ומלך אין בישראל

1

מבוא: על דרך קריאת פרקים יז־כא בספר שופטים

 

 

ייחודם של הסיפורים הנחקרים

 

פרקים יז־כא בספר שופטים קוטעים את הרצף הכרונולוגי שתחילתו בראשית הספר והמשכו בתחילת ספר שמואל, והם שונים מפרקי הספר שקודמים להם גם בסגנונם.1 על קטיעת הרצף הכרונולוגי עמדו כבר פרשנים וחוקרים שביססו את דעותיהם על ראיות מספר כגון: אזכור דמויות קדומות כחלק מהתפתחות העלילה, למשל יהונתן בן גרשון בן מנשה (יח 30) ופנחס בן אלעזר בן אהרון (כ 28);2 ניתוח גאוגרפי של מקום מושבו של שבט דן3 וראיות נוספות.4 השוני הסגנוני של פרקים יז־כא מהפרקים הקודמים מתבטא, בין היתר, בהיבטים האלה:5 (1) היעדר שופט (מצביא) הגואל את ישראל מהתעמרות הגויים; (2) נדירותה של התערבות האל, לעומת דגם ההתערבות האלוהית שרווח בפרקים הקודמים;6 (3) אזכורם של אתרי פולחן ממוסדים ופעילים שתופעלו לאורך זמן באופן סדיר על ידי כוהנים מקצועיים (יז 5; יח 30-31; כא 19).7

 

מבין החוקרים שנדרשו לשונוּת של הפרקים האלה מקודמיהם יש שראו בהם יחידה ספרותית נבדלת8 שנוספה לחלק הארי של הספר בעת העריכה.9 מנגד יש שטענו כי הסיפורים נכתבו בשלב מוקדם על מנת לחתום את הספר.10 הסברים שונים הוצעו להוספת היחידה,11 ומגמות אידאולוגיות שונות יוחסו לה12 תוך התייחסות למוסד המלוכה ולהידרדרות המוסרית שמתוארת בפרקים האלה.13 אף כאן יתמקד הדיון בחשיבותם המיוחדת של הפרקים, שמתבטאת במיקומם בסוף ספר שופטים הערוך, מיקום שמגדיר אותם כחוליה המקשרת בין תיאורי ימי קדם־המלוכה בישראל לבין תקופת שמואל מושח המלכים.14

 

הסיפורים שבהם יעסוק ספר זה הם מהמרכזיים בסוף ספר שופטים: (1) גניבת מיכה מכסף אימו (יז 1-5); (2) ביזת בני דן מקודשי מיכה (פרק יח); (3) יחסי האיש הלוי ופילגשו (פרק יט); (4) הרג בני יבש גלעד אחר מלחמת השבטים בבנימין (פרקים כ־כא); (5) נישואי הנותרים מבני בנימין עם המחוללות בכרמי שילה (פרק כא). לכאורה, סיפורים אלה אינם סיפורים פוליטיים בעיקרם, אך בשל מיקומם בקורפוס הערוך, מסייעים הם בהכשרת הקרקע מבחינת תודעת העם הפוליטית לקראת מהפכת הממשל הגדולה וכינון המלוכה.15 הינה כי כן, ניתן לייחס משמעות ייחודית למבע המדיני או למבע המשפטי שבסיפורי שופטים יז־כא, שערכהּ נובע ממיקום הסיפורים במארג הערוך והרציף ואשר אינה דומה למשמעויות סיפורים אחרים בקורפוס המקראי.16

 

נוסחת 'בימים ההם אין מלך בישראל'

 

המשמעות הפוליטית הייחודית של הפרקים שבמוקד ספר זה מובעת גם באמצעות נוסחה שחוזרת בהם פעמים אחדות: "בימים ההם אין מלך בישראל" (יז 6; יח 1; כא 25)17 והמשכה בשניים מבין המופעים: "איש הישר בעיניו יעשה" (יז 6; כא 25). היגד חוזר זה הובן בדרך כלל באחת משתי דרכים: כמאמר פרו־מלוכני או כמבע אנטי־מלוכני.

 

נוסחת "אין מלך בישראל" עשויה להיקרא כמאמר התומך במלוכה, וזאת כמבע שיפוטי שמצביע על חסרונות שיטת הממשל שבה לא כיהן מלך.18 בשל היעדר מלוכה נוצר מצב כאוטי שבו איש עשה הישר בעיניו, כלומר ככל העולה על רוחו. לפיכך הצירוף "הישר בעיניו" מתקשר אסוציאטיבית ללשון החוק שבספר דברים יב 8: "לֹא תַעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו".19 לפי דעה זו, המאמר "בימים ההם אין מלך בישראל" מפרש את היעדר המלוכה כגורם להתנהגות פושעת של קבוצות מישראל בתקופה המתוארת. קריאה זו של הנוסחה השזורה לאורך הפרקים מאפשרת להאיר את פרקים יז־כא באור פוליטי,20 כמבע פרו־מלוכני, ההולם את ייחוד מיקומם של הסיפורים בתוך מסגרת עריכת הטקסט של ספר שופטים.21 היעדר המלוכה הובן אפוא כזרז לתופעות שליליות שקרו בעם ישראל.22 משמעות הביקורת האמורה היא שלוּ הייתה מלוכה בישראל, היו נמנעות הטרגדיות המסופרות, ומכאן שיש לתמוך בקיומו של ממשל מלוכני ובשמירת יציבותו.

 

מנגד נוסחת "אין מלך בישראל" יכולה להיקרא גם במשמעות הפוכה אנטי־מלוכנית,23 שכן בקביעה "איש הישר בעיניו יעשה" אין בהכרח חיווי שיפוטי שלילי כלפי המצב24 וניתן לפרשה כמבע ניטרלי.25 לכל איש נתונה חירות לבחור כיצד להתנהג, ויכולתו לבחור בחופשיות את אורחותיו היא עיקרון תאולוגי שאינו זר למקרא.26 נמצא שאף ללא מוראה של מלכות יכול אדם לבחור להתנהג כשורה, וכך יישמט הצידוק הדתי לנחיצותו של מוסד המלוכה.27 את המפלות המוסריות שנחלו ישראל בהיעדר מלוכה, כפי שאלו מתוארות בשופטים יז־כא, ניתן לתלות בבחירותיהם האתיות והדתיות של הדמויות שבסיפורים, ולאו דווקא ברקע הפוליטי של הסיפורים. אם כך, הקביעות: "בימים ההם אין מלך בישראל" ו"איש הישר בעיניו יעשה" אינן תומכות במוסד המלוכה, אלא אולי דווקא רומזות על ביקורת נגדו, שכן חרף יכולותיו של המלך ואחריותו, הוא לא שיפר את מצבו המוסרי של העם.

 

בולינג28 הציע שההיגד "אין מלך בישראל" משקף עמדה חיובית כלפי המצב הפוליטי שמתואר בסיפורים, כיוון שהיגד זה מביע את העדפת מלכות האל על פני מלכות בשר ודם. לאורך המקרא רווחת העדפת מלכות שמיים על פני מלכות בשר ודם,29 ונהוג לזהות תפיסה זו עם מגמות מבתי מדרשן של הנבואה ושל ספרות החוכמה.30 בין הסיפורים שבהם מתמקד ספר זה, ניתן למצוא רמזים לאי־נחיצות המלוכה, שהרי גיוסם של כל שבטי ישראל לצבא מאוחד כפי שמתואר בפרקים כ־כא, התאפשר הלכה למעשה אף ללא מלך, לשם ענישת מנוולי העיר גבעה שפשעו בפילגש ולשם מיצוי הדין עם בני בנימין שהיו פטרוניהם של הפושעים מגבעה.31 נמצא שבימים שבהם אין מלך בישראל, מבוצעות בהצלחה פרקטיקות צבאיות בשיתוף פעולה מרשים בין השבטים, בדרך שמאפיינת שלטון ריכוזי כדוגמת הנהגה מלוכנית.32 מנגד דווקא זמנים שבהם מָלַך מֶלֶך ושהיו מוכרים מן הסתם לכותבי הסיפורים ולקוראיהם הראשונים, לעיתים נודעו כימי סיאוב ושחיתות דתית ומוסרית33 אשר לוו לעיתים גם בכישלונות מדיניים וצבאיים.34 קשה אפוא להניח שנוסחת "אין מלך בישראל" מביעה תמיכה באפשרות שכהונת מלך מונעת הידרדרות מוסרית כגון זו שמתוארת בשופטים יז־כא.

 

במקרים רבים של ריבוי דעות פרשניות אפשר לקבל יותר מפירוש אחד בלעדי, ועיתים שני פירושים מנוגדים עשויים לדור בכפיפה אחת ולהיות נכונים שניהם. גם כאן אפשר שצודקים אלה וגם אלה. אומנם ניתן להבין את הסיפורים כביטוי לתמיכה במלוכה, אך מעיקרה תמיכה זו מסוייגת וקרוב לוודאי שבסיפור אכן נשמרת האהדה כלפי מוסד המלוכה, אם זה מתנהל על פי צו האל ועל פי ערכי המוסר הראויים.35 על רקע היכרות הקוראים את ההיסטוריה של המלוכה בישראל יובנו פרקים יז­־כא כמבע המעודד את המלך לנהוג באופן שקול וראוי, לאור מלכותם הראויה של אחדים ממלכי בית דוד שזכו לשבחי ההיסטוריוגרף על הנהגתם,36 ובדומה לדגם שהתווה יאשיהו ברפורמות המקיפות שערך.37 מנגד בחינת הסיפורים על רקע התודעה ההיסטורית של קוראי הסיפור, ונראה שגם זו של כותביו, מאפשרת לסייג ולומר שמלך שינהג באופן מושחת ושלא על פי מצוות האל אין בו תועלת, שכן הנהגתו לא תקדם את עם ישראל או תיטיב עימו כמלוא נימה. נמצא כי יש ערך ייחודי לפרקי סוף ספר שופטים; פרקים אלו הם חוליית הקישור בין ימי השופטים לבין ימי שמואל מושח המלכים ובולטת בהם נוסחה המביעה שיפוט ערכי כלפי היעדרו של מוסד המלוכה. נפנה עתה להצגת האופן שבו נתייחס להגדרת טיבו של ייחודם האמור של הפרקים ולאופן פעולתו של ייחוד זה על קוראי הסיפורים ועל שומעיהם.

 

ספר זה הוא אינטרדיסציפלינרי.38 הוא מבקש לתאר את הרקע המשפטי של הסיפורים הנחקרים, בדרך שמתווה דיסציפלינת חקר משפט וספרות, ובד בבד מטרתו להאיר את ערכם הייחודי של הפרקים הנחקרים לנוכח מיקומם בקורפוס הערוך. מטרה זו נוגעת להשפעה הפוליטית האפשרית של טקסטים ספרותיים על קהלם, ובכך היא מתייחסת לדיסציפלינה משדה הסוציולוגיה, כפי שנפרט להלן. נמצא כי על שתי רגליים ניצב הספר: האחת, נטועה בשדה מחקר המשפט; והשנייה, בשדה מדעי החברה.

 

מקראות כסוכני חיברות

 

סיפורים מעצבי מסורת לאומית מסופרים בעמים רבים למן ימי קדם ועד לעידן המודרני. המסורות שמעוצבות בסיפורים מהסוג הזה הן אמצעי שנועד לבטא לכידות חברתית וזהות חברתית, תוך הבניית מאפיינים למערכות היחסים בתוך החברה.39 חיברות (סוציאליזציה) הוא מושג מתחום הסוציולוגיה, והוראתו: תהליך הטמעת ערכי קבוצה בקרב פרטיה.40 עבור הקבוצה החברתית החיברות משמש אמצעי להעברת התרבות הקולקטיבית מדור לדור ולכלל החברים בקבוצה.41 בכלל המושג "הטמעת ערכים" ניתן למנות הן נורמות אנושיות בסיסיות ביותר, דוגמת דרכי סיפוק צרכים פיזיים, הן נורמות נימוס בסיסיות והן תפיסות מופשטות יותר, כגון התייחסויות האדם לאלוהיו או הכרה פוליטית.42 ככל שהתפיסות הנרכשות מורכבות ומופשטות יותר, הליך החיברות שנקשר להן נעשה באמצעים מורכבים יותר.43

 

חברה מטמיעה את ערכיה באמצעות סוכני חיברות. סוכנים אלה, יש מהם המשמשים במוצהר כ"סוכנים גלויים" או "פורמליים" (דוגמת מערכת חינוך ממוסדת או הטפת איש דת), ויש מהם המשמשים בעקיפין כ"סוכנים סמויים" (דוגמת שיחה בלתי פורמלית עם חבר אחר בקבוצה או יצירת אומנות). בספר הזה נתייחס לסיפור המקראי כאל סוכן חיברות סמוי, בהיותו יצירת אומנות ספרותית קנונית. תוצר אומנותי כסוכן חיברות יכול לתפקד על ידי הטמעתו כאובייקט שאליו מתייחסים חברי הקבוצה, לחיוב או לשלילה, עד כי סביבו נוצרת שפה משותפת.44 בדרך זו יצירה ספרותית עשויה לתפקד ככלי להבניה חברתית, כפי שמנגנונים מוסדיים כמו מוסדות שלטון, מוסדות חינוך או רשויות משפט מתפקדים.45

 

בספר הזה נבחנת אפוא משמעותם של סיפורי סוף ספר שופטים כסוכני חיברות46 בקרב האוכלוסייה הישראלית הקדומה. כדי לאפשר את קיומה של בחינה שכזו, יש להכיר במגבלות מתודולוגיות שנעוצות בהבדלים בין שני שדות המחקר. בעיות מתודולוגיות מתעוררות, בין היתר, בעקבות יישום תאוריות מתחום מדעי החברה בחקר טקסטים עתיקים, וזאת כיוון שכלי המחקר ליישום הערכה סוציולוגית מדעית של המקרא הם בהכרח כלים חיצוניים וזרים לתרבות המקראית,47 וזרות זו מדגישה את פער התפיסות בין עולמם של הסוציולוגים המודרניים לבין עולמו של מקרא. פער זה, אם לא יופנם כדבעי, יתבטא ביומרה של החוקרים המודרניים לפרש את המקראות לאור תפיסות מודרניות. תפיסות הקוראים המודרניים שונות בהכרח מאלו המשוקעות במקרא, וזאת בשל הבדלי הזמן והתרבות בין העולם המודרני לבין עולם המקרא. למשל, על הקוראים להיות ערים לפער שבין תפיסת ההבדלים בין המינים בחברה הפטריכאלית הקדומה לבין התפיסה הקיימת בחברה המודרנית, שהיא חברה שוויונית יותר ומושפעת מתפיסות פמיניסטיות. מכאן שעל הקוראים לשאוף ליכולת לזהות את ההבדלים בין תפיסות אתיות ואסתטיות רלוונטיות לישראל הקדומה לבין תפיסותיהם המודרניות. העיקרון הזה עלול להקשות על הסוציולוגים המודרניים במלאכת הניתוח של ישראל הקדומה על פי תיאורי המקרא. כדי להתמודד עם קושי זה על הקוראים להכשיר את עצמם באמצעות לימוד והבנה של הרקע ההיסטורי של המקראות בכלל ושל הרקע החברתי שאליו מתייחס הטקסט בפרט.48

 

נמצא שבזהירות המתודולוגית הראויה תוצרים תרבותיים עשויים להתפרש בשדה המדעי־הסוציולוגי כסוכני חיברות בהקשרים פוליטיים.49 הואיל וכך יש לבחון באיזו מידה משמשים ככאלה כתבי קודש קנוניים בכלל וטקסטים מקראיים בפרט. מנקודת מבט זו המקרא משמש סוכן חיברות בידי כותביו, בידי מסדריו ובידי המעבירים את תכניו מדור לדור.50 המקרא פועל כסוכן חיברות מכוח השפעתו על יצירת תודעה קולקטיבית ישראלית שאינה מבוססת בהכרח על המידע ההיסטורי שבמקרא,51 אלא על המשמעויות הלאומיות, הפילוסופיות או התאולוגיות של עלילות הסיפורים המרכיבים את הקורפוס הישראלי.52 מבחינה זו קוראי הסיפורים שבמקרא לא ישיגו בהכרח מענה לשאלות ההיסטוריות "מה אירע?" או "איך זה קרה?". אולם, אף על פי כן, קוראי המקרא עשויים לסגל לעצמם ולסביבתם מהערכים ומהתפיסות שמוטמעים במקראות, בין במודע ובין שלא במודע.53

 

ניתן לעמוד על אופיו של הטקסט המקראי כסוכן חיברות באמצעות בחינת היבטים שונים שעשויים להשפיע על תפיסות פוליטיות של קהל הנמענים. בתוך כך רבה חשיבותו של ההיבט המשפטי של התכנים. בהקשר זה תאומץ כאן השיטה שלפיה מקראות מבטאים נורמות משפטיות שהיו רלוונטיות לישראל הקדומה, וזאת באמצעות טכניקות ספרותיות ואמצעים אומנותיים.54 עיון בסיפורי המקרא מאיר את המשפט שנהג בישראל בתקופה המסופרת, בין התיאורים האלה משקפים את האמת המשפטית ההיסטורית ובין הם משקפים רקע משפטי בדוי. באמצעות הארת פן זה שבסיפורים אפשר שייחשף נדבך נוסף של המבע הפוליטי שמקופל בסיפורים הנחקרים, אשר מאפשר את תפקודם כסוכני חיברות פוליטיים בישראל ואשר ינחה את קריאתם ככאלה.

 

חקר משפט וספרות במקרא

 

כדי להבין כשורה את טיבו ואת ערכו של חקר משפט וספרות במקרא יש לחזור מעט אחורה ולהציג בקליפת אגוז את התפתחותו של המחקר הספרותי במקרא. בחקר ספרות המקרא חלה התפתחות רבה במאות ה-19 וה-20, כשאת מקומו של הניתוח הפואטי של היצירה הספרותית55 תפס המחקר ההיסטורי־הדיאכרוני.56 הדגש של הבחינה ההיסטורית הושם על ההנחה שהיצירה הספרותית מושפעת מההיסטוריה ומהביוגרפיה של יוצרה, ולכן תשומת לב מרכזית ניתנה לניסיון להתחקות אחר מידע על אודות הכותב, לרבות פרטי מידע על אודות שורשיו הפוליטיים התרבותיים או החברתיים. דוגמה להשפעת גישה זו על מחקר המקרא היא התפשטות אסכולות מחקר שאימצו את עקרונותיה:57 תחילה תאוריית "התעודות" שבבסיסה ניסיון לקטלג כל שבריר משפט מהמקרא ולתארך במדויק את זמן כתיבתו;58 ולאחר מכן "שיטת המסורות" ששאפה להבחין במסורות שונות שמשקפות אידאולוגיות שונות אשר שולבו ביד אומן בטקסט הערוך.

 

ביקורת נגד הגישה ההיסטורית בחקר המקרא נסבה על שני בסיסים: הבסיס האחד הוא בסיס אידאולוגי־פילוסופי שעל פיו קשה להצביע על מכניזם שיאפשר ניתוח אמפירי של התנהגות אנושית על בסיס טקסטואלי. היצירה האומנותית האנושית נובעת ממעמקי רוח האדם ורגשותיו, ולכן אי־אפשר לקבע בסיס תאורטי שעל פיו יובן טקסט מסוים כתגובה אנושית בלעדית לגירוי שנובע מחוויה או מאירוע מסוימים, וזאת אפילו אם תתמוכנה ראיות אחרות בקיומה של זיקה בין האירוע המסוים לבין כתיבת הטקסט.59 לשם אישוש הקושי האמור, די אם נביט בשתי יצירות אשר בהכרח תהיינה שונות זו מזו, אף אם שתיהן נוצרו כתגובה לאותו אירוע היסטורי עצמו: השוני בין יצירות שנכתבו כתגובה לאותו מאורע מבטא בהכרח את חוסר התוחלת שבניסיון לעמוד על המקורות ההיסטוריים של יצירות ספרותיות קדומות. הבסיס האחר הוא בסיס אמפירי־טכני. כיוון שכל קביעה על אודות הכותב ההיסטורי היא בהכרח בגדר השערה היפותטית (וראיה לכך ניתן למצוא בריבוי ובשונות הגישות שנתפרסמו על אודות רקעם ההיסטורי של אותם מקראות), הרי מבחינה אמפירית אין טעם ביומרה להבין את התהליך ההיסטורי של יצירת הטקסט.60

 

בעקבות הביקורת שהושמעה למן מחציתה השנייה של המאה ה-20, ובעיקר מהעשור השביעי ואילך, שב ודרך כוכבה של הקריאה הספרותית של סיפורי המקרא ככלי מתודולוגי יעיל שבו אוחזים חוקרים כדי לפרש סיפורים מהמקרא ולהאירם.61 בבסיס גישה זו נטועה הנחה שהחוויה שחווים קוראי הסיפור היא חלק בלתי נפרד מהמבע שמקופל בטקסט. הרטוריקה שהכותב משתמש בה, כמו גם כוונותיו, אינן מסורות בטקסט מבחינה אובייקטיבית, אלא מוקנות למבע הטקסטואלי על ידי הקוראים, המניחים את כוונת הכותב ומפרשים את המבע האמור על פי הכוונות שייחסו לכתוב.62 התמקדות בחוויות הקוראים כמפתח לחקר המבע הספרותי מאפשרת העלאת הצעות פרשניות שונות לסיפור מסוים תוך הכרה במאפיין הפוליפוני של הטקסט.63

 

יסוד חשוב נוסף בגישה הספרותית שהתעצבה בעשורים האחרונים הוא ההבנה שכלים אומנותיים שונים - מקצתם צורניים ומקצתם תוכניים - משפיעים במידה מכרעת על חוויית הקריאה האמורה.64 מכאן שהצבעה על הכלים האומנותיים שמשולבים בטקסט והארת דרכי השפעתם על הקורא עשויות להוסיף נדבך חשוב על הבנת הטקסט עצמו ועל פיענוח המבע המקופל בו.65 נמצא שהחוקר יכול לתת ליבו להשפעות הטקסט על הקוראים ולתגובתם למקרא ולמשמע הטקסט (Reader Response),66 ועדיף למעט בניסיונות - העקרים בדרך כלל - להעריך את זמנו המדויק של חיבור הטקסט, לקבוע את זהות הכותב או לטעון להבנת הלכי רוחו בעת שכתב.67 במילים אחרות, אסכולת תגובת הקורא מרפה מלחקור את מחבר הטקסט ומבכרת את חקר הטקסט עצמו. קוראים החפצים להתעמק במשמעו של הטקסט, טוב יעשו אפוא אם יניחו לסוגיית חיבור הטקסט, לרבות השאלות: מי חיבר? מדוע חובר? ועוד כהנה; תחת זאת על הקוראים לפעול בכנות למען הכשרתם כ"קוראים כשירים",68 באמצעות חיזוק יכולותיהם בתחומים ריאליים שבטקסט69 כגון ידיעת השפה הרלוונטית ועמידה על הדקדוק התקף בסוגה הנקראת. כן יטיבו הקוראים להכשיר עצמם להבנת הטקסט באמצעות בחירה מודעת ב"אסטרטגיית קריאה".

 

אסטרטגיית הקריאה: משפט בספרות

 

התמקדות מחקר הספרות בתגובת הקורא הודגמה, בין היתר, באמצעות קביעת מערכת ההקשרים שהקוראים מעמידים ברקע הטקסט ושאותה ניתן לכנות "אסטרטגיית קריאה".70 לא תמיד הקוראים מודעים לאסטרטגיה זו.71 לפעמים אסטרטגיית קריאה מכוונת על ידי היצירה עצמה, אשר בטכניקות אומנותיות יוצרת מניפולציות על הקוראים כדי שיעדיפו פרספקטיבה מסוימת בקריאת הטקסט על פני הקשרים אופציונאליים אחרים,72 לפעמים היא מתגבשת במהלך הקריאה, ולפעמים הקוראים משנים את אסטרטגיית הקריאה שלהם במהלך קריאתם73 או אף בטווח שבין קריאה אחת לבין קריאה מאוחרת של אותו הטקסט.74 לחלופין, לעיתים הקוראים בוחרים את אסטרטגיית הקריאה באופן מודע ורצוני.75

 

בחירה סובייקטיבית מודעת באסטרטגיית קריאה מסוימת, לשם מחקר מדעי של טקסט ספרותי, מאפשרת יתרון מתודולוגי של צמצום השדה הנחקר לזה שהוגדר כרלוונטי לסוגיה הנבחנת. כך בספר זה נקראים הסיפורים שבסוף ספר שופטים באמצעות אסטרטגיית הקריאה שעוצבה על ידי חוקרים מזרם המשפט בספרות, כפי שיתואר להלן. שני יתרונות ניתן לייחס לבחירה מודעת באסטרטגיה זו: היתרון הראשון טמון בכך שאסכולת המשפט בספרות מדגישה את הפן הנורמטיבי של התנהגויות הדמויות שמתוארות בסיפור, באופן שעשוי לשקף את יחס הסיפור לסוגיות הסמכות והלגיטימציה השלטונית. כאמור לעיל, סוגיות אלו חשובות במיוחד דווקא בניתוח סיפורי סוף ספר שופטים. היתרון השני של הבחירה באסטרטגיית הקריאה שמאמצת אסכולת המשפט והספרות הוא שאסטרטגיה זו תאפשר להימנע מעיסוק בהיבטים שאינם לוז ענייננו, אף אם ההיבטים הללו מעניינים או בעלי חשיבות לשם קריאות אחרות של אותו הטקסט. כך למשל פוטרת אותנו אסטרטגיית הקריאה המוצעת מלעסוק בסוגיות גאוגרפיות שנוגעות לאתרים הנזכרים, או בערכם של הסיפורים ושל חפצים שנזכרים בהם במסגרת ניתוח תרבות החומר באלף הראשון לפני הספירה. מובן שאין בכך כדי לשלול התייחסויות לסוגיות אלו או אחרות, אך הודות לאסטרטגיית הקריאה האמורה צומצמה הפריזמה של המחקר על ידי הנחיית החוקר לעיסוק בהיבטים הנוגעים לפרספקטיבה הרלוונטית בלבד.

 

נפנה לתאר בקצרה את אסטרטגיית הקריאה דנן, ובליבה קריאת המשפט שבספרות. המתודה המרכזית שננקטת בספר זה היא עיון בסיפורים בדרך הנהוגה במחקרי אסכולת משפט וספרות (Law and Literature). אסכולת מחקר זו מתמקדת בזיקה שבין התחומים השונים של חקר המשפט וחקר הספרות וענפים אחדים לה.76 בבסיס העיסוק המחקרי האינטרדיסציפלינרי עומדת ההכרה בצד הדומה בשתי הדיסציפלינות, והוא קריאת טקסטים תוך בחינה ביקורתית מובנית כלפי ההתנהגויות האנושיות שמתוארות בהם. כמו המשפט כך גם הספרות מתייחסת להתרחשויות שבין רכיבי החברה, תוך שיקוף מאפיינים חברתיים אקטואליים.77 פן דומה נוסף בחקר המשפט ובחקר הספרות הוא פניית החוקרים דווקא לטקסט כתוב, ככלי שמתווך את תפיסת היוצר - האומן או המשפטן - בעניין ההתרחשויות האנושיות האמורות לנמעניו.78 הן בחקר הספרות והן בחקר המשפט כל מבע שביצירה עשוי להתגלם אך באמצעות המילה הכתובה, וממילא חוקרי שני השדות מכוונים עצמם במידה שווה לדקדק בפשר המילים ובאמצעים הצורניים שמשולבים בטקסט, זאת כדי להיטיב את הבנת המסר שמובע בו.79

 

תשומת לב מיוחדת ניתנה למשפט כספרות (Law as Literature) - תת־ענף שעוסק בקריאה ספרותית של טקסטים משפטיים כגון קובצי חוק או פסקי דין.80 עם תת־ענף זה יש למנות גם מחקרים שעסקו בטקסטים משפטיים במקרא.81 הספר הנוכחי הולך בדרך אחרת, שכן נשואיו אינם כתבים משפטיים אלא סיפורים. לפיכך מבין ענפיה של אסכולת משפט וספרות, מחקר זה מתמקד בעיקר בתת־הענף משפט בספרות (Law in Literature), אשר מכוון לבחינת היבטים משפטיים בספרות שאינה משפטית בהכרח.82 מחקרי תת־ענף זה מתמקדים בערכים נורמטיביים שטבועים ברקעה של יצירה טקסטואלית ומאפשרים פנייה לטקסטים ספרותיים שאינם נתפסים כטקסטים משפטיים בדרך כלל. יש שמדגישים את ערכה של האוריינטציה המשפטית בקריאת ספרות, דווקא בדגש על היתרון שהיא מעניקה למשפטן ולפרקטיקה המשפטית, יתרון שמגולם בהרחבת אופקיו של השופט או הפרקליט והצעת פרספקטיבות נוספות לסיטואציות הנִקרות בפניהם בין כותלי בית המשפט.83 ניתן לאחוז בדעה מרחיבה יותר שמוצאת ערך בהדגשת הפן המשפטי של הסיפורים אף ככלי לפירוש הטקסט כשלעצמו והבנתו.84 כלי זה נוסף לארגז הכלים של קוראי הטקסטים הספרותיים ומפרשיהם כאסטרטגיית קריאה אפשרית, כפי שמתואר לעיל.

 

כדי להימנע מאנכרוניזם הספר הזה מתמקד בבחינתו של המשפט והסיפור המקראי לאור נורמות משפטיות קדומות. בחינה כזו אפשרית בשני מסלולים המשלימים זה את זה: האחד, בחינת הנושא המשפטי מתוך עיון בהתייחסויות מפורשות במישרין או בעקיפין במקרא על סוגותיו השונות: חוקים, נבואות, פרקי חוכמה ושירה וסיפורים נוספים; האחר, איתור נורמות משפטיות שאפשר שהיו מוכרות למחברי היצירה ולקהליה, מתוך היכרות עם נורמות קדומות שנהגו במרחב הגאוגרפי והתרבותי השכן לישראל המקראית. על נורמות אלה ניתן ללמוד ממקורות שונים כגון קובצי חוקים, תקנות מלכותיות, פרוטוקולים וכן תיאורי אירועים והתנהגויות במקורות כתובים מסוגות אחרות. כתבים אלה מלמדים על נורמות שנהגו במקומות שונים ברחבי המזרח קדום,85 וסביר שהן השפיעו גם על היצירה המקראית.86

 

נדגיש: איננו מאפיינים את הספרות ככלי שמשמש בהכרח את כותבו להטמעה ישירה וחד־ערכית של אמונות או תפיסות נורמטיביות בקרב נמעניו.87 התכנים המשפטיים שמקופלים במבע הספרותי אינם אלא נדבך נוסף של חוויית הקוראים, והערכת התכנים האלה נתונה, כיתר הנדבכים ביצירה, לפרשנות הסובייקטיבית של הנמענים.88 חרף הבעייתיות האמפירית שמובנית בהתייחסות למשמעויות סובייקטיביות של רקע משפטי בסיפור, נראה שהתועלת בהצבעה מושכלת על הרקע המשפטי האפשרי של הסיפור עודה שרירה וקיימת, שכן חלק מגיבורי הסיפור - לרבות דמות האל - נתפסים באופן מיוחד כמודלים לחיקוי שראוי להפנים את דרכי התנהגותם. בנוסף, קריאת מקראות כחלק מכתבי הקודש העניקה להם מעמד מיוחד שהתבטא באפשרות להפיק מהם לקחי מוסר ודת. בהקשר זה מובן אף הרקע המשפטי של העלילות כלקח מלקחי הסיפור שהפיקו קהל הקוראים בקורפוס. הינה כי כן, בספר זה יוצע להוסיף את חקר הרקע המשפטי של הסיפור המקראי ככלי מרכזי בארגז הכלים העיוני העומד לרשות הקוראים במקרא, בבקשם להיטיב את כשירותם כקוראים, כדי לפרש את המבע הספרותי שמקופל בטקסט ולהפיק ממנו את המרב.

 

המתודולוגיה שבבסיס חקר משפט בספרות הולמת במיוחד את חקר סיפורי סוף ספר שופטים מכוח אופייה הסינכרוניסטי. הגישה הסינכרונית בחקר המקרא בוחנת את הטקסט כמארג ערוך, בנוסחו ובצורתו הסופיים, והיא שונה מהגישה הדיאכרונית שמתאפיינת בניתוח שלבי עריכת הטקסט וסיווג המקורות שמהם הוא עובּד.89 משקלם הייחודי של הסיפורים בפרקים יז־כא כמבע אידאולוגי על אודות ימי טרום המלוכה מתקיים באמצעות העריכה הסופית של הספר וניתן לבחינה בייחוד במסגרת מתודולוגיה המכירה בערכהּ של עריכה זו ומתמקדת בטקסט ובתוצרתו הסופית.

 

בהקשר זה יודגש כי הספר הנוכחי לא יידרש באופן מעמיק לשאלת זמן עריכת ספר שופטים, הגם שסוגיה זו קשורה לשאלת הרקע הנורמטיבי שעשוי להשפיע על תוכני הסיפור. דעות שונות הועלו במחקר לגבי זמן העריכה:90 המקדימות טענו שהספר נערך סמוך להתרחשות העלילה,91 והמאחרות קבעו שהספר נערך לאחר שיבת ציון.92 אומנם נראית בעינינו הדעה שלפיה זמן העריכה הוא לקראת סוף המאה ה-8 או תחילת המאה ה-7 לפני הספירה,93 ואולם בספר הנוכחי לא נימנע מקריאת הסיפורים גם לאור נורמות שזמן תיעודן מאוחר יותר, וזאת משני טעמים: הטעם האחד, ריבוי הדעות לגבי זמן העריכה והשוני הרב ביניהן ממחישים את אי־הוודאות בנושא.94 בשל כך קשה לקבוע באופן אמין ואמפירי את נקודת הזמן שממנה והלאה לא תיתכן השפעה של נורמות משפטיות שנהגו במזרח הקדום על תוכני ספר שופטים; והטעם האחר, התייחסות מתועדת לנורמה משפטית אינה מלמדת בהכרח שנורמה זו לא נהגה גם בטרם תיעודה.95 ייתכן שתיעוד קדום יותר לקיום הנורמה טרם נתגלה מסיבות שונות, וייתכן שנורמות דומות נהגו מבלי שתועדו בכתב. זאת ועוד, מתברר שנורמות מאוחרות הושפעו מתפיסות נורמטיביות קדומות יותר: מטבען נורמות משפטיות אינן נוצרות "יש מאין", אלא מתגבשות תוך עיבוד ממושך של אידאות ותפיסות שנהֵגות במרחב הציבורי האינטלקטואלי.96 תפיסות ואידאות אלה, בהיותן קדומות לנורמות המשפטיות הפורמליות ולתיעוד שבידינו, עשויות להיות רקע לסיפורים קדומים, אף אם עלילתן וכתיבתן מאוחרות לזמן תיעוד הנורמות כאמור.

 

בהתחשב בממצאי העיון המשפטי־הספרותי בסיפורי סוף ספר שופטים, נדון בפרק לעצמו בייחודם המדיני של פרקים יז­־כא בספר שופטים. בחינה זו תביא בחשבון הן את מיקום הפרקים כחתימת הספר הערוך וכהקדמת ימי המלוכה ברצף של ספרי נביאים ראשונים והן את ההיגד הנוסחתי השיפוטי שחוזר בשינויים קלים ביחידה הנחקרת שלפיו "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

 

משתעוצב תמונה פרטנית של נורמות משפטיות שאפשר שעמדו ברקע הסיפורים, ייוחד פרק הסיכום למסקנותינו בדבר האמצעים המשפטיים־הספרותיים שבהם הכתוב נוקט כדי להביע את המסר הפוליטי־החברתי־החינוכי המיוחד לפרקים יז־כא בספר שופטים.