמו עזר כנגדו. אלוהים מרדים את האדם, לוקח צלע מגופו וסוגר את בשרו, ומהצלע יוצר אישה ומביאה לפני האדם. האדם מזהה אותה כבשר מבשרו וקורא לה אישה, וזוהי הסיבה שאיש בוחר לעזוב את בית הוריו ולדבוק באשתו. האדם ואשתו התהלכו עירומים ללא בושה.
 
הנחש מנסה לשכנע את האישה לאכול מפירות עץ הדעת. אף שבתחילה היא מסרבת בציינה את האיסור האלוהי, הנחש משכנע אותה לבסוף בכך שהוא אומר שאלוהים לא רוצה שהם יאכלו מפירותיו של עץ זה כי אז הם ידמו לאלוהים, ביודעם להבדיל בין טוב לרע. האישה אוכלת מהפרי ונותנת גם לאדם. לאחר מכן עיניהם נפקחות והם מבינים שהם עירומים ומרגישים בושה. הם תופרים לעצמם חגורות מעלי תאנה. כאשר הם שומעים את קולו של אלוהים מתהלך בגן הם מתחבאים בין העצים. האל קורא לאדם ושואל היכן הוא, והאדם עונה שהוא שמע את קול אלוהים והתחבא מכיוון שהוא עירום. אלוהים שואל אותו כיצד הוא יודע שהוא עירום, ואם אכל מעץ הדעת. האדם מאשר זאת אך מאשים את האישה שהיא נתנה לו את הפרי. אלוהים שואל את האישה והיא מאשרת, אבל מאשימה את הנחש ששכנע אותה.
 
אלוהים מקלל את הנחש בכך שיזחל על גחונו כל חייו, ושתהיה שנאת תמיד בינו לבין בני האדם. את האישה הוא מקלל בכך שהיא תלד ילדים בעצב, ושתמיד תשתוקק לבעלה אשר ימשול בה, ואת האדם הוא מקלל שמעתה הוא ייאלץ לעבוד את האדמה בקושי רב כדי שתצמיח לו אוכל.
 
האדם נותן לאשתו את השם חווה, כי היא אם כל חי, ואלוהים מכין להם כותנות עור להלבישם. אלוהים חושש שהאדם יאכל גם מעץ החיים וכך יחיה לנצח, ולכן מגרש אותו מגן עדן ומציב את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את הדרך אל עץ החיים.
 
אדם וחווה הולידו את קין שגדל להיות עובד אדמה ואת הבל שגדל להיות רועה צאן. ברבות הימים הביא קין מנחה לאלוהים מפירות האדמה, והבל הביא מביכורי צאנו. אלוהים לקח את מנחתו של הבל והדבר הכעיס את קין. אלוהים שואל את קין מדוע הוא עצוב ומסביר לו שעליו להיטיב ולשלוט ביצרו. קין פונה להבל בהיותם בשדה והורג אותו. אלוהים שואל את קין היכן אחיו והוא מיתמם וטוען שאינו יודע. או אז אלוהים מוכיח אותו על כך שהרג את הבל, ומקלל אותו בכך שהאדמה לא תניב לו יותר יבול וגוזר עליו חיי נדודים. קין טוען שהעונש חמור מדי כי בלא יכולת לעבוד את האדמה, כל מי שימצא אותו יהרוג אותו. אלוהים מבטיח שהוא יסמן אותו בסימן מיוחד שיזהיר אנשים שלא לנקום בו.
 
קין מתיישב בארץ נוד ומוליד כמה דורות, ובין צאצאיו ילדי למך מאשתו עדה: יבל, אבי יושבי אוהל ומקנה, יובל, אבי נגני כינור ועוגב, וילדי למך מאשתו צילה: תובל קין חרש המתכת, ואחותו נעמה. לאדם ולחווה נולד ילד נוסף בשם שת, ולו נולד בן בשם אנוש. בהמשך מתוארים שמות צאצאיהם של אדם וחווה, וכן שנות חייהם שהיו מאות בשנים, עד להולדתו של נח בן למך, אשר לו היו שלושה בנים: שם, חם ויפת.
 
כאשר בני האדם החלו להתרבות, חמדו בני האלוהים את בנות האדם ולקחו אותן לנשים. מזיווגים אלו נולדו הגיבורים, אנשי השם. אלוהים דן אז את האדם למשך חיים של מאה ועשרים שנה. אלוהים ראה שכל מעשיו ומחשבותיו של האדם רעים, התחרט שיצר את האדם והתעצב. הוא החליט למחות מעל פני האדמה את כל אשר ברא, מאדם עד החיות והעופות, אבל דווקא נח מצא חן בעיניו.
 
 
הזווית החילונית
 
פרשת בראשית כוללת כמה סיפורים שונים. העיקריים שבהם הם סיפורי הבריאה, סיפור הגירוש מגן העדן, וסיפור קין והבל. הפרשה מנסה להסביר את סדרי העולם, להבנתם של הכותבים, החל מעליונותו של האל, ועד נושאים ארציים כגון שלטון האדם על האדמה ובעלי החיים "מִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה" [בראשית, א, כב], עליונות הגבר על האישה, שלה נאמר "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ" [שם, ג, טז], ואפילו העדפת רועי הצאן, אשר בני ישראל הקדומים היו ביניהם, על פני תרבות יושבי הקבע "וַֽיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָֽה" [שם, ד, ב].
 
במשך אלפי השנים שחלפו מאז שנכתבו הפסוקים הללו, השתנו תפיסות רבות בנושאים אלו ואחרים, וחלו תמורות משמעותיות באורח חייהם של בני האדם. כיום אין כמעט בנמצא תרבויות נוודים, האדמה נאנקת מניצולה על ידי האדם, מינים רבים של בעלי חיים נמצאים בסכנת הכחדה או כבר עברו מהעולם, והשלטון הגברי המוחלט לא הניב תוצאות מניחות את הדעת מבחינת איכות החיים או ביטחונם האישי של בני אדם, גברים ונשים כאחד.
 
מאידך, טבע האדם בבסיסו לא השתנה מהותית במשך אותם אלפי שנים, ופרשה זו, הטומנת בחובה זכרונות עתיקים של סיפורים קדומים, יכולה ללמדנו על אופיה של הדמות האנושית, כפי שנתפסה בתקופה פשוטה יותר שבה האדם היה קרוב יותר לאדמה ואולי אף לבני אדם אחרים.
 
כאשר בוחנים את מעשיו של האדם בסיפור ומנסים להסיק מהם על קווי דמותו, עולה שמעשהו הראשון הוא מתן שמות לחיות "וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" [שם, ב, כ]. הדבר מעיד על חשיבה מקורית ויכולת המצאה, ומבדיל את האדם משאר החיות.
 
המעשה השני בסיפור הוא הבחירה לאכול מעץ הדעת, אף על פי שהדבר נאסר בפירוש. בתגובה לניסיונות השכנוע של הנחש טוענת האישה שנאמר להם שאם הם יאכלו מהעץ הם ימותו, אבל הנחש מסביר לה שלא כך הדבר "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָֽאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתֽוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵֽינֵיכֶם" [שם, ג, ד־ה]. האישה בוחנת את הפרי, ולבסוף בוחרת לאכול ממנו, ונותנת גם לאדם שנמצא עימה "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל" [שם, ו], כך שאדם נמצא באותו מעמד ושותף לאותה בחירה, גם אם לא השתתף בשיחה עצמה.
 
מכאן אנו למדים שהמאפיין השני המהותי של בני האדם הוא היכולת לבחירה חופשית, והיא קודמת אף ליכולת ההבחנה בין טוב ורע. בכך טמונה זכות גדולה, בד בבד עם אחריות כבדה.
 
מלכתחילה הוצב האדם בגן העדן לעבוד ולשמור עליו "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָֽהּ" [שם, ב, טו], ולצורך כך סופקו לו כל הצרכים החומריים. החלטתם של אדם וחווה הובילה לגירושם מן הגן, אל עבר חיים של התמודדות עצמאית עם קשיי הקיום "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַֽעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה" [שם, ג, כג].
 
לכאורה, מדובר בעונש קשה שדן את האדם לחיים של סבל, אבל מכיוון שהאדם הוא במהותו יצור חופשי, הוא אינו יכול לתת לרוחו להיכבל לעד. מדובר למעשה בשחרור לחיים עצמאיים שבהם יוכל אדם למצוא את דרכו בעצמו, וגם אם היא תהיה רצופת אתגרים, יהיו אתגרים אלו הכלים שיסייעו לו להתפתח וליצור את דמותו ולחיות את חייו על פי בחירתו.
 
עלינו לזכור תמיד שאנו חופשיים לעצב את חיינו, ומי ייתן שנשכיל לבחור נכונה את דרכנו, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להתבונן ב"כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה" ולומר "וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" [שם, א, לא].
 
שבת שלום

עוד על הספר

פרשת השבוע הזווית החילונית יעקב שפיר
ראשית דבר / אני מאמין
 
אני יהודי חילוני. כל חיי ראיתי עצמי ככזה, ומעולם צמד המילים הללו לא הרגיש לי סותר, לא ברור או לא מוגדר. יהדותי היא הלאום שאליו נולדתי, התרבות שעליה גדלתי, השפה שבה אני מדבר, המקום שבו אני חי, והזהות שאליה אני מרגיש שייך. חילוניותי עומדת בבסיס תפיסת עולמי המוסרית, מגדירה את אורח חיי, וכוללת את הערכים שלאורם אני מחליט את החלטותי, בוחר את בחירותי, ומחנך את ילדי.
 
כאשר בתי הבכורה חזרה מהגן בתחילת שנת הלימודים בעודה בת ארבע, וסיפרה בהתרגשות על ששת ימי הבריאה ונפלאות מעשיו של אלוהים, חשתי רגשות מעורבים. מחד, איני רואה כל פסול בכך שהיא תכיר את סיפורי המקרא הנמצאים בבסיס תרבותנו, אך מאידך, הרגשתי שהסיפורים נושאים עמם מסרים נוספים שאינם תואמים את השקפת עולמי, ובראשם הנוכחות והחשיבות של האלוהות ככוח מחליט ומשפיע בעולם.
 
נוסף על כך, בעודי מנסה לתווך את הסיפורים כך שישקפו את השקפתי או לפחות יגרמו לשיח ומחשבה, בהתאם לגילה הרך כמובן, הרגשתי שאיני מכיר את הסיפורים לעומקם כפי שהם מובאים במקור, ולכן היכולת שלי להעביר אותם בצורה הכוללת עומק ועניין, לצד מסרים חינוכיים ראויים, מוגבלת ביותר. החשיפה האחרונה שלי לסיפורי המקרא הייתה לפני שנים לא מעטות, בשנות לימודי בבית הספר, ואז הם נידונו בצורה סלקטיבית ושטחית, וודאי שלא אפשרו חשיבה או דיון מעבר לנורמה או מעבר לתכני מבחן הבגרות הצפוי. כל עיסוק נוסף בספרות המקראית או היהודית־דתית בכללותה נתפס כחזרה בתשובה או הבעת עמדה פוליטית, מה שאינו נכון, ומהווה עוול בלתי יתואר, שכן נוצר מצב שבו החומרים הנמצאים בבסיס תרבות עמנו נוכסו על ידי מגזרים מסוימים או על ידי חלקים מהקשת הפוליטית, אף על פי שהם שייכים לכל עם ישראל, ומעצם ניכוס זה הוכתבו אופן הבנתם, המסרים העולים מהם והשליטה, כביכול, בנכונות ההשקפה העוסקת בהם.
 
מאידך, גם ליהודים החילוניים יד בכך שהם אינם מכירים לעומק את מקורות התרבות היהודית על רבדיה השונים. בגלל אותה מגמה של פוליטיזציה נרתעו מרבית החילונים מלהכיר לעומק את הטקסטים המכוננים הללו, והלכו שבי אחרי המוסכמה שאין בהם אלא הצהרת כוונות דתית בלבד. מכיוון שאינם דתיים, החליטו שהדבר אינו נוגע להם ובחרו לקחת צעד אחורה. מגמה זו לא פסחה גם עלי.
 
מדובר בתופעה ייחודית לעם ישראל, שכן במרבית העמים האחרים אין תפיסה של זהות בין לאום לדת. מה שמאפשר לילד יווני, לדוגמה, להכיר את המיתולוגיה של עמו על בוריה, מבלי שיהיו לכך הקשרים פוליטיים או דתיים. ראוי ורצוי שאנשים ילמדו על יסודות תרבותם, ואין כל פסול בהרגשת גאווה של אדם על התרומה של עמו לתרבות העולם. יתרה מכך, ברור שכאשר אותו ילד יווני ילמד להכיר את מעלליהם של זאוס ושאר בני משפחת האלים, הדבר לא יגרום לו להמיר את דתו לפגאניות ולהתחיל להאמין בהם כיצורים ממשיים. הוא ילמד מהסיפורים לקחים העוסקים בהתנהלותם של בני אנוש, בסוגיות הקשורות לחיי העולם, ולאו דווקא יאמץ את אורחות חייהם של בני יוון העתיקה.
 
כך גם יהודים חילוניים יכולים וצריכים להכיר את הסיפורים שנמצאים בבסיס תרבותנו, ובמידה רבה עומדים ביסוד התרבות המערבית שאנו שייכים אליה, לא פחות מאותן מיתולוגיות יווניות עתיקות. כמו כן, כיוון שאין חלל ריק במחשבה האנושית, יש להבין שאם לא ניצוק תוכן התואם את ערכינו לאותם סיפורים, ימלאו ילדינו את החסר בנרטיבים העומדים לרשותם, בין אם הם עומדים בקנה אחד עם תפיסת עולמם, ובין אם הם שונים לגמרי.
 
לתפיסתי החילונית, ספרי המקרא נכתבו על ידי בני אדם, ואין לייחס להם מקור אלוהי או על טבעי. אין הדבר מוריד מערכם, שכן הם עוסקים בנושאים אנושיים אוניברסליים, וחלקם הגדול עדיין רלוונטי לאופן שאנו מתנהלים בו היום איש עם רעיו או עם בני ביתו, למרות אלפי השנים שחלפו מעת כתיבתם.
 
למעשה, ייחודה הגדול של התורה כספר מכונן הוא בעיסוק האנושי שלה. ודאי שמדובר בטקסט דתי בעל מסרים ברורים ביותר, אבל הוא שזור סוגיות אנושיות מרתקות הכוללות דמויות מורכבות בעלות מעלות ומגרעות, המראות את קשת הרגשות האנושיים, מהנעלים שבהם — אהבה, מסירות ורחמים, עד השפלים ביותר — קנאה, שנאה, חמדנות ועוד. הדמויות המאכלסות את סיפורי המיתולוגיה היהודית אינן גיבורים עשויים ללא חת או צדיקים ללא רבב, אלא בפשטות בני אדם, וסיפוריהם הם סיפורים אנושיים, ולדעתי זו הסיבה שבגינה הם שרדו בניגוד למיתולוגיות או לקבצי חוקים אחרים של העולם העתיק שנשכחו במרוצת הדורות. זאת גם הסיבה שהמיתולוגיה היהודית אומצה בידי עמים כה רבים בחלקים כה שונים של העולם, מפני שאותם סיפורים אנושיים רלוונטיים בכל מקום ולכל קבוצה אנושית.
 
כאמור, התורה ושאר ספרי המקרא הם ספרים דתיים, הבאים לקדם אמונה דתית ואת אופן יישומה הפולחני. מטרת ספר זה לא הייתה להסביר לחילונים את צדקתם או להוכיח דתיים על טעותם, ואף שהכתיבה אינה חפה מביקורת, היכן שנדרש, מטרתה העיקרית הייתה למצוא בכל שבוע ובכל פרשה את הנקודות שאדם חילוני יכול להתחבר אליהן, ולהרגיש שגם בלי להיות אדם מאמין, הוא עדיין יכול לראות קשר ולמצוא עניין בספר שעומד בבסיס זהותו התרבותית היהודית.
 
אמנם ערכים רבים, מנהגים ונורמות המתוארים במקרא אינם רלוונטיים עוד לימינו, וטוב שעברו מן העולם, ביניהם עבדות, הקרבת קורבנות ועוד, ויש כאלה שעדיין קיימים על אף המאמצים למגרם כמו יחס מפלה לנשים ולזרים. אך גם אם הדמויות לא מתנהגות כפי שהיינו מצפים, הן עדיין כאמור בני אדם, ואפשר לדון בבחירותיהם ובמעשיהם, וללמוד גם מטעויותיהם. במקביל, הפרשות משופעות בלקחים עמוקים, ראויים וחיוביים, וביניהם חשיבותה של הבחירה החופשית, הטלת הספק, ערכי מנהיגות שונים, חשיבותה של הדאגה לחלשים, אחריות אישית וקבוצתית ועוד.
 
כאן המקום לציין שספר זה אינו פונה לילדים בגיל הרך. הוא עוסק לעומק בסוגיות שונות שעולות מן הקריאה בתורה ובסיפוריה, הכוללים במקרים רבים תכנים שאינם מתאימים לגילאים צעירים, כגון אלימות, סוגיות מיניות, יחסים בין־אישיים בעייתיים, החלטות קשות ועוד. מצד שני, הוא מתאים בהחלט לבני נוער, אפילו צעירים יחסית, בהתאם ליכולתם להבין את הנושאים הנידונים, וודאי מיועד למבוגרים, הורים וכל אדם אשר רוצה לקבל זווית אחרת, חילונית, על סיפורי התורה.
 
כל שכתבתי נכתב על דעתי בלבד, והדברים משקפים את תפיסת עולמי הפרטית והאישית. מותר ואפשר לחלוק עלי, והדבר רק ישמח אותי, שכן הוא יצריך יצירת דיון, שלא יוכל להתקיים ללא מחשבה עצמאית על הטקסטים הללו מעוד ועוד זוויות.
 
בברכת שבת שלום,
 
יעקב שפיר
 
פרדס חנה כרכור,
 
אדר ה’תשע”ח, מרץ 2018.
 
 
 
על יהדות חילונית
 
העם היהודי עתיק יותר מהתפיסות המודרניות המפרידות בין לאום לדת, מפני שבעת התהוותו הייתה לכל קבוצה אתנית מערכת אמונות משל עצמה, ולכן ישנו קושי להבחין או להגדיר את מהות היהדות ולהבדיל בין לאום, תרבות ואמונה דתית יהודית.
 
באלפי השנים שחלפו מתקופת התהוותו עבר העם היהודי תמורות רבות, שבין המשמעותיות שביניהן ניתן למנות את המעבר מתפיסה של אלוהות מקומית לאלוהות אוניברסלית שחלה בעת גלות בבל, וכן המעבר של צורת הפולחן ממסגרת ריכוזית המבוססת על הקרבת קורבנות במקדש בירושלים אל עבודה דתית המנוהלת בקהילות מבוזרות ברחבי העולם, ובאה לידי ביטוי בתפילה. היו עוד שינויים, התאמות ורפורמות רבות במשך השנים, והם אלו שאפשרו לזהות היהודית להמשיך ולהתקיים בחלוף הדורות, בניגוד לעמים כה רבים שלא הצליחו להתאים את עצמם לזמנים ולתנאי העולם המשתנים, ולכן נעלמו וחדלו מלהתקיים.
 
היהדות הייתה מחולקת תמיד לזרמים שונים בעלי השקפות עולם שונות, אשר היו עדיין חלק מהמהות היהודית הכוללת, ואפילו מהזרם המרכזי שלה. פלגים רבים נעלמו עם השנים בעוד שאחרים נוצרו והתהוו. גל משמעותי של פיצולים ויצירת זרמים חדשים ביהדות נרשם במאתיים השנים האחרונות לערך, כאשר החלו להתפשט הרעיונות של תנועות הנאורות וההשכלה ברחבי אירופה, ועמן מגמות של חילון והתרחקות מהדת שלא פסחו גם על היהודים ברחבי היבשת, שיצרו מגמות נגד של שמרנות בקרב הציבור הדתי. במקביל לתהליכים אלו התפתחו באירופה גם תנועות לאומיות רבות, ויהודים החלו לראות את עצמם כבני תרבות אחת, כעם ולא רק כדת. הציונות מבוססת על ההנחה הרואה ביהדות לאום, ושמה לה למטרה ליצור בית לאומי לעם היהודי. על יסוד הנחה זו קמה מדינת ישראל.
 
תהליכי החילון של קהילות יהודיות רבות, והציונות בפרט, יצרו פרץ אדיר של יצירה יהודית בתחומי הספרות, האמנות, ההגות ועוד תחומים רבים נוספים, שנוצרו בעברית ובשפות יהודיות אחרות. אף שהיצירות התבססו רבות על המקורות, הן לא חלקו את השקפתם והיו חילוניות במהותן.
 
כאן אולי המקום להגדיר מהי חילוניות, שכן היא, כאמור, תופעה חדשה יחסית. החילוניות רואה באדם ריבון על עצמו ועל חייו, ושמה במרכז ענייניה את האדם ויחסיו עם בני אדם אחרים, ורק בעולם הזה. החילוניות אינה שואבת את סמכותה ממקור אלוהי או על טבעי, ולמעשה הכינוי המקורי לחילונים באירופה היה "חופשיים", מלשון חשיבה חופשית, שאינה כבולה להוראות הממסד הדתי. הכינוי "חילוני" שנתבע ככינוי גנאי מלשון "חול", המתאר את הריחוק מה"קדושה" שבדת, אומץ לבסוף והתקבל גם על החילונים עצמם.
 
החילוניות איננה העדר ערכים. להיפך, זוהי השקפת עולם עמוסת ערכים וביניהם חירות הפרט וזכויותיו כערך עליון, שוויון, סובלנות ופתיחות לדעות שונות, ביקורת עצמית, אחריות האדם על חייו, מעשיו והשלכותיהם על אחרים ועל עולמו בכלל. לעתים קשה יותר לאדם חילוני לשמור על תפיסת עולמו או לחנך את ילדיו לאורה מאשר לאדם דתי, שכן אין הוא יכול להצדיק כל היבט שלה באופן מיידי ולייחסה למקור אלוהי בלתי ניתן לערעור, אלא עליו להפעיל מחשבה, ביקורת ובחינה, ולענות על שאלות קשות בנוגע לכל היבט של חייו שהוא בוחר לקיים.
 
החילוניות גם אינה מוגדרת על ידי אי־אמונה. היא כוללת מסכת של אמונות משל עצמה אשר לא ניתן להוכיחן באופן מדעי, אבל הן עומדות בבסיס ההשקפה החילונית, כמו לדוגמה עיקרון הבסיס של חירות הפרט, שלא ניתן ולא צריך להוכיח את אמיתותו אבל בהחלט ראוי לשאוף למימושו.
 
יש לציין שגם בחילוניות ישנם זרמים רבים, והיו גם מקרים של הקצנה במאה שעברה של משטרים אשר היו חילוניים בהווייתם, אך ודאי שלא קידמו את זכויות הפרט. אך משטרים אלו הודחו, נוצחו או קרסו, ובראייה רחבה, החילוניות שחררה ושיפרה את חייהם של מאות מליוני גברים ונשים ברחבי העולם מתחילת התהוותה.
 
היחס של החילונים לאלוהות מורכב ואינו חד משמעי. יש חילונים אתאיסטים השוללים כליל את קיומן של ישויות אלוהיות, ואילו יש אגנוסטים, אשר עמדתם היא אי־ידיעה ואי־יכולת לדעת, ולכן עם השקפה זו הם בוחרים לחיות חיים חילוניים, שאינם מוכתבים מאותה ישות שלדעתם לא ניתן להבין. ישנם עוד זרמים רבים ושונים שהגדרותיהם חופפות או עמומות, כולל אנשים שכן מאמינים באלוהות או בקיום מטאפיזי אחר, שונה מזה שאנו מכירים, אבל לא מאמינים בתקפותה והוראותיה של הדת, או בעניין של אותן אלוהויות בנושאים אנושיים, ולכן בפועל החיים שבעלי אמונות אלו יבחרו לחיות יהיו חיים חילוניים בעיקרם.
 
כלומר, החילוניות אינה מוגדרת באופן שבו האדם תופס את מושג האלוהות או עמדתו לגביו, אלא באופן שהוא בוחר בעצמו לחיות את חייו ואת העקרונות המנחים אותו, אשר שמים בבסיס תפיסתו את האדם וריבונותו על עצמו ועל חייו, יחד עם החופש והאחריות הנובעים מכך.
 
החילוניות אינה עמדה פוליטית, ומפלגות חילוניות קיימות בכל חלקי הקשת הפוליטית. חילוניות מהווייתה הפלורליסטית גם דוגלת בחופש דת, ולכן מקבלת ואינה מתנגדת לקיום מנהגים דתיים, כל עוד הם אינם פוגעים בזכות אחרים לחיות את חייהם על פי בחירתם. במדינת ישראל הנושא מורכב יותר שכן היא נועדה להיות ביתו של העם היהודי, וכאן נסוב הדיון על דרך הביטוי של קיום זה ועל מאפייניה וסממניה היהודיים של המדינה, שבאים לידי ביטוי גם במרחב הציבורי. מדובר בדיון רב שנים שראוי שיתקיים, ויש דעות לכאן ולכאן גם בקרב חילונים, שכן כפי שצוין, החילוניות כשלעצמה אינה עמדה פוליטית. ישנם בנוסף מנהגים רבים שמקורם דתי ויהודים חילוניים בוחרים לקיימם, מפני שעבורם הם מנהגים מסורתיים אשר היו נהוגים בבית שבו גדלו, וקשורים עבורם לזהותם היהודית, לאו דווקא עקב מקור אלוהי או ציווי דתי כלשהו, ואין קיום מנהגים אלו משנה או מבטל את חילוניותם של המקיימים אותם.
 
היהודי החילוני, אם כן, רואה ביהדות עם ותרבות, בעלי הסטוריה וזיקות משותפות ויצירה תרבותית ענפה וייחודית, אבל העקרונות המנחים את חייו אינם הנחיות אלוהיות או סיכויי שכר ועונש בעולם הבא, אלא ערכים של חירות האדם וריבונותו על חייו, וניסיון להיטיב ולשפר את העולם שבו הוא חי. שילוב זה אינו סותר כאמור תחושת גאווה של אדם בזהותו ובהישגים של תרבותו ובתרומתם לתרבות העולם, בד בבד עם התבוננות ביקורתית והסתכלות עצמאית על תכניהם והמסרים העולים מהם.
 
נוסף על המורשת התרבותית היהודית, הדתית והחילונית כאחד, מוסיף היהודי החילוני על עגלתו המלאה את היצירות של שאר עמי העולם, הפילוסופיות, המדעים והאמנויות השונות אשר התפתחו עם השנים, ואשר תורמים לעיצוב תפיסת עולמו הרחבה והרבגונית. אין לומר בזאת שהיצירות של עמי העולם באות להחליף את המורשת היהודית, אף על פי שלעתים זוהי התחושה בשיח הציבורי. למעשה, כל אדם בוחר לעצמו את תמהיל עגלתו שלו, ואיתה, עמוסה בתכנים רבים ומגוונים על פי בחירתו, הוא הולך בדרכו בעולם הזה.
 
 
 
על הספר
 
פרשת השבוע היא אותו חלק של חמשת חומשי התורה שנקרא בשבת בבתי הכנסת. המנהג לקרוא את הפרשות ואופן חלוקתן התהווה במהלך כמה מאות שנים, כאשר לבסוף אומץ מנהג יהדות בבל שבו ישנן חמישים וארבע פרשות, והן מחולקות כך שבכל שנה קוראים את התורה מתחילתה ועד סופה.
 
מעבר לקריאה בפרשה בבתי הכנסת בשבתות או בלמידתן במהלך השבוע במסגרות הדתיות, קיימת סביב הפרשות תרבות ענפה של יצירות, הגות, פרשנות ודרשות, אשר לוקחות את נושאי הפרשה, דנות בהם ובמסריהם, מקבילות אותם לנושאי השעה המעסיקים את הציבור, או מנסות להראות מהם לקחים רלוונטיים לקהלים שונים. כאן מקומו של ספר זה, המתבונן בפרשות השבוע מזווית חילונית, ומתמקד בנושאים האנושיים העולים מהן.
 
חלוקת הפרשות בתורה אינה אחידה, לא מבחינת אורך הפרשות, לא מבחינה מבנית כמו החלוקה לפרקים, ואפילו לא מבחינת התוכן. יש פרשות המסתיימות באמצע עלילת סיפור שממשיך בפרשה שלאחר מכן, ויש פרשות עמוסות בסיפורים, ציוויים או רעיונות, לעומת פרשות קצרות ודלות מבחינת תכנים.
 
כמו כן, יש בכל שנה להתאים את הפרשות לשבתות, מפני שמספר ימי השבת בלוח השנה היהודי משתנה בין שנה לשנה, בעיקר בין שנים רגילות לשנים מעוברות. ישנם חגים שאם הם מתקיימים בשבת פרשת השבוע לא תיקרא בנוסף, או חגים שבהם בכל מקרה לא קוראים את הפרשה. לפיכך, ועל מנת להספיק לקרוא את כל הפרשות במשך שנה אחת, יש כמה זוגות של פרשות שהוצמדו יחד, והן נקראות שתיהן באותה השבת. ספר זה תואם בחלוקתו ל"שנה פשוטה", שנה שאינה מעוברת או מיוחדת מבחינת החלוקה, והיא מתקיימת במרבית השנים.
 
כתיבת הספר החלה כפרסומים שבועיים, כאשר בתחילה קהל היעד העיקרי היה אנשי פלוגת המילואים שאני משרת בה. שמחתי לגלות שלאחר פרסום כל פרשה נוצר עניין ושיח ער בקרב אנשי הפלוגה, הן מצד החילונים והן מצד הדתיים שבהם. הרעיונות שעלו אתגרו את המחשבה, אפשרו לשיח להתקיים ובעיקר עודדו אותי להמשיך ולכתוב. וכך, משבוע לשבוע, התרחבו המעגלים שנחשפו לפרסומים וכללו קוראים בעלי השקפות עולם שונות, שהוסיפו ותרמו לתהליך החשיבה והיצירה.
 
בעת כתיבת דברי על הפרשות שמרתי על כמה כללים על מנת ליצור אחידות, ענייניות ונוחות קריאה. ראשית, התייחסתי לפשט בלבד, כלומר רק לכתוב במקרא עצמו, ולא למיני דרשות ואגדות שנוספו עם השנים על מנת להשלים פערים או נושאים שלא היו נוחים בעיני הקורא המסורתי. שנית, אף על פי שבכל פרשה ישנם מספר נושאים, בחרתי נושא אחד או שניים שהיו משמעותיים ביותר בעיני ולא יותר מכך, על מנת לשמור על היקף אחיד יחסית בין הפרשות. שלישית, התבוננתי בכל פרשה כעומדת בפני עצמה, וניסיתי שהכתוב לא יושפע מאירועים שתוארו בפרשות קודמות או אמורים להתגלות בפרשות הבאות. רביעית, כל הציטוטים המופיעים הנם של אותה פרשה בלבד, ולא לקוחים מחלק אחר במקרא או ממקורות חיצוניים אחרים, על מנת שהם יישארו קרובים ככל האפשר להקשרם המקורי. לבסוף, בנוסף לפרשות השבוע כולל הספר גם דברי הגות לחמשת המגילות, הנקראות בחגים פורים, פסח, שבועות, ט' באב וסוכות, וגם בכתיבתם נצמדתי לאותם כללי כתיבה.
 
כיוון שבדברי התייחסתי לנושא מסוים העולה מהפרשה ולא לכל המתרחש בה, ומשום שאני רואה חשיבות וערך בהיכרות של הקורא עם כלל ההקשרים והסיפורים העולים מהפרשה, הוספתי לכל דרשה את תקציר כל הנושאים הכלולים בה. יש לציין שאין סיכום או תקציר שהנו חף מפרשנות, ואף על פי שניסיתי להיות נאמן לתכנים המקוריים ככל שניתן, שכן כמעט בכל המקרים הסיכום מבוסס על הבנתי בלבד ולא על הפרשנות המסורתית, ייתכן שחלק מהפרטים בתקצירים יכללו נקודות שלא בהכרח יהיו מקובלות עליה.
 
לדעתי, הסיכום של כל חמשת חומשי התורה לשפה מדוברת בת זמננו, יש בו מן התרומה לקורא שאינו מכיר את הנושאים הנידונים לעומק ומעוניין להרחיב את אופקיו, אבל בהחלט אין הסיכום בא להחליף את המקור הכולל ערכים מוספים רבים כשפה ייחודית, מטבעות לשון, מבני סיפורת ושירה, פירוט נושאים, שמות מקומות ואנשים ועוד.
 
הספר מיועד בעיקר לקוראים חילוניים המעוניינים לשוב ולנכס לעצמם אותו חלק יסודי ובסיסי בתרבותם היהודית ולמצוא בו גם את ערכיהם ותפיסת עולמם החילונית, אבל בהחלט מומלץ גם לדתיים הרוצים להכיר את החילונים והשקפתם בצורה מעמיקה יותר, כפי שהם תופסים אותה בעצמם.
 
הקוראים יכולים להשתמש בספר על מנת להכניס תכנים נוספים לארוחות השבת, להציג ערכים הנראים להם מעניינים ולעורר דיון על הנקודות העולות מהפרשה. בני ובנות מצווה יכולים להשתמש בספר על מנת להתחבר יותר לפרשת השבוע שלהם, ולמצוא נקודות השקה משל עצמם לתכנים הכלולים בה, אנשי חינוך יכולים להשתמש בספר על מנת לעורר דיון בכיתה או בקבוצה שהם מדריכים, וכמובן, כל אדם המעוניין להרחיב את ידיעתו במיתוסים המכוננים של העם היהודי, תוך קבלת נקודת השקפה המחברת אותם לתפיסות ולהשקפות חילוניות בנות זמננו.
 
סוגיה שיש להבהיר היא היחס לדמות האל בפרשות. לכאורה, לא אמור להיות הבדל בין היחס לאלוהים בסיפורים אלו לבין דמויות האלים במיתולוגיות אחרות. הקושי נוצר מפני שכיום אין עוד אנשים המאמינים בקיומו של זאוס לדוגמה או סוגדים לו, ואין הוא ממלא תפקיד משמעותי בחייו של איש, ואילו האל המונותאיסטי נתפס על ידי רבים ביהדות ובעמים אחרים כאמיתי ביותר, משפיע ונוכח, ולכן קשה להם לקבל התייחסות אחרת אליו. מאידך, ספר זה מציג השקפה חילונית, לפיה חייו של האדם נתונים לו עצמו, ולכן האל מוצג פשוט כאחת הדמויות שמעשיה, דבריה והשפעתה מוספים לעלילה, לתכנים וללקחים השונים העולים מן הפרשה, ולאו דווקא כדמות אמיתית, אשר מקיומה נגזרים עקרונות חיים ומוסר.
 
פרשות השבוע כוללות נושאים רבים שניתן להתבונן בהם מכיוונים שונים ולראות בכל פעם היבטים אחרים ושונים. הנקודות העולות מתוך הפרשות משתנות גם בהתאם לקורא, לגילו, מצבו המשפחתי, ניסיון חייו, השקפתו ועוד שלל גורמים, אשר מטבע הדברים משתנים במהלך חייו של אדם. לכן בכל שנה מחדש ייתכן שכל אחד מאיתנו יראה משהו נוסף או שונה בכל פרשת שבוע. כל אחד מהקוראים מוזמן לעיין בנושאי הפרשה ואף לקרוא במקור, לנסות לחשוב את מחשבותיו ולגבש את דעתו האישית על הפרשה, לקחת חלק באותה מסורת ארוכת שנים של הגות מתפתחת ונמשכת, וכך לתרום לה את חלקו.
 
 
 
פרשת בראשית
בראשית א, א–ו, ח
 
תקציר הפרשה
 
בתחילה היה העולם אפוף באי סדר, רוח אלוהים ריחפה על פני המים, והעולם היה חשוך. אלוהים החל את תהליך הבריאה ביצירת אור והבדלתו מהחושך אשר שרר בעולם. הוא קרא לאור יום ולחושך לילה וכך תם יום הבריאה הראשון. ביום השני הוא יצר רקיע אשר הבדיל בין המים שמעליו למים שתחתיו. לרקיע הוא קרא שמים. ביום השלישי אלוהים גרם למים להיקוות למקום אחד אשר נקרא ים והיבשה התגלתה. באותו יום גם נבראו הצמחים המכסים את הארץ. ביום הרביעי נוצרו השמש, הירח והכוכבים. ביום החמישי נבראו הדגים, חיות הים האחרות וכן העופות, ואלוהים בירך אותם בברכת פריון ורבייה. ביום השישי נוצרו חיות האדמה וכן בני האדם, שנעשו בדמותו של אלוהים, זכר ונקבה. הם בורכו בברכת פריון ורבייה, ונאמר שכל חיות האדמה והים וכל הצמחים ניתנו להם למאכל. אלוהים התבונן במעשיו והיה מרוצה מהם, וכך תמו ששת ימי הבריאה. ביום השביעי אלוהים עצר ושבת מכל מלאכתו, וקידש אותו משאר הימים.
 
לפני שהסתיימה מלאכת הבריאה, ולפני שנוצר האדם או אפילו שצמחו הצמחים, עלה אד מן האדמה והשקה את כל העולם. אלוהים יצר את האדם בעזרת עפר מן האדמה, ונפח בו נשמת חיים. לאחר מכן נטע אלוהים גן בעדן והניח שם את האדם. הוא הצמיח מיני צמחים וכן את עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. מעדן יצא נהר שהשקה את הגן ואז התפצל לארבעה נהרות: פישון המגיע לארץ החוילה שבה יש זהב, בדולח ואבני שוהם, גיחון, הסובב את ארץ כוש, חידקל שמגיע עד ארץ אשור, ונהר הפרת. אלוהים מטיל על האדם לעבד ולשמור על גן העדן, ומתיר לו לאכול מכל הנמצא בו, פרט לעץ הדעת טוב ורע, כי אם יאכל ממנו, הוא ימות.
 
אלוהים אומר שאין זה טוב שהאדם יהיה לבדו, ולכן יוצר לו מיני חיות ועופות, ומביאן אל האדם. האדם קורא להן בשמות, אבל לא מוצא לעצמו עזר כנגדו. אלוהים מרדים את האדם, לוקח צלע מגופו וסוגר את בשרו, ומהצלע יוצר אישה ומביאה לפני האדם. האדם מזהה אותה כבשר מבשרו וקורא לה אישה, וזוהי הסיבה שאיש בוחר לעזוב את בית הוריו ולדבוק באשתו. האדם ואשתו התהלכו עירומים ללא בושה.
 
הנחש מנסה לשכנע את האישה לאכול מפירות עץ הדעת. אף שבתחילה היא מסרבת בציינה את האיסור האלוהי, הנחש משכנע אותה לבסוף בכך שהוא אומר שאלוהים לא רוצה שהם יאכלו מפירותיו של עץ זה כי אז הם ידמו לאלוהים, ביודעם להבדיל בין טוב לרע. האישה אוכלת מהפרי ונותנת גם לאדם. לאחר מכן עיניהם נפקחות והם מבינים שהם עירומים ומרגישים בושה. הם תופרים לעצמם חגורות מעלי תאנה. כאשר הם שומעים את קולו של אלוהים מתהלך בגן הם מתחבאים בין העצים. האל קורא לאדם ושואל היכן הוא, והאדם עונה שהוא שמע את קול אלוהים והתחבא מכיוון שהוא עירום. אלוהים שואל אותו כיצד הוא יודע שהוא עירום, ואם אכל מעץ הדעת. האדם מאשר זאת אך מאשים את האישה שהיא נתנה לו את הפרי. אלוהים שואל את האישה והיא מאשרת, אבל מאשימה את הנחש ששכנע אותה.
 
אלוהים מקלל את הנחש בכך שיזחל על גחונו כל חייו, ושתהיה שנאת תמיד בינו לבין בני האדם. את האישה הוא מקלל בכך שהיא תלד ילדים בעצב, ושתמיד תשתוקק לבעלה אשר ימשול בה, ואת האדם הוא מקלל שמעתה הוא ייאלץ לעבוד את האדמה בקושי רב כדי שתצמיח לו אוכל.
 
האדם נותן לאשתו את השם חווה, כי היא אם כל חי, ואלוהים מכין להם כותנות עור להלבישם. אלוהים חושש שהאדם יאכל גם מעץ החיים וכך יחיה לנצח, ולכן מגרש אותו מגן עדן ומציב את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את הדרך אל עץ החיים.
 
אדם וחווה הולידו את קין שגדל להיות עובד אדמה ואת הבל שגדל להיות רועה צאן. ברבות הימים הביא קין מנחה לאלוהים מפירות האדמה, והבל הביא מביכורי צאנו. אלוהים לקח את מנחתו של הבל והדבר הכעיס את קין. אלוהים שואל את קין מדוע הוא עצוב ומסביר לו שעליו להיטיב ולשלוט ביצרו. קין פונה להבל בהיותם בשדה והורג אותו. אלוהים שואל את קין היכן אחיו והוא מיתמם וטוען שאינו יודע. או אז אלוהים מוכיח אותו על כך שהרג את הבל, ומקלל אותו בכך שהאדמה לא תניב לו יותר יבול וגוזר עליו חיי נדודים. קין טוען שהעונש חמור מדי כי בלא יכולת לעבוד את האדמה, כל מי שימצא אותו יהרוג אותו. אלוהים מבטיח שהוא יסמן אותו בסימן מיוחד שיזהיר אנשים שלא לנקום בו.
 
קין מתיישב בארץ נוד ומוליד כמה דורות, ובין צאצאיו ילדי למך מאשתו עדה: יבל, אבי יושבי אוהל ומקנה, יובל, אבי נגני כינור ועוגב, וילדי למך מאשתו צילה: תובל קין חרש המתכת, ואחותו נעמה. לאדם ולחווה נולד ילד נוסף בשם שת, ולו נולד בן בשם אנוש. בהמשך מתוארים שמות צאצאיהם של אדם וחווה, וכן שנות חייהם שהיו מאות בשנים, עד להולדתו של נח בן למך, אשר לו היו שלושה בנים: שם, חם ויפת.
 
כאשר בני האדם החלו להתרבות, חמדו בני האלוהים את בנות האדם ולקחו אותן לנשים. מזיווגים אלו נולדו הגיבורים, אנשי השם. אלוהים דן אז את האדם למשך חיים של מאה ועשרים שנה. אלוהים ראה שכל מעשיו ומחשבותיו של האדם רעים, התחרט שיצר את האדם והתעצב. הוא החליט למחות מעל פני האדמה את כל אשר ברא, מאדם עד החיות והעופות, אבל דווקא נח מצא חן בעיניו.
 
 
הזווית החילונית
 
פרשת בראשית כוללת כמה סיפורים שונים. העיקריים שבהם הם סיפורי הבריאה, סיפור הגירוש מגן העדן, וסיפור קין והבל. הפרשה מנסה להסביר את סדרי העולם, להבנתם של הכותבים, החל מעליונותו של האל, ועד נושאים ארציים כגון שלטון האדם על האדמה ובעלי החיים "מִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה" [בראשית, א, כב], עליונות הגבר על האישה, שלה נאמר "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ" [שם, ג, טז], ואפילו העדפת רועי הצאן, אשר בני ישראל הקדומים היו ביניהם, על פני תרבות יושבי הקבע "וַֽיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָֽה" [שם, ד, ב].
 
במשך אלפי השנים שחלפו מאז שנכתבו הפסוקים הללו, השתנו תפיסות רבות בנושאים אלו ואחרים, וחלו תמורות משמעותיות באורח חייהם של בני האדם. כיום אין כמעט בנמצא תרבויות נוודים, האדמה נאנקת מניצולה על ידי האדם, מינים רבים של בעלי חיים נמצאים בסכנת הכחדה או כבר עברו מהעולם, והשלטון הגברי המוחלט לא הניב תוצאות מניחות את הדעת מבחינת איכות החיים או ביטחונם האישי של בני אדם, גברים ונשים כאחד.
 
מאידך, טבע האדם בבסיסו לא השתנה מהותית במשך אותם אלפי שנים, ופרשה זו, הטומנת בחובה זכרונות עתיקים של סיפורים קדומים, יכולה ללמדנו על אופיה של הדמות האנושית, כפי שנתפסה בתקופה פשוטה יותר שבה האדם היה קרוב יותר לאדמה ואולי אף לבני אדם אחרים.
 
כאשר בוחנים את מעשיו של האדם בסיפור ומנסים להסיק מהם על קווי דמותו, עולה שמעשהו הראשון הוא מתן שמות לחיות "וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" [שם, ב, כ]. הדבר מעיד על חשיבה מקורית ויכולת המצאה, ומבדיל את האדם משאר החיות.
 
המעשה השני בסיפור הוא הבחירה לאכול מעץ הדעת, אף על פי שהדבר נאסר בפירוש. בתגובה לניסיונות השכנוע של הנחש טוענת האישה שנאמר להם שאם הם יאכלו מהעץ הם ימותו, אבל הנחש מסביר לה שלא כך הדבר "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָֽאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתֽוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵֽינֵיכֶם" [שם, ג, ד־ה]. האישה בוחנת את הפרי, ולבסוף בוחרת לאכול ממנו, ונותנת גם לאדם שנמצא עימה "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל" [שם, ו], כך שאדם נמצא באותו מעמד ושותף לאותה בחירה, גם אם לא השתתף בשיחה עצמה.
 
מכאן אנו למדים שהמאפיין השני המהותי של בני האדם הוא היכולת לבחירה חופשית, והיא קודמת אף ליכולת ההבחנה בין טוב ורע. בכך טמונה זכות גדולה, בד בבד עם אחריות כבדה.
 
מלכתחילה הוצב האדם בגן העדן לעבוד ולשמור עליו "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָֽהּ" [שם, ב, טו], ולצורך כך סופקו לו כל הצרכים החומריים. החלטתם של אדם וחווה הובילה לגירושם מן הגן, אל עבר חיים של התמודדות עצמאית עם קשיי הקיום "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַֽעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה" [שם, ג, כג].
 
לכאורה, מדובר בעונש קשה שדן את האדם לחיים של סבל, אבל מכיוון שהאדם הוא במהותו יצור חופשי, הוא אינו יכול לתת לרוחו להיכבל לעד. מדובר למעשה בשחרור לחיים עצמאיים שבהם יוכל אדם למצוא את דרכו בעצמו, וגם אם היא תהיה רצופת אתגרים, יהיו אתגרים אלו הכלים שיסייעו לו להתפתח וליצור את דמותו ולחיות את חייו על פי בחירתו.
 
עלינו לזכור תמיד שאנו חופשיים לעצב את חיינו, ומי ייתן שנשכיל לבחור נכונה את דרכנו, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להתבונן ב"כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה" ולומר "וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" [שם, א, לא].
 
שבת שלום