אמנות השמחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמנות השמחה
מכר
אלפי
עותקים
אמנות השמחה
מכר
אלפי
עותקים

אמנות השמחה

4.4 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

הרומאן הסוער והטוטאלי הזה, החומק מכל סיווג, הוא פצצה ספרותית שהוטלה על סף המאה ה־21, באיחור של שלושים שנה. ספיינצה (1924–1996) כתבה אותו יום־יום במשך תשע שנים – מאחוריה כבר היו עשרה סרטים ששיחקה בהם ושני רומאנים אוטוביוגרפיים – אך בתום הכתיבה, ב־1976, סירבו כל המו"לים החשובים באיטליה לפרסם את הספר, חלקם באגרסיביות.
 
שנתיים לאחר מות המחברת מימן בן-זוגה האחרון הדפסת מהדורה בת 1,000 עותקים של הרומאן, שלא זכתה לתשומת־לב. את המהפך חולל תרגום של הספר לצרפתית ב־2003, שהתקבל בפאריז כתגלית סנסציונית. הביקורות יצאו מגדרן נוכח "יצירת־מופת עוצרת נשימה", וכ־300,000 עותקים בכריכה קשה נמכרו תוך חודשים ספורים. רק אז גילו סוף־סוף את הרומאן גם באיטליה, הוא היה לרב־מכר בהוצאת אֵינָאודי (2008), תורגם ל־15 שפות, והעלו אותו על נס כמופת של כתיבה פמיניסטית מהפכנית.
 
גיבורת הספר החושנית ושלוחת־הרסן  היא מוֹדֶסטה, אשה משוחררת מקיבעונות מגדריים המטפחת קשרים סקסואליים סוערים ומשמעותיים עם שלוש נשים וארבעה גברים. ילדת הסחבות של פשוטי־העם הסיציליאנים, הרוצחת בגיל תשע את אמה ואת אחותה המונגולואידית, והגדֵלה ומתחנכת במנזר לקראת ייעודה ככלת האלוהים, אך הופכת לנסיכה סיציליאנית באמצעות נישואים מניפולטיביים – מתמקמת, בהיעדר גברים, בראש משפחת האצולה כאשה אנרכיסטית ואתאיסטית, התומכת (בימי איטליה הפשיסטית) בעיתונות קומוניסטית.
 
גוליארדה ספיינצה גדלה בסיציליה בבית הומה, עם תשעה אחים מנישואים קודמים של הוריה, באווירה פתוחה מורדת במוסכמות. אמה מארייה ג'וּדיצֶ'ה היתה ממנהיגות המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, לוחמת למען זכויות של פועלות ועורכת עיתון, שהושלכה כמה פעמים לכלא.
 
מודסטה שלה, שנולדה ב-1.1.1900, מלווה את התהפוכות הסוערות – הפוליטיות, הטכנולוגיות והחברתיות – של המחצית הראשונה של המאה העשרים מן השוליים הייחודיים של סיציליה, ועוטפת אליה ומוליכה עימה קבוצת אנשים גדולה המכַוונֶנֶת את עצמה בלי־הרף נוכח ההשתנות המואצת המתמדת של העולם.

פרק ראשון

1
 
 
הנה אני בת ארבע או חמש, בשטח בּוּצי, גוררת חתיכת עץ ענקית. אין עצים מסביב וגם לא בתים, רק זיעה ממאמץ הגרירה של הגוש הקשה הזה, וצריבה חריפה בכפות הידיים הפצועות מהעץ. אני שקועה בבוץ עד לקרסוליים, אבל אני חייבת למשוך, אני לא יודעת למה, אבל אני חייבת. נשאיר את הזיכרון הראשון הזה שלי כפי שהוא: לא מתחשק לי להניח הנחות או להמציא. אני רוצה לספר לכם מה שקרה מבלי לשנות דבר.
 
ובכן, גררתי את חתיכת העץ הזאת; ואחרי שהחבאתי אותה או נטשתי אותה, נכנסתי לחור גדול בקיר, סגור רק בווילון שחור מלא זבובים. אני נמצאת עכשיו בחשכת החדר שבו יָשַׁנוּ ואכלנו לחם וזיתים, לחם ובצל. בישלו רק ביום ראשון. אמי תופרת בפינה בעיניים פעורות בדממה. היא לא מדברת אף־פעם, אמא שלי. אם היא לא צועקת, היא שותקת. מפל השיער השחור והכבד שלה מלא זבובים. אחותי יושבת על הארץ ונועצת בה מבט מתוך שני חרכים כהים קבורים בשומן. כל החיים, לפחות כל עוד נמשכו חייהן, עקבה אחריה אחותי בלי־הרף ונעצה בה מבטים ככה. ואם אמי - כה נדיר - יצאה, היה צריך לסגור את אחותי בבית־השימוש, כי לא היתה מוכנה לשמוע על הינתקות ממנה. ובחדרון הזה היא צרחה, תלשה את שערותיה, חבטה את ראשה בקירות, עד אשר היא, אמא שלי, חזרה, לקחה אותה בין זרועותיה וליטפה אותה בדממה.
 
שנים שמעתי אותה צורחת כך מבלי לשים לב, עד ליום שבו הייתי מוטלת על הארץ תשושה מגרירת העץ, וחשתי את צעקותיה כמתיקוּת בכל הגוף. מתיקות שבעקבותיה חלפו בי צמרמורות עונג, עד שאט־אט התחלתי לקוות בכל הימים שאמא שלי תצא כדי שאוכל להקשיב לה, להצמיד את אוזני לדלת החדרון וליהנות מהצעקות האלו.
 
כשזה קרה, עצמתי את עיני ודמיינתי שהיא קורעת את בשרה, פוצעת את עצמה. ויצא שבעקבות הצעקות נדחקו ידי, וגיליתי שאם נוגעים במקום שהפיפי יוצא ממנו, מרגישים הנאה גדולה יותר מאשר מאכילת לחם טרי, פירות. אמי אמרה שאחותי טינה - "הצלב שאלוהים שלח לנו בצדק בגלל המעשים הרעים של אבא שלך" - היא בת עשרים; אבל היא היתה בגובה שלי, וכל־כך שמנה, שאם היה אפשר להוריד לה את הראש, היא היתה נראית כמו התיבה הסגורה תמיד של סבא - "נשמה מקוללת עוד יותר מהבן שלו..." הימאי. לא הצלחתי להבין איזה מקצוע זה ימאי. טוּצוּ אמר שאלה אנשים שגרים על אוניות ויוצאים לים... אבל מה זה ים?
 
טינה נראתה בדיוק כמו התיבה של סבא, וכשנמאס לי ממנה עצמתי את העיניים והורדתי לה את הראש. אם היא בת עשרים ואשה, בטוח שכל הנשים בנות עשרים נעשות כמוה וכמו אמא; עם הגברים היה אחרת: טוּצוּ היה גבוה ולא חסרו לו שיניים כמו לטינה, היו לו חזקות ולבנות כמו השמיים בקיץ, כשקמים מוקדם לאפות את הלחם. וגם אבא שלו היה כמוהו: מוצק, ועם שיניים שהבריקו כמו אלה של טוּצוּ כשצחק. הוא צחק כל הזמן, אבא של טוּצוּ. אמא שלנו לא צחקה אף־פעם, וגם זה בטח מפני שהיתה אשה. אבל אפילו שהיא לא צחקה אף־פעם, ולא היו לה שיניים, קיוויתי להפוך להיות כמוה, היא לפחות היתה גבוהה, והיו לה עיניים גדולות ועדינות, והיה לה שיער שחור. לטינה לא היה אפילו שיער: היו לה רק חוטים שאמא ניסתה לעבות בתסרוקת שתכסה את פסגת הבֵּיצה.
 
הצעקות נפסקו, בטח אמא חזרה והִשתיקה את טינה בלטיפות על הראש. מי יודע אם גם אמא גילתה שאפשר להרגיש הנאה רבה מליטוף המקום הזה. וטוּצוּ, מי יודע אם טוּצוּ יודע? הוא בטח הלך לקצור קנים.
 
השמש באמצע השמיים, אני צריכה לחפש אותו ולשאול על הליטופים האלה, וגם על הים הזה אני צריכה לשאול אותו. הוא עוד יהיה שם?
 
 
 
2
 
 
האור צורב לי בעיניים. תמיד כשאני יוצאת מהחדר האור צורב לי בעיניים; ולעומת זאת כשאני נכנסת החושך מעוור אותי. החום נשבר וההרים חזרו להיות שחורים כמו השיער של אמא. תמיד כשנשבר החום ההרים נעשים שחורים כמו השיער שלה, אבל כשהחום עולה, הם נעשים כחולים כמו שמלת יום ראשון שאמא תופרת לטינה. השמלות הן תמיד בשבילה, וגם הסרטים! אפילו נעליים לבנות היא קנתה לה. ולי שום דבר: "לך יש בריאוּת, ילדה שלי, מספיק שאני אקצר לך את השמלות שלי. למה את צריכה שמלות כשיש לך בריאוּת? תודי לאלוהים במקום להתלונן, תודי לאלוהים!" היא תמיד דיברה על האלוהים הזה, אבל אם ביקשת הסברים, שום דבר: "תתפללי שהוא יגן עלייך וזהו! מה את רוצה לדעת? תתפללי אליו וזהו".
 
החום בדיוק עבר והאוויר רענן. הבוץ התייבש תוך שעות ספורות, הרוח ייבשה אותו, סבך הקנים דומם ולא צועק כמו אתמול. אני צריכה להתבונן היטב: בַּמקום שבו הקנים זזים, שם נמצא טוצו.
 
"מה את עושה כאן כמו טיפשה? צדה זבובים?"
 
"חיפשתי אותך, ואני לא טיפשה! חיפשתי אותך, גמרת?"
 
"לא גמרתי. אני נח. מנצל את זה לסיגריה. את גם עיוורת, לא רק טיפשה כמו אחותך? את לא רואה שאני שוכב בצל ויש לי סיגריה בפה?"
 
"אז אתה מעשן עכשיו? לא ראיתי אותך אף־פעם מעשן קודם".
 
"בטח שאני מעשן, כבר יומיים. הגיע הזמן, לא?"
 
הוא שותק עכשיו, ומוציא את הסיגריה מהפה. הוא כבר לא ידבר יותר. תמיד כשטוצו סגר את הפה, הוא לא פתח אותו שוב שעות, כמו שאמר אבא שלו. ואם הוא היה עושה את זה עוד קודם, אין שאלה בכלל שגם עכשיו, כשהוא מעשן. וכמה הוא גדול כשהוא שוכב ככה! האם גדל, או שבגלל הסיגריה הוא נראה גדול יותר? איך אני יכולה לדבר אתו עכשיו כשהוא נעשה ככה גדול? הוא צחק לי בפנים ואמר שאני תינוקת טיפשה, כמו תמיד. אני יכולה רק לשבת לצדו בלי לזוז, לפחות אני יכולה להביט בו. התבוננתי בו ארוכות ואני מתבוננת בו עכשיו: פרצוף שחור מהשמש, שכאילו חותכים אותו שני פצעים ענקיים ובהירים - אלה לא עיניים - הדומעים מים כחולים, עמוקים וקרירים. הבטתי בתנועות הבטוחות שבהן קירב את הסיגריה אל פיו ואחר־כך הוציא אותה, כמו שעשה אביו.
 
הביטחון שלו עורר בי רעד.
 
לא, הוא לא ידבר אתי יותר, ואולי לא ירשה לי אפילו להביט עליו. נעשה לי קר כל־כך למחשבה הזאת, עד שנאלצתי לעצום את העיניים ולשכב, גם כי הראש הסתובב לי כמו בפעם שהיה לי חום. עצמתי את העיניים בהמתנה לגזר־הדין. הוא לא ירשה לי יותר אפילו להתבונן בו.
 
"מה את עושה, קוֹפִיפָה, הלכת לישון?"
 
"לא, אני לא ישנה. אני חושבת".
 
"אז את גם חושבת? קופיפה שחושבת! ועל מה את חושבת? תיתני לי את הכבוד לדעת?"
 
"חשבתי לשאול אותך..."
 
"מה? קדימה, דברי! את נראית לי כמו תרנגולת לפני שחיטה! מה כבר קרה, דברי!"
 
"שום דבר, שום דבר. רציתי לשאול אותך מה זה הים".
 
"מספיק עם הים הזה! איזה עקשנית את! מאה פעמים הסברתי לך, מאה פעמים! הים הוא שטח גדול של מים עמוקים כמו המים בבאר בין החווה שלנו לבין החורבה שהיא הבית שלכם. רק שהוא כחול, וכמה שתסובבי את העיניים לא תוכלי לראות איפה הוא נגמר. אבל מה את רוצה להבין! את טמבלית, ואפילו אם לא היית טמבלית, אז הנשים, כמו שאבא שלי אומר, מאז שהעולם נהיה עולם, לא מבינות כלום".
 
"אני דווקא כן מבינה: מים עמוקים כמו בבאר, אבל כחולים".
 
"כל הכבוד, איחולי! אז קומי ותסתכלי מסביב! את רואה את הקְיָאנָה, את המישור מסביב? איך קוראים לַקְיָאנָה הזאת? נראה אם את מסוגלת ללמוד".
 
"לקיאנה הזאת קוראים קיאנה דֶל בּוֹוֶה".
 
"אז טוב, הים הוא קיאנה של מים כחולים, אבל בלי הרי הבזלת שאנחנו רואים בסוף. כשמסתכלים על הקיאנה של הים, לא רואים שום דבר בסוף, שום דבר לא חוסם את המראה, או יותר נכון, רואים קו דק, קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים. ולקו הזה קוראים אופק".
 
"ומה זה האופק?"
 
"אמרתי לך, זה הכל קיאנה של מים כחולים שנגמרים בשמיים, בקצה־בקצה, הכי רחוק שהעיניים יכולות להגיע".
 
"קיאנה של מים כחולים כמו העיניים שלך, שמתאחדת עם השמיים של המצח שלך".
 
"תראו על מה את חושבת! את טרובדורית, נראֶה לי, אני נשבע שאת נראית לי טרובדורית! נפלת מהמיטה הבוקר שיש לך מחשבות של משוררים?"
 
"ואתה, נפלת מהמיטה שאתה מעשן כמו גדול? אתה מעשן ואני... אני מסתכלת בעיניים שלך? אם אסתכל בהן אבין יותר טוב איך הוא הים".
 
"אז תסתכלי! מישהו אמר לך משהו? אם את כל־כך נהנית להבין מה זה הים, אז בבקשה. את בטח מאוד נהנית אם הסמקת ככה. את חמודה, אפילו שאת טמבלית, ממש חמודה! השד יודע עם מי אמא שלך עשתה אותך".
 
"בטוח שעם גבר, אפילו ימאי, זה מה שהיא אמרה לי".
 
"יופי, עכשיו אנחנו נעשים שנונים! מה קרה? בפעם האחרונה נראית מוּמיה! התעוררת פתאום באמצע הלילה?"
 
"כן, התעוררתי, ולא הלילה, וגם על זה רציתי לשאול אותך..."
 
"מה? למה שאני אדע על ההתעוררות שלך! לכי לשאול את אמא שלך. הים הוא דבר אחד אבל... אוּף, מה שתית הבוקר? את אדומה כמו שיכור! מה עוד את רוצה לשאול? תדברי ותפסיקי לנעוץ בי עיניים. די, נמאס לי, שאלוהים ישמור, כבר מסתובב לי הראש מכל המבטים האלו. איזה עיניים יפות יש לך מקרוב, לא שמתי לב. נראות דבש... השד יודע עם מי אמא שלך עשתה אותך. עכשיו אני חוזר לעבוד, נמאס לי! אוף! למה את מחזיקה אותי ככה? השתגעת?"
 
החום שוב התגבר, אדים עלו מהאדמה, וההרים התרחקו ושוב הכחילו. לא יכולתי לשחרר אותו, הייתי צריכה לשאול אותו למה - כשהסתכלתי בו קודם, ועכשיו כשאחזתי בזרועו - למה נולד בי אותו חשק ללטף את עצמי בַּמקום ש...
 
"תראו איזה מין שאלות! בגילך! איזה קרצייה את! אבא שלי צודק, קרצייה! את לא מתביישת?"
 
"ולמה אני צריכה להתבייש? אם אני גיליתי בלי שמישהו אמר לי, אז זה אומר שכולם מגלים".
 
"חכמה! היגיון בריא! תיזהרי, פִּיצִ'ירִידָה.1 לטובתך, תעזבי את הזרוע שלי. הדם עולה לי לראש, תיזהרי!"
 
"למה להיזהר? אני לא מפחדת ממך, ואתה צריך לענות לי. תענה לי, ידעת את זה?"
 
"בטח שידעתי! את חושבת אותי לסתום? אני גבר, ואם לא תעזבי אותי אני אלטף אותך ככה שנעשה פה חביתה".
 
"אז בוא נעשה את החביתה הזאת. אני לא מפחדת! אני כבר בת תשע! זה אתה שמפחד. איזה מין גבר אתה! אתה רועד כולך!"
 
הוא השתחרר וקם. באופן מוזר נגמר לי הכוח בידיים, ובכל־זאת, כשראיתי אותו עומד ומרים את הכובע מהאדמה בלי להביט בי, ואני לא הצלחתי לקום, התגלגלתי על האדמה ותפסתי לו את הקרסוליים בידיים שלי. פחדתי שייתן לי בעיטה, אבל הוא, במקום זה, עם הכובע ביד, רכן בהתחלה עם הידיים קדימה כאילו כדי להזיז אותי, ואז נפל על הברכיים ואז עלי. עיניו היו עצומות. האם הוא קיבל מכה כשנפל? האם התעלף? עברו מאה שנים. לא העזתי לדבר. פחדתי שיתנתק ממני. וחוץ מזה, גם אם הייתי רוצה, כבר לא היה לי עכשיו כוח אפילו להזיז את השפתיים. לא הכרתי את העייפות המשונה הזאת, עייפות מתוקה, מלאה צמרמורות שצפתי עליהן. מאחורי גבי בלי ספק נפערה תהום שעשתה לי סחרחורות, אבל הצמרמורות החזיקו אותי תלויה באוויר. פקחתי את עיני ושמעתי את קולי אומר:
 
"עכשיו אני יודעת מה זה הים".
 
הוא לא ענה, והסתכל בי בלי לזוז, הוריד לי את החצאית, הרים לי את התחתונית והפשיט לי את התחתונים. הוא לא זז, אבל נעץ בי כל הזמן את עיניו והתחיל ללטף אותי עם האצבע בדיוק כמו שעשיתי כשטינה צעקה. פתאום הרחיק בבת־אחת את פניו. האם הלך?
 
"לא, אני כאן, לאן את רוצה שאני אלך? עכשיו אני צריך להישאר כאן".
 
נרגעתי ועצמתי את העיניים. טינה צעקה, וכל הגוף שלי היטלטל בצמרמורות שהכרתי. אחר־כך נעשו הליטופים עמוקים כל־כך ש... איך הוא עושה את זה? הבטתי בו. הוא פישק את רגלי ופניו היו שקועות בין ירכי; הוא ליטף אותי עם הלשון. בטוח שלא הייתי יכולה להבין אם לא הייתי מסתכלת: זה לא משהו שיכולתי לעשות לבד. המחשבה הזאת שלחה בי צמרמורת עמוקה כל־כך, שהצעקות של טינה השתתקו ואני זאת שצרחה חזק, חזק יותר מאיך שהיא צועקת כשאמא סוגרת אותה בחדרון... התעלפתי או נרדמתי? כשפקחתי את העיניים היתה דממה גדולה בקיאנה.
 
"עכשיו אנחנו צריכים לעצור כאן, ילדונת. אפילו שאת פרחחית קטנה, אני לא רוצה להרוס אותך. תלבשי את התחתונים ועופי. תגידי תודה שהצלחתי להחזיר את הראש למקום אחרי שסובבת לי אותו. אוי, שאלוהים ישמור, ממש סובבת לי את הראש. מי היה חושב? את מושכת, ממש מושכת, אבל אני לא רוצה להרוס אותך. קומי על הרגליים ועופי מכאן!"
 
 
 
 
 
3
 
 
קמתי, לבשתי את התחתונים, אבל לא ברחתי, למרות קולו המאיים ועיניו שלא פגשו אותי. זה כבר לא היה כמו קודם. הוא כבר כל־כך לא הפחיד אותי שלא אמרתי לו שלום. והתחלתי ללכת לעבר הבית לאט, כי צלעתי מעייפות ומזיכרון הצמרמורות, שגרם לי למעוד בכל צעד. זה היה נפלא.
 
הליטופים הקודמים נראו לי כמו לחם יבש לעומת הליטופים של טוצו. טוב עשיתי ששאלתי את טוצו. הוא יודע הכל, וגם אם בהתחלה קצת התרגז, אחר־כך ענה לי. גם עכשיו, כשהבטתי בקיר הרעוע הזה שאמא קוראת לו בית, ידעתי שיש בתים אחרים גדולים, ורחובות וימים מעבר להרים הרחוקים, שפעם נעלמו ופעם חזרו והופיעו כמו הנשמות של המתים.
 
הזקנה שבאה אלינו פעם בחודש מדברת תמיד על הנשמות... היום או מחר הזקנה צריכה לבוא. זה ככה כי אמא הדליקה את התנור הבוקר ואפתה לחם. בכל פעם שהזקנה באה אמא אופה לחם, ויחד עם הלחם היא אופה גם עוגיות, שאחר־כך היא מגישה אותן עם ליקר הרוֹזוֹליוֹ.
 
נשמעים דיבורים מאחורי הווילון. זאת בטח הזקנה שהשק שלה מלא בהמון סמרטוטים קטנים, שאחר־כך אמא תופרת אותם אחד ליד השני.
 
הזזתי את הווילון השחור והתאבנתי על הסף. בדיוק מולי, כאילו ציפה לי, ישב מאחורי השולחן אדם גבוה ומוצק, גבוה יותר ומוצק יותר מאבא של טוצו. ענק עם סבך שיער פרוע על המצח, וז'קט כחול מבד שאף־פעם לא ראיתי, מבריק ושעיר; הוא הביט בי בעיניים מחייכות, כחולות כמו הז'קט. שיניו היו לבנות כמו השיניים של טוצו ושל אביו.
 
"תראו־תראו איזה חתיכת בת יפה מצאתי! אני שמח, ממש שמח! הייתי משוכנע שמֵאִמא שלך נולדות רק בנות כמו טינה. אני רואה בשמחה שזה לא ככה, בת שלי. איזה סיפוק לראות שבשר מבשרך נהיית כזאת חתיכת בחורה יפה כמו שאת".
 
"תפסיק עם זה! אל תדבר ככה ותעזוב את מוֹדֶסְטָה! היא לא חתיכת בחורה, היא עוד ילדה, ילדה! תסתלק מכאן! כבר כל הערב אני אומרת לך את זה. תסתלק, תסתלק או שאני אקרא לשוטרים!"
 
"תשמעו אותה! שוטרים! איפה תמצאי אותם? מאחורי הדלת? לכי! לכי! רוצי החוצה לַקיאנה, זה רק יעשה לך טוב! השמנת כמו פרה. תראי אותי איזה גוף יש לי, אני רץ כל החיים!"
 
והוא קם והזדקף מלוא גובהו, טפח לעצמו על החזה ועל המותניים, המוצקים בלי טיפת שומן. ואחרי שהסתובב סביב עצמו כדי להיטיב להראות את עצמו, נפנה לעברי בצחוק. היה לו קול רך כמו הבד של הז'קט שלו. אף־פעם לא נגעתי בבד כזה. הוא אחז בסנטרי בכפות ידיו והביט בי והמשיך לצחוק.
 
"את גם גבוהה, ומלאה ואדומה כמו רימון".
 
הנה מי שאמא שלי עשתה אותי אתו! נהניתי לדבר ולצחוק אתו. אמא וטינה אף־פעם לא דיברו. עכשיו אני יכולה לדבר אתו, במקום ללכת לשפוך את הלב בפני הרוח, כמו שעשיתי תמיד... ידו הרימה את הסנטר שלי, ואני הרמתי את העיניים לראות טוב יותר את הצחוק הזה, ואז אמא שלי צעקה - אף־פעם לא שמעתי אותה צועקת ככה - היא הטילה את עצמה ביני לבין האיש הזה והתחילה למשוך אותי לפינה כדי להרחיק אותי ממנו. הצעקות האלה עוררו בי תשוקה לנשיקות של טוצו, ועצמתי את העיניים. אמי, בַּקול של טינה, משכה וצעקה, והוא צחק. דחפתי אותה בכל כוחי. לא רציתי לזוז. רציתי להישאר כאן ולהקשיב לו.
 
"אין טעם שתצרחי, מטומטמת! את לא רואה שהיא רוצה להישאר ליד אבאלֶה? אֶה, הקול של הדם לא משקר אף־פעם, אף־פעם! נכון שאת רוצה להישאר ליד אבאלֶה? תגידי לאמא שלך שאת רוצה להישאר עם אבא שלך".
 
"כן, אני רוצה להישאר אתו!"
 
עוד לא גמרתי לומר את זה, ואמי, שלא חדלה לצעוק, זרקה את עצמה עלי, תפסה אותי בשיער. אבל הוא, ביד גדולה, ניתק אותה ממני ואמר ברכות:
 
"תשימי לב לא לגעת בַּבָּשר־מבשרי! תורידי את הידיים, או שאני אמלוק את צוואר התרנגולת המצומק שלך".
 
אמי קרסה כמו שמלה ריקה בין ידיו: נראתה בדיוק כמו ערֵמת סמרטוטים. וכמו ערֵמת סמרטוטים אספו אותה הידיים הגדולות כדי לזרוק אותה לחדרון בית־השימוש. כשפתח את הדלת ראיתי את טינה שפופה בפינה. אין ספק שהוא זה שהכניס אותה לשם קודם. וכסמרטוט על סמרטוט הצטרפה אמא שלי לטינה. אחר־כך הוא נעל את החדרון בשלווה ונפנה אלי בתנועה מצחיקה של שטיפת ידיים. הדם שלי צחק בגאווה על כוחו.
 
כשהרים אותי בין זרועותיו, דהו הליטופים שלי והליטופים של טוצו לעומת ההנאה שהרגשתי בין הרגליים מהידיים הכבדות והקלות האלה, המכוסות פלומה בלונדינית רכה. חיכיתי. מאיך שהביט בי ידעתי מה הוא רוצה.
 
"לא הפחדתי אותך, נכון? לא עשיתי לה שום דבר רע. רק דאגתי שהיא קצת לא תסתובב בין הרגליים. היא יותר מדי מעצבנת, ואני רוצה ליהנות בשקט ושלווה מחתיכת הבת הזאת, שלא ידעתי שיש לי. ממש ברכה משמיים... את מפחדת?"
 
"אני לא מפחדת. טוב עשית. ככה היא תלמד לקח על זה שהיא תמיד צועקת עלי ותמיד מענישה אותי על כל דבר".
 
"טוב. אני רואה שיש לנו אותו דם, וזה משמח אותי, ממש משמח..."
 
הוא המשיך להגיד משמח, בקול נמוך יותר ויותר ונחפז יותר ויותר, והניח אותי על המיטה בלי מאמץ. הוא היה חזק כל־כך שהרגשתי קלה כמו פקעת הצמר שהייתי צריכה תמיד להביא לאמא כשעבדה. עכשיו היא לא עבדה. אחרי ששתקה קצת, היא התחילה לצעוק מאחורי הדלת עם טינה, או שזאת היתה טינה? או אולי שתיהן? אבל לי לא היה אכפת מכלום. גם אני בכיתי ככה הרבה פעמים, עכשיו תורה, לא אכפת לי. היה אכפת לי רק לעקוב אחרי הידיים הגדולות, המלאות פלומה בלונדינית, שהפשיטו אותי. כשהייתי עירומה לגמרי הוא נגע בחזה שלי והפסיק ללחוש, והתחיל לצחוק בשקט:
 
"הנה שני הכפתורים שעומדים לנבוט. כואב לך כשנוגעים בהם?"
 
"לא".
 
"את יודעת מה הבליטות הקטנות האלה?"
 
"לא. אולי אבעבועות?"
 
"טמבלית! אלו השדיים שמתחילים לנבוט. אני מתערב שיהיו לך שדיים גדולים ומוצקים כמו של אחותי אדלינה. לדודה שלך אדלינה, כשהיתה בגילך, היו פטמות באותו צבע כמו שלך, ורודות ורודות".
 
"ואיפה האדלינה הזאת? אף־פעם לא ראיתי אותה".
 
"דודה אדלינה את צריכה להגיד. דודה אדלינה. אם תעשי מה שאני אומר לך, אני אקח אותך אליה. היא בעיר גדולה עם חנויות, תיאטרונים, שווקים... וגם עם נמל גדול".
 
"אם יש נמל אז יש גם ים?"
 
"בטח שיש ים, וגם אוניות, ובניינים מפוארים. אדלינה נעשתה גברת חשובה! אם תעשי מה שאני אומר לך, אני אקח אותך אתי אליה, ולא רק את הדודה המכובדת שלך אני אכיר לך, אני אראה לך עוד דברים שאת אפילו לא יכולה לדמיין, דברים מדהימים. את רוצה? את רוצה לשמח את אבאלה? אם תשמחי אותו, הוא אחר־כך ישמח אותך".
 
 
 
4
 
 
הוא נראה שמח להישכב לידי עירום לגמרי. אף־פעם לא ראיתי גבר עירום. בלי הז'קט הכחול נראו כתפיו כמו הסלעים הלבנים בזרם בעונת תות העצים, כשהשמש נעוצה באמצע השמיים במשך ימים על ימים על חודשים. פקחתי את העיניים והיא היתה שם, מקובעת. עצמתי אותן אבל היא נשארה חסרת־תנועה מאחורי שמשת החלון. בלשה? הייתי חייבת לישון. גם בעיניים עצומות דקרו החרבות הבוהקות של השמש את עפעפי, וכדי לישון הייתי צריכה להתכדרר כולי כדי להתחבא מהאור שבלש אחרי.
 
"מה את עושה? את מנסה להתכדרר ככה כדי להתחבא? את מפחדת מאבאלה שלך?"
 
איך הוא הבין? עירום ולבן ככה, הוא היה מפחיד, אבל היה אסור לי להראות לו. הייתי צריכה להיות חזקה כמוהו. אם יבין שאני מפחדת, יחשוב שאני כמו אמא ולא ייקח אותי רחוק.
 
"אני לא מפחדת. רק שהמטומטמות הבוכות האלה משגעות לי את הדם. אם זה נכון שאתה אבא שלי ואתה דומה לי, תשתיק אותן באגרוף".
 
הסלעים לידי נעו כעת לאט. הוא בער, והפלומה הבלונדית הרכה עלתה כמו שדה שיפון מפרקי ידיו לכתפיו. השיפון נשרף. מתי זה היה? קטפנו תות אני ואמא, וטינה צחקה מתחת לְעץ תאנה, ואז נפלה חתיכה מהשמש הגבוהה וחסרת־התנועה הזאת, וכמו נחש התחילה אש להזדחל ולשרוף הכל מסביב. שרפה את הפלומה הבלונדית, את הפרגים, את הבדים שאמא הניחה לייבוש, את החצאיות של טינה, העשן של הפלומה הנשרפת החניק גם אותי.
 
"איך אני אצליח, ילדונת, איך אני אצליח להשתיק את התרנגולות האלה כשאת מלטפת אותי ככה? את ניצן, ניצת ורד אמיתית".
 
השיפון הבלונדיני צרב, ונחש האש החניק את הגרון, היא היתה צריכה לברוח... היתה צריכה לברוח ולטפס על התאנה ולצעוק כמו אז... למשמע הצעקות שלה יבוא טוצו וייקח אותה בזרועותיו.
 
"איך הצלתָּ אותי מהאש, טוצו?"
 
"את היית מתחת לַבֵּית־שחי, ומתחת לָאחר היתה טינה המסכנה, חרוכה לגמרי, היא נראתה כמו חתיכת עץ שמכינים ממנה פחם".
 
"ולמה לא השארת אותה שם להישרף? היית צריך להציל רק אותי".
 
"תשמעו־תשמעו את הפיצ'ירידה המקוללת הזאת, איזה לב יש לה! אם תגידי את זה עוד פעם, אני אשאיר אותך, שאלוהים ישמור, אני אשאיר אותך להישרף, אפילו שאת לבנה ושמנמנה כמו יונה".
 
היא היתה צריכה לברוח, אבל הסלע התגלגל לאט להיות מעליה, מחץ אותה אל קרשי המיטה הגדולה, והאש עלתה. טינה צעקה, אבל הצעקות שלה לא עוררו במודסטה שום הנאה. הגבר הזה לא החזיק אותה מתחת לבית־השחי, לא ליטף אותה כמו טוצו, אלא פישק לה את הרגליים והכניס לה בחוֹר שממנו יוצא הפיפי משהו קשה וחותך. הוא בטח לקח את סכין המטבח ורצה לבתר אותה, כמו בפסחא כשאמא מבתרת טלה בעזרת טוצו. הלהב נכנס בין הירכיים הרועדות של הטלה - היד הגדולה שקעה בדם כדי לחלק, להפריד - והיא נשארה שם על קרשי המיטה, מרוסקת.
 
 
 
לא רואים כלום. האם השמש שקעה? או היא־עצמה כבר מתה, שסועה לחתיכות כמו הטלה? הכאב מהסכין עוד היה שם, ועלה דרך הטבור לתוך הבטן, ואז עד לחזה שהתבקע. ובכל־זאת התנועעו הזרועות שלה. היא חיפשה את הסכין באצבעות, הוא היה שם מחובר לגב. גם החזה היה שלם, וגם הבטן היתה שלמה. מתחת לבטן צרב הבשר החתוך, ומשהו סמיך וחלקלק טיפטף, נוזל מוזר, לא פיפי, זה היה דם. לא היה לה צורך להסתכל: היא הכירה אותו מאז ומעולם.
 
עדיף להישאר ללא תנועה בעיניים עצומות ולישון, אבל השמש מבקעת את ראשי, ועלי לפקוח את העיניים: הזוהר הזה אינו השמש אלא מנורת הנפט שאמא הדליקה קודם כדי לעבוד, הדליקה לפני זמן רב, עוד לפני שהגיע הגבר העירום הזה, שעכשיו ישן לצידה ואתו הדם הכואב. גם אמא, כשהיה לה דם, היתה לוחצת על הבטן ובוכה, ואחר־כך הצטברו בגיגית עוד ועוד בדים מוכתמים באדום.
 
כבר לא כואב לה יותר, ואביה נראה מאושר בשנתו. הוא יתעורר במהרה ובטח ירצה לעשות שוב את מה שגרם לו להיות כל־כך מאושר. אמא היתה אומרת תמיד: "זה אסון להיוולד נקבה, מרגע שמתחיל אצלך הדם, שלום לשקט ולשלווה! אלה מחפשים רק את ההנאות שלהם, הם קורעים אותך מלמעלה עד למטה, ואף־פעם לא מוצאים סיפוק".
 
קודם הייתי ילדה, אבל עכשיו נעשיתי אשה ואני צריכה להיזהר: הוא כבר זז. אני צריכה לברוח. אבל לאן? חשוך בחוץ.
 
לחדרון? אני צריכה רק לסובב את המפתח ולמצוא מחסה בין זרועותיה של אמא. אבל שום רחש לא מגיע מהדלת הזאת, וחוץ מזה, אמא לא חיבקה אותי אף־פעם, רק את טינה היא מחבקת. וגם עכשיו, אם מצמידים את האוזן לעץ, שומעים שהן ישנות חבוקות. שומעים את הנשימה הכבדה של טינה ואת זאת הקלה של אמא, כמו בכל ערב על המיטה הגדולה: אני שוכבת בצד של הרגליים, והן בכיוון הנכון, חבוקות. לא, היא לא תפתח, היא רק רוצה לדעת אם גם כאן, על הרצפה, הן חבוקות. אם תיקח את המנורה אולי תוכל לראות דרך החרכים. שום דבר, לא רואים כלום... אני צריכה להעיר אותן, אני צריכה להעיר אותן עם האור של המנורה. מספיק לשים את המנורה ליד הדלת ולהוריד את הזכוכית שמגינה על הלהבה, וזו, כמו השמש, כבר חורכת לי את המצח ומגרשת אותי לאחור, ומיד היא מתפתלת מהירה על העץ היבש מהבצורת. כבר חודשים לא ירד גשם.
 
טוצו שגה אז, כשהציל את טינה מהאש. הוא שגה, רק אותי היה צריך להציל. אבל הפעם הוא לא כאן, ואני, גם אם המחיר הוא שאמות מפחד מהלהבות האלה, מהעשן הזה שכמעט מחניק אותי, לא אקרא לעזרה ולא אצעק.
 
 
 
 
 
5
 
 
"יצור אומלל! יצור אומלל! אם לא הייתי רואָה במו־עיני ושומעת במו־אוזני לא הייתי מאמינה! עזוב אותה, המפקד, עזוב אותה. אל תענה אותה יותר. אתה לא רואה איך היא רועדת? מה אתה עוד רוצה לדעת? אתה חוקר אותה כבר שלושה ימים, והכל, למרבה הצער, הכל כל־כך ברור! הכל כל־כך נורא, שכאילו אנחנו בימי־הביניים ולא ב-1909. וזה כי אנשים יראי־שמיים כבר לא מנהלים את הארץ, וחסרי־האלוהים..."
 
"תסלחי לי, אֵם המנזר, אבל הפוליטיקה לא קשורה לכאן. ברשותך, בשלושת הימים האלה אני רק מילאתי את חובתי. למרבה הצער יש מקרים כאלה כמו זבל... אוי! סליחה, הוד מעלתֵך. התכוונתי לומר... אני, נו, כן, ראיתי כל־כך הרבה מקרים כאלה, שאני כבר לא יכול לספור כמה. וזאת גם חובתי לברר את האירוע, גם כדי להגן על היצור הזה".
 
"אוי, בתולה קדושה! שתוק, שתוק! אתה לא רואה שברגע שהיא שומעת את קולך היא תיכף חוטפת עוד התקף?"
 
הקול המתוק הזה - אתם לא שומעים כמה הוא מתוק? זה קולה של האם לאונורה, שרומז לי להתעלף. זה קל: די לכווץ חזק את העפעפיים ואת האגרופים, עד שהעיניים מתחילות להזיל דמעות, והציפורניים ננעצות בבשר של כפות הידיים, ואני רועדת כולי כמו טינה כשאמא היתה יוצאת מהבית. למדתי את זה ממנה, וכמוה - אני רואה אותה מוטבעת על העפעפיים המכוּוצים — כבר רעדתי.
 
"אין לך בכלל לב, המפקד? עזוב אותה בשקט! לא שמעת מה אמר דוקטור מילָצוֹ? אסור לה לזכור שום דבר מאותו ליל תופת, שום דבר! הקטנה צריכה לשכוח... אתה רואה? ברגע שראתה אותך, היא החווירה כמו גווייה, וברגע שהזכרת את המעשה הנפשע, מיד חזר ההתקף. מה עוד אתה רוצה לדעת? טוצו ואביו אישרו הכל כשהם הביאו אותה לכאן, וגם אחר־כך, בעוד כמה פעמים..."
 
"ברשותך, האֵם, זה לא בדיוק הכל".
 
"מה כוונתך? אלה רק פרטים".
 
"אבל לא מצאנו את האיש שטוען שהוא אביה, לא עם השרידים של האמא והאחות, ולא... תביני, האֵם, אנחנו צריכים למצוא אותו!"
 
"זאת האחריות שלכם למצוא אותו. מצאתם את הז'קט, לא? אפילו מקטיפה כחולה כמו שאמרה המעונה הקטנה הזאת. בשם סנטה אגאתה, שהתענתה כמו הילדונת הזאת, אל תענה אותה יותר! אתה רואה איך היא מתפתלת? לך מכאן בשם האל המשקיף עלינו! אתם, השוטרים, אין לכם נפש נוצרית. ואת, האחות קוֹסטַנְצָה, במקום לעמוד מאובנת כמו מומיה, עזרי לי להשכיב את מודסטה במיטה. הנה, ככה. ילדה מסכנה! את מרגישה כמה היא כבדה? זה ממש התקף אפילפטי. ואם לפני האסון, לפי מה שאמר טוצו, היא לא סבלה מזה, האסון הזה הרס אותה לתמיד".
 
שוב הראה לי קולה של האם לֶאוֹנוֹרָה מה אני צריכה לעשות: לכווץ עוד יותר חזק את האגרופים, ושהציפורניים יחפרו עוד יותר עמוק בבשר. עדיף לסבול את הכאב מאשר לתת תשובות לאיש הזה עם השפם השחור והעיניים הקשות כאבן, שבסערת השאלות עלול לגרום לי לומר את מה שאני לא רוצה לומר. העפעפיים כאבו עכשיו כל־כך, שהתחלתי לצעוק חזק, בקול אמיתי. אמיתי כל־כך, ששני האנשים האלה, מבולבלים מהבכי שלי ומן התחינות הרכות של האם לאונורה, נעלמו בין האוושות הנסערות של החצאיות הארוכות, שהנשים הגבוהות והמוזרות הללו לבשו. רק לאחר שהשתתקו כל הקולות, פרט לנשימתה הקלה של האם לאונורה, יישרתי את האצבעות, אבל לאט, שהיא לא תבחין. הייתי צריכה להירגע לאט, כדי שהיא לא תבין את כוונותי. הייתי צריכה לעקוב אחר ההצעות של הקול המתוק הזה. מה היא אומרת עכשיו? מה אני צריכה לעשות?
 
"הכל בסדר עכשיו, הכל בסדר. הבריון השחור הלך, ואני כאן לצידך. לא יענו אותך יותר, קדושה־מעונה קטנה ומסכנה, גוף ונפש מעונים כמו סנטה אגאתה הפטרונית שלנו! הנה, ככה, לאט־לאט, תירגעי. אל תפחדי, האיש השחור כבר לא כאן".
 
ידעתי את זה, אבל גם ידעתי שלא זה הרגע לפקוח את העיניים. את זה היא טרם אמרה לי.
 
"הם כבר לא כאן, את לא מאמינה לי? את צודקת שאת כבר לא מאמינה לאף־אחד אחרי מה שעשו לך, את צודקת. אבל אני אחזיר לך את האמונה. את צריכה לתת בי אמון, תפקחי את העיניים ותני לי להתנחם כשאראה בעיניים היפות שלך שאת מאמינה לי".
 
הנה, היא אמרה. סוף־סוף יכולתי לפקוח את העיניים. עוד רגע אפקח אותן. היא ציוותה עלי לא רק בקולה אלא גם בידיה הצחורות והחלקות, חלקות יותר מהשמיכה הצמרירית והרכה הזאת, צחות ומבושמות יותר מהסדינים שכמו במטה קסם החליפו את אלה השחורים והקשים במיטה הגדולה שבה ישנתי תמיד קודם... קודם... כשהדם עוד לא בא. למזלי התגברתי על הפחד מהאש בלי לרוץ לטוצו. אם לא היה לי כוח להתגבר, היה טוצו, עם רגלי הארנבת שלו, בטח מציל אותן שוב.
 
"הנה ככה, בעיניים היפות האלה את צריכה להביט בי. יפות וצלולות. ואל תחשבי יותר על האש הזאת, שמערפלת לך את המבט. אל תחשבי עליה, ובמקום זה התפללי, התפללי לסנטה אגאתה שתעשה לך נס ותשכחי הכל והיא תרפא את גופך ואת נפשך המעונים".
 
"מי זאת סנטה אגאתה?"
 
 
 
 
 
6
 
 
"אוי, ישו ומארייה, את לא יודעת? מה שרואים בכפר העלוב שלנו! לא לימדו אותך כלום, כלום. רק אומללות ועינויים. אם תבטיחי לי לעשות מה שאמר דוקטור מילָצו..."
 
"מה הוא אמר?"
 
"הוא אמר לך לשכוח, לשכוח הכל. אם תשכחי, אני אלמד אותך..."
 
הקול הבטיח שיר־ערש חם ורך של סדינים מבושמים וסיפורי הרפתקות על מְלָכוֹת וממלכות, מצור ומלחמות ועינויים. בקול המתוק והמרקד של האם לאונורה התקדמו גייסות בשריוני זהב וכסף. צבאות אויבים ועדרי פראים ברחו מידה שהורמה אל השמש כמו כנף יונה. אנשים שחורים ורעים, המון חסר אלוהים, הוכנעו לחוק הטוב שהכתיב הצלב. החדר הקטן המדיף ריח שקדים מסוכרים התמלא אבירים, קדושים ובתולות המקדישות את עצמן לאלוהים, שלמרות המלכודות והעינויים לא הצליח איש להביס את אמונתם. סנטה אגאתה היתה יפהפייה. טוב עשיתי ששאלתי מי היא היתה, שדיה הכרותים המונחים על המגש גרמו לי צמרמורת עזה עוד יותר מזו שגרמו ידיה הרכות והעדינות של האם לאונורה כשליטפו אותי כאשר היה לי התקף אפילפטי.
 
היו לי התקפים כאלו לעתים קרובות. לפחות אחת ליומיים־שלושה. לא יותר מכך, אחרת היא היתה עלולה לחשוד. משהו בתנועותיה, בקולה, אמר לי שהיא לא ליטפה את עצמה, ושאם היא תגלה את הליטופים שלי, היא בלי ספק תשלח אותי לגיהינום. הסיפור הזה של הגיהינום וגן־העדן היה ממש משעמם, אבל הייתי חייבת לסבול אותו מפעם לפעם, מה גם שהוא לא היה יותר מדי ארוך. ועד מהרה זומנה סנטה אגאתה באצבעה הזקורה של האם לאונורה. היא היתה גבוהה, בהירה, הופיעה בשיער בלונדיני גלי, ארוך כל־כך עד שנפל ברכות על חצאית הברוקד התכולה והכסופה. השדיים הקטנים, הוורודים, הציצו מן השיער הארוך, השקוף (אבקת זהב?).
 
הנה סנטה אגאתה שנכנסה מהדלת; היא כאן לידי, בפינה האפלה של החדר, שני אנשים שחורים מהגיהינום עם צבתות מלובנות תולשים מול עינינו את השדיים הקטנים ומניחים אותם בזהירות על מגש הכסף בעודם חמים ורוטטים... תמיד, בשלב הזה בסיפור, הביטה האם לאונורה בעינַי ושאלה:
 
"את מבוהלת, אֶה? את מבוהלת?"
 
הבנתי מה רצה להציע לי מבטה הכחול כמו השמיים - המוארים בהמון כוכבי זהב קטנטנים - והתחלתי לרעוד, רק קצת, מספיק כדי שהיא תיקח אותי בין זרועותיה. בין זרועותיה השענתי את ראשי על חָזָהּ וחשתי אותו מלא וחמים מתחת לבד הלבן. שלי היה עדיין שתי אבעבועות, והיא אמרה לי: "כמה שאת רזה, סובלת מתת־תזונה, יצור אומלל! איזה חזה כחוש! נקווה שהחזה הזה יתפתח, שיתפתח לפני שהשחפת תספיק לפגוע בו!"
 
המלה שחפת לא מצאה חן בעיני, וגם לא האבעבועות הקטנות, פחדתי לחשוב שהאבעבועות האלה לא יתפתחו כמו שלה. פחדתי בלחי שקועה בתפיחה המבושמת והחמימה הזאת.
 
ובזמן שהצבתות המלובנות קרעו את הבד הלבן ותלשו את הבשר העדין של שדיה, החל רטט ההנאה בתוכי. ואם היא, שהרגישה שאני ממשיכה לרעוד, אימצה אותי אליה עוד יותר מחשש שאפול, נעשה הרטט חזק וממושך כל־כך, שנאלצתי לחשוק שיניים כדי לא לצעוק. לרוע המזל זה לא קרה לי פעמים רבות יותר, לפחות לא בלי שאלטף את עצמי, כפי שנאלצתי לעשות עד כה.
 
 
 
7
 
 
האוויר הצונן, המדיף ריח שקדים מסוכרים, גרם לי לרחף במסדרונות האפלוליים, שהאיר אותם מעט רק לובנם של המוני הדלתות הקטנות הסגורות תמיד. בוודאי היו מאחוריהן המוני חדרונים כמו שלי, שגדודי הנשים הגבוהות, הלבנות, לפעמים הסתגרו בהם ולפעמים יצאו מהם בשקט, בצעדים זהירים ומהירים, קלים כל־כך, ששמעו את רחש החצאיות טוב יותר מאשר את זה של הנעליים. הנשים הללו נאנחו תמיד. אולי מפני שאף־פעם לא דיברו? או אולי כי לא ליטפו את עצמן ולא נפגשו עם גברים? כמה זמן עבר מאז שגם אני ראיתי גבר? היה כאן גנן, אבל היה אסור לדבר אתו. מפעם לפעם הגיע גבר אחר, אבל הוא לבש חצאית ארוכה כמו זו של הנשים, אלא שהיא היתה שחורה. אחר־כך נודע לי שמלבד צבא הנשים, שעבד - כך אמרה האם לאונורה - כדי להפיץ את דבר האל על־פני האדמה, היה גם צבא של גברים, אשר - שוב לפי מה ששמעתי מן האם לאונורה - היה מיטב האנושות. בהמשך הבנתי שהגברים האלה בחצאיות היו הכמרים שאמי דיברה עליהם תמיד באהבה, ואבא של טוצו שנא אותם ואמר לעתים קרובות: "כמרים חזירים, כמרים מזוינים, חתיכת כומר מטומטם". איזה מלים איומות! צדקה האם לאונורה כשנזפה בי באותה פעם, אבל זה היה מיד אחרי שהגעתי ועוד לא ידעתי כלום. מה אמרתי? אה, כן: עולם מזוין. מאותו יום נטשתי את כל המלים המלוכלכות בלי חרטה. זה לא היה קל, גם כשניסיתי לשכוח אותן, הן לא רצו לצאת לי מהראש, אבל אני המצאתי שיטה - דיסציפלינה, במלים של האם לאונורה (אבל איזו מלה יפה, דיסציפלינה): בכל פעם שהרגשתי אותן עולות בגרון נשכתי את הלשון. הכאב השכיח אותן. לא התחרטתי. מהשפתיים האדומות והרכות של האם לאונורה - לפעמים היא הרשתה לי לגעת בהן - למדתי כל־כך הרבה מלים חדשות ויפות, עד שבתקופה הראשונה, מרוב להיטות להיות קשובה ולקלוט את המלים, היו לי סחרחורות וקוצר־נשימה. גם מחר בבוקר, מי יודע כמה מלים אלמד... אני חייבת לישון, ככה יגיע האור מהר. ועם האור, בחדר הזה שארונות מצפים את קירותיו עד לתקרה, ושִׁמשותיו נקיות כל־כך שנדמה שהן לא קיימות, התחילה האם לאונורה לדבר, זקופה, עם המקל ביד מול הארון העצום הזה. רק שבמקום ספלים, צלחות וכוסות, כמו אצל אמא, היו הארונות של האם לאונורה מלאים ספרים. והספרים היו מלאים בכל המלים והסיפורים האלה, שהאם לאונורה לימדה אותי. מי יודע אם היא קראה את כולם.
 
"כמה ספרים, האֵם! את קראת את כולם?"
 
"מה פתאום, טיפשונת! אני למדתי, כן, אני יודעת משהו, אבל אני לא מלומדת. רק בידי מורי הכנסייה כל הידע של העולם".
 
"גם אני אהיה מלומדת!"
 
"טיפשונת שכמוך! מה זה יעזור לך אם את אשה? אשה לא יכולה להגיע לחוכמה של גבר".
 
"אז מה עם סנטה תרזה?"
 
"אבל בסנטה תרזה בחר האל, המלה סַנטָה אומרת לך את זה, טיפשונת שכמוך! תיזהרי לא למעוד בחטא היהירות. אני שמחה לראות כמה את אוהבת ללמוד, ואין ספק שעלי להודות שיש לך זיכרון ורצון יוצאי־דופן. אבל היזהרי, כי התבונה עלולה להפיל אותך לרשת החטא האפלה. התפללי ורקמי, בנוסף ללימודים! רקמי והתפללי. הרקמה מרגילה לענווה וצייתנות, שהן הנשק הבטוח היחיד נגד החטא. ואם אנחנו כבר מדברות: האחות אנג'ליקה מתלוננת, אומרת שאת לא מקדישה לנוּל אותה תשומת־לב שאת מקדישה לי או לפסנתר. היא ממורמרת מאוד בגלל חוסר־העניין שלך. נסי להשׂביע את רצונה בעתיד. האחות אנג'ליקה מבינה בענווה הרבה יותר מאיתנו, ורק מידיה הסבלניות אפשר ללמוד אותה. אני חוששת מהתבונה שלך... את אשה... אשה... האחות אנג'ליקה..."
 
כשדיברה כך עלה קולה והצטווח כמעט כמו הקול של אמא. אבל לא היה טעם לסתור אותה, גם היא לא הבינה. איך יכולתי להתאים את עצמי לאחות אנג'ליקה? היא היתה מכוערת כל־כך, שכמעט הזכירה לי את טינה. הפסנתר היה דבר אחר. האחות תרזה, אפילו שהיתה לא יפה ולא מכוערת, דיברה בידיים. היא הוציאה מהמקלדת צלילים כל־כך מתוקים, שזה היה כמו להקשיב לקולה של האם לאונורה...
 
"מודסטה! את לא מקשיבה לי! את חייבת להתרכז כשנוזפים בך. זה סימן שהשטן קורץ לך כדי לשים לְאַל את המאמץ שלנו ליישר את ענפייך שנוטים לצל במקום לאור. ילד הוא צמח פגיע הנוטה לחולשת־אופי ולמשחקים. רק כשהוא נקשר הדוקות בחוטי המשמעת הוא יכול לצמוח ישר בלי עיוות של הנפש ושל הגוף. חוסר־הריכוז הזה שלך כבר הוא חטא. אחרי השיעור לכי לקפלה ודקלמי עשר אווה־מארִיות ועשר אבינו־שבשמיים! ככה תלמדי להקשיב כשנוזפים בך".
 
הרוע! הרוע! ברור שכאשר דיברה כך, היתה ממש דוחה, וגם פניה השתנו: הצטמקו והתקמטו. לכן הפנתה מודסטה את מבטה, כדי לא לראות אותה ככה: היא רצתה לראות אותה רק יפה.
 
"מודסטה! מה את מחפשת עם המבט? שמעת?"
 
"שמעתי".
 
היא היתה צריכה להיות סבלנית, גם כי המלים הקשות הללו, כמו רוע, גיהינום, משמעת, חטא, לא נמשכו זמן רב. היא ידעה איך להפסיק את התלונות האלו: די להשפיל את העיניים ולבכות. זה היה קצת מתיש. אבל אחר־כך חזרה המתיקות הרגילה לקולה של האם לאונורה, והיא התחילה לומר מלים יפות, כמו אינסוף, כחול, עדין, שמֵימי, מגנוליות... כמה יפים שמות הפרחים: גרניום, הורטזיות, יסמין, איזה צלילים נפלאים! עכשיו, לאחר שכתבה את המלים על הנייר הלבן, שחור על־גבי לבן, היא לא תאבד אותן יותר, לא תשכח אותן יותר. הן שלה, שלה בלבד. היא גנבה אותן, היא גנבה אותן מכל אותם ספרים בעזרת הפה של האם לאונורה.
 
 
 
 
 
8
 
 
והיא היתה צריכה לגנוב עוד, לצבור כמה שיותר גם שם, באותו חדר עצום - הן כינו אותו הסלון - החדר היחיד במנזר שהיו בו חלונות גדולים והיה מלא ברהיטים מוזהבים. בין נצנוצי הזהב הסתיר שחור הפסנתר צלילים ומקצבים יקרים, שהיה אפשר לקחת מלוא־חופניים. היה די שתעקוב אחר קולה של האחות תרזה, שלמען האמת לא היה מתוק כמו קולה של האם לאונורה, אלא דווקא מחוספס:
 
"היום אחרי הסולפג' והתרגילים על הפסנתר נלמד גם לכתוב תווים... אבל מה קרה לנו הבוקר, פיצ'ירידה? העיניים שלך מבריקות כל־כך, שאת נראית כמו הבתולה מארייה כשהמלאכים מרימים אותה אל התהילה הנצחית. אֶה, הנעורים, איזה דבר יפה וקורן הם!"
 
"אלה לא הנעורים, האחות תרזה, זה רק שאחרי חודשים על־גבי חודשים של הבטחות ודחיות האם לאונורה תַּראה לי את הכוכבים".
 
"אני שמחה. את רואה, כשאת טובה וממושמעת, את מקבלת מיד גמול".
 
למען האמת, לא כל־כך מיד. במשך חודשים היא עמלה על אותו נול־רִקמה ארור, תחת עיני המכשפה של האחות אנג'ליקה הארורה.
 
"רק הטוב מפיק את הטוב!2 והלילה תלכי... הלילה את הולכת לשם, נכון? את תלכי איתה למקום שאף־אחת מאיתנו אף־פעם לא הניחה בו את כף־רגלה. בעצם צריך לומר את עינה, כי מדובר בעיניים!"
 
"אפילו את, האחות תרזה?"
 
"בשם אלוהים! חוץ מזה שאני אפול בגלל הסחרחורות מהעלייה סחור־סחור במדרגות הברזל האלה, לפני שמגיעים לראש המגדל הצר הזה. אוי כמה שהוא צר! אולי זאת רק התרשמות שלי, אבל נראה לי שכשיש רוח, הוא מתנפנף כמו דגל. ואני גם לא סובלת מנדודי־שינה. אני ישנה בלילות, תודה לאל, ולא אוותר על השינה שלי תמורת כל הכוכבים שברקיע".
 
"איך זה קשור לנדודי־שינה, אם יורשה לי לשאול?"
 
"קשור, קשור! וחוץ מזה אל תפילי עלי את כל נופת־הצופים הזאת שלך. יורשה לי, לא יורשה לי. תשאירי לאם לאונורה את כל הטקסיות הזאת".
 
"ואיך זה קשור לנדודי־שינה?"
 
"קשור, קשור".
 
"איך קשור?"
 
"אם אני אומרת לך שזה קשור, אז זה קשור! בקיצור, איזו עקשנית את! קדימה לסולפג', תעזבי את נדודי־השינה ותתחילי לתרגל".
 
"אבל נדודי־שינה זאת לא המחלה שמקבלים בלילה והיא לא נותנת לישון?"
 
"כמובן! זאת המחלה שפוקחת לך את העפעפיים בציפורני ברזל ולא נותנת לך לעצום את העיניים, או כמו שאומרים, מונעת ממך את ברכת השינה".
 
"אבל זאת לא המחלה שיד אלוהים מכה בה את מי שחָטָא חטא שדינו מוות?"
 
"מה פתאום! מי אמר לך את השטות הזאת? אוי, את לא דיברת עם הגנן?"
 
אכן דיברתי עם מימו, אבל היתה לי תשובה מוכנה:
 
"לא. אלוהים ישמור אותי! אני לא מדברת אף־פעם עם גברים!"
 
"תשובה נכונה! אם כך, זאת הפטפטת של האחות אנג'ליקה? אל תקשיבי לה. זאת, בטירוף הרקמה, הרסה את העיניים ורואה רק שזירות צבעוניות... נו! נעזוב את זה. אנחנו לא רוקמות כאן. קדימה לתרגילי הסולפג', קדימה, ארבע פַּעֲמוֹת בתיבה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע; אחת..."
 
"אם ככה, מי היא זאת שסובלת מנדודי־שינה?"
 
"איזו עקשנית היא, אוי! היא זבוב סוסים אמיתי כשהיא רוצה לדעת משהו, הפיצ'ירידה הזאת. חלקית זה נכון, נדודי־שינה הם עונש שאלוהים מטיל על מי שחטא. אבל לפעמים, אם כי רק לעתים רחוקות, זה כמו אזהרה, פעמון אזעקה למי שיש לו תבונה רבה, ואם נדודי־השינה לא היו גורמים לו לעמוד על המשמר, הוא היה עלול ליפול לחטאים של יוהרה, של... אבל למי אכפת מחטאים, תדברי עליהם עם האם לאונורה. אני מבינה רק בתווים! הרופא של המנזר טוען שכל המוחות הגדולים סובלים מנדודי־שינה ושזה גם תורשתי. אבל האיש הזה כופר, וחוץ מאשר בשביל שמן קיק, או כל־מיני גלולות, מוטב לא להקשיב לו".
 
"אָה! אז האם לאונורה היא זאת שסובלת מנדודי־שינה?"
 
"בדיוק, וכשהמחלה הזאת פגעה בה - אני חושבת ששנתיים או שלוש אחרי שהגיעה הנה כדי לתפוס את המקום הפנוי של האם ג'ובנה שמתה... לא חשוב איך היא מתה, שאלוהים ימחל לה! - בדק אותה שוב ושוב רופא מומחה, שנשלח מפלרמו רק במקרים יוצאי־דופן, והשיג לה היתר מהבישוף להביא לכאן את הטלסקופ של אבא שלה. אביה היה אסטרונום גדול. והיא מיקמה אותו על המגדל. בַּהיתר גם היה כתוב שהיא יכולה לבלות כמה שעות שתרצה בחקר הכוכבים, כמו אביה. גם זאת מחלה משפחתית. היא ירשה, יחד עם התבונה, את העושר, את הכוח. עלייך לדעת שהאם לאונורה באה מאחת השושלות הכי אצילות והכי עשירות באי שלנו. את שמה אני לא יכולה להגיד לך, כי, כמו שאת יודעת, כשאנחנו נודרות את נדר הנזירות אין לנו יותר קרובי־משפחה, ואין... את מופתעת? ההפתעה שלך מאשרת כמה מעשים של ענווה היתה האם לאונורה צריכה לעשות בתוכה כדי לנקות מעצמה את ההתנשאות שבוודאי היתה בה. פעם אחת ראיתי את אמא שלה. איזו התנשאות! יפה כמוה, עם אותן עיניים, אותו מצח, אותו אף. וגם את, איך את חושבת הצלחת להישאר כאן אחרי אותו לילה שבו טוצו ואבא שלו הביאו אותך? הם אמרו שמפני שהמנזר היה קרוב, אבל אני חושבת שהם פחדו מהמשטרה... אז למה את חושבת שנשארת כאן?"
 
"לא יודעת".
 
"אוי, יָפָה, את לא יודעת! זה בזכות הכוח של האם לאונורה! אילו היית יודעת כמה היא נלחמה, אחר־כך, כדי להשאיר אותך כאן ושלא ישלחו אותך לאיזה בית־יתומים מלא פשפשים ורעב. כמובן, אסור לי לומר את זה, כי גם את בתי־היתומים מנהלות נזירות, אבל את יודעת איך אני: אני לא יכולה לא לקרוא לדברים בשמם. העובדה היא שאת בתי־היתומים האלה מנהלות נזירות עניות, ממוצא נמוך, פשוטות־עם שמגיעות מהכפרים או מאותם בתי־יתומים עלובים. לא כמו כאן, אצלנו. גם את זה אסור לי לומר, שאלוהים יסלח לי, אבל כאן אין אפילו אחת שהיא לא בת של ברון לכל הפחות. אפילו שהעשירים המופלגים אף־פעם לא התערבו כאן ולא יתערבו".
 
"ואת, האחות תרזה, את בת של..."
 
"ברון, בדיוק. אבל צריך לומר היית בת, לא את בת. תחזרי על השאלה".
 
"ואת, האחות תרזה, בת של מי היית?"
 
"כמו שאמרתי לך, של ברון, אבל ברון עני, ולא משושלת מאוד עתיקה. וגם לכן אני אף־פעם לא אהיה נזירה ראשית! אבל מה זה משנה? פחות דאגות ויותר זמן למוזיקה ובשביל ללמד נזירות טירוניות ואותך... קדימה, קדימה, תעזבי את הסולפג' ותשמיעי לי את הסונטינה של קלמנטי. איזה אושר ללמד, במיוחד אותך, תשמעו איזה נגיעה! נגיעה של מלאך, אבל עכשיו די, די. אנחנו צריכות להתחיל לכתוב מוזיקה. קדימה, בואי הנה: את רואה את הדף עם השורות? את השורות שִׂרטטה נזירה מתלמדת מהיבשת.3 את תמלאי אותן עכשיו... לא, לא, את צריכה לעשות את זה כמו שמציירים פֶּה. הנה, קודם את המִתאר: חזק".
 
המִתארים של התווים הופיעו תחת לחץ אצבעותי בין השורות, לכודים שם, אף־אחד כבר לא ייקח לי אותם משם. הם היו שלי, גנובים כמו שמות התואר, שמות העצם, הפעלים, תוארי הפועל...
 
 
 
 
 
9
 
 
ועדיין היתה צריכה להמשיך לגנוב, לצבור ככל האפשר בדפי השורות של המחברות. וגם מִסְפָּרים, הרבה מספרים התווספו למלים, לתווים, לכוכבים. הכוכבים! באותו לילה ראתה את הכוכבים קרובים כל־כך, עד שדימתה שתוכל לגעת בהם באצבעות. על המגדל הגבוה והמפחיד - אצבע המצביעה כנגד השמיים? - מבעד לטלסקופ, הראתה לה האם לאונורה את הדובה הגדולה ואת הדובה הקטנה, את העגלה הגדולה ואת העגלה הקטנה, ואת סיריוס הזוהר: הכוכב הכי זוהר ברקיע!
 
"רקיע! איזו מלה יפה, אולי המלה הכי יפה... הכי זוהרת ברקיע המלים".
 
"מה אמרת, מודסטה? איזה יופי! מה אמרת, נִשמתי? אמרי שוב".
 
אמרתי שוב.
 
"כמה יפה! זה נשמע שירה. את יוצאת־מן־הכלל! לא רק נבונה, מצפונית וטובה, אלא גם בעלת דמיון כמעט מבהיל! את תהיי משוררת: נזירה ומשוררת. וכך תוכלי לשיר תהילות ותשבחות לאל!"
 
משוררת אולי כן, אבל לאו דווקא נזירה. אין ספק שלא היה רע שם, אכלנו כל יום כאילו זה יום ראשון, החדרים והסדינים הדיפו ריח שקדים מסוכרים. אבל כל החיים להיות שם?
 
"כמה שנים את כאן, האם?"
 
"לא מדברים ככה, מודסטה! חזרי על השאלה כראוי".
 
"כמה שנים עברו, האֵם, מאז שנדרת את נדרי הנזירוּת?"
 
"טוב! ככה טוב. את צריכה להקפיד, מודסטה. לפעמים יש לך טון ארצי - מי יודע איפה דגת אותו - שלא מתאים לנזירה טירונית לעתיד... עברו כבר הרבה שנים, ילדתי, מאז שנכנסתי לאי השלווה הזה. אוי, אילו הייתי נכנסת קודם, בגילך! בגיל הטהור והבתולי שלך כשהגעת אלינו. לרוע המזל אני חייתי בעולם מטופש, שדבר האלוהים כמעט לא הגיע אליו. אסור לי לדבר על ענייני העולם, אבל במקרה הזה מותר לי לדבר על כך כדי לעזור לך להבין עד כמה הגנה עלייך המדונה כשהביאה אותך, גם אם בדרך ייסורים, להיות כאן בינינו. היא בחרה בך מיד, גם בזכות המוצא הדל שלך, והיא מגינה על הדלים, ואילו בשבילי, אולי בגלל חטא הכפירה שאחז באחדים מבני ביתי, הדרך היתה ארוכה וכואבת. במשך שנים חייתי חיי מותרות ושעשועים, עד שתקפה אותי עצבות איומה והתחלתי לחשוד שאני טועה, כפי שחזר ואמר לי הכומר המוודה שלי בימי ראשון, שלו אני חייבת את ישועתי. הוא נלחם נגד כל בני ביתי כדי לקרב אותי לאמונה. הורי אמרו שמקור העצבות הזאת במחלה גופנית, באנמיה, ככה הם אמרו. אבל זו היתה הנפש הצעירה והטהורה שלי, שסבלה מכל המותרות, מכל הדיבורים הלא־מוסריים וחסרי־התקווה, שבעיקר הדוד שלי - מנוחתו עדן - נהנָה מהם. אני סבלתי באפלה, הייתי קרועה בין המלים הגבוהות, המוסריות, של הכומר המוודה שלי, לבין השטחיות המלומדת של האחרים. המדונה, שאליה התפללתי הרבה, האירה את עיני בנשף היציאה שלי לַחברה, ואז ראיתי את המחלה שלי, שלא היתה שום תרופה שתוכל להקל עליה. מחלה שהתבטאה בשעמום ובעצבות אינסופיים. עד לַיום שלפני הנשף - מה אני אומרת? עד לאותו בוקר עצמו - לא ידעתי. להיפך, ההכנות העליזוֹת, הסרטים, הבדים, הפרחים, כאילו החיו אותי, כאילו הסיחו את דעתי לרגע מהשעמום והעצבות שלי. אבל באותו ערב, כשלבשתי שמלת אורגנדי לבנה, זכה, כמו שנהוג בנשפים האלו, התחלתי לחוש חרדה קיצונית ורעדתי כולי. כבר הייתי מובטחת לקצין פרשים צעיר, שעדיין לא פגשתי. ראיתי אותו בחטף מהגזוזטרה, כשעבר עם הפלוגה שלו. הוא היה גבוה, עם עיניים ושפם שחורים כמו זפת. אנשים כהים תמיד דחו אותי. אמרו עליו שהוא גבר יפה־תואר, אבל עלי הוא הטיל אימה כמו כל הגברים הכהים. הוא היה גבוה ושרירי, לחייו היו מצולקות מהדו־קרבות הרבים שלו, כפי שיכולתי להבחין כשהבטתי בו מקרוב. הוא כבר הרג שלושה אנשים בארץ שלו. הוא היה אציל גרמני. יסלח לו אלוהים! בגיל עשרים־ושלוש־עשרים־וארבע כבר העיקו על מצפונו שלושה מתים. תחשבי על זה, שלושה מתים, שנרצחו מסיבות תפלות של כָּבוד ארצי. הגבר הזה הפחיד אותי כבר מרחוק, אבל מקרוב, כשרקדנו קוֹנְטְרָדַנְצָה, מול אותן צלקות שהזכירו לי את פשעיו, גלשה הזוועה שמסתתרת מאחורי המדים המסנוורים האלה, הזוהרים ממדליות ומדרגות, והחלה להשתקף בברק המשי, בפמוטות, בנזרי הנשים, ונחשפה לעיני הילולת החטא והפשע שהסתירו המותרות האלה".
 
בדי המשי, הפמוטות, נזרי הנשים, הלחיים המצולקות... נשיכה בבטן, כמו כשהייתי רעבה, גרמה לי לרעוד ברעד של האם לאונורה ולמהר אל בין זרועותיה, להחביא את פני בחיקה. קצת מפני שהיא נעשתה יפהפייה כשהתרגשה ככה, וקצת כדי להסתיר את התשוקה שאחזה בי להיות מחובקת בזרועותיו של אותו קצין. תשוקה שבלי ספק גם בחשכה היה ניתן לקרוא על פני... טוצו, היכן טוצו? לו לא היו לחיים מצולקות, אבל מפצעי עיניו זרם ים כחול, וידיו היו חזקות כשליטפו. ידיו של טוצו ליטפו אותי בחשכה; תמיד כשהחשיכו והשתתקו הקנים הוא ליטף אותי. לא, אלה לא היו ידיו של טוצו. אלו היו כפות ידיה הרכות והרועדות של האם לאונורה, שטיפסו ממותני לכתפי וריפרפו על החזה באוושת כנפיים.
 
"מה קרה? את מבוהלת? את מבוהלת למחשבה על האבדון שאליו הייתי הולכת אילו הייתי נשארת בעולם? אבל המדונה האירה את עיני בזמן, כפי שתעשה איתך. קדימה, הירגעי. הסכנה חלפה. כעת את גדולה וחזקה, ואת כבר לא יכולה להיבהל כמו כשהיית ילדה. את מרגישה איך התפתח החזה שלך? את זוכרת איך פחדנו שיישאר שטוח ומצומק כמו זה של האחות תרזה?"
 
כן, למרבה המזל החזה התפתח, אבל הידיים האלה כבר לא העבירו בי שום רטט. הן היו חלשות, ולא העזו שום דבר אף־פעם. הרבה פעמים קיוויתי, אבל היא לא עשתה יותר מכמה ליטופים ביישניים. בהתחלה האמנתי שהאם לאונורה לא מלטפת את עצמה כי היא טהורה, קדושה, כמו שכולן אמרו תמיד במנזר, אבל עכשיו ידעתי שגם היא מלטפת את עצמה בלילות, בדיוק כמוני. הבנתי את זה באותו לילה שהביאה אותי לישון במיטה שלה, בתירוץ של סופה. ואחר־כך, כשהיתה משוכנעת שאני ישנה, התחילה ללטף את עצמה ולגנוח. חוץ מקדושה, היא גם היתה פחדנית! פחדנית, ולכן לא דיברה אלא על הגיהינום ועל העונשים...
 
מה אמרתי? צעקה ארוכה, שבעקבותיה משק כנפיים לבנות, דוחפת אותי הרחק ממנה. מה אמרתי? משוגעת! כנראה אמרתי משהו נורא, כי האם לאונורה התרוצצה עכשיו במגדל כמו עטלף סומא מהאור, משהו נורא, כי היא נפלה על ברכיה והחלה להצטלב בייאוש ולצעוק:
 
"מֶאָה קוּלְפָּה, מֶאָה קוּלְפָּה, מֶאָה מַאקסִימָה קוּלְפָּה".4
 
איך אכפר?

סקירות וביקורות

ספר הפולחן של גוליירדה ספיינצה הוא בעצם הביוגרפיה שלה עצמה גילי איזיקוביץ הארץ 12/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספר הפולחן של גוליירדה ספיינצה הוא בעצם הביוגרפיה שלה עצמה גילי איזיקוביץ הארץ 12/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אמנות השמחה גוליארדה ספיינצה
1
 
 
הנה אני בת ארבע או חמש, בשטח בּוּצי, גוררת חתיכת עץ ענקית. אין עצים מסביב וגם לא בתים, רק זיעה ממאמץ הגרירה של הגוש הקשה הזה, וצריבה חריפה בכפות הידיים הפצועות מהעץ. אני שקועה בבוץ עד לקרסוליים, אבל אני חייבת למשוך, אני לא יודעת למה, אבל אני חייבת. נשאיר את הזיכרון הראשון הזה שלי כפי שהוא: לא מתחשק לי להניח הנחות או להמציא. אני רוצה לספר לכם מה שקרה מבלי לשנות דבר.
 
ובכן, גררתי את חתיכת העץ הזאת; ואחרי שהחבאתי אותה או נטשתי אותה, נכנסתי לחור גדול בקיר, סגור רק בווילון שחור מלא זבובים. אני נמצאת עכשיו בחשכת החדר שבו יָשַׁנוּ ואכלנו לחם וזיתים, לחם ובצל. בישלו רק ביום ראשון. אמי תופרת בפינה בעיניים פעורות בדממה. היא לא מדברת אף־פעם, אמא שלי. אם היא לא צועקת, היא שותקת. מפל השיער השחור והכבד שלה מלא זבובים. אחותי יושבת על הארץ ונועצת בה מבט מתוך שני חרכים כהים קבורים בשומן. כל החיים, לפחות כל עוד נמשכו חייהן, עקבה אחריה אחותי בלי־הרף ונעצה בה מבטים ככה. ואם אמי - כה נדיר - יצאה, היה צריך לסגור את אחותי בבית־השימוש, כי לא היתה מוכנה לשמוע על הינתקות ממנה. ובחדרון הזה היא צרחה, תלשה את שערותיה, חבטה את ראשה בקירות, עד אשר היא, אמא שלי, חזרה, לקחה אותה בין זרועותיה וליטפה אותה בדממה.
 
שנים שמעתי אותה צורחת כך מבלי לשים לב, עד ליום שבו הייתי מוטלת על הארץ תשושה מגרירת העץ, וחשתי את צעקותיה כמתיקוּת בכל הגוף. מתיקות שבעקבותיה חלפו בי צמרמורות עונג, עד שאט־אט התחלתי לקוות בכל הימים שאמא שלי תצא כדי שאוכל להקשיב לה, להצמיד את אוזני לדלת החדרון וליהנות מהצעקות האלו.
 
כשזה קרה, עצמתי את עיני ודמיינתי שהיא קורעת את בשרה, פוצעת את עצמה. ויצא שבעקבות הצעקות נדחקו ידי, וגיליתי שאם נוגעים במקום שהפיפי יוצא ממנו, מרגישים הנאה גדולה יותר מאשר מאכילת לחם טרי, פירות. אמי אמרה שאחותי טינה - "הצלב שאלוהים שלח לנו בצדק בגלל המעשים הרעים של אבא שלך" - היא בת עשרים; אבל היא היתה בגובה שלי, וכל־כך שמנה, שאם היה אפשר להוריד לה את הראש, היא היתה נראית כמו התיבה הסגורה תמיד של סבא - "נשמה מקוללת עוד יותר מהבן שלו..." הימאי. לא הצלחתי להבין איזה מקצוע זה ימאי. טוּצוּ אמר שאלה אנשים שגרים על אוניות ויוצאים לים... אבל מה זה ים?
 
טינה נראתה בדיוק כמו התיבה של סבא, וכשנמאס לי ממנה עצמתי את העיניים והורדתי לה את הראש. אם היא בת עשרים ואשה, בטוח שכל הנשים בנות עשרים נעשות כמוה וכמו אמא; עם הגברים היה אחרת: טוּצוּ היה גבוה ולא חסרו לו שיניים כמו לטינה, היו לו חזקות ולבנות כמו השמיים בקיץ, כשקמים מוקדם לאפות את הלחם. וגם אבא שלו היה כמוהו: מוצק, ועם שיניים שהבריקו כמו אלה של טוּצוּ כשצחק. הוא צחק כל הזמן, אבא של טוּצוּ. אמא שלנו לא צחקה אף־פעם, וגם זה בטח מפני שהיתה אשה. אבל אפילו שהיא לא צחקה אף־פעם, ולא היו לה שיניים, קיוויתי להפוך להיות כמוה, היא לפחות היתה גבוהה, והיו לה עיניים גדולות ועדינות, והיה לה שיער שחור. לטינה לא היה אפילו שיער: היו לה רק חוטים שאמא ניסתה לעבות בתסרוקת שתכסה את פסגת הבֵּיצה.
 
הצעקות נפסקו, בטח אמא חזרה והִשתיקה את טינה בלטיפות על הראש. מי יודע אם גם אמא גילתה שאפשר להרגיש הנאה רבה מליטוף המקום הזה. וטוּצוּ, מי יודע אם טוּצוּ יודע? הוא בטח הלך לקצור קנים.
 
השמש באמצע השמיים, אני צריכה לחפש אותו ולשאול על הליטופים האלה, וגם על הים הזה אני צריכה לשאול אותו. הוא עוד יהיה שם?
 
 
 
2
 
 
האור צורב לי בעיניים. תמיד כשאני יוצאת מהחדר האור צורב לי בעיניים; ולעומת זאת כשאני נכנסת החושך מעוור אותי. החום נשבר וההרים חזרו להיות שחורים כמו השיער של אמא. תמיד כשנשבר החום ההרים נעשים שחורים כמו השיער שלה, אבל כשהחום עולה, הם נעשים כחולים כמו שמלת יום ראשון שאמא תופרת לטינה. השמלות הן תמיד בשבילה, וגם הסרטים! אפילו נעליים לבנות היא קנתה לה. ולי שום דבר: "לך יש בריאוּת, ילדה שלי, מספיק שאני אקצר לך את השמלות שלי. למה את צריכה שמלות כשיש לך בריאוּת? תודי לאלוהים במקום להתלונן, תודי לאלוהים!" היא תמיד דיברה על האלוהים הזה, אבל אם ביקשת הסברים, שום דבר: "תתפללי שהוא יגן עלייך וזהו! מה את רוצה לדעת? תתפללי אליו וזהו".
 
החום בדיוק עבר והאוויר רענן. הבוץ התייבש תוך שעות ספורות, הרוח ייבשה אותו, סבך הקנים דומם ולא צועק כמו אתמול. אני צריכה להתבונן היטב: בַּמקום שבו הקנים זזים, שם נמצא טוצו.
 
"מה את עושה כאן כמו טיפשה? צדה זבובים?"
 
"חיפשתי אותך, ואני לא טיפשה! חיפשתי אותך, גמרת?"
 
"לא גמרתי. אני נח. מנצל את זה לסיגריה. את גם עיוורת, לא רק טיפשה כמו אחותך? את לא רואה שאני שוכב בצל ויש לי סיגריה בפה?"
 
"אז אתה מעשן עכשיו? לא ראיתי אותך אף־פעם מעשן קודם".
 
"בטח שאני מעשן, כבר יומיים. הגיע הזמן, לא?"
 
הוא שותק עכשיו, ומוציא את הסיגריה מהפה. הוא כבר לא ידבר יותר. תמיד כשטוצו סגר את הפה, הוא לא פתח אותו שוב שעות, כמו שאמר אבא שלו. ואם הוא היה עושה את זה עוד קודם, אין שאלה בכלל שגם עכשיו, כשהוא מעשן. וכמה הוא גדול כשהוא שוכב ככה! האם גדל, או שבגלל הסיגריה הוא נראה גדול יותר? איך אני יכולה לדבר אתו עכשיו כשהוא נעשה ככה גדול? הוא צחק לי בפנים ואמר שאני תינוקת טיפשה, כמו תמיד. אני יכולה רק לשבת לצדו בלי לזוז, לפחות אני יכולה להביט בו. התבוננתי בו ארוכות ואני מתבוננת בו עכשיו: פרצוף שחור מהשמש, שכאילו חותכים אותו שני פצעים ענקיים ובהירים - אלה לא עיניים - הדומעים מים כחולים, עמוקים וקרירים. הבטתי בתנועות הבטוחות שבהן קירב את הסיגריה אל פיו ואחר־כך הוציא אותה, כמו שעשה אביו.
 
הביטחון שלו עורר בי רעד.
 
לא, הוא לא ידבר אתי יותר, ואולי לא ירשה לי אפילו להביט עליו. נעשה לי קר כל־כך למחשבה הזאת, עד שנאלצתי לעצום את העיניים ולשכב, גם כי הראש הסתובב לי כמו בפעם שהיה לי חום. עצמתי את העיניים בהמתנה לגזר־הדין. הוא לא ירשה לי יותר אפילו להתבונן בו.
 
"מה את עושה, קוֹפִיפָה, הלכת לישון?"
 
"לא, אני לא ישנה. אני חושבת".
 
"אז את גם חושבת? קופיפה שחושבת! ועל מה את חושבת? תיתני לי את הכבוד לדעת?"
 
"חשבתי לשאול אותך..."
 
"מה? קדימה, דברי! את נראית לי כמו תרנגולת לפני שחיטה! מה כבר קרה, דברי!"
 
"שום דבר, שום דבר. רציתי לשאול אותך מה זה הים".
 
"מספיק עם הים הזה! איזה עקשנית את! מאה פעמים הסברתי לך, מאה פעמים! הים הוא שטח גדול של מים עמוקים כמו המים בבאר בין החווה שלנו לבין החורבה שהיא הבית שלכם. רק שהוא כחול, וכמה שתסובבי את העיניים לא תוכלי לראות איפה הוא נגמר. אבל מה את רוצה להבין! את טמבלית, ואפילו אם לא היית טמבלית, אז הנשים, כמו שאבא שלי אומר, מאז שהעולם נהיה עולם, לא מבינות כלום".
 
"אני דווקא כן מבינה: מים עמוקים כמו בבאר, אבל כחולים".
 
"כל הכבוד, איחולי! אז קומי ותסתכלי מסביב! את רואה את הקְיָאנָה, את המישור מסביב? איך קוראים לַקְיָאנָה הזאת? נראה אם את מסוגלת ללמוד".
 
"לקיאנה הזאת קוראים קיאנה דֶל בּוֹוֶה".
 
"אז טוב, הים הוא קיאנה של מים כחולים, אבל בלי הרי הבזלת שאנחנו רואים בסוף. כשמסתכלים על הקיאנה של הים, לא רואים שום דבר בסוף, שום דבר לא חוסם את המראה, או יותר נכון, רואים קו דק, קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים. ולקו הזה קוראים אופק".
 
"ומה זה האופק?"
 
"אמרתי לך, זה הכל קיאנה של מים כחולים שנגמרים בשמיים, בקצה־בקצה, הכי רחוק שהעיניים יכולות להגיע".
 
"קיאנה של מים כחולים כמו העיניים שלך, שמתאחדת עם השמיים של המצח שלך".
 
"תראו על מה את חושבת! את טרובדורית, נראֶה לי, אני נשבע שאת נראית לי טרובדורית! נפלת מהמיטה הבוקר שיש לך מחשבות של משוררים?"
 
"ואתה, נפלת מהמיטה שאתה מעשן כמו גדול? אתה מעשן ואני... אני מסתכלת בעיניים שלך? אם אסתכל בהן אבין יותר טוב איך הוא הים".
 
"אז תסתכלי! מישהו אמר לך משהו? אם את כל־כך נהנית להבין מה זה הים, אז בבקשה. את בטח מאוד נהנית אם הסמקת ככה. את חמודה, אפילו שאת טמבלית, ממש חמודה! השד יודע עם מי אמא שלך עשתה אותך".
 
"בטוח שעם גבר, אפילו ימאי, זה מה שהיא אמרה לי".
 
"יופי, עכשיו אנחנו נעשים שנונים! מה קרה? בפעם האחרונה נראית מוּמיה! התעוררת פתאום באמצע הלילה?"
 
"כן, התעוררתי, ולא הלילה, וגם על זה רציתי לשאול אותך..."
 
"מה? למה שאני אדע על ההתעוררות שלך! לכי לשאול את אמא שלך. הים הוא דבר אחד אבל... אוּף, מה שתית הבוקר? את אדומה כמו שיכור! מה עוד את רוצה לשאול? תדברי ותפסיקי לנעוץ בי עיניים. די, נמאס לי, שאלוהים ישמור, כבר מסתובב לי הראש מכל המבטים האלו. איזה עיניים יפות יש לך מקרוב, לא שמתי לב. נראות דבש... השד יודע עם מי אמא שלך עשתה אותך. עכשיו אני חוזר לעבוד, נמאס לי! אוף! למה את מחזיקה אותי ככה? השתגעת?"
 
החום שוב התגבר, אדים עלו מהאדמה, וההרים התרחקו ושוב הכחילו. לא יכולתי לשחרר אותו, הייתי צריכה לשאול אותו למה - כשהסתכלתי בו קודם, ועכשיו כשאחזתי בזרועו - למה נולד בי אותו חשק ללטף את עצמי בַּמקום ש...
 
"תראו איזה מין שאלות! בגילך! איזה קרצייה את! אבא שלי צודק, קרצייה! את לא מתביישת?"
 
"ולמה אני צריכה להתבייש? אם אני גיליתי בלי שמישהו אמר לי, אז זה אומר שכולם מגלים".
 
"חכמה! היגיון בריא! תיזהרי, פִּיצִ'ירִידָה.1 לטובתך, תעזבי את הזרוע שלי. הדם עולה לי לראש, תיזהרי!"
 
"למה להיזהר? אני לא מפחדת ממך, ואתה צריך לענות לי. תענה לי, ידעת את זה?"
 
"בטח שידעתי! את חושבת אותי לסתום? אני גבר, ואם לא תעזבי אותי אני אלטף אותך ככה שנעשה פה חביתה".
 
"אז בוא נעשה את החביתה הזאת. אני לא מפחדת! אני כבר בת תשע! זה אתה שמפחד. איזה מין גבר אתה! אתה רועד כולך!"
 
הוא השתחרר וקם. באופן מוזר נגמר לי הכוח בידיים, ובכל־זאת, כשראיתי אותו עומד ומרים את הכובע מהאדמה בלי להביט בי, ואני לא הצלחתי לקום, התגלגלתי על האדמה ותפסתי לו את הקרסוליים בידיים שלי. פחדתי שייתן לי בעיטה, אבל הוא, במקום זה, עם הכובע ביד, רכן בהתחלה עם הידיים קדימה כאילו כדי להזיז אותי, ואז נפל על הברכיים ואז עלי. עיניו היו עצומות. האם הוא קיבל מכה כשנפל? האם התעלף? עברו מאה שנים. לא העזתי לדבר. פחדתי שיתנתק ממני. וחוץ מזה, גם אם הייתי רוצה, כבר לא היה לי עכשיו כוח אפילו להזיז את השפתיים. לא הכרתי את העייפות המשונה הזאת, עייפות מתוקה, מלאה צמרמורות שצפתי עליהן. מאחורי גבי בלי ספק נפערה תהום שעשתה לי סחרחורות, אבל הצמרמורות החזיקו אותי תלויה באוויר. פקחתי את עיני ושמעתי את קולי אומר:
 
"עכשיו אני יודעת מה זה הים".
 
הוא לא ענה, והסתכל בי בלי לזוז, הוריד לי את החצאית, הרים לי את התחתונית והפשיט לי את התחתונים. הוא לא זז, אבל נעץ בי כל הזמן את עיניו והתחיל ללטף אותי עם האצבע בדיוק כמו שעשיתי כשטינה צעקה. פתאום הרחיק בבת־אחת את פניו. האם הלך?
 
"לא, אני כאן, לאן את רוצה שאני אלך? עכשיו אני צריך להישאר כאן".
 
נרגעתי ועצמתי את העיניים. טינה צעקה, וכל הגוף שלי היטלטל בצמרמורות שהכרתי. אחר־כך נעשו הליטופים עמוקים כל־כך ש... איך הוא עושה את זה? הבטתי בו. הוא פישק את רגלי ופניו היו שקועות בין ירכי; הוא ליטף אותי עם הלשון. בטוח שלא הייתי יכולה להבין אם לא הייתי מסתכלת: זה לא משהו שיכולתי לעשות לבד. המחשבה הזאת שלחה בי צמרמורת עמוקה כל־כך, שהצעקות של טינה השתתקו ואני זאת שצרחה חזק, חזק יותר מאיך שהיא צועקת כשאמא סוגרת אותה בחדרון... התעלפתי או נרדמתי? כשפקחתי את העיניים היתה דממה גדולה בקיאנה.
 
"עכשיו אנחנו צריכים לעצור כאן, ילדונת. אפילו שאת פרחחית קטנה, אני לא רוצה להרוס אותך. תלבשי את התחתונים ועופי. תגידי תודה שהצלחתי להחזיר את הראש למקום אחרי שסובבת לי אותו. אוי, שאלוהים ישמור, ממש סובבת לי את הראש. מי היה חושב? את מושכת, ממש מושכת, אבל אני לא רוצה להרוס אותך. קומי על הרגליים ועופי מכאן!"
 
 
 
 
 
3
 
 
קמתי, לבשתי את התחתונים, אבל לא ברחתי, למרות קולו המאיים ועיניו שלא פגשו אותי. זה כבר לא היה כמו קודם. הוא כבר כל־כך לא הפחיד אותי שלא אמרתי לו שלום. והתחלתי ללכת לעבר הבית לאט, כי צלעתי מעייפות ומזיכרון הצמרמורות, שגרם לי למעוד בכל צעד. זה היה נפלא.
 
הליטופים הקודמים נראו לי כמו לחם יבש לעומת הליטופים של טוצו. טוב עשיתי ששאלתי את טוצו. הוא יודע הכל, וגם אם בהתחלה קצת התרגז, אחר־כך ענה לי. גם עכשיו, כשהבטתי בקיר הרעוע הזה שאמא קוראת לו בית, ידעתי שיש בתים אחרים גדולים, ורחובות וימים מעבר להרים הרחוקים, שפעם נעלמו ופעם חזרו והופיעו כמו הנשמות של המתים.
 
הזקנה שבאה אלינו פעם בחודש מדברת תמיד על הנשמות... היום או מחר הזקנה צריכה לבוא. זה ככה כי אמא הדליקה את התנור הבוקר ואפתה לחם. בכל פעם שהזקנה באה אמא אופה לחם, ויחד עם הלחם היא אופה גם עוגיות, שאחר־כך היא מגישה אותן עם ליקר הרוֹזוֹליוֹ.
 
נשמעים דיבורים מאחורי הווילון. זאת בטח הזקנה שהשק שלה מלא בהמון סמרטוטים קטנים, שאחר־כך אמא תופרת אותם אחד ליד השני.
 
הזזתי את הווילון השחור והתאבנתי על הסף. בדיוק מולי, כאילו ציפה לי, ישב מאחורי השולחן אדם גבוה ומוצק, גבוה יותר ומוצק יותר מאבא של טוצו. ענק עם סבך שיער פרוע על המצח, וז'קט כחול מבד שאף־פעם לא ראיתי, מבריק ושעיר; הוא הביט בי בעיניים מחייכות, כחולות כמו הז'קט. שיניו היו לבנות כמו השיניים של טוצו ושל אביו.
 
"תראו־תראו איזה חתיכת בת יפה מצאתי! אני שמח, ממש שמח! הייתי משוכנע שמֵאִמא שלך נולדות רק בנות כמו טינה. אני רואה בשמחה שזה לא ככה, בת שלי. איזה סיפוק לראות שבשר מבשרך נהיית כזאת חתיכת בחורה יפה כמו שאת".
 
"תפסיק עם זה! אל תדבר ככה ותעזוב את מוֹדֶסְטָה! היא לא חתיכת בחורה, היא עוד ילדה, ילדה! תסתלק מכאן! כבר כל הערב אני אומרת לך את זה. תסתלק, תסתלק או שאני אקרא לשוטרים!"
 
"תשמעו אותה! שוטרים! איפה תמצאי אותם? מאחורי הדלת? לכי! לכי! רוצי החוצה לַקיאנה, זה רק יעשה לך טוב! השמנת כמו פרה. תראי אותי איזה גוף יש לי, אני רץ כל החיים!"
 
והוא קם והזדקף מלוא גובהו, טפח לעצמו על החזה ועל המותניים, המוצקים בלי טיפת שומן. ואחרי שהסתובב סביב עצמו כדי להיטיב להראות את עצמו, נפנה לעברי בצחוק. היה לו קול רך כמו הבד של הז'קט שלו. אף־פעם לא נגעתי בבד כזה. הוא אחז בסנטרי בכפות ידיו והביט בי והמשיך לצחוק.
 
"את גם גבוהה, ומלאה ואדומה כמו רימון".
 
הנה מי שאמא שלי עשתה אותי אתו! נהניתי לדבר ולצחוק אתו. אמא וטינה אף־פעם לא דיברו. עכשיו אני יכולה לדבר אתו, במקום ללכת לשפוך את הלב בפני הרוח, כמו שעשיתי תמיד... ידו הרימה את הסנטר שלי, ואני הרמתי את העיניים לראות טוב יותר את הצחוק הזה, ואז אמא שלי צעקה - אף־פעם לא שמעתי אותה צועקת ככה - היא הטילה את עצמה ביני לבין האיש הזה והתחילה למשוך אותי לפינה כדי להרחיק אותי ממנו. הצעקות האלה עוררו בי תשוקה לנשיקות של טוצו, ועצמתי את העיניים. אמי, בַּקול של טינה, משכה וצעקה, והוא צחק. דחפתי אותה בכל כוחי. לא רציתי לזוז. רציתי להישאר כאן ולהקשיב לו.
 
"אין טעם שתצרחי, מטומטמת! את לא רואה שהיא רוצה להישאר ליד אבאלֶה? אֶה, הקול של הדם לא משקר אף־פעם, אף־פעם! נכון שאת רוצה להישאר ליד אבאלֶה? תגידי לאמא שלך שאת רוצה להישאר עם אבא שלך".
 
"כן, אני רוצה להישאר אתו!"
 
עוד לא גמרתי לומר את זה, ואמי, שלא חדלה לצעוק, זרקה את עצמה עלי, תפסה אותי בשיער. אבל הוא, ביד גדולה, ניתק אותה ממני ואמר ברכות:
 
"תשימי לב לא לגעת בַּבָּשר־מבשרי! תורידי את הידיים, או שאני אמלוק את צוואר התרנגולת המצומק שלך".
 
אמי קרסה כמו שמלה ריקה בין ידיו: נראתה בדיוק כמו ערֵמת סמרטוטים. וכמו ערֵמת סמרטוטים אספו אותה הידיים הגדולות כדי לזרוק אותה לחדרון בית־השימוש. כשפתח את הדלת ראיתי את טינה שפופה בפינה. אין ספק שהוא זה שהכניס אותה לשם קודם. וכסמרטוט על סמרטוט הצטרפה אמא שלי לטינה. אחר־כך הוא נעל את החדרון בשלווה ונפנה אלי בתנועה מצחיקה של שטיפת ידיים. הדם שלי צחק בגאווה על כוחו.
 
כשהרים אותי בין זרועותיו, דהו הליטופים שלי והליטופים של טוצו לעומת ההנאה שהרגשתי בין הרגליים מהידיים הכבדות והקלות האלה, המכוסות פלומה בלונדינית רכה. חיכיתי. מאיך שהביט בי ידעתי מה הוא רוצה.
 
"לא הפחדתי אותך, נכון? לא עשיתי לה שום דבר רע. רק דאגתי שהיא קצת לא תסתובב בין הרגליים. היא יותר מדי מעצבנת, ואני רוצה ליהנות בשקט ושלווה מחתיכת הבת הזאת, שלא ידעתי שיש לי. ממש ברכה משמיים... את מפחדת?"
 
"אני לא מפחדת. טוב עשית. ככה היא תלמד לקח על זה שהיא תמיד צועקת עלי ותמיד מענישה אותי על כל דבר".
 
"טוב. אני רואה שיש לנו אותו דם, וזה משמח אותי, ממש משמח..."
 
הוא המשיך להגיד משמח, בקול נמוך יותר ויותר ונחפז יותר ויותר, והניח אותי על המיטה בלי מאמץ. הוא היה חזק כל־כך שהרגשתי קלה כמו פקעת הצמר שהייתי צריכה תמיד להביא לאמא כשעבדה. עכשיו היא לא עבדה. אחרי ששתקה קצת, היא התחילה לצעוק מאחורי הדלת עם טינה, או שזאת היתה טינה? או אולי שתיהן? אבל לי לא היה אכפת מכלום. גם אני בכיתי ככה הרבה פעמים, עכשיו תורה, לא אכפת לי. היה אכפת לי רק לעקוב אחרי הידיים הגדולות, המלאות פלומה בלונדינית, שהפשיטו אותי. כשהייתי עירומה לגמרי הוא נגע בחזה שלי והפסיק ללחוש, והתחיל לצחוק בשקט:
 
"הנה שני הכפתורים שעומדים לנבוט. כואב לך כשנוגעים בהם?"
 
"לא".
 
"את יודעת מה הבליטות הקטנות האלה?"
 
"לא. אולי אבעבועות?"
 
"טמבלית! אלו השדיים שמתחילים לנבוט. אני מתערב שיהיו לך שדיים גדולים ומוצקים כמו של אחותי אדלינה. לדודה שלך אדלינה, כשהיתה בגילך, היו פטמות באותו צבע כמו שלך, ורודות ורודות".
 
"ואיפה האדלינה הזאת? אף־פעם לא ראיתי אותה".
 
"דודה אדלינה את צריכה להגיד. דודה אדלינה. אם תעשי מה שאני אומר לך, אני אקח אותך אליה. היא בעיר גדולה עם חנויות, תיאטרונים, שווקים... וגם עם נמל גדול".
 
"אם יש נמל אז יש גם ים?"
 
"בטח שיש ים, וגם אוניות, ובניינים מפוארים. אדלינה נעשתה גברת חשובה! אם תעשי מה שאני אומר לך, אני אקח אותך אתי אליה, ולא רק את הדודה המכובדת שלך אני אכיר לך, אני אראה לך עוד דברים שאת אפילו לא יכולה לדמיין, דברים מדהימים. את רוצה? את רוצה לשמח את אבאלה? אם תשמחי אותו, הוא אחר־כך ישמח אותך".
 
 
 
4
 
 
הוא נראה שמח להישכב לידי עירום לגמרי. אף־פעם לא ראיתי גבר עירום. בלי הז'קט הכחול נראו כתפיו כמו הסלעים הלבנים בזרם בעונת תות העצים, כשהשמש נעוצה באמצע השמיים במשך ימים על ימים על חודשים. פקחתי את העיניים והיא היתה שם, מקובעת. עצמתי אותן אבל היא נשארה חסרת־תנועה מאחורי שמשת החלון. בלשה? הייתי חייבת לישון. גם בעיניים עצומות דקרו החרבות הבוהקות של השמש את עפעפי, וכדי לישון הייתי צריכה להתכדרר כולי כדי להתחבא מהאור שבלש אחרי.
 
"מה את עושה? את מנסה להתכדרר ככה כדי להתחבא? את מפחדת מאבאלה שלך?"
 
איך הוא הבין? עירום ולבן ככה, הוא היה מפחיד, אבל היה אסור לי להראות לו. הייתי צריכה להיות חזקה כמוהו. אם יבין שאני מפחדת, יחשוב שאני כמו אמא ולא ייקח אותי רחוק.
 
"אני לא מפחדת. רק שהמטומטמות הבוכות האלה משגעות לי את הדם. אם זה נכון שאתה אבא שלי ואתה דומה לי, תשתיק אותן באגרוף".
 
הסלעים לידי נעו כעת לאט. הוא בער, והפלומה הבלונדית הרכה עלתה כמו שדה שיפון מפרקי ידיו לכתפיו. השיפון נשרף. מתי זה היה? קטפנו תות אני ואמא, וטינה צחקה מתחת לְעץ תאנה, ואז נפלה חתיכה מהשמש הגבוהה וחסרת־התנועה הזאת, וכמו נחש התחילה אש להזדחל ולשרוף הכל מסביב. שרפה את הפלומה הבלונדית, את הפרגים, את הבדים שאמא הניחה לייבוש, את החצאיות של טינה, העשן של הפלומה הנשרפת החניק גם אותי.
 
"איך אני אצליח, ילדונת, איך אני אצליח להשתיק את התרנגולות האלה כשאת מלטפת אותי ככה? את ניצן, ניצת ורד אמיתית".
 
השיפון הבלונדיני צרב, ונחש האש החניק את הגרון, היא היתה צריכה לברוח... היתה צריכה לברוח ולטפס על התאנה ולצעוק כמו אז... למשמע הצעקות שלה יבוא טוצו וייקח אותה בזרועותיו.
 
"איך הצלתָּ אותי מהאש, טוצו?"
 
"את היית מתחת לַבֵּית־שחי, ומתחת לָאחר היתה טינה המסכנה, חרוכה לגמרי, היא נראתה כמו חתיכת עץ שמכינים ממנה פחם".
 
"ולמה לא השארת אותה שם להישרף? היית צריך להציל רק אותי".
 
"תשמעו־תשמעו את הפיצ'ירידה המקוללת הזאת, איזה לב יש לה! אם תגידי את זה עוד פעם, אני אשאיר אותך, שאלוהים ישמור, אני אשאיר אותך להישרף, אפילו שאת לבנה ושמנמנה כמו יונה".
 
היא היתה צריכה לברוח, אבל הסלע התגלגל לאט להיות מעליה, מחץ אותה אל קרשי המיטה הגדולה, והאש עלתה. טינה צעקה, אבל הצעקות שלה לא עוררו במודסטה שום הנאה. הגבר הזה לא החזיק אותה מתחת לבית־השחי, לא ליטף אותה כמו טוצו, אלא פישק לה את הרגליים והכניס לה בחוֹר שממנו יוצא הפיפי משהו קשה וחותך. הוא בטח לקח את סכין המטבח ורצה לבתר אותה, כמו בפסחא כשאמא מבתרת טלה בעזרת טוצו. הלהב נכנס בין הירכיים הרועדות של הטלה - היד הגדולה שקעה בדם כדי לחלק, להפריד - והיא נשארה שם על קרשי המיטה, מרוסקת.
 
 
 
לא רואים כלום. האם השמש שקעה? או היא־עצמה כבר מתה, שסועה לחתיכות כמו הטלה? הכאב מהסכין עוד היה שם, ועלה דרך הטבור לתוך הבטן, ואז עד לחזה שהתבקע. ובכל־זאת התנועעו הזרועות שלה. היא חיפשה את הסכין באצבעות, הוא היה שם מחובר לגב. גם החזה היה שלם, וגם הבטן היתה שלמה. מתחת לבטן צרב הבשר החתוך, ומשהו סמיך וחלקלק טיפטף, נוזל מוזר, לא פיפי, זה היה דם. לא היה לה צורך להסתכל: היא הכירה אותו מאז ומעולם.
 
עדיף להישאר ללא תנועה בעיניים עצומות ולישון, אבל השמש מבקעת את ראשי, ועלי לפקוח את העיניים: הזוהר הזה אינו השמש אלא מנורת הנפט שאמא הדליקה קודם כדי לעבוד, הדליקה לפני זמן רב, עוד לפני שהגיע הגבר העירום הזה, שעכשיו ישן לצידה ואתו הדם הכואב. גם אמא, כשהיה לה דם, היתה לוחצת על הבטן ובוכה, ואחר־כך הצטברו בגיגית עוד ועוד בדים מוכתמים באדום.
 
כבר לא כואב לה יותר, ואביה נראה מאושר בשנתו. הוא יתעורר במהרה ובטח ירצה לעשות שוב את מה שגרם לו להיות כל־כך מאושר. אמא היתה אומרת תמיד: "זה אסון להיוולד נקבה, מרגע שמתחיל אצלך הדם, שלום לשקט ולשלווה! אלה מחפשים רק את ההנאות שלהם, הם קורעים אותך מלמעלה עד למטה, ואף־פעם לא מוצאים סיפוק".
 
קודם הייתי ילדה, אבל עכשיו נעשיתי אשה ואני צריכה להיזהר: הוא כבר זז. אני צריכה לברוח. אבל לאן? חשוך בחוץ.
 
לחדרון? אני צריכה רק לסובב את המפתח ולמצוא מחסה בין זרועותיה של אמא. אבל שום רחש לא מגיע מהדלת הזאת, וחוץ מזה, אמא לא חיבקה אותי אף־פעם, רק את טינה היא מחבקת. וגם עכשיו, אם מצמידים את האוזן לעץ, שומעים שהן ישנות חבוקות. שומעים את הנשימה הכבדה של טינה ואת זאת הקלה של אמא, כמו בכל ערב על המיטה הגדולה: אני שוכבת בצד של הרגליים, והן בכיוון הנכון, חבוקות. לא, היא לא תפתח, היא רק רוצה לדעת אם גם כאן, על הרצפה, הן חבוקות. אם תיקח את המנורה אולי תוכל לראות דרך החרכים. שום דבר, לא רואים כלום... אני צריכה להעיר אותן, אני צריכה להעיר אותן עם האור של המנורה. מספיק לשים את המנורה ליד הדלת ולהוריד את הזכוכית שמגינה על הלהבה, וזו, כמו השמש, כבר חורכת לי את המצח ומגרשת אותי לאחור, ומיד היא מתפתלת מהירה על העץ היבש מהבצורת. כבר חודשים לא ירד גשם.
 
טוצו שגה אז, כשהציל את טינה מהאש. הוא שגה, רק אותי היה צריך להציל. אבל הפעם הוא לא כאן, ואני, גם אם המחיר הוא שאמות מפחד מהלהבות האלה, מהעשן הזה שכמעט מחניק אותי, לא אקרא לעזרה ולא אצעק.
 
 
 
 
 
5
 
 
"יצור אומלל! יצור אומלל! אם לא הייתי רואָה במו־עיני ושומעת במו־אוזני לא הייתי מאמינה! עזוב אותה, המפקד, עזוב אותה. אל תענה אותה יותר. אתה לא רואה איך היא רועדת? מה אתה עוד רוצה לדעת? אתה חוקר אותה כבר שלושה ימים, והכל, למרבה הצער, הכל כל־כך ברור! הכל כל־כך נורא, שכאילו אנחנו בימי־הביניים ולא ב-1909. וזה כי אנשים יראי־שמיים כבר לא מנהלים את הארץ, וחסרי־האלוהים..."
 
"תסלחי לי, אֵם המנזר, אבל הפוליטיקה לא קשורה לכאן. ברשותך, בשלושת הימים האלה אני רק מילאתי את חובתי. למרבה הצער יש מקרים כאלה כמו זבל... אוי! סליחה, הוד מעלתֵך. התכוונתי לומר... אני, נו, כן, ראיתי כל־כך הרבה מקרים כאלה, שאני כבר לא יכול לספור כמה. וזאת גם חובתי לברר את האירוע, גם כדי להגן על היצור הזה".
 
"אוי, בתולה קדושה! שתוק, שתוק! אתה לא רואה שברגע שהיא שומעת את קולך היא תיכף חוטפת עוד התקף?"
 
הקול המתוק הזה - אתם לא שומעים כמה הוא מתוק? זה קולה של האם לאונורה, שרומז לי להתעלף. זה קל: די לכווץ חזק את העפעפיים ואת האגרופים, עד שהעיניים מתחילות להזיל דמעות, והציפורניים ננעצות בבשר של כפות הידיים, ואני רועדת כולי כמו טינה כשאמא היתה יוצאת מהבית. למדתי את זה ממנה, וכמוה - אני רואה אותה מוטבעת על העפעפיים המכוּוצים — כבר רעדתי.
 
"אין לך בכלל לב, המפקד? עזוב אותה בשקט! לא שמעת מה אמר דוקטור מילָצוֹ? אסור לה לזכור שום דבר מאותו ליל תופת, שום דבר! הקטנה צריכה לשכוח... אתה רואה? ברגע שראתה אותך, היא החווירה כמו גווייה, וברגע שהזכרת את המעשה הנפשע, מיד חזר ההתקף. מה עוד אתה רוצה לדעת? טוצו ואביו אישרו הכל כשהם הביאו אותה לכאן, וגם אחר־כך, בעוד כמה פעמים..."
 
"ברשותך, האֵם, זה לא בדיוק הכל".
 
"מה כוונתך? אלה רק פרטים".
 
"אבל לא מצאנו את האיש שטוען שהוא אביה, לא עם השרידים של האמא והאחות, ולא... תביני, האֵם, אנחנו צריכים למצוא אותו!"
 
"זאת האחריות שלכם למצוא אותו. מצאתם את הז'קט, לא? אפילו מקטיפה כחולה כמו שאמרה המעונה הקטנה הזאת. בשם סנטה אגאתה, שהתענתה כמו הילדונת הזאת, אל תענה אותה יותר! אתה רואה איך היא מתפתלת? לך מכאן בשם האל המשקיף עלינו! אתם, השוטרים, אין לכם נפש נוצרית. ואת, האחות קוֹסטַנְצָה, במקום לעמוד מאובנת כמו מומיה, עזרי לי להשכיב את מודסטה במיטה. הנה, ככה. ילדה מסכנה! את מרגישה כמה היא כבדה? זה ממש התקף אפילפטי. ואם לפני האסון, לפי מה שאמר טוצו, היא לא סבלה מזה, האסון הזה הרס אותה לתמיד".
 
שוב הראה לי קולה של האם לֶאוֹנוֹרָה מה אני צריכה לעשות: לכווץ עוד יותר חזק את האגרופים, ושהציפורניים יחפרו עוד יותר עמוק בבשר. עדיף לסבול את הכאב מאשר לתת תשובות לאיש הזה עם השפם השחור והעיניים הקשות כאבן, שבסערת השאלות עלול לגרום לי לומר את מה שאני לא רוצה לומר. העפעפיים כאבו עכשיו כל־כך, שהתחלתי לצעוק חזק, בקול אמיתי. אמיתי כל־כך, ששני האנשים האלה, מבולבלים מהבכי שלי ומן התחינות הרכות של האם לאונורה, נעלמו בין האוושות הנסערות של החצאיות הארוכות, שהנשים הגבוהות והמוזרות הללו לבשו. רק לאחר שהשתתקו כל הקולות, פרט לנשימתה הקלה של האם לאונורה, יישרתי את האצבעות, אבל לאט, שהיא לא תבחין. הייתי צריכה להירגע לאט, כדי שהיא לא תבין את כוונותי. הייתי צריכה לעקוב אחר ההצעות של הקול המתוק הזה. מה היא אומרת עכשיו? מה אני צריכה לעשות?
 
"הכל בסדר עכשיו, הכל בסדר. הבריון השחור הלך, ואני כאן לצידך. לא יענו אותך יותר, קדושה־מעונה קטנה ומסכנה, גוף ונפש מעונים כמו סנטה אגאתה הפטרונית שלנו! הנה, ככה, לאט־לאט, תירגעי. אל תפחדי, האיש השחור כבר לא כאן".
 
ידעתי את זה, אבל גם ידעתי שלא זה הרגע לפקוח את העיניים. את זה היא טרם אמרה לי.
 
"הם כבר לא כאן, את לא מאמינה לי? את צודקת שאת כבר לא מאמינה לאף־אחד אחרי מה שעשו לך, את צודקת. אבל אני אחזיר לך את האמונה. את צריכה לתת בי אמון, תפקחי את העיניים ותני לי להתנחם כשאראה בעיניים היפות שלך שאת מאמינה לי".
 
הנה, היא אמרה. סוף־סוף יכולתי לפקוח את העיניים. עוד רגע אפקח אותן. היא ציוותה עלי לא רק בקולה אלא גם בידיה הצחורות והחלקות, חלקות יותר מהשמיכה הצמרירית והרכה הזאת, צחות ומבושמות יותר מהסדינים שכמו במטה קסם החליפו את אלה השחורים והקשים במיטה הגדולה שבה ישנתי תמיד קודם... קודם... כשהדם עוד לא בא. למזלי התגברתי על הפחד מהאש בלי לרוץ לטוצו. אם לא היה לי כוח להתגבר, היה טוצו, עם רגלי הארנבת שלו, בטח מציל אותן שוב.
 
"הנה ככה, בעיניים היפות האלה את צריכה להביט בי. יפות וצלולות. ואל תחשבי יותר על האש הזאת, שמערפלת לך את המבט. אל תחשבי עליה, ובמקום זה התפללי, התפללי לסנטה אגאתה שתעשה לך נס ותשכחי הכל והיא תרפא את גופך ואת נפשך המעונים".
 
"מי זאת סנטה אגאתה?"
 
 
 
 
 
6
 
 
"אוי, ישו ומארייה, את לא יודעת? מה שרואים בכפר העלוב שלנו! לא לימדו אותך כלום, כלום. רק אומללות ועינויים. אם תבטיחי לי לעשות מה שאמר דוקטור מילָצו..."
 
"מה הוא אמר?"
 
"הוא אמר לך לשכוח, לשכוח הכל. אם תשכחי, אני אלמד אותך..."
 
הקול הבטיח שיר־ערש חם ורך של סדינים מבושמים וסיפורי הרפתקות על מְלָכוֹת וממלכות, מצור ומלחמות ועינויים. בקול המתוק והמרקד של האם לאונורה התקדמו גייסות בשריוני זהב וכסף. צבאות אויבים ועדרי פראים ברחו מידה שהורמה אל השמש כמו כנף יונה. אנשים שחורים ורעים, המון חסר אלוהים, הוכנעו לחוק הטוב שהכתיב הצלב. החדר הקטן המדיף ריח שקדים מסוכרים התמלא אבירים, קדושים ובתולות המקדישות את עצמן לאלוהים, שלמרות המלכודות והעינויים לא הצליח איש להביס את אמונתם. סנטה אגאתה היתה יפהפייה. טוב עשיתי ששאלתי מי היא היתה, שדיה הכרותים המונחים על המגש גרמו לי צמרמורת עזה עוד יותר מזו שגרמו ידיה הרכות והעדינות של האם לאונורה כשליטפו אותי כאשר היה לי התקף אפילפטי.
 
היו לי התקפים כאלו לעתים קרובות. לפחות אחת ליומיים־שלושה. לא יותר מכך, אחרת היא היתה עלולה לחשוד. משהו בתנועותיה, בקולה, אמר לי שהיא לא ליטפה את עצמה, ושאם היא תגלה את הליטופים שלי, היא בלי ספק תשלח אותי לגיהינום. הסיפור הזה של הגיהינום וגן־העדן היה ממש משעמם, אבל הייתי חייבת לסבול אותו מפעם לפעם, מה גם שהוא לא היה יותר מדי ארוך. ועד מהרה זומנה סנטה אגאתה באצבעה הזקורה של האם לאונורה. היא היתה גבוהה, בהירה, הופיעה בשיער בלונדיני גלי, ארוך כל־כך עד שנפל ברכות על חצאית הברוקד התכולה והכסופה. השדיים הקטנים, הוורודים, הציצו מן השיער הארוך, השקוף (אבקת זהב?).
 
הנה סנטה אגאתה שנכנסה מהדלת; היא כאן לידי, בפינה האפלה של החדר, שני אנשים שחורים מהגיהינום עם צבתות מלובנות תולשים מול עינינו את השדיים הקטנים ומניחים אותם בזהירות על מגש הכסף בעודם חמים ורוטטים... תמיד, בשלב הזה בסיפור, הביטה האם לאונורה בעינַי ושאלה:
 
"את מבוהלת, אֶה? את מבוהלת?"
 
הבנתי מה רצה להציע לי מבטה הכחול כמו השמיים - המוארים בהמון כוכבי זהב קטנטנים - והתחלתי לרעוד, רק קצת, מספיק כדי שהיא תיקח אותי בין זרועותיה. בין זרועותיה השענתי את ראשי על חָזָהּ וחשתי אותו מלא וחמים מתחת לבד הלבן. שלי היה עדיין שתי אבעבועות, והיא אמרה לי: "כמה שאת רזה, סובלת מתת־תזונה, יצור אומלל! איזה חזה כחוש! נקווה שהחזה הזה יתפתח, שיתפתח לפני שהשחפת תספיק לפגוע בו!"
 
המלה שחפת לא מצאה חן בעיני, וגם לא האבעבועות הקטנות, פחדתי לחשוב שהאבעבועות האלה לא יתפתחו כמו שלה. פחדתי בלחי שקועה בתפיחה המבושמת והחמימה הזאת.
 
ובזמן שהצבתות המלובנות קרעו את הבד הלבן ותלשו את הבשר העדין של שדיה, החל רטט ההנאה בתוכי. ואם היא, שהרגישה שאני ממשיכה לרעוד, אימצה אותי אליה עוד יותר מחשש שאפול, נעשה הרטט חזק וממושך כל־כך, שנאלצתי לחשוק שיניים כדי לא לצעוק. לרוע המזל זה לא קרה לי פעמים רבות יותר, לפחות לא בלי שאלטף את עצמי, כפי שנאלצתי לעשות עד כה.
 
 
 
7
 
 
האוויר הצונן, המדיף ריח שקדים מסוכרים, גרם לי לרחף במסדרונות האפלוליים, שהאיר אותם מעט רק לובנם של המוני הדלתות הקטנות הסגורות תמיד. בוודאי היו מאחוריהן המוני חדרונים כמו שלי, שגדודי הנשים הגבוהות, הלבנות, לפעמים הסתגרו בהם ולפעמים יצאו מהם בשקט, בצעדים זהירים ומהירים, קלים כל־כך, ששמעו את רחש החצאיות טוב יותר מאשר את זה של הנעליים. הנשים הללו נאנחו תמיד. אולי מפני שאף־פעם לא דיברו? או אולי כי לא ליטפו את עצמן ולא נפגשו עם גברים? כמה זמן עבר מאז שגם אני ראיתי גבר? היה כאן גנן, אבל היה אסור לדבר אתו. מפעם לפעם הגיע גבר אחר, אבל הוא לבש חצאית ארוכה כמו זו של הנשים, אלא שהיא היתה שחורה. אחר־כך נודע לי שמלבד צבא הנשים, שעבד - כך אמרה האם לאונורה - כדי להפיץ את דבר האל על־פני האדמה, היה גם צבא של גברים, אשר - שוב לפי מה ששמעתי מן האם לאונורה - היה מיטב האנושות. בהמשך הבנתי שהגברים האלה בחצאיות היו הכמרים שאמי דיברה עליהם תמיד באהבה, ואבא של טוצו שנא אותם ואמר לעתים קרובות: "כמרים חזירים, כמרים מזוינים, חתיכת כומר מטומטם". איזה מלים איומות! צדקה האם לאונורה כשנזפה בי באותה פעם, אבל זה היה מיד אחרי שהגעתי ועוד לא ידעתי כלום. מה אמרתי? אה, כן: עולם מזוין. מאותו יום נטשתי את כל המלים המלוכלכות בלי חרטה. זה לא היה קל, גם כשניסיתי לשכוח אותן, הן לא רצו לצאת לי מהראש, אבל אני המצאתי שיטה - דיסציפלינה, במלים של האם לאונורה (אבל איזו מלה יפה, דיסציפלינה): בכל פעם שהרגשתי אותן עולות בגרון נשכתי את הלשון. הכאב השכיח אותן. לא התחרטתי. מהשפתיים האדומות והרכות של האם לאונורה - לפעמים היא הרשתה לי לגעת בהן - למדתי כל־כך הרבה מלים חדשות ויפות, עד שבתקופה הראשונה, מרוב להיטות להיות קשובה ולקלוט את המלים, היו לי סחרחורות וקוצר־נשימה. גם מחר בבוקר, מי יודע כמה מלים אלמד... אני חייבת לישון, ככה יגיע האור מהר. ועם האור, בחדר הזה שארונות מצפים את קירותיו עד לתקרה, ושִׁמשותיו נקיות כל־כך שנדמה שהן לא קיימות, התחילה האם לאונורה לדבר, זקופה, עם המקל ביד מול הארון העצום הזה. רק שבמקום ספלים, צלחות וכוסות, כמו אצל אמא, היו הארונות של האם לאונורה מלאים ספרים. והספרים היו מלאים בכל המלים והסיפורים האלה, שהאם לאונורה לימדה אותי. מי יודע אם היא קראה את כולם.
 
"כמה ספרים, האֵם! את קראת את כולם?"
 
"מה פתאום, טיפשונת! אני למדתי, כן, אני יודעת משהו, אבל אני לא מלומדת. רק בידי מורי הכנסייה כל הידע של העולם".
 
"גם אני אהיה מלומדת!"
 
"טיפשונת שכמוך! מה זה יעזור לך אם את אשה? אשה לא יכולה להגיע לחוכמה של גבר".
 
"אז מה עם סנטה תרזה?"
 
"אבל בסנטה תרזה בחר האל, המלה סַנטָה אומרת לך את זה, טיפשונת שכמוך! תיזהרי לא למעוד בחטא היהירות. אני שמחה לראות כמה את אוהבת ללמוד, ואין ספק שעלי להודות שיש לך זיכרון ורצון יוצאי־דופן. אבל היזהרי, כי התבונה עלולה להפיל אותך לרשת החטא האפלה. התפללי ורקמי, בנוסף ללימודים! רקמי והתפללי. הרקמה מרגילה לענווה וצייתנות, שהן הנשק הבטוח היחיד נגד החטא. ואם אנחנו כבר מדברות: האחות אנג'ליקה מתלוננת, אומרת שאת לא מקדישה לנוּל אותה תשומת־לב שאת מקדישה לי או לפסנתר. היא ממורמרת מאוד בגלל חוסר־העניין שלך. נסי להשׂביע את רצונה בעתיד. האחות אנג'ליקה מבינה בענווה הרבה יותר מאיתנו, ורק מידיה הסבלניות אפשר ללמוד אותה. אני חוששת מהתבונה שלך... את אשה... אשה... האחות אנג'ליקה..."
 
כשדיברה כך עלה קולה והצטווח כמעט כמו הקול של אמא. אבל לא היה טעם לסתור אותה, גם היא לא הבינה. איך יכולתי להתאים את עצמי לאחות אנג'ליקה? היא היתה מכוערת כל־כך, שכמעט הזכירה לי את טינה. הפסנתר היה דבר אחר. האחות תרזה, אפילו שהיתה לא יפה ולא מכוערת, דיברה בידיים. היא הוציאה מהמקלדת צלילים כל־כך מתוקים, שזה היה כמו להקשיב לקולה של האם לאונורה...
 
"מודסטה! את לא מקשיבה לי! את חייבת להתרכז כשנוזפים בך. זה סימן שהשטן קורץ לך כדי לשים לְאַל את המאמץ שלנו ליישר את ענפייך שנוטים לצל במקום לאור. ילד הוא צמח פגיע הנוטה לחולשת־אופי ולמשחקים. רק כשהוא נקשר הדוקות בחוטי המשמעת הוא יכול לצמוח ישר בלי עיוות של הנפש ושל הגוף. חוסר־הריכוז הזה שלך כבר הוא חטא. אחרי השיעור לכי לקפלה ודקלמי עשר אווה־מארִיות ועשר אבינו־שבשמיים! ככה תלמדי להקשיב כשנוזפים בך".
 
הרוע! הרוע! ברור שכאשר דיברה כך, היתה ממש דוחה, וגם פניה השתנו: הצטמקו והתקמטו. לכן הפנתה מודסטה את מבטה, כדי לא לראות אותה ככה: היא רצתה לראות אותה רק יפה.
 
"מודסטה! מה את מחפשת עם המבט? שמעת?"
 
"שמעתי".
 
היא היתה צריכה להיות סבלנית, גם כי המלים הקשות הללו, כמו רוע, גיהינום, משמעת, חטא, לא נמשכו זמן רב. היא ידעה איך להפסיק את התלונות האלו: די להשפיל את העיניים ולבכות. זה היה קצת מתיש. אבל אחר־כך חזרה המתיקות הרגילה לקולה של האם לאונורה, והיא התחילה לומר מלים יפות, כמו אינסוף, כחול, עדין, שמֵימי, מגנוליות... כמה יפים שמות הפרחים: גרניום, הורטזיות, יסמין, איזה צלילים נפלאים! עכשיו, לאחר שכתבה את המלים על הנייר הלבן, שחור על־גבי לבן, היא לא תאבד אותן יותר, לא תשכח אותן יותר. הן שלה, שלה בלבד. היא גנבה אותן, היא גנבה אותן מכל אותם ספרים בעזרת הפה של האם לאונורה.
 
 
 
 
 
8
 
 
והיא היתה צריכה לגנוב עוד, לצבור כמה שיותר גם שם, באותו חדר עצום - הן כינו אותו הסלון - החדר היחיד במנזר שהיו בו חלונות גדולים והיה מלא ברהיטים מוזהבים. בין נצנוצי הזהב הסתיר שחור הפסנתר צלילים ומקצבים יקרים, שהיה אפשר לקחת מלוא־חופניים. היה די שתעקוב אחר קולה של האחות תרזה, שלמען האמת לא היה מתוק כמו קולה של האם לאונורה, אלא דווקא מחוספס:
 
"היום אחרי הסולפג' והתרגילים על הפסנתר נלמד גם לכתוב תווים... אבל מה קרה לנו הבוקר, פיצ'ירידה? העיניים שלך מבריקות כל־כך, שאת נראית כמו הבתולה מארייה כשהמלאכים מרימים אותה אל התהילה הנצחית. אֶה, הנעורים, איזה דבר יפה וקורן הם!"
 
"אלה לא הנעורים, האחות תרזה, זה רק שאחרי חודשים על־גבי חודשים של הבטחות ודחיות האם לאונורה תַּראה לי את הכוכבים".
 
"אני שמחה. את רואה, כשאת טובה וממושמעת, את מקבלת מיד גמול".
 
למען האמת, לא כל־כך מיד. במשך חודשים היא עמלה על אותו נול־רִקמה ארור, תחת עיני המכשפה של האחות אנג'ליקה הארורה.
 
"רק הטוב מפיק את הטוב!2 והלילה תלכי... הלילה את הולכת לשם, נכון? את תלכי איתה למקום שאף־אחת מאיתנו אף־פעם לא הניחה בו את כף־רגלה. בעצם צריך לומר את עינה, כי מדובר בעיניים!"
 
"אפילו את, האחות תרזה?"
 
"בשם אלוהים! חוץ מזה שאני אפול בגלל הסחרחורות מהעלייה סחור־סחור במדרגות הברזל האלה, לפני שמגיעים לראש המגדל הצר הזה. אוי כמה שהוא צר! אולי זאת רק התרשמות שלי, אבל נראה לי שכשיש רוח, הוא מתנפנף כמו דגל. ואני גם לא סובלת מנדודי־שינה. אני ישנה בלילות, תודה לאל, ולא אוותר על השינה שלי תמורת כל הכוכבים שברקיע".
 
"איך זה קשור לנדודי־שינה, אם יורשה לי לשאול?"
 
"קשור, קשור! וחוץ מזה אל תפילי עלי את כל נופת־הצופים הזאת שלך. יורשה לי, לא יורשה לי. תשאירי לאם לאונורה את כל הטקסיות הזאת".
 
"ואיך זה קשור לנדודי־שינה?"
 
"קשור, קשור".
 
"איך קשור?"
 
"אם אני אומרת לך שזה קשור, אז זה קשור! בקיצור, איזו עקשנית את! קדימה לסולפג', תעזבי את נדודי־השינה ותתחילי לתרגל".
 
"אבל נדודי־שינה זאת לא המחלה שמקבלים בלילה והיא לא נותנת לישון?"
 
"כמובן! זאת המחלה שפוקחת לך את העפעפיים בציפורני ברזל ולא נותנת לך לעצום את העיניים, או כמו שאומרים, מונעת ממך את ברכת השינה".
 
"אבל זאת לא המחלה שיד אלוהים מכה בה את מי שחָטָא חטא שדינו מוות?"
 
"מה פתאום! מי אמר לך את השטות הזאת? אוי, את לא דיברת עם הגנן?"
 
אכן דיברתי עם מימו, אבל היתה לי תשובה מוכנה:
 
"לא. אלוהים ישמור אותי! אני לא מדברת אף־פעם עם גברים!"
 
"תשובה נכונה! אם כך, זאת הפטפטת של האחות אנג'ליקה? אל תקשיבי לה. זאת, בטירוף הרקמה, הרסה את העיניים ורואה רק שזירות צבעוניות... נו! נעזוב את זה. אנחנו לא רוקמות כאן. קדימה לתרגילי הסולפג', קדימה, ארבע פַּעֲמוֹת בתיבה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע; אחת..."
 
"אם ככה, מי היא זאת שסובלת מנדודי־שינה?"
 
"איזו עקשנית היא, אוי! היא זבוב סוסים אמיתי כשהיא רוצה לדעת משהו, הפיצ'ירידה הזאת. חלקית זה נכון, נדודי־שינה הם עונש שאלוהים מטיל על מי שחטא. אבל לפעמים, אם כי רק לעתים רחוקות, זה כמו אזהרה, פעמון אזעקה למי שיש לו תבונה רבה, ואם נדודי־השינה לא היו גורמים לו לעמוד על המשמר, הוא היה עלול ליפול לחטאים של יוהרה, של... אבל למי אכפת מחטאים, תדברי עליהם עם האם לאונורה. אני מבינה רק בתווים! הרופא של המנזר טוען שכל המוחות הגדולים סובלים מנדודי־שינה ושזה גם תורשתי. אבל האיש הזה כופר, וחוץ מאשר בשביל שמן קיק, או כל־מיני גלולות, מוטב לא להקשיב לו".
 
"אָה! אז האם לאונורה היא זאת שסובלת מנדודי־שינה?"
 
"בדיוק, וכשהמחלה הזאת פגעה בה - אני חושבת ששנתיים או שלוש אחרי שהגיעה הנה כדי לתפוס את המקום הפנוי של האם ג'ובנה שמתה... לא חשוב איך היא מתה, שאלוהים ימחל לה! - בדק אותה שוב ושוב רופא מומחה, שנשלח מפלרמו רק במקרים יוצאי־דופן, והשיג לה היתר מהבישוף להביא לכאן את הטלסקופ של אבא שלה. אביה היה אסטרונום גדול. והיא מיקמה אותו על המגדל. בַּהיתר גם היה כתוב שהיא יכולה לבלות כמה שעות שתרצה בחקר הכוכבים, כמו אביה. גם זאת מחלה משפחתית. היא ירשה, יחד עם התבונה, את העושר, את הכוח. עלייך לדעת שהאם לאונורה באה מאחת השושלות הכי אצילות והכי עשירות באי שלנו. את שמה אני לא יכולה להגיד לך, כי, כמו שאת יודעת, כשאנחנו נודרות את נדר הנזירות אין לנו יותר קרובי־משפחה, ואין... את מופתעת? ההפתעה שלך מאשרת כמה מעשים של ענווה היתה האם לאונורה צריכה לעשות בתוכה כדי לנקות מעצמה את ההתנשאות שבוודאי היתה בה. פעם אחת ראיתי את אמא שלה. איזו התנשאות! יפה כמוה, עם אותן עיניים, אותו מצח, אותו אף. וגם את, איך את חושבת הצלחת להישאר כאן אחרי אותו לילה שבו טוצו ואבא שלו הביאו אותך? הם אמרו שמפני שהמנזר היה קרוב, אבל אני חושבת שהם פחדו מהמשטרה... אז למה את חושבת שנשארת כאן?"
 
"לא יודעת".
 
"אוי, יָפָה, את לא יודעת! זה בזכות הכוח של האם לאונורה! אילו היית יודעת כמה היא נלחמה, אחר־כך, כדי להשאיר אותך כאן ושלא ישלחו אותך לאיזה בית־יתומים מלא פשפשים ורעב. כמובן, אסור לי לומר את זה, כי גם את בתי־היתומים מנהלות נזירות, אבל את יודעת איך אני: אני לא יכולה לא לקרוא לדברים בשמם. העובדה היא שאת בתי־היתומים האלה מנהלות נזירות עניות, ממוצא נמוך, פשוטות־עם שמגיעות מהכפרים או מאותם בתי־יתומים עלובים. לא כמו כאן, אצלנו. גם את זה אסור לי לומר, שאלוהים יסלח לי, אבל כאן אין אפילו אחת שהיא לא בת של ברון לכל הפחות. אפילו שהעשירים המופלגים אף־פעם לא התערבו כאן ולא יתערבו".
 
"ואת, האחות תרזה, את בת של..."
 
"ברון, בדיוק. אבל צריך לומר היית בת, לא את בת. תחזרי על השאלה".
 
"ואת, האחות תרזה, בת של מי היית?"
 
"כמו שאמרתי לך, של ברון, אבל ברון עני, ולא משושלת מאוד עתיקה. וגם לכן אני אף־פעם לא אהיה נזירה ראשית! אבל מה זה משנה? פחות דאגות ויותר זמן למוזיקה ובשביל ללמד נזירות טירוניות ואותך... קדימה, קדימה, תעזבי את הסולפג' ותשמיעי לי את הסונטינה של קלמנטי. איזה אושר ללמד, במיוחד אותך, תשמעו איזה נגיעה! נגיעה של מלאך, אבל עכשיו די, די. אנחנו צריכות להתחיל לכתוב מוזיקה. קדימה, בואי הנה: את רואה את הדף עם השורות? את השורות שִׂרטטה נזירה מתלמדת מהיבשת.3 את תמלאי אותן עכשיו... לא, לא, את צריכה לעשות את זה כמו שמציירים פֶּה. הנה, קודם את המִתאר: חזק".
 
המִתארים של התווים הופיעו תחת לחץ אצבעותי בין השורות, לכודים שם, אף־אחד כבר לא ייקח לי אותם משם. הם היו שלי, גנובים כמו שמות התואר, שמות העצם, הפעלים, תוארי הפועל...
 
 
 
 
 
9
 
 
ועדיין היתה צריכה להמשיך לגנוב, לצבור ככל האפשר בדפי השורות של המחברות. וגם מִסְפָּרים, הרבה מספרים התווספו למלים, לתווים, לכוכבים. הכוכבים! באותו לילה ראתה את הכוכבים קרובים כל־כך, עד שדימתה שתוכל לגעת בהם באצבעות. על המגדל הגבוה והמפחיד - אצבע המצביעה כנגד השמיים? - מבעד לטלסקופ, הראתה לה האם לאונורה את הדובה הגדולה ואת הדובה הקטנה, את העגלה הגדולה ואת העגלה הקטנה, ואת סיריוס הזוהר: הכוכב הכי זוהר ברקיע!
 
"רקיע! איזו מלה יפה, אולי המלה הכי יפה... הכי זוהרת ברקיע המלים".
 
"מה אמרת, מודסטה? איזה יופי! מה אמרת, נִשמתי? אמרי שוב".
 
אמרתי שוב.
 
"כמה יפה! זה נשמע שירה. את יוצאת־מן־הכלל! לא רק נבונה, מצפונית וטובה, אלא גם בעלת דמיון כמעט מבהיל! את תהיי משוררת: נזירה ומשוררת. וכך תוכלי לשיר תהילות ותשבחות לאל!"
 
משוררת אולי כן, אבל לאו דווקא נזירה. אין ספק שלא היה רע שם, אכלנו כל יום כאילו זה יום ראשון, החדרים והסדינים הדיפו ריח שקדים מסוכרים. אבל כל החיים להיות שם?
 
"כמה שנים את כאן, האם?"
 
"לא מדברים ככה, מודסטה! חזרי על השאלה כראוי".
 
"כמה שנים עברו, האֵם, מאז שנדרת את נדרי הנזירוּת?"
 
"טוב! ככה טוב. את צריכה להקפיד, מודסטה. לפעמים יש לך טון ארצי - מי יודע איפה דגת אותו - שלא מתאים לנזירה טירונית לעתיד... עברו כבר הרבה שנים, ילדתי, מאז שנכנסתי לאי השלווה הזה. אוי, אילו הייתי נכנסת קודם, בגילך! בגיל הטהור והבתולי שלך כשהגעת אלינו. לרוע המזל אני חייתי בעולם מטופש, שדבר האלוהים כמעט לא הגיע אליו. אסור לי לדבר על ענייני העולם, אבל במקרה הזה מותר לי לדבר על כך כדי לעזור לך להבין עד כמה הגנה עלייך המדונה כשהביאה אותך, גם אם בדרך ייסורים, להיות כאן בינינו. היא בחרה בך מיד, גם בזכות המוצא הדל שלך, והיא מגינה על הדלים, ואילו בשבילי, אולי בגלל חטא הכפירה שאחז באחדים מבני ביתי, הדרך היתה ארוכה וכואבת. במשך שנים חייתי חיי מותרות ושעשועים, עד שתקפה אותי עצבות איומה והתחלתי לחשוד שאני טועה, כפי שחזר ואמר לי הכומר המוודה שלי בימי ראשון, שלו אני חייבת את ישועתי. הוא נלחם נגד כל בני ביתי כדי לקרב אותי לאמונה. הורי אמרו שמקור העצבות הזאת במחלה גופנית, באנמיה, ככה הם אמרו. אבל זו היתה הנפש הצעירה והטהורה שלי, שסבלה מכל המותרות, מכל הדיבורים הלא־מוסריים וחסרי־התקווה, שבעיקר הדוד שלי - מנוחתו עדן - נהנָה מהם. אני סבלתי באפלה, הייתי קרועה בין המלים הגבוהות, המוסריות, של הכומר המוודה שלי, לבין השטחיות המלומדת של האחרים. המדונה, שאליה התפללתי הרבה, האירה את עיני בנשף היציאה שלי לַחברה, ואז ראיתי את המחלה שלי, שלא היתה שום תרופה שתוכל להקל עליה. מחלה שהתבטאה בשעמום ובעצבות אינסופיים. עד לַיום שלפני הנשף - מה אני אומרת? עד לאותו בוקר עצמו - לא ידעתי. להיפך, ההכנות העליזוֹת, הסרטים, הבדים, הפרחים, כאילו החיו אותי, כאילו הסיחו את דעתי לרגע מהשעמום והעצבות שלי. אבל באותו ערב, כשלבשתי שמלת אורגנדי לבנה, זכה, כמו שנהוג בנשפים האלו, התחלתי לחוש חרדה קיצונית ורעדתי כולי. כבר הייתי מובטחת לקצין פרשים צעיר, שעדיין לא פגשתי. ראיתי אותו בחטף מהגזוזטרה, כשעבר עם הפלוגה שלו. הוא היה גבוה, עם עיניים ושפם שחורים כמו זפת. אנשים כהים תמיד דחו אותי. אמרו עליו שהוא גבר יפה־תואר, אבל עלי הוא הטיל אימה כמו כל הגברים הכהים. הוא היה גבוה ושרירי, לחייו היו מצולקות מהדו־קרבות הרבים שלו, כפי שיכולתי להבחין כשהבטתי בו מקרוב. הוא כבר הרג שלושה אנשים בארץ שלו. הוא היה אציל גרמני. יסלח לו אלוהים! בגיל עשרים־ושלוש־עשרים־וארבע כבר העיקו על מצפונו שלושה מתים. תחשבי על זה, שלושה מתים, שנרצחו מסיבות תפלות של כָּבוד ארצי. הגבר הזה הפחיד אותי כבר מרחוק, אבל מקרוב, כשרקדנו קוֹנְטְרָדַנְצָה, מול אותן צלקות שהזכירו לי את פשעיו, גלשה הזוועה שמסתתרת מאחורי המדים המסנוורים האלה, הזוהרים ממדליות ומדרגות, והחלה להשתקף בברק המשי, בפמוטות, בנזרי הנשים, ונחשפה לעיני הילולת החטא והפשע שהסתירו המותרות האלה".
 
בדי המשי, הפמוטות, נזרי הנשים, הלחיים המצולקות... נשיכה בבטן, כמו כשהייתי רעבה, גרמה לי לרעוד ברעד של האם לאונורה ולמהר אל בין זרועותיה, להחביא את פני בחיקה. קצת מפני שהיא נעשתה יפהפייה כשהתרגשה ככה, וקצת כדי להסתיר את התשוקה שאחזה בי להיות מחובקת בזרועותיו של אותו קצין. תשוקה שבלי ספק גם בחשכה היה ניתן לקרוא על פני... טוצו, היכן טוצו? לו לא היו לחיים מצולקות, אבל מפצעי עיניו זרם ים כחול, וידיו היו חזקות כשליטפו. ידיו של טוצו ליטפו אותי בחשכה; תמיד כשהחשיכו והשתתקו הקנים הוא ליטף אותי. לא, אלה לא היו ידיו של טוצו. אלו היו כפות ידיה הרכות והרועדות של האם לאונורה, שטיפסו ממותני לכתפי וריפרפו על החזה באוושת כנפיים.
 
"מה קרה? את מבוהלת? את מבוהלת למחשבה על האבדון שאליו הייתי הולכת אילו הייתי נשארת בעולם? אבל המדונה האירה את עיני בזמן, כפי שתעשה איתך. קדימה, הירגעי. הסכנה חלפה. כעת את גדולה וחזקה, ואת כבר לא יכולה להיבהל כמו כשהיית ילדה. את מרגישה איך התפתח החזה שלך? את זוכרת איך פחדנו שיישאר שטוח ומצומק כמו זה של האחות תרזה?"
 
כן, למרבה המזל החזה התפתח, אבל הידיים האלה כבר לא העבירו בי שום רטט. הן היו חלשות, ולא העזו שום דבר אף־פעם. הרבה פעמים קיוויתי, אבל היא לא עשתה יותר מכמה ליטופים ביישניים. בהתחלה האמנתי שהאם לאונורה לא מלטפת את עצמה כי היא טהורה, קדושה, כמו שכולן אמרו תמיד במנזר, אבל עכשיו ידעתי שגם היא מלטפת את עצמה בלילות, בדיוק כמוני. הבנתי את זה באותו לילה שהביאה אותי לישון במיטה שלה, בתירוץ של סופה. ואחר־כך, כשהיתה משוכנעת שאני ישנה, התחילה ללטף את עצמה ולגנוח. חוץ מקדושה, היא גם היתה פחדנית! פחדנית, ולכן לא דיברה אלא על הגיהינום ועל העונשים...
 
מה אמרתי? צעקה ארוכה, שבעקבותיה משק כנפיים לבנות, דוחפת אותי הרחק ממנה. מה אמרתי? משוגעת! כנראה אמרתי משהו נורא, כי האם לאונורה התרוצצה עכשיו במגדל כמו עטלף סומא מהאור, משהו נורא, כי היא נפלה על ברכיה והחלה להצטלב בייאוש ולצעוק:
 
"מֶאָה קוּלְפָּה, מֶאָה קוּלְפָּה, מֶאָה מַאקסִימָה קוּלְפָּה".4
 
איך אכפר?