מטפורות בפסיכואנליזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מטפורות בפסיכואנליזה

מטפורות בפסיכואנליזה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אלמוג
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

תאיר כספי

תאיר כספי, PhD, פסיכולוגית  קלינית  ומדריכה  בפסיכותרפיה ופסיכודיאגנוסטיקה.
מטפלת במבוגרים ונוער באוריינטציה פסיכודינמית.
מלמדת באוניברסיטת בר אילן, התכנית לפרשנות ותרבות מסלול פסיכואנליזה ופרשנות.
בנוסף, מרצה במכון מגיד לפסיכותרפיה, האוניברסיטה העברית.  

תקציר

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם  מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן,  איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?
 
ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא  בוחנת  את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.
 
הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.
 
ד"ר תאיר כספי היא פסיכולוגית קלינית מדריכה; חוקרת ומרצה בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.  

פרק ראשון

סדרת­ הספרים "נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות"
 
ענר גוברין
 
 
הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זו, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. מזווית כלשהי, אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות.
 
את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים לפחות באופן חלקי תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהן הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי. נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי).
 
כדי לפתח את התיאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה. הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.
 
הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על, שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האמנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.
 
סדרת "נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות" עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אמנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.
 
ספרה של תאיר כספי "מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן" מראה כי מטפורות ממלאות תפקיד מכונן וחלוצי בניסוח התיאוריות הפסיכואנליטיות וכי לשון הפסיכואנליזה רוויה וגדושה מטפורות מגוונות, יצירתיות, מורכבות ופשוטות. מטפורות אלה שאולות ממגוון נרחב ביותר של מקורות השראה, דיסציפלינות ושדות סמנטיים. כספי מציעה כי מאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים ובין־אישיים מופשטים, מורכבים, לא־מודעים ואף טרום־מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב, להתבונן, להמשיג ולהמחיש באופן חווייתי את מרחבי הנפש. זאת משום שאין בכוחה של השפה הליטרלית לתאר עולמות לא־מודעים שאינם נגישים לבחינה ישירה.
 
אחת המטרות המרכזיות של ספר זה היא לעמוד על אופני השימוש במטפוריות הייחודים ללשונם של קליין ויניקוט ואוגדן, וכהמשך לכך, לבחון את הקשר בין שפתם, כפי שהיא משתקפת באופני ההמשגה שלהם, לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית.
 
כספי בוחנת את הזיקה בין השימוש הרווי במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה, שכן אם מושגינו אינם אלא מטפורות חולפות ומתחלפות, איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה? איזו אמת, אם בכלל, ניתן לצפות שתתגלה או תיווצר במעשה הטיפולי? כספי מבססת את הטענה כי אין סתירה בין מטפוריות לבין אמת. מושגים מטפוריים בלשון הפסיכואנליטית מגלמים "מפות נפש" אפשריות. עם זאת, ישנן מטפורות מכוננות, כגון "הלא־מודע" אשר נעשה בהן שימוש רב־שנים וחוצה פרדיגמות, ובמובן זה מטפורות אלה הינן עמידות, ומשקפות ידע שיש בו ממד של יציבות.
 
 
תודות
 
ראשיתו של ספר זה בעבודת דוקטורט שכותרתה: "כיצד פועלות מטפורות? פסיכואנליזה כמקרה מבחן". העבודה נכתבה בתכנית לפרשנות ותרבות, מסלול פסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. ברצוני להודות מקרב לב למנחי הדוקטורט: לד"ר דורית למברגר - על היותך מקור להשראה והתלהבות מחקרית, על נדיבותך הרבה בהענקת ידע, על מסירותך, עידודך וחברותך לאורך הדרך, ולפרופ' אבי שגיא - אני מודה על קריאה מעמיקה ועל ההערות מאירות העיניים.
 
תודה חמה לפרופ' אד גרינשטיין, ראש התכנית לפרשנות ותרבות, שעודד אותי לפרסם ספר זה ואִפשר את התמיכה הכלכלית בו, בסיועה הנדיב ביותר של אוניברסיטת בר אילן.
 
תודה מיוחדת לד"ר ענר גוברין, ראש המסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן ועורך הסדרה שבה רואה אור ספר זה, על תמיכתו הרבה ועידודו הנמרץ שנסכו בי את התנופה הנדרשת להשתקעות בפרויקט הכתיבה. תודה רבה על הערותיך המלמדות והמועילות שסייעו לי להשלים את מלאכת הכתיבה.
 
תודה לחבריי לתכנית פרשנות ותרבות על היותכם קהילה חוקרת, יוצרת ותומכת, קהילה שהיוותה עבורי "מעבדת רעיונות" פעילה ומקור להשראה מתמדת.
 
תודה מעומק הלב לבני משפחתי היקרים: לבן זוגי נתן על תמיכתו הבלתי־מתפשרת, על הקשבה סבלנית ומתן הערות והארות טובות ונבונות, ולילדיי - תמר, איתי ונמרוד על אהבתכם ותמיכתכם הרבה, שאפשרה את ההתמסרות למחקר ולכתיבת הספר.
 
ולבסוף, ברצוני להודות למטופליי, שההקשבה למטפורות שייצרו עוררה את התשוקה והתשתית הרעיונית לספר זה.
 
 
 
 
מבוא
 
 
לשון הפסיכואנליזה רוויה וגדושה במטפורות מגוונות, יצירתיות, מורכבות ופשוטות. מטפורות אלה שאולות ממגוון נרחב ביותר של מקורות השראה, דיסציפלינות ושדות סמנטיים. דוגמה פיגורטיבית נודעת היא המודל הטופוגרפי של פרויד. מודל זה ממשיג את חלקי הנפש במונחי מטפורה מרחבית, לפיה הלא־מודע הוא החלק "הנמוך" ביותר, "מעליו" מצוי הסמוך־למודע ואילו המודע "ממוקם" בחלק הגבוה ביותר ושוכן לאורו של יום. באמצעות מטפורה מאירת עיניים פרויד מעלה רעיון מהפכני, שתהליכים לא־מודעים, פראיים וקמאיים נוטלים תפקיד דומיננטי בניהול חיי הנפש של האדם ובמידה רבה מכתיבים את הרגשתו ואת התנהגותו המודעת והגלויה לעין. המטפורה המרחבית מאפשרת אפוא לפרויד להציע הבנה חדשה של תהליכי הנפש באופן מוחשי וחווייתי.
 
 
 
 
דימוי מס' 1: המחשה של המודל הטופוגרפי המדמה את הנפש לקרחון.
הלא־מודע, המרכיב את החלק הארי של הנפש, שקוע בים ומוסתר. 
 
 
 
השימוש במטפורות אינו ייחודי לפסיכואנליזה, והרטוריקה המדעית מסתייעת במטפורות במגוון תחומי דעת.1 מונחים כגון "זרם החשמל", "גלי קול" ו"שנות אור" משתמשים במטפוריות כדי לנסח באופן ציורי מושגים במדעי הטבע ובמדעים המדויקים. בניגוד לטענתו של פרויד כי מטפורות מהוות פיגום שניתן יהיה להשליכו עם התבססות התיאוריה (פרויד, 2007 [1900]: 487), חוקרים רבים הצביעו על כך שלמטפורות תפקיד מכונן בבניית תיאוריות מדעיות.2
 
בלשון הפסיכואנליזה, לעומת תיאוריות מדיסציפלינות אחרות, מקומן של מטפורות בולט ונוכחותן רווחת במיוחד. ברצוני לטעון כי מאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים ובין־אישיים מופשטים, מורכבים, לא־מודעים ואף טרום־מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב, להתבונן, להמשיג ולהמחיש באופן חווייתי את מרחבי הנפש. זאת מכיוון שאין בכוחה של השפה הליטרלית לתאר עולמות לא־מודעים שאינם נגישים לבחינה ישירה.
 
מצבים מנטלים ראשוניים וטרום־מילוליים אינם לינארים ורציפים, ולכן יש קושי לתארם במילים, שהן סדורות מטיבן. המילים בשפה מסודרות לאורך ציר סינטגמטי באופן עוקב על פני רצף הדיבור והן מקיימות קשרים אחת עם השנייה. אופייה הסינטגמטי של השפה מונע את האפשרות לבטא שני יסודות בעת ובעונה אחת (דה סוסיר, 2005 [1916]: 191). לעומת זאת, חיי הנפש הלא־מודעים נושאים אופי בו־זמני ואלמנטים רגשיים רבים ואף סותרים עשויים להתקיים בהם באופן סימולטני, כמו בפעולת החלום. אם כן, כיצד יכולה השפה, על אופייה הסדרתי, לאפשר ביטוי של עולמות לא־מודעים וטרום־מילוליים, שהם ונגזרותיהם מהווים את לב הפסיכואנליזה?
 
לאורך פרקי הספר אטען שההוגים הפסיכואנליטים פיתחו דרכים ייחודיות להתמודד עם הצורך לבטא ולהמחיש את הבלתי־ניתן לתמלול, ולשם כך הם השתמשו באופנים שונים של שפה פיגורטיבית. המטפורה היא תצורה מרכזית של שפה פיגורטיבית. התמונה העולה בדעתנו למשמעה של מטפורה מאפשרת לבטא תהליכים ראשוניים והיבטים בו־זמניים של הלא־מודע. כך למשל, התמונה המתעוררת לנוכח המטפורה המרחבית "לא־מודע" מאפשרת לנו לחוש ולהמחיש לעצמנו את מבנה הנפש המסתורי.
 
על פי רוב ההוגים הפסיכואנליטיים השתמשו במטפוריות בלשונם באופן אינטואיטיבי, אולם במקרים מסוימים, למשל בהמשגותיו של תומאס אוגדן, השימוש במטפוריות נושא בחלקו אופי מודע ורפלקסיבי יותר. אחת המטרות המרכזיות של ספר זה היא לעמוד על אופני השימוש במטפוריות הייחודים ללשונם של הוגים שונים וכהמשך לכך, לבחון את הקשר בין שפתם, כפי שהיא משתקפת באופני ההמשגה שלהם, לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים וקשריה לעמדתם הטיפולית. היבטים אלה יפותחו בפרק ההשוואתי והמסכם של הספר.
 
חלוצי הפסיכואנליזה, פרויד ובהמשך גם קליין, ראו את מושגיהם המכוננים כמבוססים על אמיתות והתנגדו בתוקף לתפיסתם כמטפוריים (גוברין, 2004: 209). זאת מכיוון שהם שאפו לבסס את הפסיכואנליזה כמדע אובייקטיבי, לאור תפיסתם המדעית הפוזיטיביסטית מעיקרה. מזווית זו, ראיית המושגים הפסיכואנליטיים כמטפורות גוזרת עליהם מעמד של בְּדָיָה, ומכאן שהיא מערערת את היסודות המדעיים שעליהן מושתתת הפסיכואנליזה. ואולם בניגוד לכך, ברצוני לטעון שבחינת הממד המטפורי הטמון במושגים פסיכואנליטים רבים עשויה לסייע להנהיר את תשתיתה הרעיונית של הפסיכואנליזה, לאחות פערים תיאורטיים ולהבהיר ערפול המשגתי. זאת מכיוון שלעיתים נעשה שימוש בלתי־מובחן במטפוריוּת בתיאוריות פסיכואנליטיות. אופן שימוש זה מייצר בלבול מושגי בין "דברים" לבין מערכת מושגית מטפורית. הבלבול המושגי נובע מכך שהתמונה הטמונה במטפורה עלולה להוביל לחפצון ולקונקרטיזציה (ויטגנשטיין, 1995 [1953], § 115). על כן, ההתחקות אחר אופני השימוש במטפוריות של ההוגים הפסיכואנליטים יכולה לתרום להבהרה מושגית של תורתם.
 
טענתי המרכזית הינה כי מטפורות ממלאות תפקיד מכונן וחלוצי בניסוח התיאוריות הפסיכואנליטיות וכי בניגוד לטענתו של פרויד, הן אינן ניתנות להמרה או לתרגום. יתר על כן, רבים מהמושגים המטפוריים בלשון הפסיכואנליזה מגלמים "אמת מטפורית" (metaphorical truth), ובכך טמונה עוצמתם. בניגוד לעמדה הפוזיטיביסטית והאמפריציסטית, שלפיהן מטפורות הן מבע שקרי המרחיק מהאמת, אני סבורה בעקבות קאנט כי המטפורה אינה שוללת את האמת, אלא מוסרת לנו היבט משמעותי לגבי "רוח הדבר", היבט אשר חורג מעבר לגבולות הניסיון ואינו מוכל במושג עצמו (קאנט, 1960 [1790]: 131-132). לפיכך ברצוני לטעון שנוכחותן הגדושה של מטפורות בלשון הפסיכואנליטית אינה שוללת את תקפותן ואמיתותן של התיאוריות או את עצם האפשרות לראות את הפסיכואנליזה כשיטת טיפול תקפה וכדיסציפלינה מדעית. נהפוכו, לטענתי מטפורות משמשות ככלי מחשבתי־לשוני רב־עוצמה להתחקות אחר האמת הרגשית הטמונה בעולמות הלא־מודעים והטרום־מילוליים.
 
אף על פי שהמטפורות מרכזיות ונפוצות בלשון הפסיכואנליזה, הן בתיאוריה והן בפרקטיקה, המחקר ייחד להן תשומת לב מועטה יחסית. עובדה זו מפתיעה, שכן הפסיכואנליזה הוגדרה כבר בראשיתה על ידי ברויר ופרויד כ"ריפוי בדיבור" (talking cure) (ברוייר ופרויד, 2004 [1895]) והשפה היא המדיום המרכזי שבאמצעותו מתבצע הטיפול האנליטי. לפסיכואנליזה הצרפתית הייתה תרומה חשובה לחקר השפה בפסיכואנליזה (לאקאן, לפלנש ופונטליס, קריטסבה ועוד), אולם פרט לזרם זה חקר השפה נפקד מהפסיכואנליזה במידה רבה. תומאס אוגדן הוא בין ההוגים הפסיכואנליטים הבודדים שעסקו בחקר פעולת השפה בפסיכואנליזה ובמיוחד במטפורות. בשנים האחרונות גובר העניין בחקר מטפורות בפסיכואנליזה באופן משמעותי, אך עם זאת פרט לכמה מחקרים אודות המטפוריות העשירה בהגותו של פרויד, לא נערך מחקר ממצה על אופן פעולתן של מטפורות אצל הוגים פסיכואנליטים נוספים.3 ספר זה מבקש להתחיל למלא את החלל שתואר.
 
בחרתי להתמקד בכמה תיאוריות פסיכואנליטיות: תיאוריית יחסי האובייקט (object relations theory) של מלאני קליין (Klein), תורתו של דונלד ויניקוט (Winnicott), שהיה תלמידה של קליין ופיתח בהמשך פרדיגמה פסיכואנליטית חדשנית, והגותו של תומאס אוגדן (Ogden), שתרם רבות להתפתחותה של פרדיגמה אינטרסובייקטיבית בפסיכואנליזה. תיאוריות אלה מקיימות בניהן זיקה ומערכות יחסים פנימיות ועם זאת הן נבדלות ושונות זו מזו במובנים רבים ועמוקים. בחינת מושגיהם של קליין, ויניקוט ואוגדן מאפשרת גם התבוננות דרך ציר הזמן על ממד ההתפתחות הרעיונית בפסיכואנליזה.
 
בפרק הראשון יוגדר מושג המטפורה וייסקרו בקצרה מקצת מתאוריות המטפורה המרכזיות בבלשנות ובפילוסופיה של הלשון, בפרט אלה שהתפתחו החל מאמצע המאה ה-20. תיאוריות אלה משקפות את העניין הגובר בחקר המטפורה במגוון נרחב של תחומי דעת גם מחוץ לתחום האסתטי, שאליו השתייכה המטפורה באופן מסורתי.
 
הפרק השני יסקור ויבחן את הספרות המחקרית אודות מטפורות בפסיכואנליזה. סוגיה זו משיקה לשאלת מעמדה המדעי של הפסיכואנליזה, שכן חוקרים שונים סברו שהשימוש בשפה הפיגורטיבית שולל את מעמדה כמדע. בניגוד לכך, אטען כאמור כי מטפורות אינן רק חלק בלתי־נפרד מהלשון הפסיכואנליטית, אלא הן נושאות תרומה חשובה להמשגה בתחום שמושאו מופשט כנפש האדם. נוסף על כך תיסקר הספרות המחקרית אודות השימוש במטפורות בפרקטיקה הטיפולית האנליטית.
 
הפרק השלישי יעסוק בבחינת מושגיה המטפוריים של מלאני קליין (1882-1960), אשר פיתחה תורה חדשנית ופורצת דרך. חידושיה הרעיוניים של קליין רבים וכוללים התבוננות מעמיקה ועשירה בעולם הפנטזיה הלא־מודעת, פיתוח של מושגי "העמדות" (positions), שאפשר התבוננות מזווית חדשה על הנפש האנושית, פיתוח טכניקה אנליטית לעבודה עם ילדים צעירים, חקר תהליכים רגשיים מוקדמים, חקר התפתחות תהליכי הסמלה וחשיבה ועוד. מעל לכול, הגותה של קליין הייתה בעלת תרומה חלוצית בהתפתחות תיאוריית יחסי האובייקט בפסיכואנליזה, תיאוריה שהעמידה במרכזה את היחסים עם זולת משמעותי, על ייצוגיו בעולם הפנימי. כתיבתה של קליין מאופיינת בשפה עזת מבע ורבת־עוצמה, מורכבת ותכופות קשה לקריאה ולהבנה, באופן המעורר אתגר עבור מחקר העוסק בתהליכים לשוניים בפסיכואנליזה.
 
הפרק הרביעי יבחן את מושגיו המטפוריים של דונלד ויניקוט (1896-1971). לרעיונותיו של ויניקוט הייתה השפעה רבה על העמקת הבנת עולמו הפנימי וההתפתחותי של התינוק, הבנת היחסים אם־תינוק והשפעת הסביבה על ההתפתחות. ויניקוט תרם תרומה חלוצית לחקר מרחב המעבר, שבו מתעצבת הסובייקטיביות ומתפתחות יכולות הדמיון וההסמלה. מרחב נפשי זה, שוויניקוט היה הראשון לחקרו בפסיכואנליזה, הוא להבנתו המקור לבריאות הנפשית, ליצירתיות ובמובן הרחב להתפתחות התרבות. קשיים הנוצרים במרחב המעבר עלולים להוביל להתפתחויות של פסיכופתולוגיה מסוגים שונים. ויניקוט היה תלמיד ומודרך של קליין והושפע ממנה בדרכים שונות, אך בהדרגה פיתח קול ייחודי. מושגיו נושאים אופי שונה מזה של קליין, ולשון הכתיבה שלו, שהיא בעלת גוון אישי, חם ואנושי, פשוט ועם זאת פיוטי, מובחנת באופן ניכר מלשונה של קליין מורתו. בעוד שבמבט ראשון כתיבתו של ויניקוט מייצרת רושם של פשטות ובהירות, הרי דווקא הקריאה החוזרת מעוררת לעיתים תחושה סתומה ועמומה, שיוצרת צורך בהבהרה ובעיון מחקרי.
 
הפרק החמישי יתמקד בהגותו של תומאס אוגדן (נולד: 1946), שהוא מבין התורמים המרכזיים להתפתחותה של פרדיגמה אינטרסובייקטיבית בפסיכואנליזה. חידושיו הרעיוניים כוללים את חקר אופני החוויה המוקדמים והראשוניים, חקר תהליכים אינטרסובייקטיביים במפגש בין סובייקט לסובייקט בטיפול האנליטי, הקשבה לתהליכים לשוניים בטיפול ועוד. אוגדן הוא בין ההוגים הפסיכואנליטים הבודדים שדן בכתביו בסוגיית השימוש הקליני במטפורה. כמו כן, הוא כתב רבות על השימוש בשפה בפסיכואנליזה, ומטעמים אלה יש להגותו חשיבות מיוחדת עבור ספר זה. האתגר המחקרי שמציבה הגותו של אוגדן כרוך בהיותו כותב רפלקסיבי, המודע לכוחה של המילה. הוא כותב באופן רווי ציטוטים אינטרטקסטואליים מתחום השירה, הספרות, הפילוסופיה וכמובן הפסיכואנליזה. כמו כן, אוגדן מציע קורפוס ענף של כתיבה פרשנית. הוא עסק רבות בפירוש עבודותיהם של קליין, ויניקוט והוגים נוספים מזרם יחסי אובייקט ואחרים ועבודתו מציעה אינטגרציות רעיוניות מורכבות בין ההוגים שבהם עוסק ספר זה.
 
בפרק השישי והמסכם תיערך השוואה של אופני השימוש במטפוריות בהמשגה של שלושת ההוגים מתוך מגמה לעמוד על משמעותם של אפיונים אלה. ניתן להבין את משנותיהם של קליין, ויניקוט ואוגדן כמקיימות מערך זיקות, השפעות רעיוניות והשפעות־נגד מורכבות, אולם לא אעסוק במערכות קשרים אלה, אלא אשווה את אופני השימוש במטפוריות של ההוגים השונים. ממדי ההשוואה בציר זה הם סטרוקטורליים בעיקרם ולא תמטיים. אשווה גם את היחס בין השפה התיאורטית לשפה הקלינית אצל קליין, ויניקוט ואוגדן. אבדוק אם שפת ההמשגה התיאורטית מכתיבה וכופה עצמה על השפה הקלינית או מותירה לה מרחב גמיש ופתוח. מגמתו של מהלך זה לתרום להרחבת ההבנה של השימוש במטפורות בפרקטיקה האנליטית, היבט שחרף חשיבותו הרבה נחקר באופן מועט יחסית.
 
כהמשך לכך, אבחן את הקשר בין שפתם של ההוגים לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים וקשריה לעמדתם הטיפולית. כך למשל, תיבחן שאלת היחס בין הפילוסופיה המודרנית שבה נטועה תורתה של קליין לבין שפתה הפיגורטיבית המודגשת והשימוש שלה במטפורות קונקרטיות, לעומת היחס בין עמדתו הפוסט־מודרנית של אוגדן לבין לשונו המופשטת והפיוטית.
 
לסיכום, תיבחן הזיקה בין השימוש הרווי במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה, שכן אם מושגינו אינם אלה מטפורות חולפות ומתחלפות, איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה? איזו אמת, אם בכלל, ניתן לצפות שתתגלה או תיווצר במעשה הטיפולי? אבקש להציע כי מושגים בלשון הפסיכואנליטית מבטאים אמת מטפורית ובמובן זה, בניגוד לעמדה הפוזיטיביסטית, אין סתירה בין מטפוריות לבין אמת. מושגים מטפוריים בלשון הפסיכואנליטית מגלמים "מפות נפש" אפשריות. עם זאת, ישנן מטפורות מכוננות, כגון "הלא־מודע" אשר נעשה בהן שימוש רב שנים וחוצה פרדיגמות, ובמובן זה מטפורות אלה הינן עמידות ומשקפות ידע שיש בו ממד של יציבות.
 
מרבית התרגומים שבהם נעשה שימוש בעבודה זו לקוחים מתוך ספרים שראו אור בשפה העברית. לאורכו של ספר זה הציטוטים של הטקסטים המתורגמים מלווים בהפניה ברורה למקורות. כאשר המקור מצוין בשפה העברית משמע שהטקסט יצא לאור בתרגום לעברית, למשל: ויניקוט, 1995. במקרים בהם נעשה שימשו בציטוט משפת המקור ההפניה רשומה בהתאמה בשפת המקור, למשל, Winnicott, 1967.
 
ספר זה מבוסס על מחקר הפוסע במרחבים הבין־תחומיים שבין העמום לבהיר, בין המומשג, המוגדר והמנוסח בקפידה לבין הפתוח, הגמיש והרופף, בין המדעי לפואטי. במהלך הספר יווצר מפגש בין שפות תיאורטיות השייכות לתחומי דעת שונים: פסיכואנליזה, בלשנות, פילוסופיה של הלשון ופילוסופיה של המדע. מפגש בין שפות מחשבה ומחקר שונות עשוי להיות פורה, מעורר, מרגש ויצירתי כמפגש חדש בין אנשים. עם זאת, המפגש עם האחר עשוי גם לעורר מתח, סוג של דריכות הכרוכה בחוויית הזרות ותחושה של חוסר התאמה. בעוד עבור הפסיכואנליזה מידה של עמימות מושגית עשויה להתפרש כרצויה ומכילה, ואילו ניתן לומר שעבור הבלשנות דווקא הבהירות היא הערך שאליו שואפים. הפסיכואנליזה מתהווה במרחבים תוך־נפשיים ובין־אישיים שבהם הכלה של עמימות ופרדוקסים, במקום פתרונם ויישובם, היא לעיתים הדבר המיטיב והרצוי (Winnicott, 1968a: 204). לעומת זאת, עבור הבלשנות המגמה היא להנהיר ולהבהיר את הטקסט, גם בתחום הסמנטיקה, שעשוי כמובן להפגיש אותנו עם שדות מורכבים, רב־משמעיים או עמומים. על כן, האתגר המיוחד שמעורר ספר זה הוא לברר כיצד לייצר מפגש פורה בין הדיסציפלינות וכיצד להוביל למציאת מרחב ביניים שיאפשר לתחומי הדעת לחיות בלי שהאחד ישתלט על השני. המשימה היא להשתמש בכלי הבלשנות באופן שיאפשר את הבהרת הטקסט הפסיכואנליטי והעמקת ההבנה, מבלי לאלף ולמַשטֵר אותו. כך, מפגש זה ישמר את חיותה של הפסיכואנליזה ואת שמיעת קולו הייחודי של כל הוגה, על גווני המטפוריות שבהם בחר להמשיג את רעיונותיו.
 
 
 
 

תאיר כספי

תאיר כספי, PhD, פסיכולוגית  קלינית  ומדריכה  בפסיכותרפיה ופסיכודיאגנוסטיקה.
מטפלת במבוגרים ונוער באוריינטציה פסיכודינמית.
מלמדת באוניברסיטת בר אילן, התכנית לפרשנות ותרבות מסלול פסיכואנליזה ופרשנות.
בנוסף, מרצה במכון מגיד לפסיכותרפיה, האוניברסיטה העברית.  

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אלמוג
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות
מטפורות בפסיכואנליזה תאיר כספי
סדרת­ הספרים "נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות"
 
ענר גוברין
 
 
הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זו, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. מזווית כלשהי, אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות.
 
את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים לפחות באופן חלקי תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהן הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי. נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי).
 
כדי לפתח את התיאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה. הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.
 
הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על, שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האמנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.
 
סדרת "נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות" עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אמנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.
 
ספרה של תאיר כספי "מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן" מראה כי מטפורות ממלאות תפקיד מכונן וחלוצי בניסוח התיאוריות הפסיכואנליטיות וכי לשון הפסיכואנליזה רוויה וגדושה מטפורות מגוונות, יצירתיות, מורכבות ופשוטות. מטפורות אלה שאולות ממגוון נרחב ביותר של מקורות השראה, דיסציפלינות ושדות סמנטיים. כספי מציעה כי מאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים ובין־אישיים מופשטים, מורכבים, לא־מודעים ואף טרום־מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב, להתבונן, להמשיג ולהמחיש באופן חווייתי את מרחבי הנפש. זאת משום שאין בכוחה של השפה הליטרלית לתאר עולמות לא־מודעים שאינם נגישים לבחינה ישירה.
 
אחת המטרות המרכזיות של ספר זה היא לעמוד על אופני השימוש במטפוריות הייחודים ללשונם של קליין ויניקוט ואוגדן, וכהמשך לכך, לבחון את הקשר בין שפתם, כפי שהיא משתקפת באופני ההמשגה שלהם, לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית.
 
כספי בוחנת את הזיקה בין השימוש הרווי במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה, שכן אם מושגינו אינם אלא מטפורות חולפות ומתחלפות, איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה? איזו אמת, אם בכלל, ניתן לצפות שתתגלה או תיווצר במעשה הטיפולי? כספי מבססת את הטענה כי אין סתירה בין מטפוריות לבין אמת. מושגים מטפוריים בלשון הפסיכואנליטית מגלמים "מפות נפש" אפשריות. עם זאת, ישנן מטפורות מכוננות, כגון "הלא־מודע" אשר נעשה בהן שימוש רב־שנים וחוצה פרדיגמות, ובמובן זה מטפורות אלה הינן עמידות, ומשקפות ידע שיש בו ממד של יציבות.
 
 
תודות
 
ראשיתו של ספר זה בעבודת דוקטורט שכותרתה: "כיצד פועלות מטפורות? פסיכואנליזה כמקרה מבחן". העבודה נכתבה בתכנית לפרשנות ותרבות, מסלול פסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. ברצוני להודות מקרב לב למנחי הדוקטורט: לד"ר דורית למברגר - על היותך מקור להשראה והתלהבות מחקרית, על נדיבותך הרבה בהענקת ידע, על מסירותך, עידודך וחברותך לאורך הדרך, ולפרופ' אבי שגיא - אני מודה על קריאה מעמיקה ועל ההערות מאירות העיניים.
 
תודה חמה לפרופ' אד גרינשטיין, ראש התכנית לפרשנות ותרבות, שעודד אותי לפרסם ספר זה ואִפשר את התמיכה הכלכלית בו, בסיועה הנדיב ביותר של אוניברסיטת בר אילן.
 
תודה מיוחדת לד"ר ענר גוברין, ראש המסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן ועורך הסדרה שבה רואה אור ספר זה, על תמיכתו הרבה ועידודו הנמרץ שנסכו בי את התנופה הנדרשת להשתקעות בפרויקט הכתיבה. תודה רבה על הערותיך המלמדות והמועילות שסייעו לי להשלים את מלאכת הכתיבה.
 
תודה לחבריי לתכנית פרשנות ותרבות על היותכם קהילה חוקרת, יוצרת ותומכת, קהילה שהיוותה עבורי "מעבדת רעיונות" פעילה ומקור להשראה מתמדת.
 
תודה מעומק הלב לבני משפחתי היקרים: לבן זוגי נתן על תמיכתו הבלתי־מתפשרת, על הקשבה סבלנית ומתן הערות והארות טובות ונבונות, ולילדיי - תמר, איתי ונמרוד על אהבתכם ותמיכתכם הרבה, שאפשרה את ההתמסרות למחקר ולכתיבת הספר.
 
ולבסוף, ברצוני להודות למטופליי, שההקשבה למטפורות שייצרו עוררה את התשוקה והתשתית הרעיונית לספר זה.
 
 
 
 
מבוא
 
 
לשון הפסיכואנליזה רוויה וגדושה במטפורות מגוונות, יצירתיות, מורכבות ופשוטות. מטפורות אלה שאולות ממגוון נרחב ביותר של מקורות השראה, דיסציפלינות ושדות סמנטיים. דוגמה פיגורטיבית נודעת היא המודל הטופוגרפי של פרויד. מודל זה ממשיג את חלקי הנפש במונחי מטפורה מרחבית, לפיה הלא־מודע הוא החלק "הנמוך" ביותר, "מעליו" מצוי הסמוך־למודע ואילו המודע "ממוקם" בחלק הגבוה ביותר ושוכן לאורו של יום. באמצעות מטפורה מאירת עיניים פרויד מעלה רעיון מהפכני, שתהליכים לא־מודעים, פראיים וקמאיים נוטלים תפקיד דומיננטי בניהול חיי הנפש של האדם ובמידה רבה מכתיבים את הרגשתו ואת התנהגותו המודעת והגלויה לעין. המטפורה המרחבית מאפשרת אפוא לפרויד להציע הבנה חדשה של תהליכי הנפש באופן מוחשי וחווייתי.
 
 
 
 
דימוי מס' 1: המחשה של המודל הטופוגרפי המדמה את הנפש לקרחון.
הלא־מודע, המרכיב את החלק הארי של הנפש, שקוע בים ומוסתר. 
 
 
 
השימוש במטפורות אינו ייחודי לפסיכואנליזה, והרטוריקה המדעית מסתייעת במטפורות במגוון תחומי דעת.1 מונחים כגון "זרם החשמל", "גלי קול" ו"שנות אור" משתמשים במטפוריות כדי לנסח באופן ציורי מושגים במדעי הטבע ובמדעים המדויקים. בניגוד לטענתו של פרויד כי מטפורות מהוות פיגום שניתן יהיה להשליכו עם התבססות התיאוריה (פרויד, 2007 [1900]: 487), חוקרים רבים הצביעו על כך שלמטפורות תפקיד מכונן בבניית תיאוריות מדעיות.2
 
בלשון הפסיכואנליזה, לעומת תיאוריות מדיסציפלינות אחרות, מקומן של מטפורות בולט ונוכחותן רווחת במיוחד. ברצוני לטעון כי מאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים ובין־אישיים מופשטים, מורכבים, לא־מודעים ואף טרום־מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב, להתבונן, להמשיג ולהמחיש באופן חווייתי את מרחבי הנפש. זאת מכיוון שאין בכוחה של השפה הליטרלית לתאר עולמות לא־מודעים שאינם נגישים לבחינה ישירה.
 
מצבים מנטלים ראשוניים וטרום־מילוליים אינם לינארים ורציפים, ולכן יש קושי לתארם במילים, שהן סדורות מטיבן. המילים בשפה מסודרות לאורך ציר סינטגמטי באופן עוקב על פני רצף הדיבור והן מקיימות קשרים אחת עם השנייה. אופייה הסינטגמטי של השפה מונע את האפשרות לבטא שני יסודות בעת ובעונה אחת (דה סוסיר, 2005 [1916]: 191). לעומת זאת, חיי הנפש הלא־מודעים נושאים אופי בו־זמני ואלמנטים רגשיים רבים ואף סותרים עשויים להתקיים בהם באופן סימולטני, כמו בפעולת החלום. אם כן, כיצד יכולה השפה, על אופייה הסדרתי, לאפשר ביטוי של עולמות לא־מודעים וטרום־מילוליים, שהם ונגזרותיהם מהווים את לב הפסיכואנליזה?
 
לאורך פרקי הספר אטען שההוגים הפסיכואנליטים פיתחו דרכים ייחודיות להתמודד עם הצורך לבטא ולהמחיש את הבלתי־ניתן לתמלול, ולשם כך הם השתמשו באופנים שונים של שפה פיגורטיבית. המטפורה היא תצורה מרכזית של שפה פיגורטיבית. התמונה העולה בדעתנו למשמעה של מטפורה מאפשרת לבטא תהליכים ראשוניים והיבטים בו־זמניים של הלא־מודע. כך למשל, התמונה המתעוררת לנוכח המטפורה המרחבית "לא־מודע" מאפשרת לנו לחוש ולהמחיש לעצמנו את מבנה הנפש המסתורי.
 
על פי רוב ההוגים הפסיכואנליטיים השתמשו במטפוריות בלשונם באופן אינטואיטיבי, אולם במקרים מסוימים, למשל בהמשגותיו של תומאס אוגדן, השימוש במטפוריות נושא בחלקו אופי מודע ורפלקסיבי יותר. אחת המטרות המרכזיות של ספר זה היא לעמוד על אופני השימוש במטפוריות הייחודים ללשונם של הוגים שונים וכהמשך לכך, לבחון את הקשר בין שפתם, כפי שהיא משתקפת באופני ההמשגה שלהם, לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים וקשריה לעמדתם הטיפולית. היבטים אלה יפותחו בפרק ההשוואתי והמסכם של הספר.
 
חלוצי הפסיכואנליזה, פרויד ובהמשך גם קליין, ראו את מושגיהם המכוננים כמבוססים על אמיתות והתנגדו בתוקף לתפיסתם כמטפוריים (גוברין, 2004: 209). זאת מכיוון שהם שאפו לבסס את הפסיכואנליזה כמדע אובייקטיבי, לאור תפיסתם המדעית הפוזיטיביסטית מעיקרה. מזווית זו, ראיית המושגים הפסיכואנליטיים כמטפורות גוזרת עליהם מעמד של בְּדָיָה, ומכאן שהיא מערערת את היסודות המדעיים שעליהן מושתתת הפסיכואנליזה. ואולם בניגוד לכך, ברצוני לטעון שבחינת הממד המטפורי הטמון במושגים פסיכואנליטים רבים עשויה לסייע להנהיר את תשתיתה הרעיונית של הפסיכואנליזה, לאחות פערים תיאורטיים ולהבהיר ערפול המשגתי. זאת מכיוון שלעיתים נעשה שימוש בלתי־מובחן במטפוריוּת בתיאוריות פסיכואנליטיות. אופן שימוש זה מייצר בלבול מושגי בין "דברים" לבין מערכת מושגית מטפורית. הבלבול המושגי נובע מכך שהתמונה הטמונה במטפורה עלולה להוביל לחפצון ולקונקרטיזציה (ויטגנשטיין, 1995 [1953], § 115). על כן, ההתחקות אחר אופני השימוש במטפוריות של ההוגים הפסיכואנליטים יכולה לתרום להבהרה מושגית של תורתם.
 
טענתי המרכזית הינה כי מטפורות ממלאות תפקיד מכונן וחלוצי בניסוח התיאוריות הפסיכואנליטיות וכי בניגוד לטענתו של פרויד, הן אינן ניתנות להמרה או לתרגום. יתר על כן, רבים מהמושגים המטפוריים בלשון הפסיכואנליזה מגלמים "אמת מטפורית" (metaphorical truth), ובכך טמונה עוצמתם. בניגוד לעמדה הפוזיטיביסטית והאמפריציסטית, שלפיהן מטפורות הן מבע שקרי המרחיק מהאמת, אני סבורה בעקבות קאנט כי המטפורה אינה שוללת את האמת, אלא מוסרת לנו היבט משמעותי לגבי "רוח הדבר", היבט אשר חורג מעבר לגבולות הניסיון ואינו מוכל במושג עצמו (קאנט, 1960 [1790]: 131-132). לפיכך ברצוני לטעון שנוכחותן הגדושה של מטפורות בלשון הפסיכואנליטית אינה שוללת את תקפותן ואמיתותן של התיאוריות או את עצם האפשרות לראות את הפסיכואנליזה כשיטת טיפול תקפה וכדיסציפלינה מדעית. נהפוכו, לטענתי מטפורות משמשות ככלי מחשבתי־לשוני רב־עוצמה להתחקות אחר האמת הרגשית הטמונה בעולמות הלא־מודעים והטרום־מילוליים.
 
אף על פי שהמטפורות מרכזיות ונפוצות בלשון הפסיכואנליזה, הן בתיאוריה והן בפרקטיקה, המחקר ייחד להן תשומת לב מועטה יחסית. עובדה זו מפתיעה, שכן הפסיכואנליזה הוגדרה כבר בראשיתה על ידי ברויר ופרויד כ"ריפוי בדיבור" (talking cure) (ברוייר ופרויד, 2004 [1895]) והשפה היא המדיום המרכזי שבאמצעותו מתבצע הטיפול האנליטי. לפסיכואנליזה הצרפתית הייתה תרומה חשובה לחקר השפה בפסיכואנליזה (לאקאן, לפלנש ופונטליס, קריטסבה ועוד), אולם פרט לזרם זה חקר השפה נפקד מהפסיכואנליזה במידה רבה. תומאס אוגדן הוא בין ההוגים הפסיכואנליטים הבודדים שעסקו בחקר פעולת השפה בפסיכואנליזה ובמיוחד במטפורות. בשנים האחרונות גובר העניין בחקר מטפורות בפסיכואנליזה באופן משמעותי, אך עם זאת פרט לכמה מחקרים אודות המטפוריות העשירה בהגותו של פרויד, לא נערך מחקר ממצה על אופן פעולתן של מטפורות אצל הוגים פסיכואנליטים נוספים.3 ספר זה מבקש להתחיל למלא את החלל שתואר.
 
בחרתי להתמקד בכמה תיאוריות פסיכואנליטיות: תיאוריית יחסי האובייקט (object relations theory) של מלאני קליין (Klein), תורתו של דונלד ויניקוט (Winnicott), שהיה תלמידה של קליין ופיתח בהמשך פרדיגמה פסיכואנליטית חדשנית, והגותו של תומאס אוגדן (Ogden), שתרם רבות להתפתחותה של פרדיגמה אינטרסובייקטיבית בפסיכואנליזה. תיאוריות אלה מקיימות בניהן זיקה ומערכות יחסים פנימיות ועם זאת הן נבדלות ושונות זו מזו במובנים רבים ועמוקים. בחינת מושגיהם של קליין, ויניקוט ואוגדן מאפשרת גם התבוננות דרך ציר הזמן על ממד ההתפתחות הרעיונית בפסיכואנליזה.
 
בפרק הראשון יוגדר מושג המטפורה וייסקרו בקצרה מקצת מתאוריות המטפורה המרכזיות בבלשנות ובפילוסופיה של הלשון, בפרט אלה שהתפתחו החל מאמצע המאה ה-20. תיאוריות אלה משקפות את העניין הגובר בחקר המטפורה במגוון נרחב של תחומי דעת גם מחוץ לתחום האסתטי, שאליו השתייכה המטפורה באופן מסורתי.
 
הפרק השני יסקור ויבחן את הספרות המחקרית אודות מטפורות בפסיכואנליזה. סוגיה זו משיקה לשאלת מעמדה המדעי של הפסיכואנליזה, שכן חוקרים שונים סברו שהשימוש בשפה הפיגורטיבית שולל את מעמדה כמדע. בניגוד לכך, אטען כאמור כי מטפורות אינן רק חלק בלתי־נפרד מהלשון הפסיכואנליטית, אלא הן נושאות תרומה חשובה להמשגה בתחום שמושאו מופשט כנפש האדם. נוסף על כך תיסקר הספרות המחקרית אודות השימוש במטפורות בפרקטיקה הטיפולית האנליטית.
 
הפרק השלישי יעסוק בבחינת מושגיה המטפוריים של מלאני קליין (1882-1960), אשר פיתחה תורה חדשנית ופורצת דרך. חידושיה הרעיוניים של קליין רבים וכוללים התבוננות מעמיקה ועשירה בעולם הפנטזיה הלא־מודעת, פיתוח של מושגי "העמדות" (positions), שאפשר התבוננות מזווית חדשה על הנפש האנושית, פיתוח טכניקה אנליטית לעבודה עם ילדים צעירים, חקר תהליכים רגשיים מוקדמים, חקר התפתחות תהליכי הסמלה וחשיבה ועוד. מעל לכול, הגותה של קליין הייתה בעלת תרומה חלוצית בהתפתחות תיאוריית יחסי האובייקט בפסיכואנליזה, תיאוריה שהעמידה במרכזה את היחסים עם זולת משמעותי, על ייצוגיו בעולם הפנימי. כתיבתה של קליין מאופיינת בשפה עזת מבע ורבת־עוצמה, מורכבת ותכופות קשה לקריאה ולהבנה, באופן המעורר אתגר עבור מחקר העוסק בתהליכים לשוניים בפסיכואנליזה.
 
הפרק הרביעי יבחן את מושגיו המטפוריים של דונלד ויניקוט (1896-1971). לרעיונותיו של ויניקוט הייתה השפעה רבה על העמקת הבנת עולמו הפנימי וההתפתחותי של התינוק, הבנת היחסים אם־תינוק והשפעת הסביבה על ההתפתחות. ויניקוט תרם תרומה חלוצית לחקר מרחב המעבר, שבו מתעצבת הסובייקטיביות ומתפתחות יכולות הדמיון וההסמלה. מרחב נפשי זה, שוויניקוט היה הראשון לחקרו בפסיכואנליזה, הוא להבנתו המקור לבריאות הנפשית, ליצירתיות ובמובן הרחב להתפתחות התרבות. קשיים הנוצרים במרחב המעבר עלולים להוביל להתפתחויות של פסיכופתולוגיה מסוגים שונים. ויניקוט היה תלמיד ומודרך של קליין והושפע ממנה בדרכים שונות, אך בהדרגה פיתח קול ייחודי. מושגיו נושאים אופי שונה מזה של קליין, ולשון הכתיבה שלו, שהיא בעלת גוון אישי, חם ואנושי, פשוט ועם זאת פיוטי, מובחנת באופן ניכר מלשונה של קליין מורתו. בעוד שבמבט ראשון כתיבתו של ויניקוט מייצרת רושם של פשטות ובהירות, הרי דווקא הקריאה החוזרת מעוררת לעיתים תחושה סתומה ועמומה, שיוצרת צורך בהבהרה ובעיון מחקרי.
 
הפרק החמישי יתמקד בהגותו של תומאס אוגדן (נולד: 1946), שהוא מבין התורמים המרכזיים להתפתחותה של פרדיגמה אינטרסובייקטיבית בפסיכואנליזה. חידושיו הרעיוניים כוללים את חקר אופני החוויה המוקדמים והראשוניים, חקר תהליכים אינטרסובייקטיביים במפגש בין סובייקט לסובייקט בטיפול האנליטי, הקשבה לתהליכים לשוניים בטיפול ועוד. אוגדן הוא בין ההוגים הפסיכואנליטים הבודדים שדן בכתביו בסוגיית השימוש הקליני במטפורה. כמו כן, הוא כתב רבות על השימוש בשפה בפסיכואנליזה, ומטעמים אלה יש להגותו חשיבות מיוחדת עבור ספר זה. האתגר המחקרי שמציבה הגותו של אוגדן כרוך בהיותו כותב רפלקסיבי, המודע לכוחה של המילה. הוא כותב באופן רווי ציטוטים אינטרטקסטואליים מתחום השירה, הספרות, הפילוסופיה וכמובן הפסיכואנליזה. כמו כן, אוגדן מציע קורפוס ענף של כתיבה פרשנית. הוא עסק רבות בפירוש עבודותיהם של קליין, ויניקוט והוגים נוספים מזרם יחסי אובייקט ואחרים ועבודתו מציעה אינטגרציות רעיוניות מורכבות בין ההוגים שבהם עוסק ספר זה.
 
בפרק השישי והמסכם תיערך השוואה של אופני השימוש במטפוריות בהמשגה של שלושת ההוגים מתוך מגמה לעמוד על משמעותם של אפיונים אלה. ניתן להבין את משנותיהם של קליין, ויניקוט ואוגדן כמקיימות מערך זיקות, השפעות רעיוניות והשפעות־נגד מורכבות, אולם לא אעסוק במערכות קשרים אלה, אלא אשווה את אופני השימוש במטפוריות של ההוגים השונים. ממדי ההשוואה בציר זה הם סטרוקטורליים בעיקרם ולא תמטיים. אשווה גם את היחס בין השפה התיאורטית לשפה הקלינית אצל קליין, ויניקוט ואוגדן. אבדוק אם שפת ההמשגה התיאורטית מכתיבה וכופה עצמה על השפה הקלינית או מותירה לה מרחב גמיש ופתוח. מגמתו של מהלך זה לתרום להרחבת ההבנה של השימוש במטפורות בפרקטיקה האנליטית, היבט שחרף חשיבותו הרבה נחקר באופן מועט יחסית.
 
כהמשך לכך, אבחן את הקשר בין שפתם של ההוגים לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים וקשריה לעמדתם הטיפולית. כך למשל, תיבחן שאלת היחס בין הפילוסופיה המודרנית שבה נטועה תורתה של קליין לבין שפתה הפיגורטיבית המודגשת והשימוש שלה במטפורות קונקרטיות, לעומת היחס בין עמדתו הפוסט־מודרנית של אוגדן לבין לשונו המופשטת והפיוטית.
 
לסיכום, תיבחן הזיקה בין השימוש הרווי במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה, שכן אם מושגינו אינם אלה מטפורות חולפות ומתחלפות, איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה? איזו אמת, אם בכלל, ניתן לצפות שתתגלה או תיווצר במעשה הטיפולי? אבקש להציע כי מושגים בלשון הפסיכואנליטית מבטאים אמת מטפורית ובמובן זה, בניגוד לעמדה הפוזיטיביסטית, אין סתירה בין מטפוריות לבין אמת. מושגים מטפוריים בלשון הפסיכואנליטית מגלמים "מפות נפש" אפשריות. עם זאת, ישנן מטפורות מכוננות, כגון "הלא־מודע" אשר נעשה בהן שימוש רב שנים וחוצה פרדיגמות, ובמובן זה מטפורות אלה הינן עמידות ומשקפות ידע שיש בו ממד של יציבות.
 
מרבית התרגומים שבהם נעשה שימוש בעבודה זו לקוחים מתוך ספרים שראו אור בשפה העברית. לאורכו של ספר זה הציטוטים של הטקסטים המתורגמים מלווים בהפניה ברורה למקורות. כאשר המקור מצוין בשפה העברית משמע שהטקסט יצא לאור בתרגום לעברית, למשל: ויניקוט, 1995. במקרים בהם נעשה שימשו בציטוט משפת המקור ההפניה רשומה בהתאמה בשפת המקור, למשל, Winnicott, 1967.
 
ספר זה מבוסס על מחקר הפוסע במרחבים הבין־תחומיים שבין העמום לבהיר, בין המומשג, המוגדר והמנוסח בקפידה לבין הפתוח, הגמיש והרופף, בין המדעי לפואטי. במהלך הספר יווצר מפגש בין שפות תיאורטיות השייכות לתחומי דעת שונים: פסיכואנליזה, בלשנות, פילוסופיה של הלשון ופילוסופיה של המדע. מפגש בין שפות מחשבה ומחקר שונות עשוי להיות פורה, מעורר, מרגש ויצירתי כמפגש חדש בין אנשים. עם זאת, המפגש עם האחר עשוי גם לעורר מתח, סוג של דריכות הכרוכה בחוויית הזרות ותחושה של חוסר התאמה. בעוד עבור הפסיכואנליזה מידה של עמימות מושגית עשויה להתפרש כרצויה ומכילה, ואילו ניתן לומר שעבור הבלשנות דווקא הבהירות היא הערך שאליו שואפים. הפסיכואנליזה מתהווה במרחבים תוך־נפשיים ובין־אישיים שבהם הכלה של עמימות ופרדוקסים, במקום פתרונם ויישובם, היא לעיתים הדבר המיטיב והרצוי (Winnicott, 1968a: 204). לעומת זאת, עבור הבלשנות המגמה היא להנהיר ולהבהיר את הטקסט, גם בתחום הסמנטיקה, שעשוי כמובן להפגיש אותנו עם שדות מורכבים, רב־משמעיים או עמומים. על כן, האתגר המיוחד שמעורר ספר זה הוא לברר כיצד לייצר מפגש פורה בין הדיסציפלינות וכיצד להוביל למציאת מרחב ביניים שיאפשר לתחומי הדעת לחיות בלי שהאחד ישתלט על השני. המשימה היא להשתמש בכלי הבלשנות באופן שיאפשר את הבהרת הטקסט הפסיכואנליטי והעמקת ההבנה, מבלי לאלף ולמַשטֵר אותו. כך, מפגש זה ישמר את חיותה של הפסיכואנליזה ואת שמיעת קולו הייחודי של כל הוגה, על גווני המטפוריות שבהם בחר להמשיג את רעיונותיו.