הדימוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדימוי
הוספה למועדפים

הדימוי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אלמוג
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים

איתן מכטר

ד"ר איתן מכטר הוא חוקר ומרצה לתרבות חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה ובמכון הטכנולוגי בחולון. בין ספריו שראו אור: "בין מרכס למדונה – מבוא לסוציולוגיה" (1990); "אוריינות חזותית – מחקר עיון ויצירה" (2010); "קריקטורה, פרשנות וביקורת" (2014); "בין האינטימי לאנונימי במרחב האורבני – מבט סוציו-תרבותי על תל אביב" (2016).

תקציר

השילוב בין העולם האמיתי לווירטואלי, כמו גם השילוב בין עולם הסחורות לבין מופעי האני הפומביים מחייב דיון עומק ביחס בין הכוח המדמה לחומרי המציאות המזינים אותו. הטכנולוגיה משרתת מגמה של הדמיה, אבל הרפרנס נותר ממשי – שכן לעולם יהיה הדמיון חריגה מהממשות ששימשה לו מקור והניעה אותו לחרוג ממנה.
 
בספרו החדש של איתן מכטר מתגלה מתח מפרה בין עמדתו של גי דבור ביחס לתנאים החומריים ויחסי היצור המצויים מתחת לפני השטח ומדרבנים את הצורך והעניין החברתי בדימוי, לבין עמדתו של ז'אן בודריאר בדבר התנתקות הדימוי מהממשות וכינונה כדבר עצמאי, ללא אפשרות שחזור של מקורה החומרי. אפשר לומר שהקפיטליזם המוקדם, המבוסס על ייצור מוצרים, הביא לאופני ייצוג ותודעה המשרתים מוצרים אלו, ואילו שהקפיטליזם שידע מהפכה טכנולוגית וחזותית רבת-עוצמה הביא להתנתקות הדימוי מבסיסו בחומר ומתנאי ייצורו הראשוניים. ואולם הפתרון המוצע בספר זה מבקש לטעון שישנן מגמות סותרות של חזרה לבסיס חומרי לצד מופעי ראווה המנותקים מכל רקע חומרי או מעמדי. קשה לקבוע כיצד יוכרע המתח, אם בכלל, אבל צלילה לעומק הדיון שמציעים לנו "חברת הראווה" של גי דבור ו"סימולציות וסימולקרה" של ז'אן בודריאר מספקת לנו הבנה באשר לכוחו של הדימוי במרחב התרבותי העכשווי.
 
ד"ר איתן מכטר הוא מרצה בכיר לתרבות חזותית במכון הטכנולוגי בחולון, במרכז האקדמי ויצו חיפה ובמכללת סמינר הקיבוצים. ברסלינג ראו אור ספריו הבאים: "קריקטורה, פרשנות וביקורת" (2013); "בין האינטימי לאנונימי במרחב האורבני" (2015); "ניטשה האסתטי" (2018).

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
שום אמת איפה בטוחה יותר, תלויה פחות באחרת או בהוכחה, מאשר אמת זו, שכל מה שמצוי בעבור ההכרה, כלומר כל העולם הזה, הוא מושא רק ביחס אל הסובייקט המכיר, הוא מושא למסתכל, במילה אחרת, דימוי
 
(שופנהאור, העולם כרצון וכדימוי, עמ' 21).
 
 
הדימוי בכללותו ממוקד בין הדברים לבין ערכם התודעתי, או בלשונו של פוקו, בין ״המילים לדברים״ (פוקו, 2011). הדימוי החזותי נע בין הצורות למשמעויות באופן שמעניק לצורה ערך רעיוני ולתוכן ביטוי מוחשי. העולם מתווך בתודעתנו לא בדרך אנלוגית, אלא כתוכן וכצורה בעת ובעונה אחת, ויעידו על כך חזיונות וחלומות. אנו תופסים את העולם כרעיון צורני, והדימוי הוא האמצעי לגילום הפלאי של הרוח בחומר. על תובנה זו עמדתי מאז החילותי לשמש מנחה עיוני בסטודיו באקדמיות לעיצוב לפני כעשרים שנה, ובכל פעם מחדש אני שב ומתפעל כיצד סטודנטים לעיצוב ולצילום דנים בשאלת המפגש של רוח וחומר במעשה היצירה עצמו. אופן ייצוגו של מופע חזותי, הנבדל ומשתנה מעת לעת וממקום למקום, מלמד על נוכחות מתמדת של אידיאות מתגשמות בחומר מחד גיסא, ושל צורה המגלמת רעיון, מאידך גיסא. היכולת לתרגם רעיון בחומר באמצעות אותיות, מספרים, צבעים וקווים מעידה על הפוטנציאל הרוחני של הצורות והדימויים, ומנגד, הצורה מבקשת לה ביטוי רעיוני ומשמעות כ"כרטיס כניסה" לקהילת בעלי התודעה ומבקשי הפשר. לאורך שנים של עיון בספרות העוסקת בתרבות חזותית תהיתי אם נכון לחתור באופן אנליטי תחת הקשר הנסיבתי שבין "המילים והדברים", לברר האם הקונפיגורציה של גוף האדם או גרמי השמיים הם עדות מתמדת למשמעות שהונחה בעולמנו כמחייבת לשוב ולברר בכל יום מחדש את סוד צורניותו של רעיון מופשט, את סוד כוחה של המחשבה לדרבן ליצירה ולתרגם מחשבות לדימויים. כמי שעוסק בתרבות חזותית, בביקורת עבודות של סטודנטים הקפדתי להתבונן באובייקט דרך תהליך העבודה ולא רק על פי התוצר הסופי, לברר את מעמדו של הרעיון ככזה שעולה מהחומר עצמו ולא רק כתנאי מוקדם וכנתון אפריורי. למדתי להוקיר את המעשה העיצובי והאמנותי כסוג של פילוסופיה חומרית המשתמשת בשפה חזותית, שכוחה לפתח רעיונות ולהפיצם אינו נופל מכוחה של הפילוסופיה הקלאסית; שפה שמצליחה לגבש אמירה גם כשאין מילים, לתאר ולעורר רגשות הנמשכים אל הדימוי. בספר זה אבקש לברר את משמעות הדימוי וזיקתו אל הממשי, את תפקידיו החברתיים לאורו של המפנה הדיגיטלי, אשר הגדיר מחדש את משמעות הדימוי וזיקתו אל הממשי שהפך וירטואלי. הדיון הפילוסופי מקדים את הבחינה המעשית, כפי שנהוג במקומותינו להציב את הרעיון לפני הצגתו של החומר, אלא שחלק מהמפנה הדיגיטלי הוא דווקא בהיפוך הסדר, ועל כך עוד ידובר בהמשך.
 
במקורו של מעשה האמנות (2017) שואל היידגר מהו המקור של יצירת האמנות, ומשיב כי המקור הוא האמן. אך מהו המקור לאמן? לפי היידגר, יצירת האמנות היא שמגדירה אותו ככזה. לכאורה זה ביטוי של טאוטולוגיה: מעשה האמנות הוא שמכונן את שניהם, וממנו נוכל להבין את מהות היצירה. נקל להבין מדוע היצירה היא הן התוצאה והן התהליך, הן המקור והן התוצר. מכאן עולה כי הדימוי הוא הרעיון וההתגלמות החומרית שלו כאחד, בין כחזיון תעתועים ובין כממשות שמקבלת תוקף חברתי של דימוי. הרעיון לעולם מחייב מופע צורני, הרעיון נזקק לביטוי צורני, לקול או לצורה להתגלם ממנה. מנגד, הדימוי מצידו נדרש להֶקשר כדי להתברר בחיקה של תודעה אנושית, לדוגמה, במקרה של השולחן: כדי לאחוז באידיאה ה"שולחנית" אנו נדרשים לשולחן הממשי. במובן זה, הספר הנוכחי נועד לשאול את השאלות המתבקשות בנוגע לאופן החלתו של תוכן במסגרת חומרית ושל ייצוגיו הצורניים של רעיון, לכדי דיאלקטיקה מופלאה של אובייקטים חושבים. השאלות שנבקש לברר הן, בין השאר: מה מקורו של הקונספט ומהי תרומתו להבנת המסגרת הפיגורטיבית? כיצד מופק הערך החומרי של השקפה או תוכן רעיוני? כיצד ניתן לקרוא דימוי קריאה שאינה מתנתקת מהממשי אך עדיין שומרת על מרחק בטוח להבנתו?
 
לאורך הספר נראה כי הדימוי מבקש לצור צורה ולחשוב מחשבה באופן בלתי תלוי זה בזה, אך כבדרך פלא הם יכולים להתמזג לכדי מופע אחד (רעיון צורני). הפרשנות ניצבת מנגד לכל דימוי ומאירה אותו, אך בה בעת היא משמשת עזר כנגדו, תומכת בו ובו בזמן גם מאתגרת אותו. יציאתו של הפילוסוף־אמן אל מחוץ למערה האפלטונית נועדה לספק פשר לצללים שעל הקיר, אך הפשר מבטא גם את משבר הייצוגיות וריבוי דרכי הפירוש. גם הדימוי עושה מעשה של יציאה מהמערה של הממשי כדי להעניק לו תוכן או משמעות. באמצעות הדמיון והחיזיון הצורני האובייקט מקבל מעמד של רפלקטור על הקיום ועל העולם, בבחינת "בעודי מפרש את הפסל, הפסל מפרש אותי". עוד נבקש לבחון אם התוכן מובנה בצורה? האם הוא טבוע בה או המסורת וההקשר התרבותי הם שחיברו את הערך והמשמעות לקו ולצורה? כיצד יכולה האתיקה לחבור למעשה האסתטי בלי לחבל בחופש הביטוי ובאוטונומיה שלו? והאם כבר ניתן לדבר על ממשות שנבלעה לתוך הדימוי, כטענת בודריאר בסימולקרות וסימולציה (2007)? כיצד המהפכה הדיגיטלית ושכלול אופני הייצוג מגדירים מחדש את הזהות של היחיד ומשרתים את הדימוי כסוג של גולם הקם על יוצרו? נבקש לברר את כוחו ומגבלותיו של הדימוי כחרב פיפיות בשעריו של גן העדן בקפיטליזם המאוחר, כביטוי לרדיפה אחר הדימוי שנוצר בתנאים חברתיים קונקרטיים ונכון לו תפקיד בשימור המשטר הכלכלי־חברתי.
 
קסם האמנות אף הוא נעשה לדימוי על ידי הולוגרמות של אמנים שהלכו לעולמם במופעי ראווה המופקים באופן דיגיטלי על הבמה או במוזיאון לצד אמנים או יצירות חיות. השילוב בין העולם האמיתי לווירטואלי, כמו השילוב בין עולם הסחורות לבין מופעי האני הפומביים, מחייב דיון עומק ביחס שבין הכוח המדמה לחומרי המציאות המזינים אותו. הטכנולוגיה משרתת מגמה של הדמיה, אך הרפרנס נותר ממשי, שכן לעולם יהיה הדמיון חריגה מהממשות ששימשה לו מקור והניעה אותו לחרוג ממנה. בספר נציג מתח מפרה בין עמדתו של גי דבור בדבר תנאים חומריים ויחסי ייצור המצויים מתחת לפני השטח ומדרבנים את הצורך והעניין החברתי בדימוי, לבין עמדתו של בודריאר בדבר התנתקות הדימוי מהממשות וכינונה כדבר עצמאי, ללא אפשרות שחזור של מקורה החומרי. הפתרון הפשוט הוא לומר כי הקפיטליזם המוקדם, המבוסס על ייצור מוצרים, הביא לאופני ייצוג ותודעה המשרתים מוצרים אלו, והקפיטליזם שידע מהפכה טכנולוגית וחזותית רבת־עוצמה הביא להתנתקות הדימוי מבסיסו בחומר ומתנאי ייצורו הראשוניים. ואולם הפתרון שיוצג יהיה מורכב יותר, ויבקש לטעון כי ישנן מגמות סותרות של חזרה לבסיס חומרי לצד מופעי ראווה המנותקים מכל רקע חומרי או מעמדי. קשה לקבוע כיצד יוכרע המתח, אם בכלל, אך צלילה לעומק הדיון, שמציעים לנו חברת הראווה (2001) של דבור וסימולציות וסימולקרה (2009) של בודריאר, מספקת לנו הבנה בדבר כוחו של הדימוי במרחב התרבותי העכשווי.
 
השאלה העמוקה שנגזרת מהעימות בין דבור לבודריאר היא כיצד יש להבין את הקיום, כממשות שיש בה מחשבות המתבטאות בדימויים או כדימוי מטפורי מתמשך שמתשתמש בצורות חומריות. לא מדובר בפלפול לשוני אלא במבחן עומק של הקיום כדבר המצוי מחוץ לתודעה או בתוכה. הנראות משמשת מעין הוכחה ניצחת לקיום הממשי האמפירי, אך בה־בעת היא המקור לכל מה שניתן להעלות על הדעת ולדמיין כאפשרות או כהפשטה. הדימוי מכונן מציאות ומשמש השראה, אך אינו יכול להיות מנותק מחומרים ומ"ישים" ממשיים השבים ומארגנים את הדמיון והתודעה. בודריאר מניח כי הממשות קיימת כמטפורה בלבד, ואילו אצל דבור המטפורה משקפת יחסי כוח וייצור חומריים. הטענה שנבקש לבסס בעידן ההיפר־מציאות היא כי כלא המטפורות כולא את הממשות באופני הייצוג שלה כפי שחומרי הממשות תלויים תדיר באפשרויות ההדמיה והייצוג שלהם. השאלות הנגזרות מהכרת תנאי הכליאה האלה הן: כיצד נוביל לשינוי או ניצור משמעות - על ידי פעולה ממשית או מטפורית? בעזרת סיפור או מעשה? או שמא בעזרת תצלום המופץ באופן ויראלי? כיצד, בתנאי ההיפר מציאות והדיגיטציה, ניתן לארגן עולם דימויים החוזר ומתאזן על ידי חומרי הממשות עצמה? מה הטעם לנסות ולהפריד עוד בין ממשות לאופני הייצוג שלה, כשאלו כבר "זוהמו" על ידה? על כל אלו ננסה לענות בספר הזה.
 
ברצוני להודות לפרופ' דוד אלכסנדר ולהנהלת המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה על תמיכתם הנדיבה, העידוד והנגישות לחומרי היצירה וליוצרים הצעירים וברוכי הכישרון הלומדים במרכז, שנטלו חלק בדיונים בכיתה; לפרופ' שאול קרקובר מהמכללה האקדמית חמדת הדרום על על תמיכתו הערכית והחומרית בספר; לד"ר טל דקל מהפקולטה לאמנות בסמינר הקיבוצים על הערותיה המחכימות ולפרופ' דנה אריאלי, דקאנית הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, על התמיכה המוסרית והמקצועית. לעורכים בהוצאת רסלינג, המשמשת בית לכותבים ולרעיונות חדשים וישנים בתחומי התרבות החזותית, ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, לנגה שטיאסני, שקיבלה על עצמה את מפעל עריכת התוכן ועשתה מלאכתה קודש ולרונית רוזנטל, עורכת הלשון המקצועית. לכולם תודה מקרב לב.
 
לא ניתן שלא לשוב ולהוקיר את אהבת חיי שנקטפה בדמי ימיה, אביטל מאיה מכטר ז"ל, ששנות חיינו המשותפות העניקו לי שאר רוח וחסרונה ניכר בכל יום מחדש, ולארבעת ילדינו, שהעניקו לי מסבלנותם ואורך רוחם כדי להגות ולכתוב.

איתן מכטר

ד"ר איתן מכטר הוא חוקר ומרצה לתרבות חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה ובמכון הטכנולוגי בחולון. בין ספריו שראו אור: "בין מרכס למדונה – מבוא לסוציולוגיה" (1990); "אוריינות חזותית – מחקר עיון ויצירה" (2010); "קריקטורה, פרשנות וביקורת" (2014); "בין האינטימי לאנונימי במרחב האורבני – מבט סוציו-תרבותי על תל אביב" (2016).

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אלמוג
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים
הדימוי איתן מכטר
פתח דבר
 
 
שום אמת איפה בטוחה יותר, תלויה פחות באחרת או בהוכחה, מאשר אמת זו, שכל מה שמצוי בעבור ההכרה, כלומר כל העולם הזה, הוא מושא רק ביחס אל הסובייקט המכיר, הוא מושא למסתכל, במילה אחרת, דימוי
 
(שופנהאור, העולם כרצון וכדימוי, עמ' 21).
 
 
הדימוי בכללותו ממוקד בין הדברים לבין ערכם התודעתי, או בלשונו של פוקו, בין ״המילים לדברים״ (פוקו, 2011). הדימוי החזותי נע בין הצורות למשמעויות באופן שמעניק לצורה ערך רעיוני ולתוכן ביטוי מוחשי. העולם מתווך בתודעתנו לא בדרך אנלוגית, אלא כתוכן וכצורה בעת ובעונה אחת, ויעידו על כך חזיונות וחלומות. אנו תופסים את העולם כרעיון צורני, והדימוי הוא האמצעי לגילום הפלאי של הרוח בחומר. על תובנה זו עמדתי מאז החילותי לשמש מנחה עיוני בסטודיו באקדמיות לעיצוב לפני כעשרים שנה, ובכל פעם מחדש אני שב ומתפעל כיצד סטודנטים לעיצוב ולצילום דנים בשאלת המפגש של רוח וחומר במעשה היצירה עצמו. אופן ייצוגו של מופע חזותי, הנבדל ומשתנה מעת לעת וממקום למקום, מלמד על נוכחות מתמדת של אידיאות מתגשמות בחומר מחד גיסא, ושל צורה המגלמת רעיון, מאידך גיסא. היכולת לתרגם רעיון בחומר באמצעות אותיות, מספרים, צבעים וקווים מעידה על הפוטנציאל הרוחני של הצורות והדימויים, ומנגד, הצורה מבקשת לה ביטוי רעיוני ומשמעות כ"כרטיס כניסה" לקהילת בעלי התודעה ומבקשי הפשר. לאורך שנים של עיון בספרות העוסקת בתרבות חזותית תהיתי אם נכון לחתור באופן אנליטי תחת הקשר הנסיבתי שבין "המילים והדברים", לברר האם הקונפיגורציה של גוף האדם או גרמי השמיים הם עדות מתמדת למשמעות שהונחה בעולמנו כמחייבת לשוב ולברר בכל יום מחדש את סוד צורניותו של רעיון מופשט, את סוד כוחה של המחשבה לדרבן ליצירה ולתרגם מחשבות לדימויים. כמי שעוסק בתרבות חזותית, בביקורת עבודות של סטודנטים הקפדתי להתבונן באובייקט דרך תהליך העבודה ולא רק על פי התוצר הסופי, לברר את מעמדו של הרעיון ככזה שעולה מהחומר עצמו ולא רק כתנאי מוקדם וכנתון אפריורי. למדתי להוקיר את המעשה העיצובי והאמנותי כסוג של פילוסופיה חומרית המשתמשת בשפה חזותית, שכוחה לפתח רעיונות ולהפיצם אינו נופל מכוחה של הפילוסופיה הקלאסית; שפה שמצליחה לגבש אמירה גם כשאין מילים, לתאר ולעורר רגשות הנמשכים אל הדימוי. בספר זה אבקש לברר את משמעות הדימוי וזיקתו אל הממשי, את תפקידיו החברתיים לאורו של המפנה הדיגיטלי, אשר הגדיר מחדש את משמעות הדימוי וזיקתו אל הממשי שהפך וירטואלי. הדיון הפילוסופי מקדים את הבחינה המעשית, כפי שנהוג במקומותינו להציב את הרעיון לפני הצגתו של החומר, אלא שחלק מהמפנה הדיגיטלי הוא דווקא בהיפוך הסדר, ועל כך עוד ידובר בהמשך.
 
במקורו של מעשה האמנות (2017) שואל היידגר מהו המקור של יצירת האמנות, ומשיב כי המקור הוא האמן. אך מהו המקור לאמן? לפי היידגר, יצירת האמנות היא שמגדירה אותו ככזה. לכאורה זה ביטוי של טאוטולוגיה: מעשה האמנות הוא שמכונן את שניהם, וממנו נוכל להבין את מהות היצירה. נקל להבין מדוע היצירה היא הן התוצאה והן התהליך, הן המקור והן התוצר. מכאן עולה כי הדימוי הוא הרעיון וההתגלמות החומרית שלו כאחד, בין כחזיון תעתועים ובין כממשות שמקבלת תוקף חברתי של דימוי. הרעיון לעולם מחייב מופע צורני, הרעיון נזקק לביטוי צורני, לקול או לצורה להתגלם ממנה. מנגד, הדימוי מצידו נדרש להֶקשר כדי להתברר בחיקה של תודעה אנושית, לדוגמה, במקרה של השולחן: כדי לאחוז באידיאה ה"שולחנית" אנו נדרשים לשולחן הממשי. במובן זה, הספר הנוכחי נועד לשאול את השאלות המתבקשות בנוגע לאופן החלתו של תוכן במסגרת חומרית ושל ייצוגיו הצורניים של רעיון, לכדי דיאלקטיקה מופלאה של אובייקטים חושבים. השאלות שנבקש לברר הן, בין השאר: מה מקורו של הקונספט ומהי תרומתו להבנת המסגרת הפיגורטיבית? כיצד מופק הערך החומרי של השקפה או תוכן רעיוני? כיצד ניתן לקרוא דימוי קריאה שאינה מתנתקת מהממשי אך עדיין שומרת על מרחק בטוח להבנתו?
 
לאורך הספר נראה כי הדימוי מבקש לצור צורה ולחשוב מחשבה באופן בלתי תלוי זה בזה, אך כבדרך פלא הם יכולים להתמזג לכדי מופע אחד (רעיון צורני). הפרשנות ניצבת מנגד לכל דימוי ומאירה אותו, אך בה בעת היא משמשת עזר כנגדו, תומכת בו ובו בזמן גם מאתגרת אותו. יציאתו של הפילוסוף־אמן אל מחוץ למערה האפלטונית נועדה לספק פשר לצללים שעל הקיר, אך הפשר מבטא גם את משבר הייצוגיות וריבוי דרכי הפירוש. גם הדימוי עושה מעשה של יציאה מהמערה של הממשי כדי להעניק לו תוכן או משמעות. באמצעות הדמיון והחיזיון הצורני האובייקט מקבל מעמד של רפלקטור על הקיום ועל העולם, בבחינת "בעודי מפרש את הפסל, הפסל מפרש אותי". עוד נבקש לבחון אם התוכן מובנה בצורה? האם הוא טבוע בה או המסורת וההקשר התרבותי הם שחיברו את הערך והמשמעות לקו ולצורה? כיצד יכולה האתיקה לחבור למעשה האסתטי בלי לחבל בחופש הביטוי ובאוטונומיה שלו? והאם כבר ניתן לדבר על ממשות שנבלעה לתוך הדימוי, כטענת בודריאר בסימולקרות וסימולציה (2007)? כיצד המהפכה הדיגיטלית ושכלול אופני הייצוג מגדירים מחדש את הזהות של היחיד ומשרתים את הדימוי כסוג של גולם הקם על יוצרו? נבקש לברר את כוחו ומגבלותיו של הדימוי כחרב פיפיות בשעריו של גן העדן בקפיטליזם המאוחר, כביטוי לרדיפה אחר הדימוי שנוצר בתנאים חברתיים קונקרטיים ונכון לו תפקיד בשימור המשטר הכלכלי־חברתי.
 
קסם האמנות אף הוא נעשה לדימוי על ידי הולוגרמות של אמנים שהלכו לעולמם במופעי ראווה המופקים באופן דיגיטלי על הבמה או במוזיאון לצד אמנים או יצירות חיות. השילוב בין העולם האמיתי לווירטואלי, כמו השילוב בין עולם הסחורות לבין מופעי האני הפומביים, מחייב דיון עומק ביחס שבין הכוח המדמה לחומרי המציאות המזינים אותו. הטכנולוגיה משרתת מגמה של הדמיה, אך הרפרנס נותר ממשי, שכן לעולם יהיה הדמיון חריגה מהממשות ששימשה לו מקור והניעה אותו לחרוג ממנה. בספר נציג מתח מפרה בין עמדתו של גי דבור בדבר תנאים חומריים ויחסי ייצור המצויים מתחת לפני השטח ומדרבנים את הצורך והעניין החברתי בדימוי, לבין עמדתו של בודריאר בדבר התנתקות הדימוי מהממשות וכינונה כדבר עצמאי, ללא אפשרות שחזור של מקורה החומרי. הפתרון הפשוט הוא לומר כי הקפיטליזם המוקדם, המבוסס על ייצור מוצרים, הביא לאופני ייצוג ותודעה המשרתים מוצרים אלו, והקפיטליזם שידע מהפכה טכנולוגית וחזותית רבת־עוצמה הביא להתנתקות הדימוי מבסיסו בחומר ומתנאי ייצורו הראשוניים. ואולם הפתרון שיוצג יהיה מורכב יותר, ויבקש לטעון כי ישנן מגמות סותרות של חזרה לבסיס חומרי לצד מופעי ראווה המנותקים מכל רקע חומרי או מעמדי. קשה לקבוע כיצד יוכרע המתח, אם בכלל, אך צלילה לעומק הדיון, שמציעים לנו חברת הראווה (2001) של דבור וסימולציות וסימולקרה (2009) של בודריאר, מספקת לנו הבנה בדבר כוחו של הדימוי במרחב התרבותי העכשווי.
 
השאלה העמוקה שנגזרת מהעימות בין דבור לבודריאר היא כיצד יש להבין את הקיום, כממשות שיש בה מחשבות המתבטאות בדימויים או כדימוי מטפורי מתמשך שמתשתמש בצורות חומריות. לא מדובר בפלפול לשוני אלא במבחן עומק של הקיום כדבר המצוי מחוץ לתודעה או בתוכה. הנראות משמשת מעין הוכחה ניצחת לקיום הממשי האמפירי, אך בה־בעת היא המקור לכל מה שניתן להעלות על הדעת ולדמיין כאפשרות או כהפשטה. הדימוי מכונן מציאות ומשמש השראה, אך אינו יכול להיות מנותק מחומרים ומ"ישים" ממשיים השבים ומארגנים את הדמיון והתודעה. בודריאר מניח כי הממשות קיימת כמטפורה בלבד, ואילו אצל דבור המטפורה משקפת יחסי כוח וייצור חומריים. הטענה שנבקש לבסס בעידן ההיפר־מציאות היא כי כלא המטפורות כולא את הממשות באופני הייצוג שלה כפי שחומרי הממשות תלויים תדיר באפשרויות ההדמיה והייצוג שלהם. השאלות הנגזרות מהכרת תנאי הכליאה האלה הן: כיצד נוביל לשינוי או ניצור משמעות - על ידי פעולה ממשית או מטפורית? בעזרת סיפור או מעשה? או שמא בעזרת תצלום המופץ באופן ויראלי? כיצד, בתנאי ההיפר מציאות והדיגיטציה, ניתן לארגן עולם דימויים החוזר ומתאזן על ידי חומרי הממשות עצמה? מה הטעם לנסות ולהפריד עוד בין ממשות לאופני הייצוג שלה, כשאלו כבר "זוהמו" על ידה? על כל אלו ננסה לענות בספר הזה.
 
ברצוני להודות לפרופ' דוד אלכסנדר ולהנהלת המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה על תמיכתם הנדיבה, העידוד והנגישות לחומרי היצירה וליוצרים הצעירים וברוכי הכישרון הלומדים במרכז, שנטלו חלק בדיונים בכיתה; לפרופ' שאול קרקובר מהמכללה האקדמית חמדת הדרום על על תמיכתו הערכית והחומרית בספר; לד"ר טל דקל מהפקולטה לאמנות בסמינר הקיבוצים על הערותיה המחכימות ולפרופ' דנה אריאלי, דקאנית הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, על התמיכה המוסרית והמקצועית. לעורכים בהוצאת רסלינג, המשמשת בית לכותבים ולרעיונות חדשים וישנים בתחומי התרבות החזותית, ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, לנגה שטיאסני, שקיבלה על עצמה את מפעל עריכת התוכן ועשתה מלאכתה קודש ולרונית רוזנטל, עורכת הלשון המקצועית. לכולם תודה מקרב לב.
 
לא ניתן שלא לשוב ולהוקיר את אהבת חיי שנקטפה בדמי ימיה, אביטל מאיה מכטר ז"ל, ששנות חיינו המשותפות העניקו לי שאר רוח וחסרונה ניכר בכל יום מחדש, ולארבעת ילדינו, שהעניקו לי מסבלנותם ואורך רוחם כדי להגות ולכתוב.