אחיזת עיניים

מבוא

הספר שלפניכם מבקש להצביע על תופעה פואטית בין־תחומית באירופה של המאה ה-17, תופעה שאכנה אחיזת עיניים. עיקרה של תופעה זו מתבטא בעיצוב אפשרות למעין מבט דו־כיווני, הפונה אל העולם ואל המתבונן בה בעת. אפשרות זו של המבט מתחוללת בכמה יצירות מתחומים שונים. הספר יתמקד בדוגמאות מתחום האסטרונומיה, הספרות והאמנות ויתאר את השפעתו של המבט הדו־כיווני על תופעות שחורגות מהדיסציפלינה שבה הוא נוצר. כפי שנראה, הדוגמאות מעידות לא רק על פריצת גדרות התחומים שאליהן הן שייכות אלא גם על מודעות ניכרת של יוצריהן לאקט זה של פריצת הגדרות. מדובר, אם כן, בהגדרה מחודשת של גבולות התחומים, או בשינוי שמתחולל ביחס ליעדיהם המקוריים של התחומים.

 

תופעת אחיזת העיניים תיבחן בעזרת מושגים מתוך המחקר העכשווי, ובראשם המושג חציית גבולות דיסציפלינריים שלא היה שגור בתרבות המאה ה-17. אי לכך, צעד זה מחייב תשומת לב וזהירות רבה, לבל ייווצר כשל אנכרוניסטי. בקשרים הא־היסטוריים שבין המחקר העכשווי להיסטוריה של המאה ה-17 עסקו כמה חוקרים במאה ה-20, וספר זה צועד בעקבותיהם.

 

המושג אחיזת עיניים מעלה אפשרות של אשליה הכרוכה באקט ההתבוננות. ההכרה במגבלות העין המתבוננת מעלה כמה תגובות אפשריות, החל בהתעלמות וכלה בנקיטת צעדים מעשיים שעשויים להוליד תובנות חדשות גם בשדה הראייה וגם בשדה התודעה העצמית. המושג אחיזת עיניים מבטא אם כן משמעות מגוונת: הוא גם ביטוי לאשליה שיכולה להיווצר וגם ביטוי לדרכי המילוט מאשליה זו. האשליה והמילוט אינם נפרדים; הם מגלמים בדרכם מסע מפותל של יחסי סובייקט־אובייקט, של אחיזה בכלים שונים מתוך כוונה למקד את המבט אך גם כדי להכיר במנגנון האפיסטמי הכרוך בכל תגלית וייצוג. מנגנון זה אינו נפרד מאיתנו גם כשמבקשים לעסוק בו מתוך ניתוק מהעצמי.

 

המונח אחיזת עיניים כפי שיידון בספר זה אינו מקביל לתרמית העין (Trompe l'œil או Deceptive eye). הספר ידגיש את הבסיס המטפורי של המושג. אחיזת עיניים הוא דימוי מטפורי שחוק בשפה העברית המדוברת. עם זאת, השימוש במטפורה ייעשה כאן מתוך ריאליזציה של המטפורה: האחיזה נועדה להצביע על כוח אקטיבי, שיש בו התכוונות מיוחדת ומודעות עצמית.

 

מונח אחר שאולי היה אפשר להשתמש בו הוא "העמדת פנים". מי שמעמיד פנים יוצר אקט תקשורת פעיל, מתוך כוונה ומתוך מודעות עצמית. אך המושג אחיזת עיניים מדויק יותר לענייננו מכיוון שהוא מדגיש את היחסים הכפולים שהמוען (המחבר, הצייר) מפתח עם הנמען (הקורא, הצופה). כלומר, מושג זה מתאר פעולה כפולה: שימוש בתחבולה רטורית תוך כדי חשיפתה.

 

דימוי שיכול להאיר את האספקט הזה הוא אולי מסכה שקופה: המסכה מכסה את הפנים, אך בה בעת היא חושפת אותם. הכפילות הזאת היא המוקד של אחיזת העיניים: הסתרה וחשיפה סימולטניות, מצב קוגניטיבי מתעתע אך מעורר תשומת לב, מעין "הזרה". מצב זה מחייב מטא־מבט על האקט התקשורתי, או במילים אחרות: אחיזת עיניים במבט נוקב.

 

שלושה תחומי דיון

 

בכל אחד משלושת תחומי התרבות שנתייחס אליהם - אסטרונומיה, ספרות ואמנות - אחיזת העיניים פועלת באופן שונה. אך דיוננו יתמקד במאפיינים המשותפים לשלושתם, מאפיינים פואטיים־רטוריים בעיקרם. אף על פי שכל אחד משלושת התחומים מפעיל את האמצעים הללו בדרך משלו, נאתר ונתאר אותם במונחים של ניתוח צורני, ונבצע קריאה ביקורתית של אמצעים אלו. זהו ניסיון לפרש את האפקטים הפואטיים של כל אחד מהתחומים ולאפיין אותם כחלק מתופעה בין־תחומית בשדה התרבות.

 

אפקט רטורי משותף לאסטרונומיה, לאמנות ולספרות הוא למשל קיומה של דמות מזוהה של "מחבר": האסטרונום, הצייר והסופר, בהתאמה. המחברים מוכרים לציבור, הם חותמים על יצירתם. עם זאת, במסגרת אחיזת העיניים נוצר תעתוע שמקשה על זיהוים. לא אחת הם עוטים על עצמם תחפושת. לעיתים הם חודרים לתוך הבדיון שיצרו ובאופן הזה מבלבלים את התיחום המקובל בין בדיון למציאות, ולעיתים הם מעלימים את עצמם.

 

למשל: ורמיר3 מצייר את המודל שלו בסטודיו ובאותה תמונה מצייר את עצמו בשעת הציור; סרוונטס4 עוצר את עלילת הרומן קיחוטה ומצהיר "מה חבל שברגע זה ממש הפסיק מחברו של סיפור זה את תיאור הקרב" (קיחוטה, חלק 1, עמ' 70); גלילאו5 ממחיז ויכוח דמיוני בין שלוש דמויות של שחקנים כדי לאשש את התזה ההליוצנטרית של קופרניקוס.

 

בכל אחת מהדוגמאות הללו נוצר אקט רטורי שבונה פואטיקה מטא־רטורית. המחבר מביע את עצמו תוך כדי חשיפת אקט המבע. בכל אחד מהמקרים הללו המבט הדו־כיווני מתגלם ב"שפה" שונה, אך לשפות הללו יש דקדוק אפיסטמולוגי משותף. הן מבטאות את עצמן ובה בעת מתבוננות בעצמן, בדרכי המבע שהן מפעילות. המבט הדו־כיווני ניכר ביסודות הפואטיים המעצבים את היצירה (בתחומי הציור, הספרות והאסטרונומיה), אך אלה מחוללים התפתחות אפיסטמית שחלה על דרכי ההכרה. התחומים השונים יוצרים מרחב הכרתי חדש ומוגשים לנמען באמצעות המבט הדו־כיווני. המסר הרפלקסיבי יוצר מסגרת מטא־פואטית המרחיקה את הנמען מאשלייתיות ומחייבת אותו להתבוננות רפלקסיבית באקט ההתבוננות.

 

האם היו קשרים בין מחברים אלו? האם הם הכירו זה את זה? התשובה שלילית. כל אחד מהם שייך לדיסציפלינה אחרת, וערוצי התקשורת של המאה ה-17 היו שונים בתכלית מאלה של המאה ה-21. עם זאת, ידועים ערוצי הידברות מיוחדים שהתפתחו באותה עת. המצאת הדפוס ותרגום התנ"ך ללשונות הוורנקולריות האיצו את התפתחות ערוצי התקשורת הבין־לאומית ואפשרו מגעים בין מוקדים שונים. ידוע למשל שבספרייתו של גלילאו היה עותק מתורגם לאיטלקית של קיחוטה, וסביר להניח שוורמיר ידע או לפחות שמע על עבודתו של גלילאו ועל הישגיו. תצוין גם השפעתו של דקרט על כמה מהיוצרים שבהם נעסוק, בתוכם ציירים העוסקים באופטיקה ובראייה. גם אם העדויות אינן רבות, יובאו ראיות להשפעות אלו.

 

מבנה הספר

 

חלק א (פרק 1) יתמקד באספקטים ההיסטוריים שיקושרו לתופעה של אחיזת העיניים. במאה ה-17 ניכרים שינויים בכמה מתחומי התרבות, והיא מוגדרת כראשית העידן המודרני. נתעכב על כמה מהשינויים הללו ונראה כיצד הם באים לידי ביטוי ביסודות הפואטיים־רטוריים של האסטרונומיה, של האמנות ושל הספרות. נדגיש שהעיסוק יתמקד בדרכי הביטוי שה"מחברים" נוקטים ולא בתחומי היצירה עצמם. לא נעסוק באסטרונומיה עצמה, אלא בדרכי הביטוי שנוקטים האסטרונומים גלילאו וקפלר; לא נציע ניתוח ספרותי של הרומן קיחוטה; לא נחקור את הציור של ורמיר, וכדומה. נתמקד בפואטיקה וברטוריקה שהיוצרים הללו מפעילים כדי ליצור את אחיזת העיניים. אף שנעסוק ביצירות קונקרטיות מתחומי המדע, הספרות והאמנות, נימנע מעיסוק בשאלות פרטיקולריות השייכות לכל אחד מהתחומים הללו. לא נעסוק בדרך שבה מדענים מבססים תיאוריות (מדע) או בדרך שבה נוצרות יצירות אמנות (ציור וספרות). לא נדון בצורתן הלוגית של תיאוריות או במבנה הפורמלי־צורני שלהן. הנושא שבו נעסוק אינו שייך לתחום עיסוקם של מדענים, של חוקרי ספרות או של מבקרי אמנות. הוא מכיל שאלות מתחומי ידע שונים, בהם היסטוריה של רעיונות, גיאוגרפיה של השפעות, סוציולוגיה של אמונות, רטוריקה של כוונות. לא אחת נגלוש לתחום הפילוסופי, אשר גם הוא עבר מהפכה באותה תקופה, ונציגו העיקרי הוא דקרט, אך לא נערוך דיון פילוסופי עצמאי. זה דיון פרטני־רוחבי המבקש להציע חתך רוחב של תופעה מוגדרת שמכונה כאן אחיזת עיניים.

 

בחלק ב (פרקים 2, 3, 4) נביא שלוש דוגמאות של יצירות מהמאה ה-17, מתחומי הספרות, הציור והאסטרונומיה, שידגימו כיצד אחיזת עיניים מתבצעת. בפרק 2 נבחן את השאלה האם דמות בדיונית קיימת במציאות, כפי שהיא עולה ברומן קיחוטה של סרוונטס. לכאורה אין מקום לשאלה כזו ביחס לדמות ספרותית בדויה, שהרי מלכתחילה מדובר בצורת קיום לא־אונטולוגית. אבל שאלת קיומה של דולסיניאה עולה בחריפות בדיון בין שני גיבורי הרומן, דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה, שהם עצמם בדויים לא פחות מדולסיניאה, ולכן שאלה זו תובעת חקירה. נשאל אם ישנה משמעות למונחים בִּדְיון אמיתי ובדיון מזויף, ונדגיש שהשאלה אינה מתמצית בזכויות יוצרים או בשאלות של גניבה ספרותית, אלא היא חלה גם על שאלת האותנטיות האמנותית, ה"אמת הספרותית" שבה יתמקד הדיון. שאלה נוספת קשורה לזהותו המתעתעת של ה"מחבר", ואף היא נדונה מעל דפי הרומן. ביחס לשתי השאלות אנו מבקשים להדגיש את מערכת המסגור הכפולה. הכוונה לשינוי נקודת התצפית שהטקסט עצמו מפעיל על הקורא. הקונבנציה הבדיונית משנה את מעמדה ומכריחה את הקורא להיות שותף בהכרעות פרשניות הנוגעות לטקסט. המהלך של שבירת הקונבנציה הבדיונית הופך את הטקסט למטא־טקסט. כך הקורא מוזמן להצטרף לדיון תיאורטי על האונטולוגיה של הבדיון ועל היחס בין בדיון למציאות, בין היסטוריה לספרות.

 

בפרק 3 נראה כיצד הופעתם של שני הֶקשרים בסיפור אחד יוצרת סיטואציה שמזכירה סיפור מסגרת; אלא שהמסגרת מתגלה כסיפור המלא, ואילו הסיפור הפנימי הוא חלק קטן בתוכו. מדובר בציור של ורמיר, "אמנות הציור", שבו הצייר נראה יושב כשמכחולו בידו, והוא מצייר את הסטודיו שלו, כלומר מעתיק את הציור המוצג לעיני הצופה כאילו היה סצנה ריאליסטית. הסצנה מציגה מצב שמבקש ליצור מראית עין של סיפור מסגרת, אך הוא למעשה עיקרו של הסיפור. הצופה מוזמן לחוות שבר אפיסטמולוגי, שבו מופיעים שני הקשרים שונים: הקנבס הקטן והציור המלא המכיל את הקנבס הקטן. פער אונטולוגי ופער כרונולוגי משמשים כאן יחדיו. בציור השלם הושלמה המלאכה, ולפיכך אפשר כנראה לשייכו לזמן מוקדם יותר. הקנבס הקטן הוא העתק של חלק מהקנבס הגדול, והוא יוצר רושם של פעולה בהווה שעליה הצייר שוקד. אם כך אולי אפשר להניח שהציור השלם הוא המקור, ואילו הקנבס הקטן הוא העתק חלקי שלו. אבל למעשה שני הציורים - הציור השלם והקנבס הקטן - הם ציור אחד, ואין הם בגדר שני אירועים נבדלים מבחינה אונטולוגית וכרונולוגית. אם כך, אפשר לטעון שמדובר בהטעיה מכוונת, ביצירת תחבולה שמבלבלת את הצופה. זו אחיזת עיניים ובה נתמקד.

 

בפרק 4 נעסוק בשאלת הקשרים בין עולם הבדיון לעולם המדעי, בהתנגשות האפשרית בין אמת פואטית לאמת מדעית העולה בסיפורו הבדיוני של יוהנס קפלר Somnium (החלום). המסגרת הנרטולוגית המלווה את הסיפור מציגה מבחר דמויות שכל אחת מהן היא "אני" שונה מחברו. ריבוי הדוברים מייצר טקסט פוליפוני. נוסף על כך, הטקסט מערער על החלוקה הברורה בין היסטוריה לבין בדיון. בטקסט של קפלר פרטים היסטוריים מופיעים לצד סיפורים בדיוניים, ובכך הם מעלים שאלה אם האמת שהם מבטאים היא בדיונית או עובדתית.

 

בדיון נפנה את תשומת הלב אל הדרך שקפלר נוקט כאשר הוא מבקש להתייחס אל סוגיית הידיעה, כיצד הוא בוחן את התוקף שלה ומחפש דרכים להבעת המורכבות הגלומה בה. קפלר אינו מתמקד בממד המשמעות אלא בהצרנה הפורמלית ובביטוי של המשמעות. Somnium הוא חיקוי של חלום, ובמובן זה הוא טקסט ספרותי לכל דבר. זו פבולה המאפשרת לפילוסוף לבחור את דמויותיו ולהתאימן לדוקטרינות שלו. נראה שהחירות הפואטית מאפשרת לקפלר לשחרר את דמיונו ולהפליג להשוואות אנלוגיות, אשר מן הסתם אינן מתקבלות בעבודה מדעית מחמירה. עצם הצורך להיעזר ברובד בדיוני כדי לתאר אמת מדעית אומר דרשני. האם אפשר לטעון שדווקא השילוב של דמיון ומדע הוא המפתח לשיפור ההתבוננות העצמית שלנו וליכולתנו להכיר את העולם? ההפקה המשותפת של הפנטזיה והמדע מציעה מבט היברידי בין־תחומי, המגלה בד בבד את העולם ואת עצמנו. נטען שזו תמציתה של אחיזת העיניים, שאינה בגדר תרמית אלא בגדר חתירה אל ראייה מורכבת של העולם דרך עינינו המוגבלות.

 

בחלק ג נאתר ונתאר את תופעת אחיזת העיניים ברובד מצומצם יותר. נציג שלושה מכתבים הקשורים ביוצרים אנשי המאה ה-17: מכתבו של דון קיחוטה לדולסיניאה (פרק 5), המכתב של דוד המלך שבת שבע קוראת בציורו של רמברנדט (פרק 6) ומכתבו של גלילאו גליליי לדוכסית כריסטינה (פרק 7). נַראה שכל אחד מהמכתבים מפגין "תקלה" הפוגעת בהגדרה השלמה שלו כמכתב: או שהמכתב חורג מהסוגה המקובלת (גלילאו לכריסטינה), או שהמכתב איננו קריא (ב"בת שבע" של רמברנדט) או שהמכתב קריא אך מעולם לא נשלח (דון קיחוטה לדולסיניאה). החשיפה מתבצעת בעזרת המכשולים שהמכתבים מערימים. שלושתם מדגימים כיצד מכתב יכול לברוא מציאות גם אם הוא בגדר אקט תקשורת שנכשל. דוד המלך אכן גרם למותו של אוריה וזכה בבת שבע; דון קיחוטה אכן הצליח להיכשל בניסיונו לבדות את דולסיניאה; גלילאו נכשל בנסותו להפוך את המכתב למסמך שישנה את דעתם של התיאולוגים. המכתב שדון קיחוטה מבקש למסור לאהובתו דולסיניאה אינו מגיע ליעדו; תוכן מכתבו של דוד המלך שבת שבע קוראת לא ייוודע לנו לעולם - הוא מיוצג בכתם צבע לבן ואין בו אף לא אות אחת מזוהה; המכתב שגלילאו שולח לדוכסית כריסטינה מצוי בידינו בשלמותו, אך נשאל אם אכן מדובר במכתב ואם כריסטינה היא הנמענת האמיתית שלו.

 

נטען אם כן ששלושת המכתבים אולי כלל אינם מכתבים. הם אקטים תקשורתיים שאינם מתממשים, ועצם ההחלטה של יוצריהם להציג את הספק־מכתבים הללו כמכתבים היא חלק מהפואטיקה של אחיזת העיניים. הכישלון התקשורתי הזה מעלה לדיון שבר אפיסטמולוגי־סמיוטי שמאפיין את העיסוק הרטורי־פואטי של יוצרים בעידן המודרני המוקדם.

 

מקומו המרכזי של סרוונטס

 

בניגוד לכפל הדוגמאות בתחומי האסטרונומיה (קפלר וגלילאו) והציור (ורמיר ורמברנדט), תחום הספרות מיוצג בספר זה בדוגמה אחת בלבד, ברומן של סרוונטס קיחוטה, מכיוון שהוא מסמן תפנית חדה בתולדות הכתיבה הבדיונית ונחשב הרומן הראשון בספרות המערב. ביצירתו זו סרוונטס בונה טקסט ארס־פואטי, פילוסופי, סמיולוגי והיסטורי. הוא מצליח לעטות על עצמו גלימה מתעתעת של סופר שכותב רומן, ובמעטה זה הוא מבצע את אחת הדקונסטרוקציות האפיסטמיות הנועזות בתרבות המערב. הרומן חוקר את עצמו, מנהל דיון אפיסטמולוגי־אונטולוגי ודן בהשוואה בין אמת מדעית לאמת אפית. המחבר סרוונטס מחליט להעביר את עט המחבר לידיו של גיבור ספרותי, שאותו הוא מתאר כהיסטוריון מפוקפק. במציאות נאלץ סרוונטס להתמודד עם מחבר אמיתי שהסתתר תחת שם עט ופרסם המשך לרומן קיחוטה. נעיר שההשערה הראשונית הייתה שמדובר באחת התחבולות החתרניות של סרוונטס עצמו, אך לבסוף איתרנו את הספר האפוקריפי, שאוויאנדה Avellaneda)) חתום עליו, ונוכחנו לדעת שהוא אמיתי לכל דבר. סרוונטס עונה למחבר האפוקריפי בחלקו השני של הרומן האמיתי שלו.

 

תמצית הספר הנוכחי טמונה בקישור בין מהלכיו אלו של סרוונטס לבין התופעה הפואטית של אחיזת העיניים. נטען שסרוונטס, אשר חי בספרד כקשה יום הרחק ממוקדי התרבות של תקופתו, חולל מהפך רב־השפעה. המהפך התבטא בספקנות הכרתית, שהקדימה את השימוש בספק הקרטזיאני ואת השימוש במודעות העצמית כבסיס אפיסטמולוגי לכל ידיעה.