הספר על יואל הופמן

על כוחות הכבידה של הסופר/ת

 

 

תמונת העולם של פילוסוף היא יותר מאשר רשימת טענות [...]. כדי להבין אותו עלינו לשוב ולבנות אותו מתוך מלותיו. הדבר דומה במידת מה לאינטרפרטציה של שיר. אינטרפרטציה של שיר היא מעין אינטואיציה של הקורא הנבנית באמצעות מלותיו של השיר. אלא שהיא מצויה מעל ומעבר להן.

 

יואל הופמן²

 

 

לכתוב על יואל הופמן

 

הספר על יואל הופמן הוא מחקר על שפה כחומר, לעיתים כחומר שקם על יוצרו. הוא מניח כנקודת מוצא שהשפה במכלול יצירת הופמן היא גוף דברים אחד, עד כמה שגוף יכול להיות אחד. הוא גם נשען על ההנחה שגוף מילים - כמו גוף אדם - צומח ומתבגר, מתעגל ומתיישר, נכפף ומתעקם על פי המחבר הפנימי שלו. מחבר פנימי כזה קרוי ביצירת הופמן "יואל הופמן" (ולעיתים "אדון הופמן"), והוא מקיים יחסים מילוליים מטרידים מאוד עם הסופר ועם הקורא שלו. גופניות לשונית זו היא שהובילה רבים מהמבקרים לתאר את הטקסטים של יואל הופמן כ"קשים לפענוח" או כ"מוזרים".3 מבקרים אחרים בחרו לאמץ עמדה של קורא תמים שאינו מתיימר לנתח את הספר אלא להעביר תחושות וחוויות ראשונות של קורא שעדיין לא השתחרר מהמוזרות המקסימה.1 מבקרים נוספים טענו שהסברים ופירושים עלולים רק להזיק לטקסטים הניסיוניים, הדורשים שלא לפענחם.2 תגובות אלו אינן מעידות רק על היצירות אלא גם על הקושי להתמודד איתן.

 

יצירותיו של יואל הופמן נוכחות בזירה הספרותית הישראלית והבין־לאומית כבר יותר מ-30 שנה. רשימות ביקורת, מאמרים ומחקרים לרוב נכתבו עליהן.3 על אף הקושי המובחן שהטקסטים מערימים על הקורא, הספר על יואל הופמן הוא הראשון שמציע מחקר שיטתי של השפה הפואטית של הופמן. אתגר כזה מסתמך על כמה הנחות מרכזיות: ראשית, ישנו קושי אמיתי להבין את יצירת הופמן, וקושי זה נובע בעיקר מעיצוב הלשון. שנית, עיצוב הלשון משמש אמצעי לביטוי תפיסת עולם ורעיונות פילוסופיים. ושלישית, עיון בקורפוס כמכלול מעניק כלים להבנת הפואטיקה, ולזיהויה של פרספקטיבת־על של המחבר המובלע, הנמשכת מיצירה ליצירה. פרספקטיבה זו מתפענחת לאור רצף היצירה כולה ומעשירה את משמעותה ואת יתרונה של יצירת הופמן לא רק כטקסט ספרותי אלא גם כמניפסט פנומנולוגי.

 

יצירת הופמן משתמשת במגוון סגנונות וסוגות, רותמת דיסציפלינות שונות ונשענת על השפעות מתרבויות רחוקות זו מזו. הספר, המבקש לבחון את יצירת הופמן מבעד לעולם אינטלקטואלי רווי הקשרים וזיקות, מעמיד תנועת קריאה רוחבית ומעגלית. חלוקת הספר לנושאים מאפשרת עיון בלשון ובפואטיקה של הופמן כמו דרך קליידוסקופ: פעם מבעד לאזורי ההשפעה הפילוסופיים־התרבותיים שלו; פעם מבעד לדמות המחבר המובלע על מאפייניו הסכיזואידיים; פעם מבעד לעקרונות החלל ולתבנית האדריכלית שלו ופעם מבעד לתבנית הלשונית הייחודית ליצירתו. מבנה כזה מאפשר להציג את הזיקות המקיימות את אחדותו ואת ייחודו של הקורפוס של הופמן כמכלול ובה בעת גם לחשוף את היחסים הדיאלקטיים המתקיימים בתוך זיקות אלו.

 

הספר על יואל הופמן נרקם במשך שנים ארוכות. בתחנת היציאה הראשונה שלו כעבודת גמר לתואר שלישי הוא היה בין החלוצים בתחום המחקר על יואל הופמן ויוצא דופן בהיקפו.4 מאז עובד בחלקו למאמר5 וברובו נותר מוכר רק ליודעי ח"ן, שימש את המחקר האקדמי המתפתח בספרותו של יואל הופמן והיה לעזר לחוקרים שעבודותיהם מתפלמסות עם רעיונותיו.6

 

שנים של התבוננות פעילה, ליקוט, שאילה וכתיבה שינו גם את כותבת מילים אלו, שיצאה מדל"ת אמותיה של הספרות העברית אל מחקר פנומנולוגי של תרבות חזותית וחומרית. אין ספק שמחקר זה השפיע את השפעתו והניע גם את ההליכה מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב אל האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים, ובהתאם - מהמילים אל הדברים ומהדברים אל החומר.7

 

מתוך כבוד לטקסטים, שמנכיחים יסודות שונים ולעיתים סותרים, אני מבקשת להציע לקרוא את הספר ברוח מעשה הפרשנות שמנחם ברינקר מנסח:

 

כדי שיתרחש במעשה הפרשנות דיאלוג אמיתי חייבים אנו להסכים לוותר על הרעיון של הרמוניזציה מלאה. [...] עלינו להניח שבכל שלב של הפרשנות יכול הפרשן להיחשף לא רק לאחרות של הטקסט אלא גם למוזרותו המוחלטת. זרות זו יכולה להעמיד את הפרשן בפני ברירה: אפשרות אחת היא המעבר מהרמנויטיקה במובן המוגדר של המילה אל ביקורת האידיאולוגיות, ודבר זה מחייב את שיעבודו של הטקסט - או בצורה כללית יותר, שיעבודו של מושא המחקר - לרציונליות העליונה של הפרשן תוך כדי ביטול האחרות של הטקסט. אפשרות אחרת היא לקבל את העובדה שאונטולוגיות שונות או ״סכמות קונצפטואליות״ שונות קיימות בפועל. [...] האפשרות האחרת הולמת יותר את מה שאפשר לכנות עקרון הסובלנות, וניתן לבססה על יסודות אתיים של הכבוד לאחר.8

 

אחרותם ומוזרותם של הטקסטים וההשפעה שהשפיעו על מחשבת הפרשנית הובילו שוב ושוב את עבודת המחקר אל כיוונים חדשים ובלתי־צפויים: אל תקופות שונות - קלאסיקה, בארוק, העת החדשה ומודרניזם; אל תרבויות שונות - סין, הודו, יפן, אירופה ופלשתינה; ואל דיסציפלינות שונות - ספרות, פילוסופיה, אמנות ואדריכלות. הספר, שצמח והתפתח במעגלים רחבים ולאו דווקא באופן ליניארי, ביקש להקיף ככל יכולתו, אבל נאלץ להודות בצורך לוותר ולהותיר סעיפים מחוץ לתחומו. למשל ההיבטים הנרטיביים של יצירת הופמן; עיצוב הדמויות בתוך מרחב־זמן היסטורי; מקומו של הופמן בתוך הספרות העברית.9 נושאים אלו, המהדהדים בחלל הספר הזה, ניצבים לפתחו של המשך המחקר ביצירת יואל הופמן. מרתק במיוחד עשוי להיות המחקר העתידי שיבחן את העניין שמעצבים צעירים מגלים ביצירת הופמן, את הפרשנות החזותית והחומרית שהם מעניקים לה ואת השפעתה על שפת החומר שלהם.10

 

כמו הופמן במוטו לעיל, הספר על יואל הופמן מבקש לשוב ולבנות את תמונת העולם של הפילוסוף מתוך מילותיו. לשם כך נדרשתי למידה לא מבוטלת של דקדקנות לצד אינטואיציה של קוראת המצויה מעבר למילים. גם כשהלכתי בדרך המדעית, ה"רוצחת את האובייקט ומבתרת את גופתו בניסיון בלתי אפשרי לאחות את הקרעים מחדש לכדי הגוף החי",11 זכרתי את גישת הזן בודהיזם המבקשת "לחדור אל האובייקט עצמו, לראותו כאילו מבפנים. להכיר את הפרח פירושו להיעשות לפרח, להיות הפרח, לפרוח כמותו וליהנות כמותו מאור השמש ומן הגשם".12

 

"הבעיה היא איך להפריך את היואל הופמן", אמר פעם יואל הופמן.13 הכאב הנתון בין הדיבור לבין הרצון להפריך אותו הוא לב הספר הזה.

 

 

תודות

 

אני רוצה להודות מעומק הלב לפרופ' חמוטל בר יוסף שלימדה אותי את דרך הפואטיקה והאירה לי את דרכי. ליורם ברונובסקי ז"ל שברוחו המשוטטת הנצחית הוא מורה הדרך שלי. לדנה בן זקן שהולכת איתי יד ביד בחוכמה ובהבנה בלתי מצויה. לד"ר ליאת סאבין בן שושן על הדרבון והסעד והתמיכה. לד"ר אורי ברטל על האמון ועל החופש להתמיד בדרכי. לד"ר חנה הרציג על הקריאה הנדיבה. למערכת רסלינג על סביבת העבודה החמה. לאור ענבר על הדימויים הנפלאים שעל הכריכה ובתוך הספר.

 

אני רוצה להודות למשפחתי, להוריי, רות וחזי, על האמון ועל התמיכה. לאחיותיי עדנה ומיקי על ההשראה היצירתית ועל המרחב המואר. לאהוביי גיל, נועה, תמר ומיכל, על כל השאר.

 

יואל הופמן: 'הוא' ו'אני'

 

לילה אחד, כשהייתי בן שבע, נשאתי את עיני לשמיים זרועי הכוכבים בת"א. ראיתי מיליון נקודות של זהב. אחרי ארבעים שנה התחלתי לכתוב, אבל הדברים שאני כותב הם הד למראה ההוא.

 

יואל הופמן14

 

 

 

קוראים מזדמנים בספרי יואל הופמן נתקפים לא־פעם תחושה של חוסר אונים וחשים שאינם מצליחים "למצוא את הידיים ואת הרגליים" בספרים. נראה שהרתיעה נוצרת בראש ובראשונה בגלל המבנה הפרגמנטרי, המעורר שאלות שנוגעות לעצם יישום פעולת הקריאה, ההבנה והפרשנות. מדוע פרגמנטים? כיצד יש לקרוא? האם הם קשורים זה בזה? אלה שאלות שנשאלות בדרך כלל על שירה אך כמעט לעולם לא על פרוזה. הסיבה השנייה לרתיעה היא, ככל הנראה, אופן פיזור האינפורמציה בין הפרגמנטים. ישנו קושי אמיתי לחלץ מבנה עלילה סביר מכיוון שהפרגמנטים נפרטים למאות תיאורים פיגורטיביים ואסוציאטיביים של דמויות זוטרות, אירועים פעוטים.

 

הקושי לשחזר מבנה עלילה מאפיין גם את קרעי הביוגרפיה של יואל הופמן. מכיוון שהופמן מסרב להתראיין, לא כל שכן על חייו הפרטיים, חוקרי הספרות המבקשים להתחקות אחר עברו נאלצים לקושש רמזים מתוך יצירתו. ואכן קווים ביוגרפיים משתרגים לאורכם ולרוחבם של הספרים ומקבלים מקום נרחב בעיקר בספריו המאוחרים. משפחתו של הופמן מרומניה אך מקורה אוסטרו־הונגרי. הוא יתום מאימו מגיל רך מאוד. ילדותו עברה עליו ברמת גן. הוא התחתן והוליד ילדים. הוא נמשך אחר הבודהיזם ושהה ביפן. נקודות ביוגרפיות אלו הן חומר גלם והשראה למחשבתו של יואל הופמן ביצירתו הספרותית והפילוסופית כאחת.

 

הופמן נולד בעיר ברשוב בטרנסילבניה ב-1937 להורים שמוצאם אוסטרו־הונגרי. בינקותו התייתם מאימו, ובהיותו כבן שנה עלה ארצה עם אביו ועם הורי האב. רמז לחוויית היתמות נשמע בדבריו על טקסי אבלות קונפוציאניים, מנהגים נוקשים הקובעים כמה ימים הילד רשאי להיעדר מבית הספר על פי קרבת הדם למנוח: "אני לא הייתי יכול לשוב לבית הספר בכלל".15 כילד נשלח הופמן אל סבו וסבתו ואחר כך לבית יתומים בגבעתיים. כשהיה בן שבע נשא אביו לאישה את מטפלת בית היתומים והחזיר את הילד הביתה.

 

הופמן למד בתיכון חדש בתל אביב. כשהיה בכיתה י"ב נכח במפגש טראומטי (כהגדרתו) עם הפילוסוף מרטין בובר: "הערצתי את מרטין בובר, והלכתי לראות את האיש שדיבר כל כך הרבה על אהבה. אבל האיש לא יכול היה לשאת את שפת השאלות שלי, הפרובוקטיביות. בסיום דבריו הוא הצביע על אחת התלמידות, במקרה הייתה זו יעל דיין, ואמר 'היא הבינה'. שנים נשאתי אתי את הכאב, עד שהבנתי שאדם שעסוק כל כך ב'אני' ו'אתה' יש לו קושי עם 'אני' ו'אתה'".16

 

הופמן שירת בצבא בחיל הנח"ל ובחיל הים. אחר כך נסע לצרפת ונרשם לסורבון, אך בסופו של דבר החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בספרות אנגלית ובספרות עברית. הוא התחתן כשהיה בן 23, לימד ספרות בקיבוצים וברשת אורט ופנה ללימודי פילוסופיה. הוא כתב תזה שעסקה בדמיון בין הגותו של הפילוסוף המערבי דייוויד יום (Hume) לבין הפילוסופיה הבודהיסטית המזרחית, בהנחיית פרופ' בן עמי שרפשטיין מאוניברסיטת תל אביב.17 עבודת הדוקטורט שלו, שנעשתה בשיתוף אוניברסיטת קיוטו ביפן, היא הרחבה של מחקר השוואתי זה.18 המחקר של הופמן התפרסם כספר ב-1980.19 על בחירתו בפילוסופיה המזרחית סיפר:

 

ההליכה שלי אל הפילוסופיה המערבית היא הליכה של פחד. מקורה בוודאי באיזה סבל קדמון בחיי. ההליכה הזו היתה בכיוון ההפוך מן הנכון. אבל משהו בי סרב לקבל את הריחוק ההולך וגובר בפילוסופיה המערבית. כשקראתי את "חכמת זן" הייתי סטודנט לתואר שני, ולמרות שהייתי סטודנט מובהק לפילוסופיה, באיזשהו מקום היו בי עדיין חיים. כמו מישהו שברגע האחרון קיבל הנשמה מלאכותית. החיבור לעץ האפרסק ולצליל החזיר אותי לעולם, אבל עדיין באופן תיאורטי. אז הלכתי ללמוד את הדברים האלה, ושנים ישבתי ביפן. האם הכאב חלף? אני לא יודע. אבל הפכתי גס יותר, פשוט יותר. עד כדי כך שהייתי מתרגש מסיפור הבתולה הנוצרי, שהוא כל כך פשוט אבל מלא חום, ולא התביישתי לחוש קירבה גדולה יותר לסיפור חסידי או לסיפור נוצרי.20

 

הופמן הרבה לנסוע עם בני משפחתו לתקופות ארוכות. הם שהו בטייוואן, בפיליפינים, בתאילנד, באירלנד ובפורטוגל וחיו ארבע שנים בחצר מנזר ביפן. על הקשרים בין העיסוק בתרבות המזרח לבין תהליך הכתיבה אמר:

 

יש ספר אחד שכתבתי כאילו חיי תלויים בזה, זה ברנהרט. יום אחד ישבתי במין מדיטציה, רציתי שמשפט ילד משפט, שמלה תלד מלה, כמו פיצול של תא. אם אז לא מתי, אני כנראה לא אמות מהכתיבה. כתבתי את היצירה ברצף, בלי החללים האלה, וידעתי שמשהו לא בסדר. כשקראתי אותה מאות ואלפי פעמים לא ראיתי שום בעיה, אז מה לא היה בסדר? עד שראיתי שכל פסקה צריכה שיפריחו אותה. ואז המצאתי את השיטה הזו, שבעמוד למטה ישנן המלים של העמוד הבא [...] 21

 

העניין של הופמן במזרח לא התמצה בעבודת המחקר האקדמית. "חיפשתי גאולה לנפשי והלכתי ליפן, לא כדי לחקור את הדבר אלא כדי לדעת אותו", אמר בערב לכבוד צאת הספר הלב הוא קטמנדו. במסגרת מלגת לימודי הדוקטורט הוא נסע ליפן, למד בבית הספר לשפות באוסקה ובמחלקה ללימודי דתות בקיוטו והתגורר במנזר בודהיסטי. השהייה בקרב נזירים זן־בודהיסטים הולידה תשעה קבצים של סיפורי זן, שירי הייקו ואמרות טאו. הופמן תרגם את הספרות המסורתית לאנגלית ולעברית ואף התחקה אחר תשובות לשאלות זן:

 

יום אחד אמרתי: השאלות ידועות, אבל מה לגבי התשובות? נאמר לי שישנה שבועת סודיות. התשובות סודיות ונשארות בפגישות בארבע עיניים. אבל פעם בגד אחד הנזירים, והוציא את התשובות בדפוס. רצתי מהר מאוד לחנות ספרים, וכששאלתי שם נאמר לי שאי אפשר להשיג את הספר, ושהוא מאוד יקר. אמרתי שאני אשלם כל מחיר.22

 

נזיר בודהיסטי שכינה את עצמו "מטאטא השחיתות של הזן" חשף את המתרחש בחדרי חדרים על פי ניסיונו האישי בזן. הופמן איתר את העותק היפני ותרגמו לאנגלית. ב-1975 התפרסם באנגלית הספר קולה של היד האחת - 281 קואנים עם תשובות בעריכת הופמן ובצירוף מבוא וביאורים פרי עטו.23 ספר זה תורגם לעברית בשנת 2011.24

 

קולה של היד האחת היה הראשון בשורה של אנתולוגיות מספרות המזרח הרחוק בתרגומו של הופמן, בעריכתו ובליווי ביאוריו. אחריו באו קולות האדמה - קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג טסה; פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב, שעניינו השוואה בין שיטות של פילוסופים מערביים לבין הלכי המחשבה של אישים בהגות המזרחית; לאן נעלמו הקולות - סיפורי זן ושירי הייקו; ואומרי שיר על סף מוות.25 ספר הזן של ג'וֹשוֹ יצא לאור בעברית ב-2007,26 והוא מבוסס על תרגום לאנגלית שפרסם הופמן ב-1977.27

 

על פי אנקדוטה מפורסמת, בשנת 1985 פנה הופמן לאישתו דאז, ורדה, ואמר לה: "או שאני כותב, או שאני מבשל". על כך ענתה אישתו: "לך תכתוב, לפחות לא תלכלך את המטבח".28

 

ב-1986 פרסם הופמן את סיפורו הראשון, "קצכן", באלמנך אגרא, וב-1987 פרסם את הסיפור "חציו הריק", בכתב העת מאזניים.29 ב-1988 יצא לאור ספר יוסף בהוצאת מסדה.30 הוא כלל ארבע נובלות בסגנון פיוטי־אירוני: סיפור מסעו של ילד יתום בעקבות אימו המתה ואביו המטורף ("קצכן"); סיפורו של החייט יוסף ובנו יינגלה בברלין ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ("ספר יוסף"); קשיי הסלקציה שסופר נדרש לה בכתיבת סיפור ("בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת"); וקורות חייו הפתטיים של סופר מתחיל ("קוריקולום ויטה"). באותה שנה פרסם הופמן גם את הספר בפברואר כדאי לקנות פילים, ששווק במתכונת של ספר ילדים.31 על השאלה אם הספר אכן מיועד לילדים ענה: "לא חשבתי על זה. אולי לילדים רעים. אני מאוד אוהב את ספרות הנונסנס האנגלית, וגם עם 'אליס בארץ הפלאות' יש בעיה: אני כילד שמחתי בזה שמחה גדולה, אבל יש ילדים שזה מפחיד אותם".32

 

ב-1989 יצא לאור הרומן ברנהרט, שהפתיע מאוד הן את הקוראים והן את החוקרים. לא עוד סיפורים קצרים ואף לא רומן הכתוב על פי המוסכמות לכתיבת פרוזה.33 ברנהרט מתאר את חייו של אלמן בפלשתינה־א"י ערב מלחמת העולם השנייה. מצידו הצורני הוא דומה לשירה - הוא כתוב רק בצידה השמאלי של כפולת הדפים, בטורים ממוספרים המשתרשרים זה מזה. הספר התקבל בהתלהבות על ידי כמה מהמבקרים, ונדחה כ"משעמם" וכ"אווילי" על ידי אחרים.34 על המעבר שעשה מספר יוסף לברנהרט אמר הופמן: "לפעמים אני מתגעגע לפשטות הזו [...]. היה בזה משהו ממני, אבל זה לא היה ממש אני. ואז כתבתי את ברנהרט. אני איש חילוני, וגדלתי בבית מתבולל, ורק אחר כך ראיתי שכך כתוב גם התלמוד".35

 

ב-1991 התפרסם הספר כריסטוס של דגים.36 ספר זה, כמו הבאים אחריו, המשיך במגמה שבה פתח ברנהרט. הוא מעוצב באמצעות טורים ממוספרים, עלילה פרומה ודמויות תלושות הנעות בפלשתינה־א"י־מדינת ישראל במצב של אי־שייכות ופליטות מתמדת.

 

החלוקה לפרגמנטים קצרים עוררה בקרב החוקרים רושם דומה לשירי הייקו יפניים, והובילה לחיפוש אחר קשרים תמטיים וצורניים לפילוסופיה המזרחית.37 מגמה זו התחזקה עם הופעת הספר גוטרפשה ב-1993, ואיתו התעצם גם הוויכוח בנוגע לזרם הסגנוני שאליו היצירות משתייכות.38 היו שראו בספר ביטוי לסגנון פוסטמודרניסטי מובהק ומודע לעצמו, והיו שראו בשיוך הפוסטמודרניסטי החטאה של הממד הלירי, המעודן והמאופק המייחד את הופמן.39

 

סימני ההיכר של יצירת הופמן - הקפדה על סגנון עקיב ואחיד; חלוקה לפרגמנטים ממוספרים; הדפסה בצידו האחד של העמוד; שבירת המוסכמות התחביריות; הימנעות ממבנה עלילה רצוף וקוהרנטי; שילובם של צילומים או איורים בטקסט; ורטוריקה לירית־אירונית של המספר - נקבעו, בשינויים מסוימים, בכל הספרים הבאים: מה שלומך דולורס (1995), הלב הוא קטמנדו (2000), השונרא והשמטרלינג (2001), אפרים (2003), Curriculum Vitae (2007) ומצבי רוח (2010).40 ספריו של הופמן תורגמו לשפות שונות, בהן אנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית.

 

מאז 2010 יואל הופמן לא פרסם דבר. לאחרונה עבר מביתו במעלות תרשיחא לצפת, ולדבריו הוא נמנע מכתיבה.