החיבור על מוצא השפה (1772) הוא מהחיבורים המרכזיים במחשבה האירופאית במאה ה-18. החיבור זכה לתהודה רבה מאז פרסומו והוא אחד החיבורים המוכרים והנקראים ביותר כיום מבין כתבי הרדר. כפי שמדגים חיבור זה, השפעתו של הרדר על המחשבה הגרמנית חולשת על תחומים רבים, ביניהם, היסטוריה, מחקר הספרות, תיאולוגיה, אסתטיקה ופילוסופיה. החיבור על מוצא השפה משקף את תרומותיו של הרדר בשדות אלו. בחיבור הוא מנהל דו־שיח עם הוגים רבי־השפעה כגון רוסו, קאנט ומשה מנדלסון, אשר נדרשו אף הם לסוגיית מוצא השפה האנושית. גם סגנון הכתיבה הפולמוסי של הרדר היווה השראה עבור משוררים וכותבים רבים, ביניהם המשורר הגרמני הגדול גתה אשר התוודה על הערצתו לבן־זמנו באוטוביוגרפיה שירה ואמת.
חשיבותו של החיבור על מוצא השפה נגזרת בין השאר מהעובדה שהוא מפתח רעיונות המאפיינים את הנאורות המאוחרת ובה בעת טובע מושגים אשר יהפכו מהותיים עבור הרומנטיקה המוקדמת. דוגמה מרכזית לכפילות זו טמונה בהערכה שמביע הרדר לתרבויות אנושיות שאופיין זר לתרבות המערב - עמים בעלי אופי פראי ובלתי מרוסן בחבלי הציביליזציה. מצד אחד, שבחיו של הרדר מעידים על אחת מתרומותיו המרכזיות למחשבת הנאורות: העיקרון שעל בני האדם לכבד תרבויות שאינן מוכרות להם ולהעריך את תרומתן להיסטוריה האנושית, עמדה המבשרת את רעיון הקוסמופוליטיות. אבל הרדר אינו עוצר כאן. ההערכה שלו לעמים זרים נעוצה בערכים המערערים את מחשבת הנאורות, מכיוון שהרדר שב ומדגיש את החוויה האנושית הראשונית והפראית כמבטאת חיבור מיידי של האדם לטבע - חיבור אשר דהה עם הציבילזציה אשר הקהתה במידה רבה את חושיו של האדם המערבי. פילוסופיית השפה של הרדר, כמו גם האסתטיקה שלו, מוקירות את הביטוי הישיר של רגשות האדם ומנגידות אותם למוסכמות חברתיות הדוגלות בעידון ותירבות של האדם ושל החברה. בקצרה, הרדר יוצא נגד התפיסה שעל החברה להדגיש את מותר האדם מן הבהמה ולהרחיב את הפער ביניהם. נקודת המוצא של המסה היא שלאדם ולחיה יש מהמשותף.
בחיבור על מוצא השפה מפתח הרדר את הרעיון שישנם עמים שאינם משתייכים לציביליזציה ועל כן שפתם עדיין חיה וממלאת את תפקידה הראשוני - ביטוי תחושותיו הקמאיות של האדם ביותר של האדם, ובפרט כאביו. "Mißbildung" הוא המינוח הייחודי שבו משתמש הרדר בחיבור על מוצא השפה כדי לבקר את השפעתה המזיקה של הציביליזציה על השימוש בשפה. באמצעותו מבקש הרדר לסתור את תפיסת ה"בילדונג" - מונח מפתח נוסף של הנאורות הגרמנית. בקרב הוגים כגון לסינג ומנדלסון מבטא המונח ערך עליון: התפתחות תרבותית תלויית חינוך המשקפת עידון והתרוממות ממצבו הראשוני של האדם - ובאופן מיטונימי, של האומה. הביקורת שמביע הרדר בחיבור היא שתהליכי התירבות (בתרגום לעברית: תירבות לרעה) הפכו את השפה למלאכותית, מכיוון שהכפיפו אותה לנורמות חברתיות. טענתו של הרדר שהתירבות מנתק את האדם ממצבו הטבעי יוצאת חוצץ נגד הזרם המרכזי של פילוסופיית הנאורות בתקופתו.
מחשבתו של הרדר מדגימה על כן פריצת דרך במסורת הגרמנית בעת החדשה: היא מבטאת את תנועת התעוררות הלאום הגרמני אשר הכריזה על התרחקותה מהערצה של מודל היופי הקלסי. הרדר מעורר עניין מסיבה נוספת עבור קוראי העברית: הוא מפאר את השירה העברית כאוצר של האנושות. הרדר משייך את העברית העתיקה לשפות האוריינט: לשונות אלו מתאפיינות לדעתו בביטוי עז של רגשות האדם ויצריו. מכאן נובעת חשיבותן להבנת ההיסטוריה האנושיות, שהרי שפות אלו הן עדות חיה לשימוש אנושי בשפה הנשאר נאמן לרחשי ליבו של האדם.
עם זאת, מבחינות אחרות מייחד הרדר את העברית משפות אחרות - מהלך המשוקע בדיוניו התיאולוגיים. הרדר עסק רבות בחיבוריו בפרשנות כתבי הקודש, אם בטקסטים תיאולוגיים מקיפים אשר פורסמו בסמוך לחיבור על מוצא השפה ואם כחלק מחיבורים שנושאיהם המרכזיים הם היסטוריה עולמית, ביקורת הספרות והמטאפיזיקה. החיבור המרכזי שבו הוא מפתח את הטענה בדבר חשיבותה של העברית המקראית הוא על רוח השירה העברית וגדולתה (משנת 1783) - חיבורו היחיד שתורגם עד כה לעברית. בין השאר מדגיש הרדר בחיבורו הזה את הדומיננטיות של שורשי הפעלים בשפה העברית. תוך כדי הסתמכות על תיאוריות אסתטיות בתקופתו כגון אלו של באומגרטן ולסינג, הרדר מציין שנוכחותם החזקה של פעלים בעברית המקראית מקנה לשפה חיוניות. התחושה של פעולה תמידית ותנועה קדימה הופכת את השירה העברית לכלי ייחודי ליצירה אסתטית. החיבור על מוצא השפה מדגים כמה מהטיעונים המרכזיים של הרדר בעבודתו על ספרות ואסתטיקה. בפרט, החיבור מפתח את האפיון של השפה העברית כשפה ייחודית על סמך היותה שפה קדמונית אשר דוברה על ידי אנשי האוריינט.
לאור חידושיו הפילוסופיים של הרדר נדרש התרגום למונחים שאינם שגורים בשיח הפילוסופי העברי. יש לזכור שהתרגום עוסק בטקסט מהמאה ה-18, אשר שפתו פואטית ומונחיו נועדו להתכתב עם הוגים אחרים בני הזמן. כך לדוגמה, מבדיל הרדר בין מינוחים שונים הנוגעים באינסטינקטיים האנושיים אשר תרגמתי כ"אינסטינקטים" ו"דחפים" (Triebe, Instinkte).
החקירה של האלמנטים הייחודים לשימוש האנושי בשפה מקנה חשיבות רבה ליכולות השונות של האדם להחזיק במודעות לחוויותיו בעולם. התלבטתי רבות כיצד לתרגם את המונחים Besinnung ו-Besonnenheit המהותיים לחקירתו של הרדר את מותר האדם מהבהמה. אלו מביעים את יכולתו של היצור האנושי להיות ער לכך שחושיו מתווכים את רשמיו מהעולם. הרדר מבחין בין שני המושגים הללו כדי לתאר כיצד מתפתחת השפה האנושית; הוא מדגיש את ההבדל בין יכולת זו לבין מימושה. בתרגום לעברית משמשים הצירופים "פעולת הכרה" ו"הכרה" להדגשת הדינמיקה בין שני מונחים אלו. אני מודה לדנית דותן על הצעה זו כמו גם על פתרונות מועילים רבים נוספים ששיפרו מאוד את התרגום.
יש לתת את הדעת על מונחים נוספים בתרגום, ביניהם שם התואר "חושי" שהוא תרגום שם התואר sinnlich. בגרמנית משתמש הרדר במילה זו על פי רוב בכדי לסמן את האדם כברייה אשר לה קשר ישיר עם הטבע. האדם מתנהל בעולם לאור רשמי החושים שלו. בחרתי לתרגם שם תואר זה כ"חושי" ולא כ"חושני" כדי להימנע מהמשמעויות המיניות שדבקו בשם התואר האחרון אשר אינן קיימות אצל הרדר.
בתרגום החיבור בחרתי להבדיל ככל האפשר בין המונחים שמייחד הרדר לרשמי חוש השמיעה האנושי. על פי הרדר, רגישותו של האדם משתנה בהשפעת התירבות. הרדר מפתח סוגיה זו בחיבורו המקיף יערות ביקורת משנת 1769. שם הוא טוען שעמים קדמונים יכלו להבחין ביןTöne שונים - צלילים דקים המתקיימים על מנעד עדין. המודרניים איבדו לדעתו את הרגישות הזאת, והם מבדילים בין Laute - צלילים אשר ההבדלים ביניהם חדים. שימרתי הפרדה זו לאור חשיבותה במכלול הגותו של הרדר. תרגמתי את המושג הראשון באמצעות "קולות" ולפרקים "צלילים" ואת השני כ"הגאים".
ראוי לציין כאן את השימוש הנרחב שעושה הרדר במילה "אנלוגיה" - מונח שהיה נפוץ מאוד בחקירות פילוסופיות בנות התקופה. כפי שיבחינו קוראי העברית, אין משמעותו של מונח זה רק השוואה בין תופעות שונות; השימוש בביטוי הוא נרחב ומבטא יחסיות או אינטראקציה בין פעולות ואלמנטים שונים בתוך הקונטקסט היחסי שבו הם נתונים. לבסוף, יש לשים לב שגם השימוש (הנפוץ) במילה "פילוסופיה" אינו תואם את הופעת המילה בזמננו. בתקופתו של הרדר מבטאת המילה חקירה מכוונת מטרה. החיבור משקף רוח זו של התגייסות למשימה היות שמקורו בתשובה שמבקש הרדר לספק לשאלת האקדמיה הלאומית בגרמניה - מהו מוצא השפה (חיבורו שלפנינו זכה בפרס הראשון מטעם האקדמיה).
נקודת המוצא של הרדר היא שהשפה האנושית הנה יוצאת דופן: התפתחותה מבטאת את צרכיו של האדם המנתב את דרכו בעולם. בשל יחסו למהות האדם, מבדיל הרדר כבר בשורות הראשונות של החיבור בין תקשורת באמצעות צלילים - התנהגות המשותפת לבני האדם ולחיות - ובין השפה האנושית. התקשורת באמצעות צלילים היא פועל יוצא של הדמיון הפיזי בין הפריטים של הזן. השמעת הצלילים מהווה, על כן, קריאה להזדהות עם חוויתו של היחיד. כאשר האדם או החיה חווים כאב הם פונים לצלילים על מנת לעורר ביצור הקרוב אליהם במבנהו הפיזי תחושה זהה לזו שהם חשים. יש לציין בהקשר זה את העניין הרב של הרדר בהרמוניה מוזיקלית ובביטוייה במבנה של כלי נגינה. בהתאם לתיאוריות על ההרמוניה שרווחו בזמנו, בפרט בצרפת, הרדר האמין שמבנה האורגניזם גורם להדהוד של תזוזת המיתר אצל "כלי" בעל מבנה דומה. פתיחת החיבור באזכור של המחזה פילוקטטס, ממחזותיו של סופוקלס המאוחר, מבהירה נקודה זו. פילוקטטס הוא גיבור מלחמה אשר ננטש על ידי רעיו על האי לימנוס כאשר הוא סובל ממחלת עור מכאיבה. אף על פי שאין איש שישמע אותו, זועק פילוקטטס לעזרה.
המחבר טוען שזעקות הכאב של פילוקטטס אינן דוגמה לשפה האנושית; שכן הן אינן יחודיות לאדם (הרדר מביא בהמשך דוגמאות נוספות ליצור המבטא סבל, כגון הפרה הנאנקת בכאב). אף על פי כן, פסקת הפתיחה של החיבור מקדמת רעיון מרכזי של הטקסט. הרדר טוען שמוצא השפה - האנושית או הלא אנושית - אינה טמונה בצורך בתקשורת בין־אנושית (או בין פרטים בני אותו הזן). זעקות הכאב הן פועל יוצא של המבנה הפיזיולוגי של הפרט, והמקרה של פילוקטטס מעיד על היווצרות השפה במצב שבו לא קיימת תקשורת. באותו האופן, כפי שמבהיר הרדר בהמשך החיבור, גם השפה האנושית - הבלעדית לבני האדם - לא התהוותה ככלי לתקשורת. השפה האנושית היא פועל יוצא של המבנה הייחודי של בן האנוש. הטיעון שהשפה אינה כלי לתקשורת מבדיל את הרדר מהוגים רבי־השפעה ובראשם רוסו, אשר תיארו את המוצא של השפה האנושית כתוצר של תקשורת ספונטנית בין בני אדם.
מתוך ההנחה שכל שפה תלויה במבנה היצור המפיק אותה נדרש הרדר להסבר מבנהו של האדם: היות שהרדר מניח שהשפה האנושית היא ייחודית, הרי שעליו לבסס את הסברה שמהות האדם היא ייחודית. עיקר החיבור מוקדש למשימה זו. הרדר טוען בשליש הראשון של הטקסט שהמרכיב הייחודי לאדם אשר עלינו לחפש בבואנו לשפוט את התפתחות השפה הוא האופן שבו פועל שיקול הדעת. הרדר משווה את תפיסת האדם את המציאות לפעולתן של החיות בעולם. ההשוואה לחיות, כגון העכביש או הנמלה, מדגימה לדעתו את היעילות ומכוונות המטרה שאינן תכונתיו הטבעיות של האדם. יכולתו הלשונית הייחודית של האדם מוצאה אפוא במה שנראה במבט ראשון כחולשה: היעדר מיקוד. יחסו של האדם אל האובייקטים בסביבתו אינו תועלתני בלבד. העניין שמגלה האדם בסביבתו כרוך בעולמו הרגשי המתבטא, למשל, באמפתיה שהוא חש כלפי יצורים חיים. בדיוק מכיוון שהאדם אינו תופס את האובייקטים בסביבתו בצורה תכליתית גרידא, הוא מתפנה לרפלקסיה המסמנת אותם לפי מהותם. יחס זה לסביבה מהווה את הבסיס לשפה האנושית.
החיבור על מוצא השפה מסמן את פנייתו של הרדר הלאה משני הוגים משפיעים: האמאן (Hamann), תיאולוג מקורי אשר ביקר את ההיצמדות לתבונה כערך מנחה של פילוסופיית התקופה וכזרם חדש בביקורת המקרא, ועמנואל קאנט, מי שעמל בשנים אלו על ההסבר שלו לתבונת האדם. הגותו של הרדר מושפעת רבות מהאמאן אליו היה קרוב. בין השאר נוטל הרדר מהאמאן את תפיסת החוויה האסתטית וחווית הפרשנות כדינמיות וכמבוססות על חוויה רגשית של הקוראים. החיבור על מוצא השפה מדגים, עם זאת, תפנית חדה של הרדר מההגות של חברו הקרוב: על פי החיבור, השפה האנושית אינה מתנה מהאל, כפי שרואה האמאן את פני הדברים. השפה האנושית מקבילה מבחינות רבות לשפת החיות. לפי הרדר יש לחפש את מותר האדם מן הבהמה לא במתת אלוהי אלא במבנה המסוים המאפיין את האדם. נקודת המוצא הזאת מפרידה את הרדר גם מקאנט. התפיסה שמוצא השפה במבנהו האורגני של האדם - הקיים, אם כי בצורה שונה, גם אצל החיות - מבטלת את האפשרות לייחס את השפה האנושית ליכולת התבונה של האדם כמעלה המנותקת מהיותו חיה.
תרגום חיבורו של הרדר לעברית הוא רגע מעניין מבחינה היסטורית. כאמור, העברית המקראית ממלאת תפקיד חשוב בכתביו של הרדר. החיבור על מוצא השפה מתייחס לעברית העתיקה כשפה המשקפת את אופני הדיבור האנושי בשחר התרבות; דווקא השפה שנידונה בקרב בני השיח של הרדר כשפה אלוהית מדגימה לדידו את העובדה שהשפה האנושית אינה מתת אלוה. כך למשל, העברית המקראית מדגימה אי־התאמה בין השפה המדוברת לכתב: הרדר מונה בנקודה זו כמה מתכונותיה המפוקפקות של העברית שהוציאו לה שם רע בקרב תיאולוגים נוצרים רבים, בפרט בעת החדשה המוקדמת. העברית הכתובה אינה מאפשרת להבין כיצד לבטא את השפה בעקבות המקרים הרבים של היעדר התנועות בשפה ומכיוון שעיצורים שונים מסמנים צלילים דומים לכאורה (לפני התערבות חכמי המסורה באמצעות ניקוד). מה שנראה כחולשה של השפה העברית בעיני הוגים רבים הוא למעשה יתרון, טוען הרדר. אם נתבונן בשפה האנושית הרי שנהיה מוכרחים להכיר בכך ששום כתיב אינו מצליח להביע כהלכה שפה מדוברת. העברית היא תזכורת לכך שהשפה האנושית מקורה בבביטוי שבעל פה.
כאמור, הרדר מפתח את דעותיו על השפה העברית בכמה מכתביו האחרים. חיבורו על רוח השירה העברית וגדולתה מפתח את התפיסה שניצניה מופיעים כבר בחיבור על מוצא השפה, אשר לפיה העברית אינה שפה נחותה (במיוחד בהשוואה ליוונית וללטינית - השפות הקלסיות המוערכות) מכיוון שהיא מעלה נשכחות ומזכירה לתרבות המערב את שורשיה ההיסטוריים של הציביליזציה, של שפותיה, ושל התפתחות האומנות והשירה. אין לחפש את הישגיה הגדולים של האנושות בהווה - כלומר להסיק מראש שככל שהתרבות צוברת נכסים רוחניים הרי היא משביחה. הרדר טוען שדווקא צעדיה הראשונים של האנושות מדגימים גדולה יצירתית. הסיבה המרכזית לכך היא יכולת הביטוי של העמים העתיקים - במיוחד אלו מן ארצות האוריינט, וביניהם העברים. המשוררים העתיקים של עמים אלו חיברו שירה שמטרתה הייתה לפנות לחושים ולרגישות של בן האנוש כאשר אלו היו מכווננים עדיין ליצריו ולאינסטקטים שלו. על כן שיריהם מבטאים את רגישותו היחסית של האדם לרשמי החושים - אשר במידה רבה נעלמה בינתיים מהעולם.
האפשרות לתווך לקוראיי העברית המודרנית את רעיונותיו של הרדר מדגישה את הגלגולים שעברה התפיסה של השפה העברית דרך הערצתה ברומנטיקה הגרמנית אל תפיסת העברית המודרנית כשפת לאום - זהו אתגר המבטא לשונית כמו גם רעיונית את התהפוכות שעברה השפה העברית מהמאה ה-18 עד היום.
תודתי נתונה לאנשים ולמוסדות שתמכו בי ואפשרו לי להתמקד בתרגום ובמחקר ששימש לו רקע. אני אסירת תודה לדניאל קנייפ אשר סייע לי רבות באימות התרגום ובעריכתו; בקיאותו בפילוסופיה ובתיאולוגיה שיפרה רבות את איכותו של התרגום. שנית, אני מודה מקרב לב לעורכת המדעית של התרגום, דנית דותן, שמסירותה והניסיון הרב שלה השביחו את התרגום עשרות מונים. השלמתי את התרגום כחוקרת באוניברסיטת פרנקפורט במסגרת פרויקט מחקר בתמיכת משרד החינוך הגרמני. לפני הגעתי לשם, כחוקרת באוניברסיטת גטינגן, מכון ליכטנברג ללימודים מתקדמים באוניברסיטה זו הקיף אותי בקבוצה תומכת ונפלאה של חוקרי נאורות. לפני הגעתי לגטינגן, תרם רבות המכון לחקר הספרות והתרבות בברלין להכשרתי כחוקרת תרבות גרמניה. אני מודה לדניאל וויידנר על שיחותינו על תפקיד התיאולוגיה במחשבה הגרמנית ולעפרי אילני, אבי ליפשיץ, עילית פרבר, יואב רינון, יוספה רז וגלעד שנהב על שיחותנו על הרדר, הנאורות והמקרא. הוצאת רסלינג וקרן מכון גתה לתרגום איפשרו את הוצאת הספר לאור ואת עריכתו המדעית.
העניין שלי בתרגום התעורר הודות לשיחות ערות בקרב הקבוצה של האינטלקטואלים הישראליים החיים בברלין, העיר שבה התגוררתי שנים ארוכות. על נדיבותם הרבה אני מודה במיוחד למתרגמים גדי גולדברג ואלעד לפידות שהדגימו בפניי שמלאכת התרגום עשויה לשמש כמוקד לחקירה אינטלקטואלית. הקשר שלי לשפה העברית התפתח בתוך החיים בקרב הקהילה הישראלית בעיר. תרגום זה מתבסס, על כן, על המשך הקיום של העברית בגרמניה ככלי לדיון פילוסופי.
פרק ראשון
המילים הן סימני הדברים (קיקרו).
האם ייתכן שבני האדם המציאו את השפה בכוח יכולותיהם הטבעיות בלבד?
כבר מתוקף היותו חיה יש לאדם שפה. כל התחושות העזות של גופו, והעזות ביותר מבין תחושותיו העזות, היינו הכואבות, כל הרגשות החזקים שהנפש מרגישה, כולם מתבטאים באופן בלתי אמצעי בקריאות, בקולות, בהגאים פראיים שאין להם ביטוי שפתיים. גם חיה בסבלה, כמו גם הגיבור פילוקטטס, תייבב ותיאנק, כאשר תוקף אותה הכאב. אף אם נעזב על אי בודד בלי שיִשַּׁקף לעיניו, יסתמן, יצור שאפשר לקוות שיעזור לו. כאילו יכול היה לפתע לנשום ביתר קלות, מתוך שנתן דרור להבל פיו הבוער, המפוחד. כאילו באנחתו מסר חלק מכאבו ושאב כוחות חדשים מאין ומאפס, על מנת לשאת לכל הפחות את כאביו, מתוך שמילא באנקותיו את הרוחות החרשות. הטבע לא יצר אותנו כסלעים נפרדים זה מזה, כמונדות אגואיסטיות! אפילו המיתרים העדינים ביותר של החישה החייתית (עליי להיעזר במשל זה כי אינני מכיר טוב ממנו לתיאור המנגנון של הגופים החשים), אפילו המיתרים שצליליהם ומתיחתם אינם מוּנעים מתוך רצון והרהור ממושך, אשר חרף התבונה החוקרת שלנו לא ירדנו עדיין לעומק טבעם, מכַוונים בתנועתם לביטויים אצל יצור אחר, גם מבלי שתהיה מודעת להם הזדהות חיצונית מצד יצור זר זה. המיתר שנפרט ממלא את תפקידו הטבעי: הוא מתנגן, הוא קורא להד שחש כמותו, אפילו אם אין שום הד כזה בנמצא, אפילו כשהמיתר אינו מקווה לתשובה מעין זו ומצפה לה.
במידה שהפיזיולוגיה תתקדם עד כדי כך שתוכל לספק חומר ראייתי בדבר תורת הנפש - אף על פי שיש לי ספק רב שכך יקרה - הרי שהאור שתשפוך על התופעה יסתמך על ניתוח מבנה העצבים; ואולי היא תחלק אותם לצרורות בדידים, צרים מדי, לא שמישים [עבור תורת הנפש]. הבה נקבל לעת עתה את התופעה בשלמותה, כחוק טבע בהיר: הנה לפנינו יצור חש, שאינו מסוגל לכלוא בתוכו אף אחת מתחושותיו החיוֹת; אשר למן הרגע הראשון והמעורר השתאות, גם ללא רצון וכוונה, מוכרח לבטא בקול כל אחת מהן, אפשר לומר שזו הייתה טביעת האצבע האימהית האחרונה של ידו היוצרת של הטבע, שהיא נתנה לכולם בבואם לעולם חוק זה: "אל תשמור לעצמך את התחושות, תן להן קול!". ומכיוון שחותמת זו של היצירה הייתה אחידה בהשפעתה על בני אותו המין האחד, הפך חוק זה לברכה: "תן קול לתחושותיך באותו אופן המיוחד לבני מינך, ויהיו תחושותיך נקלטות באמפתיה על ידי כולם כמו הייתם אחד!". אל נא תגעו בו, ביצור החלש, הרגיש הזה! כל כמה שיהיה בודד ויחיד, נתון לכאורה לפגיעתו של כל נחשול עוין ביקום, הוא איננו לבד: הוא קשור בקשר עם הטבע כולו! עדין מיתרים הוא, אבל הטבע הטמין במיתרים הללו צלילים שאם מגרים ומרטיטים אותם הם מעוררים יצורים אחרים, עדינים בה במידה, ומעבירים גיצים (כמו באמצעות שרשרת בלתי־נראית) אל לב מרוחק, כדי שהיצור שאינו נראה לעין יחוש בהם. אנחות אלו, קולות אלו, הם שפה. קיימת אפוא שפת תחושה שהיא חוק טבע בלתי אמצעי.
על כך שהשפה הזאת משותפת לאדם ולחיות, מעידים אומנם כעת יותר אי אלו שרידים מאשר ביטויים שלמים; אך אפילו שרידים אלו אינם ניתנים להפרכה. השפה המלאכותית שלנו דחקה ממקומה אולי את שפת הטבע, ואורח החיים הבורגני שלנו ודרך הארץ בחברה ייתכן שסכרו, ייבשו וניקזו את הגאות ואת ים הרגשות. אולם ההבלח העז ביותר של רגש, במקומות, בפעמים הנדירות, שבהם הוא מופיע, תובע עדיין את שלו ומהדהד בשפת אימו באופן בלתי אמצעי על ידי התנגנות ההדגשות. סערת רגשות שניצתת, התקף פתאומי של שמחה או גיל, כאב ויגון, כאשר הם חורשים תלמים עמוקים בנפש: נקמנות גואה, ייאוש, זעם, אימה, חלחלה, וכיוצא בזה - כולם מתריעים על דבר קיומם, וכל אחד מהם בדרך המיוחדת לו. סוגים כה רבים של חישה נמצאים רדומים בטבענו וכך גם כל כך הרבה סוגי קולות. אם כן, אציין שככל שלטבע האדם יש פחות במשותף עם מין מסוים של חיה, ככל שמועט הדמיון בין מבני העצבים של מין מסוים לבין אלו של האדם, כך מובנת לנו פחות שפתו הטבעית. כחיות יבשה אנו מבינים טוב יותר את חיות היבשה מאשר את יצורי הים, ועל היבשה יותר טוב את חיות העדר מאשר את יצורי היער, ובין חיות העדר יותר מכולן את אלה הדומות לנו ביותר. אלא שגם לגבי אלה, ההתנהלות [איתן] וההרגל עושים את שלהם, אם יותר ואם פחות. טבעי שערבי שמהווה יחידה אחת עם סוסו יבין אותו טוב יותר מזה אשר זו לו הפעם הראשונה שהוא רוכב על סוס - טוב כמעט כמו הקטור באיליאדה, שיכול לדבר עם סוסיו. הערבי הנמצא במדבר, אשר אין בסביבותיו יצור חי מלבד הגמל שלו ומעופן של כמה ציפורים תועות, יכול לסבור שהוא מבין את טבעו של הגמל ולחשוב שהוא מטיב להבין את קריאת הציפורים מאשר אנו, החיים בבתים. בן היערות, הצייד, מבין את קול הצבאים, והלפלנדי טוב יותר את קולות האיילים. אך כל זה תוצר המציאות או יוצא מן הכלל. לאשורו של דבר, שפה זו של הטבע היא שפה לאומית לכל מין ומין בינו לבין עצמו. וכך יש לו אף לאדם את שפתו שלו.
ובכן, קולות אלו הם כמובן פשוטים מאוד; וכאשר הם מועלים על הכתב כמילות קריאה אזי מקבלות התחושות הסותרות ביותר ביטוי כמעט זהה. ה"אוי!" הנרפה הוא קול האהבה המתיכה וממזגת, אך גם קולו של היאוש המוריד ביגון שאולה. ה"אוֹ!" המשולהב הוא התפרצות פתאומית של שמחה, אך גם זעם מתלקח, פליאה ניצתת, כמו גם יגון מציף. אך האם הגאים אלו נועדו להיות מובעים על הנייר כמילות קריאה? הדמעה המעכירה את העין המצועפת, הכבויה, הכמהה לנחמה, כמה רבת־הבעה היא בתוך הדיוקן השלם של ארשת הצער. אך קחו אותה לבדה, והרי לכם טיפת מים צוננת. בחנו אותה במיקרוסקופ: השד יודע מה תהיה ותגלם שם! ההתנשמות הַלֵּאָה, חצי האנחה הגוועת על שפתיים מתכווצות בכאב, נוגעות ללב, בודדו אותה מבני לווייתה אשר רוח חיים מפעמת בהם והנה תיראה היא כאוושת אוויר ריקה. האם ייתכן שיהיה אחרת עבור צלילי התחושות? במערך הנסיבות החי, בתמונה השלמה של יחסי הגומלין של הטבע, מלווים בתופעות נוספות לאין ספור, הם נוגעים ללב וחד־משמעיים. אך כשמפרידים אותם מכל זה, במנותק, משוללי חייהם, אין הם אלא תווים [ריקים]. קול הטבע הוא תצורת אות שהסכימו עליה. מעטים הם צלילי שפה אלה. אך כל החש בטבע, מבחינת ההשפעה המכנית עליו, יש לו גם פחות סוגי תחושות עיקריים ממה שפסיכולוגיות הנפש שלנו למיניהן מונות ובודות כהיפעלויות של הנפש. אלא שכל תחושה כזו כבירה יותר כחבל אחד שאינו מפוצל חוטים־חוטים. הקולות אינם אומרים הרבה, אבל הם מדברים בקול רם. קול הבוכים, האם הוא מייבב על מכאובי הנפש או הגוף? האם הצעקה נתמלטה מפחד או מכאב? האם ה"אח!" החלוש נפלט־נלחץ אל חזה האהובה בנשיקה או בדמעה? שפה זו אינה מסוגלת להבדיל בין דקויות אלו. היא נועדה להסב את תשומת ליבנו לתמונה - תמונה אשר תדבר כבר בעצמה. השפה נועדה להצטלצל, לא לתאר! כך גובלים זה בזה במשלו של סוקרטס הכאב וההנאה. הטבע כרך בכל תחושה את קטביה. ומה תוכל שפת התחושות להיות אם לא ביטוי לאותן נקודות השקה? ועתה ליישום הדברים.
בכל השפות הבראשיתיות מהדהדים עדיין שרידים של קולות הטבע. אך מובן שהם אינם העורקים הראשיים במארג השפה האנושית. הם אינם השורשים עצמם, אלא הנוזל המפכה בשורשי השפה ומחייה אותה.
בשפה מעודנת, שפה מטאפיזית שהומצאה מאוחר יותר, שהיא אולי תת־זן ממדרגה רביעית של השפה האם הראשיתית והפראית של המין האנושי, ושהיא עצמה, לאחר אלפי שנות התרחקות מהמקור, במשך מאות השנים של חייה, התעדנה והפכה מתורבתת ואנושית יותר: שפה כזו, צאצא התבונה והחברה, אינה יכולה להכיר עוד כלל את ימי ילדוּתה של אימהּ הראשונית, או יכולה להכירם רק ברמז; רק השפות העתיקות, הפראיות, אוצרות בתוכן יותר ככל שהן קרובות לראשית. איני יכול לדבר עדיין כהוא זה על צביונה של השפה האנושית, אלא להתייחס לחומרים גולמיים בלבד. עדיין לא קיימים עבורי דיבורים, אלא רק קולות לביטוי תחושה; אבל ראו! כמה משרידי הקולות הללו השתמרו במילות הקריאה של השפות הללו, בשורשים של שמות העצם והפעלים! השפות העתיקות של ארצות האוריינט מלאות במילות קריאה שאותן אוזננו - העמים שנוצרו מאוחר יותר - כבדה משמוע, שאנו לוקים בהבנה רופפת או חלקית שלהן. באלגיות שלהן מצטלצלים, כמו בקרב הפראים העומדים על קבריהם, קולות אלו של זעקות ויללות, קריאה בלתי פוסקת של שפת הטבע; במזמורי השבח שלהם, צעקות השמחה וקריאות ה"הללויה" החוזרות ונשנות אשר שוֹ (Shaw)1 הסביר שמקורן בנהי המקוננות, ואשר אצלנו, לעיתים קרובות, אין בהן כל היגיון. במטריקה, בתנופה של שיריהם ושל מזמוריהם של עמים עתיקים אחרים מהדהד הצליל אשר עוד משיב חיים לריקודי המלחמה והדת, למזמורי האבל והשמחה של כל הפראים, בין אם הם חיים למרגלות הקורדיירה, בשלגי השטחים האירוקזיים, בברזיל או על האיים הקריביים. השורשים של הפעלים שלהם, הפשוטים, רבי־הרושם, הקדומים, הם ככלות הכול הקריאות הראשונות של הטבע אשר כוּירוּ רק לאחר מכן, וצלילן הפנימי, החי, של השפות של כל העמים העתיקים והפראיים אינו בר־הגייה עבור זרים לעולם ועד!
אוכל להסביר את מרבית התופעות האלו בהקשרן רק מאוחר יותר, אך דבר אחד חשוב שיאמר כאן. אחד מחסידי תורת המוצָא האלוהי של השפה2 מוצֵא סדר אלוהי נערץ בכך שניתן להביע את כל ההגאים בשפות הידועות לנו באמצעות עשרים ומשהו אותיות. אלא שעובדה זו היא שגויה, והמסקנה מוטעית עוד יותר. אין בנמצא ולו שפה אחת, כפי שהיא מדוברת באופן חי, שניתן לתעתק באופן מוגמר [את כל צליליה] לאותיות, ועוד פחות מכך, לעשרים אותיות; על כך מעידות כל השפות כולן ביחד וכל אחת לחוד. ביטויי השפתיים של הכלים הלשוניים שלנו הם כה רבים, וכל הגה נהגה בדרכים כה מגוונות, עד שמר למברט (Lambert),3 לדוגמה, הצליח בחלק הראשון של האורגנון שלו להראות, והצדק עמו, עד כמה מעטות האותיות שיש ברשותנו יחסית להגאים, ועד כמה בלתי מדוייק הוא אפוא מבעם דרכן. [למברט] הראה דבר זה באמצעות המקרה של השפה הגרמנית, שאפילו לא כללה בשיטת הכתיבה שלה את הצלילים המרובים של הניבים שלה ואת ההבדלים ביניהם. עוד פחות מכך תוכל שפה להיות מובעת בכתב כשהיא כולה ניב חי מעין זה! מהיכן נובעות כל התופעות המיוחדות והמוזרויות של הכתיב, אם לא מחוסר היכולת לכתוב כפי שמדברים? את צליליה של איזו שפה חיה אפשר ללמוד לפי האותיות? ואיזו שפה מתה ניתן להעיר לחיים בדרך זו? ככל ששפה יותר חיה כך חשבו פחות לתפוס אותה באותיות, ככל שהיא בראשיתית יותר, ככל שהיא מתעלה לכלל הגאי טבע במלוא מובן המילה, מבלי לברור את הגאיה [לפי התאמתם לשיטת כתיבה], כך היא פחות ניתנת לכתיבה, ועוד פחות מכך באמצעות עשרים אותיות, ואז תהיה במידה רבה גם בלתי ניתנת להגייה בידי זרים. האב רסלס (Rasles), ששהה עשר שנים בקרב האבנקים בצפון אמריקה, מתלונן רבות על כך שהוא לא מספיק להשלים משפט, שעליו הוא מנסה לחזור בכוונה רבה, וכבר צוחקים ולועגים לו. כמה מגוחך מצידו היה אם היה מנסה לגלם משפט כזה באותיות הצרפתיות שלו! האב שומון (Chaumont), אף על פי שבילה חמישים שנה בקרב ההורונים והרהיב עוז לכתוב ספר דקדוק של שפתם, מתלונן על האותיות הגרוניות והניגון הבלתי ניתנים להגייה: "לעיתים קרובות היו שתי מילים מורכבות בדיוק מאותן אותיות, ובעלות משמעויות שונות לחלוטין". גרסילזו די וגה (di Vega) מתלונן על הספרדים, עד כמה עוותו את הגאי השפה הפרואנית, התעללו בה, סילפו אותה, ובגלל סילופים גרידא בדו על הפרואנים את ההבלים הנוראיים ביותר. דה לה קונדמין (De la Condamine) אמר על שבט קטן על גדות נהר האמזונס: "חלק מהדיבורים שלהם אי־אפשר לכתוב, גם אם לא מתיימרים לכתיבה מלאה. לכתיבה יידרשו לפחות תשע או עשר הברות בעוד שנדמה שהם מבטאים בהגייתם בקושי שלוש. לה לובר (La Loubère) ביחס לשפה הסיאמית: "האירופאי יכול לנסות לומר עשרה דברים, והסיאמי הילידי לא יבין ולו אחד מהם; אנחנו יכולים להתאמץ לבטא את השפה שלהם באמצעות האותיות שלנו כמה שאנחנו רוצים". ומה לנו עמים ממקומות נידחים כל כך בעולם? השארית הקטנה של פראים באירופה, האסטונים והלפלנדים וכיוצא בזה, יש להם הגאים שהם לא לגמרי מבטאים ובלתי ניתנים לכתיבה כמו ההורונים והפרואנים. הפולנים והרוסים, אף על פי ששפותיהם קיימות בכתב זה זמן רב והיווצרותן מושפעת מהכתיבה, עדיין הם נושפים באופן כזה שהצליל האמיתי של מבני המילים שלהם אינו יכול להיות מובע דרך אותיות. כמה מתענה האנגלי לכתוב את צליליו, וכמה רחוק עדיין מי שמבין אנגלית כתובה מלהיות דובר אנגלית! הצרפתי המדבר במידה מועטה מהגרון והאיטלקי החצי־יווני, המדבר כאילו מאזור גבוה יותר של הפה, מעדנות, כמדבר בתוך האֶתֶר, עדיין שומרים על צליל חי. הגאיהם נשארים ככל הנראה בתוך איברי הגוף שבהם נוצרו - שנים רבות של שימוש בכתב הקנו להם פשטות ואחידות, וכגילום של אותיות הם לעולם יהיו צללים ותו לא!
אם כן, העובדה שגויה והמסקנה שגוייה אף יותר: לא מוצא אלוהי הוא המסקנה, אלא נהפוך הוא, מוצא חייתי. קחו לדוגמה את השפה המכוּנֵית אלוהית וראשונה, העברית, אשר את אותיותיה ירש מרבית העולם: המבנה הדקדוקי שלה בכללותו, האותיות הדומות המחליפות זו את זו לעיתים כה מזומנות, ויותר מכול המחסור המוחלט בתנועות, מראים כולם בעליל שצליליה בשחר ימיה היו מלאי חיים, שהיא הייתה בלתי ניתנת לכתיבה, שניתן היה לכתוב אותה רק באופן חלקי ביותר. מה מקור העובדה המוזרה שהאותיות שלה הן רק עיצורים, ושיסודות אלה של המילים שבהם הכול תלוי, התנועות, במקור לא נכתבו? אופן הכתיבה הזה הנו כה מנוגד לשכל הישר, לכתוב את הטפל ואת העיקר להשמיט, שאם הבנת תופעות הייתה עבור בלשנים דבר שבשגרה, הם היו חושבים שזה בלתי נתפס. אצלנו התנועות קודמות לכול, והן הדבר החי ביותר בשפה, הצירים שסביבם היא סובבת; אצל העברים הן אינם נכתבות. מדוע? מכיוון שלא ניתן היה לכתוב אותן. ההגייה שלהן הייתה כה חיה והשיטה שמאחוריה כה מתוחכמת, נשיפתם הייתה כה רוחנית ואתרית, עד שהיא התנדפה ואי־אפשר היה לצקת אותה באותיות. אצל היוונים לראשונה שורשרו הנשיפות החיות בתנועות ראויות, ולעזרת הללו העמידו גם את הסימנים הדיאקריטיים וכדומה. מאחר שאצל אנשי האוריינט הדיבור היה, אפשר לומר, כולו מונשף, נשיפה מתמשכת ורוח4 של הפה, כפי שמצויין לעיתים קרובות בשיריהם הציוריים, הייתה זו נשימתו של אלוהים, רוח נושבת, שהאוזן קלטה, והאותיות המתות אשר הם ציירו היו רק הגופה שהקריאה הייתה אמורה לנפוח בה רוח חיים! לא כאן המקום לומר איזו השפעה כבירה יש לכך על הבנת השפה שלהם; אך העובדה שהנשיפה הזאת מסגירה את מוצא השפה שלהם היא גלוייה לעין. מה פחות ניתן לכתיבה מצלילי הטבע הבלתי ניתנים לניסוח? ואם שפה, ככל שהיא קרובה יותר למוצא שלה, היא בלתי ניתנת לניסוח - מה עוד יכול לנבוע מכך, אם לא שהשפה לא הומצאה בידי ישות עליונה עבור עשרים וארבע האותיות, ושהאותיות הללו לא הומצאו בו־זמנית עם השפה, ושהן היו רק מפעל מאוחר הרבה יותר, לוקה בחסר, לתת יתדות סימון לזיכרון, ושהשפה לא צמחה מתוך אותיות של הדקדוק האלוהי אלא מתוך קולות פראיים של איברים חופשיים.5 אחרת היה זה דבר נאה, שבדיוק האותיות שמהן ועבורן אלוהים המציא את השפה, ושבעזרתן הוא לימד את בני האדם הראשונים את השפה, בדיוק הן הכי לוקות בחסר בעולם, בדיוק הן אינן אומרות דבר מרוח השפה, ובאופן בניינן בכללותו הן מעידות על כך בעליל שאינן רוצות לומר לגביה דבר.
מערכת האותיות הזו הייתה אומנם ראויה להערכה בשל זוטא אחת. אך בשל כלליות [ההשקפה הנ"ל] ובשל קשירתה כתרים רבים לאותיות, הייתי מוכרח להציג אותה במערומיה כמופרכת, ולהעמיד את מופרכותה כבסיס להסבר. בחזרה למסלולנו:
מכיוון שקולותינו הטבעיים נועדו להבעת תחושותינו, אך טבעי שהם אף יהיו התשתית של כל נגיעה לליבנו! מי הוא, שלמשמע אדם מתכרכם ומייבב בכאב, למראה גוסס נאנק, אפילו לנוכח בהמה גונחת שכל מכונת האורגניזם שלה סובלת, מי הוא שקריאת ה"אוי" הזו לא תחדור לליבו? מי הוא אותו ברברי חסר רגשות? ככל שההרמוניות במארג של מנגנון המיתרים החש רבה יותר, אפילו כשמדובר בחיות עם חיות אחרות, כך הן ירגישו יותר האחת את השנייה: העצבים שלהן נמצאים תחת אותו מתח, על נפשותיהם משפיע אותו צליל, הן סובלות באמת ובתמים באופן מכני יחד. וכמה מחושלים צריכים עצביו להיות, באיזה כוח הוא צריך לאטום את כל נקבי חישתו, על מנת להפוך לחירש ומחושל מפני קולות אלה! דידרו (Diderot)6 טוען שהעיוור מלידה בהכרח רגיש לאנקות החיה הסובלת פחות מהאדם הרואה; אבל אני מאמין שבמקרים מסוימים ההיפך הוא הנכון. אומנם כל המחזה הנוגע ללב של היצור הסובל, המתכרכם, אינו גלוי בפני העיוור, אך כל הדוגמאות אומרות לנו שזה בדיוק מה שגורם לשמיעה להתפזר פחות, להיות יותר קשובה, נוקבת ועוצמתית. לכן הוא מצותת במחשכים, בדממת לילו הנצחי, וכל קול יבבה חודר לעומק ליבו, חד כמו חץ! ואז הוא מגייס לעזרתו את חוש המישוש שתפיסתו איטית, ונוגע ביצור המתכרכם, חש בשבר הגוף הסובל - חלחלה וכאב מתפשטים באיבריו. בניין עצביו הפנימי מצטרף לתחושת השבר וההרס: קול המוות מהדהד. זהו החוט המקשר של שפת הטבע.
חרף תירבותם, לטובה או לרעה (Bildung und Mißbildung), בכל מקום נוגעות לעומק ליבם של האירופאים יללותיהם הגולמיות של הפראים. לרי Lery)) מספר מברזיל כמה התרככו אנשיו עד כדי דמעות למשמע הצעקות הלבביות, חסרות הצורה, האוהבות והידידותיות של האמריקאים הללו. קצרה ידם של שרלווּאה (Charlevoix) ואחרים מלהביע את החלחלה שהותירו בהם שירי המלחמה והכשפים של הצפון־אמריקאים. בהמשך, כשיזדמן לנו להעיר הערות בנושא ולבחון עד כמה החיו צלילי הטבע הללו את השירה והמוזיקה העתיקות, נוכל אף להסביר באופן פילוסופי יותר את ההשפעה, למשל, של השיר והריקוד היוונייים העתיקים ביותר, והבימה היוונית, על היוונים, ובאופן כללי, את ההשפעה של מוזיקה, ריקוד ושירה על הפראים. ואפילו אצלנו, שתבונתנו מנשלת אומנם את הרגש, ושפת החברה שלנו מנשלת אומנם את צלילי הטבע, האם לא מחקים עדיין לעיתים קרובות את שפת הטבע הזאת, מתדמים לה, רעמי הרהיטות הנישאים ביותר, קול ההלמות העזה ביותר ביותר של אומנות השירה ורגעי הקסם של הפתוס? מה מאפשר לניסים לחדור ללבבות בהתקהלויות של ההמון ולהמיר את הנפשות? - מלל רוחני ומטאפיזיקה? משלים ואמצעים רטוריים? מיומנות משוכללת ושכנוע קר? היות שהסוגסטיה אינה עיוורת, הרבה קורה מן הסתם באמצעותם, אבל הכול? ועל מה מושתת הגורם העיקרי של הסוגסטיה העיוורת בכל זאת? על כוח אחר בתכלית! הקולות הללו, המחוות הללו, אותן פעמות פשוטות של המלודיה, מפנה פתאומי [בעלילה], עמעום הקול - והשד יודע מה עוד? אצל ילדים ואצל ההמון המחובר לחושים, אצל נשים, אצל אנשים רגישים - אצל אנשים חולים, בודדים, נכאי רוח - יש להם אפקט גדול אלפי מונים מהאפקט שהיה לאמת לוּ היה קולה החרישי, העדין, מהדהד משמיים. המילים, הצליל, נקודת המפנה ברומנסה מפחידה וכיוצא באלה, חדרו לנפשנו בילדות, עת ששמענו אותם בפעם הראשונה - מי יודע דרך איזה צבא של מטפורות שמבטאות אימה, חגיגיות, בהלה, פחד, שמחה. המילה מהדהדת, וכמו כנופיית רוחות קמים הם לפתע מקבר הנפש בתפארתם הטמירה. הם מטשטשים את המושג הטהור, הבהיר, של המילה, שיכול להיות נתפס רק בלעדיהם. המילה נעלמת וקול הרגש נשמע ברמה. תחושה אפלה ומסתורית משתלטת עלינו: אף האדם קל הלב נבעת ונרעד - לא בעטיין של מחשבות, אלא בגלל הברות, בגלל צלילי ילדותו. כוחם המכשף של נואמים, של משוררים, טמון בכך שהם הופכים אותנו שוב לילדים. לא עיון בדבר, לא שיקול דעת, מפעילים את הכישוף, אלא חוק טבע בלבד, [שזו לשונו]: קול ההרגשה יסיט את היצור הניחן בסימפטיה אל אותו הקול!
אם ברצוננו לכנות את ההגאים הבלתי אמצעיים של הרגש "שפה", סבורני, עם זאת, שמקורם טבעי ביותר. לא רק שאינו על־אנושי, הוא בפירוש חייתי: חוק הטבע של גוף שניחן ברגשות.
לא אוכל, עם זאת, להסתיר את פליאתי על כך שהפילוסופים, כלומר אנשים המחפשים אחר מושגים ברורים, היו יכולים להגיע למסקנה שניתן להסביר את מוצא השפה האנושית מתוך קריאה זו של התחושות: האין ברור בעליל שהשפה האנושית היא דבר אחר לגמרי? כל החיות, פרט לדג האילם, מעניקות קול להרגשתן. ולמרות זאת אין לאף חיה, גם לזו המושלמת ביותר, ולו קצה קצהה של התחלה ראויה לשמה של שפה אנושית. אפשר לעדן ולארגן את הקריאה [של התחושות] הזאת ככל שרוצים; כל עוד לא מתווסף לכך השימוש בה בשום שכל, מתוך כוונה, איני רואה כיצד מתוך חוק הטבע שלעיל תווצר אי־פעם השפה האנושית, הרצונית. ילדים מדבבים את תחושותיהם בדומה לחיות; אך האין השפה אשר הם לומדים מבני אדם שונה לחלוטין?
אב המנזר אטיין בונו דה קונדיאק (Condillac)7 היה בין אלה [שגזרו את השפה מהקריאות הספונטניות]. או שהוא מניח מראש, עוד לפני העמוד הראשון של ספרו, שכל הדבר הזה, שפה, כבר נמצא, או שאני מוצא בכל עמוד ועמוד דברים שאינם מתיישבים עם שפה הולכת ומתפתחת. לביסוס שיטתו הוא מניח "שני ילדים במדבר, טרם היוודעם לשימוש בסימן כלשהו"8. מדוע הוא מניח את כל זה, "שני ילדים", שנגזר עליהם למות או להפוך לחיות, "במדבר", שבו הקושי למצוא את מחייתם ולהתקיים גדול אף יותר, "טרם כל שימוש בסימן טבעי, ומניה וביה, לפני כל היכרות עם סימן טבעי", שבלעדיה לא מתקיים עולל אפילו שבועות ספורים אחרי הלידה. ואילו אני אומר: מדוע יש להציב בבסיס שיטה, שאמורה לתאר את המסלול הטבעי של הידע האנושי, נתונים כל כך בלתי טבעיים הסותרים את עצמם - את זאת אולי המחבר יודע. אך אני מאמין שאוכל להוכיח שלא ניתן לבסס על נתונים אלה שום הסבר של השפה האנושית. שני הילדים שלו נפגשים זה עם זה מבלי להכיר שום סימן - וראה! כבר מהרגע הראשון יש ביניהם חילופי דברים (סעיף 2). ולכאורה רק דרך חילופי דברים הדדיים אלה הם לומדים "לקשור לקריאת התחושות את המחשבות, שהתחושות מהוות סימן טבעי להן". ללמוד סימנים טבעיים של תחושה דרך חילופי דברים? ללמוד איזה סוג מחשבות קשורות בהם? ועם זאת, מייד ברגע הראשון של המפגש, מבלי שידעו אפילו מה שהחיות הטיפשות ביותר יודעות, מתרחשים חילופי דברים, והם לומדים אילו מחשבות יש לקשור בסימנים מסוימים? זה בלתי נתפס עבורי. "דרך חזרתן של נסיבות דומות הם מתרגלים לחבר לצלילי התחושות ולסימני הגוף השונים מחשבות. וכבר עובר הזיכרון שלהם אימון. וכבר הם יכולים לשלוט על הדמיון שלהם, וכבר הם מגיעים לעשות מתוך מחשבה תחילה את מה שעשו קודם לכן מתוך אינסטינקט" (ומה שלא היו מסוגלים, אליבא דקונדיאק - כפי שזה עתה ראינו - לעשות לפני חילופי הדברים ביניהם). עבורי זה בלתי נתפס. "השימוש בסימנים האלו מרחיב את טווח הפעולה של הנפש, וטווח הפעולה המורחב גורם להתרבות הסימנים" (סעיף 4). "היה זה על כן קול התחושות שפיתח את כוחות הנפש" (סעיף 5), "קול התחושות הרגיל אותם לקשור רעיונות עם סימנים על פי רצונם", "קול התחושות ששימש להם כמודל לשפה חדשה, לבטא צלילים חדשים, להתייחס לדברים ב[אמצעות] שמות" (סעיף 6). אני חוזר על הדברים, אך לא מבין כלום. לבסוף, לאחר שהמחבר בונה על סמך מוצא השפה הילדותי הזה את המטריקה, הדרשה, המוזיקה, הריקוד והשירה של השפות העתיקות, לפרקים מציע כמה הערות טובות, אך כאלו שאינן מועילות למטרתנו, הרי שהוא חוזר שוב אל חוט המחשבה [הראשוני] שלו: "על מנת להבין כיצד בני האדם הגיעו להסכמה בינם לבין עצמם לגבי משמעות המילים הראשונות שבהן רצו להשתמש, מספיק לציין שהם ביטאו אותן בנסיבות שבהן כל אדם היה חייב לקשור אותן לאותם רעיונות עצמם" (סעיף 80). וכן הלאה. בקצרה, מילים נוצרו מכיוון שכבר היו מילים לפני שהיו מילים. איני חושב שיש צורך להמשיך לעקוב אחר חוט המחשבה של ההוגה שלנו, מכיוון ש[במציאות] הוא אינו מחובר לדבר.
קונדיאק, עם ההסבר החלול שלו להיווצרות השפה, הכין כידוע את הקרקע לרוסו9 שקידם שאלה זו על פי דרכו במאה שלנו, תוך כדי הטלת ספק בהסברים של קונדיאק. בשביל להטיל ספק בהסברים של קונדיאק לא היה נחוץ שום רוסו; אך מייד להכחיש כל אפשרות של המצאת השפה על ידי האדם רק משום כך, עבור זה אכן נחוצה תנופה או קפיצה רוסיאניות, או איך שלא נקרא לזה. רק בגלל שקונדיאק הסביר את הדבר באופן גרוע - האם זה אומר שלא ניתן להסבירו כלל? רק בגלל שהשפה האנושית אינה יכולה לנבוע מתוך צלילי התחושה, האם מכך נובע שהיא לא יכולה לצמוח משום מקור אחר?
היסק מוטעה זה הוא באמת מה שמדיח את רוסו מדרך הישר, כפי שנגלה בבירור מתוכניתו שלו:10 "אם בכל זאת השפה אמורה להיווצר בדרך אנושית, כיצד סביר שנוצרה?". הוא מתחיל, בעקבות קודמו, בקולות הטבע, שמהם לכאורה נוצרה השפה האנושית. לעולם לא אוכל להבין כיצד היא נוצרה ממקור זה, ואני נדהם לגלות ששכל חד כשל רוסו יכול היה להאמין שכך הוא ולו לרגע.
החיבור הקצר של מאופרטיוס (Maupertuis) אינו בידי,11 אך אם יורשה לי להאמין לציטוט שמביא אדם12 שנאמנותו ודיוקו אינן מעלותיו הפחותות, הרי שגם בידו של מאופרטיוס לא עלה להבדיל את מקור השפה באופן מספק מההגאים החייתיים, ועל כן הוא הולך באותה הדרך של הנזכרים לעיל.
לבסוף, דיודורוס (Diodor) וויטרוביאוס (Vitruv),13 אנשים שהעדיפו להאמין במוצא אנושי לשפה מאשר לגזור אותו, קילקלו דברים באופן המובהק ביותר, מכיוון שלפיהם שוטטו בני האדם תחילה במשך דורות כמו חיות, מייללים ביערות, ולאחר מכן - אלוהים יודע מהיכן, אלוהים יודע לשם מה! - המציאו לעצמם את השפה.
מאחר שרוב המגינים על מקור שפה אנושי טענו את טענותיהם בעומדם על רגליים כל כך לא יציבות, כדי שאחרים, למשל סיזמילך (Süßmilch), יכלו לבסס היטב את מתקפתם, רצתה האקדמיה ליישב סוף־סוף את השאלה הזאת אשר נותרה עדיין לחלוטין ללא תשובה, ושיצרה אפילו פילוג בין אחדים מחברי האקדמיה לשעבר.
ומכיוון שהנושא הרחב הזה נוצר בחובו כל כך הרבה הארות לגבי הפסיכולוגיה והסדר הטבעי של המין האנושי, לגבי הפילוסופיה של השפות ושל הידע המומצא באמצעות שפה באשר הוא - מי לא היה רוצה לנסות את כוחו?
ומכיוון שבני האדם הם היצורים הלשוניים היחידים שאנו מכירים, והם נבדלים מכל החיות בדיוק בשפה, היכן יכול נתיב החקירה להתחיל בביטחה רבה יותר אם לא בבדיקת ההבדלים בין החיות לבין בני האדם?
קונדיאק ורוסו טעו בהכרח בסוגיית מוצא השפה מכיוון ששניהם שגו לגבי הבדל זה, אם כי באופן שונה זה מזה, והדברים הרי ידועים: הראשון14 הפך את החיות לבני אדם, והאחרון15 - את בני האדם לחיות. עליי אם כך לחזור אחורה ולהתחיל את ההסבר שלי בשלב מוקדם יותר.
אין ספק שהאדם נחות מהחיות בכוחו ובוודאות האינסטינקט שלו, ושחסרות לו מה שאנחנו מכנים יכולות עשייה מולדות ודחפי עשייה שאנו מוצאים אצל כל כך הרבה מיני חיות. אלא שממש כפי שרוב הפילוסופים, ולאחרונה גם אפילו פילוסוף מעמיק16 מגרמניה, העלו חרס בידם כשניסו להסביר את דחפי העשייה הללו, באופן דומה לא היה ניתן עד כה לשפוך אור על הסיבה האמיתית להיעדר דחפי העשייה הללו בטבע האנושי. נדמה לי שכולם החמיצו נקודת מבט מרכזית, אשר ממנה ניתן יהיה, אם לא לנסח הסברים מלאים, אזי לפחות להעיר אי אלו הערות בעניין טבע החיות - שיוכלו בהחלט (ואת זאת אני מקווה להראות במקום אחר) לזרות אור על תורת הנפש האנושית. נקודת המבט הזאת היא "הסְפֶרָה של החיות".
לכל חיה יש את הספרה שלה שאליה היא שייכת מלידה, שלתוכה היא נכנסת באופן מיידי, בתוכה היא נשארת במשך כל חייה, ובתוכה היא מתה. אבל הרי זה מוזר "שככל שהחושים של החיות חדים יותר, ככל שדחפיהן חזקים ומהוססים פחות, וככל שהתוצרים של עשייתן מרהיבים, כך קטנה יותר הספרה שלהן, וכך אחיד יותר התוצר של עשייתן". חקרתי את הקשר הזה ואני מוצא בכל מקום יחס הפוך בולט ביותר בין צמצום המגוון של תנועותיהן, סביבת חייהן, תזונתן, שימור מינן, התרבותן, גידול צאצאיהן, החברה שלהן, מצד אחד, ובין הדחפים והעשייה שלהן, מצד שני. הדבורה בתוך הכוורת שלה בונה בחוכמה כזו שאפילו אֶגֶרִיָה לא תוכל ללמד את הנוּמָה שלה.17 אבל מעבר לתאים הללו ולעיסוק שלה על פי ייעודה בתוך התאים הללו, הדבורה אף היא לא כלום. העכביש אורג במומחיות של מינרבה; אבל כל מומחיותו נארגת אף היא כולה בתוך חדר הטוויה הצר; זהו עולמו! כמה נפלא הוא החרק, וכמה צר הוא כר פעולתו!
כך גם בכיוון ההפוך, "ככל שהתפקודים והייעודים של החיות מגוונים יותר, בהיות תשומת ליבם פזורה אל מושאים שונים, ככל שאורח חייהן פחות קבוע, ובקיצור, ככל שסביבתן גדולה ומגוונת יותר, כך אנו רואים יותר את חושניותן מתחלקת ונחלשת". מטרתי כאן אינה יכולה להוכיח באמצעות דוגמאות את הקשר החשוב הזה, אשר קיים לאורך כל שרשרת היצורים החיים. אני משאיר את בדיקת הדברים לכל אחד, או מפנה אותו למקום אחר, ומסכם: באופן אנלוגי [למקרים אחרים] סביר מאוד שדחפי העשייה ויכולות העשייה המולדות מוסברות באמצעות כושרן של החיות לשוות דבר זה או אחר לנגד רוחן, מבלי שנצטרך להניח מאפיינים שנקבעו בדטרמיניזם עיוור (כפי שהניח אפילו ריימרוס [Reimarus], דטרמיניזם עיוור זה בקביעת מאפיינים עושה נזק עצום לכל הפילוסופיה). כשחושים עדינים לאין שיעור מסתגרים בגזרה מצומצמת, מרוכזים בדבר אחד, וכל דבר אחר בעולם הוא לדידם לא כלום - מן הסתם הם נוקבים ויורדים עד התהום! כאשר כוח מדמה מסתגר בגזרה מצומצמת, וניחן גם בחושים כנ"ל - מן הסתם יהיה פועלם כביר! ואם חושים וכוח מדמה מכוונים לנקודה יחידה, מה עוד יכול להיווצר אם לא אינסטינקט? הרי הללו [החושים והכוח המדמה] מסבירים את הרגישות, את היכולות ואת הדחפים של החיות למיניהן ולדרגותיהן.
אני רשאי אם כך להניח את המשפט: "רמת הרגישויות, היכולות ודחף העשייה של החיות ועוצמתם עולים ביחס הפוך לגודל ולגיוון של גזרת פעולתן". ואולם לאדם אין גזרה אחידה ומצומצמת כזו שבה ממתינה לו רק עבודה ממין אחד; עולם של עיסוקים ושפע של ייעודים מקיפים אותו. חושיו אינם מחודדים עבור דבר אחד ויחיד וארגונו אינו רתום לדבר אחד; יש לו חושים לכול, וכמובן שעבור כל דבר יחיד חושיו יהיו חלשים וקהים יותר. כוחות הנפש פרושים על פני כל העולם; מה שהוא משווה לו ברוחו אינו מכוון אל דבר אחד מסוים; מניה וביה אין לו דחף עשייה או יכולות עשייה מולדות, והדבר טמון בדיוק בכך שאין לו שפה חייתית.
אך מהו זה שאנו קוראים לו בהתייחסות למספר מינים שפה חייתית, מעבר לקול מכונת האורגניזם החשה כנזכר לעיל, מה תוצאת שורת ההערות שריכזתי כאן? זו הסכמה חישתית טמירה של מין מסוים בינו לבין עצמו באשר ליעודו בגזרת פעולתו.
ככל שהספרה שבה החיות פעילות קטנה יותר, כך זקוקות הן פחות לשפה. ככל שחושיהן מחודדים יותר, ככל ששיווייהן מכוונים יותר אל דבר אחד, ככל שהדחפים שלהן מושכים יותר, כך מצומקת יותר ההסכמה שלהן באשר לצלילים אפשריים, לסימנים ולהתבטאויות. זהו מנגנון חי המדבר וקולט שָׁם, שררתו של אינסטינקט. כמה מעט עליו לדבר על מנת שישָּמע!
חיות שתחומן מצומצם ביותר אינן יכולות אפילו לשמוע; בעולמן הן תחושה, ריח או מראה, ותו לא: דמות אחידה לגמרי, אופן אחיד, עיסוק אחיד; יש להן שפה מועטה, או שאין להן שפה כלל.
ככל שתחום החיה גדול יותר, ככל שחושיהן מגוונים יותר... - אך מה לי כי אחזור על הדברים? עם בני האדם משתנה התמונה לחלוטין. במה תועיל שפת החיה, ולו הדברנית ביותר, משמיעת הקולות המגוונים ביותר, בכר הפעולה של האדם, ואפילו כשזה נמצא בשעותיו הקשות ביותר? במה תועיל אפילו השפה הטמירה של כל החיות [ביחד] למאווייו המתפזרים, לתשומת ליבו המתפצלת ומתבדרת, לחושיו הקהים? עבורו שפה חייתית אינה עשירה דיה ואינה ברורה דיה, אינה מספיקה לא מבחינת המושאים שהיא מאפשרת ולא לאיברים שלו - היא באופן חד־משמעי אינה השפה שלו: כי מה מבקשת, אם איננו רוצים לדבר בעלמא, שפה ייחודית של יצור, שהולמת את ספרת צרכיו ועבודתו, את הארגון של חושיו, את הכיוון של מה שהוא משווה לו ואת עוצמת תשוקותיו? ואיזו שפה חייתית עושה זאת עבור האדם?
ועם זאת, את השאלה הזאת אף לא נחוץ לשאול: איזו שפה (מלבד המוקדמת יותר, המכנית) יש לאדם באינסטינקט, כמו שלכל מין חייתי יש את שלו בתוך ולפי תחומו? - התשובה קצרה: אף שפה! והתשובה הקצרה הזאת היא בדיוק הקובעת.
אצל כל חיה השפה היא, כפי שראינו, ביטוי כה חזק של גירויים חושיים שהוא משווה ברוחו, עד שאלו הופכים לדחפים; כך שהשפה, כמו גם החושים, שיווי הגירויים והדחפים, היא מולדת, ועבור החיה היא טבעית באופן בלתי אמצעי. הדבורה מזמזמת, כפי שהיא יונקת צוף; הציפור שרה כשם שהיא מקננת - אך כיצד מדבר האדם כדרך הטבע? הוא לא, כפי שהוא עושה מעט, או לא עושה כלום, מתוך אינסטינקט גרידא, כלומר בתור חיה. אצל הרך הנולד הקריאה של מכונת החושים שלו היא היוצא מן הכלל; מחוץ לזה הוא אילם; הוא אינו מבטא באמצעות קולות לא דמיונות ואף לא דחפים, כפי שעושה כל חיה בדרכה היא; אם נציבו עירום בין חיות, הוא יהיה הילד היתום ביותר של הטבע. עירום ודלפון, חלש ונזקק, ביישן ובלתי מזויין - ומה שחותם את הגולל על עליבותו, הוא נטול כל מנחוֹת ומדריכוֹת לחיים. הוא נולד עם חושים כה פזורים וחלושים, עם יכולות כל כך לא מוחלטות ורדומות, עם דחפים כל כך לא החלטיים ונרפים, אלפי צרכים שולטים בו בעליל, כר הפעולה שלו נועד להיות רחב - ועם זאת כל כך עזוב לנפשו ומופקר שאפילו שפה לא ניתנה לו לבטא את חסכיו - לא ולא, סתירה כזו אינה דרכו של הטבע לכלכל את ענייניו. במקומם של האינסטינקטים חייבים להיות רדומים אצלו כוחות חבויים נוספים! נולד אילם - אבל...
