הבדווים בהר סיני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבדווים בהר סיני
הוספה למועדפים

הבדווים בהר סיני

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אלמוג
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 240 עמ' מודפסים

עמנואל מרקס

עמנואל מרקס, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח, הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב. ספריו "הבדווים בהר סיני", "החברה הבדווית בנגב" ו"ההקשר החברתי של התנהגות אלימה" ראו אור באנגלית ובעברית.

תקציר

החלק הדרומי של חצי האי סיני הררי וצחיח ומיושב בדלילות. הוא משמש בית לכ-10,000 בדווים המתפרנסים מזה דורות בעיקר בעבודות חוץ. אם הפרנסה במקום דלה כל כך, מדוע ממשיכים הבדווים לגור במדבר הזה? ספרו של עמנואל מרקס מנסה להשיב על שאלה זו: האזור מספק לתושביו ביטחון כלכלי בזמנים שכלכלת השוק נחלשת והבדווים מאבדים את מקומות העבודה שלהם, ואילו רשתות חברתיות אמיצות מעניקות להם ביטוח חברתי כולל מפני מחלה, זקנה ושכול. לכל משפחה יש עדר עיזים קטן ובוסתן עם עצי פרי וירקות, אשר בעת מצוקה ניתן בזמן קצר להופכם לנכסי ייצור פעילים. כמו כן, גברים רבים יכולים להתפרנס במקצועות שונים, כגון מרפאים, מוהלים, בנאים, חופרי בארות, חייטים, נהגים ומדריכי תיירים, ואף כחברים בארגוני מבריחים. נוסף על כך, החברות בשבט מבטיחה להם גישה לאדמה ולאזורי מרעה בכל רחבי סיני. קשרי משפחה, שארות וידידות המתוחזקים על ידי הנשים הנשארות בבית מספקים סעד וסיעוד לעת צרה – אלה הסדרים סוציאליים שגם מדינות עשירות עשויות להתקנא בהם.
 
הספר מבוסס על מחקר שדה שנעשה בעשור של הכיבוש הישראלי בסיני, ואחריו.
 
 
עמנואל מרקס, אנתרופולוג חברתי שהתמחה בחקר חברות מזרח-תיכוניות, הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח וחבר של כבוד במכון האנתרופולוגי המלכותי הבריטי. מחקריו עוסקים בשני נושאים עיקריים: חיי הבדווים ותופעות של אלימות. עם ספריו הבולטים נמנים: "החברה הבדווית בנגב" (1974); "ההקשר החברתי של התנהגות אלימה: מחקר אנתרופולוגי-חברתי על עיירת עולים בישראל" (2015);
 
State Violence in Nazi Germany: From Kristallnacht to Barbarossa (2019).

פרק ראשון

מבוא
איך הגעתי לחקור את הבדווים בהר סיני
 
 
לאחר כיבוש סיני על ידי צה״ל ב-1967 נהרו המוני תיירים ועיתונאים אל חצי האי. הקשבתי בעניין רב לסיפורים המרתקים שנפוצו על הבדווים בסיני, אולם נמנעתי מביקור בסיני במשך תקופה ארוכה. רגשותיי נעו בין חשש לבין תקווה שאתפתה לחקור את הבדווים ולחוות שוב בעקבות זאת את הסערה האינטלקטואלית והרגשית שחוויתי בעת המחקר הקודם שלי על הבדווים בנגב. הייתי שקוע כל כולי במחקר הזה במשך חמש שנים מלהיבות ובלתי־נשכחות. בין 1960 ל-1963 ביליתי 18 חודשים במחקר שדה בנגב, ולאחר מכן כתבתי עבודת דוקטור ומונוגרפיה (מרקס, 1974). השקעתי מאמצים רבים כדי לחיות בקרב הבדווים וכדי להבינם, וכבר אז הבנתי שהחוויה תחולל תמורות בחשיבתי הסוציולוגית ואף תטביע חותם עמוק על חיי.
 
משסיימתי את המחקר על בדווי הנגב החלטתי לפנות לכיוון אחר לגמרי כדי להוסיף פן נוסף לרפרטואר המקצועי שלי. תוכניותיי המעורפלות התבהרו עד מהרה כשקיבלתי הזמנה ממקס גלקמן מאוניברסיטת מנצ'סטר להצטרף לפרויקט של קרן ברנשטיין למחקר בישראל. הפרויקט המתוכנן היה מחקר מקיף בנושא העלייה לישראל והתאקלמות העולים בארץ. בשנים 1964-1966 התגוררתי בעיירה מעלות שבגליל. רוב תושבי העיירה, כמו גם העולים שהמשיכו לזרום אליה, הגיעו ממרוקו. קומץ פקידים מקומיים טיפל בצרכים הבסיסיים של העולים החדשים, כגון דיור, שירותים סוציאליים, בריאות וחינוך. התעסוקה שהעיירה סיפקה בתעשייה ובמלאכה הייתה דלה מאוד, והתושבים נאלצו להסתמך על התמיכה שהמדינה סיפקה. אף על פי שהיו משקי בית גדולים שצורכיהם גדלו והלכו, התנאים בעיירה לא השתפרו עם השנים. התושבים התרגלו לעובדה שקיומם תלוי בשילוב של עבודות דחק, מענקים מהביטוח הלאומי וקצבאות, והם אף התייחסו לקצבה החודשית כאל משכורת רגילה. אין תמה שנסיבות אלו הובילו לתלות של התושבים בפקידים. יתרה מזו, התושבים ראו במדינה את הגוף האחראי למחייתם ולרווחתם. תושבי מעלות בימים ההם היו דוגמה חיה וקיצונית למדינת הרווחה בפעולה ולדרכה לשלוט באנשים שהתיימרה לעזור להם.
 
תופעות חברתיות מסוימות שנבעו ממצב זה הפתיעו אותי מאוד. קשרי משפחה, אפילו בין בני משק בית אחד, היו קלושים עד כדי כך שקרובים לא היו מוכנים לעזור זה לזה בשעת צרה. לא פעם סירבו הורים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ואחים ואחיות לא הושיטו אלו לאלו עזרה כלכלית. עם זאת מן הספרות האנתרופולוגית עולה שיהודי מרוקו התייחדו בקשריהם המשפחתיים החזקים. איכות בתי הספר בעיירה הייתה ירודה. אף על פי שלימדו בהם כמה מורים מצוינים, לתלמידים לא היו כמעט ציפיות מהעתיד, והישגיהם הלימודיים היו נמוכים מאוד. תושבים רבים התלוננו מרה על תלותם המוחלטת בפקידים ועל סיכוייהם הקלושים להתבסס בעיירה, אולם אף על פי שלרבים מהם היו קרובים וחברים באזורים מבוססים יותר, רק מעטים עזבו. לבסוף, היחסים שבין פקידים אחדים ללקוחותיהם הידרדרו לתקריות של אלימות קלה שהסתיימו בדרך כלל, כפי שסברתי, ללא הכרעה חד־משמעית.
 
בקצרה, ראיתי בתושבי העיירה חברה "אקזוטית", ופעולותיהם - בניגוד לבדווי הנגב, שמעשיהם היו מובנים לי - היו לעיתים קרובות חידה בעיניי. לא הצלחתי לעמוד על טיב התנהגותם, והוויכוחים הסוערים שהתגלעו לא פעם בינם לבין בעלי התפקידים בעיירה בלבלו אותי. רק חודשים רבים לאחר שעזבתי את העיירה התחלתי להבין את התקריות האלימות האלה ואת המבנה המורכב שלהן, ובסופו של דבר הקדשתי מאמצים רבים לניתוחן (מרקס, 2015). התעניינותי בהתנהגות אלימה ובדרכים שבהן היא באה לידי ביטוי בהקשרים בירוקרטיים לא דעכה מאז.
 
כפי שציינתי, כשישראל כבשה את סיני ב-1967 לא מיהרתי לחקור את הבדווים המקומיים מכיוון שחששתי לקבל על עצמי מחויבות ארוכת טווח. כצעד מונע שכנעתי את עצמי שהבדווים האלו כבר מוכרים מכתביהם הקלאסיים של ניבור (Niebuhr, 1799), בורקהרט (Burckhardt, 1992), רובינסון (Robinson, 1867), פלמר (Palmer, 1871), מארי (Murray, 1935) וג'רוויס (Jarvis, 1931), ושלא אוכל להוסיף הרבה על עדויותיהם של חוקרים חשובים אלה. כדי להבטיח את התנזרותי, נמנעתי גם מהסיורים הרבים לסיני שהתקיימו באותה עת. בשנת 1968 התחלתי במכוון לעסוק במחנות פליטים פלסטיניים תחת הכיבוש הישראלי (בן־פורת, מרקס ושמיר, 1974). התחקיתי אחר שילובם המהיר של תושבי המחנות בכלכלת המזרח התיכון, אחר התהליך שבו היו המחנות לשכונות עירוניות רגילות ואחר התושבים, שהפכו בהדרגה את המבנים הפשוטים שלהם למגורים ראויים וחיזקו את בעלותם על בתיהם בעוד הסיוע מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם המשיך לזרום ללא הפרעה. אולם למדתי גם שהתפתחויות אלו לא השפיעו על עמדתם הנחושה של הפליטים לשוב לבתי אבותיהם, והשתכנעתי שכל עוד לא יקבלו הפליטים וצאצאיהם פיצוי על סבלם, דילמה מוסרית זו תישאר על כנה.
 
המגבלה שכפיתי על עצמי הייתה יעילה למדי, עד שיום אחד ב-1972 ביקר אצלי משה סלע, שהיה אז עובד המִנהל האזרחי בדרום סיני. הוא הציע לארגן סיור קצר באזור ולהראות לי את עבודת המִנהל עם הבדווים. הוא חשב שהודות לניסיוני רב השנים עם הבדווים, ייתכן שאוכל להציע הצעות לשיפור. הוא ידע אינטואיטיבית שאין דבר שאני רוצה יותר ממפגש עם הבדווים של סיני. לא פלא אפוא שצעדתי בעיניים פקוחות היישר לתוך המלכודת. הסיור הקצר הפך לתקופה ממושכת של מחקר שדה בדרום סיני, ובמהלכו היה משה סלע לחבר נאמן, למנחה ולבן שיח.
 
בשנים 1972-1982 ביליתי 12 חודשים בדרום סיני. העשור הסוער כלל מצד אחד התנחלות ישראלית מואצת ובלתי מבוקרת ומצד אחר שגשוג כלכלי יחסי בחברה הבדווית, שהופרע בשל משברים פוליטיים וכלכליים חמורים, ובהם מלחמת יום הכיפורים. בשלב מוקדם הבנתי שהמחקר צריך להתמקד בכלכלה הפוליטית של הבדווים בהר סיני, ובעיקר בנדידת עבודה - נושא שראיתי בו מפתח להבנת הבדווים. רק באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 התחוור לי שהכלכלה מורכבת ורבת תמורות הרבה יותר מכפי שסברתי ושחשיבותם של הברחת הסמים, רעיית הצאן, הבוסתנים והמסחר לא נפלה מזו של נדידת העבודה. מאותו רגע עמד המחקר שלי בעיקר על ההיבטים הכלכליים האלה. תהליך השינוי המחשבתי ההדרגתי שעברתי מפורט בפרק 1.
 
כיבוש צבאי והתנחלות
 
הגיאוגרף המצרי הדגול ג'מאל חמדאן זיהה את חשיבותה האסטרטגית של סיני למצרים: "הרצועה הצפונית של סיני היא שער הכניסה הראשי למצרים, ומרבית ההיסטוריה הצבאית של מצרים סובבת סביבה" (חמדאן, 1993: 6). זו הצהרה מפתיעה ביותר לנוכח תלותה המלאה של מצרים במי הנילוס ולנוכח העובדה שעמק הנילוס חשוף לפלישות מכל הכיוונים. אפילו לפני 2400 שנה ידעו המצרים שהם חיים ב"ארץ נרכשת, מתנת הנהר״ (Herodotus, 1947: 82). מאז ומעולם הם היו מוטרדים מהתמורות העונתיות באספקת המים, תמורות שקבעו אם עתידה להיות שנת שפע או שנת בצורת. המצרים היו תלויים באספקת מים סדירה, אך הם מעולם לא חששו ששכניהם מהדרום יגדעו את עורק החיים שלהם. החשש שסודאן המתפתחת תתבע את חלקה בנהר הנילוס בהסכם המים שנחתם ב-1929 התעורר רק כשתעשיית הנפט בסודאן תפסה תאוצה ב-1999 (United States Energy Information Administration, 2007).
 
אולם פלישות מהצפון הן מופע חוזר ונשנה בהיסטוריה המצרית, והצבאות הפולשים השתמשו במדבר סיני כמעבר לעמק הנילוס מאז ומעולם. עד היום רצועת החוף של הים התיכון היא הדרך היבשתית הראשית להיכנס למצרים (ראו מפה 1). מדובר בדרך סואנת וזרועה נקודות מים שמעולם לא שימשה מחסום אפקטיבי נגד פולשים (Cytrin-Silverman, 2001: 4). תושבי מצרים תמיד ראו בסיני את החזית החלשה של ארצם (Mouton, 2000: chap. 20). הם בנו ביצורים הן לאורך החוף והן בצד המזרחי של דלתת הנילוס מתוך תקווה לעצור את הפולשים הצפויים. אינני סבור שהרשויות בישראל הבינו אי פעם את חששותיהם של המצרים בנוגע לכיבוש סיני על ידי מדינה זרה.
 
בשנות הכיבוש הראשונות לא הייתה לישראל מדיניות רשמית בעניין יישוב סיני, והרשויות ראו בחצי האי קלף מיקוח בהסכם שלום עתידי עם מצרים. אך מיעוט הקרקעות הפנויות בישראל יצר לחץ אדיר ליישב את כל השטחים שהצבא כבש. מכלל הקרקעות במדינה 93 אחוזים הם להלכה בבעלות רשות מקרקעי ישראל, אך בפועל כמעט מחצית מהקרקעות נתונות לשליטה ולפיקוח של צה"ל. קשה למצוא קרקע בבעלות פרטית, ולכן הביקוש לקרקעות כאלו גבוה מאוד. כדי לחלץ קרקע מסבך הבירוקרטיה, נחוצים קשרים ונחישות רבה. הסיכוי של אזרח מן השורה לרכוש קרקע פרטית משלו זעום. לעומת זאת, קרקעות בשטחים כבושים, לפחות בשלבים המוקדמים של הכיבוש, זולות יחסית ורבות מהן ניתנות לרכישה מידיים פרטיות. התוצאה של מצב זה היא לחץ חברתי עצום ליישוב השטחים הכבושים.
 
התנחלות היא אפוא תהליך שמתחיל מלמטה, ומכיוון שהיוזמה מגיעה מקבוצות ומפרטים רבים בעת ובעונה אחת ובנקודות זמן רבות, מדובר על תהליך בלתי־ניתן לשליטה כמעט הנוטה לגרור את המדינה לעימות מתמשך עם מתנחלים, עימות שהיא נידונה להפסיד בו (לתיאור מקרה דומה, ראו את מחקרו של אלגזי [2006] על מודיעין עילית שבגדה המערבית). פוליטיקאים מסוימים תמיד מצטרפים לצד המנצח, והמדינה מאמצת בהדרגה מדיניות של התנחלות.
 
אזור סנטה קתרינה מדגים את תהליך ההתנחלות המואץ. התהליך החל בהיקף קטן בשנת 1967, אז הצבא הישראלי הציב במנזר סנטה קתרינה עשרה עד עשרים חיילים ושני כלי רכב. החיילים נטו אוהלים בחצר המנזר, השתמשו במים ובחשמל של הנזירים ועוררו מריבות תכופות. עד מהרה הם היו לנטל על הנזירים, ואלה חיפשו דרכים להיפטר מהם. משה סלע, נציג המִנהל האזרחי, הרשות הממשלתית האחראית לאספקת שירותים לאוכלוסייה הבדווית, ניסה ב-1969 להתיישב בכפר הבדווי מילקא, הסמוך לכביש הגישה למנזר. הוא קיבל את הסכמתם של הגברים במשפחת אולאד ג'נדי המורחבת משבט ג'בלייה לאחר שהציע לספק להם מים זורמים וחשמל אם ירשו לו להצמיד למתחם שלהם מבנה קטן שישמש לו משרד. כשהחל סלע לבנות חששו הנזירים לאבד שליטה על האדמות בסביבת המנזר, אדמות שהם תבעו עליהן בעלות מדורי דורות, ועל המעשׂרות שגבו מהבוסתנים. לפיכך הם הורו לבדווים, שאחדים מהם היו עובדי מנזר קבועים וחששו לסכן את עבודתם, לשים קץ לבנייה. זקנת המשפחה ג'מיעה שפכה פסולת על יסודות הבניין כדי להפגין את מורת רוחה, אך לא היה בכוחה לעצור את העבודה כשהגברים של המשפחה עמדו מנגד. הם הניחו שהמִנהל יעבור בסופו של דבר למיקום קבע ושהבניין החדש יעבור לידיהם. אולם הבניין החדש הפך לליבו של מרכז אדמיניסטרטיבי שהלך והתרחב, והישראלים נשארו בו עד סוף הכיבוש.
 
בשנת 1970 נפגש סלע עם הנזירים בראשות הארכימנדריט דיוניסיוס, מראשי המנזר, כדי ליישב את המחלוקות שנותרו ולהגיע להסכם. סלע עדכן את אורי ביידץ', מנהל רשות שמורות הטבע, ואת אברהם יופה, אלוף פיקוד דרום, על המשא ומתן. לאחר שקיבל את ברכתם, נועדו יופה, מפקד המוצב המקומי ושלושה מהנזירים, וב-18 בספטמבר 1970 הם חתמו על הסכם. הסכם זה, שיש בידי העתק שלו, היה למסמך מכונן שהוביל להתנחלות ישראלית מוגברת. נושא זה ראוי לניתוח נוסף.
 
המניע העיקרי של נזירי סנטה קתרינה בחתימה על ההסכם היה שימור זכותם התמידית על הקרקעות בסביבת המנזר. הם החזיקו בהן בעיקשות וברציפות במשך מאות שנים תחת משטרים מתחלפים. הם חתרו להבטיח שכוחות הכיבוש הישראליים יכבדו את הזכות הזאת כדי שיוכלו לתבוע אותה מחדש מהמשטר שיחליף את הישראלים. זו הסיבה שזכותו של המנזר על האדמות מופיעה בהסכם קצר זה משנת 1970. נכתב בו שהבניין שהצבא הישראלי תכנן לבנות עמד "על אדמה הנמצאת ברשות המנזר". אם "בעתיד [...] יחליט הצבא לעזוב את הבניין [...] הבניין יימסר על ידי הצבא למנזר". הנזירים נתנו לישראלים "רשות לחפש מקורות מים" ולשמור כל "עודף מים [...] לטובת המנזר. מוסכם שלא יועברו מים לבדווים המקומיים לצורך השקיית מטעים". סעיף זה נועד להבטיח שהבדווים לא יקבלו זכויות שיוּריות למים דרך קשרים עם הרשויות הישראליות.
 
מסמך זה היה בגדר מגילת יסוד לכיבוש הישראלי. עובדי המִנהל הישראלי קידמו שני פרויקטים שלא עלו בקנה אחד זה עם זה. מצד אחד, הם סיפקו שירותים לאוכלוסייה הבדווית, כגון מרפאות, בתי ספר ומרכזי קניות. הם חצבו בארות מים חדשות, התקינו גנרטור חשמלי ופתחו מוסך. הם הקימו גם מזנון לעובדים הבדווים. מצד אחר, הם הקימו בית ספר שדה למטיילים ישראלים ובתי מגורים למספרם ההולך וגדל של נציגי הרשויות. עד שנות ה-80 המוקדמות גדל מספר העובדים הישראלים הקבועים לכמעט ארבעים, ואילו העובדים הבדווים הועסקו ופוטרו לפי צורכי הבנייה בזמן נתון. מספרם עמד בדרך כלל על פחות משלושים. ידם של העובדים הישראלים הייתה בדרך כלל על העליונה בכל הנוגע למוסך ולמזנון, ובסופו של דבר היה להם מונופול על כל השירותים. ההתיישבות הפכה עד מהרה להתנחלות ישראלית שהעסיקה כוח עבודה בדווי נודד. באותה עת חל שינוי יסודי ביחסי הכוחות באזור מילקא, ומגילת היסוד התרוקנה בהדרגה ממשמעות. הרשויות הישראליות אומנם המשיכו לנהוג בנזירים בכבוד, אך הן בנו בניינים באזור מבלי להתייעץ עם המנזר. זה איבד את שליטתו על האזור ובפועל המשיך להחזיק רק בשטחים המוקפים חומות של המנזר ושל סניפיו. הנזירים כבר לא יכלו לגבות מעשׂרות ממטעי הבדווים. העקירה ההדרגתית של הבדווים לא נפסקה עם פינוי סיני; השלטונות המצריים המשיכו בה.
 
 
על הספר
 
ספר זה הוא פרי שנות עבודה רבות. מ-1977 ואילך פרסמתי כעשרים מאמרים על בדווי הר סיני, והם משמשים תשתית לפרקי הספר. המאמרים המוקדמים, כגון המאמר על העלייה השבטית לרגל (מרקס, 1980), עברו כמה שכתובים עם התפתחות החשיבה שלי על הבדווים. כדי להכניסם לספר, הכנסתי שינויים נוספים, והם מופיעים כאן כפרקים 2, 4 ו-7. פרקים 1, 3, 5 ו-6 חדשים יותר: הם התפרסמו בשנים 1999-2008. מכיוון שהם יועדו להיות חלק מהספר, הם הצריכו רק שינויים קלים. מבוא זה, כמו גם הסיכום, המתאר את השינויים הדרמטיים שהייתי עד להם בביקורי בסנטה קתרינה ב-2009, חדשים לחלוטין.
 
בחרתי בכותרת המשנה "מחקר אנתרופולוגי של הכלכלה הפוליטית" משתי סיבות. ראשית, רציתי להצביע על העובדה שיש נושא אחד דומיננטי במחקר הזה: השתקפותן של הפוליטיקה והכלכלה העולמיות והמקומיות במסגרות החברתיות ובדפוסי ההתנהגות של הבדווים. אתמקד בשאלה איך הפרקטיקה של המדינה בתחום השלטון והניצול לרעה של השלטון או למצער הזנחת הבדווים קשורים לכלכלה הפוליטית הבדווית, ובייחוד לדרכי ההישרדות השונות שלהם. שנית, אדגיש שהמחקר בוחן סוגיות כלכליות ופוליטיות מנקודת מבט אנתרופולוגית. הוא עוסק בקולקטיב מסוים, בבני אדם שחייתי ביניהם בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, והוא טוען לאמיתוּת אתנולוגית על נקודת זמן זו בלבד. עם זאת אני בהחלט מייחס ערך מתמשך לתובנות האנתרופולוגיות של המחקר.
 
אינני מוטרד מהעובדה שדור שלם של כותבים ניאו־מרקסיסטים קשרו את המונח "כלכלה פוליטית" בשליטה פוליטית. אף על פי שיש לי השגות על נטייתם של כותבים אלו לייחס כוח עודף למדינה - וכוח מועט, אם בכלל, לנתינים המדוכאים החיים תחת כיבוש - אני סבור שההתמקדות שלהם ביחסי כוח השפיעה לטובה על האנתרופולוגיה החיוורת שלנו. שאלת הכוח של המדינה חשובה במיוחד במקרה של הבדווים בסיני. במהלך השלטון המצרי, כמו גם בתקופת השלטון הצבאי של ישראל, הזניחה המדינה השלטת באופן קבוע את רווחת התושבים, סיפקה להם שירותים מועטים ברמה נמוכה ובו בזמן נקטה משטוּר יתר. ברוב המובנים היא שלטה בהם מרחוק. אף על פי כן, כוחה העצום של המדינה השפיע על כל היבט באורח החיים הבדווי. אם יחליטו המדינה ובעלות בריתה הקפיטליסטיות להתערב בצורה שיטתית בענייני הבדווים, כפי שעשו בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, הן ידונו את המערכת הסוציו־אקונומית השברירית של הבדווים לשינוי קיצוני ובלתי־הפיך.
 
הודות לנקודת מבט זו, המעוגנת בכלכלה הפוליטית, ראיתי את בדווי הר סיני באור חדש. לדוגמה, הבנתי שהם אינם חברה משועבדת שכוחות חיצוניים חודרים לתחומה; הבנתי גם שההבחנות האקדמיות השגורות בין חברה לסביבה או בין טקסט לקונטקסט מטעוֹת. כוחות חיצוניים אלו, בין שנבעו ממקור רחוק ובין שנבעו ממקור קרוב, בין שהגיעו בצורת פקודות נחרצות מפי חייל ובין שהיו מסר משכנע של משקה אמריקאי תוסס (״קקוּלֶה״ בפי הבדווים) או שעון ״סייקו״ השפיעו לעומק על חיי הבדווים, ויש להתייחס אליהם אפוא כאל חלק אינטגרלי מהחברה הבדווית. מרכיביה של המערכת החברתית הפרוצה ונטולת הגבולות הזאת, שייחסתי בעבר לרקע או להקשר החברתיים, עומדים עתה ביסוד האתנוגרפיה והניתוח. גישה זו עלולה לעורר אי־נוחות בקרב עמיתים מכיוון שהם עשויים לחפש לשווא את פרטי הפרטים של חיי היום־יום, שהם לב ליבן של אתנוגרפיות מסורתיות.
 
גישת המערכת החברתית הפתוחה הובילה גם להבנה שהבדווים אינם רק רועי צאן, חקלאים, נודדי עבודה ומבריחים. הם עוסקים במגוון רחב של עיסוקים אחרים, וחלוקת העבודה שלהם דומה לחלוקת העבודה בעיר. הם נבדלים מתושבי הערים בעיקר בהיעדר השכלה פורמלית והכשרה מקצועית, בהיעדר כמעט מוחלט של שירותים ותשתיות שהמדינה בדרך כלל מספקת, בצפיפות אוכלוסין נמוכה ובתנאים כלכליים ופוליטיים המתאפיינים באי־יציבות קיצונית. נסיבות אלו מאלצות את הבדווים להסתגל למשברים חדשים לבקרים ולעבור ממשלח יד אחד לאחר.
 
הנתונים הובילו אותי גם לדון בכמה נושאים תיאורטיים פופולריים, כגון עלייה לרגל ואופיין של קבוצות קורפורטיביות, כמו גם לבעיות יסוד סוציו־אקונומיות, כגון ביטחון חברתי ונדידת עבודה. למדתי ששארוּת ומוצא הם לא ההיבטים המרכזיים לכלכלה הבדווית בהשוואה ליחסים בין שכנים, יחסים בתוך השבט וקשרי מסחר, ולכן ייחדתי להם ניתוח מצומצם בלבד.
 
הספר מושתת אפוא על ההבנה התיאורטית המרכזית שהכלכלה הפוליטית המורכבת של הבדווים בהר סיני משולבת בחברה העירונית, והיא חלק מהעולם הגלובלי המודרני. רק קריאה של הספר כיחידה שלמה מובילה להבנה של טיעון זה במלואו. אולם חשוב לי שכל פרק יעמוד בזכות עצמו כיחידה עצמאית. לכן כל פרק מספק את המידע הגיאוגרפי, האקולוגי והפוליטי הדרוש להבנת הטיעון. צמצמתי פסקאות מיותרות, אולם קשה להימנע ממידה מסוימת של חזרה. ארגון הספר בצורה כזאת מאפשר קריאה בספר בכל סדר שהוא, ולא בהכרח מתחילתו ועד סופו או מסופו ועד תחילתו, והוא מאפשר גם שימוש בפרקים ספציפיים למטרות הוראה.
 
הספר נועד להיות ידידותי למשתמש ולהכיר בהרגלי הקריאה של קהל הקוראים בן ימינו. המידע מוצג במנות שהקורא הממוצע, שטווח הקשב שלו קצר יחסית, יוכל להכיל. מסיבה זו השתמשתי בשפה בהירה וישירה ככל האפשר, צעד שדרש ממני חשיבה מעמיקה על הנתונים ועל פרשנותם והבהרה של כל מושג עד לנקודה שבה הרגשתי שהניתוח ברור וכמעט מובן מאליו. כל אדם כותב מקווה שספרו ישמור על ניחוח של "עכשוויות", כלומר יהיה רלוונטי גם שנים רבות לאחר פרסומו, ושמושגים אופנתיים או הפניות ביבליוגרפיות עדכניות, שטווח חייהן קצר, לא יעידו על התקופה שבה נכתב. עיקרון זה נכון במיוחד לבדווים של הר סיני, המתגוררים באזור מאות בשנים ונחקרו לא מעט. עדויות של מטיילים ומסמכים ארכיוניים מתפרשׂים על פני יותר מאלף שנה. על כן הצגת המחקר בצורה "חדשנית" ובת חלוף לא הייתה בגדר אפשרות. המחקר שלי היה חייב לענות על מורכבותה של החברה הנחקרת: מחקר השדה התפרשׂ על פני יותר מעשור, ובמהלך עשור זה עבר דרום סיני שינויים מהירים ומרחיקי לכת. ניתוח החומר ארך זמן רב אף יותר, וטוב שהגיע לקו הסיום.
 
אני אומנם נחוש בדעתי לתת לכל פרק לעמוד בפני עצמו ולארגן את הספר בצורה המאפשרת לקרוא בו בכל סדר שהוא, אך אני נענה במידה מסוימת למסורת הכתיבה האתנוגרפית. כך למשל אני פותח את הספר במחשבות על הבחירה בבדווים כנושא למחקר ועומד על השינוי שחל בעמדות שלי עם השנים. אני ממשיך בדיון רחב היקף על החברות הבדוויות ועל מאפייניהן היסודיים. לאחר מכן אני בוחן את האקולוגיה של סיני ומתאר את ענפיה העיקריים של הכלכלה הבדווית. בפרק העוסק בעלייה לרגל אני מנסה לארוג ליריעה אחת את חוטי המחקר הנפרדים. פרק הסיכום מאיר את המחקר באור עדכני.
 
להלן תקציר של תוכן העניינים. מבוא זה מסביר בין השאר מדוע בחרתי לעבוד עם הבדווים בהר סיני וכיצד הספר קרם עור וגידים. פרק 1 מתאר את תהליך הלמידה הארוך והכואב שהיה עליי לעבור: הייתי זקוק לשנים רבות כדי להבין שהבדווים של הר סיני הם חלק מסדר חברתי עירוני, ולא זו בלבד אלא שעירוניות זו משתקפת בכלכלה הייחודית והמורכבת שלהם. כמה ממאמריי הקודמים לא עשו צדק עם העיסוקים ומשלחי היד המגוונים והמשתנים תמידית של הבדווים. פרק 2 מוקדש לדיון תיאורטי רחב היקף בכלכלה הפוליטית של החברות הבדוויות. הוא חותר לחשוף ולתקן תפיסות מוטעות רווחות בנוגע לבדווים ולרועים נוודים אחרים. לדוגמה, אני טוען בפרק שהבדווים מצטיינים בייצור בשר ומוצרים אחרים מן החי ותורמים תרומה חשובה לכלכלות של מדינותיהם. פרק 3 עוסק בהשפעה של הסביבה הפיזית - הר סיני - על האוכלוסייה הבדווית, כמו גם בניסיונותיהם של הבדווים לשלוט בסביבתם. אחת הטענות המרכזיות בפרק זה היא שנאות המדבר הם מעשה ידי אדם ושלא כל נאות המדבר הוקמו בהכרח באזורים הפוריים ביותר. שיקולים כגון מניעת גישה של זרים או קרבה לבני שבט אחרים עשויים להיות חשובים יותר מזמינותם של מים ומקורות מרעה. לדוגמה, כשהבדווים נוטעים בוסתנים במרחב ההררי העצום, הם שמים דגש רב יותר על חוסר נגישות מאשר על זמינות האדמה או המים. פרק 4 מראה כיצד נדידת עבודה, שהייתה במהלך מחקר השדה שלי מקור ההכנסה החשוב ביותר לבדווים, משנה לחלוטין (ולו גם באופן זמני) את חייהם החברתיים של הבדווים, ובראש ובראשונה הופכת את הגברים לפרולטרים קוסמופוליטיים. אף שכל הבדווים בקיאים באורחות העולם, רק מעטים מצליחים לצבור עתודה כלכלית. מכיוון שנדידת עבודה מתאפיינת באי־יציבות ובריחוק מהבית, הבדווים משקיעים מאמצים רבים בבניית רשת ביטחון חברתי במקום מושבם בהר. פרק 5 מתאר איך נקלעו הבדווים בשנות ה-50 של המאה ה-20 לסחר החשיש הבין־לאומי הענֵף, מסביר מדוע נפסק הסחר בסמים בתקופת הכיבוש הישראלי וכיצד התחדש כשחצי האי סיני הוחזר לריבונות מצרית. פרק 6 מתבונן בסוחרים הנודדים מאל־עריש, שמשאיותיהם משוטטות במרחבי סיני ומספקות לבדווים את רוב מצרכיהם הבסיסיים, לרבות חיטה ותירס - מזונות היסוד שלהם. הבדווים אינם סומכים על הזרים האלה ומתלוננים שהם עושקים אותם באופן שיטתי אף על פי שבלעדיהם הם היו מתקשים לשרוד. יש לראות אפוא בסוחרים חברים חיוניים בחברה הבדווית. פרק 7 בוחן עליות תקופתיות של בדווים יחידים לקברי קדושים, כמו גם את העלייה לרגל השבטית השנתית הקבועה. הוא מתאר כיצד העלייה לרגל מעלה דימוי של עולם חברתי תקין וצודק; כיצד הכינוס השנתי של בני השבט בקברו של הקדוש מציג לפניהם את השבט ומקבץ לשעה קלה חברים מרשתות חברתיות המרוחקים זה מזה רוב ימות השנה. לבסוף, הסיכום עוסק בשינויים הרדיקליים שהתחוללו באזור סנטה קתרינה מאז תקופת מחקר השדה שלי, בהתבסס על שהות קצרה שלי באזור בשנת 2009.
 
אני שמח על שנתאפשר לי לחיות בסיני ועל שתושביו הבדווים זימנו לי סדרה מרתקת של שאלות מעניינות. אני מקווה שהמחקר מציע תובנות חדשות על החברה הבדווית המורכבת של הר סיני, כאלה שגם הבדווים יסכימו להן. דור חדש של אתנוגרפים, מקומי ברובו, עמל עתה על מחקרים חדשים, ואני מצפה בכיליון עיניים לקרוא את עבודותיו. יש להניח שמחקרים אלו יעשו שימוש מלא בחומר ההיסטורי והארכיוני הרב ויציגו תובנות סוציולוגיות חדשות ומרתקות.

עמנואל מרקס

עמנואל מרקס, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח, הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב. ספריו "הבדווים בהר סיני", "החברה הבדווית בנגב" ו"ההקשר החברתי של התנהגות אלימה" ראו אור באנגלית ובעברית.

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אלמוג
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 240 עמ' מודפסים
הבדווים בהר סיני עמנואל מרקס
מבוא
איך הגעתי לחקור את הבדווים בהר סיני
 
 
לאחר כיבוש סיני על ידי צה״ל ב-1967 נהרו המוני תיירים ועיתונאים אל חצי האי. הקשבתי בעניין רב לסיפורים המרתקים שנפוצו על הבדווים בסיני, אולם נמנעתי מביקור בסיני במשך תקופה ארוכה. רגשותיי נעו בין חשש לבין תקווה שאתפתה לחקור את הבדווים ולחוות שוב בעקבות זאת את הסערה האינטלקטואלית והרגשית שחוויתי בעת המחקר הקודם שלי על הבדווים בנגב. הייתי שקוע כל כולי במחקר הזה במשך חמש שנים מלהיבות ובלתי־נשכחות. בין 1960 ל-1963 ביליתי 18 חודשים במחקר שדה בנגב, ולאחר מכן כתבתי עבודת דוקטור ומונוגרפיה (מרקס, 1974). השקעתי מאמצים רבים כדי לחיות בקרב הבדווים וכדי להבינם, וכבר אז הבנתי שהחוויה תחולל תמורות בחשיבתי הסוציולוגית ואף תטביע חותם עמוק על חיי.
 
משסיימתי את המחקר על בדווי הנגב החלטתי לפנות לכיוון אחר לגמרי כדי להוסיף פן נוסף לרפרטואר המקצועי שלי. תוכניותיי המעורפלות התבהרו עד מהרה כשקיבלתי הזמנה ממקס גלקמן מאוניברסיטת מנצ'סטר להצטרף לפרויקט של קרן ברנשטיין למחקר בישראל. הפרויקט המתוכנן היה מחקר מקיף בנושא העלייה לישראל והתאקלמות העולים בארץ. בשנים 1964-1966 התגוררתי בעיירה מעלות שבגליל. רוב תושבי העיירה, כמו גם העולים שהמשיכו לזרום אליה, הגיעו ממרוקו. קומץ פקידים מקומיים טיפל בצרכים הבסיסיים של העולים החדשים, כגון דיור, שירותים סוציאליים, בריאות וחינוך. התעסוקה שהעיירה סיפקה בתעשייה ובמלאכה הייתה דלה מאוד, והתושבים נאלצו להסתמך על התמיכה שהמדינה סיפקה. אף על פי שהיו משקי בית גדולים שצורכיהם גדלו והלכו, התנאים בעיירה לא השתפרו עם השנים. התושבים התרגלו לעובדה שקיומם תלוי בשילוב של עבודות דחק, מענקים מהביטוח הלאומי וקצבאות, והם אף התייחסו לקצבה החודשית כאל משכורת רגילה. אין תמה שנסיבות אלו הובילו לתלות של התושבים בפקידים. יתרה מזו, התושבים ראו במדינה את הגוף האחראי למחייתם ולרווחתם. תושבי מעלות בימים ההם היו דוגמה חיה וקיצונית למדינת הרווחה בפעולה ולדרכה לשלוט באנשים שהתיימרה לעזור להם.
 
תופעות חברתיות מסוימות שנבעו ממצב זה הפתיעו אותי מאוד. קשרי משפחה, אפילו בין בני משק בית אחד, היו קלושים עד כדי כך שקרובים לא היו מוכנים לעזור זה לזה בשעת צרה. לא פעם סירבו הורים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ואחים ואחיות לא הושיטו אלו לאלו עזרה כלכלית. עם זאת מן הספרות האנתרופולוגית עולה שיהודי מרוקו התייחדו בקשריהם המשפחתיים החזקים. איכות בתי הספר בעיירה הייתה ירודה. אף על פי שלימדו בהם כמה מורים מצוינים, לתלמידים לא היו כמעט ציפיות מהעתיד, והישגיהם הלימודיים היו נמוכים מאוד. תושבים רבים התלוננו מרה על תלותם המוחלטת בפקידים ועל סיכוייהם הקלושים להתבסס בעיירה, אולם אף על פי שלרבים מהם היו קרובים וחברים באזורים מבוססים יותר, רק מעטים עזבו. לבסוף, היחסים שבין פקידים אחדים ללקוחותיהם הידרדרו לתקריות של אלימות קלה שהסתיימו בדרך כלל, כפי שסברתי, ללא הכרעה חד־משמעית.
 
בקצרה, ראיתי בתושבי העיירה חברה "אקזוטית", ופעולותיהם - בניגוד לבדווי הנגב, שמעשיהם היו מובנים לי - היו לעיתים קרובות חידה בעיניי. לא הצלחתי לעמוד על טיב התנהגותם, והוויכוחים הסוערים שהתגלעו לא פעם בינם לבין בעלי התפקידים בעיירה בלבלו אותי. רק חודשים רבים לאחר שעזבתי את העיירה התחלתי להבין את התקריות האלימות האלה ואת המבנה המורכב שלהן, ובסופו של דבר הקדשתי מאמצים רבים לניתוחן (מרקס, 2015). התעניינותי בהתנהגות אלימה ובדרכים שבהן היא באה לידי ביטוי בהקשרים בירוקרטיים לא דעכה מאז.
 
כפי שציינתי, כשישראל כבשה את סיני ב-1967 לא מיהרתי לחקור את הבדווים המקומיים מכיוון שחששתי לקבל על עצמי מחויבות ארוכת טווח. כצעד מונע שכנעתי את עצמי שהבדווים האלו כבר מוכרים מכתביהם הקלאסיים של ניבור (Niebuhr, 1799), בורקהרט (Burckhardt, 1992), רובינסון (Robinson, 1867), פלמר (Palmer, 1871), מארי (Murray, 1935) וג'רוויס (Jarvis, 1931), ושלא אוכל להוסיף הרבה על עדויותיהם של חוקרים חשובים אלה. כדי להבטיח את התנזרותי, נמנעתי גם מהסיורים הרבים לסיני שהתקיימו באותה עת. בשנת 1968 התחלתי במכוון לעסוק במחנות פליטים פלסטיניים תחת הכיבוש הישראלי (בן־פורת, מרקס ושמיר, 1974). התחקיתי אחר שילובם המהיר של תושבי המחנות בכלכלת המזרח התיכון, אחר התהליך שבו היו המחנות לשכונות עירוניות רגילות ואחר התושבים, שהפכו בהדרגה את המבנים הפשוטים שלהם למגורים ראויים וחיזקו את בעלותם על בתיהם בעוד הסיוע מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם המשיך לזרום ללא הפרעה. אולם למדתי גם שהתפתחויות אלו לא השפיעו על עמדתם הנחושה של הפליטים לשוב לבתי אבותיהם, והשתכנעתי שכל עוד לא יקבלו הפליטים וצאצאיהם פיצוי על סבלם, דילמה מוסרית זו תישאר על כנה.
 
המגבלה שכפיתי על עצמי הייתה יעילה למדי, עד שיום אחד ב-1972 ביקר אצלי משה סלע, שהיה אז עובד המִנהל האזרחי בדרום סיני. הוא הציע לארגן סיור קצר באזור ולהראות לי את עבודת המִנהל עם הבדווים. הוא חשב שהודות לניסיוני רב השנים עם הבדווים, ייתכן שאוכל להציע הצעות לשיפור. הוא ידע אינטואיטיבית שאין דבר שאני רוצה יותר ממפגש עם הבדווים של סיני. לא פלא אפוא שצעדתי בעיניים פקוחות היישר לתוך המלכודת. הסיור הקצר הפך לתקופה ממושכת של מחקר שדה בדרום סיני, ובמהלכו היה משה סלע לחבר נאמן, למנחה ולבן שיח.
 
בשנים 1972-1982 ביליתי 12 חודשים בדרום סיני. העשור הסוער כלל מצד אחד התנחלות ישראלית מואצת ובלתי מבוקרת ומצד אחר שגשוג כלכלי יחסי בחברה הבדווית, שהופרע בשל משברים פוליטיים וכלכליים חמורים, ובהם מלחמת יום הכיפורים. בשלב מוקדם הבנתי שהמחקר צריך להתמקד בכלכלה הפוליטית של הבדווים בהר סיני, ובעיקר בנדידת עבודה - נושא שראיתי בו מפתח להבנת הבדווים. רק באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 התחוור לי שהכלכלה מורכבת ורבת תמורות הרבה יותר מכפי שסברתי ושחשיבותם של הברחת הסמים, רעיית הצאן, הבוסתנים והמסחר לא נפלה מזו של נדידת העבודה. מאותו רגע עמד המחקר שלי בעיקר על ההיבטים הכלכליים האלה. תהליך השינוי המחשבתי ההדרגתי שעברתי מפורט בפרק 1.
 
כיבוש צבאי והתנחלות
 
הגיאוגרף המצרי הדגול ג'מאל חמדאן זיהה את חשיבותה האסטרטגית של סיני למצרים: "הרצועה הצפונית של סיני היא שער הכניסה הראשי למצרים, ומרבית ההיסטוריה הצבאית של מצרים סובבת סביבה" (חמדאן, 1993: 6). זו הצהרה מפתיעה ביותר לנוכח תלותה המלאה של מצרים במי הנילוס ולנוכח העובדה שעמק הנילוס חשוף לפלישות מכל הכיוונים. אפילו לפני 2400 שנה ידעו המצרים שהם חיים ב"ארץ נרכשת, מתנת הנהר״ (Herodotus, 1947: 82). מאז ומעולם הם היו מוטרדים מהתמורות העונתיות באספקת המים, תמורות שקבעו אם עתידה להיות שנת שפע או שנת בצורת. המצרים היו תלויים באספקת מים סדירה, אך הם מעולם לא חששו ששכניהם מהדרום יגדעו את עורק החיים שלהם. החשש שסודאן המתפתחת תתבע את חלקה בנהר הנילוס בהסכם המים שנחתם ב-1929 התעורר רק כשתעשיית הנפט בסודאן תפסה תאוצה ב-1999 (United States Energy Information Administration, 2007).
 
אולם פלישות מהצפון הן מופע חוזר ונשנה בהיסטוריה המצרית, והצבאות הפולשים השתמשו במדבר סיני כמעבר לעמק הנילוס מאז ומעולם. עד היום רצועת החוף של הים התיכון היא הדרך היבשתית הראשית להיכנס למצרים (ראו מפה 1). מדובר בדרך סואנת וזרועה נקודות מים שמעולם לא שימשה מחסום אפקטיבי נגד פולשים (Cytrin-Silverman, 2001: 4). תושבי מצרים תמיד ראו בסיני את החזית החלשה של ארצם (Mouton, 2000: chap. 20). הם בנו ביצורים הן לאורך החוף והן בצד המזרחי של דלתת הנילוס מתוך תקווה לעצור את הפולשים הצפויים. אינני סבור שהרשויות בישראל הבינו אי פעם את חששותיהם של המצרים בנוגע לכיבוש סיני על ידי מדינה זרה.
 
בשנות הכיבוש הראשונות לא הייתה לישראל מדיניות רשמית בעניין יישוב סיני, והרשויות ראו בחצי האי קלף מיקוח בהסכם שלום עתידי עם מצרים. אך מיעוט הקרקעות הפנויות בישראל יצר לחץ אדיר ליישב את כל השטחים שהצבא כבש. מכלל הקרקעות במדינה 93 אחוזים הם להלכה בבעלות רשות מקרקעי ישראל, אך בפועל כמעט מחצית מהקרקעות נתונות לשליטה ולפיקוח של צה"ל. קשה למצוא קרקע בבעלות פרטית, ולכן הביקוש לקרקעות כאלו גבוה מאוד. כדי לחלץ קרקע מסבך הבירוקרטיה, נחוצים קשרים ונחישות רבה. הסיכוי של אזרח מן השורה לרכוש קרקע פרטית משלו זעום. לעומת זאת, קרקעות בשטחים כבושים, לפחות בשלבים המוקדמים של הכיבוש, זולות יחסית ורבות מהן ניתנות לרכישה מידיים פרטיות. התוצאה של מצב זה היא לחץ חברתי עצום ליישוב השטחים הכבושים.
 
התנחלות היא אפוא תהליך שמתחיל מלמטה, ומכיוון שהיוזמה מגיעה מקבוצות ומפרטים רבים בעת ובעונה אחת ובנקודות זמן רבות, מדובר על תהליך בלתי־ניתן לשליטה כמעט הנוטה לגרור את המדינה לעימות מתמשך עם מתנחלים, עימות שהיא נידונה להפסיד בו (לתיאור מקרה דומה, ראו את מחקרו של אלגזי [2006] על מודיעין עילית שבגדה המערבית). פוליטיקאים מסוימים תמיד מצטרפים לצד המנצח, והמדינה מאמצת בהדרגה מדיניות של התנחלות.
 
אזור סנטה קתרינה מדגים את תהליך ההתנחלות המואץ. התהליך החל בהיקף קטן בשנת 1967, אז הצבא הישראלי הציב במנזר סנטה קתרינה עשרה עד עשרים חיילים ושני כלי רכב. החיילים נטו אוהלים בחצר המנזר, השתמשו במים ובחשמל של הנזירים ועוררו מריבות תכופות. עד מהרה הם היו לנטל על הנזירים, ואלה חיפשו דרכים להיפטר מהם. משה סלע, נציג המִנהל האזרחי, הרשות הממשלתית האחראית לאספקת שירותים לאוכלוסייה הבדווית, ניסה ב-1969 להתיישב בכפר הבדווי מילקא, הסמוך לכביש הגישה למנזר. הוא קיבל את הסכמתם של הגברים במשפחת אולאד ג'נדי המורחבת משבט ג'בלייה לאחר שהציע לספק להם מים זורמים וחשמל אם ירשו לו להצמיד למתחם שלהם מבנה קטן שישמש לו משרד. כשהחל סלע לבנות חששו הנזירים לאבד שליטה על האדמות בסביבת המנזר, אדמות שהם תבעו עליהן בעלות מדורי דורות, ועל המעשׂרות שגבו מהבוסתנים. לפיכך הם הורו לבדווים, שאחדים מהם היו עובדי מנזר קבועים וחששו לסכן את עבודתם, לשים קץ לבנייה. זקנת המשפחה ג'מיעה שפכה פסולת על יסודות הבניין כדי להפגין את מורת רוחה, אך לא היה בכוחה לעצור את העבודה כשהגברים של המשפחה עמדו מנגד. הם הניחו שהמִנהל יעבור בסופו של דבר למיקום קבע ושהבניין החדש יעבור לידיהם. אולם הבניין החדש הפך לליבו של מרכז אדמיניסטרטיבי שהלך והתרחב, והישראלים נשארו בו עד סוף הכיבוש.
 
בשנת 1970 נפגש סלע עם הנזירים בראשות הארכימנדריט דיוניסיוס, מראשי המנזר, כדי ליישב את המחלוקות שנותרו ולהגיע להסכם. סלע עדכן את אורי ביידץ', מנהל רשות שמורות הטבע, ואת אברהם יופה, אלוף פיקוד דרום, על המשא ומתן. לאחר שקיבל את ברכתם, נועדו יופה, מפקד המוצב המקומי ושלושה מהנזירים, וב-18 בספטמבר 1970 הם חתמו על הסכם. הסכם זה, שיש בידי העתק שלו, היה למסמך מכונן שהוביל להתנחלות ישראלית מוגברת. נושא זה ראוי לניתוח נוסף.
 
המניע העיקרי של נזירי סנטה קתרינה בחתימה על ההסכם היה שימור זכותם התמידית על הקרקעות בסביבת המנזר. הם החזיקו בהן בעיקשות וברציפות במשך מאות שנים תחת משטרים מתחלפים. הם חתרו להבטיח שכוחות הכיבוש הישראליים יכבדו את הזכות הזאת כדי שיוכלו לתבוע אותה מחדש מהמשטר שיחליף את הישראלים. זו הסיבה שזכותו של המנזר על האדמות מופיעה בהסכם קצר זה משנת 1970. נכתב בו שהבניין שהצבא הישראלי תכנן לבנות עמד "על אדמה הנמצאת ברשות המנזר". אם "בעתיד [...] יחליט הצבא לעזוב את הבניין [...] הבניין יימסר על ידי הצבא למנזר". הנזירים נתנו לישראלים "רשות לחפש מקורות מים" ולשמור כל "עודף מים [...] לטובת המנזר. מוסכם שלא יועברו מים לבדווים המקומיים לצורך השקיית מטעים". סעיף זה נועד להבטיח שהבדווים לא יקבלו זכויות שיוּריות למים דרך קשרים עם הרשויות הישראליות.
 
מסמך זה היה בגדר מגילת יסוד לכיבוש הישראלי. עובדי המִנהל הישראלי קידמו שני פרויקטים שלא עלו בקנה אחד זה עם זה. מצד אחד, הם סיפקו שירותים לאוכלוסייה הבדווית, כגון מרפאות, בתי ספר ומרכזי קניות. הם חצבו בארות מים חדשות, התקינו גנרטור חשמלי ופתחו מוסך. הם הקימו גם מזנון לעובדים הבדווים. מצד אחר, הם הקימו בית ספר שדה למטיילים ישראלים ובתי מגורים למספרם ההולך וגדל של נציגי הרשויות. עד שנות ה-80 המוקדמות גדל מספר העובדים הישראלים הקבועים לכמעט ארבעים, ואילו העובדים הבדווים הועסקו ופוטרו לפי צורכי הבנייה בזמן נתון. מספרם עמד בדרך כלל על פחות משלושים. ידם של העובדים הישראלים הייתה בדרך כלל על העליונה בכל הנוגע למוסך ולמזנון, ובסופו של דבר היה להם מונופול על כל השירותים. ההתיישבות הפכה עד מהרה להתנחלות ישראלית שהעסיקה כוח עבודה בדווי נודד. באותה עת חל שינוי יסודי ביחסי הכוחות באזור מילקא, ומגילת היסוד התרוקנה בהדרגה ממשמעות. הרשויות הישראליות אומנם המשיכו לנהוג בנזירים בכבוד, אך הן בנו בניינים באזור מבלי להתייעץ עם המנזר. זה איבד את שליטתו על האזור ובפועל המשיך להחזיק רק בשטחים המוקפים חומות של המנזר ושל סניפיו. הנזירים כבר לא יכלו לגבות מעשׂרות ממטעי הבדווים. העקירה ההדרגתית של הבדווים לא נפסקה עם פינוי סיני; השלטונות המצריים המשיכו בה.
 
 
על הספר
 
ספר זה הוא פרי שנות עבודה רבות. מ-1977 ואילך פרסמתי כעשרים מאמרים על בדווי הר סיני, והם משמשים תשתית לפרקי הספר. המאמרים המוקדמים, כגון המאמר על העלייה השבטית לרגל (מרקס, 1980), עברו כמה שכתובים עם התפתחות החשיבה שלי על הבדווים. כדי להכניסם לספר, הכנסתי שינויים נוספים, והם מופיעים כאן כפרקים 2, 4 ו-7. פרקים 1, 3, 5 ו-6 חדשים יותר: הם התפרסמו בשנים 1999-2008. מכיוון שהם יועדו להיות חלק מהספר, הם הצריכו רק שינויים קלים. מבוא זה, כמו גם הסיכום, המתאר את השינויים הדרמטיים שהייתי עד להם בביקורי בסנטה קתרינה ב-2009, חדשים לחלוטין.
 
בחרתי בכותרת המשנה "מחקר אנתרופולוגי של הכלכלה הפוליטית" משתי סיבות. ראשית, רציתי להצביע על העובדה שיש נושא אחד דומיננטי במחקר הזה: השתקפותן של הפוליטיקה והכלכלה העולמיות והמקומיות במסגרות החברתיות ובדפוסי ההתנהגות של הבדווים. אתמקד בשאלה איך הפרקטיקה של המדינה בתחום השלטון והניצול לרעה של השלטון או למצער הזנחת הבדווים קשורים לכלכלה הפוליטית הבדווית, ובייחוד לדרכי ההישרדות השונות שלהם. שנית, אדגיש שהמחקר בוחן סוגיות כלכליות ופוליטיות מנקודת מבט אנתרופולוגית. הוא עוסק בקולקטיב מסוים, בבני אדם שחייתי ביניהם בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, והוא טוען לאמיתוּת אתנולוגית על נקודת זמן זו בלבד. עם זאת אני בהחלט מייחס ערך מתמשך לתובנות האנתרופולוגיות של המחקר.
 
אינני מוטרד מהעובדה שדור שלם של כותבים ניאו־מרקסיסטים קשרו את המונח "כלכלה פוליטית" בשליטה פוליטית. אף על פי שיש לי השגות על נטייתם של כותבים אלו לייחס כוח עודף למדינה - וכוח מועט, אם בכלל, לנתינים המדוכאים החיים תחת כיבוש - אני סבור שההתמקדות שלהם ביחסי כוח השפיעה לטובה על האנתרופולוגיה החיוורת שלנו. שאלת הכוח של המדינה חשובה במיוחד במקרה של הבדווים בסיני. במהלך השלטון המצרי, כמו גם בתקופת השלטון הצבאי של ישראל, הזניחה המדינה השלטת באופן קבוע את רווחת התושבים, סיפקה להם שירותים מועטים ברמה נמוכה ובו בזמן נקטה משטוּר יתר. ברוב המובנים היא שלטה בהם מרחוק. אף על פי כן, כוחה העצום של המדינה השפיע על כל היבט באורח החיים הבדווי. אם יחליטו המדינה ובעלות בריתה הקפיטליסטיות להתערב בצורה שיטתית בענייני הבדווים, כפי שעשו בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, הן ידונו את המערכת הסוציו־אקונומית השברירית של הבדווים לשינוי קיצוני ובלתי־הפיך.
 
הודות לנקודת מבט זו, המעוגנת בכלכלה הפוליטית, ראיתי את בדווי הר סיני באור חדש. לדוגמה, הבנתי שהם אינם חברה משועבדת שכוחות חיצוניים חודרים לתחומה; הבנתי גם שההבחנות האקדמיות השגורות בין חברה לסביבה או בין טקסט לקונטקסט מטעוֹת. כוחות חיצוניים אלו, בין שנבעו ממקור רחוק ובין שנבעו ממקור קרוב, בין שהגיעו בצורת פקודות נחרצות מפי חייל ובין שהיו מסר משכנע של משקה אמריקאי תוסס (״קקוּלֶה״ בפי הבדווים) או שעון ״סייקו״ השפיעו לעומק על חיי הבדווים, ויש להתייחס אליהם אפוא כאל חלק אינטגרלי מהחברה הבדווית. מרכיביה של המערכת החברתית הפרוצה ונטולת הגבולות הזאת, שייחסתי בעבר לרקע או להקשר החברתיים, עומדים עתה ביסוד האתנוגרפיה והניתוח. גישה זו עלולה לעורר אי־נוחות בקרב עמיתים מכיוון שהם עשויים לחפש לשווא את פרטי הפרטים של חיי היום־יום, שהם לב ליבן של אתנוגרפיות מסורתיות.
 
גישת המערכת החברתית הפתוחה הובילה גם להבנה שהבדווים אינם רק רועי צאן, חקלאים, נודדי עבודה ומבריחים. הם עוסקים במגוון רחב של עיסוקים אחרים, וחלוקת העבודה שלהם דומה לחלוקת העבודה בעיר. הם נבדלים מתושבי הערים בעיקר בהיעדר השכלה פורמלית והכשרה מקצועית, בהיעדר כמעט מוחלט של שירותים ותשתיות שהמדינה בדרך כלל מספקת, בצפיפות אוכלוסין נמוכה ובתנאים כלכליים ופוליטיים המתאפיינים באי־יציבות קיצונית. נסיבות אלו מאלצות את הבדווים להסתגל למשברים חדשים לבקרים ולעבור ממשלח יד אחד לאחר.
 
הנתונים הובילו אותי גם לדון בכמה נושאים תיאורטיים פופולריים, כגון עלייה לרגל ואופיין של קבוצות קורפורטיביות, כמו גם לבעיות יסוד סוציו־אקונומיות, כגון ביטחון חברתי ונדידת עבודה. למדתי ששארוּת ומוצא הם לא ההיבטים המרכזיים לכלכלה הבדווית בהשוואה ליחסים בין שכנים, יחסים בתוך השבט וקשרי מסחר, ולכן ייחדתי להם ניתוח מצומצם בלבד.
 
הספר מושתת אפוא על ההבנה התיאורטית המרכזית שהכלכלה הפוליטית המורכבת של הבדווים בהר סיני משולבת בחברה העירונית, והיא חלק מהעולם הגלובלי המודרני. רק קריאה של הספר כיחידה שלמה מובילה להבנה של טיעון זה במלואו. אולם חשוב לי שכל פרק יעמוד בזכות עצמו כיחידה עצמאית. לכן כל פרק מספק את המידע הגיאוגרפי, האקולוגי והפוליטי הדרוש להבנת הטיעון. צמצמתי פסקאות מיותרות, אולם קשה להימנע ממידה מסוימת של חזרה. ארגון הספר בצורה כזאת מאפשר קריאה בספר בכל סדר שהוא, ולא בהכרח מתחילתו ועד סופו או מסופו ועד תחילתו, והוא מאפשר גם שימוש בפרקים ספציפיים למטרות הוראה.
 
הספר נועד להיות ידידותי למשתמש ולהכיר בהרגלי הקריאה של קהל הקוראים בן ימינו. המידע מוצג במנות שהקורא הממוצע, שטווח הקשב שלו קצר יחסית, יוכל להכיל. מסיבה זו השתמשתי בשפה בהירה וישירה ככל האפשר, צעד שדרש ממני חשיבה מעמיקה על הנתונים ועל פרשנותם והבהרה של כל מושג עד לנקודה שבה הרגשתי שהניתוח ברור וכמעט מובן מאליו. כל אדם כותב מקווה שספרו ישמור על ניחוח של "עכשוויות", כלומר יהיה רלוונטי גם שנים רבות לאחר פרסומו, ושמושגים אופנתיים או הפניות ביבליוגרפיות עדכניות, שטווח חייהן קצר, לא יעידו על התקופה שבה נכתב. עיקרון זה נכון במיוחד לבדווים של הר סיני, המתגוררים באזור מאות בשנים ונחקרו לא מעט. עדויות של מטיילים ומסמכים ארכיוניים מתפרשׂים על פני יותר מאלף שנה. על כן הצגת המחקר בצורה "חדשנית" ובת חלוף לא הייתה בגדר אפשרות. המחקר שלי היה חייב לענות על מורכבותה של החברה הנחקרת: מחקר השדה התפרשׂ על פני יותר מעשור, ובמהלך עשור זה עבר דרום סיני שינויים מהירים ומרחיקי לכת. ניתוח החומר ארך זמן רב אף יותר, וטוב שהגיע לקו הסיום.
 
אני אומנם נחוש בדעתי לתת לכל פרק לעמוד בפני עצמו ולארגן את הספר בצורה המאפשרת לקרוא בו בכל סדר שהוא, אך אני נענה במידה מסוימת למסורת הכתיבה האתנוגרפית. כך למשל אני פותח את הספר במחשבות על הבחירה בבדווים כנושא למחקר ועומד על השינוי שחל בעמדות שלי עם השנים. אני ממשיך בדיון רחב היקף על החברות הבדוויות ועל מאפייניהן היסודיים. לאחר מכן אני בוחן את האקולוגיה של סיני ומתאר את ענפיה העיקריים של הכלכלה הבדווית. בפרק העוסק בעלייה לרגל אני מנסה לארוג ליריעה אחת את חוטי המחקר הנפרדים. פרק הסיכום מאיר את המחקר באור עדכני.
 
להלן תקציר של תוכן העניינים. מבוא זה מסביר בין השאר מדוע בחרתי לעבוד עם הבדווים בהר סיני וכיצד הספר קרם עור וגידים. פרק 1 מתאר את תהליך הלמידה הארוך והכואב שהיה עליי לעבור: הייתי זקוק לשנים רבות כדי להבין שהבדווים של הר סיני הם חלק מסדר חברתי עירוני, ולא זו בלבד אלא שעירוניות זו משתקפת בכלכלה הייחודית והמורכבת שלהם. כמה ממאמריי הקודמים לא עשו צדק עם העיסוקים ומשלחי היד המגוונים והמשתנים תמידית של הבדווים. פרק 2 מוקדש לדיון תיאורטי רחב היקף בכלכלה הפוליטית של החברות הבדוויות. הוא חותר לחשוף ולתקן תפיסות מוטעות רווחות בנוגע לבדווים ולרועים נוודים אחרים. לדוגמה, אני טוען בפרק שהבדווים מצטיינים בייצור בשר ומוצרים אחרים מן החי ותורמים תרומה חשובה לכלכלות של מדינותיהם. פרק 3 עוסק בהשפעה של הסביבה הפיזית - הר סיני - על האוכלוסייה הבדווית, כמו גם בניסיונותיהם של הבדווים לשלוט בסביבתם. אחת הטענות המרכזיות בפרק זה היא שנאות המדבר הם מעשה ידי אדם ושלא כל נאות המדבר הוקמו בהכרח באזורים הפוריים ביותר. שיקולים כגון מניעת גישה של זרים או קרבה לבני שבט אחרים עשויים להיות חשובים יותר מזמינותם של מים ומקורות מרעה. לדוגמה, כשהבדווים נוטעים בוסתנים במרחב ההררי העצום, הם שמים דגש רב יותר על חוסר נגישות מאשר על זמינות האדמה או המים. פרק 4 מראה כיצד נדידת עבודה, שהייתה במהלך מחקר השדה שלי מקור ההכנסה החשוב ביותר לבדווים, משנה לחלוטין (ולו גם באופן זמני) את חייהם החברתיים של הבדווים, ובראש ובראשונה הופכת את הגברים לפרולטרים קוסמופוליטיים. אף שכל הבדווים בקיאים באורחות העולם, רק מעטים מצליחים לצבור עתודה כלכלית. מכיוון שנדידת עבודה מתאפיינת באי־יציבות ובריחוק מהבית, הבדווים משקיעים מאמצים רבים בבניית רשת ביטחון חברתי במקום מושבם בהר. פרק 5 מתאר איך נקלעו הבדווים בשנות ה-50 של המאה ה-20 לסחר החשיש הבין־לאומי הענֵף, מסביר מדוע נפסק הסחר בסמים בתקופת הכיבוש הישראלי וכיצד התחדש כשחצי האי סיני הוחזר לריבונות מצרית. פרק 6 מתבונן בסוחרים הנודדים מאל־עריש, שמשאיותיהם משוטטות במרחבי סיני ומספקות לבדווים את רוב מצרכיהם הבסיסיים, לרבות חיטה ותירס - מזונות היסוד שלהם. הבדווים אינם סומכים על הזרים האלה ומתלוננים שהם עושקים אותם באופן שיטתי אף על פי שבלעדיהם הם היו מתקשים לשרוד. יש לראות אפוא בסוחרים חברים חיוניים בחברה הבדווית. פרק 7 בוחן עליות תקופתיות של בדווים יחידים לקברי קדושים, כמו גם את העלייה לרגל השבטית השנתית הקבועה. הוא מתאר כיצד העלייה לרגל מעלה דימוי של עולם חברתי תקין וצודק; כיצד הכינוס השנתי של בני השבט בקברו של הקדוש מציג לפניהם את השבט ומקבץ לשעה קלה חברים מרשתות חברתיות המרוחקים זה מזה רוב ימות השנה. לבסוף, הסיכום עוסק בשינויים הרדיקליים שהתחוללו באזור סנטה קתרינה מאז תקופת מחקר השדה שלי, בהתבסס על שהות קצרה שלי באזור בשנת 2009.
 
אני שמח על שנתאפשר לי לחיות בסיני ועל שתושביו הבדווים זימנו לי סדרה מרתקת של שאלות מעניינות. אני מקווה שהמחקר מציע תובנות חדשות על החברה הבדווית המורכבת של הר סיני, כאלה שגם הבדווים יסכימו להן. דור חדש של אתנוגרפים, מקומי ברובו, עמל עתה על מחקרים חדשים, ואני מצפה בכיליון עיניים לקרוא את עבודותיו. יש להניח שמחקרים אלו יעשו שימוש מלא בחומר ההיסטורי והארכיוני הרב ויציגו תובנות סוציולוגיות חדשות ומרתקות.